אופס...
כמה ימים אחרי שרביב התארגן בדירתו החדשה, ופצח בחיי זוגיות עם אהרון בשרי - האקס של חמי, שחי מצידו עם בועז בן נתן, שהיה פעם בן זוגו של רביב – הוא קפץ לביקור אצל חמי ובועז שרבצו מותשים מול הטלוויזיה בדירתו של חמי ושאל את חמי אם הוא יכול לשאול אותו משהו?
"בטח, תשאל." ענה חמי בעייפות.
"מה קרה לכם? למה אתה קווץ' כזה, וגם אתה בוזי, למה אתה נראה סחוט כזה? אפשר לחשוב שמישהו העביד אותך בפרך."
חמי ובועז החליפו מבטים נוגים. "לא מישהו, הוא." הצביע בועז על חמי.
"מה פתאום אני? הרי עבדנו על הדירה שלך." מחה חמי.
"הדירה שלי לשעבר." נאנח בועז, ולמראה גבותיו של רביב שנסקו אל מרום מצחו כאות להשתוממותו, הואיל לאזור כוח ולבאר שהייתה אצלו הצפה בדירה. הצפה שאשמה בה פקיעתה של צינורית פלסטיק טיפשית שתפקידה להוליך מים מהברז למיכל הדחת השטיפה של השירותים, המתקרא בפי יודעי ח"ן ניאגרה.
"נו, ו... אז נזלו קצת מים על הרצפה, אז מה הבעיה?"
"קצת..." גנח בועז, "אני אוהב את הכישרון שלך לאנדרסטייטמנט רביב, מה שקרה זה שבמשך יומיים תמימים נזלו מים מהשירותים, ועד שהגעתי ופתחתי את הדלת כבר הייתה בדירה הצפה נוראית. רק בנס לא קרה גם קצר בנוסף לשיטפון, ומילא זה, אבל הבן של בעלת הבית שלי, השמן, הקמצן וההומופוב המגעיל הזה, עוד העז להאשים אותי, וטען שאם לא הייתי מבלה כל הזמן בדירה של החבר שלי – "היית צריך לשמוע איך הוא אמר 'החבר שלך' כאילו שמגעיל אותו הרעיון שיש לי חבר שאני ישן אצלו..." – הייתי עולה מיד על הדליפה, וכל הנזק לא היה נגרם, ובכלל, נמאס גם לו וגם לאימא שלו מדייר כמוני שבא לדירה בקושי פעמיים בשבוע, וישן בדירה רק בסופי שבוע, ומתברר שמה שהכי מעצבן אותם זה שאני מגיע לישון עם חבר ועם כלב שחופר בגינה ונובח, וזה כמובן שקר מוחלט, כי לונה רק מיבבת קצת, וגם זה רק כשיש לה סיבה טובה.
"די, די כבר בוזי, די לחפור על זה." התערב חמי בקוצר רוח ברשימת התלונות של בועז, "בעלת הבית שלך דווקא בסדר, אבל הבן שלה... אלוהים ישמור, הומופוב וטיפוס מגעיל בטירוף, ברוך שפטרנו ממנו."
"אז עזבת את הדירה שלך?" סיכם רביב את כל המידע שנחת עליו.
"הייתה לי ברירה? ניקינו שם כמה שיכולנו, מה שנהרס זרקנו, ומה שנשאר ייבשנו. השארתי שכר של חודש אחד כפיצוי על הנזקים וזהו, מעכשיו אני הומלס."
"די כבר להיות דראמה קווין בוזי, הרי בין כה וכה גרת בעיקר אצלי, ורוב החפצים שלך בין כה היו כבר כאן." העיר חמי בעייפות.
"כן, אבל מה נעשה בשבועות, כשאורה תגיע עם גברת אלרגיה?" המשיך בוזי להיות דרמאטי.
