24. שמונים וארבע לילות בודדים

השבת התחילה בדפיקות היסטריות על דלתנו. יצאתי מנומנם קצת כדי לראות מה קרה וגיליתי את אביב, לחוץ עצבני שלא כדרכו, מקפץ קלות על סף הדלת ומידי פעם מתגרד. "מה קרה לך?" שאלתי מופתע מהשעה המוקדמת. שמונה בבוקר ביום שבת זה ממש מוקדם בשביל אנשים שחגגו חצי לילה.

"יש לך ספריי או משהו נגד נמלים?"

"נגד מי?" שאלתי, תוהה אם הוא סובל מהזיות.

"נגד נמלים. טריליונים של נמלים טורפות פלשו לדירה ותקפו אותנו." נלחץ אביב, "יש לך משהו נגדם?"

"כן, יש לי איזה סנו או משהו כזה, אבל הריח שלו נוראי והוא מצליח רק להצחיק את הנמלים, לא יותר. מה פתאום יש לכם כל כך הרבה נמלים?"

"לא יודע." התייאש אביב וניסה לסלק נמלים משערותיו, "הן פלשו בלילה, קמנו וראינו שכל הרצפה שלנו מכוסה נמלים. הן בכל מקום והן מגעילות."

"תראה, זו עונה כזו, יש נמלים בכל מקום. אני מוצא נמלים אפילו בפילטר של הבריטה. תנגבו אותם עם מטלית ו..."

"מה תנגבו?" נלחץ אביב ולרגע חששתי שיבכה. "אני אומר לך שכל הדירה מלאה נמלים טורפות... הן משגעות אותנו..."

דלת הדירה שלהם נפתחה והחוצה נפלטו, מקללים ומתגרדים בפראות, כל שאר בני החבורה שכעת לא נראו כל כך מעוצבים. בדירה קטנה של שבעים מטר מרובע ישנו באותו לילה שישה איש וכולם היו נרגזים עקב השעה המוקדמת,  ומה שהם כינו מתקפת הנמלים הטורפות.

משכתי על תחתוני מכנסים קצרים, הרכבתי את משקפי והלכתי לראות במה דברים אמורים. משום מה צעדי חרקו בצורה מוזרה על רצפת הדירה המטונפת. התכופפתי לבדוק ומיד גיליתי מה קרה - מישהו שפך סוכר על רצפת הדירה ובמקום לטאטא אותו כראוי החביא את הסוכר השפוך מתחת למזרונים הפרושים לאורך קירות הסלון.

יש המון נמלים בעונה הזו, והתרופה היחידה נגדם זה להקפיד לנקות היטב כל פירור מזון ולהחביא את האוכל במקרר. שפיכת סוכר מתחת למזרונים זו שיטה נפלאה לזמן אליך את כל נמלי האזור למסיבת שחיתות.

"אין ברירה, אתם חייבים לנקות את כל הסוכר הזה ומיד." פסקתי והתחלתי לגרור את המזרונים המאובקים אל מחוץ לדירה. בחוסר רצון מופגן עזרו לי הגברים שבחבורה לסחוב החוצה את ריהוט הזולה שלהם, בעוד הבנות מטאטאות את הסוכר החוצה. "זה לא מספיק." פסקתי, "נורא מטונף פה, צריך לשטוף. המים יגרשו את הנמלים. יש לי גם חומר ניקוי דוחה חרקים לשים במי השטיפה."

הם לא אהבו את הרעיון, אבל לא הייתה להם ברירה. אחרי שעתיים של עבודה נמרצת הדירה שלהם הבריקה מניקיון, ואני זכיתי לתואר - פרעה. אני מניח שזה עדיף על – "הזקן" הכינוי שהם הדביקו לי לפני כן.

כדי לזכות בתואר פרעה הייתי צריך להשקיע מאמץ רב. מיניתי את עצמי לרס"ר ולא הפסקתי לשפוך על הרצפה עוד ועוד דליי מים וסבון, ולהציק להם לשפשף היטב בכלור את האסלה המסריחה ואת הכיור השמנוני. כשפרקתי את הרשתות מהחלונות כדי לשטוף אותן בצינור הגינה הם הוסיפו לכינוי פרעה גם את התואר נוגש העבדים.

הנוער בימינו כל כך מפונק... בכל זאת החלטתי לקחת את זה בקלות ולא להיעלב. נגשתי בהם עד שכל פינה בדירה הבריקה מניקיון. הם היו עייפים ורעבים וכמעט שהכריזו מרד, למזלי הביא להם רוני ערמות של טוסטים, קערת סלט ענקית, ומגשים עם גבינות וירקות שנזללו עד תום. כולם אמרו שהוא מותק בעוד שאני זכיתי לבוז ששמור רק לנוגשי עבדים אכזריים במיוחד.

אחר כך חזרתי הביתה וגיליתי שם בחורה אחת לא מוכרת, (זה קורה אפילו להומואים), מייבשת במרץ את שערותיה במגבת שלי, אחרי שהתקלחה במקלחת שלי.

"הייתי חייבת לשטוף את הנמלים." הסבירה לי בחביבות, "נכון שלא אכפת לך?"

האמת היא שכן היה לי אכפת. אני לא ממש אוהב שבנות בלונדיניות כחולות עיניים וערומות למחצה מתרוצצות לי בדירה ומשאירות לי שערות על רצפת המקלחת, אבל הייתי מנומס ואמרתי שזה בסדר. לאות תודה על נדיבותי היא החליטה לעשות לי מפה אסטרולוגית. לדעתי אסטרולוגיה זה ערמת שטויות ולא היססתי להגיד לה את זה ישר בפנים. "אתה בטח מזל עקרב." הצהירה העלמה בביטחון עצמי מרהיב, "נכון שצדקתי? איזה מזל אתה?"

"מזל נאחס." אמרתי בפרצוף חמוץ, מסרב להודות שהיא צדקה ואני באמת מזל עקרב.

"נו, בחייך, תגיד מתי נולדת?" היא ניסתה להתחנחן, כאילו שדברים כאלו משפיעים עלי.

ראיתי שאי אפשר להיפטר ממנה והודיתי שאני מזל עקרב שנולד ברביעי לנובמבר, יום הרצח של רבין, ותודו שזה באמת מזל נאחס.

אחר כך היא אמרה המון שטויות על מזל עקרב - כל מיני דברים על סקס, וכוח רצון, והבלים כאלו או אחרים שאת רובם שכחתי מיד, ומשם עברה לדבר על אבנים וקריסטלים וכיוצא בזה רעיונות רוחניים מוזרים. בינתיים נכנס רוני נושא כלי אוכל ומגשים. אחד המעוצבים נגרר אחריו עם מגש מלא ספלים מלוכלכים.

הבלונדינית קפצה כנשוכת נחש למראה הבחור שבא עם רוני – צעיר נמוך וקצוץ שיער, משוריין בג'ינס שחור וחמוש בפרצוף זועף.

גם אני הרגשתי קצת נבוך כי היא הייתה עדיין עטופה במגבת שהשאירה מעט מקום לדמיון, וכל זמן שדיברנו התעסקה בשיער שלה שהיה ארוך ובלונדיני, ובאמת יפה מאוד. גם היא הייתה יפה. בחורה צעירה עם עיניים מלוכסנות מעט ועצמות לחיים גבוהות, מהרוסיות העדינות והבהירות הללו שמטריפות את דעתם של הזכרים הים תיכוניים. רק כשהצעיר הזר אחז בזרועה והתעצבן עליה ברוסית בגלל שהיא לא הייתה לבושה מספיק לדעתו (מה שבאמת היה נכון), תפסתי שמדובר בכלל באישה צעירה שעשתה הכל כדי להראות כמו בחור.

הבלונדינית הלכה למקלחות להתלבש, ועד שהיא חזרה ביליתי כמה דקות מאוד לא נעימות עם רוני מצד אחד והבחור/ה מצד שני שתקעו בי מבטים עוינים. היא חזרה לבושה בשמלה שכיסתה אותה עוד פחות מהמגבת (הגיע הזמן שמישהו יספר לה על המצאת החזייה), והיא עם החבר/ה שלה נעלמו חיש קל מהבית שלנו, משאירים אותי לחסדיו של רוני.

נכנסתי לכוננות ספיגה, מוכן לחטוף איזה כוס או צלחת על הראש, אבל רוני הפתיע אותי כשנהג בבגרות ובצעד מאופק מאוד פרש לחדר השינה ופרץ בבכי. עזבתי את הכלים המלוכלכים והלכתי אליו לנחם אותו. "בחייך רוני, נכון שהיא יפה, והיא הייתה כמעט ערומה, אבל אתה יודע שזה ממש לא מזיז לי. אל תהיה טמבל כזה, נו, די." הפצרתי בו, ואז יצא המרצע מהשק, זה לא היה בגלל הבחורה ההיא אלא בגלל דבר אחר לגמרי, משהו גרוע פי אלף מבלונדיניות ערומות.

מסתבר שהציעו לרוני ללכת לקורס שיתקיים בטקסס. טקסס ארה"ב כי חיל אויר הוא חייל מקצועי, וכדי להתקדם בו אתה צריך להיות איש מקצוע, וכדי להיות מקצועי צריך ללמוד, ומאחר והציוד של מדינת ישראל בא מארה"ב, האמריקאים הם אלו שמלמדים אותנו להשתמש בציוד שהם מוכרים לנו, והאמריקאים - מה לעשות? - גרים רחוק רחוק, ביבשת אמריקה הגדולה.

"אני לא חייב, ואולי לא ייקחו אותי. יהיו מבחנים ורק הכי טובים ילכו, אבל המפקד שלי חושב שאני מתאים מאוד והוא המליץ עלי, ורשם אותי, ואם אני אסרב..."

"למה שתסרב לקבל קידום, זו הצעה נהדרת. למה אתה בוכה?"

"מה? אתה סתום או מה?" התעצבן החבר האהוב והמתוק שלי, "כי זה אומר שניפרד לשלושה חודשים."

"ומה אומרת אימא שלך?" יריתי באפילה ולא החטאתי.

"היא ואבא חושבים בדיוק כמוך, שזה אחלה ושאני חייב לנסות להתקבל לקורס הזה."

נו, בטח חשבתי ברשעות פולנית שצצה בי תמיד ברגעים כאלו. הם בטח מקווים שהוא ישכח אותי בזמן הזה, וימצא איזה בחורה נחמדה.

"רוני, אני יודע שזה יהיה קשה, אבל זה חשוב לקריירה שלך. אתה חייב לנסות להתקבל לקורס הזה." אמרתי בקול הכי בוגר שלי.

"אתה ממש מת להיפטר ממני, מה?" שינה רוני את טעמו ובמקום לבכות התחיל לכעוס, "ואל תחשוב שלא ראיתי איך הסתכלת על הבלונדה, תדע לך שהחברה שלה הולכת עם סכין, והיא כבר דקרה מישהו שניסה לגעת בה."

"אני ממש מת מפחד בגלל הילדה הזו." לגלגתי, "אם מישהו ידקור אותי בסכין זה יהיה רק בגלל בחור יפה, ולא בגלל בלונדינית טיפשה שמאמינה באסטרולוגיה ובקריסטלים." הרגעתי את רוני.

"אהה... אז אתה כן מת שאני אסתלק כדי שתוכל לחפש לך בחורים יפים. בטח אתה כבר מתגעגע לאיזה רוסי בלונדיני כמו אריאל." התנפח רוני מכעס. יש לו איזה בעיה עם רוסים, משום מה גורמים לו רגשי נחיתות, למרות שהם דווקא חושבים שהוא נורא אקזוטי ומתים עליו.

ראיתי שאני לא יוצא מהסיפור הזה בלי לנקוט באמצעי חירום מידיים. סגרתי את דלת חדר השינה שלנו, וגם את התריסים, וליתר ביטחון משכתי את הווילונות. רוני מחה שאין לו חשק, ושהוא כועס עלי, אבל אחרי שסתמתי לו את הפה בנשיקה הוא שינה את דעתו, הפסיק לכעוס ומצא את החשק שאבד לו.

שאר היום עבר בשלווה יחסית. המעוצבים ושות' הלכו לבריכה, אני התעסקתי עם המחשב והעיתון, ורוני התחיל ללמוד למבחן הקבלה לקורס. אני מעודד אותו ותומך בו, ורוצה שהוא ילך לקורס הזה ויצליח בגדול, אבל יש בי גם חלק קטן וילדותי שישמח מאוד אם כל העסק יתבטל משום מה והוא בכל זאת יישאר בארץ.

אני יודע שאמרתי ששלושה חודשים זה שום דבר, אבל בכל זאת, שלושה חודשים זה שתים עשרה שבועות, שזה שמונים וארבע לילות בודדים מאוד שאבלה בלעדיו. 

 

הימים הנוראים

לא אוהב את הימים הנוראים הללו שבין יום השואה ליום העצמאות, והשנה הם קשים עלי יותר מתמיד בגלל המועקה של הקורס הזה בחו"ל שרוני כנראה יתקבל אליו לכן החלטתי לחמוק מעצבות יום השואה והקפדתי לא להקשיב לסיפורים שתמיד גורמים לי לדיכאון נורא ואפילו לבכי. מילא כשאני לבד בבית, אבל בעבודה זה לא לעניין.

הקשבתי רק לשירים וכל פעם שמישהו דיבר העברתי לתחנה אחרת. היו שירים יפים ועצובים מאוד, ובלי פרסומות. אם זה לא היה יום השואה הייתי אפילו נהנה.

ועכשיו הגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל שמעציב אותי כמו יום השואה, אבל בצורה אחרת. פה הכאב על הנופלים קרוב יותר כי מדובר על אנשים שהיו חיילים כמוני. ביום הזה אני חייב לקחת חופש מהעבודה כי אני הולך לאזכרה של מישהו שהכרתי.

ביום הזיכרון אני לא יכול לזגזג בין התחנות ולהתחמק מהדמעות. הכאב נוגע בי אישית. חוץ מצער יש גם כעס, לא רק עצב. כעס למה זה צריך להיות ככה? למה הגענו לחיות בצורה כזו אחרי שעברנו סבל ואובדן כל כך גדולים בזמן השואה?

אי אפשר להימנע משאלות - האם יכולנו להיות חכמים יותר? או צודקים יותר? או חזקים יותר כדי למנוע את הבזבוז הזה של חיים צעירים שרק התחילו לפרוח?

