54 . דלי סדוק

לאישה סינית באה בימים, היו דליים גדולים תלויים בשני צידי האסל, שהיא נשאה על צווארה. באחד הדליים היה סדק בעוד שהשני היה מושלם והגיע תמיד מלא ליעדו. בסוף הדרך הארוכה מן המעיין לבית, הדלי הסדוק הגיע מלא בחציו. במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו, דלי וחצי מים לביתה. הדלי המושלם היה גאה, כמובן, בהישגים שלו, אך הדלי הסדוק, המסכן, התבייש במומו והיה אומלל, כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו.

לאחר שנתיים של מה שנראה ככישלון מר, פנה הדלי הסדוק לאישה ליד המעיין ואמר לה: "אני מתבייש שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך הדרך הביתה".

האישה הזקנה חיכה ואמרה "האם שמת לב שיש פרחים לאורך השביל, בצד שלך, ואילו בצד השני אין? המום שלך מוכר לי מאז ומתמיד, ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ובכל יום שאנו צועדים הביתה, אתה משקה אותם. במשך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה, כדי לקשט את השולחן. ולולא היית כמו שאתה, לא היה היופי הזה  מעשיר את הבית." לכל אחד מאיתנו יש מום מיוחד, אך הסדקים והמומים שלנו הם שעושים את החיים יחדיו מעניינים ומספקים כל כך.

***

אין לי מושג איפה הוא מצא את הסיפור הנחמד הזה ואיך הוא מצא זמן לשלוח לי אותו במייל, אבל אני יודע שזו הדרך שלו לבקש סליחה על המריבה הזוועתית של מוצאי החג. כבר שבוע שלם הוא עושה חפיפה למחליף שלו ומנסה תוך כדי כך להספיק לעשות יותר מידי דברים בבת אחת ואם לא די בכך הוא נורא מודאג בגלל המעבר למקום חדש שבו יהיה עליו לכבוש לו מחדש מקום ועמדה. הוא נורא לחוץ בגלל שבשבוע הבא הוא עוזב את הבסיס. כל הבלגן עם הבלוג שלי בתוספת הלחץ שהוא נתון בו יצרו את המצב הבלתי נסבל הזה שאנחנו נתונים בו היום.

בצהרים הוא לא הספיק להתקשר אלי כמו תמיד ודיברנו רק בחמש בערב. הוא נשמע לי כל כך מתוח וקצר רוח... ידעתי שאני צריך להיות תומך, מבין, מרגיע ולא הצלחתי. אכזבתי אותו ואת עצמי, דיברתי בנוקשות ואחר כך הצטערתי. כל כך חשוב לו להעביר את התפקיד בצורה מסודרת ולהגיע מוכן לקריה, וכל מה שאני יכול לעשות זה לקטר בגלל הבלוג המטופש שלי. הוא חזר רק אחרי שש, הרוס מעייפות, כל כך עייף עד שלא היה מסוגל לאכול. התקלח, נפל על המיטה ערום ומיד נרדם. ישבתי ליד המחשב ושקעתי בכתיבה, מתפלא איך הגיבור של הסיפור החדש שלי כופה עלי את הסיפור שלו בלי להתחשב בכלל ברעיונות  שלי.

אחר כך הוא התעורר, אכלנו משהו וניסינו מאוד להיות תרבותיים ומנומסים. הוא אפילו קם להוריד את הצלחות מהשולחן ושאל אם לשים במדיח. "המדיח מלא כלים נקיים, אני אטפל בזה אחר כך. לך לנוח." אמרתי.

"אני חייב סיגריה." הוא התנצל. יצא החוצה, ישב על המעקה, עישן וליטף את הכלב.

הכנתי קפה לשנינו והוצאתי אליו. בגינה היה חשוך, נעשה קצת קריר, נשבה רוח קלילה והיה ממש נעים. "עוד מעט יש 'עובדה'. רוצה לראות?" שאלתי. הוא עשה כן עם הראש, כיבה את הסיגריה ושאל אם אני שונא אותו.

"אל תדבר שטויות, בטח שלא."

"אתה יודע מתי הפעם האחרונה שעשינו סקס?"

חשבתי קצת. "לא זוכר בדיוק, בשבועות?"

"לא התכוונתי באמת שאתה זונה, דברתי מתוך כעס."

"אני יודע."

"מתי תסלח לי כבר מנחם, אני לא יכול ככה יותר."

"סלחתי לך מזמן, די."

הוא סקר את פני בספקנות. "לא נכון." קבע בעצב, "בוא נלך לראות 'עובדה'."

נשכבנו על המיטה מול הטלוויזיה, והזדעזענו מהעוולות שקורות במדינה, מהעוני של הפנסיונריות של 'משגב לדך' ומהמצב הנוראי של אסי דיין שנשמע כאילו נדפק לו לגמרי המוח מהסמים. אחר כך ניסינו לצחוק מ'וויל וגרייס', אבל לא הצלחנו. הרגשנו כבדים מידי, עצובים מידי. המשקע של כל המילים הקשות שנאמרו העיק עלינו, הדים של כעס ריחפו מעלינו. הוא לקח את כף ידי בידו, שיחק עם האצבעות, שאל איך הולך הסיפור על קבוצת התמיכה.

אמרתי שבסדר, אבל יש התפתחויות שלא צפיתי והגיבור שלי עושה דברים שמפתיעים אותי. הוא צחק ואמר שאני משוגע ואז נבהל וביקש סליחה. עניתי שיפסיק להיות טמבל כי אני באמת פסיכי ומשכתי אותו אלי. עברו כבר כמה ימים מהפעם האחרונה, אבל לא התנפלנו זה על זה כרגיל אלא התנהגנו בעדינות, בהססנות אפילו. "אני נורא אוהב אותך." הוא אמר אחר כך, "אני שונא לריב אתך מנחם, בוא לא נריב יותר."

לפני שהספקתי להגיד לו שאי אפשר לחיות עם מישהו בלי לריב לפעמים הוא נרדם ואני התגנבתי מהמיטה והלכתי לשחזר את הבלוג שלי. היום הוא לא ראה אותי יושב אפילו דקה אחת מול המחשב. אני מתכוון להמשיך במדיניות הזו בעתיד ולהיכנס לאינטרנט רק כשהוא לא בבית גם אם זה יעכב את התשובות שלי ואת הכתיבה, וכמובן שהבלוג שלי יישאר סוד כמוס.

 מודה אני

החום נשבר לפנות בוקר. קצת לפני עלות השחר מצאתי את עצמי מגשש אחריו בתוך סבך הקפלים של שמיכות הפיקה הנפרדות שלנו שהסתבכו במשך הלילה לפקעת חסרת תועלת של בד שלא חימם אותנו מספיק. בסוף נשברתי, קמתי, העפתי את השמיכות הדקות מידי מהמיטה ועטפתי את שנינו בשמיכה הקיצית הזוגית שלנו. הוא הצטנף בזרועותיי, נדחק אלי מתוך שינה, מניח לי לנשק את עיקול כתפו החמים והחלק, להסניף את הריח שלו ולסבך את רגלי ברגליו. מבחינתי אפשר היה להמשיך לשכב ככה, מעורבלים זה בזה, עד שיגיע הזמן לקום, אבל אתם יודעים איך הוא בבקרים. ער למחצה הוא מניח את ידי על אברו הזקוף ומתפתל בזריזות עד שהזין שלי מתמקם בין עגבותיו.

"הדלת לא נעולה." אני נזכר.

"זה בסדר, אנחנו לבד בבית." הוא משיב, מגשש במגרה של ארונית הלילה ומקלל כשהוא נוכח לדעת ששוב נשארנו בלי קונדומים. "לא נורא, אפשר להסתדר בלי." פתחתי את הפקק של הקרם המועדף עלינו. כל פעם אני מתפלא מחדש איך זה שבמיטה אין לנו שום חילוקי דעות, הגופות שלנו חכמים יותר מאיתנו והם יודעים בדיוק איך לעשות מה.

אחר כך הוא נרדם ואני שוכב לצידו בשקט, מנסה לחפש במוחי אחרי משפטים שיוכלו לתאר בדייקנות את הרגשת הנועם והחמימות שעוטפות אותי. קשה לי למצוא משפטים שיבטאו בשלמות את האושר הנפלא שמסב לי המגע בגופו. איך אני יכול לתאר את העונג של עורו החמים והחלק המחליק על עורי, את הטבעיות המופלאה שבה אבריו הדקים והגמישים משתלבים באברי. ברגעים כאלו אני מרגיש כאילו אני צף על ענן רך שעוטף אותי ברכות, אני נינוח לגמרי, חסר כל דאגה, גופי רפוי ואני ספק חולם, ספק הוזה, רוקם עלילות מופלאות, פותר בעיות מציקות, מרגיש אחדות מופלאה של גוף ונפש, נטען באנרגיות בשביל כל היום. אפילו המילים השחוקות של תפילת 'מודה אני לפניך' נשמעות פתאום כאילו שמעתי אותן לראשונה רק הבוקר. אחר כך אני נרדם ומתעורר רק כשהוא קם והולך להתגלח. אנחנו מתארגנים בזריזות מתורגלת היטב, נוסעים יחד לצומת, נפרדים בליטוף מוצנע ובחיוך זהיר והולכים איש לדרכו.

 יותר מידי עוגות ושאלות מיותרות

ביום חמישי הלכתי למסיבת יום ההולדת של יגאל, האקס שלי. כשהייתי חייל לא האמנתי בזוגיות חד מינית, הייתי צעיר וטיפש ועדיין נאבקתי עם עצמי, מתקשה להשלים עם הזהות המינית שלי, פגשתי את יגאל בלשכת גיוס כמה חודשים לפני שהתחיילתי, ומאז נפגשנו מידי פעם, בעיקר לסקס. יגאל סבל מההתלבטויות שלי באותה תקופה ועד היום אני חש קצת אשמה בנוגע אליו. הוא הבחור שאיתו תפסו אותי הורי במיטה אחרי השחרור, ואיתו הייתי במילואים כשרוני היה בחו"ל. אחר כך הוא נסע להולנד לפגוש את אביו ונשאר לגור שם עם החבר שלו שבא אחריו. אני בסופו של דבר נשארתי בארץ.

כשהוא הזמין אותי למסיבת יום הולדתו הייתי חייב ללכת. יש לנו הרבה היסטוריה וזיכרונות משותפים, הוא גר יחסית קרוב, אני מכיר גם את אימא שלו ואחותו והוא מכיר את רוני ומחבב אותו. הפעם לא היו לי תירוצים להתחמק. הלכנו. סך הכל היה חביב ואפילו הקריאות הנדהמות - כמה רזית! – לא היו מעיקות יותר מידי הפעם. במהלך המסיבה יגאל לקח אותי הצידה ושאל מה קורה, מה שלומי ולמה אני לא אוכל עוד עוגה. הוא לא ראה אותי כבר כמעט שנה וזכר אותי מלא יותר ודי ברור היה שהצורה שלי כיום מצערת אותו.

ההסברים שלי שאני בריא לגמרי ואיבדתי כמה קילוגרם רק בגלל תופעות הלוואי של התרופות, לא כי אני גוסס או משהו, לא שינו את מבט הצער והרחמים על פניו. לקראת תשע בערב רוני הסתלק לראות כדור סל אצל מאור ואני חזרתי הביתה, מפוטם ביותר מידי עוגות. בבית מצאתי את הילד משחק עם הכלב. הוא סיפר לי שחיפש אותי אחד בשם שגיא.

"הוא שאל אותי שאלות מעצבנות." דיווח דני, ולפי מה שסיפר לי הבנתי ששגיא ניסה לברר, לא בעדינות יתרה, מה בדיוק טיב היחסים ביני לבין דני. הוא שאל את דני אם הוא אוהב אותי, ואם הוא חושב שאני אוהב אותו, וכשהילד אמר – בטח, חמי הוא כמו אח שלי - שגיא ניסה לברר אם אני מנשק את דני, מחבק אותו, רואה אותו ערום, או נוגע בו, שאלות שהיו מכשילות ילד בן שלוש, אבל בטח לא את דני שאולי נראה קצת קטן לגילו, (בראשון לאוגוסט ימלאו לו 14) אבל הוא ילד פיקח מאוד. הילד אמר לו מיד שיפסיק לבלבל את המוח, שאני והוא מכירים המון שנים (מאז שדני היה בן שמונה) שאני כמו קרוב משפחה שלו, ושאין שום דבר לא בסדר ביחסים שלנו.

אחרי כמה דקות של חקירה שגיא התייאש והלך. דני חשב שכל השיחה עם שגיא הייתה מצחיקה ולא ייחס לה חשיבות רבה. כדי לא להלחיץ אותו ניסיתי לא להראות שאני מתרגש, אבל האמת שרתחתי מכעס. העדפתי לא לספר על המקרה הזה לרוני מחשש שהוא יחולל מהומה שלמה מכל הסיפור המכוער הזה. זו לא פעם ראשונה שקיבלתי הערות, אזהרות, חקירות והרמת גבות בגלל היחסים שלי עם דני, אבל זו הפעם הראשונה שמישהו ניסה לערב בחשדות המכוערים האלו גם את הילד. אני לא יכול להימנע מלחשוב שהכל באשמת הבלוג שלי. אם הוא לא היה נכתב שגיא לא היה נכנס לנו לחיים. חשפתי את עצמי יותר מידי וזו התוצאה.

קם כמו תמיד מוקדם מידי בתוך פרץ של שיעול חונק ורץ למקלחת. המים החמים מרגיעים אותי, שוטפים את זיעת הלילה, מורידים לביוב את הסיוטים. מצחצח שיניים ויוצא רענן לכיוון המחשב. הוא מיירט אותי בסיבוב שנייה לפני שישבני נוחת על הכיסא. "תסגור את הדלת ובוא לפה." הוא פוקד, ואני כבר יודע שהבוקר יהיה עוד אחד מאותם בקרים שבהם הכל יהיה כמו תמיד, אבל קצת שונה. עד כמה שונה אני עוד עתיד לגלות. ליתר בטחון אני אומר שעוד רגע, קודם אני רוצה... כמו קפיץ דרוך הוא מנתר מהמיטה והודף אותי מהמחשב.

"אל תדחוף כושי." אני דוחף אותו חזרה, אבל בצורה סמלית. מתפתח מאבק קטן ולא ממש רציני ובסופו הדלת נעולה ואנחנו במיטה. המחשב נותר כבוי ומיותם.

אני נשכב עליו, מחזיק בו חזק, מביט ישר בעיניו. "למה הכל אצלך באלימות?" אני נוזף, "אתה לא יכול לבקש יפה?"

הוא מתפתל תחתי, מתאפק לא לצחוק. "ואם לא בא לי? למה, מה תעשה לי?"

"עיראקית קטנה ומופרעת שכמוך, תכף תראה מה אני אעשה לך." אני מגחך, שולף קונדום, מחזיק ביד אחת את פרקי ידיו העדינים מעל לראשו, דוחף ברך בין ירכיו כדי לרסן אותו ופותח את העטיפה עם השיניים. אני ממשיך להחזיק את ידיו ואת הקונדום אני מלביש ביד אחת (מסובך, אבל אפשרי אחרי אימון ממושך) תוהה אם לא הגזמתי קצת הפעם - הוא לא אוהב שאני פונה אליו בלשון נקבה.

אולי באמת נסחפתי כי המאבק נעשה די רציני הפעם למרות שהוא מתחיל להתפרע באמת רק אחרי שהקונדום מולבש כהלכה. אחר כך הכל ממשיך כרגיל - שגרה מענגת ומוכרת היטב - הוא על בטנו, כרית מקופלת מגביהה את ישבנו, אני מעליו, גופי מעיק על גופו, ידי לופתות את כתפיו בכוח, חודר לגופו לאט ובזהירות, ופתאום אני חש שאני נחנק, אין לי אוויר.

מסתבר שהמאמץ של המאבק הקטן שלנו בתוספת התנוחה שבה שכבתי רוקנו את כל האוויר מריאותיי. מרסן את הדחף הראשוני שמאיץ בי לעזוב הכל, לקום מהמיטה ולנשום נשימה עמוקה, ובמקום זה מתהפך יחד איתו על הצד, ולוגם לגימה גדולה של אוויר. ככה קצת יותר טוב, אבל עדיין זה לא מספיק, צריך עוד אוויר. אני מחבק אותו חזק ומתיישב והוא על ברכי. הוא משמיע צעקה קטנה של הפתעה, נשען עלי באמון מלא, מצחקק לעצמו, מרוצה מההפתעה הקטנה שהכנתי לו, לא מודע כלל למצוקה שלי. אחרי שאני משתעל טיפה ולוקח כמה נשימות עמוקות הכל מסתדר. אנחנו ממשיכים ונהנים והכל בסדר. אם זה לא היה קורה כבר כמה פעמים בעבר אולי אפילו הייתי יכול לשכוח את הסיבה לתנוחה שאנחנו נמצאים בה.

בעבודה אני שוב מדביק תוויות. יש המון קופסאות מתכת כבדות שצריך להוריד מהן את התוויות הקודמות ולהדביק חדשות. אני עייף הבוקר, נאחז בכוס הקפה החם שלי ובקושי קם משולחן ארוחת העשר כדי לחזור לעבודה. בהמשך היום כולם מקשיבים לגל"ץ, מגיבים בערנות על החדשות, ורק אני לא מצליח להשתתף בשיחה הערה על הקשישה המסכנה שהותקפה על הגשר מול רפא"ל, לא רחוק מאיתנו, ועל הבלגן בעזה שכולם מסכימים שהוא בטח טעות של הפלשתינים שהם מנסים לגלגל עלינו, ותראו איך כולם עושים מזה סיפור ולאף אחד לא אכפת שיורים כל הזמן קאסמים על שדרות?

אחרי שעתיים של עמידה על הרגלים מול התוויות הללו אני קרוב להתמוטט מרוב עייפות. למרות שנחתי כל השבת הגוף שלי צועק הצילו ומבקש שסוף סוף אמצא לו פינה לנוח בה קצת, ואז מתוך ערפילי העייפות אני נוכח פתאום לדעת שעשיתי טעות של מתחיל והדבקתי תוויות של צבע לבן על הקופסאות של הצבע השחור. פרץ חזק מאוד של אדרינלין סוחף את העופרת מגופי ולמשך כמה דקות אני חוזר לעצמי ואני שוב ממוקד, חזק וערני כמו פעם. למרבה המזל תפסתי את הטעות אחרי ארבע תוויות ומהר מאוד אני מוריד אותן, מסדר הכל כמו שצריך, ושוב שוקע בביצת עייפות, מדשדש מנומנם ותשוש עד סוף יום העבודה. 

ילד טוב

בדרך הביתה אני נכנס לסופר. צריך לקנות חומוס, כרוב במיונז ואולי גם חלב. עקרת בית פוסעת מולי, דוחפת עגלה, לידה צועד בנה המתבגר. הוא עגול פנים, עדיין נושא על עצמו קצת שומן ילדות מתחת לטריקו המעוצב, אבל כבר יש לו פירסינג בגבה וג'ל בשער, ובכל זאת הוא הולך בצייתנות ליד אימא ועוזר לה עם הקניות כמו ילד טוב.

"את לא צריכה ניר טואלט?" הוא שואל אותה ומחווה בידו בתנועה חיננית לעבר הפירמידה של ניירות הטואלט.

אני לא ממש משיר מבט לעברו, קולט אותו רק בזווית העין ובכל זאת, רק על פי הטון של משפט השאלה הקטן והתמים הזה בתוספת התנועה המסוימת הזו בפרק היד אני כבר יודע עליו הכל, כולל מה כוללים החלומות הלחים שהוא חולם בשעות הקטנות של הלילה, קצת לפני שהוא מגרד את עצמו מהמיטה ונגרר על כורחו לבית הספר.

אני מנחש את השירות הצבאי המקוצר שיהיה לו - נקווה שהקב"ן יהיה נחמד אליו - ואת הדירה התל אביבית שהוא יצטופף בה עם כמה שותפות צייצניות שיבכו יחד איתו אחרי שההוא לא יתקשר ויהיו החברות הכי טובות שלו עד שהוא יעבור לגור עם החבר המיתולוגי, ההוא שישבור לו ראשון את הלב.

אני יודע שבסוף הוא יספר לאימא שלו את האמת והיא לא ממש תופתע, אבל תתגעגע לימים בהם היא יכלה להגיד לעצמה שהוא פשוט ילד טוב שאוהב לעזור לאימא וזה בסדר גמור, זה בטח עדיף על כל הערסים החוצפנים האלה שהוא לומד אתם. גם אחרי שהיא תדע שחתונה וכלה ונכדים כבר לא יהיו לה מהילד הזה אני בטוח שהיא תמשיך לאהוב אותו ולהתגעגע אליו, ותיבהל כל פעם מחדש כשתראה כמה הוא רזה מאז שעזב את הבית.

לפני שהוא יחזור מהביקור אצלה לעיר הגדולה היא תגיד לו לשמור על עצמו ולמרות שהיא אף פעם לא תדע איך נראות הסכנות שאורבות לו שם הלב שלה לא ינבא לה טובות. הכל אני כבר יודע עליו ומקווה שאולי אני טועה והוא סתם ילד טוב של אימא. 

ניצחון הגנים

זה התחיל עוד בטיול לפראג שהיה נחמד ומוצלח מכל בחינה חוץ מזה שבמלון היו יותר מידי מראות, ולאן שלא הסתכלתי ראיתי את עצמי. בדרך כלל אני די מצליח להתעלם מדמותי, אבל הפעם לא יכולתי שלא לשים לב שבזמן האחרון אני הולך ונעשה דומה לאימא שלי. לכאורה אין בכך כל רע, אימא אישה נעימת סבר ויש אפילו שיגידו נאה, אבל בכל זאת... אתם מכירים הרבה גברים שרוצים להראות כמו אימא? הצלחתי להתעלם מהתופעה ואמרתי לעצמי שזו התאורה האירופית, או הדמיון שלי או משהו, אבל כשקיבלנו את התמונות שצילמנו בטיול לא היה מנוס מלהודות שאני דומה לאימא בצורה מפחידה ממש.

דחפתי את התמונות למגרה נידחת והדחקתי (אני טוב בזה), אבל הבוקר הבטתי בראי ונבהלתי כשראיתי פתאום גרסה לא מגולחת ופרועת שער של אימא מביטה בי בחזרה. "אתה לא חושב שאני נעשה דומה לאימא שלי?" שאלתי את רוני, בצפייה להכחשה גורפת.

לצערי התאכזבתי. "מה זאת אומרת נעשה? תמיד היית דומה לה. תגיד תודה שאתה לא דומה לאבא שלך." הוא  מצטחק ברשעות.

"תודה." אמרתי בחמצמצות, "זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע על הבוקר, שאני נראה כמו אימא שלי."

"אין מה לעשות, זה הגנים שלך, אבל אם זה מנחם אותך אתה נשמע בדיוק כמו אבא שלך." מודיע לי אהוב לבי בחביבות, "בעיקר כשאתה צועק על דני שאתה לא מרשה לו לשים עגיל בגבה. לחמצן את השערות. ללבוש נעלים בלי לפתוח שרוכים קודם. לקלל. ללכת לישון אחרי עשר ביום לימודים. ו... שכחתי משהו?" כן, הוא שכח הרבה דברים – כמו אבא שלי אני לא מוכן שהילד ילך לבית ספר בלי שעורי בית מוכנים וחולצת בית ספר נקייה, אני כועס בדיוק כמו אבא שלי כשהוא שוכח לתלות את המגבת שלו אחרי אימון שחייה, ושהוא משאיר כלי אוכל מלוכלכים בחדר שלו, אוכל ליד המחשב ומכניס לי וירוסים למחשב בגלל האתרים למבוגרים שהוא גולש בהם. (בגללו בילית את רוב השבת במאבק לחיים ולמוות עם וירוסים ולא נחתי עד שצדתי אותם אחד אחד והוצאתי אותם להורג בדם קר), לפחות אלו היו אתרים של סטרייטים, אבא היה מאושר אם זה היה קורה לו איתי.

 כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי.

הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי.  הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה

הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב, הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי.  הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.

הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם,

הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק.

 

אתם חושבים שרחל המשוררת שכתבה את המילים הכל כך מדויקות האלו הייתה נבהלת אם הייתה יודעת במה חולה הבן אדם שאימץ את השיר שלה ואל מי הוא מפנה אותו? מסכנה, היא מתה משחפת שהייתה האיידס של המאה ה – 19. עד שהמציאו תרופה לשחפת זה כבר היה מאוחר מידי בשבילה. בטח בעוד כמה שנים גם לאיידס תהיה תרופה, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מידי בשבילי.

הלכתי היום למרפאה. עוד בדיקה ועוד רופא ועוד פעם תשתעל, ותתכופף, ותתפשט, ותשכב, ולך לפה ולך לשם, ובדיקות כאלו ואחרות והמון שאלות מציקות. וכולם נורא רציניים - כאילו שזה יעזור משהו. כאילו שיש להם באמת תרופה שתרפא אותי.

בדרך הביתה הוא מתקשר ומתרגז שלא שאלתי על זה ועל ההוא, ולמה לא ביקשתי שיבדקו פה ושם, ושיחליפו את המרשם לזה ולהוא.

"תעזוב אותי." אני צועק, "די כבר. היה לי מספיק ליום אחד. תניח לי!"

הוא מתרתח נורא, צועק שאני מפונק וילדותי וטורק לי בפרצוף. זה כל כך מטופש ופוגע, למה הוא לא מבין? מרוב כעס אני חייב לעמוד כמה דקות עם האוטו בצד הכביש כדי להירגע. אחר כך אני מתקשר לבוריס להתלונן עליו.

"הוא פוחד עוד יותר ממך, בגלל זה הוא צועק." אומר בוריס בבס הרגוע שלו, "זה לא משהו אישי נגדך."

"אני יכול לבוא אליך בבקשה, אני לא אפריע."

"נו, טוב, בוא, אבל אל תציק."

אני בא ומנסה לא להציק, רק שם ראש על הכתף שלו כשאנחנו רואים יחד חדשות, נשען עליו קצת ובסוף נרדם למרות המראות הנוראיים של הרכבת המרוסקת.

אחר כך אני מתעורר ומרגיש רגוע יותר וכבר לא כל כך עייף. אנחנו שותים יחד קפה, אוכלים בגט אקסטרה לארג' עם פסטרמה ומדברים על נשיקות.

בוריס לימד אותי לנשק. לפני שהכרתי אותו חשבתי שגברים לא צריכים להתנשק בפה. להזדיין כן, אבל בלי נשיקות. חשבתי אז שנשיקות וריקודים זה דבר שעושים רק עם בחורות. "לקח לך הרבה זמן ללמד אותי?" אני שואל אותו.

הוא צוחק, "פחות מרבע שעה. היית כשרון טבעי. אני מקווה שהתימני הקטן שלך מעריך את זה."

"לא יודע. לא זוכר מתי התנשקנו כמו שצריך לאחרונה. בזמן האחרון אנחנו יותר רבים מאשר מתנשקים."

בוריס נאנח ודוחף אותי החוצה. "לך הביתה דוצ'ינקה, תן לו נשיקה מכל הלב, תתפייס איתו ואחר כך תאכל משהו, רזית נורא."

לא מתחשק לי ללכת, אני רוצה להישאר אצלו על הספה, ללטף את סולק, החתול הסיאמי היפה שלו, ולשמוע איך הוא קורא לי דוצ'ינקה, אבל עוד מעט החבר שלו חוזר ורוני השאיר לי עוד הודעה בנייד. נותן לו עוד חיבוק ונשיקה לזכר ימים עברו וחוזר הביתה.