"יש להן מבחנים ורוב הסיכויים שהיא לא תבוא, וגם אם כן, נמצא כבר פתרון, אל תדאג." חיבק חמי בחמימות את כתפיו של בועז נכה הרוח, והוסיף נשיקת עידוד על פדחתו, "הכל יהיה בסדר חמוד, אל תדאג, אני מבטיח לך שאנחנו נסתדר."
"איך נסתדר?" סירב בועז להירגע, "ואם היא תרצה שנוציא את לונה מהבית אני לא אסכים, אני אצא אתה ואשאר לישון אתה בחוץ." הבטיח.
"אני מעריך את הרצון הטוב שלך, אבל אני בטוח שלא יהיה בזה צורך." הרגיע חמי ופנה לרביב, "מה רצית לשאול?"
"מי, אני? רציתי לדעת אם אתה מכיר איזה בלש פרטי טוב שמתמחה באיתור נעדרים."
"האמת שכן, יש לי דוד שיצא לפנסיה מהמשטרה ונעשה בלש פרטי, אפשר לשאול מי נעדר לך?"
"אחת... מישהי בשם טליה, אולי אתה זוכר אותה בוזי?"
"בטח שאני זוכר אותה, איך אפשר לשכוח? לא רק שבגדת גם בה אז בסוף עזבת אותה בהיריון, למה לא התחתנת אתה למרות שהבטחת?"
"אני מצטער מאוד, אבל לא יכולתי להתחתן אתה, הייתי במצב נפשי מאוד קשה אחרי ברלין, וחוץ מזה אני בכלל לא בטוח שהיא באמת הייתה בהריון, וגם אם כן אני לא יודע אם זה היה ממני, בגלל זה אני מחפש אותה, כדי לברר מה האמת, אבל לך תדע לאן היא נעלמה."
"לרחוב הדקל אחת בהרצליה. היא התחתנה עם שלומי הרשקוביץ ומגדלת איתו את הבן שלך." השיב חמי בשלווה.
"לילד קוראים אור, לא ראיתי אותו, אבל ראיתי תמונות והוא באמת דומה לך." הוסיף בועז.
רביב צנח, המום, על הכורסה, ולטש בשניים מבטים נדהמים, "אז בכל זאת יש לי ילד..." לחש, נפעם, וחיוך גדול עלה על פניו, "רגע, מאיפה אתם יודעים את כל זה?"
השניים, נכנסים אחד לדברי השני, סיפרו לו על נסיבות הפגישה שלהם עם טליה ועל כל הידוע להם על חייה.
רביב שתק והקשיב קשב רב, עיניו רחבות מפליאה. "אני מאוד מודה לכם, באמת יפה מצדכם שטרחתם לנסוע אליה, ולפגוש אותה." השיב לבסוף, "אבל יש לי רק שאלה אחת קטנה, "למה לא ספרתם לי מיד שיש לי עוד ילד ושטליה מחפשת אותי?"
"אהה..." חמי הביט בבועז שהשיב לו מבט נבוך, משך בכתפיו וחזר להביט ברביב הנרעש. "אופס?" הציע, והוסיף רבע חיוך מתנצל שרביב דחה בבוז.
"אופס? איזה מין תשובה אידיוטית זו?"
"אל תכעס רביב, אבל אני פשוט... הכל קרה נורא מהר ופשוט שכחנו את טליה." ניסה חמי להסביר, "וחוץ מזה, לך תדע ממי באמת הילד, אני במקומך הייתי תובע ממנה לעשות לו בדיקת רקמות."
"לא צריך בדיקת רקמות, ברגע שאני אראה אותו אני אדע." פסק רביב בביטחון גמור, "אני רק מקווה שבעלה לא יעשה לי בעיות."
"למה שהוא יעשה אם הילד לא שלו?" תהה בועז.
"אולי הוא לא שלו באמת, אבל הוא היה איתה בלידה וגידל אותו מגיל אפס, אם אתה נקשרת כל כך לכלב אז אתה מתאר לעצמך עד כמה הוא נקשר לילד?" השיב חמי בהיגיון, והחל לפשפש במגירת שולחן הכתיבה שלו, שם שמר את כל הניירת שלו. "הנה, זה המספר שלה בבית, וזה מספר הנייד שלה." נתן את הפתק לרביב, "אבל אולי לא כדאי להתקשר בשעה כל כך מאוחרת, ואולי כדאי שתתייעץ קודם עם רוני, הרי אתם גרים יחד, בטח תהיה לו דעה בעניין."
"רוני חוזר רק בסוף השבוע." השיב רביב בקוצר רוח, "ועכשיו..." הוא נועץ בשעונו, "רק עשר וחצי בלילה, זה לא נורא מאוחר." החליט, וחייג בזריזות.
"טליה? כן, נכון, זה אני, רביב. מה שלומך? כן, גם אני התגעגעתי, אני רק..." הוא התחיל לצאת מדירתו של חמי תוך כדי דיבור, ולפני שסגר אחריו את הדלת הם עוד שמעו אותו אומר, "כן, טוב, אני מבין אותך, ואת צודקת, אבל אל תכעסי טליה, יש סיבות טובות מאוד לזה שנעלמתי..."
"באמת פדיחה שלא סיפרנו לו." פנה בועז אל חמי שהמשיך לחטט במגירה העמוסה, ולמיין מה אפשר לזרוק. "נו, עזוב חמי, הרי לא תתחיל לעשות סדר בשעה כזאת, ועוד אחרי היום הנוראי שהיה לנו... מאז הצבא לא עבדתי כל כך הרבה שעות עם מגב... הגב שלי פשוט הרוס."
"אולי כדאי שתלך למיטה? אני כבר אגיע למרוח לך וולטרן." סגר חמי את המגירה באנחה, וזרק לפח האשפה את כל החשבונות והפתקים שפג תוקפם, "אגב, שמת לב שרוני שוב עושה את זה?"
"עושה מה? הוא בכלל לא פה."
"בדיוק. גם איתי זה היה ככה, כאילו גרנו יחד, אבל תכל'ס ראיתי אותו בקושי פעמיים שלוש בשבוע, רוב הזמן הוא היה פה ושם, עסוק בכל מיני עניינים. בעצם גרתי לבד, מילא אם הוא היה עובד, הייתי יכול לסבול וורקוהוליק, אבל במקרה של רוני..."
"נו, די לדבר עליו." התפרץ בועז, "למי אכפת ממנו, למה אתה בכלל חושב עליו? כיום הוא כבר לא הבעיה שלך אלא של רביב."
חמי נאנח, "אתה צודק, סליחה בועז." הוא קם בגניחה מכיסאו, "בוא נלך למיטה." הציע, ואז החלה הגורה לנבוח בקולה הדקיק, ומיד אחר כך נשמעה דפיקה מהוססת בדלת.
השניים החליפו מבטים תמהים, וחמי ניגש ופתח את הדלת, בטוח שזה שוב רביב, אבל להפתעתם עמדה בפתח בעלת הבית שלו - גברת לאה שפירא החביבה שחייכה בביישנות, והתחילה להסביר שהיא באמת מצטערת על השעה המאוחרת, אבל היא ראתה שרק לפני רגע עוד היה להם אורח, ושיש אצלם עוד אור, ובחורים צעירים בגילם בטח לא הולכים לישון עם התרנגולות, כמו זקנות כמוה, ובגלל שהם כל כך עסוקים במשך היום אז...
"זה בסדר גמור גברת לאה, אנחנו שמחים על כל ביקור שלך." גייס חמי את נימוסיו הטובים, הושיב את בעלת הבית שלו על הכורסה הכי נוחה, הבטיח לה נאמנה שהם כלל לא עייפים, ושניהם שמחים לראות אותה, ושאל באדיבות ששמר בדרך כלל רק לנשים מבוגרות ולילדים קטנים במה הוא יכול לעזור, ואולי אפשר להציע לה משהו לשתות? אולי תה, או מיץ, ואולי להוסיף עוגיות חמאה?
גברת לאה שפירא חייכה אליו בחביבות, אמרה שזה בסדר, היא לא רוצה לשתות ובטח לא לאכול, כל מה שהיא רוצה זה להציע להם הצעה שאפשר בהחלט לסרב לה.
"את מתכוונת להגיד הצעה שאי אפשר לסרב לה?" תיקן בועז, ונשען בזהירות על מושב כסאו, מנסה להקל על הכאב המציק ששוב פילח את עכוזו הימני, וירד במורד ירכו, מאיים להגיע עד לקרסול.
דעתה של גברת לאה, שלמרות גילה הקשיש לא נס ליחה ולא כהו עיניה, התבדחה עליה, והיא העירה בחביבות שמאחר והיא לא שייכת למאפיה, ובניגוד לדון קורליאונה אין לה שום בריונים חמושים העומדים לפקודתה, אפשר בהחלט לסרב להצעות שלה בלי שום חשש מראשי סוס כרותים שיצוצו לפתע במיטה.
"אני שמח לשמוע את זה גברת לאה." נענה לה חמי בחיוך, "אז לאיזה הצעה את מתכוונת?"
הגברת לאה שילבה את ידיה על חזה והשירה אליו מבט, "לאחרונה הבנתי שהבית שלי גדול עלי." אמרה בחגיגיות, "ולכן החלטתי להשכיר אותו ולעבור לגור פה, בדירה הזאת."
חמי ובועז החליפו מבטים מופתעים בעודם מעכלים לאט את דבריה של הקשישה שהמשיכה להסביר, "הבת שלי רוצה שאני אעבור לגור בדיור מוגן, אבל איך אני יכולה לעזוב את הבית שלי ואת הגינה היפה שלי? חייתי פה כל כך הרבה שנים, ויש לי כל כך הרבה זיכרונות יפים מהמקום הזה, אני ובעלי, זכרונו לברכה, בנינו יחד את הבית הזה, טיפחנו שנים את הגינה וגידלנו פה ילדים, נשארנו לגור פה גם אחרי שהילדים עזבו כי הנכדים אהבו לבוא לבקר אצלנו..." היא נאנחה, "עכשיו גם הם כבר גדולים ועסוקים מידי בשביל סבתא, והילדים שלי... גם הם כבר לא צעירים. הבת שלי צודקת, אני גרה רחוק מכולם, אישה זקנה שחיה לבד בבית הענקי הזה, אבל זה הבית שלי, איך אני יכולה לעזוב? ואז עלה בדעתי שאם אני אעבור לגור פה, בדירה הקטנה הזו, ואתם תעלו למעלה..." היא הביטה בהם בהיסוס, "אם תרצו כמובן..."
"אבל בטח תרצי הרבה יותר שכר דירה." העיר חמי.
"לא הרבה, אם תוסיף לי עוד אלף ₪ ותעזור לי עם הגינה ועם כל מיני תיקונים קטנים בבית זה מספיק."
חמי הביט בשאלה בבועז שהנהן אליו בתשובה, והניף בוהן לאות כן. "גברת לאה, עשינו עסק." אמר והושיט לה יד ללחיצה.
"עשינו עסק." הסכימה גברת לאה, והניחה את כפה הקטנה, המקומטת והמוכתמת כתמי גיל, בכפו הגדולה של חמי, לחצה אותה וקמה, "זהו, הוקל לי." חייכה, ופנתה לדלת, "לילה טוב ילדים, נדבר על הפרטים מחר." אמרה ויצאה.
"איזה יום." הרהר חמי בקול אחרי שהם כבר שכבו רחוצים במיטתם, מביטים משועממים בגיא פינס מרכל עם צעירונת חייכנית וקופצנית על כל מיני ידוענים שאיש מהם לא שמע עליהם מעודו, "התחיל רע, נמשך מוזר, ונגמר טוב."
"כן, אולי..." הסתייג בועז, "אבל מצד שני, חשבתי שנתחיל לגור יחד רק אחרי שנחשוב על זה, ובאמת נרגיש שהזוגיות שלנו בשלה מספיק להתקדמות כל כך גדולה."
"אז אתה עוד לא מרגיש בשל מספיק לגור איתי?" הצטחק חמי.
בועז השיב לו חיוך, אבל המשיך להתווכח, "ברצינות חמי, אני יודע שבעצם גרנו יחד כבר מההתחלה... אנחנו יחד כל הזמן, אבל עד היום תמיד הייתה לי האופציה ללכת לדירה שלי אם יתחשק לי להיות לבד, ומהיום כבר אין לי אותה."
"יש בזה משהו." הסכים חמי, "אבל מצד שני יש בבית של גברת לאה שלושה חדרי שינה, ויש בעליית הגג עוד חצי קומה עם יחידת הורים נפרדת שכוללת לא רק שירותים וחדר ארונות, אלא גם חדר עבודה. תמיד תוכל להסתלק לחדר אחר כדי להראות לי כמה אתה כועס."
"אני? למה שאתה לא תסתלק לחדר אחר?" הקשה בועז.
"כי אני לא דראמה קווין."
"אה... ואני כן?"
"יותר ממני."
"אבל אתה יותר פולניה ממני." התנצח בועז.
"זה נכון." גיחך חמי.
"חמי, כמה זמן עבר עד שהתחלת לגור עם רוני?" המשיך בועז לחפור.
"אה... לקח לנו בערך שנה עד שעברנו לגור יחד בבית שלנו, אבל גם קודם הוא כל הזמן היה אצלי, חוץ מהפעמים שהיה בצבא, או אצל הוריו, או אצל מישהו או מישהי אחרת, וזה המשיך גם אחרי שעברנו כאילו לגור יחד, אז בעצם... די! לא רוצה לדבר עליו יותר. בוא הנה בוזי, תביא עוד חיבוק ונישן כבר."
"ואם לא בא לי לישון?"
"אחרי שאני אגמור לטפל בך כבר יבוא לך." מעך אותו חמי מתחת לגופו, ואחרי חצי שעה הם כבר ישנו שנת ישרים.
עוברים דירה
"שוב רשימות." נאנח בועז אנחה דרמטית מוגזמת כשראה את חמי שוקד על עוד דף משימות שכותרתו הייתה הפעם - עוברים דירה.
"סוף מעשה במחשבה תחילה." ציטט חמי בפיזור נפש, ממשיך לרשום בקדחתנות, מוסיף עוד ועוד משימות לרשימה.
"האדם מתכנן ואלוהים צוחק." החזיר לו בועז ציטוט אחד אפיים.
"אם אין אני לי מי לי." גיחך חמי שהמשחק שעשע אותו.
"נניח." פקפק בועז, "אבל מה קשור אלוהים למעבר דירה?"
"אתה לא יודע שאלוהים קשור לכל דבר, מביצי כינים עד קרני ראמים, שום פרט לא נעלם מעיניו, ואני מאוד מקווה שזה כולל גם את המיטה הזוגית של גברת לאה."
"מה הבעיה עם המיטה הזאת?"
"שום דבר, מיטה נהדרת, אבל מידה קינג סייז, עם מזרון איכותי, כבד נורא, ואין לי מושג איך להוריד אותה לדירה למטה, ומה שיותר גרוע, אני די בטוח שהיא לא תיכנס לחדר השינה. גברת לאה סיפרה לי פעם שהיא ובעלה קנו את המיטה הזו מתנה לעצמם לכבוד יום השנה החמישים לנישואים, וכמה חודשים אחר כך בעלה נפטר." הוא שקע במחשבות נוגות, "תתאר לעצמך, אחרי חמישים שנה היא פתאום לבד... ממש טראגי."
"ולהיות חמישים שנה עם אותו בן אדם זה לא טראגי? אני לא יכול לתאר לעצמי דבר כזה, ללכת למיטה עם אותו בן אדם חמישים שנה? מפחיד."
"זה לא מפחיד בכלל, אתה חושב ככה כי אתה צעיר ופוחז שעוד לא מבין מהחיים שלו." נזף חמי.
גברת לאה נכנסה, לבושה אימונית סגולה, נעלי התעמלות ורודות לרגליה, ומטפחת תואמת כרוכה סביב ראשה.
"בוקר טוב בחורים, ישנתם טוב? קדימה, בואו נתחיל בעבודה." הכריזה במרץ.
"בוקר טוב גברת לאה, לפני שנתחיל בואי נחשוב קצת מה עושים קודם ומה אחר כך, מה שנקרא, סדר עדיפות." הציע חמי.
גברת לאה לקחה את הרשימות שלו, וראשית חוכמה שיבחה את כתב ידו המסודר והקריא של חמי. "הייתי מורה כמעט ארבעים שנה." הסבירה, לקחה עט והתחילה למחוק משימות לא נחוצות, ולהפתעתו הנעימה של חמי התברר שהיא מתכוונת להשאיר את מיטת הקינג סייז במקומה, ומתכננת לקחת במקומה את מיטת שלושה הרבעים הקלה לפירוק ולהרכבה. "אני אקח את הסלון שלי, ואת המיטה מהחדר של הבן שלי, ואת הכיסאות ושולחן המטבח, וקצת כלי בית, אני מבשלת מעט מאוד לאחרונה."
"ומה עם בגדים וספרים?"
"את כל הבגדים שאני רוצה לקחת ארזתי עוד אתמול בקופסאות קרטון, ויש גם כמה קרטונים עם בגדים וכלים שאני רוצה להעביר למחסן של ויצ"ו, כבר דיברתי אתם, תוכל להעביר אליהם את הקרטונים חמי?"
"בטח, בכיף." שמח חמי, "אבל את בטוחה שאת לא רוצה את המיטה הזוגית שלך גברת לאה? זו מיטה איכותית ובטח יקרה מאוד."
"כן, אני יודעת." חייכה גברת לאה בעצב, וגילתה להם שמאז שבעלה נפטר היא לא ישנה יותר במיטה הזוגית הענקית, אלא במיטת שלושה הרבעים שהייתה שייכת לבנה. "אחרי שמשה נפטר לא יכולתי להיכנס יותר לחדר השינה שלנו... החדר הזה העציב אותי יותר מידי, הוא מתאים יותר לכם, תיהנו ממנו."
"גברת לאה." קם חמי ממקומו, נטל את כפה הצנומה של הקשישה ורכן מעליה בקידה, מביא אותה לשפתיו, "אנחנו לפקודתך גברתי, כל מה שתצווי עלינו נעשה ונשמע. נכון בועז?"
"כן, לגמרי." הסכים בועז, מתפעל בסתר ליבו מהמחווה התיאטרלית של חמי. הוא ידע שהוא לא היה מעז להתנהג ככה, אפילו לא עם גברת קשישה דיה להיות סבתו, ובכלל הרהר לעצמו מעט מאוד אנשים היו יכולים לנהוג באבירות מרהיבה כזו בלי לעשות מעצמם צחוק, אבל חמי היה גבוה ורחב כל כך לעומת גברת לאה קטנת הקומה והצנומה, ושניהם ניחנו בחן לא מודע ובחוש הומור שגרם להצגה הקטנה שלהם להיות מקסימה להפליא בעיני בועז.
במשך כל אותו יום שישי אביבי וחמים עלו וירדו השניים במדרגות, נושאים מטען כבד של ספרים ובגדים וכלי בית, בעוד גברת לאה ונמרוד עוזרים להם כמיטב יכולתם. בצהרים הגיעה גם אורה מירושלים, והצטרפה לעבודה, ושעה לפני כניסת השבת הושלמה המלאכה כמעט לגמרי.
"אוי, החבילות לויצ"ו." נזכרה גברת לאה, "צריך להביא אותם למחסן שלהם לפני שהם סוגרים."
"אני כבר נוסע." אמר חמי, הטעין את הקרטונים ברכבו ונסע. הוא הספיק להגיע בדיוק לפני שהמחסן ננעל, פרק את המטען, בירך את המתנדבת החביבה של ויצ"ו בחג שמח ושבת שלום, וחזר הביתה. רק ירד מהמכונית והנה מופיע לפניו רוני, רוכב על אופנוע ירוק ונוצץ, הוא נעצר וירד, ומיד התנפל על חמי בטענות, "מה פתאום אתם עוברים דירה? למה דווקא עכשיו? עד שסוף סוף עברתי לגור ממש לידך אתה בורח לי?" אחז בזרועו של חמי, פניו השחומים לוהטים מחום היום, ומכעס.
"מי אמר לך שאני עובר דירה? וגם אם כן, מה זה עסקך?"
"מנחם, אל תעשה ממני צחוק." התפרץ רוני, וכמו תמיד בשעת כעס נתן דרור ללשונו, "אף אחד לא אמר לי, אבל יש לי עיניים, ובטח שזה עסקי, למה אתה חושב עזבתי את המרכז ובאתי לכאן? אתה חושב שסתם נדבקתי דווקא לאקס של בועז שלך, ושרק במקרה כיוונתי אותו לשכור דירה ברחוב לידך?"
"האמת שכן, חשבתי שזה צירוף מקרים מוזר."
"אל תהיה טמבל." קירב רוני את פניו אל פניו של חמי, וכשהוא מנצל את מחסה המכונית שחצצה בינם לבין הבית, לפת את עורפו של חמי, הצמיד את שפתיו לפיו ונישק אותו נשיקה חזקה וסוערת.
חמי טען אחר כך בחום, שהוא הדף את האקס שלו מעליו מיד, וגם אם השתהה לשבריר שנייה זה היה רק מחמת ההלם, ולא בגלל שחלילה הוא נהנה לשוב ולחוש את שפתיו של בן זוגו לשעבר צמודות לפיו. בועז שהיה בקומה העליונה של הבית, בוחן בהנאה את הנוף המשתפל מתחתיו - הנאה שנהרסה למראה הנשיקה הלא צפויה - היה משוכנע שהם התנשקו במשך דקה ממושכת וסוערת לפני שחמי התעשת והדף את רוני מעליו, אבל מאחר וגם הוא התנשק עם האקס שלו בזמנו, ומאחר ואי אפשר היה להכחיש שבסופו של דבר רוני נהדף על כורחו וחטף נזיפה משפילה, העמיד בועז פנים שהוא מאמין לחמי, וכבש את כעסו וקנאתו בליבו.
"פחדתי שאורה תרצה להשתלט על עליית הגג." הודה בועז באותו ליל שישי בפני חמי.
"גם אני, ואם היא הייתה מבקשת הייתי מוותר לה עליה, אבל למזלי היא כנראה נפרדה מנעמה, ולא נעים לה לקחת לנו את חדר השינה הגדול. אני לא יודע מה יקרה כששוב תהיה לה בת זוג, אבל נכון לעכשיו היא מעדיפה לישון ליד חדר השינה של נמרוד, ולהשתמש בחדר השינה הקטן בתור חדר עבודה, וזה בסדר גמור מבחינתי."
"גם מבחינתי, החדר הזה פשוט מדהים." פרש בועז את ידיו כרוצה לחבק את החדר כולו, את תקרתו, תקרת עץ משופעת, החלון העגול החמוד שמוקם בדיוק באמצע המשולש שיצר גג הרעפים, מדפי הגבס הרחבים שנפרשו מול המיטה, הם מיקמו עליהם את הטלוויזיה הגדולה שעד כה צברה אבק בסלון דירתם הישנה, וגולת הכותרת - המקלחת רחבת הידיים, המאווררת והמוארת אור שמש שחדר דרך קיר לבני זכוכית נאה. הוא אהב את פינת המחשב המוגבהת מעט שהיה בה די מקום לשני מחשבים, את השידה העתיקה הנאה על מגירותיה הרבות, את חדר הארונות המשופע מדפים וסלסילות לבנות (תוצרת בלום) שנעו חרישית על מסילותיהן, ונהנה הנאה עצומה מהמיטה הזוגית הרחבה, ועוד יותר מהמזרן העבה שהיה קשה בדיוק במידה הנכונה.
החדר היה פשוט מופלא, והוא הרגיש בו נוח כל כך. אז מה אם הם התנשקו? זה היה באשמת רוני, חמי הרי הדף אותו מעליו וגם כעס, הוא לא שמע מה הם אמרו, אבל היה ברור שחמי לא יזם כלום, ונזף באקס שלו בחומרה, אז הם התנשקו? אז מה? דברים כאלה קורים לפעמים, לא סתם המציאו את הביטוי 'סקס עם האקס', ופה לא היה שום סקס, סתם נשיקה, הרי גם הוא התנשק עם רביב, אז איזה זכות יש לו לכעוס?
"בועז, אני צריך לספר לך משהו." קטע חמי את מחשבותיו, "ואני אבין אם תכעס, אבל תזכור בבקשה שזו לא הייתה אשמתי."
"מה לא הייתה אשמתך?"
"התנשקתי עם רוני, זאת אומרת, הוא נישק אותי, אבל אני ישר דחפתי אותו ואמרתי לו שיפסיק."
"כן, הייתי בקומה העליונה וראיתי שדחפת אותו, אבל לקחת את הזמן שלך."
"לא נכון. פשוט הייתי בהלם, למה לא אמרת שראית אותנו?"
"לא יודע, חיכיתי לרגע המתאים, מה פתאום הוא נישק אותך?"
"קשה לדעת למה רוני עושה דברים, אבל אני מנחש שהוא חשב שאנחנו עוברים דירה ו... אה... לא יודע, הוא בחור לא צפוי."
"חמי, יש מצב שהוא מקווה שעוד תחזרו?" הרצין בועז.
חמי משך בכתפיו, "לא יודע." שיקר וכדי להרגיע את מצפונו אמר לעצמו שהוא משקר מטעמי שלום בית.
"אתה רוצה שתחזרו?"
חמי התהפך על צידו ונרכן מעל בועז שהמשיך לבהות בתקרה, "מה אתה חושב?" התחכם במקום לענות.
"לא יודע, ברור שהוא פגע בך מאוד, ואתה כועס עליו ולכן, אבל... לא יודע."
"בועז, תפסיק, אנחנו יחד, אנחנו זוג, טוב לנו יחד, אין מצב שאני אחזור למשוגע הזה." הכריז חמי, משתדל מאוד להישמע משכנע ואמין, וליתר ביטחון נחפז ושינה נושא, "ועכשיו די כבר עם החפירה הזו, בוא נראה טלוויזיה, יש דוקו על וודי אלן שאני נורא רוצה לראות."
הם צפו בוודי אלן הצעיר ולמדו שהוא התחיל את דרכו כסטנדאפיסט שנון, ואחר כך הפך, כמעט במקרה, לבמאי ותסריטאי, שמעו על הסרטים הראשונים שלו, ואחר כך ראו קטעים מסרט המופת שלו 'הרומן שלי עם אנני הול' וצחקו כשוודי נפרד מאנני אהובתו במשפט האלמותי 'יחסים הם כמו כריש, הם חייבים להיות בתנועה מתמדת אחרת הם מתים, ובואי נכיר בכך, אנחנו אוחזים בידינו כריש מת'.
"וודי אלן החכם." חייך חמי, משך אליו את בועז, ונשכב מעליו, "מה דעתך, הכריש שלנו חי או מת?"
"שלי חי לגמרי, וגם שלך מראה סימני חיים מעולים." עלץ בועז שהתחיל להשתעמם מכל הניתוחים המלומדים של סרטי וודי אלן, "מה דעתך שנחנוך את המיטה החדשה שלנו?" כיבה בזריזות את הטלוויזיה.
"דעתי שזה רעיון נהדר." הסכים חמי, כיבה את האור ונישק אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה