יום שבת, 30 בדצמבר 2017

7. מקפיץ אקמולים

התעוררתי בדיוק בשעה שבה החושך הסמיך של הלילה מתחיל להאפיר. עדיין היה לילה אבל השמש כבר שלחה רמזים של אור דלוח לעבר השמים המכוכבים. עוד מעט יעלה עוד יום על עולמנו - יום חורפי וקר שיהיה מתיש כמו אתמול, וכמו מחר, וכמו מחרתיים, וכך עד קץ כל הימים.

אני חש ראש מתולתל מתחכך בכתפי, גב חלק וחמים הדוק לבטני, ישבן מוצק ועגלגל מתחכך באברי שמגיב מיד בהזדקרות. אני מנסה להרחיק את גופי מהגוף הדק והחלקלק הזה והוא שב ונצמד אלי תוך מלמול מחאה מנומנם. לאט לאט חוזר אלי זיכרון השעות האחרונות ושוב אני חש את כאב הראש הזה שמציק לי כל בוקר מאז שאריאל חזר לארץ. קודם כל פיפי אני סח לעצמי, ומדשדש לשירותים. משתין ואחר כך בוהה בפני הנפוחים משינה. איזה פרצוף נורא - זיפים שחורים על פנים לבנים, עיגולים כהים מתחת לעיניים טרוטות, שיער מעוך והבעה של רוצח. בקופסא נותרו רק שני כדורי אקמול. בשבוע האחרון גמרתי כמות של שנה שלמה. אני בולע את שני הכדורים שנותרו, מצחצח שיניים, מסתובב ומתנגש ברוני שגם הוא רוצה להשתין. אחר כך אנחנו מתכרבלים יחד מתחת לפוך שלי, מתאמים בזהירות את תנוחות גופנו זה לזה. "מרגיש יותר טוב?" שואל רוני בקול של עובדת סוציאלית - קול זהיר ורגיש עד בחילה.

"אני בסדר גמור." אני עונה בקצרה, "אל תבלבל את המוח."

"נראית נורא אתמול." הוא מתגונן, קצת נעלב, אבל לכל הפחות עכשיו הקול שלו נשמע רגיל.

"זה בגלל הבית חולים, הריח עושה לי רע. שונא בתי חולים מסריחים." אני רוטן. בגלל זה לא המשכתי לכיוון הפרא רפואי. אחרי הצבא דווקא הציעו לי ללמוד להיות אח או טכנאי רנטגן, אבל הרעיון שאבלה כל ימי בבית חולים החריד אותי.

"אתה חושב שהוא עשה את זה בכוונה?" הוא ממשיך לנדנד.

"מי יודע מה עבר לו בראש." אני מפטיר בשוויון נפש, למרות שאני יודע שהוא עשה את זה בכוונה, ואני גם יודע למה.

"היה לו מזל שזו רק פציעה קלה."

"לא כל כך קלה, תישאר לו צלקת על החזה."

"תראה מה זה גורל של בן אדם?" משתאה רוני, "ברח עד אמריקה כדי לא לשרת בצבא ובסוף הוא גומר עם פציעה מכדור."

"זה לא סתם פציעה רוני, אריאל ניסה להתאבד." אני מתקן אותו, ורעד לא רצוני עובר בגופי. עדיין קשה לי להבין איך זה שהוא רצה למות. "והוא באמת התכוון לזה, מי שלוקח אקדח ומכוון לחזה שלו באמת רוצה למות, זה לא סתם ניסיון למשוך תשומת לב, זה באמת..." ואז זה קורה - הדמעות שארבו מתחת לעפעפי מהרגע ששמעתי את הידיעה, דמעות שכבשתי בכוח כל אותן שעות איומות בבית החולים פורצות פתאום, מרטיבות את כתפו של רוני שכורך סביבי את ידיו החמות ושותק בתבונה בשעה שאני מתייפח כילד מבוהל.

"הכל באשמתי, אני אשם, בגללי הוא..." מרוב בכי אני מתחיל לגהק.

"זה לא נכון, תפסיק לדבר שטויות, איך זה יכול להיות שזו אשמתך?" מוחה רוני, "נו, די חמוד. אני אלך לעשות לך תה."

הוא חוזר עם כוס תה מתוק ומהביל ובינתיים אני מתעשת ומפסיק לבכות, חש איך עוקצו של כאב הראש הכרוני שלי מתעמעם מעט מאחורי המיסוך של האקמולים. "כל הזמן כואב לי הראש." אני מתלונן בפני רוני, "בזמן האחרון אני לא מפסיק להקפיץ אקמולים, וגם הגב כואב לי כל הזמן." הדמעות שוב מנסות לפרוץ ואני כובש את אפי בתוך הכוס ומתנחם בטעמו המתוק של התה בטעם דבש ותפוז.

"אתה פשוט נורא במתח." אומר רוני בעצב, "שמתי לב שהתחלת להיות עצבני מהרגע שהוא הודיע שהוא חוזר. כל הכאב של הפרידה ממנו עוד מאוד טרי אצלך ובמקום לעבד אותו התכחשת אליו והדחקת הכל ולכן..."

"רוני סתום כבר! לך לשחק בפסיכולוגיה עם מישהו אחר." אני נוהם באנטיפטיות, אם כי אני יודע שלמרות המילים המפוצצות שלו ("לעבד את הפרידה" נו, באמת!) יש משהו מן הצדק בדבריו.

"אולי אתה פשוט רוצה לחזור אליו ולא מרשה לעצמך בגללי?" הוא שואל חרש ומיד נרתע כחושש מתגובתי.

אני שותק ומסתפק במנוד ראש לאות שלילה. לא, אני לא רוצה בשום פנים ואופן לחזור אליו, לא אל האריאל הזה שחזר לארץ רצוץ וחיוור. לא אותו אני רוצה, מה לי ולצעיר המוזר הזה שכל המתיקות הזהובה של הקיץ נסחטה ממנו בחורף האמריקאי הקר. רק קליפה של המלאך שהכרתי פעם נשארה ממנו.

"הוא הלך הביתה מוקדם אתמול כי כעסתי עליו בגלל שהוא ניסה לעשות לי מסג'." גיליתי לרוני, "בבוקר הוא עבד במשרד, אבל הוא לא הפסיק לדבר, ועצבן את המזכירות עם הבלגנים שהוא עשה להם בתיקים אז הן שלחו אותו אלי."  

סיפרתי לרוני איך הוא הלך אחרי לכל מקום, קשקש כל הזמן שטויות ואפילו נכנס אחרי לשירותים, מנסה לגעת בי, מתנהג כמו פעם, כאילו ששום דבר לא השתנה מאז. "הייתי עמוס בעבודה והתרגזתי עליו, וכשהוא ניסה לעסות לי את הכתפיים דחפתי אותו, ואז הוא הלך."

"דחפת אותו חזק?" נבהל רוני.

"לא, מה פתאום? רק דחיפה קטנה כזו, אבל..." זיכרון פניו ההמומים של אריאל, העלבון הילדותי על פניו כשקלט סוף סוף שאני באמת לא רוצה אותו. איך יכולתי לדעת שהוא ייקח ללב את הדחייה שלי? מי ידע שהוא יחזור הביתה, ייקח את האקדח של אביו החורג מהכספת וינסה לירות לעצמו בחזה?  

אמו מצאה אותו מתבוסס בדם והזעיקה אמבולנס. כמה דקות לפני תום יום העבודה קיבל הבוס שלי, אביו החורג, טלפון, וכל הצבע נסחט מפניו האדמדמים.

למרות ההלם הוא שמר על קור רוח. קרא לי החוצה, סיפר לי בשקט על הטרגדיה וביקש שאסיע אותו לבית החולים. הדרך לרמב"ם עברה עלינו בשתיקה קודרת כשאני המום ומוכה אשמה והוא מנגב מידי פעם דמעה. עד שהגענו אריאל כבר הועבר מהמיון למחלקה פנימית. רזה וצעיר מאוד למראה הוא שוכב בין שמיכות הצמר הירקרקות של בית החולים, וילון פרחוני מכוער מקיף את מיטתו סביב סביב.

אימו - אישה נאה מאוד למרות פניה הנפוחים מבכי - נפלה בזרועות בעלה, מתייפחת, ואני חשתי צביטת קנאה מהירה כשראיתי איך הוא ממהר לתמוך בה ולנחם אותה, ומיד הלך אתה לדבר עם הרופא ועם האחות ולעשות סידורים ובירורים. ככה זה כשיש לך בן זוג. תמיד יש מי שייתן יד ויתמוך ויעזור ויחזיק אותך בזרועותיו כשתהיה אומלל ומפוחד.

"הם אמרו שזה לא רציני, שהחטאתי ושתישאר לי רק צלקת קטנה." נחפז אריאל לספר לי וניסה לחייך.

התיישבתי בזהירות על קצה מיטתו. "אבל למה עשית את זה?" ניסיתי לשאול בעדינות למרות שפתאום נורא כעסתי עליו, על הבלגן שעשה, על קלות הדעת בה זלזל בחייו הצעירים, קלות דעת שפעם הקסימה אותי וכעת הרגיזה אותי נורא.

"אני לא זוכר, הייתי עצבני, לקחתי כדורים ושתיתי וודקה. אני ממש לא זוכר."

"מתי לקחת כדורים? איזה כדורים?" נבהלתי.

"כל מיני, אני כל הזמן לוקח כל מיני כדורים." אמר אריאל באדישות, "וגם שותה הרבה וודקה." הוסיף, "נו, למדת כבר לשתות?" שאל בקנטרנות. תמיד הצחיק אותו שאני נעשה חולה אחרי פחית בירה ועל וודקה בכלל אין מה לדבר איתי.

"אתה לא מבין שעכשיו יאשפזו אותך בבית משוגעים?" התעצבנתי, "זה לא צחוק! ניסית להתאבד! למה? בשביל מה? איזה טמבל אתה!" הוא משך בכתפיו והסב את מבטו ממני.

"למה אריאל? למה עשית שטות כזו?" סירבתי לוותר.

"בגלל... סתם... היו כל מיני דברים שקרו, סתם, עזוב."

"מה סתם? מה סתם? אלו החיים שלך! אתה רק בן תשע עשרה, איך יכולת לעשות דבר כזה? למה?" צעקתי בלחש, מתעקש להבין אותו, אבל בגלל הכעס שלי הוא נאטם כלפי ועצם את עיניו.

אחר כך חזרו הוריו עם הרופא ופתאום היה לי ברור שאני מיותר שם ועלי ללכת. אין מה לעשות, מה שקרה קרה ואני לא יכול לעזור יותר. הבטחתי לבוס שאני אבוא מחר כדי להחליף אותו וחזרתי הביתה. הגב והכתפיים שלי היו נוקשות ממתח ומין פעימה של כאב חד הלמה ברקתי הימנית. כשהגעתי הביתה מצאתי את רוני עומד במטבח שלי לבוש סינר ומבשל.

מבט אחד בפני והוא כיבה את האש וכיסה את הסיר במכסה. "מה קרה חמוד?" שאל והושיב אותי ליד השולחן.

"הראש כואב לי. תביא אקמול." גנחתי.

הוא הביא את הקופסא הכמעט ריקה והביט נדהם איך אני מקפיץ שני אקמולים לפי ובולע אותם בלי מים.

"מה אתה עושה פה? אין לך בר מצווה ללכת אליה עם החברה שלך?"

"חשבתי לבוא אליך קודם ולהאכיל אותך קצת אוכל נורמאלי במקום כל הזבל הקפוא הזה עם הטעם האשכנזי שאתה אוכל כל הזמן. אתה נראה ממש חולה. מה קרה?"

"אריאל ניסה להתאבד לפני איזה שלוש שעות." אמרתי וקמתי, "וחוץ מזה אני מת למקלחת חמה." הוספתי והלכתי למקלחת, משאיר אותו עם פה פעור מתדהמה.

כשיצאתי מהמקלחת מאושש קצת יותר הוא כבר הספיק לבטל את השתתפותו בבר מצווה והודיע לי שהוא נשאר איתי הלילה, ואם אני לא רוצה להסתבך אתו אז כדאי לי מאוד לאכול את המרק שהכין לי.

למרבה הפלא צלחת מרק חמה ומהבילה שיפרה את מצב רוחי מאוד. אחר כך רוני הכניס אותי למיטה, גרר את עגלת הטלוויזיה לפתח חדר השינה, נשכב לצידי וצפה יחד איתי באיזה סרט טיפשי שאת סופו איני יודע כי נרדמתי.

"נורא יפה מצדך שנשארת איתי הלילה רוני." אמרתי לו בבוקר, "אני מקווה שלא תסתבך בגלל זה עם אילנית שלך."

"היא לא שלי ושתלך לעזאזל." אמר רוני בתקיפות, "אתה חייב ללכת לעבודה היום?"  

"כן, אני חייב. הבוס בטח לא יהיה היום ומישהו צריך להיות על הרמפה במקומו." הוא הכין לי כריכים וחיבק אותי לפני שיצאתי.


כשחזרתי הביתה מהעבודה הוא כבר המתין לי, מודיע לי בשמחה שבגלל שהוא יוצא לקורס בשבוע הבא נתנו לו חופש עד יום ראשון והוא מתכוון לבלות את כולו איתי.

"אתה בטוח? ומה עם הוריך?"

"אני אתקשר לאחל להם שבת שלום. אחותי והילדים באים לבקר אותם בסוף שבוע. הם יהיו בסדר גמור, אז אני יכול להישאר אצלך?"

"ומה עם כל הדברים שאמרת לי אז, שאתה רוצה להתחתן וכל זה?"

הוא משך בכתפיו. "אז אמרתי, אז מה? מה עם אריאל?"

"יותר טוב. בשבוע הבא הוא יעבור לאשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית."

"אתה מבין שהוא לא ניסה להתאבד בגללך? אף אחד לא מתאבד כי מישהו לא רוצה שתעשה לו מסג'."

"כן, אני מבין. אל תדאג, בוא הנה." אני מושך אותו אלי לחדר השינה ופושט מעליו את החולצה. הוא מתיישב עלי, בטנו הדוקה לשלי, אברו הזקוף מתחכך באברי, ידיו על כתפי, ואחר כך על חזי ובטני. כששפתינו צמודות אנחנו מסתחררים ונופלים על המיטה. הוא כל כך חלק וחם. הזין היפה שלו משתפשף בזה שלי ואני נטרף מעונג, הופך אותו על בטנו ושוקע בתוך הגוף הצעיר והמתוק הזה, בעזרת האהבה שלו אני מנסה לשכוח ולרפא את כאבי הלב והחרטה שמענים אותי וכמעט כמעט שמצליח. 

אתה לא רוצה לדעת

למה הסיפור של אריאל חוזר שוב ושוב לרדוף אחרי? מתי אוכל לסיים כבר את הפרק הזה בחיי? ידעתי מהרגע הראשון שהוא צעיר מידי וכל הזמן נגררתי וויתרתי במקום... במקום מה? מה הייתי יכול לעשות? מישהו יכול להגיד לי בבקשה, כי אחרי מה שנודע לי על מה שקרה לו בבוסטון אני כבר לא יודע כלום. מה שקרה זה שבוריס (שחזר לחופשת מולדת בתקופת החנוכה/קריסמס) נפגש איתי "במקרה" בבית החולים. רק אחר כך הבנתי שהוא ארב לי שם כי נודע לו שאני מגיע לבקר את אריאל. כשנפגשנו הוא שאל מיד, "הוא אמר לך משהו? אתה יודע למה הוא ניסה לעשות את זה?" והייתה מין מתיחות כזו בקול שלו, מתיחות שהבהילה אותי.

הוא דווקא נראה טוב. גבר מושך בן ארבעים ומשהו, לבוש ספורט אלגנט, מושקע, רזה, שרירי, גילח את הראש וענד עגיל קטן באוזן. אפילו שזוף קצת, נראה נהדר לגילו. כשהוא הציע שנלך לטיילת של הרכבל (זה ממש ליד רמב"ם למי שלא מכיר את חיפה) הסכמתי, אבל מיד הראש התחיל לכאוב לי והעורף שלח דקירות אזהרה שירדו לאורך כל עמוד השדרה ונתקעו כמו צלצלים חדים בגב התחתון שלי. למרות המראה המטופח שלו הרגשתי שהבן אדם עצבני ואני, כמו תמיד, כיוונתי את עצמי לתדר שלו ונלחצתי בעקבותיו.

טיילנו על מרצפות האקרשטיין המוכתמות של הטיילת. הים הגועש מצד אחד שלנו ומהצד השני שורת בתים ישנים ויפים. בעיקר מצא חן בעיני בית אחד עם מגדל מחופה גג נחושת ירקרק בצורת כובע של מכשפה - הייתי שמח לגור שם, במגדל הזה, לראות את הגלים והחוף כל יום, אבל בטח הבתים נורא יקרים שם.

הלכנו לכיוון הרכבל ודיברנו, סיפרתי לו שאריאל מדבר מעט מאוד ולא אמר שום דבר על הסיבה להתאבדות, וגם לא סיפר כלום על החיים שלו בארה"ב חוץ מזה שלא הסתדר עם הדודים ושהיה לו קר נורא. "על המסיבה של ההלואין הוא סיפר לך?" שאל בוריס ורק אז הבחנתי שהפה שלו נראה כמו קו דק וקשוח ושיש קמטים חדשים בין גבותיו.

"הוא שלח לי תמונות שלו בבגדים של בחורה, זה אתה צילמת אותו?"

"כן, אני." הוא נאנח והתיישב על ספסל. התיישבתי לידו. הוא ניסה לאחוז בידי. ניערתי אותה ממני במהירות. לא רציתי שיגע בי.

"סליחה." אמר, נבוך קצת, "שכחתי כמה אתה חזק." הוסיף.

אני אולי חזק פיזית, אבל בפנים אני סמרטוט חשבתי בשקט בלב. "אז מה קרה במסיבה ההיא?" שאלתי.

"אתה לא רוצה לדעת." אמר בוריס, אבל ברור היה שיש לו צורך לשפוך את הלב, ושהוא בחר בי כי אני זה שהתחלתי הכל, אולי הוא אפילו מאשים אותי, מי יודע?

וזה מה שהוא סיפר לי על המסיבה ההיא - הלואין זה מין פורים כזה של נוצרים שחוגגים בתחילת נובמבר. בוריס לקח את אריאל למועדון סאדו מאזו שעשה מסיבה ענקית לכבוד ההלואין. כולם באו מחופשים לעבדים ואדונים וכל זה, ובילו נהדר לפי הדרך שלהם שאני לא שופט, שיעשו מה שהם רוצים, אבל למה הם גררו את המלאך המסכן שלי לסטיות החולניות שלהם?

במסיבה אריאל שתה יותר מידי, ובמקום שבוריס ישגיח עליו, (זה מה שאני הייתי עושה אם הייתי שם), הוא עזב אותו לבד והלך לבלות בחדר חושך, וכשהוא חזר הוא מצא את אריאל שרוע מסטול על 'הכיסא' וסביבו המון גברים שחגגו עליו.

כדי שתבינו על מה מדובר אני צריך להסביר שהכיסא הוא לא סתם כיסא אלא מין מתקן שמיועד לנשים שעוברות בדיקה גינקולוגית, הן שוכבות עליו עם הרגלים מורמות למעלה כדי שהרופא יוכל לבדוק אותן, ובמועדון ההוא יש חדר מיוחד עם תאורה אפלולית אדומה שבאמצעו עומד כיסא כזה, ויש להם כלל שמי שמסכים לשכב על 'הכיסא' צריך להסכים מראש לכל מה שיעשו לו ואסור לו להגיד לא.

אני לא יודע אם אריאל ידע על הכלל הזה ואם הוא הבין מה הוא עושה כשנשכב שם עם רגלים מונפות למעלה, אבל עובדה שהוא עשה את זה ושכב שם למעלה משעה. כשבוריס חזר הוא היה צריך להיאבק בגברים שהיו סביבו כדי לחלץ אותו משם.

אריאל היה שיכור, ומסטול מפופרס - חומר שאמור לגרום לך ליהנות יותר מסקס אנאלי - שלא רצוי להיות שיכור כשמשתמשים בו. אחרי שהוא ירד מהכיסא הוא לא היה מסוגל ללכת ובקושי ידע מה קורה אתו. בוריס היה צריך לקחת אותו על הידיים לאוטו ולהשכיב אותו במיטה כדי שיתאושש. הוא ישן עשרים וארבע שעות רצוף ואז בוריס החזיר אותו לדודים שלו ומאז הם ניתקו פחות או יותר את הקשר.

על ניסיון ההתאבדות של אריאל הוא שמע כשניסה לאתר אותו בארץ וחשש מיד שזה בגלל המסיבה ההיא, ופתאום הוא התחיל לדאוג ולדמיין שוטרים שבאים לחקור אותו ומאשימים אותו בהתאבדות של אריאל.

"לא שזו הייתה אשמתי," אמר בקול מתגונן, "אני לא אמרתי לו לעלות על הכיסא. זה היה רעיון שלו."

"לא היית צריך לעזוב אותו לבד, בטח לא כשהוא שיכור כל כך." ציינתי את המובן מאליו.

"לא, לא הייתי צריך, אבל גם אני הייתי די מסטול, רציתי לחגוג כמו שצריך לפחות בחג, ושתדע לך שהחיים באמריקה זה לא גליק כזה גדול כמו שחושבים." הוסיף.

שתקנו קצת ואז הוא שם לי יד על הברך וניער אותה. "נו, אז מה דעתך?"

"דעתי שהתנהגת כמו חרא. היית אגואיסט וחסר אחריות, לא שאני יותר טוב. אסור היה לי לגעת בו, ובטח שאסור היה לי לתת לך לקחת אותו."

"על זה אני לא יכול התווכח." הסכים בוריס ונאנח שוב. "תגיד נמרוד יש מצב ש..."

העפתי את היד שלו מעל הברך שלי. "לא! בשום פנים ואופן לא! וחוץ מזה יש לי חבר."

הוא גיחך בעצב. "אני לא מתפלא, ואני בטוח שלא היית צריך לחפש אותו באטרף, שהוא פשוט נפל עליך, נכון?"

"נפגשנו דרך חבר משותף." אמרתי בקרירות, "אני לא נכנס לאטרף, זה אתר מגעיל."

"נו, בטח. אחד כמוך, מספיק שהוא הולך ברחוב ונופלים עליו בחורים יפים." העיר בוריס במרירות. "חבל שאתה כבד כזה." הוסיף בעוקצנות.

"למה אתה מתכוון אחד כמוני?" התרגזתי.

הוא התחיל לצחוק ותפס לי את הפנים בידיים, מנער אותי קצת. "מתי תקלוט שאתה בחור ממש סקסי? מה, אין לך מראות בבית? הלוואי שאתה היית נוסע איתי לבוסטון במקום הילד הפסיכי הזה."

עכשיו הוא נזכר להגיד את זה, אבל אז הוא דיבר אחרת. איזה בן אדם מעצבן.

"אריאל לא היה פסיכי קודם, אתה שיגעת אותו." התרגזתי.

"אתה טועה." תיקן אותי בוריס בנחת, "ואני בכלל לא רציתי אותו, רציתי אותך, אבל הוא נדבק אלי כמו קרצייה ולא יכולתי לנער אותו מעלי."

"לא ככה אני זוכר את מה שקרה." הערתי ביובש, "אני זוכר שברגע שנפגשתם נדבקתם אחד לשני ושכחתם אותי."

"אל תדבר שטויות, איך אפשר לשכוח אחד כמוך." אמר בוריס ושוב ניסה למשש אותי.

בשלב הזה השיחה הזו נמאסה עלי לגמרי. "קדימה, בוא נחזור, אני צריך ללכת הביתה, מחכים לי." קמתי.

"לך, לך לחבר שלך, אני אשאר כאן." אמר בוריס ונשאר לשבת על הספסל, מסתכל על הים. הוא אפילו לא הביט בי כשהסתלקתי משם במהירות.

***

באותו לילה התגנבתי למיטה רק אחרי שרוני נרדם ולמרות שחיבקתי אותו חזק לא רציתי סקס. מנומנם קצת הוא ניסה לגעת בי וכשדחיתי אותו בעדינות הוא הבין בלי מילים ולא הציק לי יותר, רק התרפק עלי.

"דיברת מתוך שינה." הוא סיפר לי למחרת, "צעקת כל מיני שטויות על אריאל ועל כיסא שאסור לשבת עליו. על מה חלמת?"

"לא זוכר." שיקרתי, "אבל הרגשתי שחיבקת אותי כל הלילה וזה היה נהדר, תודה רוני."

הוא צחק. "מה תודה? תתפשט." התנפל עלי והפעם לא דחיתי אותו. בדרך למכללה אמרו ברדיו שהלילה הזה היה הלילה הכי קר בעונה. מה שנכון נכון.

למחרת היה יום שישי ואני קיוויתי שהפעם יהיה לי סתם יום שישי תקני ורגיל. קצת שעמום שגרתי רק יטיב איתי אמרתי לנפשי כשיצאתי בבוקר בדרכי ללימודים.

היה קר, אבל בהיר. שמים בצבע כחול רחוץ ובוהק נמתחו ממעל, וכל זמן שהצלחתי לא להיחשף לרוח אפילו היה לי די נעים. מקס - הקולגה שלי ללימודים - הזמין אותי למסיבת נוביגוד שהוא ועוד כמה חבר'ה רוסים מהכיתה עורכים בשבוע הבא.

הוא צחק למראה פרצופי המזועזע ונשבע לי שלא יהיה עץ חג מולד, ואחר כך ליטף אותי על הלחי והודיע לי שמאוד מתאים לי להיות לא מגולח. רק אז שמתי לב ששכחתי להתגלח הבוקר. זו אשמתו של רוני שהבטיח לי הבוקר לנסות לבשל מתכון חדש - עוף ממולא בפירות יבשים.

"אתה תהיה שפן הניסיונות שלי לבישולים." הודיע לי בשמחה, מאושר שהמטבח שלי כולו עומד לרשותו. בבית אימא שלו מגרשת אותו כל פעם שהוא מנסה לבשל, והאחים שלו צוחקים על השאיפות הקולינריות שלו.

אני לעומתם מרוצה שמישהו לוקח ממני את המטלה הזו. אני לא אוהב לבשל. זו המון התעסקות ותמיד זה נגמר בכלים מלוכלכים ובמשהו שרוף שדבוק לסיר ובכלל, בשביל מה המציאו אוכל מוכן? למרבה הפלא רוני ממש אוהב את הקטע הזה של בישול ונהנה לפטם אותי.

"בסוף אני אהיה חזיר הניסיונות השמן שלך ותזרוק אותי בשביל איזה כוסון חטוב." התלוננתי, אבל הוא הבטיח לי שכל זמן שאני אתו אין מצב שאני אשמין מידי. הוא כבר ידאג לתרגל אותי כל לילה וכל בוקר, ובסופי שבוע גם אחרי הצהרים. פלא ששכחתי להתגלח?

שמח וטוב לב נסעתי הביתה ושם נתקלתי בתבנית שבמרכזה התנוסס עוף שחום וזהבהב מדיף ריחות נהדרים, מוקף בתפוחי אדמה צלויים. מעל כל המעדנים המגרים הללו עמד רוני בפרצוף חמוץ מחזיק בידו כף עץ מאיימת, נראה כאילו יחטיף לי מכה אם רק אנסה לטעום משהו.

הוא לא בזבז שנייה והתנפל עלי עוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת - שקרן, רמאי, בוגד מלוכלך, אשכנזי מגעיל שכמוך - היו בין הביטויים היותר מחמיאים שהומטרו על ראשי בנדיבות. אחרי שהצלחתי לקחת ממנו את הכף המאיימת ולהושיב אותו על הספה, (אז מה אם הייתי צריך לשבת עליו קצת? עשיתי את זה בעדינות ולא שברתי לו כלום, רק מעכתי אותו בזהירות) הוא הסכים להפסיק לקלל ולספר לי שהתקשר אחד בשם בוריס, מסר לי ד"ש חם והודיע לי שהיום אין טעם שאבוא לבית החולים כי אריאל שוחרר לשישי שבת הביתה, ואם אני רוצה לראות אותו הוא אצל אחותו, וזה מספר הטלפון.

רוני שלף את הפתק עם מספר הטלפון מכיסו ודחף אותו לפרצופי בכעס נוראי ומיד פרץ בבכי והתחיל להכות אותי באגרופים קטנים, נוקשים וכואבים. עכשיו אני צוחק מקבלת הפנים החמה שקבלתי, אבל אתמול זה היה פחות מצחיק. כלומר, גם אתמול צחקתי, אבל רק קצת, יותר חייכתי, ורק בגלל שכשהוא כועס הוא נראה חמוד כמו ילד קטן, לא בגלל שחשבתי שזה מצחיק שבוריס הרגיז אותו.

התחלתי להסביר שלא ידעתי עד אתמול שבוריס בא לביקור מולדת בארץ, ושפגשתי אותו במקרה בבית חולים, אבל... וכאן באה עוד התפרצות כעס איומה מצד רוני שכבר הסיק שאני ממשיך להזדיין אתו. בסוף פשוט הושבתי אותו מול הבלוג שלי ונתתי לו לקרוא את הפרק האחרון, וברחתי למקום מפלטי החביב – המקלחת. חלטתי את עצמי מתחת למים החמים ולאט לאט נרגעתי.

כשיצאתי לבוש רק בחלוק המרופט שלי (חלוק מגבת שאחי סמי סחב פעם מאיזה מלון בים המלח) מצאתי אותו כועס מול המחשב כי לא סיפרתי לו עוד אתמול על הפגישה עם בוריס. לטענתו זה מעיד על בעיה במערכת היחסים שלנו.

"איתי שתקת אבל בבלוג כן סיפרת." ציין רוני בעלבון, "למה?"

אין לי תשובה הגיונית לשאלה הזו. אולי בגלל שאת הבלוג אני יכול לסגור כשבא לי, דבר שקשה לעשות כשעומד מולך אדם אמיתי.

בסוף יצא רק טוב מהמריבה הזו כי סוף סוף דברנו על עצמנו ועל העתיד שאולי יהיה לנו יחד. רוני ביקש סליחה על הדברים שאמר לי בזמנו בקשר לתכניות שלו בגיל שלושים, והודה שהמישהו שמצא חן בעיניו מהחבר'ה של הקורס הוא בעצם מישהי.

בלי להרגיש נסחפנו בוויכוח על כל הקטע של ביסקסואליות שמבלבלת את כולם, כולל את המסכנים שסובלים ממנה כי כשאתה נמשך גם לגברים וגם לנשים, (רוני אומר שזה בא אצלו בתקופות, פעם ככה ופעם ככה), אתה תמיד מרגיש מקופח ואתה אף פעם לא מרוצה לגמרי ממה שיש לך וגם אם אתה אוהב את הבן זוג שלך אהבת נפש ונהדר לך אתו, והוא יפה, חכם, טוב לב, ונהדר במיטה ומחוצה לה, הוא אף פעם לא יהיה אישה, וכנ"ל אם תתאהב באישה - היא תמיד תישאר אישה ולא תצמיח זין, וככה אתה תמיד רוצה מה שאין ולא מסוגל לשמור נאמנות לאף צד, ומבלבל את המוח לעצמך ולמסכנים שרוצים להיות בני הזוג שלך.

רוני אפילו הראה לי את התמונה של הבחורה ההיא, וממה שראיתי (זו תמונה קבוצתית של כעשרים חבר'ה ככה שלא רואים אותה ממש טוב) היא נראית חמודה, שיער ארוך שחור ופנים עגלגלים מתוקים, והוא נראה מאושר, עומד לצידה וחיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניו.

"אתם נראים ממש חמודים יחד." אמרתי בחמיצות פולנית, ורוני נאנח והלך להביא לי צלחת עם עוף ממולא בפרות יבשים – היה טעים מאוד.

"יום אחד אתה תהיה אישה נהדרת למישהי." עקצתי אותו - מצטער זה לא אני, זה הפולניה הרעה שבתוכי.

הוא נעלב ושוב התחיל לבכות, ביקש שאבין אותו ושלא אלחץ אותו, ושהוא נמצא בתקופה כזו שהוא נמשך מינית אלי, אבל צריך גם נוכחות נשית בחיים שלו, ועוד המון קשקושים ביסקסואליים רגשניים שהרסו לי את כל העונג שבת.

בסוף התפייסנו כמובן. הוא חמוד נורא, וצעיר מאוד, ובאמת מבולבל, ואין טעם לבוא אליו בטענות. הוא כזה ואין מה לעשות. לפחות הוא לא משקר לי. בסוף החלטנו לא להחליט ופשוט לזרום. (ואני רוצה שירשם בפרוטוקול שאני חורק שיניים בתיעוב כשאני כותב את הביטוי המעצבן הזה, אבל אין לי מילה אחרת). הנחתי לוויכוח וזרמתי אתו למיטה, ופחות או יותר נשארנו בה כל השבת. 

היום הקצר ביותר בשנה

היום היה 21.12 היום הקצר ביותר בשנה, כלומר, אמצע החורף. אחריו יבוא הלילה הארוך ביותר כמובן, ומרגע זה ואילך החורף יתחיל לחשב את קיצו לאחור, אם כי ייקח עוד די הרבה זמן עד שהוא יסתיים. זו מעין נקודת ציון בלוח השנה וממש במקרה יצא שבדיוק בתאריך הזה של הלילה הארוך והקר ביותר בשנה, היה רוני אמור לצאת לאפטר הראשון שלו מאז שהקורס התחיל.

תכננו לישון יחד, אבל בסוף זה לא יצא. הוא קיבל את החופשה שלו מהקורס, אבל לא נשאר לישון איתי כי הוא היה עסוק מידי עם הבחורה ההיא – בואו נגיד ששמה סיגלית, שם מתאים לחמודונת כזו - מצטער שאני נשמע מריר, ככה זה אצלי כשמעיפים אותי.

כמובן שרוני לא אמר שהוא זורק אותי, הוא קרא לזה פסק זמן. "בוא ניקח פסק זמן בחודשיים של הקורס שלי." אמר לי בחביבות מתקתקה שעוררה בי בחילה. פסק זמן? מה זאת אומרת פסק זמן? מה זה פה, משחק כדור סל? שאלתי את עצמי, מרגיש את ההרגשה הגועלית הזו שאני מקבל כל פעם שמישהו שאני מאוד מאוד מחבב פוגע בי בלי סיבה. מין הרגשה קרה וכבדה כזו בתחתית הבטן.

"אני לא מבין. למה אתה מתכוון?" אמרתי בשקט והתיישבתי.

הוא התיישב מולי והתחיל להגיד שהוא מבולבל ושהוא רוצה לתת לעצמו צ'אנס לדעת על מה בדיוק הוא עומד לוותר, שהוא עוד נורא צעיר ושהוא לא יכול להרשות לעצמו לוותר על הסיכוי להקים בית בישראל, (נשבע לכם שהוא באמת השתמש בביטוי המופלץ הזה - בית בישראל), בלי להיות משוכנע במאה אחוז שהוא באמת לא יכול להיות עם אישה, ושהוא מצטער אם נפגעתי, אבל אולי הוא לא הומו, ואם הוא לא יבדוק איך הוא ידע?

בסוף הוא התחיל לחזור על עצמו ואמר כל פעם את אותו הדבר, אבל בניסוח שונה. זה היה קצת משעמם ולכן הפסקתי להקשיב. נתתי לדברים שלו לעבור לי מעל הראש וסתם ישבתי מולו והסתכלתי על הידיים שלי.

לא יודע אם אמרתי לכם את זה, אבל יש לי ידיים גדולות ומכוערות מאוד. האצבעות שלי עבות ומגושמות ובעלות ציפורניים שחורות - ידיים שרוטות של פועל, גדולות ומקושטות בצלקות קטנות פה ושם. נכון, הן חזקות מאוד והן יודעות לעשות המון דברים, אבל הן ממש לא נראות משהו. במקום להקשיב לו הסתכלתי על הצלקות והשריטות על כפות הידיים שלי וחשבתי על כל מאות הדברים שאני יודע לעשות אתן למרות שהן כאמור לא מראה משובב נפש.

"נו, אז מה דעתך נמרוד?" שאל רוני לבסוף, קוטע את ההתעמקות שלי בכפות ידי.

"דעתי על מה?" שאלתי בפיזור נפש. בזמן שהוא דיבר הספקתי לספור בערך שלושים דברים שהידיים שלי יודעות לעשות. התחלתי בהחלפת גלגל מפונצ'ר והגעתי עד תפירת כפתורים, והשאלה שלו הוציאה אותי מהריכוז.

"על זה שנעשה פסק זמן עד שאני אברר אם אני יכול להיות עם סיגלית?"

הרמתי את הראש, הסתכלתי עליו - הוא בחור נאה מאוד, ממש חמוד. קצת נמוך ודי רזה, יש לו עור קטיפה שחום וחמים ועיניים של במבי, גדולות כהות וארוכות ריסים, ולמרות שהוא נראה צעיר ותמים כזה, כל מי שיטרח לברר יגלה שהוא מחביא הפתעה ממש נהדרת בתחתונים שלו.

אני לעומתו (כבר ציינתי את העובדה הזו די הרבה פעמים), נראה כמו סתם פועל שחור. הומו דפוק בלי משפחה, סוחב עבר שאין להתגאות בו וצופה לעתיד די מפוקפק. מי אני שאפגע בסיכויים שלו לחיות חיים נורמאליים ולהיות בעל משפחה וילדים?

"תעשה מה שאתה חושב לנכון רוני," אמרתי, "אבל אני רוצה שתדע שאצלי פסק זמן זה דבר שאוכלים כשבא לך משהו מתוק, אני לא עושה פסקי זמן בחיים שלי, ואני חושב שאם עד גיל עשרים ואחת לא נמשכת לבחורות אין שום סיבה שזה יקרה דווקא עכשיו, אבל כמובן שזכותך לנסות. אני מאחל לך שתצליח, ועכשיו לך מפה כי אני עסוק." פתחתי את הדלת ועמדתי עם הידית ביד כמו שוער, ממתין שהוא יצא - מחווה קצת דרמאטית, אני מודה, אבל איכשהו הרגשתי שהיא במקום.
זהו, הוא הלך ואת הלילה הארוך ביותר בשנה ביליתי לבד. די אירוני אם נחשוב שביום הקצר ביותר בשנה הייתי מאושר רק מהמחשבה שהנה החבר שלי חוזר אלי ונוכל להיות יחד אחרי שהתגעגעתי אליו יומיים תמימים.

אפשר להגיד שזה סיפור חיי – שמחה קצרה מאוד וכאב לב ממושך, ארוך ואפל.

***

התעוררתי למחרת בבוקר לשמע קול ציוץ מכני מעצבן. ככה הפעמון שלי מצלצל - כמו ציפור. "כנף רננים נעלסה." אמר רוני וצחק כששמע את הצליל לראשונה. היחיד שאוהב את הצליל הזה הוא דני, הוא טורח ללחוץ על הפעמון כל פעם שהוא עובר לידו, אם צריך או לא צריך. הבוקר באמת שלא היה צורך בכך כי נרדמתי, בניגוד גמור למנהגי בדרך כלל, עם דלת פתוחה.

אחרי כמה צלצולים דני התעייף מהצליל הציפורי המזויף ושעט במרץ מפחיד לחדר השינה. "בוקר טוב!" צעק ותלש מעל לראשי הכואב את כובע הצמר שחבשתי,

"למה אתה ישן עם בגדים?" שאל בסקרנות וקפץ עלי, "תראה איזה שערות מצחיקות יש לך מהכובע!" פרע את שערותיי, "אתה צריך להסתפר." הודיע לי בעליצות, "אולי נלך היום למספרה? אתה תסתפר וקוקו ייתן לי שוקולד פילים."

שוקולד פילים שוקולד קוט ד'אור (פיל הזהב) המעוטר בציור פיל מזהב. קוקו שומר אותו בפינת הארון של המספרה, מאחורי המסכות לשיער ומכבד בו בנדיבות את כל מי שהוא חפץ ביקרו, ודני, כמו כל ילד, חולה על שוקולד.

"בסדר." גנחתי, "רק רד מעלי ולך להכין לי קפה, ותכבה בדרך את הבוילר." הסיפור על איך נרדמתי עם בגדים ועוד השארתי את הבוילר דלוק מציג אותי באור מגוחך, אבל פה, בבלוג הפרטי שלי, החלטתי שאני משאיר את הבושה בצד ומספר הכל. 

אחרי שהוא הלך החלטתי שאני לא נותן לפסק זמן שלו לשבור אותי. לא רוצה, לא צריך! שילך לעשות לו פסקי זמן עם הסיגלית הזו, מה אכפת לי? אמרתי לנפשי, והמשכתי בתכניות שלי כרגיל. למדתי, בישלתי, (טוב, עד כמה שאני יודע לבשל), ואפילו הדחתי כלים. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן ללכת לתפוס לי מישהו בגן הסמוך לביתי. התלבשתי חם, מתעלם מכך שכבר כמעט חצות ומחר יום עבודה, ומה שגרוע יותר - בכלל אין לי חשק ולא בא לי.

אולי זה לטובה חשבתי לעצמי, אני הרי כבר יודע מניסיון שכשאני במצב רוח כזה נרגז ודווקאי אף אחד לא מוכן ללכת איתי. הם כאילו מריחים עלי שאני לא באמת חרמן וכולם נרתעים ממני ואז, כשכבר הייתי עם רגל אחת בחוץ הוא התקשר פתאום לנייד שלי. בכלל לא שמתי לב שהוא דלוק.

"איפה אתה?"  שאל.

"בדרך החוצה."

"בשעה כזו?"

"זו השעה הכי טובה לתפוס זיון, ההצגה השנייה נגמרה וכל החרמנים שיצאו מהקריון עושים סיבוב בגן לפני שהם הולכים הביתה."

"אה..." אמר רוני ושתק.

"למה התקשרת?" שאלתי אחרי שהשתיקה התחילה להכביד עלי.

"סתם, דאגתי לך. אנחנו לא יכולים להישאר חברים למרות הכל?" הוא שאל בקול עצוב כזה שעוד רגע יהפוך לבכי.

"לא חושב." פסקתי מהר, לפני שהמצב יהפוך נזיל מידי. 

"יכולתי לא לספר לך עליה ולא היית מרגיש שום דבר." הוא התרגז פתאום, "ניסיתי להיות בסדר אתך ועכשיו אתה כועס עלי?"

"אני לא כועס." שיקרתי.

"שקרן." אמר רוני החכם, "וגם אני כועס עליך, רק אתמול עזבתי, אתה לא יכול לחכות קצת לפני שתרוץ לגן לתפוס איזה שרמוטה בת אלף?"

"לא, אני לא יכול. חולה על שרמוטות ואחרי ששרמוטה אחת עזבה אני חייב שרמוטה חדשה." עניתי בנבזות. הוא השמיע גניחה נדהמת, קילל אותי וסגר. 

העפתי את הטלפון על הרצפה, בכיתי קצת, והחלטתי לחכות עוד כמה דקות בעיניים עצומות עד שהעיניים שלי יפסיקו להיות אדומות. דקה אחר כך התעוררתי לקול הציוץ המכני של כנף הרננים הנעלסה של פעמון הדלת שלי, והנה השעה שבע בבוקר.

בדרך לפנימייה של דני - הוא כמובן הפסיד את ההסעה והייתי צריך להסיע אותו - הגעתי למסקנה שהמפתח לחיים מסודרים ובריאים הוא מידור קפדני. אסור לי להניח לרשות אחת בחיי לחדור לחברתה. מהיום חשבתי לעצמי תוך נהיגה איטית בפקקים של הבוקר, אני לא אתן לאף חלק מחיי לגעת בחלק השני - במחסן אני אהיה מקצועי לגמרי, ולא אניח לשום דבר להסיח את דעתי מהעבודה.

במכללה אתרכז רק בלימודים, לא אחליף מבטים ובדיחות עם מקס, לא אקבל הזמנות למסיבות. לימודים ודי. בבית אהיה שכן טוב של אליס, חבר של קוקו וז'וז'ו, ואח בוגר לדני. אף אחד שם לא צריך לדעת עלי כלום, ובגן אני רק דופק והולך. מזיין בשקט, בלי הרבה דיבורים וחוזר הביתה להתרחץ. רק ככה יהיה לי שקט בחיים החלטתי בעודי מקשיב לדני שקשקש על החברים שלו, על הלימודים שלו, ועל החבר המוזר של אימא שלו ואז הוא שאל אותי פתאום למה רוני לא היה אצלי אתמול ומתי הוא יבוא לבקר? והרס לי בבת אחת את כל המידור. מה אפשר לעשות? ככה זה עם ילדים.

הבטחתי לו שאני אאסוף אותו היום מהפנימייה ונלך לאכול שוקולד פילים במספרה, והסברתי שיש לי נזלת ועיניים אדומות רק בגלל שאני מצונן. מה פתאום בוכה? אני לא בוכה, אני כבר גדול מידי לבכות. אחר כך הורדתי אותו בשער של הפנימייה, מחקתי מעלי את הפרצוף של האח הבוגר, שמתי את הפרצוף של מדביק תוויות ונסעתי לעבודה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה