יום שבת, 30 בדצמבר 2017

40. שבת חתן

זה מה שקורה כשעושים ברוגז עם העולם והולכים לישון בעשר בלילה, קמים בשתיים לפנות בוקר, זין עומד, דמעות בעיניים, זיעה קרה על העור והמון כעס. אי אפשר לרמות את הגוף, הוא זקוק למספר מסוים של שעות שינה ולא מוכן לתת לי בונוס. נרדמת מוקדם, שילמת בנדודי שינה. כמה נורא לשכב במיטה ער אחרי שכולם כבר נרדמו ולסקור לאחור את כל השגיאות, הטעויות, השטויות והתגובות הטיפשיות שנתת וקיבלת ולתהות למה שוב אני תוקע את עצמי במקום של הקורבן הנצחי? אני באמת רוצה ללכת לחתונה של אחיו של רוני? הרי אני יודע שמהצד של הכלה יביאו מוזיקה הודית, ומהצד של החתן מוזיקה תימנית, ועוד לא דיברנו על הצד העיראקי של האימא של החתן שהצליחה לסובב הכל ככה שלאח של החתן לא יהיה רגע פנאי לקפוץ לבקר את החבר שלו לפני החתונה, או אחריה, כי הוא חייב, ממש מוכרח, לקחת חזרה הביתה איזה דוד קשיש שבא לחתונה כל הדרך ממושב ליד רחובות, והרי בין כה וכה הוא צריך להיות בבסיס ביום שלישי בבוקר כי משום מה הוא התנדב לעבוד שם בבחירות. מעניין איך קוראים לבחורה שהוא ישב לידה כל היום בוועדת קלפי הזו, או איך שלא קוראים לזה בצבא?

איך אני יודע שלהתקף ההתנדבות שלו יש סיבה נשית כחולת עיניים וזהובת שער? נו, באמת, הרי אני יודע עם מי יש לי עסק. "מעניין שכשאתה רוצה אתה יודע יפה מאוד להגיד לאימא שלך לא ולהתחמק מכל מיני התנדבויות מעיקות." אמרתי לו בטלפון כשהתברר לי שהשבוע כבר לא ניפגש. הוא לא אהב את הטון שלי ואמר לי את זה בצורה ברורה ולא משתמעת לשתי פנים, ובעצם צעק עלי כל כך חזק עד שאפילו מולי שהיה במקרה בחדר שמע אותו למרות שדיברנו בטלפון. כאדם שיודע דבר אחד או שתיים על מריבות משפחתיות הוא נעץ בי מבט עצוב ויצא חרש החוצה.

אחר כך רוני התקשר שוב וניסה להיות מבין וסבלני, ושוב הסביר שאלו הנסיבות, ואין לו ברירה, והוא מצטער, וגם הוא מתגעגע מאוד, ואני אמרתי שאני מבין וזה בסדר, אבל זה לא היה בסדר ושנינו ידענו את זה. אפשר היה להכניס איגלו שלם בתוך המרחב הקפוא והמנומס שנפער ביני לבינו, ועוד היה נשאר מקום למזחלת עם להקת כלבים כחולי עיניים וצחורי פרווה שיעשו שם מרוץ ניצחון סביב לאיגלו.

אני חייב ללכת לישון עוד קצת, מחר יהיה לי שוב יום שלם מול הטכניפור עם הדסקיות הארורות הללו שקופצות לי כל הזמן מתוך המתקן הדפוק שגורם לי לאמץ את יד ימין כל כך חזק עד שעכשיו היא כואבת נורא וקשה לי להקליד ואפילו להביא ביד אין לי כוח, למרות שבעצם מה שבאמת בא לי זה לזיין, כל כך הרבה זמן אני לבד...

האמת שאני לא ממש לבד, מולי נוחר קלות בחדר הסמוך. הוא שמנמן ושעיר וחרמן מאוד, בטח חרמן אפילו עוד יותר ממני, ראיתי איך הוא הסתכל עלי כשיצאתי מהמקלחת בתחתונים בלבד. טוב, המחשבות האלו לא מובילות לשום מקום טוב, והיד בטח לא תשתפר אם במקום ללכת לנוח אני אמשיך להקליד.

***

הגעתי מוקדם לעבודה כי ידעתי שממתינות לי עוד המון דסקיות לסמן  ואני רק בתחילת הדרך למרות שכולי תפוס וכאוב עוד מאתמול ויש לי יבלת באגודל ימין.

רק נכנסתי וההודי מבשר לי שתותית פוטרה מעבודתה בגלל הסיפור של הנשיקה במגרש החנייה. האמת שהבוס חיפש אותה כבר מזמן כי היא זלזלה וחיפפה, ומאז שהתגרשה הראש שלה לא היה בעבודה. הבנות בגרפיקה טענו שהנשיקה התמימה על הלחי הייתה בעצם התמזמזות רצינית, ואחת הבנות אמרה שאף בוס רציני לא היה יכול לסבול דבר כזה, ועוד מעובדת שכל הזמן מאחרת ונעדרת, ומפשלת על ימין ושמאל.  מילא התמזמזה עם גבר, אבל בשעות העבודה? והיא עוד הוציאה אליו החוצה כוס קפה שהכינה לו במטבח, סיפרה שירי המזכירה בהתרגשות. לרוע מזלה בדיוק אז הבוס חזר והיא נתפסה על חם.

המשכתי לסמן את הדאטה מטריקס הארור הזה, יש לי גם קורא דאטה מטריקס מאוד משוכלל ומרשים שנראה כמו אקדח אינפרה לייזר בסגנון עתידני לחלוטין, אבל את הדסקיות אני מחזיק ביד בעזרת סרגל מתכת ואחרי הסימון אני משחיל אותן על חוט ברזל, כל מאה על חוט חדש.

בגלל הלחץ של הבוס שהבטיח לקליינט שהעבודה תהיה גמורה תוך כמה ימים עבדתי עד ארבע וכל הזמן שאלתי מה קורה ביום הבחירות, עובדים או לא?

הבוס שונא בעקרון ימי שבתון והוא סחב וסחב את התשובה עד הרגע האחרון, וגם כשהחתמתי כרטיס עדיין לא ידעתי מה קורה אתנו. רק בדרך הביתה התבשרתי שתודה לאל, מחר בית המלאכה סגור. איזה מזל.

***

התקשרתי למולי להגיד לו שאני עושה קניות ולשאול אם הוא צריך משהו, ולהפתעתי הוא אמר לי שהוא בדרך להוריו והוא יישאר אצלם עד שהחדר אצל פזי יתפנה. "למה?" נדהמתי, ואני מודה, נעלבתי קצת. בזמן האחרון אני חש שהחברים שלי מפנים לי עורף מסרבים להזמנות שלי. לא רוצים לבקר אצלי ומתחמקים כשאני רוצה לבקר אצלם. ביום שישי פזי וגולן לא רצו לאכול אצלי, והחבר'ה מהדירה של ליאור כבר לא מסתובבים אצלי, ואפילו ליאור בקושי מדבר איתי, ומה שהכי כואב זה שבוריס ניתק איתי קשר כמעט לגמרי, אחרי שהיינו פעם חברים כל כך קרובים. זה קרה במעין תהליך הדרגתי שמתרחש בצורה מאוד איטית, אבל ברורה. מבן אדם חברותי עם המון ידידים הפכתי לאדם מבודד.

כשרוני בבית המצב טוב יותר ויש יותר אנשים בבית, אבל כעת, כשהוא בקורס הטיפשי שלו, אני מרגיש בזה בצורה חריפה מאוד, והנטישה של מולי לבית הוריו שאני יודע שהוא לא אוהב להיות אצלם הייתה הקש ששבר את גב הגמל. "חכה עוד רגע, אני רוצה להגיד לך שלום." ביקשתי, מרגיש קצת מושפל מכל המעמד הזה. אני לא אוהב להתחנן, אבל רציתי לדבר איתו, ולכן ביקשתי שלא ילך ודהרתי הביתה. מולי כבר עמד בפתח עם תיק גדול מוכן לצאת לדרך. "אולי רק נשתה קפה ותסביר לי מה קרה?" ביקשתי. אני לא בנוי לרדוף אחרי בני אדם ובכל זאת הרגשתי צורך לברר מה קורה פה.

"תשמע חמי... תראה... אתה בחור מקסים ואני מאוד מחבב אותך, אבל..."

"זה בגלל שאני נשא, נכון? אתה לא רוצה לסכן את עצמך ואולי את הבנות שלך. זה הסיפור?"

"מה? לא! זה מה שאתה חושב עלי?" הוא התעצבן ונעלב מההשערה ובסופו של דבר יצאה האמת לאור - מסתבר שמולי החליט לעזוב בגלל שיחה מאוד לא סימפטית שלו עם רוני שלא ידע שהיום אני נשאר יותר מאוחר בעבודה. התקשר הביתה לחפש אותי ונפל על מולי. "הוא לא אהב את זה שאני ואתה... הוא נשמע מאוד חשדן חמי, ולמרות שאמרתי לו שאין מצב, כי כולם יודעים שאתה תפוס חזק הוא בכלל לא הקשיב לי. הוא נורא קנאי חמי, קנאי ורכושני בצורה חולנית ממש, ולדעתי הוא מבודד אותך מכל החברים שלך ואתה כזה מרחף שאתה בכלל שם לב לזה."

וברגע שמולי אמר את המילים הללו פתאום כן שמתי לב, ובבת אחת נפל לי האסימון והבנתי שכן, זה נכון. זה לא כמו שרוני אומר תמיד שאנשים משתעממים ממני כי אני כבד ולא יודע לשתות ולרקוד, זה בכלל לא נכון. תמיד חשבתי שהבית מלא אנשים כשהוא פה כי הוא מושך אותם באישיות הכריזמטית שלו ובקסם האישי שלו וכשהוא לא כאן אין להם בשביל מה לבוא כי אני משעמם, אבל לפני שהכרתי את רוני היו לי הרבה חברים, ותמיד היה לי עם מי לצאת ולדבר, וכיום יש לי רק שני ידידים וירטואליים שרוני לא יודע על קיומם. שאר החברים שלי, הממשיים, לא הווירטואליים, מתרחקים ממני וזה לא בגללי, זה בגללו.

"דברתי על זה עם ליאור והוא חושב שאני צודק, הוא גם סיפר לי על הסכין." המשיך מולי לפקוח את עיני.

"איזה סכין?" נדהמתי.

"סכין מתקפלת כזו של ערסים. רוני כבר איים על כמה אנשים עם הסכין הזו, למה אתה חושב שמיצי הסתלק מכאן?"

ניסיתי למחות שזו בטח הייתה בדיחה, ואיך אפשר לפחד מרבע עוף כמו רוני, אבל מיצי לא השתכנע. "תשמע, אתה מותק חמי, אבל אני לא רוצה להסתבך. רוני בחור חזק עם פה מלוכלך, ולי יש לי די צרות משלי." אמר והסתלק, משאיר אותי לבד עם זיכרון של משהו שרוני סיפר לי עוד כשגרנו בדירה הישנה, באותו יום חורף רחוק הוא סיפר לי ששנתיים לפני שהוא נולד אימו נכנסה להריון ובחודש השלישי היו לה דימומים. אביו החיש אותה למיון ושם רצה לבדוק אותה רופא גינקולוג. אבא של רוני סירב בכל תוקף שגבר זר, גם אם הוא רופא, ייגע באשתו והם הלכו הביתה. במשך הלילה היא דיממה עד שהפילה את התינוק וכמעט שמתה בעצמה. רוני נולד שנתיים אחרי הסיפור הזה ובכל זאת הכיר אותו היטב. לדעתי זה מוזר שהם סיפרו לו על האירוע הזה ועוד יותר מוזר שאימו לא נטרה לאביו טינה. אני חושב שזה מסביר הרבה על הבית בו הוא גדל ועל האופי שלו עצמו ועל דפוסי הזוגיות שהוא למד בבית הוריו.

בסופו של דבר הצלחתי להשיג את רוני בטלפון ולדבר איתו בשעה די מאוחרת, אולי מאוחרת מידי בשביל להיות הגיוני ורגוע. עד אז כבר שוחחתי עם הרבה מכרים וידידים, כולל עם מיצי, וכולם אישרו לי שרוני שוחח עם כל מכרי, הזהיר ואיים והעליב ופגע, והרחיק ממני חברים שחלקם חושבים עד היום שגם אני שותף לרעיונות ההבל שלו. רק על בוריס הוא לא העז לנסות את התרגילים הטיפשיים הללו ודיבר איתו בצורה מכובדת. אמר לו שאני קשור אליו ורואה בו דמות אב וזה לא בריא בשבילי ומונע ממני לקשור קשרים בריאים עם בני גילי.

בשלב הזה כבר הייתי כל כך מוטרף מכעס ומבושה עד ששכחתי את כל כללי הזהירות שקבענו וניסיתי לתפוס אותו בנייד. הרגשתי שאני יוצא מדעתי מרוב תסכול, או שהוא לא היה זמין, או שהנייד שלו היה תפוס. בסוף כשהצלחתי לדבר איתו ממש לפני החופה ולא היה לו זמן, אבל הוא הרגיש שאני נסער מאוד, התמלא דאגה וניסה ללחוץ עלי להתקשר יותר מאוחר.

סירבתי. "זה לא לטלפון." אמרתי, "אתה רוצה לדבר אז בוא לכאן." הוא כעס ולא הבין למרות שהוא יודע שאני לא אוהב לנהל שיחות נפש בטלפון. אמרתי לו שאם הוא לא יכול להגיע בגלל חתונה שמתקיימת במרחק כמה דקות נסיעה מהבית שלנו אז לא צריך, שלא יבוא.

הלכתי לישון נורא מוקדם כי הייתי עייף מוות כאילו ניחשתי אותו קמתי בשלוש לפנות בוקר. הוא הופיע קצת אחרי שהתעוררתי עם הדוד של אימו - קשיש עיראקי שתוי ונמרץ. במקום לעסוק בעצמנו התעסקנו עם הזקן הזה, מנסים להשכיב אותו לישון על הספה. אחרי הרבה שכנועים ומאמצים הצלחנו, אבל את הנעלים הוא סירב משום מה לחלוץ ונרדם נעול בנעליו.

רוני היה שפוך מעייפות, ראיתי מיד שהוא גם שתה קצת והיה מותש ועצבני. מזל שהוא היה צריך להגיע לבסיס רק בעשר בבוקר. מבחינתי אפשר היה פשוט ללכת לישון ודי, אבל הוא התעקש שאגיד מה קרה עכשיו. כרגיל נכנעתי לו למרות שעדיף אם הייתי שותק, אבל איך יכולתי אחרי כל המהומה שחוללתי?

נתתי לו תקציר של כל מה שגיליתי מאז השיחה עם מולי, מנסה לדבר בשקט ובהגיון, ולהגיד לו שאני מבין שהוא מקנא וחרד, אבל אסור לו להתנהג ככה, הוא מרחיק אותי מחברים וגורם לי לבידוד וזה לא הוגן ולא מוצדק. כמובן שהתעכבתי במיוחד על הסיפור על הסכין שעד אז לא ידעתי אם היא שמועה או עובדה, מאוד קשה להיות חוקר ולברר מה בדיוק קרה. אני לא אגיד שכולם שקרנים, אבל אנשים מעוותים את האמת, מספרים סיפורים, מגזימים, או פשוט שוכחים מה קרה וממציאים. רק היום אני מתחיל להעריך את סמי אחי שהוא חוקר במשטרה. הוא תמיד אמר שלהוציא את האמת מבני אדם זה כמו להוציא מים מסלע וצריך בשביל זה סבלנות של מלאך.

כמו שחששתי רוני היה נרגז מאוד לשמע ההאשמות שלי ונכנס מיד לעמדת התגוננות תוקפנית ולא ניסה בכלל להיות הגיוני. דבר ראשון הוא שלף את הסכין המגוחכת הזו והתברר שמדובר בצעצוע למבוגרים, אולר לא סכין, ואמר שכולם מגזימים, ושהם סתם חבורה של הומואיות פחדניות, ובעצם הכל באשמת מיצי שהלך וסיפר לכל העולם איזה בחור נחמד אני וכמה חבל שאני תקוע עם המשוגע התימני הזה שבוגד בי כל הזמן בלי בושה, מחזיק אותי קצר ולא מרשה לי לנשום.

"אחרי שמיצי הלך ופרסם איזה זין נפלא יש לך ואיזה נהדר אתה במיטה כולם רצו לנסות גם, ולכן הייתי צריך לרסן את הקוקסינליות החרמניות האלו." הסביר בפשטות.

"איזה מין רעיון אידיוטי זה לרסן אותם באלימות ובהפחדות?" צעקתי עליו, "וחוץ מזה מה חשבת שהם יעשו, יאנסו אותי?"

"אותך לא צריך לאנוס, מספיק שיתחנפו אליך קצת וילטפו לך את הראש ויגידו לך כמה יפה אתה כותב ואתה כבר מתמסר בקלות." העיר רוני בצורה מעצבנת שהעלתה את חמתי להשחית. 

יכול להיות שמה שהרגיז אותי כל כך זה החשד שלי שהוא צודק במידה מסוימת?  "אם זה מה שאתה חושב עלי," התרתחתי, "אז אני לא חושב שיש לנו מה לחפש יחד."

הוא התחיל לבכות וברח למקלחת, זה מה שהוא עושה תמיד כשהוא בוכה, וכשהפעם לא נחפזתי לנחם אותו כמו שאני נוהג תמיד הוא בכה עוד יותר חזק ובעט בדלת של הארון, ואז התיישב על הרצפה, נתן אגרופים לקירות, ובכה כל כך חזק עד שהתחיל לגהק מרוב בכי. אחרי כמה זמן נשברתי, לקחתי אותו למיטה, הכנתי לו קקאו והבאתי טישו, ובקשתי שדי, שמספיק כבר, שיירגע ונדבר על הכל בשבת כשלא נהיה כל כך עייפים וכעוסים. זה הרגיע אותו קצת והוא הפסיק לבכות. נשכבתי לידו, כיביתי את האור וכיסיתי את שנינו וחיבקתי אותו. שכבנו מחובקים בחושך וסוף סוף דיברנו קצת בשקט.

אמרתי שאני מאוד פגוע מההתנהגות שלו ושהוא גרם לי להרגיש שאף אחד לא אוהב אותי ושאני בן אדם משעמם וחסר חברים, והוא אמר שלא זו הייתה כוונתו, הוא לא רצה לבודד אותי, הוא רק רצה שלא ינסו לפתות אותי והוא מבקש שאסלח לו, ושהוא לא יכול לחיות בלעדי ושהוא חייב אותי והוא ימות אם ניפרד.

לא ידעתי מה לענות ורק חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שיירגע וילך לישון כי מחר הוא עוד יירדם חלילה על ההגה, ובסוף באמת נרדמנו. בבוקר קמתי והייתי לבד. הוא נסע כבר עם הדוד - אני מקווה שהזקן ישן טוב ולא שמע כלום - והשאיר לי פתק עם מילות אהבה והתנצלות והבטחה שיבוא בשישבת הביתה ונדבר על הכל ושהוא מקווה שאני לא אעשה שטויות בינתיים. רק אחרי שחזרתי וקראתי בפעם המאה את הפתק הזה, מנסה להבין ממנו אם יש לי או אין לי חבר, נזכרתי פתאום שמרוב מריבות ובכי לא הספקנו אפילו לעשות אהבה, איזה דפוקים!

 האיש ההוא

נכנסתי הביתה רצוץ לגמרי אחרי שעות של סימון דסקיות מזדיינות ופתאום אני מוצא אותו במטבח, שרווליו מופשלים, סירים רותחים על השיש, חיוך מאוזן לאוזן וטלפון ביד, כמובן. הוא נישק אותי תוך שהוא ממשיך לקשקש בטלפון, לבחוש בסירים ולרקוד לקצב המוזיקה שבוקעת מגלגל"ץ.

אני זה הדיכאוני שאוהב 88 FM אבל הוא, רק תנו לו גלגל"ץ, ורצוי מזרחי. פתאום התחילה יהודית רביץ לשיר את "האיש ההוא" בליווי הבולבול טרנג של אהובה עוזרי ושנינו חייכנו זה לזה כי אנחנו אוהבים את השיר היפה והמתנגן הזה שמזכיר לנו לילה אחד סקסי מאוד שקרה לא מזמן. מאחר והוא דיבר בטלפון לא הייתה לי ברירה אלא לשבת בשקט ולהקשיב, ולאט לאט השיחה לכדה את תשומת לבי.

***

"כן, זה נכון, הייתה חתונה יפה עד שהם התחילו לריב. לא, לא נכון, לא הבנת טוב, זה לא התחיל בגלל המשפחה ההודית של הכלה, הם דווקא אנשים מאוד שקטים עד שמרגיזים אותם. כל הבלגנים התחילו בגלל ראובן אחי, מסכן, אתה יודע איך הוא מאז שאשתו המרוקאית ברחה באמצע הלילה להיות נערת ליווי והשאירה אותו עם שני ילדים קטנים, מאז הוא קצת עצבני, בעיקר בחתונות."

"נכון, זה קרה לפני חמש עשרה שנים והקטנה שלו כבר חיילת, אבל מה לעשות? עוד לא עברו לו העצבים."

"לא, אין לו אף אחת מאז. אחרי שהמרוקאית ברחה הוא לא סומך יותר על נשים ודי."

"כן, הוא כבר שתה קודם איזה בקבוק שלם של שיבס ריגל, זה מה שהוא עושה בחתונות, אבל אז הוא מצא זכוכית בטחינה וצעק על המלצר שהביא לו עוד בקבוק, וגם אותו הוא שתה, ואז הוא נעשה ממש מסטול, בגלל זה הוא רב עם הצלם."

"לא יודע למה בא לו שיצלמו רק אותו. ככה התחשק לו וכשהצלם רצה ללכת הוא תפס אותו בגרון, וכשבת אחותי לימור ניסתה להפריד הוא הכניס לה בוקס."

"למה לא התערבו? בטח שהתערבו. ככה יצא שהוא הרביץ גם לאחים של הכלה, ובגלל זה קובי מתבייש מהמשפחה שלה ולא רוצה לעשות שבת חתן. אבא ואימא בבלגאנים בגלל הפדיחה הזו ובגלל זה חזרתי."

"טוב, מה עוד הוא יכול לעשות? הוא כעס, בטח שכעס, ואפילו החזיר לראובן את הצ'ק מתנה, אבל מה זה יעזור עכשיו?"

"לא! השתגעת? בטח שלא סיפרתי בצבא מה קרה, אמרתי רק שאימא שלי חולה, והמפקד שלי ברמת דוד לחץ בין כה שיחזירו אותי אז מצאו מישהו אחר שידריך. לא, היום אין לי זמן לקפוץ, יש לי כל מיני דברים לעשות, ניפגש כבר אצל ההורים שלי ביום שישי בערב, או בשבת חתן בבית כנסת."

"אל תדבר שטויות, יעבור לו עד אז, ואם לא אז אבא שלי יעביר לו כבר. אין דבר כזה שבן אדם שרק התחתן לא יעשה שבת חתן עם כל המשפחה שלו כמו שצריך."

"טוב, יאללה ביי."

***

"אז זה מה שקרה בחתונה בזמן שרבנו עם הדוד מרחובות על הנעלים?" שאלתי, מנסה לא לחייך ולהישאר רציני.

"אהה." הוא ענה בפיזור נפש, ממשיך לבחוש משהו בסיר הרותח על האש.

"המשפחה שלך זה ממש משהו," ניסיתי להיות דיפלומטי ככל האפשר, "אני עוד יצאתי מהם בזול אני רואה."

"זה רק אחי ראובן." הסביר רוני, קצת נבוך, "הוא תמיד היה קצת עצבני, אבל אחרי שאשתו ברחה..."

"אתה מאשים אותה? בן אדם שמתנהג ככה? גם אני הייתי בורח מאחד כזה."

הוא הרים אלי את עיניו היפות ונאנח, ובדיוק אז, בתזמון מושלם, אייל גולן התחיל לסלסל במתיקות את, "תחזרי, תחזרי." הנהדר שלו, רק אז הבחנתי שהוא שם קסטה במכשיר העתיק שיש לנו במטבח - מכשיר שיוצר הרבה לפני עידן הדיסקים.

"חשבתי שזה הרדיו שיודע לנגן פתאום את כל השירים שאני אוהב." צחקתי.

"רציתי שנדבר קצת עלינו, אז שמתי מוזיקת רקע מתאימה." הסביר רוני והסמיק, "יכול להיות שהגזמתי קצת?"

"אולי, אבל רק טיפה." חייכתי, "על מה רצית שנדבר?"

"רציתי להגיד לך שלושה דברים חשובים מאוד, ראשית כל שאני מצטער על מה שעשיתי, ושנית כל שאני אוהב אותך, ו... תגיד? אתה לא רעב?"

ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. "כן, מאוד רעב כושי, גווע מרעב." אמרתי, כיביתי את הגז ומשכתי אותו לחדר השינה.

אחרי שנרגענו קצת מהפעילות שאלתי מה היה הדבר השלישי שהוא רצה להגיד לי. "הדבר השלישי..." הוא ניסה להיזכר, מנומנם קצת, "אהה כן, שאני מה זה חרמן, רק חכה, אחרי שאני אתעורר אני כבר אראה לך עד כמה."

***

אצלנו האשכנזים נהוג לעשות שבת חתן לפני החתונה, אבל אצל ספרדים החתן עולה לתורה דווקא בשבת שאחרי החתונה כדי להראות לציבור שגם אחרי שהוא התחתן הוא לא מזניח את קיום המצוות. רוני צלצל אלי וסיפר לי שגיסתו הטרייה ממוצא הודי ואצלם לא מסתפקים בסתם כיבוד צנוע בבית כנסת אלא עושים ארוחת ליל שישי גדולה ומפוארת בבית החתן ולמחרת, אחרי העלייה לתורה, מזמינים את כל המתפללים בבית כנסת לאכול חמין ולכן הוא לא יבוא הלילה הביתה.

אצל הוריו יש לו הכל, כולל מברשת שיניים, והוא יכול בלי אתראה מראש להישאר אצלם כמה ימים ושום דבר לא יחסר לו. אימא שלו שומרת לו מדים, ויש לו שם מיטה ובגדים ולבנים והכל. רק שיבוא וירגיש נוח. "מחר, אחרי הארוחה אצל הורי, אני אתחמק הביתה." הבטיח לי וגם קיים.

הוא הגיע בצהרים, נכנס הביתה במין התפרצות פראית, נתקל בכיסא, קילל אותו ושלח לעברו בעיטת קארטה פראית שהפילה אותו. עמדתי בפתח חדר השינה, עייף מאוד אחרי שעבדתי מהבוקר באיזה עבודה צדדית שאני עושה לפעמים - אורז משהו בשביל מישהו ומדביק תוויות - עבודה נאחסית שגם אם משלמים לי עליה שחור היא לא ממש משתלמת, אבל הבן אדם סומך עלי ולא נעים ובין כה אין לי משהו טוב יותר לעשות חוץ מלטחון שוב בראש כמה אני מרגיש בודד לאחרונה. "החמין של השבת חתן לא היה טעים לך?" שאלתי והרמתי את הכיסא.

"אולי תסתום כבר עם הבדיחות קרש שלך?" התרעם רוני, "היה לי כבר מספיק לכל היום מהעיראקים האלו, לא צריך שגם אתה תקדח לי בראש עם השטויות הפולניות שלך!"

"מה קרה?"

הוא לא ענה, זרק את עצמו על הספה בחדר האורחים ושם כרית על פניו.

עמדתי בפתח, מהסס. "שאני אלך?" שאלתי.

הכרית טסה ישר לעברי, פרשתי את זה כעוף לי מהפרצוף והלכתי. רבע שעה אחר כך היה טלפון ממאור - הבן דוד המאוס שלו. "חכה רגע מאור, אני אבדוק אם הוא לא ישן."

"עזוב, רבנו. הוא לא ירצה לדבר איתי, אני רוצה לדבר אתך." אמר מאור ופתאום התחשק לי לטרוק לו את הטלפון בפרצוף, אבל כמובן שהתאפקתי. "על מה רבתם?"

מאור היסס קצת, התלבט, גמגם ואז שאל אם ידוע לי מה קרה בשבת חתן.

"לא, הוא לא סיפר לי כלום. דוד ראובן שוב השתכר?"

"לא, ראובן בכלל לא היה, אבל ביום שישי כולם הסתלבטו על רוני שרק הוא בא לחתונה בלי בחורה, הוא זרם איתם עד שדוד שמעון שאל אם הוא צריך שנסדר לו מישהי, או אולי מישהו? הוא סתם צחק, אבל אהרון קפץ עליו והתחיל שם בלגאן שחבל"ז."

"לפי מה ששמעתי כל ארוחת ליל שישי אצלכם נגמרת בצורה כזו."

"כן, זה נכון, אבל הפעם כולם הבטיחו שלכבוד קובי הם יתנהגו יפה, ודווקא רוני שתמיד הוא כזה ילד טוב של אימא... ממש התפלאנו, אבל חפיף, האחיות שלו והדודה הרגיעו אותו וכולם הלכו לישון בשקט רק  שהיום שוב נהיו בלגאנים בגלל אותו סיפור והפעם..."

"מה הפעם?"

"כבר הרבה זמן אימא שלי אומרת שאחותה הקטנה (אימא של רוני) על הפנים מאז שאהרון לא גר בבית, אבל לא חשבנו שזה יותר מזה."

"מי אמר שזה יותר מזה?"

"כל הזמן היו דיבורים, רמיזות, סיפורים מפה לאוזן. חשבנו שזו רכילות, לשון הרע, אנשים מרכלים, מלכלכים, אבל..."

"אבל מה?"

"הוא הומו?"

"מי, רוני?"

"כן, רוני. בטח רוני. למה, מי חשבת? מיקי בוגנים?"

"את זה אתה צריך לשאול אותו, לא אותי."

מאור השמיע נשיפת ערסים עצבנית, "יאללה כבר אתך! אתה הומו?"

"זה לא עסקך."

"זאת אומרת שכן." הסיק מאור, "בגלל זה אימא שלו שונאת אותך בדם. אז אתם ביחד כזה? כאילו, ישנים יחד והכל?"

"זה לא העסק שלך מאור ואל תחקור אותי. אם יש לך מה לברר עם הבן דוד שלך תשאל אותו ישר בפנים, אל תלך מאחורי הגב שלו."

מאור שתק וגם אני שמרתי על שתיקה עד שבסוף הוא גילה לי שרוני הסתלק באמצע הארוחה כי הדודים שלו עשו לו חקירה שלמה. שאלו למה אין לו חברה, מתי הוא יתחתן כבר, ואיך זה שהוא גר עם שותף בדירה ועוזב ככה את ההורים שלו לבד בבית אם אין לו חברה? "אחרי שהחבר שלך הלך," אמר מאור ברשעות, "הוא היה בפה של כולם. לכל אחד היה מה להגיד עליו, ועד שהאחיות שלו הקימו צעקות והתרגזו על הדודים שמקלקלים את השבת חתן של קובי הם לא סתמו את הפה."

הוא טען שהוא ניסה לעצור את רוני ולא הצליח, ואני הקשבתי בשקט, וקיוויתי שהוא יסיים לקשקש לפני שרוני יקלוט עם מי אני מדבר ויתפוצץ. "בסוף הדודים נרגעו וכולם המשיכו לאכול ולשמוח," המשיך מאור לברבר, "אבל בדרך החוצה אמר לי דוד שמעון שהוא די בטוח שזה השבת חתן האחרון שאחותו עושה כי אין לה יותר בנים לחתן."

למזלי לא הייתי צריך לענות על ההערה הקנטרנית הזו כי רוני זינק מחדר האורחים, חטף ממני את השפופרת ונתן בי מבט זועף שציווה עלי בלי מילים להעלם. הלכתי למיטה שלנו, סגרתי את הדלת והתחלתי לקרוא את 'המקרה המוזר של הכלב'. אחרי שני דפים שמעתי איך רוני טורק את השפופרת, מקלל, הולך למטבח, פותח את הדלת של הפריז'ר, מוציא בקבוק ושם על השולחן. פותח את המקרר, מוציא פחית בירה ושם על השולחן. אחר כך נשמעה נקישת בקבוק בכוס, כיסא נגרר על הרצפה ועוד קללה. גם בלי לראות ידעתי שעכשיו הוא מערבב את הבירה בוודקה ושותה את התערובת הקטלנית הזו הכי מהר שהוא יכול. עצבי מתוחים עד להתפקע חיכיתי חמש דקות, עשר, רבע שעה... כמעט קמתי מהמיטה לבדוק מה קורה ואז הוא נכנס, הטיל את עצמו לצידי, גבו אלי ושתק.

לא התאפקתי וניסיתי ללטף את כתפו והוא העיף לי את היד. "תעזוב אותי!" נבח.

הבנתי ובכל זאת חשתי פגוע. שכבנו בשתיקה זמן מה ואז הוא התחיל להגיד דברים מטורפים שנבעו מהוודקה, לא ממנו, ובכל זאת הכאיבו. הוא אמר שהכל בגללי, שאם הוא היה חי עם מישהו אחר הוא כבר היה מצליח להיפטר מהדבר הזה, שהוא שונא את עצמו ושבלילות הוא חולם איך הוא חותך את זה ממנו בסכין ונעשה נורמאלי.

"חותך את הזין שלך?" התאכזרתי אליו כי גם לי כאב, "זה לא רעיון טוב, בלעדיו איך יהיה להורים שלך עוד שבת חתן?"

"שתוק כבר!" הוא צעק והתנפל עלי.

מרגע זה מהלך העניינים היה אמור להתגלגל במסלולו הרגיל - אנחנו נאבקים, הוא מנסה להכאיב לי, אני מרסן אותו, כופה עליו סקס פראי, מוכיח לו באותות ובמופתים מה הוא באמת רוצה ואוהב ואז הוא נרגע - אבל הפעם סירבתי למלא את תפקידי כפוי הטובה והמשכתי לשכב בשקט עד שנמאס לי, ואז קמתי והלכתי. הסתובבתי קצת בחוץ, טיילתי ברחובות. מזג האוויר היה מוזר - מחניק ואביך, קצת חם, קצת קר, רוחות הסתחררו, ספק ממזרח ספק ממערב ואז נמלך מזג האוויר בדעתו ופתאום נעשה קריר והתחיל לרדת גשם. רטוב ורועד מקור רצתי הביתה ומצאתי אותו ישן במיטה שלנו, דמעות מכתימות את פניו. 

עצת נפש

שעון הקיץ שהפציע בתיאום מושלם עם החורף המתקמבק מצא אותי ער בארבע בבוקר, שוכב במיטה ומקשיב לתיפוף מתכתי של מרזב עקשן שאיזה חסר דעה קבע ממש מעל חלון חדר השינה שלנו. שכבתי בשקט, מנסה להתנחם בכך שנכון שהגשם שטף את כל הפרחים העדינים של כליל החורש והליבנה הרפואי (שריחו חביב עלי במיוחד), אבל הוא גם בטח רחץ לי טוב את האבק מהאוטו ושטף את שבילי הגינה שהתעצלתי לטאטא. בחוץ היה חושך, קר, גשם, רוח והיה די נחמד לשכב צמוד לרוני ולנמנם קלות. חבל שפתאום נזכרתי בכביסה שנשארה תלויה על החבל ונאנחתי.

"מה קרה?" הוא שאל בקול ערני להפליא.

"הכביסה, הכל נרטב. אולי נקנה מייבש?"

"השתגעת? עוד שבועיים מתחיל הקיץ, מייבש זה איזה אלפיים ₪."

"אהה, כן. טוב, אז בשנה הבאה."

"אתה חושב שתהיה שנה הבאה?"

"בטח שתהיה, אלא אם כן יתנגש בכדור הארץ מטאור ואז יחזור עידן הקרח, ואז מה כבר יעזור לנו מייבש? עדיף יהיה להשקיע בקמין טוב או ב..."

"שתוק כבר, חכמולוג אחד." השתיק אותי רוני ונלחץ אלי, דוקר אותי, אתם יודעים עם מה. ביד אחת משכתי מעליו את תחתוני, ובשנייה גיששתי במגרה אחרי קונדום. "תאר לעצמך איזה כיף זה יהיה אם ימצאו תרופה לאיידס ואני לא אצטרך לשים יותר קונדום, ואתה לא תצטרך להתקשר אלי כל יום להזכיר לי לקחת את התרופות? נוכל לחסוך ככה המון כסף. נחליף אוטו, נקנה מייבש ואפילו..."

"חמי שתוק כבר, מספיק! אתה לא רואה כמה שזה מגעיל?"

"אתה צודק, אין מסיחין בזמן הסקס על כסף. אני מתנצל."

"לא לזה התכוונתי."

"לא אכפת לי למה התכוונת, ולא יעזרו לך שום התפלפלויות, עכשיו תורי." התעקשתי לא להבין אותו, ומאחר והוא שכב בשקט ולא התווכח ניצלתי את ההזדמנות וחדרתי אליו בתנוחה החביבה עלי שבה אני יכול לגעת בבטנו ובפטמות המתוקות שלו בפניו, וככה גיליתי שהן רטובות מדמעות.

יש לי בעיה פסיכולוגית חמורה - אני לא יכול ליהנות מהסקס כשבן זוגי בוכה - בעיה שהמדע טרם מצא לה פתרון. "נו, מה?" ניסיתי לנתק מגע.

"לא, אל תפסיק." הוא דרש, נלחץ אלי.

"אבל אתה בוכה, כואב לך? אתה עצוב? זה בגלל השבת חתן? מה קרה חמוד?"

"קרה שאני עובר חקירה מדרגה שלישית במקום להזדיין." הוא התרגז, התהפך על הצד ומשך אותי לתנוחת כפיות, "תפסיק לקשקש כמו אומואית אשכנזיה יפת נפש ותתחיל להזיז את התחת." דרש והדגים לי הלכה למעשה למה הוא מתכוון.

הפסקתי לקשקש והתחלתי לזוז, והוא הפסיק לבכות וזז בתיאום מושלם איתי, הכל הלך על הצד הטוב ביותר עד ששנינו צנחנו זה לצד זה, מתנשפים ומזיעים. "אז למה בכית?" נזכרתי לשאול בעודי מגשש להרים את השמיכה שתמיד נופלת לרצפה מהצד שלי.

"כי זה מגעיל נורא."

"מה מגעיל?"

"מה שעשינו."

"אבל אנחנו תמיד עושים את זה ככה. יש לך רעיונות אחרים איך לעשות את זה? אני פתוח להצעות בתנאי שאין בהן אזיקים."

"מנחם." הוא התיישב והביט בפני. החשכה ששררה בחדר קודם כבר החווירה למעין אפרוריות גשומה והבחנתי בקלות ברצינות הנסוכה על פניו הצרות והיפות. "איך אתה לא קולט איזה דבר מגעיל זה להיות הומו? איך אתה לא רואה את זה? לא פלא שהדודים שלי נגעלו ממני, גם אני נגעל מעצמי."

"כל דבר שקשור בבני אדם הוא קצת מגעיל. לאכול זה מגעיל, ולהתנשק זה ממש מגעיל, וגם לחרבן ולהשתין זה לא גן של שושנים, ואיפה שאני עובד אפילו לנשום יכול להיות דבר די מגעיל, בעיקר כשיש רוח מכיוון בתי הזיקוק."

"מנחם, אני מבקש שתפסיק להתחכם ותנסה להבין מה אני אומר."

"מה שאתה אומר היה משכנע יותר אהרון אם לא היית מזדיין איתי קודם בהתלהבות כזו."

"הבוקר נכנעתי ליצר שלי בפעם האחרונה." הצהיר רוני בקול קודר של נביא זעם, ופתאום ידעתי מאיפה הרעיונות הללו הגיעו. רצתי למחשב שלו ובדרך נפטרתי מהקונדום המגעיל (מה שנכון נכון, מה יותר מגעיל מקונדום משומש?) ובדקתי את ההיסטוריה על המחשב שלו מגלה שם שוב את הלינק של עצת נפש.

"תגיד, לא היינו כבר בסרט הזה?" זעמתי.

"אני נורא מצטער." אמר רוני בקול אומלל והתחיל להעביר את הדברים שלו לחדר השינה השני, "אבל אם אני רוצה לשבת בסדר פסח עם כל המשפחה שלי ולהיות מסוגל לקרוא בהגדה כמו יהודי טוב אני חייב לנסות עוד פעם."

"לנסות מה בדיוק?"

"לסלק מעצמי את החלק המגעיל הזה שבי שהשתלט עלי מאז שפגשתי אותך."

"אהה! אז עכשיו הכל באשמתי?" הורדתי את הכפפות, "בשנה שעברה הבאת להוריך בחורה לסדר פסח ועכשיו עברת לעזרת נפש?"

"כן, אני צריך עזרה ממומחים לפני שאני מתחיל חיים חדשים."

"חיים חדשים בלעדי כמובן?"

"כן, אני מצטער מנחם, כל זמן שאף אחד מהמשפחה לא ידע הצלחתי להדחיק, אבל חג פסח מתקרב ואני רוצה להגיע לתשעה באב בנפש טהורה."

"שתוק כבר! אני לא מוכן לשמוע זיוני שכל כאלה מפה שיודע למצוץ כל כך טוב!" התפרצתי בגסות.

הוא הביט בי ברחמים קדושים וננעל בחדר השינה הקטן שעומד כנראה להפוך לחדר השינה שלו. כל מה שנשאר לי לעשות זה ללכת להתקלח, ואחר כך לנסוע בגשם שוטף לעבודה. מהיום עד אלוהים יודע מתי (בטח עד המימונה, או אולי אפילו עד ל"ג בעומר), אני כנראה אהיה שוב לבד. אני יודע שזה נשמע מגוחך, לחזור לארון לפי חגי ישראל, אבל הוא רציני לגמרי, ואני מיואש לגמרי. מזל שהוא הסתגר בחדר השינה אחרת הייתי דופק את הראש שלו, או שלי, בקיר מרוב תסכול. 

 


אין תגובות:

פרסום תגובה