יום שבת, 30 בדצמבר 2017

58. צו שמונה

ללי מאוהבת

התעוררתי עם שחר לשמע קולה של אחותי שדברה עם מישהו בטלפון. היא דברה ברכות, צחקקה הרבה וסיימה את השיחה בנשיקות. בבת אחת נפל לי האסימון - ללי מאוהבת. זו הסיבה שהיא החליטה לעזוב את בעלה ולטלטל את ילדיה לחו"ל, בגלל זה מצבי הרוח המתחלפים, הכעסים, המתחים, ההיעלמויות המוזרות והמסתורין שאופף את יחסיה עם בעלה. כמה מוזרים הם בני האדם, מצד אחד היא עדיין דתייה חסודה שלובשת רק חצאיות ארוכות וחולצות מכסות מרפקים, ומצד שני מנהלת שיחת אהבים עם גבר זר. מצד אחד היא סולדת מהנטייה המינית שלי ואוסרת עלי להדליק את המחשב בנוכחות ילדיה ומצד שני היא מורדת בבעלה, איך אפשר להבין את זה? נמנמתי קלות לצידו של שאולי הישן ואז התעוררתי שוב לשמע צרחה מבוהלת. המחשבה הראשונה שלי הייתה שבועז מצא אותנו והוא מנסה להיכנס לדירה. זינקתי בתחתוני למטבח ו... "ג'וק!" צרחה ללי וברחה כל עוד רוחה בה למקלחת, הסתגרה בפנים וסירבה לצאת עד שנשבעתי לה שהג'וק מת וקבור במעמקי הפח ואני לבוש מכף רגל ועד ראש. בעבודה השארתי את הנייד שלי פתוח וכולם התקשרו אלי ללא הרף. כולם חוץ ממנו. התקשרו הורי כמובן, חברים מקבוצת התמיכה וליאור השכן שטען שהבחור שהשכרתי לו את הבית הוא טיפוס מוזר וחשוד מאוד, אחר כך מסר את השפופרת לדני שגם הוא התלונן על הדייר המוזר שלי שבעט בחץ - הכלב שלו - ורצה לדעת מתי אני חוזר.

"אני לא יודע חמוד." התנצלתי, "אחותי צריכה אותי כי היא לבד ויש לה שלושה ילדים קטנים וג'וקים במטבח. אולי תבוא אתה לבקר אותי? תוכל לשחק עם שאולי, הוא ילד נחמד."

"בן כמה הוא? מה הוא אוהב לעשות? איזה משחקי מחשב יש לו?" חקר דני במעשיות.

"אין לו מחשב וגם טלוויזיה אין לו." עקפתי בזהירות את שאלת הגיל, מודע היטב לכך שילד בן רבע לשבע הוא ממש תינוק בעיני נער שעוד מעט ימלאו לו ארבע עשרה.

"איזה מסכן." התמלא דני רחמים, "אז מה הוא עושה כל הזמן?"

"קורא ספרים ומשחק עם האחיות שלו."

"מסכן." שנה דני, ושאל למה שאולי לא יכול לצפות בטלוויזיה שמחוברת רק לווידאו כמו הבן דוד שלו שלומי שהוריו אמנם דתיים, אבל מבינים שילד חייב טלוויזיה להתפתחותו התקינה.

"כי אין פה בכלל טלוויזיה, ובטח שלא ווידאו."

"לפזי יש אחת מיותרת והוא מחפש למי לתת אותה והוא מוכן להוסיף גם את הווידאו שלו, ולי יש המון קלטות של דיסני שאני כבר לא מסתכל עליהן. אני כבר אדבר איתו."

"יופי, תודה חמוד. אני מתגעגע אליך, ד"ש לחץ."

דקה אחר כך התקשר פזי ושאל אם אני בא לקבוצה מחר. "לא חושב, ללי כל הזמן מתרוצצת ואני די תקוע פה עם הילדים."

"אם תשאל אותי אחותך מנצלת אותך בצורה גועלית." התרגז פזי, "לא מספיק שאתה גר אצלה ועושה בשבילה כמעט הכל היא מפריעה לך ללכת פעם בשבוע לקבוצה?"

"פזי היא בכלל לא יודעת שאני נשא, מספיק קשה לה עם זה שאני הומו."

הידיעה הזו הצליחה להשתיק אפילו את פזי הקשקשן. גם בלי שאמר מילה היה לי ברור שהוא שונא את הרעיון שאני שוב בארון. "אין מה לעשות פזי, היא תחטוף שבץ אם היא תדע שנשא איידס מטפל בילדים שלה, היא לא כל כך מתמצאת, לדעתה אפילו לנשום ליד חולה איידס זה דבר מסוכן."

"אני לא מבין למה אתה צריך תמיד להיות כזה קדוש מעונה?" התרגז פזי, "בשביל מה אתה צריך בכלל את כל הכאב ראש הזה? ומה רוני אומר על זה שאתה גר פתאום בחיפה?"

"אני ורוני כבר לא."

"שטויות. כמה פעמים כבר שמעתי את זה? אני בטוח שבעוד שבוע תחזרו. כמו שאני מכיר אתכם אתם בטח מדברים כל הזמן בנייד."

"האמת שלא דיברתי איתו מאז... אה... זאת אומרת..." קשה היה לי להודות שרק אתמול נפגשתי עם רוני בשירותים של הספרייה והיום אני יושב על קוצים כמו בחורינה פתיה וממתין לטלפון ממנו.

פזי צחק. "נו, תספר לי מה קרה, הרי בסוף תעשה את זה בין כה וכה."

"זה סיפור ארוך פזי, אין לי זמן עכשיו, בהזדמנות אחרת." נחפזתי להיפרד ממנו וחזרתי לעבודה, מביט מידי פעם בתסכול במכשיר הקטן והנוצץ שסירב לקשר אותי עם האדם היחיד שרציתי לדבר איתו.

להתקשר אליו לא העזתי. הוא היה בבסיס בקריה, ומניסיון ידעתי שגם אם המכשיר שלו יהיה דלוק הוא יכעס עלי וידבר איתי בקול רשמי קר כזה, או יעמיד פנים שאני בכלל טעות במספר. עדיף להמתין עד שיהיה לו רגע פנאי ופרטיות ולהפסיק להיות לחוץ כזה. אני יודע שהוא אוהב אותי, הוא הרי אמר לי את זה רק אתמול, ושלח פרחים, ואל תשכח את הבלגנים שיש בעזה, בטח אין לו ראש וזמן אלי עכשיו. הם בטח עסוקים נורא ואין לו רגע אחד של פרטיות.

כמה שעות אחר כך פסענו פזי ואני במורד הרחוב לעבר הסופר. פזי נושא את התינוקת שלומית (המכונה תיתי) במנשא בד, חגורה לבטח על בטנו, מנשק בהנאה את ראשה הריחני, ואני גורר את עגלת הקניות המשובצת של סבתא, ובכיסי פתק עם רשימת מצרכים לשבת שהשאירה לי אחותי. בצד השני של הפתק היה כתוב שהיא תחזור רק במוצאי שבת כי היא עסוקה מאוד בסידורים (מעניין איזה מין סידורים אפשר לסדר בשבת?) תודה רבה לי על העזרה, שבת שלום וד"ש להורים.

דני וגולן נשארו לשמור על שאולי ומימי שחילקו את תשומת לבם בין חץ שהגיע גם לביקור, ובין הטלוויזיה החדשה שלהם. שאלתי את עצמי מה תגיד ללי למראה התוספת החדשה הזו לסלון שלה, מנסה לשכנע את עצמי שלא יכול להיות שאפילו אשת עקרונות כמוה תתנגד לבת הים הקטנה על כל אינסוף המשכיה ולפיטר פן - הילד הנצחי המעופף.

"המקום הזה פשוט זוועתי." רטן פזי, מדלג מעל צעיר בהיר אחד ששכב על המדרכה מעולף למחצה ופחית בירה מוטלת לצידו, "לא הייתי מרשה לילדים שלי לגור פה אפילו דקה אחת." הודיע לי, והידק את ידיו סביב תיתי העליזה שלא ידעה כלל שהיא חיה במקום זוועתי כל כך.

"זה רק זמני." ניחמתי אותו, "השכונה הזו בעצם לא רעה כל כך, אבל לאחרונה באו לכאן המון עובדים זרים ועולים מחבר העמים, אתה יודע איך הם."

"לא פלא שאחותך פוחדת לחיות כאן לבד." הצהיר פזי, לקח ממני את הפתק, השתלט על עגלה גדולה והחל להעמיס אותה במיומנות במצרכים, מוסיף עוד כהנה וכהנה על הרשימה החסכונית של ללי.

"פזי, בחייך. זה נורא יקר." נבהלתי.

"לא חוסכים באוכל, הילדים צריכים לאכול טוב." נזף בי פזי ושם עוד סוג של קורנפלקס בעגלה, "זה על חשבוני." הרגיע אותי כשראה שאני בודק בדאגה את ארנקי המצומק.

"יש לך נשמה של יידישע ממה פזי." קנטרתי אותו, שמח שהוא איתי - נדיב, עליז ועגלגל, תמיד במצב רוח טוב, שופע בדיחות והערות מצחיקות - אי אפשר היה להיות בדיכאון כשפזי היה בסביבה. בדרך חזרה סיפרתי לו על מחזיק המפתחות של סיסי, המריבה עם רוני והפגישה בספרייה. "ומאז הוא לא התקשר?"

"לא, אבל אני לא מתפלא, עם כל המהומה שיש עכשיו בעזה..."

"אבל הוא בקריה."

"הקריה זה המוח. הוא נמצא עכשיו במוקד ההחלטות פזי."

"אוי ואבוי לנו אם אחד כמו רוני שלך נמצא במוקד ההחלטות." גיחך פזי, "עכשיו אני מבין למה המדינה נראית ככה." ובלי לשעות למחאותיי עצר מונית ועמס עליה את קניותינו. 

זה לא רק הסקס

אחרי שפזי וחבורתו העליזה נסעו לדרכם משאירים אותנו מצוידים היטב לשבת - גולן השאיר לשאולי את השש בש המתקפל שלו אחרי שלימד אותו את עקרונות המשחק והבטיח לחזור בשבוע הבא ולשחק נגדו – התקשרתי לאימא וסיפרתי לה על חשדותיי בללי. "אני יודעת." הפתיעה אותי אימא. המילים נעתקו מפי. הורי היו תמיד כל כך שמרנים ועצורים כשזה נגע למין. מעולם לא דיברנו על הנושא בבית, והנה היא מודיעה לי בשלווה שהיא יודעת שלביתה היחידה, אישה דתייה ואם לשלושה, יש מאהב.

"זה לא מפריע לך, את לא חושבת שזה לא בסדר?" נרעשתי.

"מה שלא בסדר זה שהיא התחתנה בשידוך בגיל שבע עשרה עם בחור שהיא בכלל לא הכירה, זה מה שלא בסדר." ענתה לי אימא בתוקף.

"אבל הם כבר נשואים, יש להם ילדים, היא לא יכולה סתם ככה..."

"תאמין לי שזה לא סתם ככה, היא סבלה מספיק ודי מהטיפוס הזה. לפחות דבר אחד טוב יצא מזה, היא הפסיקה להאמין שהרבי יודע יותר טוב ממנה מה טוב לה. אם הוא היה יכול לשדך משוגע כזה לילדה תמימה כמוה אז באמת... לבת שלו הוא בטח לא היה נותן אפילו לדבר עם אחד כמו בועז, והבת שלי צריכה להקריב את כל החיים שלה בשבילו רק כי הוא חזר בתשובה? בשביל מקרים כאלו המציאו את הגירושין."

"כל זמן שיש להם ילדים ביחד הם יצטרכו לשמור על קשר." הזכרתי לאימא.

"כן, הילד הוא בעיה. מהבנות לא אכפת לו, למנוול הזה, הוא אפילו אמר ברבנות שלדעתו הן לא ממנו. איזה מלוכלך, להפיל על ילדות תמימות תיק של ממזרות, הלוואי שיישרף בגיהינום!" הטיחה אימא שמעולם לא פגעה בזבוב בזעם שהדהים אותי. הבטחתי לאימא שאני שולט במצב והכל בסדר, איחלתי לה שבת שלום וסגרתי. דקה אחר כך הוא התקשר סוף סוף, נשמע עייף מאוד ועצוב מאוד.

"אני כל כך מתגעגע אליך." התלונן, "מתי נוכל כבר לישון יחד?"

"תלוי מתי תקבל חופש."

"אני יוצא מחר בצהרים, אבל מה זה יעזור לי אם אתה תקוע בחיפה עם שלושה ילדים ואחות דתייה?"

"שתחזור הביתה רק במוצאי שבת."

"וואלה?"

"כן, וואלה."

חיש קל גובשה תכנית על פיה רוני יעבור אצל הוריו להגיד שלום ולקחת מדים נקיים, ומיד אחרי ארוחת ליל שישי יבוא אלי ונוכל לבלות יחד את כל השבת. "מה נגיד לילדים?"

"נגיד את האמת, שאתה חבר שלי. שאולי בטח יקטר קצת שהוא צריך לישון עם הבנות, אבל אם תשחק אתו שש בש מספיק פעמים הוא יוותר לך על הצד שלו במיטה."

"מה אני לא אעשה בשביל לישון אתך מנחם? בשבילך אני מוכן אפילו לתת לילד בן שש לנצח אותי בשש בש." צחק רוני.

אחרי ששאולי הביס אותו שלוש פעמים רצופות הוא כבר לא צחק, אבל כשהילדים נרדמו סוף סוף - לא לפני שראו את מלך האריות בפעם החמישית באותו יום, ואני חזרתי ואמרתי שכן, אני מאמין לו שהוא הפסיד בכוונה כדי שהילד ילך לישון עם חיוך על הפנים - הגענו סוף סוף למיטה. "זה לא רק הסקס," אמר רוני אחר כך, כשנפטרנו מהקונדומים וגם מהעטיפות שלהם (רק זה חסר לנו, שהילדים ישאלו מה זה הניירות האלו?) "זה פשוט לישון צמוד אליך, לגעת בך בלילה ולקום אתך בבוקר. כל כך התגעגעתי לזה, גם אתה התגעגעת מנחם?"

"כן, גם אני, אבל גם לסקס."

"בשביל סתם סקס יש גם אחרים."

"לא בשבילי רוני, פעם לא היה לי אכפת, אבל עכשיו אני לא יכול. לא שחסרות הזדמנויות, ויש לי הצעות אפילו שאני נשא, אבל אני לא יכול יותר. נעשה לי רע רק מלחשוב שבן אדם זר יגע בי, אתה מבין?"

רוני נאנח ואני ידעתי שלא, הוא עדיין לא מבין. "לא נורא, אני אחכה שתבין. לילה טוב רוני."

"לילה טוב מנחם."

השבת עברה מהר מאוד והייתה מלאת פעילות ומעייפת להחריד. הילדים העירו אותנו מוקדם מידי לטעמי, ולא הפסיקו להציק אפילו לרגע. הם התרוצצו ללא הרף, בכו, רבו, עלו, ירדו, וכל הזמן רצו משהו – לאכול, לשתות, לצאת, להיכנס, לראות סרט, לרקוד ולקפוץ. הרגשתי שאני יוצא לאט לאט מדעתי ובלי העזרה של רוני עוד הייתי זורק איזה ילד מהחלון מרוב עצבים. הוא היה ממש מלאך, וגילה כשרון לא מבוטל בהרגעת בנות קטנות ורגזניות, משאיר לי להתמודד עם שאולי שחטף התקף געגועים קטלני לאימא ולא הפסיק לילל ולנדנד. עד שיצאה השבת והילדים נרדמו סוף סוף, הייתי שפוך מעייפות. "בוא נשכב וננוח טיפה." הצעתי, "יש לך עוד זמן עד שתיסע, נכון?"

"מתי אתה חושב שללי תחזור?" שאל רוני, "כמה זמן יש לנו לדעתך?"

"אין לי מושג, אני מניח שאם היא תצא מתל אביב במונית מיד אחרי צאת השבת היא תגיע לפה בערך בעשר בלילה."

"אני לא מבין מה יש לה לעשות בתל אביב?"

"אני חושב שיש לה שם מישהו."

"וואלה? כל הכבוד לה!"

"לא היית אומר את זה אם זו הייתה אחותך."

"תלוי מי היה גיסי."

הפוריטן שבי שדי מחפף בשמירה כשמדובר בי זקף ראש ולהפתעתי השמעתי לרוני נאום קשוח ומתחסד על חובות משפחתיות של אם לילדים, ונאמנות לערכי המשפחה, והתרגזתי כשהוא התחיל לצחוק ממני. "מתאים לאחד כמוך לצחוק." סיננתי בזעם.

"אחד כמוני?" הסתמר רוני בעלבון.

"כן, אחד כמוך שלא מסוגל לא לבגוד בי ולבייש אותי לפני כל החברים שלנו. אתה בדיוק כמוה, משאירה את הילדים הקטנים שלה לבד ורצה להשתרלל בתל אביב."

"הגזמת מנחם." אמר רוני והתיישב, מביט בי בתוכחה. הפיל הלבן הזה שכל סוף השבוע ניסינו להתעלם ממנו, לעקוף אותו, ולבלבל אותו עם סקס לוהט והצהרות אהבה נתקע ביני לבינו, גדול מתמיד.

"אני הגזמתי?" התפרצתי, ופתאום היינו בתוך מריבה מרירה מאוד, רצופה חשבונות קטנוניים, מריבה שמי יודע איך הייתה נגמרת לולא נשמע לפתע צרצורו של הנייד שלי. זה היה שוב איתן - המפקד שלי במילואים שכבר שוחח איתי מספר פעמים ביומיים שלושה האחרונים וניסה שוב ושוב לשכנע אותי לבוא להדריך בקורס חובשים שהוא היה מפקדו. בגלל המצב בעזה נוצר מחסור במדריכים בקורס חובשים ואיתן שמונה לאחרונה למפקד הקורס פנה אלי ישירות - פקידת המילואים המלשנית שלנו גילתה לו את מספר הנייד שלי - ופחות או יותר התחנן שאסכים לקבל צו שמונה ואצטרף לצוות המדריכים החסר שלו עד שהבלגן בעזה יירגע. בנסיבות רגילות הייתי מסכים ברצון, אני אוהב להדריך ואני חושב שאני טוב בזה, אבל אלו לא היו נסיבות רגילות כמובן. איתן הודה שהסיפור שלי על אחותי שמסתתרת עם שלושה ילדים פעוטים מבעל אלים (טוב, אולי הגזמתי קצת) נשמע משכנע מאוד, אבל אני מדריך מעולה ובניגוד לכל שאר המילואימניקים שלו אני לא נשוי והוא ממש, אבל ממש, חייב לפחות עוד מדריך אחד בצוות כי מי שנשאר כבר נופל מהרגלים מרוב עייפות.

"רק עד שהפעולה בעזה תסתיים." התחנן לפני, "עניין של עוד יומיים, שלושה גג."

חשבתי רגע או שניים ואמרתי - בסדר, מחר אני מגיע - ורק אחר כך התחלתי לחשוב מה עשיתי ולשאול את עצמי אם הייתי עונה לו ככה לולא המריבה עם רוני? יכול להיות שבנסיבות אחרות הייתי מנפנף אותו מעלי, ואם הוא היה ממש מתעקש הייתי מספר לו שאני נשא גם אם פירוש הדבר היה שמעולם לא אוכל יותר לעשות מילואים או לפגוש את החברים הוותיקים שלי מהצבא. אין לי אשליות בקטע הזה, בצבא אין סודות. גם אם הייתי מבקש מאיתן לא לספר לאיש והוא היה מבטיח לי בהן צדק לא להגיד כלום בטוח שהשמועה שאני הומו ונשא איידס הייתה מגיעה לכל מכרי בגולני וזה היה הסוף שלי בצבא. "אז בסוף אתה כן הולך למילואים?" שאל רוני בעצב כשסיימתי את השיחה.

"כן, איתן ממש לחץ עלי. אל תעשה עניין, זה רק לכמה ימים. כשכולם יחזרו מעזה הכל יירגע שוב."

"לפחות יהיה לך במה לשטוף את העיניים, שמעתי שכל ההומואים השווים הולכים לקורס חובשים." ניסה רוני להתבדח.

"ואני שמעתי שכל האוחצ'ות השרלילות הולכות לקריה." עניתי ברשעות.

"מה קרה לך חמי? למה אתה כזה... כל כך... לא יודע, פעם לא היית כזה." התעצב רוני אל ליבו.

"זה בהשפעת החיים איתך." הטחתי בקשיחות. הוא השפיל את ראשו בבושה, נראה כל כך מתחרט ואומלל עד שמיד התרככתי וחיבקתי אותו, מבטיח לו שאני אתגעגע אליו ושאני אוהב אותו ושהכל יהיה בסדר ואף חניך שלי, מפתה ככל שיהיה, לו יצליח לפתות אותי כי אני רק שלו, שלא לדבר על החוקים הצבאיים הנוקשים מאוד בנושא הקשרים הרומנטיים בין מפקד לפקודיו. 

בינתיים ללי חזרה הביתה ותפסה אותנו נפרדים זה מזה בחיבוק. אחרי כמה שניות של מבוכה הדדית הצגתי אותו בפניה כחבר שלי שעזר לי עם הילדים. היא גילתה איפוק הודתה לו בנימוס על העזרה ואיחלה לו דרך צלחה ורק אחרי שהוא הלך התנפלה עלי בזעף. "תפסיקי לצעוק עלי." השתקתי אותה בקרירות, "שמעתי אותך עם החבר שלך, לפחות אני לא נשוי עם ילדים."

ללי פרצה בבכי והאשימה אותי ברשעות ובאכזריות. אחרי קצת מחשבה הגעתי למסקנה שיש בזה משהו. לאחרונה גיליתי שאני לא הבן אדם הנאור והליברלי שחשבתי שאני. הבנתי להפתעתי שבמעמקי לבי אני דורש מנשים - בעיקר אם הן קרובות משפחתי - לנהוג במוסריות טהורה ללא רבב שאני לא חולם לדרוש מעצמי או מגברים אחרים. אחרי שללי שמעה על המילואים שלי היא כעסה מאוד ובכתה עוד יותר חזק, הילדים התעוררו ובכו יחד איתה והמהומה חגגה. הזעקתי את ההורים שלרווחתי הגיעו מיד והרגיעו את הרוחות. אבא שיבח אותי על רוח ההתנדבות שלי, נשבע שמצב העין שלו הוטב מאוד והבטיח למלא את מקומי ואימא הפצירה בי בלחש להשגיח על עצמי, לקחת תרופות בזמן ולא לעשות שטויות. בסופו של דבר כולם נרגעו, ללי והילדים נרדמו, ההורים נסעו הביתה ואני התקשרתי לפזי שקרא לי בחיבה חמור קופץ בראש, הבטיח לי לעמוד לרשותה של ללי בכל דבר ועניין וביקש ממני לשמור על עצמי ולא לעשות שטויות. הודיתי לו, ביקשתי שימסור ד"ש לכולם והלכתי לישון בהרגשה רעה מאוד.

משחק גמר

תמיד אמרתי שמילואים זה סוג של מכונת זמן. ברגע שנכנסתי למדים הרגשתי שאני חוזר אחורה לתקופה שהייתי צעיר, בריא ותמים יותר. חוזר לתקופה המתוקה מרירה של לפני תל אביב, לפני שידעתי מה זה לאהוב, לפני שהתחלתי להיות הבן אדם שאני היום. מאחר והניסן הדפוקה שלי נשארה אצל ללי עליתי על אוטובוס ונרדמתי עוד לפני שעלינו על כביש החוף. שעה וחצי אחר כך כבר פסעתי בשבילי בה"ד 10 מנסה להתעלם מהמבנים האפורים והמכוערים ולהתרכז בנוף האנושי הצעיר והרענן שלפני ואכן היה במה להביט. הסדירים האלו היו כל כך טריים, מתוקים, מלאי אמון, תמימים אפילו, תענוג אמיתי. ואז העיניים שלי נתקלו באולג - החניך התורן שלי. הוא היה קצת יותר בוגר מהשאר, והרבה פחות תמים וביישן מרוב החניכים. אולג היה בדיוק מה שחשבתי כטיפוס שלי לפני שהכושי הזה עשה לי מהפך בחיים - גבוה ורחב, בהיר וכחול עיניים, עם שמץ מבטא רוסי קליל חמוד, והעיקר - בלי שום ספקות של כן, לא, וגם נשים עושות לי את זה לפעמים. שנייה אחרי שעיני נתקלו בעיניים הכחולות הללו ידעתי שהבחור הומו מאה אחוז. לחיצת יד, חיוך, החלפת מבט מהירה ומיד שנינו ידענו בדיוק עם מי יש לנו עסק.

נכון, טכנית הוא אחד החניכים והוא כאילו תחת פיקודי, אבל ברור שהוא לא עוד חייל סדיר מבולבל ואפוי למחצה כמו החניך המצוי. הוא גבר והוא יפה, והוא לגמרי בקטע של גברים. דקה אחרי שהבטתי בו דמותו של רוני שמלך על לבבי כמעט שנתיים החלה להתעמעם ולהתרחק. לחצתי את ידו, הצגתי את עצמי, כיביתי את הנייד שלי והשארתי אותו כבוי כל היום - גם בהפסקות - וכשהוא שאל אותי בסוף היום אם בא לי לבוא אליו לראות את משחק הגמר של המונדיאל אמרתי מיד כן, ושנינו ידענו בדיוק לאיזה משחק גמר הוא מתכוון. נסענו אליו והתברר שיש לו דירה עם עוד שני שותפים נחמדים שלא מצמצו אפילו כשהוא הגיע איתי לדירה. להפתעתי התברר שהוא באמת מתכוון לצפות קודם במשחק. מי אמר שהומואים לא אוהבים כדור רגל?

בהתחלה ישבתי וצפיתי איתם, אבל אחרי המחצית התחיל להימאס לי להעמיד פנים שהמשחק הזה מעניין אותי והודיתי שאני לא כל כך אוהב כדור רגל. לאולג לא היה אכפת להניח לי להשתמש במחשב שלו, ובעוד הם מתלוננים על השעמום של המונדיאל הזה גלשתי קצת פה ושם והתעדכנתי בבלוגים החביבים עלי, תוהה בשקט לגבי סידורי השינה הנהוגים בדירה הזו. בתום המשחק הכל התברר - השותפים של אולג ישנים יחד בחדר אחד והחדר השני עם הספה הנפתחת למיטה כפולה והמערכת הענקית עם שלושת מגדלי הדיסקים העמוסים לעייפה הוא של אולג. אנחנו מסתגרים בחדרו והוא מעמעם את האור, שם משהו שקט ורך על המערכת ומתחיל לנשק אותי, הודף אותי לאט לאט לעבר המיטה. זה הזמן להגיד לו שאני נשא, אבל במקום זה אני מחזיר לו נשיקות, פושט את חולצתו ואת חולצתי, חולץ נעלים ומרשה לעצמי לשכב על המיטה, ידי תחת עורפו וידו בתוך תחתוני. אנחנו מתקדמים מהר וברור שהוא בהחלט יודע מה הוא רוצה ואוהב. אני משתף פעולה ושותק - אז פעם אחת אני לא אספר, מה כבר יכול להיות? העניינים מתלהטים, אנחנו כבר ערומים ואז אני נזכר שמשהו חשוב מאוד חסר.

"קונדומים." אני אומר לו, "אין לי קונדומים אולג."

"בלאט, גם לי לא. לא חשוב."

"כן חשוב. חשוב מאוד."

"למה?" הוא מגחך, "אתה פוחד שיש לי איידס? אני מבטיח לך שאני בסדר, ואתה?"

כאילו באמת חזרתי להיות הטיפש שהייתי פעם התפתיתי לרגע אחד נוראי להגיד שלא, מה פתאום? ופשוט להמשיך, אבל הרגע חולף. הדפתי אותו מעלי וסיפרתי לו מה שהייתי צריך לספר עוד קודם, מיד כשהוא התחיל לנשק אותי. הוא קפא, נדהם, ואז קם מהר מהמיטה והלך לשירותים. שמעתי אותו מצחצח שיניים בהיסטריה, מקלל תוך כדי ברוסית ואחר כך פותח את הטוש. בעוד הוא מתרחץ במים לוהטים מידי (מהמקלחת שלו יצאו אדים כמו מסאונה) ומקלל ללא הרף קמתי, התלבשתי והסתלקתי מהדירה עוד לפני שהוא הספיק לצאת.

בדרך הארוכה חזרה לבסיס - הלכתי המון עד שתפסתי מונית – נזכרתי איך רוני נישק אותי כשאמרתי לו שאני נשא, אמר שזה לא חשוב ושהוא נורא מצטער. כשהגעתי לחדר שלי דבר ראשון פתחתי את הנייד ולמרות השעה המאוחרת השארתי לו הודעה שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו רצח.

למחרת בבוקר אולג תפס אותי עוד לפני ארוחת הבוקר וניסה להתנצל. הרגעתי אותו שזה בסדר וביקשתי סליחה שלא אמרתי לו כלום לפני שהתחלנו.

הוא חייך, אמר שזה בסדר, אמרתי לו בדיוק בזמן, וניסה לברר בעדינות אם הנשיקות שלנו... "לא, זה לא מסוכן, תירגע."

"אני באמת נורא מצטער, אבל... זה היה כזה שוק, אתה נראה לגמרי בריא ו..."

"לא חשוב איך הבן אדם נראה, לא כתוב לאף אחד על המצח שהוא נשא, תבטיח לי להשתמש תמיד בקונדום אולג." הוא נשבע שמעכשיו הוא לא יזוז בלי קונדום ושכבר מחר הוא הולך לעשות בדיקות. ביקשתי ממנו שהסוד שלי יישאר רק ביני לבינו והוא אמר לי לא לדאוג והבטיח לי שיהיה בסדר. חייכתי, אמרתי תודה והמשכתי לדאוג, אבל שמרתי את זה לעצמי. אולג חייך גם כן, טפח על שכמי לפרידה והלך לדבר עם החברים שלו על משחק הגמר הענק שהיה אתמול.

אל תשאל ואל תספר

את המזגן הזה שנאתי ממבט ראשון, וככל שהעמיקה היכרותנו כך גברה שנאתי אליו. בזדוניות שטנית הוא הצליח לטווח מטחי אוויר קר ישר אל הצד השמאלי של פני, בדיוק לתוך האוזן המסכנה שלי. דבר טוב אחד היה במזגן הזה, הוא גרם לי להתגעגע למרק המהביל הזה שתושבי גוש דן נושמים כתחליף לאוויר. בסוף היום נעשה לי כל כך קר עד שנהניתי להניח לחום יולי אוגוסט לעטוף אותי ולגרש את הקור המלאכותי מתוך עצמותיי. הבעיה שזה קרה מאוחר מידי. אחרי כמה שעות של קירור מסיבי האוזן שלי מחתה נמרצות ולא נרגעה גם למחרת, ואם לא די בכך היא גררה אחריה גם את צידו השמאלי של הגרון שהכאיב לי בכל לגימה של קפה שניסיתי ללגום בבוקר.

כשרוני התקשר בצהרים להזכיר לי לקחת את הכדורים בדיוק עסקתי בבליעתם וזה כאב, וגם העורף כאב, וגם האוזן, ובעיקר הציק לי המצפון, שלא לדבר על החשש שעשיתי שטות כשסיפרתי לאולג בגילוי לב שאני נשא. אני לא מכיר אותו והוא לא חבר שלי ולך תדע... ואם כבר מדברים על זה אז מה פתאום אתה הולך ומתנשק עם אחד שאתה אפילו לא חצי מכר שלו? מה קורה לך? לא מתאים לך להתנהג ככה חמי.  גם אם החבר שלך מניאק ואתה רוצה להחזיר לו כגמולו למה ככה, עם זר, ועוד אחד שיש לו פוביה מאיידס? פני התלהטו מבושה כשנזכרתי איך הוא ברח למקלחת כדי לחטא את עצמו מהמגע שלי. אני מקווה שהוא לא קיבל כוויה מהמים הרותחים. "אתה נשמע מוזר." אמר רוני, "מה קרה לך?"

"כלום, סתם. לא ישנתי טוב והמזגן הזה הרס לי את הבריאות. כואבת לי קצת האוזן."

"אז תכבה אותו ותבקש טיפות אוזניים." פקד עלי רוני, "הרי כולם שם חובשים, לא?"

למה לא חשבתי על זה קודם? אני ממש טמבל.

אחרי הצהרים כיוונתי את רפפות המזגן לכיוון אחר והוקל לי מעט, ובסוף היום ביקשתי לכסניות למציצה מהרופא שהתעקש להביט בגרוני ואחר כך באוזני.

גם בחדר שלו היה מזגן דולק בעוצמות סיביריות ומיד כשהמשב הקפוא פגע בגופי התחלתי להתעטש. "אהה!" אמר הרופא והוסיף על הלכסניות והטיפות גם זילרג'י נגד אלרגיה.

ידעתם שיש דבר כזה אלרגית מזגנים? יש, ואני כמובן לוקה בה. אם הייתי אדם הגון באמת הייתי מספר לרופא שאני נשא, אבל אני לא, אז שתקתי. הלכתי לחדר, התכרבלתי במיטה עם ספר ונרדמתי אחרי שתי שניות. זילרג'י עושה לי את זה, ואז רוני התקשר שוב ופקד עלי להגיע תוך חמש דקות לשער.

"למה, מה קורה?"

"אני קורה, ותביא ציוד ללילה." לא ממש הופתעתי כשגיליתי שהוא השיג מאי שם אופנוע שחור, גדול ורעשני. נאבקנו כמה דקות על מושב הנהג, ובסוף הוא הבין שאם הוא לא ייתן לי לנהוג הוא ייסע משם לבד וויתר.

לפי הנחיותיו נסעתי דרומה עד שהגעתי למושב קטן קצת אחרי נתניה. נכנסנו לבית ענקי בנוי למחצה שאפשר היה לגור רק במפלס אחד שלו ושם, בחדר שינה לבן ונחמד צופה על הים ניסיתי לספר לו ולא הצלחתי. הגרון בער לי וממש כאב לי להזיז את הלסת. על נשיקות אי אפשר היה אפילו לחלום. "אני לא מבין למה סבלת בשקט את המזגן הזה במשך יום שלם?" השתומם רוני, "אתה הרי יודע שזה עושה לך רע, מה עובר עליך מנחם?" 

נשכבתי על מזרון ישן ובלוי שהיה מונח על רצפת פרקט יקרה וניסיתי להבין מה עובר עלי. האם אני מנסה להעניש את עצמי או שאני סתם טיפש? שניהם כאחת כנראה. רוני הביא לי תה וטוסט, הפציר בי לאכול ואחרי שנואש מהתיאבון הירוד שלי נשכב לצידי, כרך את ידיו סביבי ושאל מה פשר ההודעה המוזרה שהשארתי לו אתמול במשיבון. משכתי כתפיים ושתקתי. רוני נאנח רכות והתחיל לנשק אותי על הצוואר, והחזה והפטמות, יורד לאט לאט לכיוון הבטן. "שים לב שאני לא שואל איפה היית אתמול." ציין רגע לפני שהחל לטפל בכישרון רב בזין שלי שלמרבה המזל אין לו שום נקיפות מצפון. הוא מילא יפה את הקונדום ועמד במשימה מעל ומעבר למצופה.

"דווקא מוצא חן בעיני כשאתה שקט ופסיבי כזה." הצטחק אחר כך, "זה לא שאני חוקר אותך, אני רק שואל את עצמי איזה דבר נוראי עשית אתמול בלילה."

"אני לא שואל על סיסי אז אל תשאל אותי על אתמול."

"אל תשאל ואל תספר. זה הולך להיות הקו שלנו מעכשיו?"

"למה לא? אם זה טוב לצבא האמריקאי אז למה לא לנו?"

"אתה אולי שותק חמי, אבל הגוף שלך מדבר פולנית שוטפת." צחק רוני. 

ניסיתי להגיד משהו, אבל ברגע שפתחתי את הפה אוזני שלחה דקירה מכאיבה שפילחה את לסתי והשתיקה אותי.

"לפחות נהנית?"

עשיתי לא עם הראש, משכתי אותו אלי, הנחתי ראש על בטנו החלקלקה ושאלתי אותו למי שייך הבית המשונה הזה.

"פעם הוא היה שייך לזוג מאוהב שרצה לבנות יחד את בית חלומותיו, אבל תוך כדי בנית הבית הם התחילו לריב ובסוף נפרדו. הבית הזה הוא מצבה לאהבה שנגמרה." התפייט רוני.

"וואלה?" אמרתי בלגלוג הוא גיחך וסיפר שבעל הבית הוא בן דוד שלו שתלאות הבניה גרמו לו להיפרד מאשתו.

"אחרי הגירושין הוא נסע להתאוורר בחו"ל ונתן לי את המפתח כדי שאני אקפוץ לפה מידי פעם לבדוק שהכל בסדר. תראה את הסלון, אין מרצפות, אבל יש מסך פלזמה ענק. תראה את החדר עבודה, מחשב כזה משוכלל מונח על שולחן פורמייקה מימי איכה." הוא התיישב על הכיסא, הדליק את המחשב ותוך שנייה נכנס לבלוג שלי וקרא על מעללי עם אולג. "הבן זונה הזה." סינן לעצמו בכעס.

"כן, זה היה די מפדח איך שהוא הלך לקרצף את עצמו ברגע שאמרתי לו שאני נשא."

"לא לזה התכוונתי, התכוונתי שהוא בן זונה כי הוא נישק אותך. ואתה, למה לא סיפרת לו מיד?"

"כי גם אני בן זונה."

"בהחלט." הוא דחף אותי חזרה לחדר השינה, הודף אותי אל המזרון והסתער עלי, אבל הפסיק כשראה שאני מתקשה לשתף פעולה. "אתה באמת לא מרגיש טוב מנחם?"

"באמת. נדמה לי שיש לי חום. נורא כואב לי הראש והאוזן והגרון, ואני מרגיש רע שבכלל... אתה יודע, שבכלל... שעשיתי דבר כזה טיפשי. אני חרא רוני."

רוני חיבק אותי ואמר שזה בסדר, שהוא לא מצפה שמעכשיו עד סוף ימי אסתכל רק עליו ואתנזר מכל הגברים האחרים בעולם. "באמת?" נדהמתי מהשינוי שחל בו, "אתה בטוח?"

"אההה... כן, די בטוח."

"וגם אני צריך להגיד לך אותו דבר בתמורה?"

"כן, זה היה יכול להיות נחמד."

"היית מת!" הוא פרץ בצחוק לשמע תשובתי וסיפר לי על הוויכוח הענקי שהתפתח במחלקה שלו סביב מצעד הגאווה בירושלים ואיך הוא התאפק ולא אמר כלום למרות שבא לו להכניס לכל הצבועים המסריחים האלה ש... "ומה אתה חושב חמי? צריך לצעוד או לא?"

"לא יודע. כן ולא. אני מקווה שהם יצעדו, אבל אני לא אוהב מצעדים. אני שונא צפיפות."

"אני יודע חמוד, אבל אתה לא חושב שחשוב שנפגין את הנוכחות שלנו ולא נוותר לחשוכים האלו ש..." נראיתי כל כך מופתע מהנאום שלו עד שהוא הפסיק באמצע המשפט ופרץ בצחוק. "בסדר, אני יודע שפעם לא דברתי ככה, אבל סיסי פתח לי את הראש, הוא הראה לי ספרים ומאמרים ודיבר איתי הרבה על תרבות קווירית חמי, ותדע לך..."

דקירת קנאה פלחה אותי לשמע דברי ההתלהבות שלו מסיסי המאוס. "תרבות קווירית? ואני חשבתי שרק הזדיינתם כל הזמן."

"ממש לא. מה פתאום? אולי התלטפנו קצת פה ושם כשהיינו טיפה מסטולים, אבל הוא יודע שאני אוהב רק אותך, והאמת שהוא מת לפגוש אותך סוף סוף."

"אני לא מת לפגוש אותו."

"כי אתה סתם חנון פולני פחדן."

"בסדר, שיהיה." עצמתי עיניים וביקשתי אקמול. הוא הביא לי כדור וכוס מים, חיבק אותי והמשיך לספר לי על מה שלמד מסיסי. למרבה המזל הכדור שיפר את הרגשתי ואחרי שהרגשתי קצת יותר טוב עשינו שוב אהבה ואז הוא נרדם, מחייך ואני התגנבתי למחשב, בדקתי מיילים, עדכנתי את הבלוג שלי וחזרתי לזרועותיו. ברגע שאני חוזר הביתה אני מתחיל לחפש חומר על תרבות קווירית.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה