יום שבת, 30 בדצמבר 2017

26. תה אצל בוריס

היום לא עשיתי שום דבר מועיל חוץ מלהחליף את ראש הדיו של המדפסת ולכתוב סיפור. היה יום גשום, לא עבדתי היום, נשארתי רוב הזמן ליד המחשב, וגיליתי שאני מתגעגע לבוריס. כן, אנחנו נפגשים פה ושם, מדברים בטלפון כל כמה ימים, וכאילו הכל בסדר, אבל מאז שולאדי גר איתו הוא מתרחק ממני, ואני מתגעגע. אני לא מדבר על סקס, מזה יש לי די והותר מהחבר החרמן שלי, אבל אני פשוט מתגעגע אליו. במקום לחזור הביתה מהפילאטיס חתכתי לעבר הדירה שלו ומצאתי אותו יושב לבד מול החדשות. הוא הופתע לראות אותי, אבל שמח, ואני חיבקתי אותו, דחפתי את אפי לתוך צווארון חולצתו, נשמתי אותו קצת ונרגעתי. הוא חיכה בסבלנות עד שיהיה לי די ממנו ואתנתק קצת, ואז הושיב אותי על הספה והכין לי תה. אחר כך ישבנו קצת ודיברנו סתם ככה על כל מיני חברים משותפים, ועל דברים שקרו פעם ואולי יקרו בעתיד.

סיפרתי לו על התערוכה שתהיה באוסטריה במאי ושגם אני אסע הפעם, והוא סיפר לי קצת על זלצבורג שביקר בה לפני כמה שנים, חייך כשהנחתי ראש על כתפו וליטפתי אותו, ואמר לי כמו תמיד שאני עוד ילד. לא אכפת לי, איתו נעים לי להיות ילד. אחר כך ולאדי חזר ואני הלכתי הביתה.

רוני חיכה לי בבית והיה מודאג. לא לקחתי את הנייד כי הלכתי לפילטיס וחוץ מזה הוא אמר שהוא יוצא הערב עם חברים מהבסיס אז לא ציפיתי שיחזור מהר כל כך. "חשבתי שתחזור מאוחר יותר."

"לא, בסוף נסעתי ישר הביתה, לא בא לי לצאת אתם."

"אתה עייף?" אני נוגע בפניו, מתפלא שוב כמה הן יפות. בדרך כלל קשה להבחין בכך כי הוא זז כל הזמן במהירות ממקום למקום וההבעות שלו מתחלפות נורא מהר. היום הוא שקט מהרגיל, רגוע יותר.

"דאגתי לך, יורד גשם ויש המון תאונות."

"אבל אפילו לא יצאתי מהקריה ואני נהג מאוד זהיר, ישבתי אצל בוריס, שתינו תה ודיברנו קצת, זה הכל."

הוא מחבק אותי ומעיר שהוא מריח את הריח של בוריס על עורי. "טוב, התחבקנו כשנפגשנו. אתה יודע שאני אוהב לחבק אותו, זה מפריע לך?"

הוא מושך בכתפיו, שותק. "אתה רעב?"

"לא, רק עייף. אני הולך למיטה, מתי אתה בא?"

"עוד כמה דקות. רק יש לי משהו קטן לכתוב ואני כבר מגיע."

הנה, כתבתי, והוא כבר ישן. כשאכנס למיטה הוא יתכרבל סביבי מנומנם ויגע בי, אולי נעשה סקס, אולי לא. לא חשוב העיקר שנהיה יחד.

מחר בבוקר בטח כן נאהב זה את זה, ועוד מעט יהיה סוף שבוע. אמרו שיהיה גשום וקר, נוכל להיות במיטה רוב השבת בלי להרגיש שזה לא בסדר שלא עושים כלום בשבת. "נו, בוא." הוא אומר בקול מנומנם, "עצוב לי לבד, אני מתגעגע אליך." הנה, אני לוחץ על שמור ואני כבר בא.

***

אתמול התברר לי למה רוני חזר מוקדם. הוא גילה שהחברים שלו הזמינו בחורה אחת שרצו להכיר לו, החליט לוותר על התענוג ולחזור הביתה מוקדם ובגלל זה כל האירוע בוטל. מה בדיוק קרה לו הבוקר בבסיס אני לא יודע, קיבלתי תיאור חפוז מדדי שממשיך לעדכן אותי אם אני רוצה או לא. גם הוא לא היה בדיוק במקום, וקיבל עדות שמיעה מיד שלישית בערך. 

מסתבר שהיום בבוקר החבר שרצה לשדך לרוני מישהי נפגע מהסירוב שלו והקניט אותו, כאילו בצחוק, על ההתחמקות שלו מבנות, ושאל אם יש לו משהו לספר לחבר'ה. רוני קפץ מיד, התרגז וענה בחריפות. נזרקו הערות כאילו מבודחות, אבל בעצם פוגעות, וככה הוא תקע את עצמו במין מצב כזה שהוא כאילו חייב להם וצריך לפגוש את הבחורה הזו כדי להראות שהוא גבר. הוא גבר. אני יכול לתת לו אישור בכתב, אבל אני לא נחשב כי מבחינת החברים שלו אני בכלל לא קיים.

היום, כשיצאתי מהעבודה, הוא הפציע פתאום והזמין אותי לארוחת צהרים במסעדה שגולן עובד בה, ואז הוא סיפר לי מהר שהוא יוצא עם החבר'ה כדי להכיר מישהי, ושאני לא אקח ללב כשדדי יספר לי (דדי כבר סיפר לי, אבל לא גיליתי לו), ושהוא מצטער כי הוא יודע שאני אוהב לישון איתו, אבל הלילה זה לא יקרה. "אני מקווה שאתה לא בונה על לישון איתה בערב הראשון?" התלוצצתי.

"לא טמבל, אבל בטח נשתה המון. אני אשאר לישון אצל חבר, אתה הרי שונא שאני בא שיכור."

"כן, נכון, אני לא אוהב שיכורים. עדיף שתישאר אצל החבר הזה, תשתדל לא להקיא מהפורנו שתראה אצלו."

אנחנו מזעיפים פנים זה אל זה ואז גולן מסתער עלינו, כולו חיוכים, שמח מאוד לראות אותי שוב, מאושר לראות את רוני, מתפעל איזה חמודים אנחנו יחד. אנחנו מחייכים אליו כמו שתי פולניות מתורגלות היטב, ומשתדלים להראות חמודים. אחר כך רוני חייב ללכת ומשאיר אותי לבד. גולן מתיישב מולי, מלטף לי את הראש ואומר שיהיה טוב ושנדבר על זה מחר בקבוצה. כדי להסיח את דעתו אני מספר לו על העוזר החדש שלי, שמו יובל והוא הדבר הכי מתוק ויפה שראיתי בימי חיי. דתי, אבל עם כיפה סרוגה, מתוק וביישן ויפה מאוד, לדעתי בכל אופן. שער שחור קצר ועיניים כחולות נהדרות. ילד כזה. אין לי מושג אם הוא כן או לא, קרוב לוודאי שלא. מקווה מאוד בשבילו שלא. נכון לעכשיו הוא צמוד אלי, עוזר לי עם התוויות ולמרות שהוא בחור רזה הוא מתאמץ לעזור לי גם להכין הכל לקראת הצביעה מחר. בעל הבית החליטו לצבוע את הקירות ולשים לינוליאום חדש. כבר כמה ימים שאני גורר פחי אשפה מלאים זבל עתיק למכולה בחוץ, ומזיז חפצים מפה לשם. כל הזמן אני יוצא ונכנס, יוצא ונכנס, ובסוף התקררתי מכל הריצות הללו בגשם.

ביש מזל 

בזמנו כתבתי תיאור של רוני כפי שאני רואה אותו, אבל לא גיליתי פרט חשוב שאני מנסה להתעלם ממנו, כשרוני לחוץ הוא שותה. לדעתי שתיית אלכוהול רק מחמירה את המצב וכשהוא רגוע הוא מסכים איתי, אבל כשהוא במצוקה הוא חוזר לנחמה של האלכוהול. למרות שהוא צעיר, בריא, יפה, עובד בעבודה טובה, ויש לו בן זוג אוהב הזוגיות שלנו היא הסיבה לכך שהוא נלחץ ושותה. עד שהכיר אותי הוא סיפר לעצמו שהוא ביסקסואל וחי באשליה שברגע שיפגוש את הבחורה המתאימה הוא יזנח את הבלי הנעורים הללו של סקס עם גברים, ויתחיל להיות גבר רציני - בעל לאישה, אב לילדים וכן הלאה. הוריו מצפים לכך ממנו, כל משפחתו מצפה לכך, והכי גרוע - גם הוא מצפה לכך מעצמו, ומאחר ולמרות מאמציו זה לא קורה, הוא ממשיך להיות הומו וממשיך לרצות אותי ולא בחורות, הוא משכיח את יגונו בשתייה.

