יום שבת, 30 בדצמבר 2017

18. לפתח חטאת רובץ

הכל התחיל הבוקר כשקמתי לעבודה - לא היה קר, השמש זרחה, יצאתי החוצה בלי מעיל וגיליתי שעל עץ האלון הזקן והמקריח שמול הבית החדש שלנו (אלון תבור למי שכבר שכח), צצו לפתע ניצנים קטנטנים וירוקים שיהפכו בעוד כחודש לעלים רעננים. "הנה, החורף עומד להסתיים." אמרתי לרוני בהתפעלות, וליטפתי את העץ שנראה עכשיו עוד יותר יפה. נכון, הוא צחק עלי, קרא לי מחבק עצים, ואמר שבטח בפורים ירד מבול כמו תמיד וירטיב את כל התחפושות של הילדים, והכריז שעד פסח אין בכלל מה לדבר על אביב. הוא כנראה צודק, אבל אני חש שסופו של החורף עומד בפתח, ואם רוני לא היה מתעקש שאחבוש משקפיים לא הייתי מבחין בכך.

בעבודה ישבתי בחדר הלייזר וחשבתי איך אני מסביר לקוראים שלי משהו שעד היום הסתרתי מהם כי חששתי מתגובתם, והנה, טלפון ממר מיכאלוב שמבקש אותי למשרד, קוטע את שרעפי. אני מודה, גם הפעם קצת פחדתי, אבל פחות מאשר בפעם הקודמת. מר מיכאלוב הפתיע וחייך אלי - הוא לא טיפוס חייכן - ושאל מה דעתי לבוא לעבוד אצלו בבית המלאכה? אמרתי שאני אשמח, אבל אני עדיין צריך להשלים סמסטר אחד. הוא אמר שלא אדאג, הוא מודע לזה שאני לומד והוא רוצה שאדע שהוא מאוד מעריך אותי שאני רוכש השכלה מקצועית, וזו אחת הסיבות בגללן הוא רוצה שאבוא לעבוד אצלו. הוא לא פירט את הסיבות הנוספות ואני לא שאלתי, אבל לכם אני יכול לגלות שהסיבה השנייה והחשובה ביותר היא שאני הבן אדם היחיד שהצליח לא לריב עם הסגן אפילו פעם אחת מאז שבאתי לעבוד שם, וזה לדעתי הכישור הכי חשוב שיש לי.

כמובן שהסכמתי מיד (אם הייתם רואים את התורים בלשכת האבטלה גם אתם הייתם מסכימים בלי בעיות), ורק ציינתי בשקט, כמעט בלחש, שאני מקווה שהוא יודע שאני לא נשוי ושאני לא אתחתן אף פעם. מצטער, אבל לא היה לי אומץ להצהיר בקול גאה שאני הומו. לשמחתי מר מיכאלוב לא התפלא כלל ולא ביקש הבהרות (רק כשיצאתי משם קלטתי שהוא בטח דיבר עלי עם אבא של אריאל), ורק עשה כן קטן ונבוך עם הראש ואמר שזה בסדר. "הנה, גם הרואה חשבון שלנו רווק וזה לא מפריע לאף אחד." לחצנו ידיים ואז הוא הזכיר לי שהוא מקווה שאני מבין שאם יהיה לחץ במחסן אני אמור ללכת לעזור להם כמו שעשיתי עד עכשיו. אמרתי שכן, אין בעיות, והוא אמר, "יופי, אז עכשיו יש להם לחץ. לך מהר כי הם משתגעים שם."

רצתי מהר למחסן ובאמת היה שם בלאגן. שתי משאיות באו בבת אחת עם סחורה וכל אחד מהנהגים רצו שיפרקו ממנו קודם. הם כמעט שהלכו מכות מרוב כעס (נהגים הם עם קשה עורף), אבל בסוף הכל הסתדר. התחלקנו לשתי קבוצות ופרקנו את הכל מהר, ולהפתעתי אריאל שאף פעם לא עזר בסחיבת ארגזים נתן גם הוא כתף וסחב כמו גדול.

אחר כך, כשהחלפנו בגדים לפני היציאה הביתה הוא השוויץ לפני בתוצאות העבודה שהוא עשה על עצמו בחדר הכושר. לדעתי הוא נשאר רזה כמו תמיד, אבל בניגוד לפעם האחרונה בה ראיתי אותו הוא נראה מלא מרץ ושמחת חיים ולדעתי עדיף לו להזיע בחדר כושר מאשר להתבוסס בכל מיני שטויות רוחניות. ביום שישי לקחתי אותו לבית החדש להראות לו כמה הכל יצא מוצלח, ואחר כך למספרה, כי השערות שלו נראו כבר כמו רעמה של אריה והסתירו לו את הפנים. חבל שאני לא יכול לשים לכם כאן תמונה, אבל אני מקווה שתאמינו לי - הוא בחור יפה מאוד.

בזמן שהוא הסתפר, (לקח לקוקו המון זמן לחפוף לו את השערות), ישבתי וקראתי ספר נהדר שנקרא "הר אדוני" של ארי דה לוקה. בזמן שקראתי את הספר הדק והחכם הזה רוני התקשר אלי מהעבודה והודיע לי שהיום אנחנו מארחים בפעם הראשונה בחיינו. "אחותי שולי ובעלה גבי באים לבקר אותנו. הם יהיו פה בשעה שש בערב, ואתה צריך להכין את הבית שהכל יהיה מושלם." פסק רוני, ומיד הכתיב לי רשימת קניות וציווה עלי לזוז מיד לחנות, ואחר כך לנקות היטב כל פינה בבית.

נטשתי את אריאל ורצתי לקניות, ואחר כך חזרתי לצחצח את הבית. רוני התקשר כל שעה בערך להנחית עלי פקודות חדשות, ובשלוש אחרי הצהרים היה עלי לעבור מסדר המפקד כשרוני משחק את תפקיד המפקד המשפיט מהגיהינום. אחד הדברים שאהבתי בבית היה ריצוף הקרמיקה בצבע טרה קוטה שיש בסלון ובמטבח, אבל עכשיו אני שונא אותו. רואים עליו כל סימן קטן, ורוני התנהג כאילו כל פירור אבק הוא אסון נורא. לא כל כך אהבתי את זה, אבל שתקתי. בחיים לא ראיתי אותו כל כך עצבני ולא רציתי להקשות עליו עוד יותר. "זו רק אחותך הגדולה ובעלה, מה אתה כזה לחוץ?" ניסיתי להרגיע אותו, "תגיד, הגבי הזה, זה לא הגיס שגנבת ממנו את האופנוע?"

"רק השאלתי אותו." מחה רוני, "ושלא תעז ללכת לנוח עכשיו, צריך לעשות עוד המון דברים ואני רוצה שהכל יהיה..."

"מושלם, אני יודע." גנחתי בעייפות. אני מבין שהוא רצה להרשים את אחותו שכמובן תלך לדווח הכל להורים שלהם, אבל אחד מהתענוגות הגדולים של חיי הוא הנמנום בימי שישי בצהרים כשאני מוקף בעיתוני סוף השבוע המרשרשים. היום נשלל ממני התענוג הקטן הזה ואם לא די בכך גם ספגתי גערות אין סוף מרוני.

הוא הטיל עלי לטגן את הסיגרים והפסטלים, וכל טענותיי שאני שונא לטגן נדחו בבוז. "אתה יודע ששמן רותח בשלוש מאות מעלות?" סיברתי את אוזניו של רוני שטרח על תבשיל מסובך עם אורז וירקות, ואני לא יודע מה עוד.

"אז מה? שירתח באיזה מעלות שבא לו, רק שלא תשרוף את הסיגרים." התרה בי, ושב לקצץ כוסברה.

"אבל זה תמיד משפריץ, ואני נכווה." התבכיינתי.

"תפסיק להיות תינוק." נזף בי רוני, "ואחרי שתגמור לטגן תפתח את החלונות, תשטוף שוב את הרצפה במטבח ותחליף בגדים למשהו נורמאלי. אני רוצה שהכל יהיה..." כן, ניחשתם, מושלם.

טוב, אין בעולם שלמות, רק אלוהים מושלם. אנחנו בני אדם פגומים ומלאי חסרונות כרימון ואני לא יוצא מהכלל. לטענתו של רוני שרפתי כמה סיגרים, אם כי לדעתי הם רק יצאו שחומים קצת יותר מהשאר ולא ממש שרופים, ובטח שזו לא הייתה סיבה לחטוף עלי עצבים.

אחרי ששולי וגבי עזבו הוא התמוטט במיטה ונרדם, ואני נשארתי עם הכלים. מזל שקניתי מדיח. רוני היה מאוד מרוצה, וגם אחותו ובעלה היו שבעי רצון מהאירוח שלנו, ומהבית, ומהאוכל, ומהחתול, ואולי אפילו ממני, אבל אני לא נהניתי כלל. אולי זה היה רק בראש שלי אבל כל הזמן הרגשתי שהאורחים בוחנים אותי, בודקים איך אני מתנהג ורושמים הערות באיזו רשימה קטנה בראשם, רשימה שהכותרת שלה היא – החסרונות של הטיפוס הזה שדרדר את אהרון למשכב זכר.

נכון שולי ובעלה הם כמעט לא דתיים, בקושי מסורתיים, והם כאילו מקבלים את רוני כמו שהוא, אבל בכל זאת לא הרגשתי נוח והם לא הקלו עלי כלל כי הם דיברו על כל מיני עניינים משפחתיים שלא הבנתי, וריכלו על קרובי המשפחה שלהם - יש לרוני משפחה ענקית ומסובכת להחריד - וגרמו לי להרגיש זר ודחוי.

זהו, ככה נגמר האירוח הראשון שלנו בדירה החדשה - רחוק מאוד משלמות אני חושש, אבל ככה זה בחיים. אחרי שסידרתי הכל צפיתי בסדרה בריטית חביבה על קברן שמתאהב במיילדת, ונהניתי מהעובדה שאצל הבריטים השחקנים נראים כמו בני אדם רגילים ולא כמו בני אלים שירדו מאולימפוס הסיליקון, ובכל מצב הם נראים תמיד מבריקים ויפים ולא אמיתיים, ואחר כך כתבתי ליונתן - אחד מהמגיבים החביבים עלי - מכתב ארוך ומפורט, ושלחתי אותו למייל הפרטי שלו.

חיש קל קיבלתי ממנו תשובה שמשום מה הגיעה לספאם של הוטמייל, ומזל שאני סקרן ובודק גם ספאמים. הוא ביקש שאתחבר למסנג'ר כדי שנוכל לשוחח בנוחות. זה קצת הלחיץ אותי כי אף פעם לא דיברתי במסנג'ר עם אף אחד וידעתי שרוני לא היה אוהב את זה, אבל רוני ישן אחרי שתיזז אותי כל היום עם הארוחה לאחותו ולגיס שלו, וצעק עלי בגלל הסיגרים הדפוקים הללו שהיו כל כך חריפים עד ששרפו לי בפה יום שלם אחר כך, סיבה די עלובה למעול באמונו ובכל זאת עשיתי זאת.

עלי להודות בבושה שעד לפני שנה לא היה לי בכלל אינטרנט והמחשב תפקד אצלי רק כמכונת כתיבה משוכללת, וגם אחר כך, כשהתחברתי לרשת, חיפשתי בהתחלה רק מקום לפרסם סיפורים שכתבתי, ולא עניין אותי להכיר גברים, אבל אחרי שכמה מסיפורי התפרסמו התחילו קוראים לכתוב לי ואני כמובן עניתי... ברגע שאתה מתחבר לרשת אתה מכור, ככה זה. בהתחלה הייתי קצת גולמני. לקח לי זמן להבין מה עושים, אבל בסוף הכל הסתדר ודיברנו קצת. אחרי שהתגברתי על הרגשת האשמה ועל המוזרות של צורת השיחה הזו התחלתי אפילו ליהנות. יונתן היה חביב מאוד וסיפר לי בפתיחות על החיים שלו, על ההתלבטויות שלו בקשר לגיוס, ועוד דברים אישיים פחות או יותר, ואז, כשכבר נעשה מאוחר והרגשתי שמרוב עייפות קשה לי להקליד בלי שגיאות (מצטער, אבל אני טיפוס של בוקר) אמרתי לילה טוב. הוא כבר כמעט נפרד ממני ופתאום הוא שאל אם אני רואה את התמונה שלו. לא ראיתי כלום. הוא הדריך אותי ללחוץ על איזה כפתור בצד שמאל למעלה ואז ראיתי אותו. לתומי חשבתי שזו תהיה סתם תמונה, אבל לא, זה היה הוא בכבודו ובעצמו. המצלמה נמצאה קצת לצידו וראו בחצי פרופיל בחור צעיר וחביב, יושב מול המחשב, שערותיו הארוכות אסופות בקוקו על עורפו, מחייך אלי בשחור לבן.

"אני רואה אותך." כתבתי, "איזה חמוד אתה..." ופתאום שמעתי את רוני קם והולך לשירותים שנמצאים מול חדר האורחים שבו ישבתי. הלב שלי זינק לגרון מרוב בהלה, הספקתי עוד להקליד לילה טוב חפוז, וניתקתי. הידיים רעדו לי, והלב שלי דפק נורא נורא חזק. נכנסתי בחיפזון להיסטוריה של האינטרנט ומחקתי אותה במהירות בעוד אני שומע בחצי אוזן את רוני משתין בשירותים ממול. זה היה משפיל, הרגשתי אשם ובוגד כאילו נתפסתי עם המכנסיים למטה ולא אהבתי את זה.

נכון, לא עשינו שום דבר חוץ משיחה בין ידידים, והכל היה מהוגן להפליא, אבל ככה הרגשתי. רוני גמר, הוריד את המים והציץ לחדר מבעד לדלת הפתוחה. ישבתי בגבי אליו ככה שלא ראיתי את הבעת פניו, ולא העזתי להסתובב. לא ידעתי מה הוא ראה ומה לא, ואם בכלל הספיק לראות משהו, אבל התביישתי בעצמי כמו שמזמן לא התביישתי.

"לא קר לך? נורא מאוחר, אולי תבוא כבר למיטה." הוא אמר בשקט, כמעט בחביבות, אבל ידעתי שהוא יודע, פשוט ידעתי את זה. הייתי עייף, אבל מאוד ערני, האדרנלין שזרם לי בדם, התערובת הזו של מתיחות ועייפות שחשתי, גרמו לי להיות סופר רגיש לכל ניד של רגש בפניו ובקולו. הוא בטח הציץ מעבר לכתפי כשהייתי מרוכז במסך.

"אני כבר בא." אמרתי. כיביתי את המחשב, התפשטתי מהר ונכנסתי למיטה. הגוף שלי רעד במין רעד פנימי כזה שביני לבין עצמי ניסיתי לתרץ כנובע מקור ועייפות, אבל זה היה יותר מכך.

"אז איך הזין שלו? יותר גדול משלי?" שאל רוני ונשכב עלי, אוחז בפרקי ידי ומצמיד אותם מעל לראשי. "אם נקנה מצלמה תוכל להראות לו את שלך, או שאתה מעדיף ללכת ישר על מפגש פנים אל פנים?"

"רוני, זה בכלל לא היה ככה, זה לא מה שאתה חושב." מחיתי, אבל הנחתי לו לשכב עלי ולהחזיק אותי כמו אסיר.

"נגיד שאני מאמין לך," לחש רוני באזני, "אולי כן ואולי לא, אבל כמה זמן יעבור עד שזה כן יהיה מה שאני חושב?"

וכאן המקום לספר שהחלטנו עוד מזמן שפרצה קוראת לגנב, ושאנחנו לא נשאיר שום פרצות בקשר שלנו. הסכמנו שהעולם הווירטואלי על כל פיתוייו הוא בבחינת לפתח חטאת רובץ. זה מתחיל בקטן, רק שיחה תמימה, ופתאום אתה מוצא את עצמך עושה סייבר סקס עם זרים, ובן הזוג האמיתי והמשעמם שלך מקבל רק את השיירים כי כל המיטב שבך מגויס להרשים זרים חלקלקי מקלדת. הסכמנו יחד שאנחנו לא נגרר לפיתוי הזה, לא אטרף ודומיו, לא צ'אטים, ולא מסנג'ר, שום דבר מאלה לא יכנס לבית שלנו החלטנו בתקיפות.

המצחיק הוא שאני, שעד היום כלל לא התעניינתי בכל הקטע הווירטואלי הזה, היה זה רוני שניסח את הכללים ואני הסכמתי בחפץ לב. שנינו היינו ערומים. רוני שכב עלי, אוחז בי בחזקה, ושפשף את הזין הנפלא שלו כנגד בטני. אנחנו עושים את זה לפעמים, וזה מהווה מעין משחק מקדים שאחריו אנחנו עושים סקס אמיתי, אבל הפעם הוא המשיך עוד ועוד, לא מניח לי לחבק אותו וללטף את התחת שלו כמו שאנחנו אוהבים. הייתי מיוחם, אני מודה, עמד לי נורא, אבל לא הצלחתי לגמור. הוא לא אפשר לי אלא דאג רק לעצמו, מכאיב לי, משתמש בזין שלו כדי להעניש אותי. הוא גמר בסוף על הבטן שלי ואז ירד מעלי, ממשיך לאחוז בחזקה את פרקי ידי מעל לראשי (יכולתי להשתחרר אבל לא ניסיתי אפילו), ומרח את הזרע שלו על בטני וחזי. הזוי ככל שזה ישמע לא הוצאנו הגה מפינו במשך כל אותו זמן. הבנו אחד את השני בלי מילים. הוא החתים אותי, סימן אותי, העניש אותי, ואני קיבלתי על עצמי את הדין כדי שנוכל להתגבר על מה שקרה ולהמשיך הלאה. אחר כך הוא ניגב אותי במטלית לחה וקרירה, נישק אותי על הפה חזק מאוד, ואז נרדמנו.

***

בבוקר התעוררנו לקול רעש נוראי של מנוע רועם. מסתבר שלשכן ממול הייתה דליפת ביוב שהתחילה עוד אתמול. הוא עשה סיבוב בין כל השכנים והתנצל על התקלה ועל הרעש, וביקש סליחה שהוא עושה מהומה כזו בשבת.

אמרתי לו שזה בסדר, זה קורה ולא נורא וכל הכבוד שהשיג שרברבים ביום שבת בבוקר. חייכנו זה לזה ונפרדנו כידידים. אתם יודעים איך זה, קורה לפעמים שיש תקלות, הביוב עולה על גדותיו וצריך לעשות ניקוז. זה לא סיפור גדול אם מטפלים בזה מהר ולא נותנים לבעיה להתפתח למשהו לא נעים ומסריח. אני מתפייט ככה על הביוב בניסיון לנצל אותו כמטפורה למשהו שעד היום הסתרתי מקוראי. אולי לא הייתי צריך להסתיר את זה, אבל חששתי שהעובדה שאני נשא איידס תשתלט על הבלוג שלי ובמקום שהוא יהיה בלוג שמספר על החיים שלי עם רוני הוא יהפוך לעוד בלוג איידס מלא רחמים עצמיים.

אז זהו, אני נשא, אני נזהר, אני בבדיקות ואני משגיח על עצמי טוב ומספר על המצב שלי לכל מי שנכנס איתי למיטה. זו הסיבה לכך שעודד החליט להיפרד ממני, כי הוא פחד ולא יכולתי להאשים אותו. רוני ידע על המצב שלי עוד לפני שפגש אותי וחוץ מזה שאנחנו מקפידים מאוד על קונדום ושהוא קצת היסטרי בנוגע לבריאות שלי אני עדיין לא לוקח תרופות אם כי ברור לי שגם זה יקרה בסופו של דבר. נדבקתי לפני כמה שנים כשהייתי בתל אביב ואפילו כתבתי על זה סיפור שמפרט איך זה קרה ויותר אין לי מה להוסיף בנדון ואני לא רוצה לדבר על זה יותר.