לא יודע, אבל אני יודע שהמעבר הזה מעצב לשמחה תוך שעה שעתיים קשה לי מאוד. אני לא מצליח לעשות אותו בשום פנים ואופן ולא אכפת לי שזה מסמל את חיינו בארץ ושככה זה אצלנו, קשה לי לשמוח ביום העצמאות. גם הצורה שבה חוגגים מעיקה עלי, אני לא צמחוני, אבל אני פשוט לא אוהב בשר על האש, ואני שונא זיקוקים. זאת אומרת, הם יפים מאוד והכל, אבל הרעש שלהם מזכיר לי רעש של הפגזה, ולמרות כל רצוני הטוב אני מתכווץ מבהלה כל פעם שיורים עוד מטח של זיקוקים ומחזיק את עצמי בכוח לא לרוץ לתפוס מחסה.

הפעם היחידה שנהניתי מזיקוקים הייתה כשהסתלקתי מוקדם ממסיבה (אל תשאלו, סיפור ארוך וסבוך) ישבתי בחושך במכונית חונה כשהתחילו הזיקוקים והייתי רחוק מכדי לשמוע את הרעש, אבל יכולתי לראות הכל. זה היה נהדר, אבל אני לא חושב שאטרח לנסוע כל ערב יום עצמאות לאיזה גבעה מרוחקת מהעיר כדי ליהנות מהזיקוקים. הפעם ההיא הייתה יוצאת דופן ולא תחזור יותר. לא נורא, אני אסתגר לי בבית עם ספר טוב ואמתין שכל הבלגאן יסתיים. מזל שכל השכנים הרעשניים שלי יוצאים לחגוג, כל אחד במקום אחר. אני כמעט בטוח שעד ל"ג בעומר אתאושש מהימים הנוראים ואוכל להתחיל לדאוג שהם לא ישרפו לי את הבית מרוב התלהבות.

***

ערב יום העצמאות שלנו היה שקט ורגוע. היינו יחד, רק אני הוא והטלוויזיה. אחרי שכיבינו אותה נכנסנו למיטה והיה רגוע וביתי ונעים עד שרוני אמר לי בקול מתנצל משהו שהוא נוסע מחר להיות עם הוריו שמכנסים את כל המשפחה כדי לעשות על האש.

לא הופתעתי כלל. ההורים שלו, כמו הורי, מנצלים את יום החג החילוני הזה ליום זלילה והילולה משפחתית. "אתה בטח תשמח להיפטר ממני לכמה שעות כדי לעבוד קצת על המשך הסיפור שלך מחר?" שאל רוני וקיווה שאני אגיד שבכלל לא אכפת לי שהוא מסתלק בכל הזדמנות מהבית ומשאיר אותי לבד. הרי אני חי איתו רק כדי לבלות לבד עם המחשב.

"גם אחי הגדול הזמין אותי לעשות על האש בצהרים." סיפרתי לרוני, "לא כל כך בא לי ללכת אבל אם אתה הולך להוריך אני אלך אליו." הוספתי ולא גיליתי לו למה לא בא לי ללכת למפגש המשפחתי.

מה שקרה זה שמשה התקשר אלי לעבודה עוד ביום שלישי. כשאמרו לי שאחי בטלפון הייתי בטוח שזה סמי ודי נדהמתי לשמוע את משה מזמין אותי אליו לביקור.

"בבוקר אנחנו נפגשים בבית קברות בקבר של סבא." הוא אמר לי (עברו בדיוק חודשיים מאז שהזקן נפטר) "ואחר כך באים אלי."

זה סגנון ההזמנה של משה - מנחית פקודות ומצפה שכולם יקפצו לדום.

אמרתי שבלי החבר שלי אני לא הולך לאירועים משפחתיים, והוא אמר בחוסר רצון מופגן שאני יכול להביא אותו אם אני חייב, אבל שאתנהג כמו שצריך כי יהיו אצלם ילדים קטנים.

"מה, באמת? ואני תכננתי לזיין אותו באמצע הסלון שלך, איזו אכזבה." אמרתי בגסות רוח.

משה לא התבלבל וענה לי באותו נוסח שהוא שמח שלפחות אני זה שמזיין ולא זה שחוטף את הזין. אמרתי לו שהוא בהמה, ושאני אבוא אם אני אוכל, וסגרתי, מבואס נורא. אם הייתה לי חברה הוא לא היה מעלה בדעתו להזהיר אותי להתנהג כמו שצריך, זה בטוח.

"כן, תלך לאכול אצל אחיך." התלהב רוני שלא ידע על חילופי הדברים שלי עם משה, "הגיע הזמן שתתפייס עם המשפחה שלך."

משכתי כתפיים ושיניתי נושא. אין טעם להסביר לרוני שגם אם לא הייתי הומו קשה לשער שהייתי שומר על יחסים חמים עם בני משפחתי. הוא לא מסוגל להבין דברים כאלו ואין לי כוח להתווכח אתו. חבל שהוא לא אמר להוריו שהוא יבוא רק בתנאי שהם יזמינו גם אותי, אבל הוא כמובן לא מעלה בדעתו להעיק על החג שלהם בנוכחותי הטמאה.

הרגשתי ממורמר וכעוס כשהוא יצא מוקדם בבוקר להוריו כדי לעזור להם עם ההכנות לאירוח. הוא נראה שמח ומתרגש לפגוש את כול הקרובים שלו ובכלל לא היה לו אכפת שאני נשאר לבד בבית. זה עצבן אותי כל כך עד שהחלטתי לנסוע לבית הקברות, לקבר של סבא.

זו הייתה טעות, כולם היו שם - הורי ושני אחי ונשותיהם, אחותי ובעלה, כל האחיינים שלי ואני, הנטע הזר והמוזר שעושה בושות. הדליקו נרות, אמרו תפילה, שמו אבן על הקבר, וכל אותו הזמן הילדים התרוצצו מסביב ועשו המון רעש. רק הבן הגדול של משה ישב בשקט בצד וקרא ספר. הוא כל כך הזכיר לי את עצמי בגילו. הוא בטח בן תשע או עשר כיום, שמנמן, עם שערות מברשת קיפודיות כמו שלי, וכושר ריכוז מדהים שעזר לו להתנתק מכל המהומה סביבו לשקוע בעליזה בארץ הפלאות בתרגום החדש שיצא לא מזמן. קנאתי בו, חבל שאני לא הבאתי ספר. כשחזרנו לרכב הערתי למשה שהוא מזכיר לי את עצמי (האחיות שלו דומות יותר לאימא שלהן, קטנות, רזות ושחומות כמוה), ומשה הביט בי בזעף ונהם, "הבן שלי לא הומו."

"בכלל לא התכוונתי לזה." אמרתי בשקט, "התכוונתי ל..." אבל הוא כבר הסתובב והסתלק. תמיד הוא מתנהג ככה. לא מניח לי לסיים משפט, חייב תמיד להגיד את המילה האחרונה, נותן לי להרגיש כמו טיפש שבכלל ניסיתי להסביר לו משהו.

רק בגלל האחיין שלי נסעתי לאכול אצלם. ישבתי לידו והצלחתי לשוחח אתו קצת. אין לי מושג אם גם הוא הומו, זה גיל צעיר מידי לדעת, וזה גם לא ממש חשוב.

דיברנו על ספרים וקריאה ועל האינטרנט. הוא היה קצת ביישן בהתחלה, אבל כשראה שאני באמת מתעניין ומקשיב בסבלנות עד שהוא סיים לדבר - מנהג לא נפוץ במיוחד במשפחתנו - הוא נפתח אלי והיה ממש נעים לשוחח אתו.

עזבתי ראשון את הבית מרגיש סך הכל שהיה ביקור די נעים, אם כי הרגשתי כמו זר ולא כמו אחד מהמשפחה. טוב, ככה זה היה תמיד ואין סיבה שזה ישתנה פתאום. אפילו סמי היה עסוק מידי בשבילי והתרוצץ סביב אשתו הילדים הקטנים והשובבים שלו.

הקטע היותר מגעיל של היום בא אחר כך, כשחזרתי הביתה. הלכתי לנוח קצת ואז ליאור בא לדפוק לי על הדלת, לחוץ וחיוור, וביקש שאביא תחבושות ופלסטרים. כשנכנסתי לדירה שלהם חשכו עיני. סתיו ישב על הרצפה ובהה בשני חתכים מכוערים על אמת ידו השמאלית, ואביב נשען חיוור על הקיר ונראה כאילו הוא הולך להתעלף בעוד רגע.

מסתבר שהילד הטיפש הזו לקח סכין יפנית וחתך את עצמו. "כדי להרגיש יותר טוב." ככה הוא אמר. לרוע המזל אביב התברר כאחד מאותם אנשים שלא יכולים לראות דם בלי להרגיש חולשה ובחילה. בסוף הייתי צריך לטפל בשניהם. חבשתי אותו ונזפתי בו, ואחר כך שלחתי את אביב לשכב לנוח למעלה בדירה שלי, וניקיתי את הדם מהרצפה בעזרת ליאור שגם הוא לא נראה טוב מידי.

סתיו סירב לספר לנו מה גרם לו להתנהג ככה, ואולי הוא לא היה מסוגל להגיד?

עליתי למעלה ומצאתי את אביב שוכב על המיטה שלנו ובוכה. דיברנו קצת על דא ועל הא ושוב נדהמתי לראות כמה זה קשה גם כיום להיות מתבגר, ועוד מתבגר הומו.

אולי בתל אביב זה באופנה לצאת מהארון, וכל אחד עושה את זה בחדווה ובששון, אבל פה, בפריפריה, זה מבאס וקשה כמו לפני שלושים שנה.

יש לחבר'ה המתבגרים המון בעיות - ההורים שלא מבינים, הדימוי העצמי הנמוך, ובנוסף עוד כל מיני שטויות ודאגות שהם לא יפים מספיק, לא מושכים מספיק, ובעיקר, החטא הנורא מכל - שמנים מידי ויש לי הרגשה לא נעימה שיש אחוז יותר מידי גבוה של בעיות נפשיות אצל הומואים.

חרדת נטישה

הוא עוד לא קיבל תשובה סופית בקשר לנסיעה, אבל אני כבר דואג איך זה יהיה. איך אני אחזיק מעמד? ובעצם, למה אני צריך להחזיק מעמד? שלושה חודשים של סקס רק עם כף ידי זה הרבה מאוד זמן, המון זמן. כדי להתעודד אני שואל ומברר מה עושים אחרים, איך הם מחזיקים מעמד בפרידות ארוכות? ובאותה הזדמנות אני רוצה לדעת מה עושים כדי לשמור על מערכת יחסים שנמשכת שנים?

כולם מסכימים שגברים מטבעם זקוקים לגיוון. (אולי גם נשים, אבל מה אני כבר יודע על נשים?) אני יודע שאחרי כמה שנים רוצים גוף חדש במיטה. זה טבעי, זה נורמאלי אין מה להתבייש בזה אבל זה מסוכן. בגלל חוסר היכולת הזו לשמור על נאמנות גופנית הזוגיות המוצלחת ביותר שכוללת הכל - חיבה, אהבה, נאמנות רגשית, שותפות ברכוש - עלולה להתפרק.

מספרים לי על הסדרים שונים ומשונים. כל זוג והסידור הפרטי שלו שנועד לשמור על הקיים. משרטטים גבולות שיהיו רופפים וגמישים, אבל חזקים דיים כדי לשמור על המסגרת הזוגיות בלי לחנוק את מי שבתוכה. מכר אחד ממכרי הווירטואליים הגדיר זאת כזוגיות עם גבולות נזילים וגמישים. מצבי כיום לא ממש מזהיר. רוני צעיר וקנאי מטבעו והוא עדיין בשלב שהוא דורש נאמנות מוחלטת, ומתרגז אפילו כשאני מסתכל על גבר אחר. גם אני לא טוב יותר. בתיאוריה אני מבין שלפעמים בא לגוון ומוכן להתגמש, אבל בתכל'ס אני שונא את המחשבה על אחרים שיהיו אתו. הוא חושב שעם נשים זה בסדר, יודע שאני לא מעוניין באף אישה, ומוכן לסבול את קשרי עם האקס המבוגר שלי אם כי כיום בוריס חי עם מישהו ונמנע ממני. מאז שהוא עם ולאדי אנחנו לא לוקחים לנו יותר הפסקות קטנות של פעם ב... כדי להיות יחד ואני מתגעגע אליו מאוד. הוא גר לידי, אני נפגש אתו כל יום כמעט ואנחנו משוחחים הרבה, אבל אני מתגעגע לשעות הגנובות שלנו במיטה, ומקווה שאולי אחרי שיפוג החידוש של הזוגיות שלו ... ואם מפריע לו ל"בגוד" (ביטוי מטומטם) אני מוכן עם שניהם. לי ולרוני יש מעין הסכמה שבשתיקה שעם בוריס זה בסדר, או שאולי רק נדמה לי שהוא מקבל את הקשר הזה שלי עם האקס בתמורה לכך שאני שותק ומניח לו להעמיד פנים של סטרייט טורף נשים כשהוא במדים? אני מניח שהוא אפילו מזיין פה ושם איזה בחורה, ולפעמים אני שואל את עצמי אם הנאמנות שלו אלי כשהוא בבסיס נובעות מאהבה אלי או מפחד שהחיבה שלו לסקס עם גברים תתגלה ברבים. הוא מפריד את חייו לחלק הצבאי הסטרייטי, ולאזרחי ההומואי, וגם אני מחלק את חיי לשניים, ואולי כבר לארבע? יש אותו ואותי, והבית שלנו, והחברים והמשפחה, שם אנחנו ידועים כזוג, ויש את העבודה שלי ושלו שם אנחנו סטרייטים, ויש את האהבה שלנו זה לזה, המתקיימת במקביל למשיכה החשאית שלי לגברים מבוגרים יותר ולמשיכה הלא כל כך סודית שלו לנשים. פלא שאני זקוק לשני בלוגים כדי לאזן את כל החלקים המתנגשים הללו של חיי?

המבחן של רוני היה אתמול. הוא היה לחוץ קצת, כמו תמיד לפני מבחנים, אבל בצהרים הוא התקשר מאושר מאוד לספר שהלך לו נהדר, והיה קל מאוד, והוא פגש את כל החבר'ה שמיועדים לבוא אתו לקורס והם אחלה. הוא נשמע ממש באופוריה, ומיד ידעתי... אני תמיד יודע, מכיר כבר כל כך טוב את הקול שלו.

"אז איך קוראים לה?" שאלתי בחמיצות, ובלב החלטתי שאקרא לה בבלוג קשקושית.

"אוף אתך, תמיד אתה חושב ש..."

"בסדר, לא חשוב." חתכתי אותו מיד כי ראיתי את הסגן מתקרב אלי עם ארגז ענקי מלא מגשים של מקשים, "נדבר בבית."

אבל כשחזרתי הביתה הוא לא היה. השאיר לי הודעה בתא הקולי שכבר התקבלה התוצאה והוא עבר את המבחן ועליו להישאר בבסיס עד שעה מאוחרת כי הם כבר מתחילים בקורס הכנה לקורס. חיל האוויר כל כך פוחד שהם יפשלו ויעשו בושות עד שמכינים אותם קודם כדי שידעו טוב אנגלית, ומרעננים את נימוסי השולחן שלהם, ואפילו מלמדים אותם לקשור עניבה. לא רק שהם ילמדו בקורס הם גם יבקרו בקהילה היהודית בדאלס כנציגי חיל האוויר, ועליהם לעשות רושם טוב - לבוא בחליפות, לדעת להתפלל בבית כנסת, ולא לעשות רעש כשהם אוכלים מרק.

ואם לא די בכך יהיו גם בדיקות רפואיות כדי שאף אחד לא יגיע חלילה חולה לארה"ב. אפשר לחשוב ששולחים אותם במשלחת מחקר לגלות גלקסיות חדשות בחלל.

אחרי שרוני חזר ניסינו לדבר על הפרידה המתקרבת ובאה ורציתי שנחליט מה אנחנו עומדים לעשות בנדון. לא יודע, אולי יש בני אדם שיושבים ומדברים, מגיעים למסקנות, מבררים נושאים שעומדים על סדר היום, אבל הם לא אנחנו. דיברתי בשקט ובהגיון, אבל הוא מיד נכנס למגננה. כעס עלי שאני מעז להרגיש עצוב וחרד לגורל היחסים שלנו בגלל שלא נהיה יחד שלושה חודשים. "תמיד אמרת שקשר בין בני זוג הוא לא בית סוהר. אז מה אתה עושה עכשיו פרצוף תשעה באב?" התנפל עלי בקוצר רוח.

הודיתי שהוא צודק לגמרי, אבל תיאוריה לחוד ומעשה לחוד. שמה של קשקושית עלה והוא התרגז עוד יותר על החשדנות שלי, וכתמים אדומים כהים מבשרי רע עלו בלחייו השחומות.

הוא נראה כל כך יפה כשהוא כועס, יפה ואשם כל כך. "אני לא יכול לצאת מהארון בצבא ואתה יודע את זה. גם אתה לא מספר כלום לאף אחד בעבודה ומתנשק לך כל הזמן עם שירי." התנפל עלי שוב. "אז צחקתי קצת עם קשקושית ועזרתי לה קצת במבחן, אז מה? למה אתה עושה סיפור מכל דבר?"

לא יודע. אני שונא לעשות סיפור מכל דבר, ובכל זאת אני עושה את זה, ובסוף שנינו כועסים עלי. היינו עייפים והלכנו לישון. הוא שוכב עם הגב אלי והמיטה שלנו נראית פתאום ענקית. אני מושיט יד, מלטף את הגב המתוח והכועס שלו, פורט על עמוד שידרה נוקשה ממתח ומספר לו שסוגרים את מכון הכושר והיום היה השיעור האחרון בפילאטיס. לא התחשק לי ללכת להיפרד מברבי. אני שונא להיפרד מאנשים, ועכשיו גם הוא מסתלק וגם ברבי עוזבת.

"אני מרגיש שכולם עוזבים אותי פתאום." לחשתי.

הוא הסתובב חיבק אותי, והזכיר לי שהוא עוזב רק בעוד חודש וחצי, ששלושה חודשים זה כלום, ובין כה וכה חודש מהזמן הזה אני אהיה במילואים, מפנה מתנחלים מעזה, ושאני סתם מגזים עם החרדות שלי. היה לי יום רע ומחר יהיה יותר טוב, ודי כבר, בוא נלך לישון כי לשנינו מצפה יום עבודה ארוך וקשה.

רק בבוקר כשכבר היינו פחות עייפים ועצבניים דיברנו סוף סוף על איך נחזיק מעמד בתקופה שהוא ייסע, והחלטנו שקודם כל ננסה להתאפק כמה שיותר, ואם זה לא ילך אז לא, אבל גם אם נבגוד כל אחד ישמור את מה שקרה לעצמו ובחיים לא נדבר על זה.

"רק על תביא לכאן אף אחד." ביקש רוני. הבטחתי לא להכניס לבית שלנו אף אחד, ולא להתנשק עם אף אחד, ולא לפגוש אף אחד יותר מפעם אחת. הוא הבטיח שיעשה אותו דבר ואמר שבין כה וכה הם יהיו כל כך לחוצים בגלל הקורס, ויהיה כזה עומס של לימודים עד שאין לי מה לדאוג. 

בשורות רעות

בעבודה אני צמוד לרדיו כל הזמן. פשוט אין לי ברירה. הוא תמיד שם  - גדול ורועש חולש על כל בית המלאכה. כל חצי שעה יש מבזק חדשות, או חדשות, שזה בעצם אותו דבר, ולגיוון משמיעים פעמיים ביום יומני חדשות. בין מבזק ליומן נשפך מהרמקולים גם רעש מעצבן שמשום מה קוראים לו מוזיקה, בטעות מתפלק להם מידי פעם גם שיר אמיתי, אבל זה נדיר מאוד. השבוע המפגע השמיעתי הזה היה מזיק מהרגיל. כבר ביום ראשון סיפרו על הילדה בת החמש עשרה שנרצחה סתם ככה, בלי סיבה, ונמצאה מתה וערומה. למחרת זה נעשה גרוע עוד יותר, אלמונים ירו על מכונית מלאה ילדים שחזרו ממסיבת בת ובר מצווה והרגו תינוקת ואישה חפות מפשע. אחר כך דהר לעולמנו הדחוס צרות גם הסוס הטרויאני הזה שאין דרך להתגונן ממנו חוץ מניתוק מהאינטרנט (רעיון לא רע בעצם), ובין לבין אב חורג שאנס את ביתו בת העשר במשך שנים, רופא שניצל מינית חולה, סבא שתקף ילדות קטנות ועוד ועוד נבזויות קטנות ומכאיבות שכבר חולפות לנו ליד האוזן כאילו כלום, ועל תאונות דרכים אני בכלל לא מדבר כי זה כבר בכלל נדוש ומשעמם...

כל פעם שמדברים על הדברים האיומים שקורים לילדים אני מרגיש צביטה בלב, אבל עם הזמן הרגישות מתקהה, לומדים להיאטם, לא לשמוע, לא לשים לב לא לחשוב על זה כי אחרת נצא מהדעת, אבל אז באה הידיעה שהם דשו בה בתאווה שוב ושוב - הרוצח הסדרתי שרצח בחיפה הומלסים.

בבית עשיתי טעות וראיתי חדשות בטלוויזיה ולפני שהספקתי לכבות הראו תמונות מהשטח. אולי, אם לא הייתי לבד בבית הייתי מתגבר, אבל רוני נשאר אתמול בבסיס כי הלימודים נגמרו נורא מאוחר (רק אלוהים יודע איפה באמת הוא ישן כשהוא לא איתי) והייתי לבד ופתאום לא יכולתי לשאת את זה עוד. נעלתי נעלי התעמלות ויצאתי החוצה. בשעות כאלו, קצת אחרי תשע בערב, ריק אצלנו לגמרי. אפילו כלב אין ברחוב. רצתי לכיוון הדירה הישנה שלי עד שנגמר לי האוויר, והתחלתי ללכת, הולך ובועט בפחית קולה מעוכה שהתגוללה בחוץ, מתרכז בלהשאיר אותה על המדרכה, מרוקן את הראש ממחשבות רעות, מזיכרונות קשים, ממפלצות מהעבר שניסו לבלוע אותי חיים.

הגעתי עד לשכונה הישנה והנטושה שלנו וראיתי שבמגרש החניה מול הקיוסק של דרור עומד שופל ענק, ועלה בדעתי שהנה, עוד מקום אחד שבו הייתי מאושר עומד להיהרס. נכון, הכל שם מתפורר, ומסוכן להשאיר את הבלוקים הרעועים הללו ככה, אבל אני כמעט בן שלושים ושני המקומות היחידים בעולם בהם הרגשתי מאושר הושמדו.

את הבית והחצר של סבא וסבתא הרסו כבר לפני עשרים שנה, המקום הזה קיים רק בזיכרוני (כשאני עוצם את עיני אני מסוגל לשחזר כל אבן ועץ במקום בו עברה עלי ילדותי המוקדמת) ועוד מעט תעלם גם הדירה הקטנה בה התחלתי את חיי כאדם בוגר. מעבר לתריס שנתלש כמעט לחלוטין (אני זוכר איך תיקנתי אותו שוב ושוב כדי שאוכל להאפיל את חדר השינה גם בשעות היום) ביליתי שעות אושר קסום עם אריאל, וגם המקדש מעט הזה הולך להעלם מעל פני האדמה.       

חזרתי הביתה לאט לאט, רק אני הקופסא שלי, והראש הדפוק שלי שמלא בזיכרונות של מקום שכבר לא קיים יותר, והתיישבתי, עייף ומזיע, לחלוץ נעליים על סף הדלת, ומי מופיע פתאום, נורה לתוך החצר כמו חץ מקשת אם לא רוני האחד והיחיד.

הוא התנפל עלי ומיד התחיל לחקור איפה הייתי? ומה עשיתי? ולמה אני כל כך מזיע? ואם כבר התחשק לי לרוץ ברחובות למה לא לקחתי את הנייד שלי? ואני יודע שכמעט עשיתי לו התקף לב?

"ומה אתה עושה פה בשעות כאלו? בטח שוב ברחת מהבסיס." התקפתי אותו חזרה.

נכנסנו הביתה, התקלחנו, אכלנו משהו קל, התארגנו לשינה, וכל הזמן המשכנו לריב. אנחנו רק חצי שנה יחד וכבר הריבים שלנו נעשו אוטומטיים כאלו כאילו אנחנו רבים כבר חמישים שנה. לכל אחד יש את התפקיד שלו והוא יודע אותו על בוריו ולא מפספס אף שורה.

כשהגענו למניית כל החסרונות שלי (אטום, לא רגיש, מופנם, חסר חוש הומור, לא ספונטני, קודר, בן אדם כבד ולא כייפי שתקוע מול המחשב כל הזמן), כבר היינו במיטה.

אחרי שאמרתי לו מה שאני אומר תמיד כשהוא מונה את מגרעותיי הרבות מספור - שאני מצטער, אבל תמיד הייתי כזה, ואף פעם לא ניסיתי להעמיד פנים שאני שונה, ופעם זה מצא חן בעיניו שאני שקט ורציני, לא שותה ולא מעשן, ואוהב להיות בשקט בבית ולא לרוץ למסיבות וחברים כל הזמן - נשכבתי על הצד כמו תמיד ומשכתי אותו אלי כמו שאנחנו עושים תמיד, מקופלים אחד בתוך השני כמו כפיות, וליטפתי אותו כמו תמיד, מחליק על בטנו השטוחה והקטיפתית, דוחף את אפי לשקע המתוק הזה בתחתית עורפו, מצמיד את חזי אל גבו החלק, מעביר את קצות אצבעותיי על התלתלים הרכים שממסגרים את הזין היפה שלו, מגשש בכפות רגליי אחרי כפות רגליו כדי לבדוק אם הן זקוקות לחימום.

הוא נשען לאחור על גופי, מניח את ראשו המתולתל על זרועי, וכעס מראש על כל הדברים שבטח אעשה כשהוא יעדר מפה ותוך כדי כך סיבך את רגליו ברגלי ומשך את השמיכה הדקה עד מעבר לכתפנו. "ואני בטח אמצא טונות של כלים מטונפים בכיור, וערמות של כביסה מלוכלכת, שלא לדבר שאתה תלך בחולצות מקומטות כי אתה שונא לגהץ." הידק את ידי אל חזהו כך שחשתי את פעימות ליבו במרכז כף ידי. "בין כה אני מתכוון להסתובב ערום כל היום ולזיין את כולם, אז בשביל מה לגהץ?" שאלתי, מעביר את סנטרי הדוקרני על עורפו, מתענג על ריח שערותיו ועורו.

"ואתה אף פעם לא מתייחס ברצינות למה שאני אומר." התמרמר רוני, "ואל תשכח להחליף את הסכין גילוח כשתתגלח מחר בבוקר." הוסיף בזעף.

 "לחבר'ה בעבודה לא אכפת שאני בא לא מגולח ומקומט." הערתי.

 "אבל לי אכפת. אני לא רוצה שתהיה מוזנח." התרגז רוני והסתובב, מניח את פניו הלחים על חזי, "ומתי תלך כבר להסתפר?"

"מחר." הבטחתי, כמו שאני מבטיח כבר שבוע שלם.

"כבר שבוע שלם אתה אומר מחר, ואחר כך אתה נתקע מול האינטרנט, מחר אני חוזר מוקדם ואנחנו הולכים יחד למספרה, ואחר כך לספריה, ואל תשכח שצריך לעשות קניות לשבת."

"בסדר יקירתי." עניתי בצייתנות, וחטפתי בעיטה כשהוא התהפך שוב והצמיד את עכוזו החלקלק אל בטני. "מצחיק מאוד." רטן, "אני עוד זוכר איך חיית כל השבוע על שניצלים קפואים, חלב מקולקל וחצי קופסת סרדינים עם עובש. נס שלא מתת מרעב לפני שנפגשנו."

"בסדר," מיהרתי לפייס אותו, "למה אתה לחוץ, מחר נעשה קניות, ונחזיר את הספר לספריה, ונסתפר, הכול יהיה בסדר."

"אני לחוץ כי הקדימו לנו את היציאה, אני עוזב כבר אחרי שבועות והכל באשמתך כי אתה הכרחת אותי לנסוע."

האוויר נגמר לי לשמע הבשורה הזו, חשבתי שיש עוד חודש והנה נשארו לי רק שבועיים. "אז מתי תחזור?"

הוא נאנח כשהוא מספר לי שהוא יחזור רק בסוף ספטמבר, קצת לפני ראש השנה.

"לפחות לא תחמיץ אף חג בארץ." ניסיתי לנחם אותו, ומעכתי אותו תחתי, דורש ממנו להפסיק לדגדג אותי.

הוא צחק. אומר לי שוב שמזלי שהוא אוהב אותי למרות שאני טיפש, ואז מתחפר בגופי ונרדם בבת אחת כאילו מישהו כיבה אותו פתאום, משאיר אותי לבד בחושך, מתאם את נשימותיי לשלו, תוהה איך שרדתי לפני שהוא התחיל לטפל בי ומחליט בשקט ביני לבין עצמי שאת הרווח הזה בין שבועות לראש השנה אני עובר רק בעזרת כף היד שלי ובלי לזיין אף אחד מהצד.

בערב ל"ג בעומר הסעתי את דני למדורה שארגנו החברים מהכיתה. הוא היה לחוץ מאוד כי אלו חברים חדשים שהוא רצה לעשות רושם טוב ולא לפשל. התפקיד שלו היה להביא כלים חד פעמיים. כדי להיות בטוחים קנינו בערך פי שניים ממה שהיה צריך, כולל סכיני פלסטיק שאף פעם לא משתמשים בהם, אבל הוא התעקש ולא רציתי להתווכח איתו. אני מבין את המצב שלו ורוצה להקל עליו, גם אני עברתי כמה וכמה בתי ספר ואני יודע כמה קשה להיקלט כל פעם מחדש בעיקר כשאתה בא באמצע השנה ונכנס לכיתה מגובשת.

בשנה שעברה דני למד בפנימייה שבה כולם הכירו את הסיפור שלו. לכולם שם היה סיפור דומה, אם לא קשה יותר, ושם הוא הרגיש נוח, אבל מאז שאימא שלו עברה לבית החדש הוא לומד בבית ספר אחר, קרוב לבית, ושם כולם ילדים מבית טוב, ופתאום הקשר שלו איתי שפעם היה חשוב לו מאוד נתפס כמיותר ומעיק. עד היום הצלחתי להתעלם מכך, אבל האמת היא שהיחסים הטובים והטבעיים שלי אתו השתבשו מאז שהוא התחיל להתבגר וברור שהוא זקוק לי פחות ופחות וגם לא יודע איך להסביר לחברים החדשים שלו מי אני ומה אני עושה בחיים שלו ואני בהחלט מבין את זה.

אם לא די בכך היה גם הסיפור עם הכלבה שלו שנדרסה כשהוא לא היה בבית ועלי הוטל התפקיד הלא נעים לספר לו על מותה. עשיתי את זה בזהירות וניסיתי להיות רגיש ומבין ככל האפשר, אבל הוא בכה והתאבל מאוד ומאז יש לי הרגשה שהוא מקשר את המוות שלה אלי, וכועס עלי כאילו שזו אשמתי שהיא ברחה מהחצר ורצה לכביש.

והיה גם את השיעור לחינוך מיני שנתנו להם בבית הספר החדש והמתקדם שהוא לומד בו כעת. זה היה מין שיעור מודרני שבו ביקשו מכל הילדים לדבר חופשי ולספר מה הם יודעים על מין. הילד חזר קצת בהלם מהשיעור בגלל הדעות של ילדים בני גילו על הומואים. לי הוא לא סיפר על זה שום דבר, הכל נודע לי דרך רוני שרתח מכעס ואמר שאנחנו גרים במקום מפגר ומלא אידיוטים שמרנים.

יש בזה משהו, לא שהאנשים פה טיפשים יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ, אבל ילדים בגיל ההתבגרות המוקדם הם חסרי ביטחון ושמרנים וחלק מהם יישארו כאלה עד יום מותם.

כך או כך היחסים שלי עם דני התרופפו מעט ואולי טוב שכך. בגילו הוא צריך להיות עם בני גילו, להתפתח ולהיות עצמאי. בכל זאת כשהוא צריך עזרה בלימודים או הסעה הוא בא אלי ואני תמיד שמח לעזור. נסענו למקום שבו הייתה המדורה ולצערי טעיתי מעט בדרך כי היה חושך, והוא לא הסביר לי בדיוק לאן להגיע. עשיתי פניה מוטעית והגעתי לקרית חרושת במקום לאלרואי שזה די קרוב. מיד תיקנתי את הטעות ובסוף הכל בא על מקומו בשלום. דני הגיע למדורה הנכונה ואני מקווה שנהנה, אבל ברגע שהבנו שטעיתי בפניה הוא התפרץ עלי בזעם וצעק שפישלתי ולמה אני נוהג כמו הומו? למרות שהבנתי שהוא לחוץ ושהוא לא התכוון בכל זאת נורא נעלבתי. כל כך נפגעתי עד שהיו לי דמעות עלבון בעיניים ולכן שתקתי כי פחדתי שהוא ירגיש בכך.

הוא הבין משתיקתי שאני כועס עליו ולא מוכן לדבר איתו וככה סיימנו את הנסיעה בשתיקה רועמת. רק כשהוא ירד מהרכב התעשתי מספיק כדי לאחל לו בילוי נעים. הוא אמר תודה נוקשה והסתלק, ואני המתנתי עד שהייתי בטוח שהוא הגיע למדורה הנכונה ונסעתי הביתה. לא סיפרתי לרוני כלום, וכשהוא שאל למה העיניים שלי אדומות אמרתי שזה בגלל אלרגיה לעשן או משהו. ראיתי שהוא לא מאמין לי, אבל לא היה לי כוח לדבר על זה.

דני חזר רק בבוקר ומיד הלך לישון, ורק בערב למחרת ראיתי אותו שוב. הוא ניגש אלי לספר שהיה אחלה ובאמת לא נגעו בסכיני הפלסטיק וגם נשארו המון צלחות. "איחרת בגלל שהתברברתי?"

"לא, וחוץ מזה כמעט כולם התבלבלו בדרך. ילדה אחת הגיעה באיחור של כמעט שעה כי אבא שלה נסע עד לצומת אלונים לפני שהוא הבין שהוא טעה."

"קשה להתמצא בחושך," הערתי, "חבל שלא בדקתי במפה קודם."

דני הניח יד מהססת על כתפי, "סליחה שצעקתי עליך." אמר, "אתה עוד כועס עלי?"

"לא, אבל קצת נעלבתי שאמרת שאני נוהג כמו הומו." הודיתי.

"סליחה." אמר דני שוב והסמיק.

"אתה עוד כועס עלי בגלל באפי?" נגעתי בזהירות בנושא הכאוב.

"לא, זו הייתה אשמתי שלא קשרתי אותה."

"היא הייתה קטנה מידי להיות קשורה ברצועה, היינו צריכים לשים רשת על השער ככה שהיא לא תוכל לצאת החוצה דרך הסורגים."

"כן, נכון. בפעם הבאה נעשה את זה." הסכים דני, "בא לך לשחק סטנגה?"

שיחקנו קצת סטנגה ואחר כך באו כמה חברים שלו ואני הסתלקתי חזרה למחשב שלי, קצת עצוב וקצת שמח.

רק בלילה כשרוני שאל אותי אם הילד בא לבקש סליחה הבנתי מי נתן לו את הרעיון להתנצל. "ואני חשבתי שזה היה הרעיון שלו."

"ראיתי שאתם קצת כועסים אחד על השני ודיברתי אתו." הודה רוני, "הוא באמת הצטער. הוא רק לא ידע איך להגיד לך את זה. בפעם הבאה הוא כבר ידע איך להתנהג."

"אז מה מעכשיו אתה שומר עלי שלא יעליבו אותי?"

"למה, אתה לא שומר עלי?"

"יש גבול כמה אפשר לשמור על מישהו, אתה זוכר שאבא שלך החזיר אותך הביתה ואני שתקתי ולא אמרתי כלום? עד היום אני אוכל את עצמי בגלל זה."

"לא צריך, בנסיבות שהיו אז עדיף היה לשתוק ולא לעשות סצנה."

אנחנו נזכרים בלילה הרחוק והקר ההוא ומתחבקים בשתיקה. אנחנו יחד פחות משנה אבל עברנו המון. הייתי לצדו בתקופה האיומה ההיא כשהוא יצא מהארון, דבר שהוריו לא השלימו איתו עד היום, ויש לנו זיכרונות משותפים שיקשרו אותנו תמיד.

לא רק דני מתבגר, גם רוני הופך לאט לאט מילד שהיה מתכווץ מהמילה הומו לבן אדם בוגר. כיום הוא פחות מרוכז בעצמו ובבעיות שלו ושם לב יותר לקשיים שעוברים גם עלי. אם הוא ימשיך ככה עוד אראה אותו צועד במצעד הגאווה עם דגל אני חושב לעצמי בחיוך ומשתף אותו במחשבותיי. הוא צוחק גם כן ואומר שעד שאחרונת הדודות שלו לא תדע עליו אין סיכוי שזה יקרה ובקצב שאימו משחררת את הסוד המשפחתי הנורא זה בטח ייסחב עד המילניום הבא אבל כיום לפחות הוא מסוגל להתבדח על הנושא – גם זו התקדמות.

בשבת אחרי הצהרים הופיע אצלי אריאל וביטון, וסיפרו לנו בשמחה ובששון שביטון התקבל סוף סוף ללימודים באיטליה. בעוד כמה ימים הם טסים לפיזה ושם יתחיל ביטון ללמוד איטלקית כדי שבשנה הבאה הוא יוכל להתחיל ללמוד רפואה וטרינרית. לא התפלאתי לשמוע שאריאל, (שהחליט שמעכשיו הוא שוב ארקאדי - השם המקורי שלו), מאושר כל כך לעזוב את הארץ, מאז שהכרתי אותו הוא חלם לחיות במקום תרבותי, וזה אומר כל מקום על פני כדור הארץ חוץ ממדינת היהודים שהיא לדעתו טיוטא של מדינה, מלאה ערסים גסי רוח וטיפשים חסרי תרבות, ואם לא די בכך גם האור פה חזק מיד - דוקר את עיניו וחורך את עורו העדין - ולאוכל יש טעם של דשא. אפילו הלחם לא טעים לו פה. לתימהוני גם רוני שהוא פטריוט אמיתי ואוהב ישראל מהסוג שמכיר את כל המילים של התקווה ושר אותן בקול גדול ובעיניים לחות מהתרגשות חייך בשמחה, איחל לארקאדי אושר ובריאות והצלחה ואפילו הציע את עזרתו באריזת חפציו. מעניין למה?

ניסיתי לשמוח בשמחתם, אבל הגרון שלי נחנק ותחושת הדה ז'וו גרמה לי סחרחורת. רק לפני שנה ומשהו ארקאדי טס לבוסטון ושב אחרי כמה חודשים במצב נורא ואיום, גם נפשית וגם גופנית. אני מקווה שאיטליה החמימה תיטיב אתו יותר מבוסטון הקרה, ובכל זאת, לברך אותו בשמחה לא יכולתי, והעדפתי לשתוק. דקה אחר כך שמענו צעקות ובכי מהדירה של ליאור, רצנו למטה ומצאנו שני שוטרים עבי כרס, שני הורים מודאגים, וצעיר אחד רזה ואומלל וסביבם מבחר של אוחצ'ות אובדי עצות נרגזים ובוכים. הצעיר היה סשה וההורים היו הוריו שבאו להשיב אותו חזרה הביתה אחרי שנמלט לביקור אצל ליאור. השוטרים היו אמנם שוטרים אמיתים, אבל לא בתפקיד. סתם דוד שוטר של סשה שהביא גם חבר לתוספת רושם.

אני וביטון החלפנו מבט וגמרנו אומר שמאחר וסשה קטין, והשוטרים הם אמנם לא בתפקיד, אבל עבי כרס, חמורי סבר ושוטרים לכל דבר, עדיף שכולם יירגעו ואיש איש ישוב לביתו לפני שיתגלה שחלק מהסיגריות החבויות בקופסא ליד הטלוויזיה של ליאור מכילות חומרים לא חוקיים במדינתנו. דברנו והרגענו, וחייכנו הרבה, וגם טפחנו על כתף, והדפנו פה ושם סרבניים קשיי עורף, ובסופו של דבר ההורים המודאגים אספו את סשה הנוגה, ומלווים בשוטרים שבעי הרצון הסתלקו לביתם.

רק אז התפניתי לשאול למה הם פנו אל סשה כאילו הוא בחורה, והרי הוא בחור? אמנם ענוג ועדין וקטן קומה אבל... "אידיוט, אתה לא יודע שהוא טראנס?" השיבו לי.

"לא. מאין לי לדעת?" (לא בדקתי לו בין הרגליים).

"כולם יודעים את זה, דביל." פסק ליאור, "ושתדע לך," הוסיף בחמת זעם, "שרק בגללך הוא חתך את עצמו."

"למה? מה עשיתי?"

"אתה זוכר איך ביום שעזרת לנו להיפטר מהנמלים הטורפות צעקת שכולנו מתנהגים כמו נקבות? סשה לקח נורא ללב והתבאס ממה שאמרת, ובסוף חתך את עצמו, והכל באשמתך." הטיח בי ליאור שהיה נרגז מאוד ממה שהגדיר כחטיפתו של סשה בידי כוחות הריאקציה השמרניים.

חזרתי הביתה עם רוני שניסה לשווא לנחם אותי, וכדרכי תמיד כשאני מבואס שתקתי, ובמקום לדבר על זה הלכתי להתקלח ולישון. חלמתי על הדירה הישנה שלי, ובחלומי היא הייתה מערה חמימה וירוקה עם וילונות ירקרקים מתבדרים ברוח, והנוף שנשקף מחלונותיה היה הנוף של הרחוב שעמד בו הבית של סבא וסבתא ז"ל. הבית כבר נהרס וגם הרחוב שונה לבלי הכר, אבל בזיכרוני הוא נותר שמור בדיוק כמו שנראה לפני עשרים שנה.

מזמן לא חלמתי על הבית של סבא וסבתא ושמחתי שעדיין אני זוכר הכל לפרטי פרטים. שמעתי את קולו של סבא אומר, "תתכסה טוב חמי, עדיין קריר בלילות." והתעוררתי בוכה.

"שוב היה לך סיוט?" שאל רוני ועטף את כתפי בשמיכה.

"לא, דווקא היה לי חלום טוב."

"אז למה אתה בוכה?"

"לא יודע, סתם."

"שקרן, אתה בוכה כי אריאל נוסע. לדעתי אתה עדיין מאוהב בו." זרק רוני והפך אלי את גבו, מפנה אלי את עורפו הדק והשחום.

"לא נכון." מחיתי בעוז, "אם כבר אז הנסיעה שלך מדאיגה אותי יותר. בכלל לא אכפת לי יותר ממנו." הוספתי בתוקף, וכמו שזה קורה לפעמים, ככל שמחיתי יותר ככה נשמעתי פחות אמין. פרצה מריבה שתלתה מעלינו כבר זמן רב, מאז פסח, ואולי עוד קודם. אמרנו דברים קשים וכואבים שחלקם היו אמת וחלקם נועדו להכאיב סתם, והזכרנו מקרים שעדיף היה אילו נשכחו, ככה זה תמיד כשרבים, נסחפים ואחר כך מצטערים, אבל את הנעשה אין להשיב. בסוף ביקשתי שנפסיק לצעוק ואמרתי בשקט שאם הוא יצליח להיות עם אחת הבנות בקורס שאני יודע שהוא מחבב מאוד אולי עדיף שישכח אותי כי אתה יהיה לו עתיד ואולי גם משפחה וילדים, ואם הוא יישאר איתי הוא ישבור את לב הוריו. ובכלל איזה מין חיים אני כבר יכול להציע לו?

"אתה מדבר שטויות." אמר רוני בזעם, "תסתום כבר." והפסיק את הוויכוח בכך שהלך לישון על הספה.