אני לא אוהב את המצב הזה, אבל מבין ופשוט ממתין לו שיתבגר ויקלוט מי הוא באמת. גם לי לקח זמן להשלים שאני כזה, וזה לא קרה בבת אחת. רק אחרי שהתגייסתי ויצאתי מהבית הרשיתי לעצמי לממש למעשה את החלומות והפנטזיות שלי ולעשות סקס עם גברים, אבל אחזתי בתיאוריה המופרכת שגם אם אני מעוניין בסקס עם גברים הרי שאין אפשרות לגבר אחד להתאהב באחר, וניסיתי להתאהב באישה.

בן זוגי באותה תקופה סבל מאוד מהגישה שלי ועד היום יש לי רגשות אשמה בגללו. כנראה שהפעם תורי לסבול. לוקח זמן להשלים עם נטייה חד מינית וככל שהחינוך שלך שמרני יותר זה לוקח יותר זמן ואין טעם להאיץ את התהליך הזה שעובר אחרת על כל אחד. אתמול בלילה הלכתי לישון מוקדם יחסית, ושנייה לפני שנרדמתי החלטתי שמחר, על הבוקר, אני מתנפל על הבית שנראה כמו דיר חזירים ומקרצף אותו. רעש מפתח מקשקש במנעול מלווה בבעיטות בדלת העיר אותי. קמתי, קצת מנומנם, דשדשתי החוצה, וגיליתי את רוני, שיכור כלוט, מנסה לפתוח את הדלת שבכלל לא הייתה נעולה (שכחתי לנעול) במפתח הלא נכון. הוא בקושי עמד על הרגליים והסריח מתערובת לא מלבבת של וודקה ובירה. אני שונא לראות אותו שיכור. הוא נראה כמו רוני, אבל מריח ומתנהג כמו זר. זה מפחיד אותי. אני לא רגיל לשיכורים. במשפחה שלי הנשים לא שותות כלל, וגם הגברים שותים מעט מאוד. השינוי שעוברים בני אדם כשהם מתמסטלים או משתכרים נראה לי תמיד מפחיד ומשפיל, ולראות ככה בן אדם שאתה אוהב זו חוויה נוראית. ניסיתי להסביר לו את זה המון פעמים, אבל הוא לא קולט. גם אביו ואחיו שותים לא פעם, והוא לא מתרגש מכל הקטע הזה כמוני.

לקחתי אותו לספה בחדר האורחים, זרקתי עליו שמיכה וחזרתי לחדר השינה שלנו. הוא ישן כמה שעות טובות בעוד אני מנמנם בחוסר שקט, ניגש מידי פעם לראות מה קורה איתו כי ידוע ששיכורים עלולים להקיא תוך כדי שינה ולשאוף את הקיא של עצמם, דבר שעלול לגרום לחנק או לדלקת ריאות. בביקור האחרון שלי אצלו הבחנתי לפתע שהתאריך הוא 13 לחודש והיום יום שישי. אין ספק שהיום הזה התחיל כמו שאפשר לצפות מיום שישי ה – 13 לחודש.

לפנות בוקר נרדמתי ממש עמוק, והתעוררתי רק בשבע כשהוא לצידי - ערום ונקי ואפילו מגולח.

"הייתי זוועתי?" שאל בהבעת חרטה.

"ניסית לפתוח את הבית עם המפתח של המחסן."

"באמת? לא זוכר. סליחה שהערתי אותך."

"זה בסדר, לא נורא. למה לא נשארת לישון שם?"

"כי הם חשבו שזה יהיה נורא מצחיק להסתלבט על סרט פורנוגרפי של הומואים, אני חשבתי שזה רעיון מחורבן והסתלקתי. אל תדאג, הגעתי במונית ולא הקאתי על המושב."

"מתחשב מאוד מצדך, ואיך הייתה הפגישה שלך?"

"מאוד נחמדה, אכלנו טורטיות בגרג. היא בחורה מקסימה, לומדת ספרות עברית באוניברסיטה. כמובן שהיא קלטה אחרי שלוש דקות שאני הומו, וכשנתתי לה נשיקת פרידה היא גם אמרה לי את זה והבטיחה לא לגלות. היא גם הציעה לשדך לי את החבר הכי טוב שלה. מותק של בחורה."

