יום שבת, 30 בדצמבר 2017

6. טעם של ילדות

למחרת קמתי לבוקר אפור וגשום וגיליתי שלארגן ילד לצאת מהבית זה לא קל, בעיקר בחורף וכשהילד עקשן מפונק ולא רוצה ללכת ללמוד. מחר מתחיל חופש חנוכה ודני החליט שהיום יהיה מיותר ללכת לפנימייה ועשה כמיטב יכולתו לשכנע אותי שיותר טוב שהוא יישאר בבית מול הטלוויזיה ויגלוש באינטרנט. כן, הוא עושה את שני הדברים בבת אחת, ובקולי קולות. הילדים של היום, אני אומר לכם...

לא ייאמן, אני נשמע בדיוק כמו ההורים שלי וגם מתחיל להבין אותם קצת, וכשאני חושב על זה שהיו להם ארבע מאתנו בבית... אין לי מושג איך הם עמדו בזה. אחרי שהוא התלבש סוף סוף הוא החליט שהוא לא רוצה קקאו אלא קפה, ובמקום להסתבך בהכנת עוד כוס קפה שתיתי את הקקאו שלו ונתתי לו את הנס קפה שלי ובגלל זה היה לי במשך כל הבוקר טעם של קקאו בפה.

הקקאו הזכיר לי עוד יותר מתמיד את עצמי כילד. מצאתי את עצמי כועס עליו בדיוק כמו שכעסו עלי, מתעצבן עליו שהוא חולם במקום להתארגן במהירות, שואל בזעף למה הוא נזכר לסדר את התיק רק ברגע האחרון ושיא השיאים, ממש כשעמדנו לצאת בגשם שוטף לתחנה הוא החליט שהוא בשום פנים ואופן לא מוכן ללכת עם מטריה מקושטת בפסים אדומים כי זו מטריה של בנות.

"גם אם תלבש אדום מכף רגל ועד ראש לא תהפוך לילדה." התעצבנתי, נזכר איזה צרות עשיתי בזמנו לאימא בגלל המעיל הישן של אחותי הגדולה שעבר אלי - מעיל כחול עם פסים ורודים וצהובים שעורר בי חלחלה מפני שהיה כל כך בבירור מעיל של בנות. טוב, הייתי אז בן עשר או אחת עשרה. מה כבר הבנתי מהחיים?

בסוף התפשרנו והתחלפנו במטריות. הוא לקח ממני את המטריה השחורה והגדולה שלי ואני התגוננתי מהגשם השוטף מתחת למטריה קטנה ומגוחכת מצוירת פסים אדומים. למרבה הפלא דווקא ביום הגשום הזה ההסעה לא אחרה כדרכה בקודש. עד שהגענו היא נסעה והייתי צריך להסיע את דני לפנימייה. בדרך הוא סיפר לי שהחונכת שלו שאלה איפה בדיוק הוא ישן אצלי ושהוא אמר שאני מסדר לו מיטה על הספה. החלפנו מבט מהיר ודני אמר בקול מתגונן שזה לא שקר כי אני באמת מכין לו את הספה עם סדין וכרית ושמיכה, וזה שהוא מעדיף לישון במיטה שלי זה עניינו, והוא לא רוצה שאף אחד ידע על זה. "אתה יכול לספר לכולם מה אתה עושה אצלי!" התפרצתי, מרגיש איך הדם פורץ אל פני ומאדים אותם. "אין לך במה להתבייש."

"אבל זו פדיחה שאני ישן אתך במיטה." היה תורו של דני להסמיק, "כולם יצחקו ממני בגלל שאני פוחד לישון לבד בסלון." הרגשת רווחה הציפה אותי, משכיחה ממני את תחושת אי הנעימות בגלל הגרביים הרטובים שלי. שכחתי שדני הוא עדיין ילד והוא מפרש את השינה במיטה אחת איתי באופן שונה לגמרי מכפי שאדם מבוגר היה מפרש.

"אם אתה פוחד אני יכול להשאיר לך אור במקלחת," הצעתי, "וחוץ מזה היום רוני ישן אצלי אז עדיף שתישאר בפנימייה או תישן אצל אימא שלך."

"אבל כולם הולכים היום הביתה, מחר יש חופש!" צעק דני, "איפה אני אישן אם אימא לא תחזור הביתה מהטיול?" אתמול הוא נזכר לספר לי שבעצם אימא שלו אמרה לו שהיא יוצאת לטיול באילת עם החבר שלה ותחזור בהתחלת חופש חנוכה. הוא "שכח" מזה במשך כמה ימים שבהם דאגתי לאליס ושקלתי אם לפנות למשטרה ולהכריז עליה כנעדרת.

החלטנו שנחליט בערב מה נעשה ונפרדנו בחיבוק כשאני מבטיח לאסוף אותו אחרי הצהרים ולהסיע אותו הביתה ומוותר לו על המטריה שלי. לי אימא ואבא לא ויתרו ואת כל החורף ההוא, שכמו להכעיס, היה גשום מאוד, ביליתי כשאני לבוש במעיל של אחותי, מרגיש כאילו כולם צוחקים ממני. היום אני כבר גדול ולא אכפת לי כמה מגוחך אני נראה עם המטריה הקטנה והמצחיקה ההיא עם הפסים האדומים, נעלי וגרבי רטובים מהגשם ובפי עומד טעם הקקאו מהילדות.

בעבודה המתינו לי המון קופסאות שצריך לארוז ולהדביק עליהם תוויות, ערמה מהבילה של סופגניות, וד"ש חם מאריאל. לא, לא אישי בשבילי, אלא כללי כזה, שמסר הבוס שלנו - אביו החורג - שהיה עייף ומנומנם אחרי שבילה ער חצי לילה בשדה התעופה החדש.

אכלנו סופגניות, שמענו חוויות משדה התעופה החדש ואחר כך הוא ביקש ממני לגשת למשרד שלו שהוא חדר קטן, קר ומבולגן, בלי חלונות, מרוהט בשולחן חורק, מחשב רעוע ושני כסאות צולעים.

"אתה ואריאל הייתם חברים די טובים לפני שהוא נסע, נכון?" פתח ואמר הבוס, מביט בי בעיניים מאודמות מחוסר שינה.

"אה, כן. בערך." אני מגמגם.

הוא תקע מבט בפינת השולחן, ושיחק בניירות המפוזרים עליו. "אני יודע הכל." אמר, מקפיד לא לפגוש את מבטי. "אני לא טיפש נמרוד, וגם אימא שלו לא עיוורת. ידעתי שהוא ואתה... ידענו ושמחנו כי אתה... אותך אני מכיר, ואתה בסדר. אתה בחור נקי ומלומד ובסדר כזה, אבל אחרי שהוא נסע לבוסטון..."

שתיקה ארוכה השתררה בעודי מנסה לעכל שהוא יודע עלי ויודע גם על אריאל. איך לא הבנתי שהוא שם לב איך היינו מביטים זה בזה בקיץ הקסום ההוא? הבטן נצבטה לי מרוב געגועים כשנזכרתי באדם המאושר והאופטימי שהייתי אז. התקופה ההיא נדמית כל כך רחוקה וקסומה. מאז עבר עלי כל כך הרבה, לא להאמין עד כמה התהפכו לי החיים מאז שהוא עזב אותי. "הוא בסדר? הוא יישאר בארץ?" שאלתי.

הבוס נאנח. "מי יודע? אנחנו לא רוצים שהוא יחזור לשם, אבל מי שואל אותנו? הוא הסתבך שם עם כל מיני... לא חשוב. הוא יבוא לבקר מחר ותראה אותו." הוסיף, "הוא רזה מאוד ויש לו תספורת משונה, מה, הוא לא סיפר לך כלום? לא הייתם מתכתבים במחשב?"

"כן, אבל רק שלום, שלום, שום דבר מיוחד." גמגמתי. "מה בדיוק הבעיה אתו? הוא חולה?"

הבוס משך בכתפיו בעייפות. "לא יודע, לא מספרים לי כלום, אני רק האיש שמשלם את החשבונות. אולי אימא שלו יודעת, אבל למה שהיא תספר לי? אני לא האבא שלו אלא רק הטיפש שישן אתה כל לילה."

"הוא הסתבך עם סמים?" ניסיתי לברר, מתעלם מהמרירות שלו.

הוא פרש ידיים בחוסר אונים. "מי יודע? אני מגדל את הילד הזה מגיל שתים עשרה. דואג לו, מטפל בו, משלם עליו, אבל אני לא יודע עליו כלום."

"אתה יודע שהוא הומו?" לחשתי.

"אז מה? גם אתה הומו. מה זה אומר? זה לא אומר כלום. הומואים הם בני אדם כמו כל אחד, יש כאלו שעובדים קשה, לומדים ומנסים להתקדם בחיים ונעשים אזרחים הגונים כמוך, ויש כאלו כמו אריאל שהורסים לעצמם את החיים, עושים שטויות וגורמים לאימא שלהם לבכות." קולו נמלא שאט נפש. "ואימא שלו מאשימה את עצמה בצרות שלו. לך תבין נשים? תנסה להשפיע עליו נמרוד שיהיה בן אדם."

הנהנתי והבטחתי שאנסה, ובדיוק כשחזרתי למחסן שמעתי את הרב בצרי מנבא שבגלל ההומואים שעושים מעשי סדום יבוא מבול על הארץ, ומאיים שההכרה של המדינה בזוגות חד מיניים תגרום לצרות איומות וטעם הקקאו המתוק שעמד בפני מהבוקר התחלף בטעם של בושה ואומללות.

אליס חזרה בדיוק כשהחלו החדשות בערוץ שתיים. ישבנו שלושתנו ואכלנו ארוחת ערב כשהיא התפרצה לדירה שלי והתנפלה בנשיקות על דני. ההתנהגות שלה לא מצאה חן בעיני. היה בה משהו מוטרף ותזזיתי, מאוד לא אופייני לאליס שבדרך כלל היא אדם רגוע עד אפאטיות. היא גם נראתה שונה מאוד. אליס שהכרתי עד כה לבשה בדרך כלל בגדים רחבים ומרושלים שנועדו להסוות את גזרתה העגלגלת. הפעם אליס עטתה אוברול ג'ינס הדוק מידי ובעל מחשוף ענקי ונעלה מגפים יקרים שהשלימו את תלבושתה. השערות הכהות שלה היו צבועות בפסים אדמדמים (גוונים?) ואם לא די היה בכך נדף ממנה ריח חזק של בושם והיו תלויים עליה כל מיני שרשראות וצמידים. מה פלא שדני התכווץ ממבוכה למראיה?

הוא רק בן שתים עשרה וככה ילדים בגיל הזה מתנהגים עם האימהות שלהם כשהן מנסות לנשק אותם לפני אנשים אחרים, אבל היא נעלבה וגררה אותו לדירה שלהם נוזפת בו בקולי קולות ואחרי כמה דקות חזרה ודפקה בדלת שלי רותחת מזעם. במקום תודה על שטיפלתי בילד שלה בהתנדבות קיבלתי ממנה שטיפה זועמת על הכסף הרב שבזבזתי עליו, ומאיפה אני חושב שיהיה לה להחזיר לי? ומה אני חושב לעצמי בכלל? מי אני שאני מנסה לגנוב לה את הילד? לא מספיק לי החבר המזדיין בתחת שלי שאני צריך גם את הילד התמים שלה?

עמדתי בדלת ולא הנחתי לה להיכנס, אבל זה לא הפריע לה לצרוח כמו מטורפת בלי להתייחס לדני ההמום שעמד מאחוריה חיוור ומבוהל ושתק. גם רוני שעמד מאחורי נכנס להלם ברגע הראשון, אבל הוא התאושש מהר וניסה להשתיק אותה.

פה החלטתי שמספיק זה מספיק, אני יודע להגן על עצמי לבד. דחפתי אותו פנימה, סגרתי את הדלת על פרצופו הכועס, פקדתי על דני לחזור לדירה ולהתכונן לשינה, ונשארתי לבדי עם אליס במסדרון שבין הדירות שלנו. היא נשמה עמוק והתכוונה לחדש את ההתנפלות עלי, אבל גם אני יודע לצעוק כשצריך. "את מוכנה לסתום את הפה אליס?" אמרתי בטון חמור.

עיניה התמלאו דמעות וכל התוקפנות שלה התמוססה בבת אחת. "סליחה מאמי," אמרה בקול חלוש, "באמת סליחה, לא התכוונתי, אבל מאיפה אני אביא כסף לשלם על כל הדברים האלו שקנית?"

"תעזבי כסף. הבגדים זה מתנה. דמי חנוכה בשביל הילד, אני רק מבקש שתפסיקי לדבר ככה עלי ועל החבר שלי. בחיים אני לא אגע בילד. ילדים וסקס לא הולכים אצלי יחד, עכשיו תעזבי שטויות ותגידי לי מה קורה אתך? איפה היית ולמה את מתנהגת ככה? ומה זה הבגדים האלו והתסרוקת הזו?"

"זה החבר שלי שילם. הכל ממנו." אמרה אליס בקול חולמני וחייכה פתאום, שוכחת בבת אחת את כל הטענות שהיו לה נגדי.

"אליס, מה עובר עליך?" שאלתי בקול שקט, מנסה לחזור ליחסים הידידותיים הרגילים שהיו ביני לבינה. זה לא עבד, הרגשתי כאילו באליס הישנה שהכרתי נכנס מעין שד. האישה הפשוטה בעלת המזג השליו שקבלה בלי תלונות את גורלה להיות אם חד הורית שמתפרנסת בדוחק מעבודתה כקופאית בסופר נעלמה, ובמקומה הופיעה זרה לא צפויה עם הופעה זנותית ופה מלוכלך.

חקרתי ושאלתי, אבל היא דיברה לא לעניין ולא הצלחתי להבין מי זה בדיוק החבר הזה שלה, ולמה היא הסתלקה בלי להגיד כלום לאף אחד. בסוף התייאשתי וויתרתי. ליוויתי אותה לדירה שלה שהייתה הפוכה ומוזנחת, השכבתי את הילד לישון אחרי שהקפדתי שיצחצח שיניים וחזרתי לרוני שבינתיים פינה את השולחן ורחץ כלים.

הוא המתין לי בתחתונים על המיטה, מביט בי במבט כזה ש... קשה לתאר את המבט הזה, אבל ידעתי בדיוק מה הוא רוצה. ההתנהגות התוקפנית שלי הדליקה אותו והוא רצה שאני אמשיך להתנהג ככה גם במיטה. זה התחיל מיד כשהתחלנו להיות יחד ובהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. למה תוך כדי זיון הוא פתאום מתנפל עלי בטענות טיפשיות, מעליב ומכה אותי ואפילו נושך? בפעם הראשונה נבהלתי קצת וכעסתי עליו, ופתאום קלטתי שזה שאני מנסה לרסן אותו וכועס עליו מחרמן אותו ורק ככה הוא מוכן לתת לי לזיין את התחת היפה שלו.

בהתחלה לא הבנתי למה הוא לא אומר ישר מה הוא רוצה, אבל אחרי שקלטתי את הראש שלו הבנתי שהוא זקוק למשחק הזה כדי להרשות לעצמו להיות פסיבי וליהנות מסקס קצת קינקי. כמובן שזה רק משחק ואם הוא באמת לא היה רוצה בחיים לא הייתי נוגע בו, העמדת הפנים הזו היא הדרך שלו לבקש ממני להיות... לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק - אקטיבי? שולט? לא יודע איך להגיד את זה, אבל איתו זה כיף.

זה רק משחק בכאילו, אני לא ממש מכאיב לו, רק נותן לו כמה פליקים סמליים בתחת או מטלטל אותו קצת, מדבר אליו בתקיפות, מחזיק לו בכוח את הידיים כאילו כדי להראות לו מי פה באמת הגבר בין שנינו. רוב הסקס שלנו לא כזה אבל מידי פעם... נכון שזה קצת סוטה, אבל גם מדליק, רק חבל שכל פעם הוא לוחץ עלי ללכת קצת יותר רחוק ולהיות קצת יותר תוקפני מאשר בפעם הקודמת. כל הזמן אני במין מאבק כזה בין הדרישות של רוני שדוחף אותי להתנהגות יותר פרועה, לבין הזהירות הטבעית שלי והרצון שלי להגן עליו. זה קצת מעייף, לשלוט אני מתכוון, לא לזיין, אבל פעם בכמה ימים זה לא נורא. עובדה שאני עומד בזה וגם נהנה.

אחרי שגמרנו והתכרבלנו יחד לשינה הוא שאל פתאום מה אני אעשה אם אריאל יבקש שנחזור להיות יחד. במי אני אבחר? ורק אז קלטתי שהוא יודע שאריאל חוזר. אמרתי שכבר בחרתי בו והשאלה הזו לא במקום וציפיתי להתקף זעם ולסצנת קינאה, אבל אולי בגלל הזיון הארוך והנהדר שהיה לנו קודם, ואולי בגלל שהוא קלט שסצנות קנאה והתקפות זעם לא עושות לי את זה הוא רק חייך וחיבק אותי ואחר כך נרדם בשלווה. מסתבר שכמו שאני לומד להכיר אותו הוא לומד להכיר אותי.

רק נשיקה אחת

למחרת בבוקר אריאל הגיע לעבודה יחד עם הבוס. ברגע הראשון התקשיתי לזהות אותו, הוא נראה ממש מוזר - רזה מידי, עטוף במעיל ארוך ושחור ובסוודר ענקי, מקופל לתוך עצמו כאילו הוא קופא מקור. נכון, חורף עכשיו, אבל לא קר עד כדי כך.

בזיכרון שלי הוא שמור כנער צעיר ויפה עם חצי גוף חשוף וחיוך מדבק, אבל הבן אדם שראיתי נראה כל כך שונה ועצוב, המלאך היפה שלי נראה מרוט כנפיים ומבוהל, הילת התלתלים הרכים שלו הפכה לרעמה פרועה אסופה בקוקו, הפנים השזופות זהובות החווירו ושקעו, ושפתיו המלאות האדומות הפכו לפס דק ועצוב.

כולם אמרו לו שלום ולחצו את ידו, גם אני הושטתי יד ללחיצה והתפלאתי עד כמה היד שלו רפויה ודביקה. מהמלאך היפה שלי נותרו רק עיניו הכחולות והיפות.

"נורא רזית." אמרתי לו בשקט, "אתה מרגיש טוב?"

"הייתי קצת חולה, אבל אימא מפטמת אותי." הוא ענה וניסה לחייך מין חיוך מעושה כזה שלא נדבק.

הוא נשאר במחסן רק כמה דקות ואחר כך הבוס אמר שהם צריכים ללכת לסידורים ולקח אותו למגרש החניה, גורר גם אותי אתם. "אני יכול לבקר אותך בערב נמרוד? זה לא יפריע לך?" שאל אריאל, "אני רק רוצה לדבר אתך קצת בפרטיות."

"בטח. אני גר באותו מקום. תבוא. אני אשמח מאוד." אמרתי, קצת בעצבנות, כי לא הייתי בטוח אם רוני בא אלי היום או לא. מצד שני, הרי אריאל חבר שלי ולמה שלא יבוא לבקר?

הוא בא בשש בערב, עדיין עטוף במעיל המשונה הזה. לי הוא נראה כמו שינל צבאי מתקופת המנדט, אבל מסתבר שזו האופנה האחרונה בבוסטון. אחרי שהוא הוריד את המעיל נבהלתי לראות כמה משקל הוא איבד.

הוא סיפר לי שהוא חלה מאוד בחודש האחרון שלו בבוסטון, שהקשרים בינו לבין בוריס ניתקו לאט לאט, ושמאז המסיבה ההיא בחג ההודיה הוא לא ראה אותו, והודה בחצי פה שאולי זו הייתה טעות ללכת לגור בעיר זרה אצל דודים שהוא לא מכיר.

אריאל סיפר שהתגעגע אלי מאוד, ואמר שבכה לילה שלם אחרי שכתבתי לו שיש לי חבר. "זה רציני? אתה אוהב אותו?" שאל, מביט בי בעיניים פעורות לרווחה. אני חולה על עיניים כחולות, זו החולשה שלי, והעיניים שלו באמת נהדרות.

במקום תשובה הראיתי לו תמונות של רוני שגם לו יש עיניים יפות, אם כי שחורות, וסיפרתי לו כמה סיפורים מצחיקים על רוני ועל דני ועל העבודה בבית המלאכה. הייתי ממש עצבני וניסיתי בכוח להיות עליז וחיובי ולא להגיד שום דבר אישי מידי. הרגשתי כמו שמרגישים כשמבקרים בן אדם חולה בבית חולים. אתה מנסה להיות אופטימי ומעודד ובעצם מת לברוח משם.

"נמרוד די כבר." הניח אריאל יד על הפה שלי, "שתוק כבר, אתה מעצבן אותי, מה עובר עליך."

"לא יודע." הודיתי, "אתה נראה מוזר ואני..." ואז הוא נישק אותי בעדינות ישר על הפה. לא נשיקה צרפתית או משהו, אבל... לא יודע, פשוט שם את הפה שלו על שלי ומיד אחר כך ביקש סליחה וברח. הוא עשה רישיון בארה"ב ואימא שלו נתנה לו את האוטו שלה ככה שהוא לא צריך יותר את ההסעות שלי.

כמה דקות אחר כך הופיע רוני, מרוצה מאוד שהצליח לקבל אפטר עד מחר בבוקר. "אבל אני חייב להישאר שבת." התנצל וחיבק אותי, "הכל בסדר?" שאל מודאג, "פגשת אותו? איך הוא?"

עכשיו הבנתי למה הוא התאמץ כל כך לצאת היום מהבסיס. איזה ילד טיפשון.

סיפרתי לו שאריאל היה פה, תיארתי לו עד כמה הוא השתנה, והבטחתי לו שאני לא מרגיש יותר כלפיו כלום חוץ מידידות וקצת רחמים, וכדי שיהיה לגמרי רגוע לקחתי אותו למיטה ופינקתי אותו, ורק על הנשיקה שאריאל נתן לי לא סיפרתי.

"אז איך ידעת שאריאל בארץ?" שאלתי את רוני למחרת בבוקר כשישבנו זה מול זה ושתינו קפה. בגלל חנוכה לא היו לי לימודים, והוא היה צריך להגיע לבסיס רק בעשר. היינו רגועים ומאושרים אחרי שישנו חבוקים יחד כל הלילה וחשבתי שזה הזמן המתאים לברר אתו את השאלה הזו שהציקה לי עוד מאתמול. בדיעבד, אולי טעיתי.

הוא חייך. "תירגע, פרנואיד שכמוך. לא הצצתי לך בבלוג. אתה לא סומך עלי?"

זו הייתה שאלה מכשילה שלא ידעתי איך לענות עליה. מצד אחד רציתי להגיד - בטח שאני סומך עליך, אתה החבר שלי, אם אני לא אסמוך עליך אז על מי כן?

אבל מצד שני... הוא כבר שיקר לי פעם, אמנם רק שקר לבן, אבל שיקר ו... הסתכלתי עליו, יושב מולי, הרגלים שלו פשוטות קדימה, נוגעות ברגלי, מחזיק את הספל עטוף בכפות ידיו, מביט בי בפנים כל כך גלויות וכנות, הוא כל כך חמוד אבל...

"אז איך ידעת על אריאל? לא אמרתי לך מילה עליו, מאיפה ידעת שהוא חזר לארץ?"

"אתה לא תאמין לי, אבל... נו, טוב. אני אספר לך בכל זאת. לאבא החורג שלו יש בת מאשתו הראשונה, זו שנפטרה והבת גרה אצל הסבתא שלה כי היא לא מסתדרת עם האישה השנייה שלו, האימא של אריאל שלך, אבל עם אריאל היא דווקא ביחסים די טובים. הסבתא שכנה שלנו, היא ואימא שלי חברות וככה אני יודע שאריאל חזר לארץ במצב רע ושהם רוצים להשאיר אותו בארץ."

"למה לא סיפרת לי קודם?"

"כי רק לפני כמה ימים הבנתי בכלל שמדובר על האריאל שלך, למה לא סיפרת לי שאתה עדיין מאוהב בו?"

"אני לא מאוהב בו, תפסיק להגיד את זה."

רוני הניח את הספל על השולחן ורכן כלפי, הניח יד על ברכי והביט בעיני. "נמרוד, אני רוצה להזכיר לך שאנחנו לא בחורות." אמר בקול רציני נועץ בי מבט חודר, ומשהו כבד וקר שקע בתחתית בטני, מין הרגשה לא נעימה כזו של איחס.

"למה אתה מתכוון, אנחנו לא בחורות?" שאלתי.

"אני מתכוון שאנחנו גברים." ענה רוני, "ושאני לא אתפרק מזה שיש לך עוד קצת רגשות לבחור שהיית חולה עליו רק לפני כמה חודשים, זה בסדר, אני מבין."

"מה בסדר?" שאלתי ומין טעם חמוץ עלה בפי.

הוא נאנח. "יא אללה! איזה כבד אתה." מלמל, ואז שב ורכן כלפי, מדגיש כל מילה כאילו אני מפגר קשה תפיסה. "נמרוד, נשים עושות סיפור מהתחת מכל הקטע הזה של נאמנות מינית בגלל שככה הן בנויות, אבל אצל גברים זה אחרת. אנחנו עומדים להיפרד להרבה זמן בגלל הקורס הדפוק הזה וזה הולך להיות קשה ו..." הוא נאנח שוב, שפשף את לסתו ועיווה את פניו, מחפש מילים, מתפלא למה צריך להסביר לי הכל בצורה כל כך מפורשת.

שתקתי, לא מוכן להקל עליו, אם יש לו משהו להגיד לי שיתאמץ ויסביר הכל במילים מפורשות.

"תראה נמרוד, זה לא כזה סיפור. קורה שאתה חרמן כי החבר שלך לא יכול לצאת מהבסיס אז אתה מזיין רק בשביל הזיון, זה טבעי וזה לא כזה סיפור, הבנת?" את המילה האחרונה הוא התיז בקוצר רוח מאי ההבנה המעצבנת שלי.

"בקיצור, אתה רוצה שננהל יחסים פתוחים?" סיכמתי את דבריו.

"כן," הוא אישר, נושם לרווחה שסוף סוף קלטתי, "שנהיה כמו קוקו וז'וז'ו."

"אבל אצלם זה לא עובד כל כך טוב רוני. יש קנאה ומריבות, וחוץ מזה הם זוג כבר כמעט עשר שנים ואני ואתה..." השתתקתי, משאיר את המשפט לא גמור.

בגילי אני כבר יודע שבדברים כאלו אין טעם להתחיל להסביר, זה אף פעם לא עוזר. בקטע הזה של נאמנות כל אחד עושה מה שהוא רוצה, ואחר כך מוצא לזה כל מיני תיאוריות ותירוצים. כל הדיבורים שלי לא יעזרו כלום. זה סתם בזבוז זמן והשפלה מיותרת.

ישבנו זה מול זה בשתיקה, לא מסוגלים להביט אחד לשני בעיניים. "אם אתה לא רוצה את אריאל בטח תמצא מישהו אחר." אמר לבסוף רוני בקול עייף, "בחור סקסי כמוך... וחוץ מזה, אל תעשה פרצוף כזה, אני עושה את זה לטובתך, אני יודע שיהיה לך קשה להתאפק כל כך הרבה זמן וגם לי יהיה קשה, אז למה לעשות כזה סיפור מזיון, ואם תעשה ביד זה יהיה יותר טוב?"

"כן, לעשות ביד זה לא לבגוד." התעקשתי.

ושוב שתקנו שתיקה כבדה ומעיקה. "יש לך בקורס מישהו ששמת עליו עין?" הנחתי לעצמי לבטא את החשד שניקר בי מהרגע שהוא התחיל עם הנושא הזה.

"האמת שכן," הודה רוני והחל לבחון את נעליו הצבאיות המצוחצחות למשעי, "אבל הוא פשוט... סתם בא לי עליו... זה לא אומר שאני ואתה... אני אוהב אותך נמרוד, אבל אני לא יכול להפסיק לרצות אחרים, וגם אתה מסתכל על אחרים, ראיתי אותך."

"אני מסתכל כי זה מה שגברים עושים, ואני מסכים שאחרי הרבה שנים יחד רוצים לפעמים לגוון," אמרתי בפייסנות, נזכר במקס ובחבר שלו, "אבל רוני, אנחנו יחד כל כך מעט זמן וכבר אתה רוצה... זה מטריד אותי, אם כבר עכשיו אתה רוצה אחרים, מה יהיה בעוד עשר שנים?"

רוני נראה מזועזע. "עשר שנים, בחייך, הגזמת לגמרי, בעוד עשר שנים אני אהיה בן שלושים ואחת!" הזדעק בבהלה, הבדל השנים ביני לבינו מעולם לא נראה כל כך גדול כמו עכשיו.

"בן שלושים זה אדם צעיר שכל החיים עוד לפניו." ניסיתי לשמור על קור רוח. "איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים רוני?" ניסיתי לפענח את הבעת פניו

הוא קם והחזיר את הספל לכיור. "אני רואה את עצמי נשוי עם ילדים." אמר בגבו אלי.

"נשוי לאישה?" שאלתי ולא יכולתי לעצור את צחוקי. צחוק שנראה לי מוצדק לגמרי נוכח הדברים שעשינו רק הלילה.

"אל תצחק." התרגז רוני, כתמי סומק פורחים בלחייו השחומות, וגבותיו הנחמדות מזדעפות. "בגיל שלושים אני כבר אהיה גדול נמרוד, ואני לא מתכוון להיות הומו מבוגר ובודד בלי ילדים ובלי משפחה." הוא לא אמר את זה אבל המילה כ מ ו ך ריחפה בחלל המטבח שלי כמו ציפור שחורה מבשרת רעות.

"אתה לא תפסיק להיות הומו כשתהיה גדול רוני." אמרתי בשקט, מתאפק לא לצרוח עליו. "להיות הומו זו לא מחלת ילדות. אתה תישאר כזה גם בגיל שלושים וגם בגיל ארבעים." הזכרתי לו.

"אבל אני בכלל ביסקסואל." התריס רוני," אני לא שונא נשים כמוך, אני יכול להעמיד את הזין גם עם נשים, בתנאי שזו האישה הנכונה כמובן."

"רוני, אני לא שונא נשים. אני מעריץ אותן, וזו הסיבה שאני אף פעם לא אתחתן. לאף אישה לא מגיע לחיות עם גבר שלא חושק בה והולך אתה למיטה רק כדי שהיא תביא לו ילדים ותסווה את מי שהוא באמת."

"שטויות, אני אהיה בעל נהדר ואשתי תהיה אצלי מלכה." מחה רוני והאודם על פניו העמיק, "כבר שכבתי עם בחורות וזה היה בסדר גמור, אני מצטער להפיל עליך את זה ככה נמרוד, אבל זה המצב ואין טעם שתחייה באשליות שאנחנו נהיה יחד כל החיים."

המילים שלו הכאיבו לי כמו מכה בבטן, וכשמכאיבים לי אני מחזיר. "תעשה מה שאתה מבין רוני, אבל רק שתדע לך שראיתי בעלים נהדרים כמוך מסתובבים כל לילה בגן, מחפשים מישהו שיזיין אותם בתחת לפני שהם חוזרים לאישה, ואם זה החיים שאתה מחפש לעצמך אז..." דמעות הציפו את עיני, חונקות את גרוני. איזה דביל אני, עוד לא למדתי שבדיבורים אין שום טעם?

בלי להשלים את המשפט, נפרדתי ממנו לשלום בקרירות ואיחלתי לו סוף שבוע נעים.

"גם לך." הוא ענה בקרירות דומה והלך.

ברגע שהוא יצא התנפלתי על הדירה שלי וצחצחתי אותה כמו פולניה מוכת אמוק. אחר כך הלכתי לדירה של אליס. דני צפה בטלוויזיה, אכל עוגיות, והיא ישנה.

"קדימה ילד, מספיק לזלול שטויות, בוא נעשה קצת סדר בבלגן." פקדתי עליו. הוא קצת קיטר אבל נדמה לי שהוא היה מרוצה שמישהו מתייחס אליו ומעסיק אותו. ניקינו יחד את הדירה, מתעלמים ממחאותיה של אליס שראשה כואב ושאנחנו מרעישים. ברגע שסיימנו לנקות היא שוב נרדמה.

לקחתי את הילד אלי, נתתי לו לאכול צהרים, ואחר כך הושבתי אותו להכין שיעורים. כמו כל ילד הוא לא ממש מת על זה, אבל אני התעקשתי שיעשה לפחות חלק ולא ישאיר הכל ליום האחרון.

אחר כך הוא רץ לשחק כדור רגל עם חברים ואני נפלתי על המיטה ונרדמתי, הרוס מעייפות. התעוררתי בחצות מקולו הצלצול של הנייד שלי. זה היה רוני שמיהר להתנצל שהעיר אותי ושאל בקול מתפנק אם אני עדיין חבר שלו ואם אני לא שונא אותו. "אני לא שונא אותך דביל, ואני תמיד אהיה חבר שלך, אבל..."

"נדבר על זה בשבוע הבא," הוא נכנס מהר לדברי, "אני חייב לסגור, מישהו בא. אני אוהב אותך נורא." וסגר.

אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר - ההנחה שלו שבגלל שאנחנו גברים יש לנו פטור בקטע הזה של נאמנות, או ההצהרה המפגרת שלו שהוא בעצם ביסקסואל ושכשהוא יגמור להתבגר הוא יתחתן. כאילו שלהיות הומו זה דבר שעושים רק בגיל צעיר, כמו לרכב על אופנוע או לשחק כדור רגל עם החבר'ה, ובשלב מסוים מתבגרים מזה ונעשים בן אדם בוגר ומיושב עם משפחה.

כאב לב

שמתי בתנור עוף עם תפוחי אדמה, תיבלתי בתבלינים ומרחתי בשמן זית, כיסיתי הכל בניר אלומיניום והלכתי להזמין את אליס ודני לארוחת צהרים. עד שהעוף היה מוכן הנחנו לילד לשחק במשחק מחשב וניסינו לדבר - אני ואליס.

אמרתי לה שאני רוצה שהיא תלמד אותי להכין מרק ירקות (האמת, לא צריך להיות גאון הדור כדי להכין מרק מאבקת קנור ולהוסיף לו עוד תוספות כמו ירקות קפואים וקופסת שעועית אפויה), ובעוד אני מתעסק בסירים ובכל מיני שאריות סנפרוסט שתלשתי מהקרחון שאני מגדל במקפיא של המקרר העתיק שלי, היא דברה.

לא אהבתי את מה ששמעתי ממנה. החבר הזה שהיא כל כך משתגעת עליו ומחזיקה ממנו נשמע לי טיפוס משונה שמתפרנס ממקור לא ידוע וחושב שסמים קלים זה לא נורא כל כך, במיוחד שאלכוהול הוא כן חוקי. יש בזה משהו, אבל בכל זאת, זה שמותר להשתכר לא אומר שזה בסדר לעשן מריחואנה, לא?

"את צריכה לחשוב קודם כל על הילד." הטפתי לה, ושאלתי למה דני נמצא בפנימייה, שנמצאת יחסית קרוב לפה, ומה בכלל הקטע שהוא צריך לישון מחוץ לבית?

"לדעתי הוא לא מאושר שם והוא צריך מסגרת של בית." הודעתי לה (נכון, דחפתי את האף, אבל כזה אני). לא קיבלתי ממנה תשובה ברורה, אבל אחרי הרבה התפתלויות וסטיות מהנושא היא הודתה שהיא רוצה גבר - כאילו שלא שמתי לב  – ולכן היא שמה את הילד בפנימייה, כדי שהוא לא יפריע לה, ועכשיו כשהיא מצאה את גבר חלומותיה היא ממש מרוגזת על דני שלא אוהב אותו, והיא מאוד מרוצה שהוא בפנימייה, וחבל שהם שלחו את הילדים הביתה בחופש חנוכה.

אימא יש רק אחת, כבר אמרתי?

היא ראתה שאני קצת מתעצבן על התשובה האגואיסטית שלה והתנפלה עלי שהיא עוד צעירה, (מסכים, אישה בת שלושים ושש היא לא זקנה בלה) ושהיא רוצה לחיות ולא להקדיש את כל החיים לילד, ושאם זה לא מוצא חן ביני זו בעיה שלי, מה שנכון נכון.

בסוף הרגעתי אותה והודיתי שהיא צודקת וקיבלתי ממנה רשות להמשיך להיות מעין אח בוגר של דני, ואז, רגע לפני שכיבתי את התנור וערכתי את השולחן, הגיע עודד הנודד לביקור ומזל שהוא ישב לאכול אתנו כי אליס בקושי נגעה במשהו בגלל הדיאטה.

למרות שהיא לא שמנה היא החליטה לרזות עוד. אני לא מבין למה אישה בגילה, אימא לילד, צריכה ללבוש בגדים של כוסיות בנות שש עשרה? הבעתי את דעתי הצנועה שהיא נראית בסדר גמור ושתפסיק להרוס את הבריאות שלה עם דיאטות משוגעות ולפליאתי עודד הצטרף אלי, והודיע שלדעתו נשים צריכות להראות כמו נשים, לא כמו שלדים. פעם ראשונה ששמעתי אותו אומר דבר שיש בו טעם.

אליס כמובן לא השתכנעה ואמרה לנו שאנחנו סתומים, וממתי הומואים מבינים בנשים? יש בזה משהו, אבל בכל זאת, דיאטת ההרבל לייף הזו שרק שותים בה כל מיני שייקים ואוכלים כדורים במקום אוכל, ועוד משלמים המון כסף (הכסף בא מהחבר שלה), נשמעת לי מטורפת לגמרי. אולי בגלל זה היא כל כך עצבנית וכעסנית? אני מקווה שזו הסיבה ולא סמים. עוד לא פגשתי את החבר שלה ואני כבר מתעב אותו. בשביל מה הוא יוצא אתה אם הוא חושב שהיא שמנה מידי? שייקח לו בחורה גפרורית וייתן לה לחיות בשקט.

טוב, אני שוב נעשה חוצפן ודוחף את האף, אז עדיף שאשתוק. 

בסוף הארוחה דני ואליס הלכו לבקר איזו דודה של אליס ורק אני ועודד נשארנו בבית. להפתעתי הוא עזר לי עם הכלים ושאל מאוד בביישנות אם הוא יכול להישאר אצלי עד הערב כי הוא ממש לא רוצה להיות בבית.

"ומה יקרה בערב?" שאלתי, "לאן תלך בקור הזה?"

"לא יודע, אם מישהו שנתתי לו את המספר שלי לא יצלצל אז בטח לגן." הוא ענה בקול עצוב כל כך עד שממש עלו לי דמעות בעיניים. (כשאני עייף אני נעשה רגשני וכל דבר גורם לי לרצות לילל). הזמנתי אותו להישאר כמה שהוא רוצה והלכתי להתרחץ.

מים חמים ביום קר תמיד משפרים לי את המצב רוח, וגם מחממים אותי כמובן. ובכלל, אני אוהב מים, אולי בגלל שאני במזל עקרב ששייך למזלות המים? נדמה לי שקראתי על זה משהו פעם.

אחר כך נשכבנו על המיטה שלי, אני בפיז'מה מתחת לשמיכה ועודד מעליה, בבגדים, מכוסה רק בשמיכת צמר קלה. הוא סיפר לי קצת על המשפחה שלו ואיך הוא פחות או יותר הודה לפני אימא שלו שהוא מעדיף גברים, אבל היא מצליחה להתעלם מדבריו המפורשים וממשיכה לשאול מה עם חברה. אבא שלו והאחים שותקים כמו דגים ולא מסוגלים בכלל להביט לו בעיניים. בקיצור, חרא לו בבית, הוא מעדיף את הגן או את הדירה שלי.

לאט לאט הוא השתחל מתחת לפוך שלי, מוריד כל פעם עוד בגד ועוד בגד, ובסוף נרדמנו יחד מחובקים. אני מניח שאם רוני היה רואה את זה הוא היה מתעצבן, אבל היינו קפואים מקור וקצת מדוכאים ורצינו חיבוק, זה הכל. אם למשהו יש בעיה עם זה שישמור את הדעות שלו לעצמו. רק ישנו יחד, לא קרה כלום. 

אחר כך המישהו צלצל אליו והוא התמלא בבת אחת שמחת חיים ורץ לפגישה. ברגע האחרון עוד הספקתי לדחוף לו חבילת קונדומים ולהזהיר אותו שבשום פנים ואופן לא ישכח להשתמש בהם. אני מקווה שהוא יזהר ושיעשה חיים.

גם לי הייתה קצת נחת כי מישהו שלח לי תגובה במייל הפרטי שאני כותב טוב ושהוא נהנה לקרוא אצלי, זה היה נחמד מאוד מצידו ושיפר לי את המצב רוח.

אני שואל את עצמי איך אנשים במצב שלי הצליחו לשרוד לפני היות האינטרנט ולפני שהייתה להם אפשרות לדבר עם הומואים אחרים?  

בערב, רוני שהרגיש חרא בגלל השיחה שלנו, ניצל דקה פנויה מהתורנות שלו ורץ למשרד כדי ולדבר איתי בנייד – רק שם זה מותר. הוא שפך לפני את ליבו וגילה לי שמרוב פחד שהאקסית שלו (בוא נקרא לה אילנית, זה נשמע מתאים לפוסטמה שהיא), תלשין עליו הוא הבטיח לה שהוא ילך אתה ביום שלישי לבר מצווה של אח של חברה שלה, וישחק את הבן זוג שלה בכל מיני בילויים משפחתיים. לטענתה היא צריכה תחליף לבן זוג כדי שלא יציקו לה וינסו לשדך לה מישהו.

