יום שבת, 30 בדצמבר 2017

68. וזרח השמש

מאז המלחמה המצב אצלי לא מזהיר. משהו הלך לאיבוד - שמחת חיים, הנאה, כיף מעצם העובדה שאני קם בבוקר חי - כל הדברים שפעם היו מובנים מאליהם נעלמו לי לאחרונה מהחיים.

האוכל לא טעים לי, אין לי חשק לקרוא, או לראות סרטים או לעשות אהבה, וגם סתם סקס דוחה אותי. לא בא לי על כלום. רוצה להעלם באיזה חור שחור ודי.

הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי בסביבה זו הרגשת החובה כלפי אנשים שצריכים אותי וסומכים עלי. האימפוטנציה הכללית הזו שתקפה אותי היא הסיבה האמיתית לכך שהזמנתי את סיסי לבוא לגור אצלנו. אני יודע שזה עושה רושם קצת חולני ואולי זה באמת ככה, אבל מצד שני בני אדם הם לא פיונים של שח ואי אפשר לתמרן אותם כמו שרוצים, או שאולי יש כאלו שיכולים? אני לא.

סיסי בחור עדין ורגיש, אבל בהחלט בעל דעה משלו על החיים. היום הוא הודיע לי חד משמעית שבעיניו אני ורוני זוג משמים ואין לו שום כוונה להידחף באמצע ולקלקל.

מהיום הוא דייר אצלנו, משלם שכר דירה ולוקח חלק באחזקת הבית, ואם בא לנו מוכן מידי פעם לשלישייה במיטה שלנו, אבל עד כאן ולא יותר.

היום הוא חזר לבד מהבסיס וסיפר לי על השירות שלו בקריה ומה באמת קרה שם אחרי שרוני הגיע למחלקה שלהם. מסתבר שהייתה שם חבורה מגובשת מאוד של אוחצ'ות מזעזעות ומרושעות שתוגברו בכמה בנות מעריצות הומואים שמיררו את חייו כי הוא לא היה מספיק צפוני לטעמם. מסתבר שאצל הבועתיים להיות מבת ים זה בערך כמו לבוא לחיפה מקרית ים ג'- פאדיחה שיש למחות מהר מקורות החיים.

רוני היה היחיד שלא התנכר לו והתעקש לצרף אותו לכל מקום והעז לא לשתוק להערות העוקצניות של ראשי החבורה.

"הוא אמר לי שהחבר שלו כבר היה מראה להם מאיפה הדג משתין, והוא בטח לא היה נותן לכמה הומואיות מגונדרות להשפיל אותו." נזכר סיסי בנוסטלגיה.

"באמת?" השתוממתי, שואל את עצמי למה הוא לא סיפר לי על הזובור שעשו לו שם.

"מה, הוא לא סיפר לך כלום?" התפלא סיסי.

"מי, רוני? המאצ'ו הזה בקושי מדבר איתי, לא שמת לב?"

"אולי אתם צריכים מתווך?" צחק סיסי.

כשאמרתי לו שרק אנשים קטנים וחסרי בטחון עצמי משפילים אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם הוא התמלא שמחה ורץ להכין לי פאי לימון, וסיפר לי המון דברים על עצמו ועל המשפחה שלו, ועל הרגשות שלו, ועל התכניות שלו לעתיד, והיה חמוד, עדין, מלא אופטימיות ושמחת חיים כמו פיה קטנה ומתוקה. 

***

אם חשבתי שסיסי יפתור את הבעיה המציקה לי לאחרונה טעיתי. היום רוני צץ פתאום בבית לבד, בלי סיסי שנשאר בבסיס והתעקש לנתק אותי מהמחשב – מפלטי היחיד בימים האחרונים. "למה סיסי לא בא איתך?"

"די כבר איתו, התאהבת בו או משהו?" הוא רוטן, נשכב על המיטה ומביט בי במבט הלח והלוהט הזה שפעם היה גורם לי להפסיק לעשות מה שלא יהיה ולהצטרף אליו והיום... היום הוא עושה לי דברים אחרים לגמרי.

הוא רואה את הבעת חוסר הרצון על פני ומתעצב ואני מתמלא בושה. אני מאכזב אותו ואת עצמי ואני לא יודע איך לתקן.

בכל זאת אני מניח למחשב ובא ונשכב לצידו, ושואל אם הוא רב עם סיסי.

"לא, בטח שלא, אבל... הוא לא אתה. מרגיז אותי שאתה מנסה... אתה עוד אוהב אותי בכלל?"

"כן חמוד, מאוד."

"אז למה?" ידו מרפרפת בין רגלי ושבה מאוכזבת.

אני נאנח ומודה שאין לי מושג.

"אתה זוכר איך היינו פעם?" הוא שואל, מביט בי בדאגה.

כן אני זוכר אבל... לא יודע מה קרה לי חמוד, מאז המלחמה אני פשוט... אל תיקח ללב, זו לא אתה, זה אני."

הוא לא משתכנע ושואל שוב אם יש לי מישהו אחר, אם התאהבתי בבחור הזה שאני מתכתב איתו וצוחק מהציורים ומהבלוג שלו.

"זו רק אהבה וירטואלית." אני מבטיח, ושוב מתנצל.

מאוד לא נעים לי ועצוב לי, אבל יש דברים שאי אפשר לזייף. הוא לא מאמין לי ושואל אם זה בגלל שהוא היה גם עם אחרים. "לא, באמת שלא, הרי דיברנו על זה שאתה... הסכמנו שזה בסדר. תראה, אל תעשה מזה סיפור כזה גדול, הכל באשמתי." אני מנסה להרגיע אותו.

בפעמים הראשונות הוא עוד האמין לי, אבל זה כבר נמשך מעל חודש וכמה אפשר?

אני נבוך מאוד ומבויש וכמו תמיד כשאני לא יודע מה לעשות אני מגייס את הספרות לעזרה. "קראת את 'וזרח השמש'של המינגווי?"

"וזרח השמש ובא השמש ועל מקומו שב השמש." הוא ממשיך את הפסוק בלי היסוס, אבל אין לו מושג על איזה ספר מדובר.

כמה אופייני לו שאת קוהלת הוא מסוגל לצטט בקלות, אבל מעולם לא טרח לקרוא את המינגווי הקשיש והטוב.

"מסופר שם על אחד שגם הוא לא יכול למרות שהבחורה שמאוהבת בו מאוד רוצה."

"למה? הוא הומו?"

"לא. האמת שזה לא ברור כל כך, אבל הוא פשוט לא יכול. כל מה שהסופר מגלה לנו זה שהוא היה במלחמה."

"איזה מלחמה?"

"מלחמת העולם הראשונה."

"אולי הוא בהלם קרב?"

"אולי, זה לא מוסבר, וזה לא משנה בעצם. העובדה היא שהוא יצא דפוק מהמלחמה ולא יכול לזיין למרות שהוא אוהב אותה."

"אז מה היא עושה?"

"מזדיינת עם אחרים, מה עוד היא יכולה לעשות?"

הוא שותק, מזעיף פנים. "והוא יודע על זה?"

"בטח, הם כולם חבורה אחת כזו של חברים שנוסעים יחד לספרד לראות מלחמות שוורים ויש לה שם רומן עם איזה מטדור."

"וכל הזמן היא בעצם רוצה אותו והוא אותה, אבל זה לא הולך?"

"כן, פחות או יותר."

"חרא של סיפור." הוא פולט בזעף, "בטח גם ארוך נורא."

"האמת שלא, 'למי צלצלו הפעמונים' ארוך יותר."

"נו, ומה הסוף? הם מוצאים איזה פתרון? ויאגרה? משהו?"

"עוד לא המציאו אז את הויאגרה."

"אז שישתכרו או ייקחו סמים, כשאתה מסטול מחשיש הכל אצלך בסדר."

"זה לא בסדר להיות מסטול כל פעם שרוצים זיון, ויום אחר כך אני מרגיש חרא ובקושי זז. בסיפור הם גם שותים המון, אבל זה לא עוזר."

הוא מתהפך בגבו אלי ומודיע לי שהוא לא אוהב את הסיפור הדפוק הזה.

אני טומן את פני בתלתלים שעל עורפו ואומר שגם אני בעצם כבר לא כל כך אוהב את 'וזרח השמש' כמו שאהבתי פעם, אבל זה מה יש.

"אני יודע." הוא אומר, מסתובב, מחבק אותי חזק, מנשק אותי ושואל אם הגיבורים של הסיפור לפחות ישנו יחד. "עד כמה שזכור לי לא, הם היו רק ידידים."

"נשים." הוא אומר בזעף, "מה הן מבינות?" ומושך את ראשי אל חיקו.

אחר כך הוא נרדם בזרועותיי, עייף ומחייך.

אני ממשיך לשכב ער כל הלילה, חושב ודואג, מעלעל שוב ושוב בזיכרונותיי הישנים וחסרי התועלת, ממתין עד שהשמש שוב תזרח. 
***

אתמול, פחות משעה אחרי שהודעתי לסגן שאני עושה בדיקות דם בבוקר ולכן אגיע מאוחר הוא התקשר אלי הביתה וביקש שאקדים ככל האפשר כי פתאום הגיע משהו דחוף והוא צריך אותי על הבוקר. אחלה! חשבתי, הנה יש לי סיבה לא להתייבש בתור בין הקשישים בקופת חולים, הבדיקות דם יחכו לפעם אחרת.

בבוקר רוני הזכיר לי ברשעות שאסור לי לשתות קפה כי אני בצום בגלל הבדיקות, וכשסיפרתי לו שאני מתכוון שוב לדחות אותן הוא עורר סקנדל וזרק אותי מהמיטה, לא לפני שביצע בי מעשים מגונים לרוב.

"אתה סקס מניאק." הודעתי לו בעודי נחפז להתלבש - מעשים מגונים אורכים זמן רב והייתי באיחור.

"ומה אתה? ועוד אחרי שסיפרת לכל העולם שסקס כבר לא מעניין אותך."

"הוא באמת לא מעניין אותי יותר, אבל בבוקר זה לא נחשב, וחוץ מזה הכרחת אותי. טוב, אני חייב לטוס."

"רגע, לאן אתה הולך? תביא מהר נשיקה."

"לא רוצה."

הוא מתעקש וסוחט ממני את הנשיקה שלו, וגם צובט לי בתחת, וכשאני מציין שזה נחשב להטרדה מינית הוא מספר לי שהוא נורא אוהב אותי ומוסיף לי עוד סנדוויץ' לשקית האוכל כי לא אכלתי ארוחת בוקר.

בקופת חולים גמרו את השיפוץ ושמו דלתות כחולות יפות מאוד בשירותים, וקרמיקה אפורה שמשתלבת בטוב טעם בצבע של הקירות הכחלחלים. באמת יפה מאוד, היה ממש תענוג להשתין לתוך מבחנה בתוך שירותים מפוארים כאלו.

האוסף הרגיל של הקשישים חנה על הספסלים מול חדר האחות וכדי להגיע בזמן לעבודה רמסתי כמה מהם, מתעלם בחוסר נימוס מגברת אחת בחולצה מעוטרת עיגולים לבנים שהיה לה דחוף לספר לי בצירוף פנטומימה שהיא לא ישנה כל הלילה.

להצדקתי אני יכול להגיד שגם אני הלכתי לישון מאוחר והגברת המנוקדת חוזרת אחרי הבדיקות הביתה לישון, אני צריך ללכת לעבודה.

יצאתי משם מוקדם יחסית אחרי שהותרתי אחרי שלוש מבחנות נוטפות דם ודהרתי לכיוון האוטו כשפגשתי את הרופא שבדק את רוני בשבוע שעבר. הוא שמח מאוד לראות שלא נדבקתי ממנו בדלקת גרון ואמר לי שזה פשוט מצוין וסימן שאני במצב טוב. כל הדרך לעבודה שיננתי לעצמי שאני במצב טוב ותרגלתי חיוכים.

זה לא עזר, עדיין הרגשתי חרא.

בעבודה עבדתי והקשבתי לרדיו כרגיל, ופה ושם חטפתי תנומות קלות בישיבה. כשאני מאוד עייף אני נרדם כמו חתול, מנמנם כמה דקות ושוב מתעורר. למזלי עבדתי היום לבד בחדר שקט בסוג עבודה שממש התאימה לנמנמת שתקפה אותי.

בצהרים הודיעה יעל דן האחת והיחידה שמחר יהיה יום הנחמדות, ופתאום נזכרתי ביום הנחמדות שהיה לפני שנה ואיך גיליתי אז שאסור להיות נחמד מידי.

הרגשתי אז הרבה יותר רע מאשר היום. אולי זה תקופתי אצלי, להתמוטט פעם בשנה? היום גם יש יום הולדת לתכנית האהובה עלי מכל 'המילה האחרונה'

מזל טוב לתכנית ובעיקר לאברי גלעד ועירית לינור כוכבי התכנית. נו, טוב, גם לאורבך הנעבך ולג'קי השרמנטי.

דייב שצלצל אלי הבוקר, מעמיד פנים שהוא סתם מתקשר לשאול מה נשמע, (כאילו שאני לא יודע שרוני הלשין עלי ונדנד לו שידבר איתי) אמר שהתגובה שלי מאוד רגילה, וברור שארגיש ככה אחרי הקיץ הקשה שהיה לי, ושאם אני רוצה הוא ירשום לי משהו שיעזור לשפר את מצב רוחי.

לדעתי הוא נשם לרווחה כשאמרתי שלא צריך, המצב לא כזה נורא ואני מסתדר. בוריס - שגם אליו רוני התקשר כמובן להתבכיין ולנדנד - היה פחות דיפלומטי ופקד עלי להתייצב אצלו בדרך הביתה.

התייצבתי.

דיברנו קצת, נזכרנו איך הייתי כשרק נפגשנו - זומבי הראה יותר סימני חיים ממני – ואיזה שיפור חל אצלי מאז, וקיבלתי ממנו חיבוק חם והבטחה שהוא תמיד מוכן לשמוע אותי ולעזור, "באמת? תודה רבה בוריס. יש איזה דבר קטן שרציתי לבקש ממך אם לא אכפת לך..."

אבל לפני שהתחלתי להסביר לו מה טיב העזרה שאני רוצה ממנו נכנס דניס - הנודניק הקטן הזה – והפריע.

מילא, אולי בפעם אחרת.


***

בבוקר עמדתי ליד השיש במטבח, מכין לי כריכים, מתלבט אם יש לי זמן לשתות קפה, ופתאום שמתי לב שאור הבוקר הבוקע מהחלון קלוש ולא מסנוור, ושמשב רוח קריר, כמעט סתווי מתגנב פנימה. הצצתי החוצה, גיליתי שמים מכוסים עננים אפורים ושמחתי, עוד קיץ כמעט נגמר, הסתיו עומד בפתח ואני עדיין כאן.

נתתי היום טרמפ לעבודה לאחת הבנות מהגרפיקה שבעלה לקח לה את האוטו. היה לי נעים להסיע אותה, היא הדיפה ריח בושם שמצא חן בעיני והשיחה איתה קלחה בלי שום שתיקות מביכות. היא סיפרה לי על הצרות שיש לה עם הילדים המתבגרים שלה שמתבטלים כל היום, מבזבזים את הכסף שהיא ובעלה מרוויחים בעמל רב וכל הזמן מזמינים חברים הביתה.

לטענתה הבית שלה הפך למלון אורחים, ומה שהכי מציק לה זה שהיא מרגישה שהיא מאבדת שליטה על החיים שלה. היא חזרה והדגישה כמה חשוב לה להישאר בשליטה על כל מה שקורה בבית. שיגע אותה לגלות שכשהיא הייתה בחו"ל הבן שלה עשה מסיבה בבית, ולמרות שאחר כך הוא ואחותו שטפו וניקו ("לא בסטנדרטים שלי," היא אמרה, "אבל בכל זאת ניקו.") הפריע לה לדעת שהסתובבו אצלה זרים בבית בלי שהיא תפקח עליהם.

אמרתי לה שאי אפשר להיות כל הזמן בשליטה על הכל, ושהיא מבזבזת המון כוחות נפש ואנרגיות על הניסיון העקר להיות בשליטה על החיים של הילדים שלה שהם כבר כמעט מבוגרים. לדעתי היא גם משקיעה המון בניקיון סיזיפי של הבית, אבל את זה כבר לא העזתי להגיד.

ראיתי שהרעיון שהצורך שלה להיות כל הזמן בשליטה גורם לה לבזבז את זמנה ומכלה את כוחותיה הדהים אותה. "אה, כן?" היא אמרה, ושקעה בשתיקה מהורהרת עד שהגענו לעבודה.

היום הייתה תכנית מיוחדת בגלי צה"ל – סיכום של מה שעבר עלינו במלחמה עם ראיונות ועדויות מהשטח, ולמרות שהיו כמה רגעים מלאי פאתוס מרגיז וסתם ברברת מיותרת הרוב היה מרגש ואמיתי.

רק בסוף התכנית התחלתי לקלוט כמה עבר עלי בחודשיים האחרונים ואיזה תהפוכות עברתי מאז המילואים שעשיתי בדרום לפני שפרצה המלחמה ועד שביתת הנשק.

לראשונה מאז שעפתי מהמילואים חשתי מרוצה מעצמי. עברו עלי כמה ימים קשים ומפחידים מאוד ועמדתי בכל בכבוד. עד שהגיע הזמן לארוחת צהרים הייתי עייף מאוד ובמקום ללכת לאכול עם כולם נשארתי למטה, סידרתי לי פינת ישיבה נוחה ליד הרדיו ופשוט נרדמתי. שעה קודם אברי גלעד סיפר ב'מילה האחרונה' שהיה באילת ושמע שמועות על מסיבה פרועה במיוחד שבה חולקו סמים בלי אבחנה ונעשו מעשים שלא יעשו על ידי בני נוער צעירים. אולי זה קרה בגלל הסיפור שלו? תוך התנומה החטופה ספק הזיתי ספק נזכרתי במסיבה אחת שהייתי בה פעם באילת והתעוררתי בחטף, ראשי כואב, כולי רועד - כמו שקורה לי תמיד אחרי שאני מתעורר בצורה כזו - ובפי טעם נורא של חמיצות מרה.

מיהרתי החוצה, מתענג לראשונה מזה זמן רב על החמימות של השמש שהפשירה את גופי והרגיעה אותי, וחשתי לדוכן השווארמה לקנות לי גלידה. הארטיק שקניתי די בחיפזון היה משום מה לבן כולו, ומתוק מידי, אבל הוא היה קר וסילק את הטעם הזוועתי של הזיכרון ההוא מפי.

אני חייב לסדר מחדש את שעות השינה שלי ולחזור לדפוס נורמאלי של שינה בלילה וערות ביום.   

אין תגובות:

פרסום תגובה