"יופי, אתה רעב? כואב לך הראש?"

"לא רעב, רק עייף, אכפת לך אם אני אשאר לישון כאן? זה יפריע לך?"

"לא. אני הולך לעשות קניות. תישן."

הוא ישן עד הצהרים בעוד אני מכבס, מנקה ואפילו מכין תפוחי אדמה אפויים בשמנת לפני מתכון שקיבלתי מאחת הבנות בגרפיקה. אחר כך הלכתי לפגישה של הקבוצת תמיכה וסיפרתי להם מה קרה היום. ניסיתי לצחוק על זה שככה התחיל אצלי יום שישי שנפל ב- 13 לחודש, אבל הם לא חשבו שזה מצחיק. יכול להיות שיש בזה משהו. כשחזרתי הוא כבר לא היה בבית – השאיר לי פתק שהוא קפץ להורים ויחזור מאוחר.

הלכתי לנוח וכשקמתי אחי הגדול התקשר והנחית עלי פקודה - להתייצב אצל ההורים בשעה 18:30 לארוחת ערב. "ואם לא בא לי?" התחצפתי.

משה נאנח וביקש שאפסיק להיות שמוק. "סמי עם האישה והילדים נסעו לצימר ברמת הגולן, ואני חייב להיות אצל ההורים של האישה. אני לא רוצה שהם יישארו לבד ביום שישי בלילה. קח את הילד הזה של השכנים, הרזה הזה שאין לו אבא, ותיסע אליהם. תעשה להם קצת נחת, זה לא יהרוג אותך."

"בסדר," אמרתי, "כשאתה צודק אתה צודק." יש עוד כמה שעות עד שהיום הזה יסתיים, עכשיו אני הולך להורי לעשות להם נחת ולוקח איתי את דני. נקווה שאני אגיע בשלום ליום שבת.

 הביקור אצל ההורים דווקא היה מוצלח מאוד. הרעיון לקחת איתי את דני היה הברקה נהדרת ואני חייב לתת עליה את הקרדיט לאחי הגדול. אני ומשה לא ממש מסתדרים ולא פעם אמרתי לו שהוא החוליה החסרה בקשר שבין הקוף לאדם המודרני ועוד חוכמות מסוג זה, והפגנתי בוז לכל היבט של אישיותו, מהופעתו החיצונית ועד לאופיו, אבל בזמן האחרון הוא התבגר והתרכך קצת, ואפילו הצליח לרמוז לי דרך סמי שהוא מתנצל על הריב שהיה לנו ביום העצמאות.

הריב קרה כשבאתי לאכול אצלם על האש והערתי בתום לב שאייל בנו מזכיר לי את עצמי בגילו. התכוונתי לכך שהוא ילד שקט, שמנמן ואוהב לקרוא, אבל משה צעק עלי שהבן שלו לא הומו, ובתגובה פשוט קמתי והלכתי. אני מודה, נעלבתי מאוד. הילד רק בן תשע ואף אחד, כולל הוא עצמו, לא יודע אם הוא כן או לא, אבל גם אם כן, אני בטח לא הבן אדם להגיד לו דבר כזה. בכל זאת, ולמרות הכל, אנחנו אחים. גנים והיסטוריה משותפת קושרים אותנו בקשר עתיק, שלא לדבר על הורים משותפים שלא נעשים צעירים או בריאים יותר עם הזמן.

הורי כרכרו סביב דני שפרח כולו נוכח תשומת הלב, השניצלים תוצרת בית, והמחמאות, ושפע קסם אישי ונימוסים מפתיעים. הוא אפילו לקח עוד מנה מעוגת תפוחי העץ של אימא שכילד מצאתי תמיד חמוצה מידי, אם כי כיום אני חושב שהיא בעצם מצוינת.

הורי נראו מאושרים לראות אותי ולא הפסיקו להגיד שאני נראה נהדר ומצוין ובכושר. האמת, הם נשמעו מופתעים כאילו ציפו לראות אותי חולה, חיוור וכחוש, ולא עוד אלא שציינו שחבל שרוני לא יכול להגיע, וטרחו למסור לו שוב ושוב ד"ש חם.

אני לא זוכר אותם נחמדים כל כך כשהייתי צעיר. יכול להיות שהנכדים והשנים שחלפו ריככו אותם? הרגשתי פתאום נעים אצלם, אהוב ורצוי ושייך. חבל שזה קרה עשרים שנה מאוחר מידי, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. בדרך חזרה ניהלתי שיחה מעמיקה עם דני. "למה הם אמרו שעשית מצווה שהבאת אותי?" שאל דני.

"לא יודע, אולי כי הם מאוד נהנו ממך? התנהגת נהדר, אני ממש גאה בך."

"לא, הם לא התכוונו לזה, הם התכוונו שזה שאתה שומר עלי זו מצווה." אמר דני, "ושמעתי גם אנשים אחרים אומרים את זה."

"טוב, אנשים טיפשים ולא מבינים. מי שבאמת עושה את המצווה זה אתה שנותן לי להשגיח עליך וככה אני יכול להרגיש קצת כמו אבא."

דני צחק ואמר שאני לא נראה כמו אבא של אף אחד. אין לי כרס וקרחת, אני לא מעשן ואני לא רגזן.

"אה, כן, נכון. טוב אז אח בוגר. בסדר?"

"בסדר, עכשיו תוריד אותי פה. במתנ"ס יש סרטי אימה לכבוד זה שהיום יום שישי ה - 13 לחודש." אני מודה שלא התלהבתי כל כך מהרעיון הזה. כבר היה חושך וקר וגשם. למה ילד בגילו צריך לראות סרטי אימה? אבל דני התעקש ואמר שכולם הולכים, ושאני אפסיק להיות חננה, ורק אחרי תחנונים ואיומים הסכים לקחת ממני את המטריה שהוא בטח יאבד. הסכמנו שהוא חוזר עד שתיים בלילה ושאם הוא נתקע בלי הסעה הביתה הוא מתקשר ולא תופס חס וחלילה טרמפים, ונסעתי הביתה. רוני היה בבית, יושב מול הטלוויזיה וצופה בסרט על חייה של סילביה פלאת' - המשוררת הנודעת שהתאבדה בשנות השישים עקב דיכאון. הסרט נגע מאוד לליבו, אבל כשהוא התחיל לספר לי את העלילה הוא גילה לפליאתו שאני יודע מי זו, ושאפילו ניסיתי לקרוא את היומנים שלה שיצאו לאור בעברית לפני חודשים מספר. התייאשתי אחרי כמה פרקים כי הם מעיקים וקשקשניים אפילו יותר מהבלוג שלי. "איזה חכם אתה מנחם, הכל אתה יודע." אמר בקול עגמומי משהו.

"אני לא כזה חכם, לא קראתי את השירים שלה." ניסיתי להחזיר אותו למציאות, "אני לא מסתדר עם שירים, אבל אני קורא הרבה מאמרים וביוגרפיות וזוכר פה ושם מה קראתי."

"ואני, עד שראיתי את הסרט, לא ידעתי בכלל שהייתה אחת כזו." הודה רוני בתום לב, "תגיד, יש משהו לאכול?" בדק את הקופסאות שאימא העמיסה עלי כשיצאנו.

"יש שניצלים, צ'יפס ולביבות כרובית. אתה רעב, אבל חזרת מההורים שלך?"

"כן, אבל לא אכלתי שם כלום."

החלפנו מבט, בדרך כלל הוא חוזר משם מפוצץ מאוכל שאימא שלו דוחסת בו בלי רחמים. "מה קרה?"

"כל האחיות והגיסים שלי היו, ולכל אחד היה מה להגיד. הסתלקתי עוד לפני המנה הראשונה, הם כאלה פרימיטיביים וכל כך סתומים! מעכשיו אני בא לבקר את הורי רק באמצע השבוע."

הוא היה נורא מסכן והרגיש דפוק ומקופח, וכל מה שהיה לי לתת לו בתור נחמה היו שניצלים פולניים וצ'יפס תוצרת בית. להפתעתי הוא זלל בכל פה, אמר שזה יותר טוב ממאמה עוף, ושהוא מת על לביבות כרובית אשכנזיות. תוך כדי אכילה המשיכה סילביה האומללה לנהל את חייה על המסך, עד שהגיעה לשיא הטראגי. "הנה, עכשיו היא תפתח את הגז ותתאבד." הערתי למרבה פליאתו של רוני שלא ידע שהיא התאבדה בגז, והשתומם איך ידעתי את זה, ואיך ידעתי על הילדים שלה, ועל העובדה שבעלה שבגד בה מת שלושים שנה אחריה ואת כל שאר הפרטים על חייה שנידונו ונטחנו עד דק בכל מיני ספרים, מאמרים ואתרים.

"הכל אתה יודע." העיר נוגות, "כל דבר שאני רוצה לספר לך אתה כבר יודע מקודם. אתה כזה חכם, אני לא מבין מה אתה עושה עם טיפש כמוני. איך אתה סובל אותי בכלל?"

"אני עושה מאמץ ומצליח איכשהו." אמרתי, ספק בצחוק ספק בפיזור נפש. לא ממש התייחסתי להערה שלו, אני כבר די רגיל לזה שאני מין אנציקלופדיה מהלכת של פרטי טריוויה חסרי ערך, הרי לא לחינם אבחן אותי דני כחננה. מסתבר שלא קראתי טוב את המפה. רוני היה במצב רוח נסער וטראגי מאוד, ולפתע מצאתי את עצמי בתוך סופת האשמות שנחתה עלי פתאום. רוני בישר לי שאני בן אדם שמאוד מאוד קשה לחיות איתו, שאני קר ולא יודע להפגין אהבה, שהוא מרגיש מוזנח ובודד ולא אהוב, שקשה לו איתי, שהוא אומלל מאוד, ושאף אחד לא מבין אותו.

"אבל אני אוהב אותך." מחיתי, "אני מאוד מאוד אוהב אותך! ואני לגמרי מבין אותך, למה אתה חושב שלא?"

"יצאתי לדייט עם בחורה וחזרתי שיכור ואתה לא אמרת כלום!" התנפל עלי אביר חלומותיי, "ואני יודע שאם אני אצא הערב למועדון לרקוד אתה לא תנסה אפילו לשכנע אותי להישאר בבית!" התנבא בזעם (ובצדק). "לא אכפת לך מה אני עושה, ועם מי! כל זמן שאני חוזר כמה פעמים בשבוע הביתה לזיין אותך ומקפיד על גומי הכל בסדר מבחינתך, בכלל לא מזיז לך איפה אני ומה עשיתי, אני יכול לדבר שעות בטלפון ואתה אפילו לא שואל עם מי דיברתי! אתה אף פעם לא מסתכל בהיסטוריה של המחשב שלי," המשיך רוני ברשימת התלונות שלו וכמעט שבכה מעגמת נפש, "אתה לא רואה אותי ממטר, אתה בכלל לא סופר אותי!"

"אתה מעדיף שאני אציק ואבלוש ואקנא ואחקור אותך כל הזמן?" התפרצתי.

"כן, הכל יותר טוב מהאדישות הזו."

"אני לא אדיש, אני בכלל לא אדיש, והסברתי לך מאה פעם ש..."

"אל תצעק עלי! תמיד אתה צועק עלי!" צרח רוני במלוא קולו והתנפל עלי.

טוב, כבר הייתי די מחומם עליו בגלל ההתנפלות הלא צודקת הזו, והוא נתן לי מכה ממש כואבת בכתף... ו... גם אני בן אדם, אני לא קדוש. נכנסתי בו בכל הכוח ודי מהר היינו ערומים על המיטה. באמצע ליאור דפק בדלת ושאל אם רוני רוצה ללכת איתם, אבל הוא צרח עליהם להסתלק לו מהחיים!

שמענו אותם צוחקים כשהסתלקו, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו. המשכנו להתפרע עד שנפלנו שפוכים, מזיעים, ומאוד מאוד עייפים, ונרדמנו בלי שהצלחנו אפילו לאזור כוח ולהתקלח. בזמן שעשיתי לו את כל הדברים שעשיתי הכל נראה מאוד טבעי ולעניין. הוא נהנה כמוני ואולי יותר, אבל כשאני נזכר כעת במה שביצעתי בו אני די מתחלחל. אני לא אוהב את המשיכה שלו לסקס חזק אבל אני מבין למה הוא צריך את ההשתוללות הזו, ולמה זה קורה תמיד אחרי שהוא חוזר מהוריו, ולמה הוא ישמח אם אני אחטוף מידי פעם התקף קנאה רעשני. אני מבין הכל, מבין טוב מידי, ולמרות זאת אני אוהב אותו, למה הוא לא מבין את זה?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה