8. דברים שרואים משם

"אתה זוכר איך נפגשנו." הוא שאל אותי כשכבר היינו בדרך לרמת הגולן, ושוב חזרנו והזכרנו זה לזה את הסיפור על איך הוא ראה תמונה שלי ושל דדי – הצטלמנו יחד בתוך תא של פוטו רצח - נדלק על התמונה שלי ושכנע את דדי להביא אותו אלי לביקור. כבר באותו לילה היה סקס ואחר כך הוא בא אלי שוב לביקור, הפעם לבד, ולפני שהבנתי מה ואיך פתאום הייתה אהבה. עם הזמן, למרות שכל הזמן רבנו ונפרדנו ושוב חזרנו ושוב נפרדנו והייתה גם פרידה גדולה של שלושת החודשים בקיץ כשהוא נסע לארה"ב לקורס בסוף שוב חזרנו, והנה אנחנו כבר מעל שנה יחד. לפני שהגענו לתל פאח'ר הסתובבנו קצת ברמת הגולן. היינו בחורשת טל ואכלנו צהרים בדג על הדן וטיילנו במבצר נמרוד.

הארוחה הטעימה שאכלנו אחרי הסיור במבצר ארכה זמן רב מידי והגענו לתל פאח'ר מאוחר מכפי שתכננתי. השמש כבר נטתה לכיוון מערב והקרניים המלוכסנות שלה הסתננו מעבר לענפי האיקליפטוסים והטילו בהרות זהב על האדמה השחורה. אולי בגלל התאורה המקום נראה נטוש ומדכא מאוד. הכל היה כמו שזכרתי אז, אבל האווירה במקום הייתה מוזנחת והרגשתי כמו בבית קברות ענקי, אפלולי מעט ומעיק.

"מה? זו האנדרטה?" שאל רוני, מאוכזב קצת, והביט משתומם במדף אבן הבזלת השחורה שלוח מתכת צהבהב עם שמות הנספים היה שעון עליו ברשלנות.

נאלצתי להודות שכן, זו האנדרטה. בצדדים היו ספסלי אבן שחורה ובאמצע הרחבה עמד כן שנועד להדלקת משואה.

אז לא ראיתי את ההזנחה והעזובה ששררו באתר והתרשמתי מאוד מהתפאורה הדרמטית, האש הטילה צללים ואורות מסתוריים על פניהם של חברי למסלול והרגשתי חגיגי מאוד, אבל כעת חשתי משמים ועצוב. אחרי כל המאמצים שעשיתי להתנתק מהבית ומהמשפחה, מאמצים ששיאם הייתה ההשבעה בגולני הנה אני כאן, כמעט עשר שנים אחר כך, משלם משכנתא, נאבק עם האובר דראפט, מרשה לעצמי לאכול במסעדה פעם בשנה, ורב עם רוני במקום לשמוח שהצלחנו לחגוג שנה שלמה יחד. בפעם הקודמת שהייתי פה חלמתי שאחרי השחרור אגור בתל אביב, יהיו לי אהבות גדולות מהחיים, הרפתקאות מסמרות שיער, חשבתי שאצליח לכבוש את העיר ושכולם יכירו אותי כסופר גדול של הקהילה.

וכיום, איפה אני ואיפה החלומות שלי? ברחתי מתל אביב כמו שפן, אני גר בקריות כמו הורי, עובד בעבודה קשה ומשעממת, נאבק בקשיי פרנסה בדיוק כמו שהם עשו כל החיים, והשאיפה הכי גדולה שלי זה להחליף אוטו למודל חדש יותר, ואולי, אם יהיה לי מזל, להשיג דיל טוב ולנסוע לחו"ל. לכתוב אני בקושי כותב, ולפרסם אני מפרסם רק באתרי אינטרנט שמפרסמים הכל, בלי שום אבחנה, ובגלל שנדבקתי אני מבקר בקופת חולים ועושה יותר בדיקות דם מאימא וסבתא ביחד. מיואש מהסיכום המעציב הזה של חיי השתרעתי על ספסל האבן למרגלות שלט הפח העלוב ועצמתי את עיני, מניח לרוני להתרוצץ לבד בין העצים שגדלו פרא מסביב.

הוא גילה מהר מאוד את המוצב הסורי החפור מתחת לרחבה וחדר פנימה בלי פחד. כמו ילד קטן התרוצץ בפנים, צועק לי בהתרגשות שאבוא לראות, בדק את התעלות החשוכות והמפחידות, הציץ דרך חרכי הירי שמהם היו הסורים יורים על הישובים למטה, ובסוף חזר אלי, מתנשף ועליז, והתיישב על הקרקע למרגלותיי לספר לי על ממצאיו. הקשבתי לו מצטט מספר ההדרכה שקרא לפני שנסענו (לא סופר שם על הטעויות והשגיאות שנעשו בקרב ההוא ולא על השבויים שנרצחו) ושתקתי.

לאט לאט גם הוא השתתק ואז שלח יד מגששת אל מתחת לחולצתי והחל ללטף את בטני, ואחר כך גישש וירד אל תוך תחתוני. מגע ידו באברי ניער אותי מהאדישות הכבדה שתקפה אותי. "תפסיק רוני. די, מה אתה עושה?" נבהלתי, "אין לי קונדום."

"אני רק מלטף אותך קצת," נישק את בטני נשיקות מרפרפות ונעימות, "תפסיק להיות לחוץ כל הזמן, חבל שלא נכנסת איתי למוצב למטה."

"למה? כדי שתתנפל עלי ותאנוס אותי בחושך?" ליטפתי את שערותיו, מופתע מחדש איך השער ליפה המקורזל שלו כל כך רך ונעים למגע.

"לא, מה פתאום." נעלב רוני, "סתם, כדי לראות, זה מעניין, ויש נוף נהדר."

"אני יודע חמוד, כבר הייתי פה פעם. בוא," משכתי אותו אלי, "תשכב לידי."

שכבנו זה לצד זה, בטנו לחוצה אל בטני והזין שלו מעוך אל שלי. לשנינו עמד קצת, אבל בקטנה, השמש שקעה כמעט לגמרי, היה טיפה קריר, אבל נעים.

"עכשיו נזכרתי שבספר המליצו לראות את השקיעה ממבצר נמרוד." אמר רוני ופיהק.

"לא נורא, אולי בפעם הבאה שנבוא לפה." ניחמתי אותו.

"אולי ביום השנה השני שלנו." הציע רוני.

"אולי?" אמרתי בפייסנות, ופתאום נעשה חשוך מאוד, ויד ביד עשינו את דרכנו אל מגרש החנייה. סיפרתי לו איך באנו לפה כטירונים נרגשים לקראת ההשבעה, צועדים בסך בלילה לכיוון האנדרטה לאור גוזניקים מנייר שהועמדו לאורך השביל, ואיך חלמתי שיום אחד, אחרי השחרור, אוכל להיות חפשי ולהגיד בגלוי שיש לי בן זוג. רוני נאנח והציע לי שהוא ינהג במקומי הביתה כי אני בטח עייף.

"בסדר, אבל תעיר אותי בצומת גולני, אני אחליף אותך." אמרתי ונרדמתי עוד לפני שנתקענו בפקק הראשון בדרך צפונה. הוא לא העיר אותי עד שהגענו הביתה, והייתי מטושטש מכדי לנזוף בו. יחד הצטנפנו מתחת לשמיכה הקלה מידי, מתרפקים זה על זה כדי להתחמם.

"אני יודע שמעיק עליך שאני עוד בארון." אמר רוני אחרי שהתארגנו בנוחיות, הוא על הבטן, ואני על הצד, צמוד אליו וידי על גבו. "אבל בסוף אני אשתחרר מהצבא ואז נוכל להיות יותר חופשיים." חיכך את פניו בחזה שלי. הוא לא התגלח מהבוקר והזיפים שלו דקרו אותי קצת, אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי שהוא אוהב לישון ככה.

"זה בסדר, אתה יודע שאני בחור סבלני," נישקתי את פדחתו המתולתלת, "מאוד נהניתי להיות היום אתך, לילה טוב חמוד."

"בשנה הבאה ניסע שוב ונראה את השקיעה מהמבצר, נכון?"

"כן בטח שניסע, תישן עכשיו."

ליאור והחיילון שלו נפרדו בגלל הפדיחות שעשה מולי במסיבה אצל אלכס, ועכשיו ליאור ומולי ברוגז. לצערי אני לא יכול להיפרד מהדירה שלי ולכן יש לי את שניהם על הראש. מולי הזועף והמדוכא בדירה שלי וליאור הכועס בדירה מתחתי. הם לא מדברים אחד עם השני ורוני טוען שאני האשם בכל התסבוכת הלא נעימה הזו כי השכרתי למולי את החדר במקום לתת לו לעזור לי עם המשכנתא ומה יהיה מחר, כשכולם יתכנסו בסלון שלי מול הטלוויזיה לראות את החגיגה שתיערך לכבוד חמישים שנות אירוויזיון? איך הם יחגגו כשמולי הקודר תקוע להם שם כמו קוץ שמנמן בתחת ההומואי המעוצב שלהם?

לא יודע. ולא אכפת לי מכל האירוויזיון המטופש הזה. אני בורח לאקס שלי במוצאי שבת ונותן להם לשבור לבד את הראש המחומצן שלהם. לתדהמתי התברר לי שביום שישי בלילה יש קדם תחרות, והמנחה של האירוע היא בחורה נחמדה שהתהדרה במחשוף ענק. השירים שהיא הציגה לפנינו שעממו אותי. לדעתי היו שם יותר מידי בגדים, שירים, צחקוקים ונוסטלגיה בשחור לבן. למרבה הצער לא יכולתי לזפזפ משם והלאה כי ליאור, מיצי, סשה, דימה ועוד בחור אחד ששמו פרח מזיכרוני ישבו בסלון והביטו מלאי התלהבות במסך בעוד רוני מלעיט אותם במעדנים.

חיכיתי שימאס להם והם ילכו כבר, ואז מולי שהסתגר בחדרו בגלל הפאדיחה עם ליאור יוכל לצאת סוף סוף, אבל הם לא הפסיקו להתלהב ולקפץ בשמחה בגלל השירים העתיקים הללו תוך כדי שהם גונחים בגלל הדיאטה, מה שלא הפריע להם לזלול עוגות, כריכים, פופקורן, שוקולד וגלידה, ואני לא יודע מה עוד. כשהבליח יזהר כהן בשחור לבן, צעיר ומתלהב, מזמר את אבאניבי הבלתי נסבל, איבדתי תקווה שהם ילכו סוף סוף והודעתי שאני הולך לטייל קצת בחוץ.

היחיד שהתרשם מדברי היה מולי, (הוא בטח ישב ליד הדלת, מצמיד את אוזנו לפתח המנעול), ובצעד נועז קפץ החוצה בגרביו, מחזיק את נעלי ההתעמלות שלו בידיו, (נעלי אולסטאר, צהובות) וצעק בלחש שגם הוא רוצה לבוא איתי.

ליד השער הוא נעצר ודחף לידי את נעליו. "רק רגע." ביקש, ולמרבה תדהמתי פתח את מכנסיו והשתין. "כמעט התפוצצתי." הסביר לי ונעל את נעליו, מקפץ קודם על רגל אחת ואחר על השנייה.

"קניתי אותן אתמול." אמר בגאווה בלתי מוסתרת, "מה דעתך עליהן?"

"הן, אה... הן מאוד צהובות."

"כן, פשוט לא יכולתי להתאפק. פעם ראשונה שקניתי נעלים בלי אשתי. היא בטח לא הייתה מרשה לי לקנות נעלים בצבע כזה, ובהתחלה גם אני היססתי, אבל הן נורא מצאו חן בעיני, אז למה לא?"

"נכון." הסכמתי, "אני מקווה שהן נוחות כי אני הולך מהר, הן לא משפשפות לך?"

"לא, מה פתאום. הן נוחות שיגעון, אני מרגיש שאני הולך על עננים." התפייט מולי וחייך אלי חיוך מלא אמון.

"אתה חושב שליאור עוד כועס עלי?" שאל.

"לא יודע, לא שאלתי אותו, אולי תשאל אותו אתה?"

"אני מתבייש. התנהגתי כמו אידיוט, אבל..." הוא נאנח, "הוא היה כזה יפה, והוא כל הזמן הסתכל עלי ו... לא הכרחתי אותו לעשות כלום."

"מה עשיתם?"

"רק התנשקנו, זה הכל. ליאור נורא התרגז ודחף אותי ו... מה אתה צוחק?"

"אני צוחק בגלל שבשנה שעברה ליאור עשה לי בדיוק אותו דבר והתנשק עם רוני בדיוק באותו מקום."

"עם רוני שלך? בבית של אלכס? מה עשית?"

"ברחתי החוצה ורוני רץ אחרי, ירד גשם, ובדרך הביתה התברברנו בדניה. יצאה לי הנשמה עד שהגעתי הביתה. רבנו נורא, ורק אחרי כמה ימים השלמנו."

"חבל שליאור והחיילון לא השלימו."

"עזוב, אם זה לא היית אתה זה היה משהו אחר. ליאור והחיילון לא מתאימים, הוא אידיוט, וליאור... טוב, זה סיפור ארוך."

המשכנו ללכת ברחובות הריקים של הקריה, וכמו תמיד רגלי נשאו אותי לכיוון עיר גנים. בדרך עברנו על פני המספרה של ז'וז'ו וקוקו. אם הם לא היו כעת בנופש באילת גם הם בטח היו יושבים אצלי בסלון ומתלהבים מהנוסטלגיה האירויזיונית.

"סיפרו לי שפעם אתה והם..." מולי הסמיק קצת, "שהייתם עושים שלישיות לפני שהכרת את רוני."

"עשינו את זה רק פעם פעמיים, אחרי כמה זמן נמאס לי."

"נמאס לך?" נדהם מולי. "איך דבר כזה יכול להימאס?"

"עובדה שנמאס." פסקתי, ואז, למראה אכזבתו, ניסיתי להסביר לו מה בדיוק היה שם. "הם כבר המון זמן יחד, והם צריכים גיוון, אבל הם גם מקנאים. הפתרון שלהם זה להכניס עוד אחד למיטה כדי לגוון, ובהתחלה זה באמת נחמד, אבל..."

"אבל מה?" חקר מולי, נושא אלי מבט להוט שגרם לי לחוש מבוכה.

"הרגשתי כמו אביזר מין." ניסיתי להסביר, "הם נחמדים והכל, אבל הרגשתי שהם משתמשים בי ורציתי... רציתי מישהו שיאהב אותי בגללי, מישהו שיהיה רק איתי."

מולי נאנח קצת וסיפר לי בביישנות שיש לו מעט מאוד ניסיון עם גברים, והוא אף פעם לא עשה את זה עד הסוף, והוא בכלל לא בטוח ש... הוא עוד לא החליט.

"עדיין לא החלטת אם אתה הומו?" התפלאתי. הוא כבר בן ארבעים, כמה זמן אפשר להתלבט?

"לא, לא לזה התכוונתי. רציתי להגיד שאני לא יודע אם אני אקטיבי או פסיבי." הסביר מולי.

"מולי, תקשיב לי טוב," הרעפתי עליו ממרומי ניסיוני, "בסופו של חשבון כולנו ורסיטלים, כל אחד יכול לעשות הכל עם כל אחד, הכל תלוי בנסיבות."

"כן, אבל... אבל... שמעתי שאתה והבוריס הזה ועוד אחד... שגם איתם..."

"אתה שומע המון רכילות בזמן האחרון." הערתי בחמצמצות.

ידוע שמי שגר ליד אוחצ'ות קם כל בוקר עם רכילויות חדשות ולפי הסיפורים עלי אפשר לחשוב שהיו לי חיי מין סוערים ומדהימים, אבל האמת היא שזה לא בדיוק ככה ודברים שרואים משם לא רואים מכאן.

"כשהכרתם רוני ידע שיש לך איידס?"

"אין לי איידס, אני רק נשא, ואני מספר לכל מי שנכנס איתי למיטה."

"וזה לא מפריע להם?"

"מי שזה מפריע לו מסתלק. לבוריס זה בכלל לא הזיז, למרות שהוא היה נשוי אז והכל."

"פגשת אותו כשהוא היה נשוי? היו לו ילדים? אשתו ידעה?"

"יש לו ילדים, ובהתחלה אשתו לא ידעה כלום, אבל בסוף היא גילתה תמונות של בחורים ערומים במחשב שלו והם התגרשו. בתקופה ההיא הייתי מאוהב בארקאדי ולא הייתי בקשר עם בוריס, שמעתי על זה רק אחר כך."

"שמעתי שארקאדי באיטליה עכשיו."

"כן, הוא תמיד שנא את הארץ, בגלל זה הוא שמח מאוד לנסוע לארה"ב עם בוריס."

"הם נסעו יחד? האקס שלך נסע עם החבר שלך?" נדהם מולי. הוא לא הראשון, כולם מתפלאים כשהם שומעים את הסיפור הזה.

אני תמיד מרגיש כמו אידיוט כשאני מספר על בוריס וארקאדי, אבל האמת שהוא היה עוזב אותי בין כה וכה כי הוא רצה עושר וחו"ל וסקס מהסוג שאני מרגיש לא נוח איתו, והמצחיק הוא שגם רוני לפעמים... אולי זה משהו בפרצוף שלי שמושך אלי טיפוסים כאלו? הראיתי למולי את שכונת עיר גנים שפעם גרתי בה ואחר כך חזרנו הביתה, משוחחים בנעימות על כל מיני דברים, ואז עשיתי טעות ואמרתי למולי שהוא בטח ימצא שפה משותפת עם בוריס כי גם הוא נפרד מאשתו בגלל שהוא מעדיף גברים.

מולי התעצבן ואמר שלו ולאשתו היו המון בעיות חוץ מזה, ושהם נשארו יחד רק בגלל שהיא נכנסה להריון, ושזה בכלל לא ככה. והוא בכלל לא בטוח שהוא כזה, וזו רק תקופה כזו שעוברת עליו, ושהוא נמשך גם לנשים וש...

"בסדר, סליחה, לא התכוונתי להעליב." מיהרתי להתנצל, אבל הוא כבר התעטף בשתיקה, וברגע שחזרנו הביתה טס לחדר שלו ולא יצא ממנו עוד.

הסלון היה ריק חוץ מרוני שישן על הספה, מוקף בצלחות ובכוסות מלוכלכות ומדימה שנשאר בבית כי פחד לפגוש את האקס שלו בפאב ההוא. אספתי בעזרתו את הכל למדיח, נישקתי אותו על הלחי ושלחתי אותו לישון והפעלתי את המדיח. אחרי שדימה יצא רוני התעורר פתאום מבולבל, צעק עלי ששכחתי לקחת איזה תרופה - לא שכחתי, רק חיכיתי לרגע האחרון, זה לא אותו דבר - ובסוף נרדם בזרועותיי.