שבת אביבית

השבת הראשונה שלנו בבית החדש הייתה חמימה רכה ואביבית - מזג אוויר מושלם שגם אוהבי הקיץ וגם אוהבי החורף יכלו להתברך בו. במקום ליהנות ממזג האוויר היפה רבנו קצת על הפדיחות של יום שישי, הוא ציין ששרפתי את הסיגרים, ואני הודיתי שעצבן אותי שהוא ואחותו וגיסו דיברו כל הזמן על אנשים שאין לי מושג מי הם וגרמו לי להרגיש כמו מלצר ולא כמו אחד מהחבורה.

"עכשיו אתה מבין איך אני מרגיש כשכל הכנופיה שלך מתחילה לקשקש ברוסית?" החזיר לי רוני בעוקצנות.

"הכנופיה שלי? בוריס ואריאל הם סך הכל שני אנשים. זה לא נחשב כנופיה."

"ומה עם וולאדי, וליאור, קוקו וז'וז'ו, אליס וג'קי? כולכם מכירים זה את זה שנים, ואני מרגיש זר." אמר רוני ועשה פרצוף אומלל.

"שטויות, הם כולם גם החברים שלך." מחיתי, "ומה בקשר לעודד? הוא חבר של שנינו."

"שדלוק עליך, בדיוק כמו שבוריס ואריאל עדיין מתים עליך. למה אני חייב לראות את האקסים שלך נמרחים עליך כל הזמן?"

"גם אתה זיינת את עודד והתנשקת עם ליאור." צעקתי, ופתאום ראינו כמה הוויכוח הזה מגוחך ופרצנו בצחוק שהשתיק את חילוקי הדעות לפחות לכמה שעות.

אחר כך בא בוריס לקחת אותי לנסיעה באופנים. הוא גר די קרוב אלי, לא כמו כשגרתי בדירה הישנה, אבל די קרוב, והוא מת על נסיעה באופנים. הוא קנה לעצמו בבוסטון אופנים חדשים ויקרים, ואת הישנים נתן לי. קיבלתי אותם בשמחה כי בקריה שלנו אין גבעות ונוח מאוד לנסוע ממקום למקום עם אופנים, אבל לבוריס היו רעיונות אחרים. הוא רצה שנעשה טיול עד לקיבוץ ונעשה שם פיקניק קטן, רק אני והוא.

"אבל ספירית באה לבקר אותנו אחרי הצהרים והיא מתה לפגוש אותך." התרגש רוני.

"אני מבטיח לחזור מוקדם, אל תדאג." אמרתי, וצבטתי אותו קצת בלחי, "ובינתיים יהיה לך זמן לקשקש אתה ולספר לה איזה מגעיל אני וכמה קשה לך לחיות איתי."

"זה בדיוק מה שאני אעשה." אמר רוני, ולמרות שהוא חייך כשאמר את זה, זה בדיוק מה שהוא עשה.

אבל אני מקדים את המאוחר. לפני כן אני צריך לספר על הבן של בוריס. יש לו שני ילדים - בן ובת. הבת כבר נשואה, ילדה טובה ומוצלחת, למדה באוניברסיטה, התחתנה עם בחור נחמד, והיא כעת בהריון, ואילו הבן הצעיר... בוריס נאנח כל פעם שהוא מדבר עליו. יורי תמיד היה ילד בעייתי - היפר אקטיבי, בעיות בריאות, בעיות בלימודים, בעיות בריכוז, בעיות חברתיות, בעיות בלי סוף.

בצבא הוא התגייס לנח"ל וכמו כל חייל גם הוא קיבל תורנות שמירה. לרוע המזל שמו אותו לשמור במגדל שמירה. מגדלי שמירה, למי שלא יודע, הם מתקנים אשר כשמם כן הם. גרם מדרגות מתעקל ממתכת מוביל אותך למשטח מרובע מוקף מעקה, וגג מחפה עליו מלמעלה. אתה אמור לעמוד שם ולשמור על הגזרה שלך. רצה המקרה ויורי הגיע לשמירה עייף מאוד, וכנראה שנשען על המעקה, נרדם ונפל למטה. איך בדיוק זה קרה? את זה לא נדע לעולם. הוא נמצא חסר הכרה למרגלות המגדל, וכשהתעורר התברר שהוא בסדר גמור, לא קרה לו כלום חוץ מזעזוע מוח שגרם לו לאובדן זיכרון חלקי. מה פירוש חלקי? יורי המסכן שכח מי הוא, מי הוריו, עברו נשכח ממנו. לקרוא ולכתוב הוא ידע, וגם לדבר, להתלבש וללכת, אבל זה בערך הכל.

אני יודע שהסיפור על יורי נשמע כאילו נרקח במוחו של כותב טלנובלות שעישן יותר מידי גראס, אבל אני נשבע לכם - זו האמת לאמיתה. עם הזמן השתקם מעט זכרונו. הוריו ישבו איתו והזכירו לו בעזרת אלבומי תמונות וסרטי וידאו את עברו, אבל המעט שלמד יורי בבית הספר פרח לנצח ממוחו. יורי בן עשרים ושלוש כיום, נפגשתי איתו רק פעם אחת, והוא נראה לי סתם צעיר ממוצע לגמרי, בעל הופעה סתמית שפרחה מיד מזיכרוני. בוריס מוטרד מאוד בגללו וחרד לעתידו. "הילד השתנה מאוד." סיפר לי כשנסענו לאט בשביל בוצי שעבר בשדה ירוק של מה שנראה לי כעשב, אבל בוריס אמר שזה תלתן.

"הוא מאוד לא רגוע, לא מוצא לעצמו מטרה בחיים, עובר מעבודה לעבודה, לא מצליח ללמוד שום דבר, ופתאום קפץ לו ג'וק חדש לראש."

"איזה ג'וק?" שאלתי וכמעט שנתקעתי בו עם האופנים, כי הוא עצר לפתע. 

"יורי החליט שהוא הומו." אמר בוריס בקול קודר כאילו הודיע לי שהילד חלה במחלה אנושה.

"אם אתה מצפה שאני אשתתף בצערך אז חבל על הזמן שלך, זה לא יקרה." אמרתי בחוצפה, וזכיתי למבט נוזף.

"תפסיק להיות כזה פוליטקלי קורקט." התעצבן בוריס, "יורי כל כך מרחף, וכל כך לא יודע איפה הוא חי. זה סתם רעיון אידיוטי שנתקע לו בראש. הוא לא הומו... הרי רק לפני שנה הוא הכניס להריון את הבחורה ההיא שנסעה להורים שלה באנגליה, ועד היום אנחנו לא יודעים אם היא עשתה הפלה או לא."

כן, דילגתי על הקטע הזה בחייו של יורי רב המעללים בעיקר כי הסיפור על הבחורה וההיריון נשמע לי מפוקפק משהו.

"אבל הרי נתתם לה המון כסף בשביל לעשות הפלה?" מחיתי.

"כן, אבל..." וכאן הוא סיפר לי סיפור ארוך ונפתל שכולו אי הבנות וטעויות, והחמצת פגישות, שבסופו נסעה אותה בחורה - מעין עובדת זרה או משהו כזה - חזרה להוריה באנגליה, ועד היום איש לא יודע אם היא באמת הייתה בהריון, או שהיא עבדה על כולם, או מה.

"אז אולי אתה כבר סבא ואתה לא יודע על זה?" קנטרתי אותו.

"אולי." סח בוריס בקול נכאים, מסרב לראות את הפן המגוחך בעניין. כל הדרך חזרה הוא הסביר לי בפרטי פרטים עד כמה קשה, ומבאס, ומדכא זה להיות הומו, בעיקר בישראל, ובעיקר כשאתה צעיר ותפרן וחסר עתיד. כשחזרנו סוף סוף הביתה הייתי מיוזע ודביק, וקצת עצבני מהשיחה עם בוריס הקודר. הלכתי למקלחת ומיד פשטתי מעלי את הבגדים החמים מידי שלבשתי, ונשארתי בתחתונים. כמעט שפשטתי גם אותם כדי להתקלח, אבל החבר הדביל שלי פתח פתאום את הדלת של המקלחת בלי לדפוק, ותפס אותי עם המכנסיים למטה.

לא הייתי כותב על זה לולא עמדה לצידו ספירית האחת והיחידה. לטשנו מבטי זוועה זה בזה – אני ראיתי לפני בחורה זערורית ועדינה בגודל של מחזיק מפתחות, פיה פעור בתדהמה אילמת למראי, ואני מעדיף לא לפרט מה היא ראתה. רוני הפליט קללה בעיראקית מדוברת וסגר את הדלת ואחר כך שמעתי אותם מצחקקים בהיסטריה ושאלתי את נפשי למות מהפדיחה.

מכאן הדברים יכלו אך ורק להשתפר. התקלחתי ויצאתי, לבוש בחלוק מגבת והתנצלתי לפני האורחת המצחקקת שלנו ואחרי שהתלבשתי הצלחתי לתקשר אתה קצת והתברר שהיא קוראת בבלוג הסיפורים שלי

"איך ייגמר הסיפור שאתה כותב?" שאלה בערמומיות נשית אופיינית.

גמגמתי שאין לי עדיין מושג וש... אה... ותקעתי מבט רצחני ברוני שחייך אלי חיוך רחב, מתעלם ממבוכתי למרות שהוא יודע שאני שונא לדבר על הסיפורים שלי ונבוך מפגישה עם אנשים שקוראים אותם.

בסוף כולם הואילו ללכת הביתה. בוריס ליווה ברוב אבירות את ספירית למכונית שלה וניהל אתה שיחה ממושכת ליד המכונית. אחר כך הוא התקשר ואמר לי בפסקנות שהיא מאוהבת עד למעלה מאזניה ברוני, וכל הטענות שלה על כך שהיא לא נמשכת לגברים, ובעצם היא אולי לסבית, או דו מינית או משהו, הן סתם טענות סרק.

"היא חולה עליו, וגם הוא לא אדיש כלפיה, וזה לא פלא, הם מתאימים זה לזה, הספירית הגמדית, והתימני הקטן שלך." אמר ברשעות.

"אתה נשמע כמו אוחצ'ה מזדקנת ואכולת קנאה." החזרתי לו ברשעות דומה וטרקתי את השפופרת. דבריו הכעיסו אותי דווקא בגלל שחשבתי שיש בהם משהו מהצדק, וגם בגלל שעודד אמר לי בזמנו דברים דומים, שלא לדבר על כך שהם ניהלו מעין רומן או משהו ו... אוף...

"בחורה ממש מתוקה, הספירית הזו." התחנפתי לרוני, "אבל היא כל כך רזה וקטנה, אני לא מבין איך היא הצליחה להתגייס?"

רוני נחפז להגן עליה. "היא בריאה לגמרי ותדע לך שהיא בחורה מאוד אינטליגנטית ושאפתנית ו..."

"אם היא כזו מוצלחת למה שלא תלך ותתחתן אתה?" התרגזתי, "ובפעם הבאה תדפוק בדלת לפני שאתה מתפרץ למקלחת." 

אחרי הנפילה

 באחד הפרקים של סיפור שכתבתי פעם הכנסתי קטע על המדרגות שיש לנו במחסן - מדרגות שמחברות בין הקומות שתמיד הפחידו אותי קצת כי הזווית שלהן מאוד תלולה. בסיפור הגיבור נופל במדרגות והיום זה קרה גם לי. מתוך פיזור נפש פסחתי על המדרגה האחרונה והצלחתי לעשות סלטה מרהיבה ולהשתטח על הרצפה. מה שנפגע בעיקר הייתה הגאווה שלי, וגם קצת הברך והמותן. הלכתי הביתה מוקדם יותר והתבכיינתי לרוני שאני חש כאילו ערבלו וניערו אותי חזק, ולא, לא נפגעתי בראש, רק ברגל ובמותן. מוזר שכמה שעות אחרי הנפילה כאב לי עוד יותר. בבוקר קמתי ודבר ראשון החלטתי שאני לוקח יום חופש. התקשרתי והודעתי לסגן שאני חייב לנוח קצת בבית אחרי הנפילה של אתמול. לשמחתי גם הוא נעדר היום מהעבודה (הלך לחלק הזמנות לחתונה שלו) ולכן הוא הסכים שגם אני לא אבוא לעבודה.

ראשית חוכמה הכנתי קפה והערתי את אריאל שישן בחדר האורחים. אתמול בלילה הוא פשוט צץ אצלי בעשר בלילה ואמר שהוא עייף ורעב והוא רוצה להיות אצלי. עוד לפני שהאכלתי אותו התקשרתי לאימא שלו לקבל אישור שהוא ישן אצלי, והיא הסכימה מיד. נדמה לי שאפילו רווח לה קצת. יש לנו שני חדרי שינה. הגדול שבו אנחנו ישנים, והקטן יותר, שקיבל את השם חדר האורחים, אבל לאט לאט נעשה החדר של אריאל. אנחנו מחזיקים שם את המחשבים שלנו ואת הספה הנפתחת שרוני הביא מבית הוריו. אריאל אוהב להתכרבל עליה ולהירדם בתנאי שאני משאיר לו אור במסדרון. אני לא אתפלא אם הוא יצוץ פה שוב בערב. רוני אומר שזה לא מפריע לו ושאריאל חמוד, אבל גם אני אומר אותו דבר על ספירית, ואני משקר, אז בטח גם הוא אותו דבר. 

אחרי שהגשם הפסיק פחיסטון העז להציץ החוצה ולטייל קצת בחצר. הלכתי אחריו כמו איזו דודה דאגנית עד שהוא התעצבן וחזר למרפסת לרבוץ בשמש. אחרי שפחיסטון חזר הביתה בשלום החלטתי שמגיע גם לי לתפוס איזו תנומה קלה. אולי אני פשוט עייף מכל השינויים שחלו בחיים שלי ולכן אני מרגיש מוזר כל כך?

כששואלים מה שלומי אני אומר לכולם שאני בסדר ולא קרה לי כלום, ובעקרון זה נכון, אבל כנראה שמתחתי איזה שריר בין הגב לישבן וזה מציק לי. האמת, חששתי יותר מהמכה בברך. ברכיים זה אזור רגיש, אבל נכון לעכשיו הברך בסדר, וגם הגב יהיה בסדר, לא זה מה שמדאיג אותי, מה שמטריד אותי יותר זו מעין תחושה עמומה של חוסר איזון פנימי שאני סובל ממנה בזמן האחרון, מין הרגשה שאני לא יציב לגמרי מבפנים. אולי זה המקום החדש שעוד לא התרגלתי אליו.

קיטרתי לפני שירי ידידתי שמאז שהתחלתי לעבוד בלייזר כואב לי הגב, וכל הלחץ של מעבר דירה ושאר השינויים המהירים שעברתי לאחרונה רק החמירו את המצב. (כמובן שגם העובדה שנפלתי מהמדרגות ביום ראשון לא הועילה כלל לגבי הכואב) היא מיד מצאה פתרון.

"פילאטיס." פסקה שירי. "רק זה מה שיציל אותך." עשיתי פרצוף ספקני, אבל היא נשבעה לי שפילאטיס זה כיף. לא קשה ונחמד, ויש מבצע במכון כך שאוכל ללכת פעם בשבוע לפילאטיס, ופעם בשבוע לספינינג או ליוגה, או להרים משקלות, כרצוני.

"והשיעור הראשון הוא חינם." הוסיפה.

טוב, חשבתי, מה כבר יש לי להפסיד? ננסה. אחרי העבודה התקלחתי, לבשתי אימונית נקייה, גרבתי גרביים לבנים, לקחתי מגבת חוף והגעתי לשיעור פילאטיס במכון הכושר הסמוך לביתי ו... אני חושב ששוב התפדחתי כהוגן, אבל הפעם אני נשבע, זו לא הייתה אשמתי.

הנה תקראו ותשפטו לבד - בהתחלה הכל נראה נורא נחמד. פקידת הקבלה האימהית והחביבה רשמה אותי בזריזות והציגה אותי לפני המורה שנראתה כמו אחת מבובות הברבי הללו עם השער השחור והגולש, ולכן אקרא לה מהיום ברבי. היא צעירונת נחמדת, דקיקה וחטובה, מתוקה להפליא. גם שאר התלמידות נחמדות מאוד – חבורה של דודות עגלגלות וטובות מזג שמצאו את נוכחותי ביניהן מבדחת לעין שיעור.

נכנסנו לאולם ההתעמלות - מזרונים נקיים, רצפה מבהיקה, קירות צבועים בסגול רך, כוננית עץ בשביל הנעלים והתיקים וכמו שהבטיחה לי שירי - אין מוזיקה רעשנית ולא מראות מבאסות. רק אני ועוד חמש גברות כבודות ומולנו עומדת המורה, ברבי המתוקה. לקחתי מזרון התיישבתי עליו וקיוויתי לטוב. ברבי ביקשה שנשב בישיבה מזרחית והתחילה לתת לנו הוראות - להחזיק יד אחת על הצלעות והשנייה על הבטן, להרגיע את השכמות ולנשום נשימה רוחבית. קלי קלות חשבתי לעצמי, ממש משחק ילדים, מי לא יודע לנשום? יכול להיות שהנשימה שלי לא בדיוק רוחבית (מה זה בכלל?), אבל העיקר שאני נושם, ואז המורה המתוקה שלנו הורתה לנו בקול חביב לקבע את האגן ולכווץ את הסוגרים, ובעוד אני תוהה ביני לבין עצמי למה הכוונה היא מיהרה והסבירה בנועם קול ובסבר פנים חביב שהיא מתכוונת לשרירי פי הטבעת ולפתח הנרתיק.

לא יודע איך אתם רבותיי הייתם מגיבים להוראה כזו, אני הרגשתי איך אני מתחיל לנזול מרוב מבוכה אל מתחת למזרון. הסמקתי והצצתי סביבי מבוהל, אבל כולן המשיכו לנשום במרץ, ונראו מרוכזות בכיווץ של אתם יודעים מה. החלטתי שמחר בבוקר, מיד אחרי שאחתום את הכרטיס שלי, אני קופץ לחדר המזכירה וחונק את שירי, ובינתיים הסתפקתי בנשימה, מתנחם בכך שאף אחד לא יכול להוכיח מה בדיוק אני מכווץ, אם בכלל. אם שרדתי את זה חשבתי אחרי שגמרנו לנשום, אני כבר אשרוד הכל. שום דבר לא ישבור אותי עוד, ואז נכנסנו לתנוחת המנוחה - כורעים על הברכיים ומשתחווים אפים ארצה כמו מוסלמים אדוקים מול שערי מכה, בעוד המורה עוברת מאחד לשני ומקפידה שנרים כלפי התקרה את עצם הזנב.

מה אתם צוחקים? אני מצטט בדייקנות מילה במילה מדברי הברבי, ואם לא די בכך מסתבר שאני לא גמיש דיי, ושרירי הגב שלי תפוסים, ולכן היא נעמדה מאחורי, נשענה על עצם הזנב המורמת שלי, ומעכה בעדינות את כתפי לתוך המזרון, מורה לי תוך כדי כך למתוח ידיים קדימה, להרים ישבן, ולהוריד כתפיים. (וכל האסוציאציות שעולות בדעתכם לשמע התיאור הזה הן על אחריותכם בלבד).

אחר כך נשכבנו על הגב, הרמנו את האגן למעלה ונשענו על השכמות ושוב נשמנו. ואז התהפכנו על הבטן, הנפנו ידיים ורגלים נשמנו ו... עזבו, כבר הבנתם את הרעיון. זו הייתה אחת השעות הארוכות והמעייפות ביותר בחיי, ולמרות שאת רובה ביליתי בשכיבה על מזרון בחברת בובת ברבי נחמדה וחמש דודות בגיל אימא שלי יצאתי משם עייף, מזיע ומחייך ותתפלאו, הבטחתי לשוב בשבוע הבא.

אין תגובות:

פרסום תגובה