"זה ממש לא לעניין רוני, היא סוחטת אותך." אמרתי לו ברוגז, אבל הוא לא רואה את זה ככה, וטוען שהיא כמו אחות שלו, ושהוא באמת מחבב אותה, והתחנן שלא אכעס ולא אקנא. שוטף אותי במילות חיבה ופינוקים שדי המסו אותי ולכן לא העליתי שוב את נושא התכניות שלו לקראת גיל שלושים, וגם על הקטע של הנאמנות לא דברנו יותר. זה לא נושאים לטלפון. אני אחכה שהוא יחזור הביתה ללבן את הנושא.

מאחר וישנתי בשבת בצהרים היה לי כוח לראות את טרילוגיית 'שר הטבעות' בטלוויזיה. דני צפה איתי בסרט הראשון, אבל בהפסקה שבין שני הסרטים הילדון נרדם, ולמרות שידעתי שהוא יתאכזב מאוד הנחתי לו לישון וצפיתי לבד בסרט השני שהיה באמת נהדר. גם רומנטיקה, גם מלחמה, גם מפלצות ודרקונים, וגם שחקנים נהדרים - בעיקר התלהבתי מהשחקן הבלונדיני ששיחק את לגולס הקשת.

הסרט היה ארוך נורא ונגמר רק באחת לפנות בוקר. בסוף הסרט לקחתי את דני על הידיים ונשאתי אותו לדירה של אליס שכבר ישנה. המיטה שלו לא הייתה מסודרת אז שמתי אותו על המיטה שלה, כיסיתי אותו, יצאתי ונעלתי את הדלת שלה. (יש לי מפתחות לדירה שלה, אבל לה אין לשלי כי היא חוששת לאבד אותם).

התחלתי ללכת לעבר הדירה שלי ופתאום שמעתי מישהו למטה מושך באף וגונח. בכניסה שלנו יש שש דירות, אבל ארבע מהן חסומות. רק אני ואליס גרים שם ובדרך כלל נורא שקט אצלנו. קצת נבהלתי, אבל בכל זאת הסקרנות גברה עלי. ירדתי למטה ומצאתי את עודד הנודד, רטוב כולו, יושב על המדרגות, נשען על התרמיל שלו כשהוא עטוף בתוך המעיל הצבאי ורועד מקור.

"מה קרה לך?" נבהלתי, "מה אתה עושה פה בשעה כזו? למה אתה רטוב?"

הוא משך באף כמו תינוק ואמר שיורד גשם בחוץ ושלא היה לו לאן ללכת.

לקחתי אותו הביתה, נתתי לו פיז'מה ואחר כך הכנסתי אותו למיטה שלי וניסיתי לחמם אותו. אחרי שהוא הפשיר קצת הוא סיפר לי שהבחור ההוא שהוא כל כך שמח לפגוש הבטיח לקחת אותו לטיול באילת. מסתבר שבשבוע הבא הוא ברגילה, אבל הוא לא סיפר על זה לאף אחד אלא תכנן להימלט לאילת עם בחור נחמד שהוא פגש כמה ימים קודם בטרמפיאדה.

הבחור ההוא -"יפה כמו נסיך." - אמר עודד באנחה, זיין אותו ואז אמר לו שהוא אמנם נוסע לאילת, אבל עם החבר שלו, ולעודד הוא הציע לבקר אצל ידיד חרמן שלו שמת על חיילים צעירים ורזים. "הוא פשוט רצה להעביר אותי לידיד שלו כאילו שאני איזה... איזה..." ושוב הוא בכה.

"אני מקווה שלפחות השתמשת בקונדום." אמרתי בקשיחות.

היה לי קשה לרחם עליו כי האמת, הוא התנהג כמו דביל. זה שבחור הוא יפה כמו נסיך לא אומר שהוא נסיך גם באופי. יותר סביר שזה בדיוק להפך. כמה שהם יפים יותר ככה הם נבזיים יותר, ומי כמוני יודע את זה.

"אז מה אני אעשה מחר?" התבכיין עודד, "אני יכול להישאר אצלך?" התחנן.

"אני הולך לעבודה מחר ואחר כך אני צריך ללמוד. יש לי עבודות להגיש. למה שלא תלך הביתה להורים שלך? בזמן האחרון אתה בקושי בבית, הם בטח דואגים לך."

"בבקשה נמרוד?" הפציר עודד, "בבקשה, בבקשה." ניסה לגעת בי, וכשהדפתי אותו מעלי די בגסות (עשיתי את זה באופן אינסטינקטיבי, בלי לחשוב) הוא התחיל לבכות כמו ילד. זה היה נורא מביך וגרם לי להרגיש אשם מאוד.

בסוף אמרתי לו שהוא יכול להישאר כמה שירצה בתנאי שלא יעשה בלגן ושלא יפריע לי ללמוד, ואחר כך נרדמנו.

בבוקר עוד הספקתי להיפרד מדני ואליס שנסעו ליום כיף בתל אביב. הם מתכננים להישאר לישון אצל אחותה של אליס ולחזור מחרתיים. דני חיבק אותי והבטיח להביא לי הפתעה מתל אביב, ואני נסעתי שמח וטוב לב לעבודה, משאיר את עודד ישן שנת ישרים במיטה.

בעבודה היה לחץ ובלגאן. המון קופסאות, תוויות, טלפונים, בלגאנים, משאיות נכנסות ויוצאות, כולם צועקים ולחוצים. הכל כרגיל ביום ראשון, ואז, מיד אחרי ארוחת עשר הוא הופיע, עדיין לבוש במעיל הארוך הזה, חיוור ויפה כמו מלאך והלב שלי התכווץ מכאב. אני לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני חש את הרגשות דרך הגוף. פחד זה כאב בטן, וכעס זה כאב גב, ומתח זה כאב ראש, ואהבה זה כאב בלב. כאב ממש כאילו שאני הולך לקבל התקף לב.

הבוס ביקש שאני אקח אותו תחת חסותי ואסביר לו מה לעשות. בגלל שהוא לא מסוגל להרים ארגזים כבדים השארתי לו את הרישומים והדבקת התוויות והשתדלתי לתפקד כרגיל. זה לא היה קל והוא לא הקל עלי - כשהלכתי לשירותים הוא הלך אחרי ושוב היינו באותו מקום שבו התנשקנו בפעם הראשונה.

"חלמתי עליך בלילה נמרוד." הוא אמר לי והתחיל לגעת בי ו... תרשו לי לא לפרט, אני עייף מידי ומושפל מידי. זה פשוט לא היה זה. בפעם הקודמת, בקיץ, הרגשתי כמה הוא מתרגש ושמח ורוצה אותי אבל הפעם זה היה אחרת. היום הוא סתם שיחק איתי - נגע והתחמק וקנטר אותי ומתח אותי, נהנה לראות איך אני מתחמם רק כדי לאכזב אותי שוב ושוב ולהשאיר אותי עם הזין ביד. 

זה לא היה רק בשירותים. זה היה גם אחר כך. הוא כל הזמן התחכך בי, נוגע ונסוג, מתגרה וצוחק, משחק איתי כמו חתול בעכבר. אולי הוא לא ידע מה זה גורם לי להרגיש? ואולי הוא כן ידע ולא היה לו אכפת? איך אפשר לדעת? אתה חושב שאתה מכיר מישהו טוב, אבל אתה לא יודע כלום. מה שקורה בראש של אנשים הוא מסתורין.

גמרנו לעבוד והוא ביקש טרמפ לחבר שלו, ואחרי שהבוס אישר לקחתי אותו איתי. עצרתי לו בצומת והוא לא רצה לרדת, הוא רצה שנלך אלי. אמרתי שיש אצלי מישהו ועדיף שהוא ילך לחבר שלו. קיוויתי שהוא ינסה לשכנע אותי או לפחות שיצטער קצת, אבל זה לא קרה.

"אם זה החבר שלך שמחכה לך אז כדאי שתדע שיש לו גם בחורה מהצד." אמר אריאל בעוקצנות, "וזה בדוק, אני יודע את זה ממקור מוסמך."

"כן, מהאחות החורגת שלך שחיה עם סבתא שלה. רוני סיפר לי שהיא שכנה של הוריו." הסברתי ופתאום קלטתי כמה מכוער ועלוב זה נשמע.

ממתי יש בחיים שלי כל כך הרבה רכילות, ולשון הרע, וסודות, ומזימות, ורמאויות? איך נתקעתי בתוך סבך השקרים הזה? אני לא רוצה לחיות ככה. נמאס לי להתבייש ולשקר ואני שונא להתנשק בבית שימוש.

"לך מפה אריאל." אמרתי, "לך תמצא לך צעצוע אחר לשחק אתו." הוא הסתלק בשתיקה ולמרות הכל חשתי אכזבה שהוא לא ניסה להתווכח או למחות. נסעתי הביתה מנסה להחליט אם המחשבה שעודד ממתין לי בבית מרגיזה אותי או משמחת אותי. נכון נעים שמישהו מחכה לך בבית אבל בזמן האחרון מתחיל להיות לי קצת צפוף עם כל הבחורים האלו שמתרוצצים סביבי, ובכלל, יש לי יחס קצת אמביוולנטי לפרטיות. כילד גרתי בדירה צפופה וקטנה, לא הייתה לי טיפת פרטיות וזה הפריע לי. לכן העדפתי לגור בסלאמס המתפורר והזול הזה כדי שלא אצטרך לקחת שותף. מצד שני, גם להיות לבד זה מעיק.

מה שנקרא - לא מעוקצך ולא מדובשך. הנה שוב החינוך הדתי שלי מרים ראש.

כשנכנסתי הביתה חטפתי מכת ריח. עודד שכב מעולף למחצה על המיטה שהייתה מטונפת נורא. הוא הקיא עליה וגם השתין על עצמו, ולפי הריח אפילו יותר גרוע. ניערתי אותו, קצת מבוהל, כי חששתי שהוא יעשה אספירציה שזה לשאוף לריאות את הקיא שלו, דבר שיכול להביא להמון סיבוכים ואפילו חנק (הייתי חובש בצבא). למזלו הוא נשם חופשי והצליח לקום ולהיגרר למקלחת. אני אחסוך מכם את הפרטים איך ניקיתי אותו, ושמתי הכל בכביסה, ורחצתי הכל, כולל המזרון. רק אז שמתי לב למצב של הדירה ולמרות שהייתי נורא עייף מהעבודה לא נחתי עד שלא סידרתי את המטבח שהיה הפוך לגמרי, רחצתי כלים ושטפתי רצפות. עודד בקושי היה בבית שלי יום אחד וכבר עשה המון בלגאן. הכי התעצבנתי בגלל המזרון שבטח יסריח לנצח.

"אתה חולה?" שאלתי ונגעתי במצחו. העור שלו היה לח ודביק והגוף שלו רעד. "למה לא יכולת ללכת לשירותים? הרסת לי את המזרון." ניסיתי לכעוס, אבל הייתי עייף מידי. נורא כאב לי הראש, והגב, והלב. הכל כאב לי.

"אני מצטער נורא." לחש עודד במסכנות, ורץ מהר לאסלה להקיא שוב. לא רק שהוא גמר לי את כל האוכל שהיה במקרר הוא גם הקיא את כולו.

זין! חשבתי בזעם, והלכתי לסופר לפני שיסגרו אותו. כשחזרתי הוא ישב על הספה והחזיק ביד מין כדור אליפסי ורוד עם הטבעה של סמל השלום. על הרצפה הייתה זרוקה עטיפת אלומיניום. זינקתי עליו לפני שהוא בלע את הכדור והשלכתי אותו לאסלה.

"נמרוד, אתה לא מבין." ילל עודד, "זה לא מה שאתה חושב, זה סתם למצב רוח טוב. אל תהיה כבד כזה."

יותר מידי אנשים אומרים לי בזמן האחרון לא להיות כבד. אני שונא שאומרים לי לא להיות כבד למרות שאני מבין שהכוונה להלך נפש, לא למשקל זה בכל זאת מרגיז אותי כי הייתי ילד שמנמן שאהב לקרוא ספרים וספג עלבונות בגלל המשקל שלו והחנוניות שלו. אחרי הבר מצווה התחלתי להתבגר, גבהתי והתחזקתי, השומן נעלם ונעשיתי בחור די נאה, אבל מבפנים אני עדיין תולעת ספרים שמנמונת.

חוץ מזה אני גם בן אדם כבד באופיי, חושב על כל דבר, לוקח ללב, מנסה להבין למה ואיפה ואיך, בקיצור, בן אדם כבד. למרות המחאות שלו התקשרתי להוריו. אמרתי שאני חבר שלו ושהוא מרגיש לא טוב, ושיבואו לקחת אותו כי הוא הקיא והוא חולה. הם לא שאלו שאלות ולא התווכחו. כמה דקות אחר כך הגיע אבא שלו עם אחיו הגדול והוא הלך אתם בצייתנות, נתמך על שכמו של אחיו. כלפי הם היו נחמדים ומנומסים ואמרו לי תודה רבה, ולרווחתי לא ניסו לחקור איך הוא הגיע לדירה שלי ואיך אני מכיר אותו.

אולי הייתי צריך להגיד משהו, אבל פחדתי להסתבך ולכן לא סיפרתי להם על הכדור ההוא. אני בטוח שזה משהו לא חוקי ואני, כבד שכמוני שמרגיש סחרחורת אחרי כוס יין, לא רוצה לדעת שום דבר על הדברים הללו.

רוני התקשר אחר כך. דיברנו קצת, אבל לא סיפרתי לו כלום על עודד. לא היה לי כוח להיכנס לזה. הוא הבטיח לבוא לבקר מחר.

"אנחנו צריכים לדבר." אמרתי לו, והוא נאנח.

"כן, אנחנו צריכים לדבר." הסכים, ושנינו ידענו שזה יהיה כואב ולא נעים ובטח ייגמר בבכי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה