יום שבת, 30 בדצמבר 2017

9. בחור חיובי

בסוף כן ראיתי את חגיגות היובל לאירוויזיון ואפילו נהניתי, אם כי התאכזבתי מאוד שוולארה לא זכה במקום הראשון. מילא, גם מקום שני זה מכובד מאוד. נכון, תכננתי לצאת לטיול רגלי עם מולי, אבל במשך השבת הוא הספיק להתפייס עם ליאור ולהחליט שהוא כן רוצה לשבת עם כולם ולראות איזה שיר יזכה במקום הראשון, וחוץ מזה גם בוריס וולאדי הגיעו ככה שלא היה טעם לקחת אותו אליהם.

בגלל שביום שישי הם טחנו מול הטלוויזיה, והמשיכו עם זה גם בשבת, השיחה עם האורחים שלנו ליאור מיצי ושות' נסבה על דיאטה, ומובן ששוב רוני התחיל לקטר שאני לא אוכל בריא ונכון, ובעיקר אוכל מעט מידי. ניסיתי להסביר שבגלל שיש תרופות שצריך לאכול לפני שלוקחים אותן כל נושא האוכל שפעם היה רק כדי להשביע רעב (ואם האוכל היה טעים זה היה גם תענוג), נעשה בשבילי כמו סקס בשביל זוגות שלחוצים להיכנס להריון ושוכחים שסקס זה קודם כל כיף.

"יש תקופות כאלו של חוסר תאבון וצריך להיות סבלני ולא להציק." הסברתי.

"חוסר התיאבון שלך זה בגלל שאתה בדיכאון." פסק רוני, ושוב נדנד שאראה מישהו, כלומר פסיכולוג.

כאילו שאין לי מספיק עם הקבוצת תמיכה הזו ושאר הרופאים שיורדים לחיי. רוני, אולי בגלל שאימא שלו תמיד הייתה חולה והיפוכנדרית, מקשר אהבה לדאגות בריאות, ולפעמים אני חושב שהוא ממשיך להיות איתי רק בגלל שהוא נהנה לטפל בי. אני רוצה להיות בשבילו החבר שלו, לא מקרה רפואי שזקוק לטיפולים ודאגה.כדי לסיים את הוויכוח הטיפשי הזה הסכמתי שהם ימדדו וישקלו אותי ודי הופתעתי כשגיליתי שירדתי למשקל 76 קילוגרם. תמיד שקלתי 80 ואפילו קצת יותר. מסתבר שגובהי הוא לא סתם מטר שמונים וקצת כמו שחשבתי עד היום אלא מטר שמונים ושלוש בדיוק, וליאור, המומחה שלנו לענייני דיאטות ומשקל אמר שבחור רחב כמוני צריך לשקול קצת יותר, ומיד הרים לי את החולצה ומישש לי את הצלעות כאילו שהוא הולך להכין ממני צלי או משהו והודיע לי שאני שדוף ועלי לחזור ולהתרפד קצת ונתן לי קרמבו. הריח של השוקולד עשה לי בחילה, אבל כולם הסתכלו אז אכלתי. הקרמבו הזה נשאר תקוע לי בגרון שעות אחר כך. הייתי רוצה שיפסיקו לבדוק אותי, לדבר עלי, להציק לי, ולהפוך את האוכל שלי לנושא לדיון – זה הורס לי את כל שמחת החיים שעוד נשארה לי.

כשהשידור התחיל ישבתי מול המחשב שבקיץ העברתי לסלון, והתכתבתי במסנג'ר עם יוני. הוא נמצא עכשיו בחיפה אצל סבא וסבתא שלו, ממש קרוב אלי, ונורא נורא מתחשק לי להיפגש איתו, לראות אותו, לגעת בו גם פיזית, לא רק במילים, אבל זה חייב כל כך הרבה תיאומים והתחמקויות והסברים... ובסוף אני מניח שזה ייגמר באכזבה כמו כל הפגישות הווירטואליות ואני אאבד את החבר הווירטואלי היחיד שלי. עדיף ככה, שנישאר רק ידידים בלי מגע פיזי.

רוני שתק ורק הסתכל עלי בלי מילים, לאות תודה על האיפוק שלו כיביתי את המחשב וישבתי עם כולם, ונסחפתי עם האווירה הטובה והצחוקים והבדיחות, אבל לא נגעתי באוכל. פיצה וגלידות לא בא לי, וקולה אני ממש שונא, ובירות עוד יותר.

"לא אכלת כלום מאז הקרמבו הזה שליאור נתן לך." אמר רוני אחר כך, כשכולם הלכו ורק אני והוא נשארנו עם מולי והבלגאן.

"ואתה לא עשית עדיין בדיקת דם אחרי..." ואז ראיתי שמולי מקשיב למריבה והשתתקתי, אבל הוא ידע טוב מאוד שאני מתכוון לקטע המופרע הזה כשהוא ליקק לי את השריטה באצבע.

"אחרי החגים אני אבדק." הוא הבטיח, "וחוץ מזה אתה סתם נלחץ."

"למה הוא צריך להיבדק." לא התאפק מולי לשאול. הוא היה קצת שתוי, אחרת הוא לא היה מתערב.

"כי מנחם אידיוט וחושב שהדם שלו מורעל." התפרץ רוני שגם הוא היה טיפה שתוי. "מתי תבין, מפגר אחד, שאתה לא רעיל ולא טמא?" צעק עלי.

אמרתי לו לסתום והלכתי לחדר השינה שלנו. אחרי שהוא הפעיל את המדיח הוא בא אחרי. נשכבנו לנו, מכורבלים יחד, ורבנו על חוסר הזהירות שלו ועל הזלזול שלי בתרופות ועל זה שהוא קנאי ושאני כל הזמן יושב עם האף בספר או במחשב. כדי לעצבן אותו חזרתי על החוכמה שלי שאני בחור חיובי עם דם רע והוא באמת התעצבן וניסה להכות אותי, ואני תפסתי לו את הידיים חזק מעל הראש וליטפתי לו את התחת, קודם ביד הפנויה, ואחר כך עם הלשון ואחר כך...

אחרי שהתרחצנו הלכנו לישון ועדיין לא דיברנו על מה שדדי סיפר לי, אבל הוא לא הניח לי להירדם עד שהבטחתי לו שאני אוהב אותו מאוד, ורק אותו אני רוצה, ואני לא אפגש עם אף אחד אחר חוץ ממנו. למרות שלא אמרתי כלום השיחה עם דדי ביאסה אותי מאוד. אני שונא את השיחות הללו של – התלבטתי המון זמן והחלטתי לספר לך לטובתך כי אני חבר שלך, ואני במקומך גם הייתי רוצה לדעת – תרשה לי לתקן אותך דדי, במקומי לא היית רוצה לדעת, ומה זה חשוב בכלל היום מה ועם מי הוא עשה אז? שתוק כבר ותפסיק לספר לי דברים לטובתי.


חזרתי אתמול הרוס מעייפות. היה מן יום מעצבן כזה בעבודה. הכל השתבש שום דבר לא עלה יפה, הכל התאחר וכל התוכניות נעשו בסיס לשינוי. לא אוהב ימים כאלו. אפילו הסגן שנורא התאמץ להיות בסדר ולא להתרגז נשבר לקראת סוף היום וצעק. הבנתי אותו לגמרי, באמת היה יום מתסכל. חזרתי הביתה רצוץ וצנחתי מול המחשב רק כדי לגלות שהיום הנחס הזה ממשיך גם בבית – רוני התקשר להגיד לי שהוא נוסע מהעבודה ישר להורים שלו כדי לקנות איתם טלוויזיה והוא בטח כבר יישאר אצלם לישון. כן, ואני מלכת אנגליה. לכל אחד מאתנו יש בפינה קטנה וקרה אי שם בקצה ליבו מחשב קטן ואפור שעליו נערך מאזן חסר רגש ומדויק מאוד של הרווח וההפסד שיש לנו ממערכות היחסים שלנו. ברגע שהמאזן מראה הפסדים חוזרים ונשנים אנחנו סוגרים את הבאסטה, פשוט ככה, והמאזן שלי עם רוני מתחיל לסבול מהפסדים כרוניים לאחרונה. אני משקיע חום, ורגש, ואהבה, וגעגועים, ומקבל סיפורים על ההורים שלו, (ששונאים אותי), דיווחים טרחניים על מצבי הרוח והבריאות שלהם ואיך הם לא יכולים לצאת מהבית בלי רוני שיחזיק להם את היד. גם אני צריך מישהו שיחזיק לי את היד אחרי יום עבודה מפרך. למה אני לא יכול לדבר איתו כמו עם חבר? איפה האהבה והחברות והשמחה? פעם הם היו פה. לאן הם נעלמו?

הסעתי את דני הלחוץ לאן שהוא היה צריך להגיע, חזרתי הביתה ונכנסתי לדירה של ליאור כדי להוציא עליהם עצבים בגלל המוזיקה המרגיזה שהם משמיעים בקולי קולות אבל לפני שהספקתי לפתוח את הפה הם הנמיכו את הווליום, הגישו לי ארוחת צהרים, וכרכרו סביבי מלאי חרטה. ליאור הפציר בי לתת לו רשימת קניות כי הוא בדיוק עכשיו קופץ למגה, ומיצי התנדב לעשות לי מסג', מה שגרם לסשה ולדימה לצחקק בעליזות. אולי הם יודעים משהו שאני לא יודע על המסג'ים של מיצי?

מיד אחר כך מולי בא לספר שרוני השאיר לי הודעה שהוא בדרך הביתה ופתאום הכל נראה קצת פחות קודר. בלילה ניסיתי לדבר עם רוני על העתיד שלנו, אבל עד שהספקתי לפתוח את הפה התחיל 'עמוק באדמה' ואחר כך פשוט נרדמנו. אולי בפעם אחרת, אחרי הכל כל תכנית היא בסיס לשינוי.

***

כל הבוקר טרחתי על ניקיון, סידורים ובישולים. לעומת אימא שלי שהייתה נתקפת תזזית בימי שישי ולא נרגעת עד לרגע הדלקת נרות השבת הייתי די רגוע, אבל בכל זאת קמתי מוקדם בבוקר, עשיתי קניות לשבת, רוכש מתוך דחף פתאומי דג סלמון ששוקי הקצב נשבע לי שקל מאוד להכין אותו ושהוא טעים מאוד - במחיר שהוא עלה לי חסר לו שלא - אחר כך חזרתי הביתה והתחלתי לעבוד. שטפתי וקרצפתי וגירפתי, ואפילו ניקיתי קורי עכביש מהפינות. מולי התגלה כעזר כנגדי וגם, הפתעה הפתעה, כבשלן לא רע בכלל. עד הצהרים הוא כבר הרגיש מספיק נוח איתי והעז לשאול אותי מה זה ויאז'ה.

"מאיפה שמעת את הביטוי הטיפשי הזה?" נזפתי בו.

הוא התפתל במבוכה ומלמל משהו על צ'אטים ואטרף וכיוצא בזה. אמרתי לו שזה ביטוי סלנג להומו זקן, אבל שלא ייקח ללב כי בעדה שהוא מנסה להסתפח אליה שלושים פלוס נחשב לזקן.

"אני לא מרגיש זקן." אמר מולי במרירות, "אולי אני כבר לא ילד, אבל אני לא זקן. בן כמה אני נראה לך?"

אני שונא שאלות כאלו, אני אף פעם לא יודע מה לענות. ברגע שמבקשים ממני לנחש גיל של מישהו ראשי מתרוקן לגמרי ואני הופך לעילג. גמגמתי שאני לא טוב בזה והוא נראה לי בן ארבעים מינוס, פחות או יותר.

"אני בן ארבעים ושתיים." אמר מולי, "ופתאום גיליתי שבן אדם בגילי נחשב באטרף לקשיש."

"האמת שאף אחד לא אומר שם את הגיל האמיתי שלו."

"את זה הבנתי כבר לבד, בגלל זה אני משקר שאני בן שלושים ושמונה, אבל זה טיפשי."

"מה שטיפשי זה להיכנס בכלל לאתרים של הומואים."

הוא הסתובב בגבו אלי בניסיון להסתיר ממני את ארשת פניו, אבל יכולתי לנחש את אומללותו ממראה גבו. "אז איפה אני אמור להכיר בחורים?" שאל בקול נמוך, מבויש.

הרגשתי שאני מתאייד מרוב מבוכה. "יש... יש מסיבות, או פאבים, או בתי קפה או..."

"חמי," הוא הסתובב, שוכח את מבוכתו, "אני חרמן, ואני אוהב בחורים צעירים, ממש צעירים, יותר צעירים ממך."

"אבל מולי," סקרתי אותו בייאוש. הוא נראה קצת יותר טוב בזמן האחרון. מאז שהתחיל לגור כאן רזה מעט ושיפר את בגדיו ותסרוקתו, אבל עדיין אף אחד לא היה חושב שהוא בן עשרים, אפילו שלושים אי אפשר היה לתת לו. "מה רע בגברים בגילך? לפחות תוכל לדבר איתם אחר כך."

"אני לא רוצה לדבר, דיברתי מספיק כשהייתי נשוי, עכשיו אני רוצה לזיין." פסק מולי, "אני רוצה בחורים חלקים, שחומים, רזים, אבל לא נשיים מידי." פירט את העדפותיו.

"מישהו כמו רוני." הצטחקתי.

מולי האדים ואגלי זיעה צצו מעל שפתו העליונה. "כן, מישהו כמו רוני." הודה.

הבטנו זה בזה במבט ממושך ושתקנו. אני כי הייתי נבוך ולא היה לי נעים לספר לו שרק כסף ישיג לו את מה שהוא רוצה, והוא... לא יודע למה הוא שתק, אולי מהבושה. המשכנו לעבוד ועד הצהרים הבית הדיף ריחות טובים של מאכלים וניקיון. ישבנו לאכול ושוב חזר מולי לנושא שהעיק עליו.

"אתה בטח חושב שאני מניאק." העז להגיד.

"אני חושב שאתה מנסה לפצות את עצמך על השנים שאיבדת, אבל זה לא ילך מולי."

"יש צעירים שדווקא אוהבים מבוגרים מלאים." העז מולי להעיר, ותקע את עיניו בצלחת.

"כן, יש, אבל רובם אוהבים את הארנק המלא שלהם." הרשיתי לעצמי להיות גס רוח.

"זה מה שאתה אוהב אצל בוריס?" החזיר לי מולי מידה כנגד מידה.

נאנחתי, איך אני יכול להסביר את הקשר שלי עם בוריס למולי. אני לא יכול, בטח שלא עכשיו כשהוא חרמן ומפנטז על איזה צעיר לוהט שיחזיר לו את אשליית הנעורים האבודים שלו. "בוריס תפרן, וחוץ מזה אף פעם לא היינו בקטע של אהבה. אצלנו זה רק ידידות וסקס."

"רק סקס זה בסדר גמור מבחינתי." הודה מולי בכנות שקצת הצחיקה אותי, אבל בעיקר העציבה אותי.

"נו, אז מה אני עושה?" שאל כשפינינו יחד את השולחן.

"שם כמה שטרות בארנק, מחכה עד שעה אחת עשרה בערך והולך לגן."

מולי העווה את פניו בתיעוב ושתק.

"אתה גם יכול ללכת לאיזה פאב, יש אחד ברחוב מסדה נדמה לי... אבל אל תשכח את הכסף."

"פאבים זה משעמם. מה עם מועדונים? קצת לשתות, קצת לרקוד."

סקרתי את גזרתו השמנמנה ופניו העגלגלים וניסיתי לשכנע אותו שהוא לא ירגיש נוח בין כל הצעירים המפזזים לקצב הרעש שמכונה בימינו מוזיקה, במיוחד לאור העובדה שהשמחה האמיתית מתחילה בשעה שאזרחים מהוגנים כמונו כבר מכבים את הטלוויזיה ופורשים לשנת לילה.

"לא אכפת לי." הטיח מולי בזעף, "אני רוצה לחיות. אני רוצה לבלות, לרקוד, להשתכר, לעשות סמים וסקס בשירותים."

"עכשיו נזכרת? איפה הייתי בעשרים השנה האחרונות?" התבדחתי כדי להסתיר את המבוכה שעוררו בי דבריו. תאוות החיים שלו שהתעוררה עשרים שנה מאוחר מידי עוררה בי רחמים ופחד. פחד שגם אני אתעורר פתאום ואגלה שכבר עברתי את גיל שלושים ועדיין אני מתפקד כמין תחליף אבא לרוני שממשיך לדלג בעליזות בין שני עולמות, פחד שאני מבזבז את חיי המדף הקצרים שלי כהומו על הילד הסקסי הזה שעדיין לא יודע לאיזה כיוון ינווט את חייו.

כאילו המחשבה עליו משכה אותו הביתה רוני התגשם פתאום בפתח הבית, שיבח את הניקיון ואת האוכל, טעם מפה ומשם, התלהב מהסלמון ונישק את לחיו של מולי שהאדים עד לאוזניו והציע לרוני לצאת איתו לבלות במועדון 'החורבה' בעיר התחתית.

"בטח." אמר רוני בעליצות, "אבל בתנאי שאתה תהיה זה שלא שותה."

מולי הסכים בלהיטות שעוררה בי עצב ולאות תודה ליטף את כתפו של רוני. הליטוף הגנוב הזה הרגיז אותי, אבל שתקתי וכולנו הלכנו לנוח את מנוחת הצהרים. "תתנהג איתו בעדינות, הוא קצת דלוק עליך." הזהרתי את רוני כשהיינו לבד.

"מי, הקשישון הזה?" הצטחק רוני, "מה פתאום?"

"הוא מנסה להספיק עכשיו מה שהוא לא הספיק לפני עשרים שנה. הוא רק נראה בן ארבעים, בלב הוא מרגיש בן עשרים, ואתה בדיוק הטעם שלו."

"שטויות." פטר רוני את מולי בקוצר רוח ונשכב עלי, ממסגר את פני בכפות ידיו, "אתה בטוח שלא תבוא איתנו?"

"רוני, די. אתה יודע מה דעתי על הקטע הזה של בילויים במועדונים, מיציתי את זה. אני אוהב ללכת לישון בחצות, ושונא רעש ועשן של סיגריות."

"ומה איתי. אותי אתה עוד אוהב?" חקר בצחוק, בטוח בתשובתי החיובית. כששתקתי והסבתי את פני ממנו הוא הרצין וירד מעלי. שכבנו גב אל גב ושתקנו. מגע עכוזו החלק בגבי ותחושת חום גופו נעמו לי מאוד. גיששתי בזהירות בכפות רגלי אחרי כפותיו, מלטף אותן בעדינות באצבעות רגלי, מתענג על מגע כריות בהונותיו החלקלקות בבהונותיי."מנחם, קראתי בבלוג שלך."

נאנחתי.

"יש לי הרגשה שאתה רוצה שנפרד, שנמאסתי עליך."

"לא נמאסת עלי חמוד, אבל קשה לי שאתה גר קצת פה וקצת שם, נמאס לי שאני אף פעם לא יודע מה קורה אתנו."

הוא התיישב והשעין את ראשו על כפות ידיו. "אתה מדבר ככה בגלל שאני יוצא הערב בלעדיך?"

"לא, מה פתאום. תצא, תעשה חיים בכיף. זה לא זה, זה פשוט..."

"אתה לא אוהב אותי יותר." פסק רוני נוגות והלך למטבח.

הצצתי באלכסון מבעד לדלת חדר השינה וראיתי שהוא מוציא את הכלים מהמדיח ותוך כדי כך מנגב מידי פעם את לחייו הלחות מדמעות בגב כף ידו. נשארתי בחדר השינה, מנסה לברר ביני לבין עצמי מה אני מרגיש כלפיו, אבל מראה פניו העצובים ושפת הגוף האומללה שלו - מעולם לא ראיתי מישהו מסדר כוסות בארון בטראגיות מרשימה כזאת – הסיחו את דעתי.

הניסיון שלי להיאבק בדחף לרוץ אליו ולנחם אותו נכשל. הוא היה אומלל. לא יכולתי לשאת את זה. רצתי אליו וחיבקתי אותו, נישקתי את דמעותיו, לקחתי אותו למיטה ואהבתי אותו עד שהתעייף ונרדם. אולי מחר יהיה לי זמן לשבת ולחשוב מה אני מרגיש כלפיו?

אין תגובות:

פרסום תגובה