יום שבת, 30 בדצמבר 2017

28. זה לא אני, זה הוא

כבר כמה ימים אני הולך עם הסוד הזה, מתאפק ואומר לעצמי חכה עד שתגיע הביתה ותהיו לבד, אבל אני רק נכנס ומיד יש טלפונים וחברים וכל הזמן מתרחשים אירועים מסעירים בביצה הקטנה שלנו ואני מתאפק ומתאפק, ובסוף נרדם עם הסוד שלי. בסופו של דבר הרגע הגיע, וכמובן שהוא היה בזמן הכי פחות מתאים, חמי בדיוק עמד וגיהץ למרות שהוא שונא את העבודה הזו, אבל הוא לא בן אדם שילך לעבודה בחולצה מקומטת, לא משנה עד כמה הוא שונא לגהץ.

הוא לא ממש הופתע, אולי אפילו הוקל לו. הוא חשב שזה שוב איזו בחורה שנדלקתי עליה, או גרוע מכך – בחור. הוא אוהב אותי, אבל לא כל כך סומך עלי ובצדק, אני לא בן אדם ראוי לאמון. אני משתדל מאוד, רוצה להשתפר, אבל זה קשה. במסגרת ההשתדלות אני מציע לוותר ולא לצאת לטיול לאילת, אבל חמי עומד על כך שאצא, ולא סתם אלא שאקח איתי בת זוג. "אם אתה מתעקש לחיות בשני עולמות נפרדים אז תעשה את זה כמו שצריך." הוא אומר בשקט, וממשיך להעביר את המגהץ החם על שרוולי החולצה המשובצת שלו.

"גם אתה חיית פעם בשני עולמות נפרדים." אני מזכיר לו.

"כן." הוא מסכים, "אבל הרגשתי שאני נמעך בין שני עולמות. זה לא קל שכולם בעבודה יודעים שאני הומו, אבל להסתיר את זה היה קשה יותר."

"אתה צודק." אני אומר למרות שאני חרד שהחברים בטייסת ידעו שאני הומו, ונתקף פאניקה מהמחשבה שמישהו ידע שבן זוגי הוא נשא. אני אוהב את העבודה שלי, לא יכול לפרט בדיוק מה היא כי זה סודי, אבל זו עבודה מרתקת, הקולגות שלי נהדרים וגם המשכורת טובה. אבל הבעיה היא שחיל האוויר עושה מאמץ גדול שאנשי הקבע ירגישו כמו משפחה אחת גדולה, כולל המשפחות שלהם שנושאות בנטל.

זה התחיל בשמועה מעורפלת על צ'ופר נהדר שיקבלו אנשי הטייסת שיצטיינו בתרגיל, ולאט לאט, כמו עננים אווריריים שנעשים כבדים ומאיימים ככל שהם מתקרבים, התברר שהצ'ופר הנפלא הוא חופשת סוף שבוע באילת כולל טיסה והכל על חשבון הצבא.

הצוות שלי מורכב מאנשים נפלאים שהיו עושים את המקסימום ונותנים הכל גם בלי צ'ופרים, בשבוע האחרון עבדנו מסביב לשעון ובקושי הייתי בבית, וגם כשהייתי הראש שלי היה במעבדה. הרגשתי רגשות אשמה כי הזנחתי את חמי, אבל אני רציני מאוד כשזה נוגע לעבודה. אני יודע שקשה לו עם המגבלות שאני מטיל עליו - לא להתקשר אפילו לנייד, לא לדעת אף פעם מתי אני מגיע - זה לא קל. אני לא הייתי עומד בהגבלות הללו, אבל הוא מבין ובאמת הגיע הזמן שאני אגיד לו כמה אני מעריך את הסבלנות שלו, במיוחד לאור העובדה שבעצם אין לו שום דרך לדעת אם אני באמת עובד או מבלה עם מישהו, ואולי מישהי?

בתחילת השבוע כשהתברר שהשארנו את רוב המתחרים שלנו מאחור ואנחנו קרובים מאוד לקו הגמר אסף אותנו מפקד הטייסת וסיפר שהפרס הוא סוף שבוע מפנק במיוחד במלון חמישה כוכבים, כולל טיסה ו... כאן הוא עשה הפסקה דרמטית, חייך חיוך מלא ניצחון, והכריז שאנשי קבע מוזמנים לבוא עם בנות זוג. "ואין צורך להראות תעודות נישואים." הוסיף בחיוך שובב.

"מאיפה אתה רוצה שאני אביא בת זוג?" שאלה אחת הבנות וצחקה, והמפקד נחפז להתנצל ואמר שהנה, כעת הוא הסגיר את גילו המתקדם, וכמובן שנשים מוזמנות להביא בני זוג, אלא אם כן מישהי ממש מתעקשת על בת זוג, ובמקרה זה בטח לא תהיה התנגדות, וכולם צחקו את הצחוק המאוס הזה שסטרייטים שומרים ללסביות.

האיום של סוף השבוע באילת תלה מעלי כמו ענן קודר ועקשני. ניסיתי לא לחשוב עליו, ניסיתי לשכנע את עצמי שבטח לא נזכה ואין טעם להתרגש לפני הזמן, ובעיקר ניסיתי להתנהג כרגיל בבית אבל הייתי מוטרד וחמי הרגיש שמשהו אצלי לא בסדר ודאג, וחשש וקינא, אבל לא אמר כלום. הוא לא טיפוס שמנדנד ולוחץ על שיחות נפש וחוץ מזה הוא ראה שאני עייף ומתוח.

ביום שלישי בלילה התרגיל נגמר וביום רביעי התברר שזכינו. אחרי המסיבה המאולתרת שערכנו בבסיס, מסיבה שגלשה למסעדת אוקטגון, הייתי חייב לחזור הביתה. כל הדרך חשבתי איך אני מספר לו שאני לא אהיה איתו בסוף השבוע הזה אחרי שכל השבוע כולו כמעט לא הייתי בבית, וגם כשהייתי רק ישנתי ואפילו לאהוב אותו כרגיל לא יכולתי כי הייתי מתוח ועצבני מידי לסקס. לחמי אמרתי שאני עייף מידי והוא העמיד פנים שהוא מאמין, אבל ראיתי שהוא חושד, מתאפק וממשיך לשתוק, ולא ידעתי אם להעריך אותו על האיפוק שלו, או לכעוס עליו שהוא מין קדוש מעצבן כזה שלא יודע לצעוק עלי גם כשמגיע לי. רק אחרי שסיפרתי שהתרגיל נגמר הוא ניסה לברר, מאוד בעדינות, מה הבעיה איתי וכמו אידיוט, במקום לדבר איתו גררתי אותו למיטה.

זה היה הסקס הכי גרוע שהיה לנו בחיים, אני לא רוצה לפרט, אבל די אם אגיד שמרוב שהרגשנו לא נוח הפסקנו באמצע והוא הלך לגהץ במקום. ליתר ביטחון אני מתכוון לעייף אותו טוב טוב כל הלילה. אחרי שאני אסע הבילוי היחיד שיתחשק לו יהיה לישון באלכסון עד שאחזור אליו. 

אוף גוזל

החלטתי שהיום אני אהיה יעיל, פעיל, נמרץ ומאורגן. די להיתקע מול המחשב ולקרוא בלוגים. היום אני עושה סידורים, ניקיונות ובישולים, ומספיק הכל עד לפגישה של הקבוצה, כדי שאוכל לנוח כמו שצריך בצהרים. כמו כל התכניות שלי גם זו נדרסה תחת גלגלי המציאות חסרת הרחמים. הצלחתי לקום ולהתנתק מוקדם יחסית מהמחשב, אבל כשעמדתי בתור לקופה אצל שוקי הקצב וניסיתי לנחש אם הקופאי החדש שעובד אצלו הוא הומו למרות הזיפים, ההבעה הקודרת והלוק הערסי הכללי (היה משהו בכל העגילים, טבעות ותנועות הידיים שלו שעורר בי חשד), צלצל הנייד שלי והמחנכת של דני הייתה על הקו.

הוא התנהג לא יפה, מאוד לא יפה, ואני מתבקש לאתר את אימא שלו שתבוא לאסוף אותו, או לדאוג לסידור אחר. אספתי את הקניות שלי ודהרתי לבית הספר. דני ישב על המדרגות של הכניסה האחורית מול חדר המורים ובכה. כשראה אותי הפסיק לבכות והתחיל לכעוס עלי. כעסתי עליו חזרה. אמרתי שאני יודע שהוא לא אוהב את המחנכת שלו, ומתרגז כשמוציאים אותו החוצה בגלל פטפוט, אבל זו לא סיבה לעמוד מול הכיתה ולשיר שהיא זונה. "היא תמיד מוציאה אותי!" כעס דני, "כולם מדברים ורק אותי היא מעיפה החוצה. אני שונא אותה!"

הסברתי שהוא יפגוש עוד הרבה אנשים שהוא ישנא בחיים, ועם חלקם הוא יאלץ לבלות זמן מה ואין ברירה, הוא חייב להתרגל להסתדר עם כולם, גם עם כאלו שהוא לא ממש מחבב. הוא היה אומלל מאוד, ואולי הייתי צריך לנסות להיות רך יותר איתו, אבל כעסתי מאוד. מאז שהוא התחיל את חטיבת הביניים המורה לא מתמודדת איתו אלא מתקשרת אלי כל פעם שהוא מפריע. אין להם עונשים בבית ספר? למה ההורים אמורים לכפות משמעת על התלמידים? ומה אם לא הייתי עונה? לא כל הורה יכול לעזוב הכל ולרוץ כל פעם שהילד שלו בא לא רגוע לכיתה.

כמובן שהסיפור הזה דפק לי את כל הלו"ז ואם לא די בכך הרי כשהגעתי סוף סוף לסופר גיליתי שהלחמניות החביבות עלי נגמרו כולן חוץ מאחת שמישהו חצוף צבט לו ממנה חתיכה! לא יודע מי זה היה אבל לא בא לי לקחת לחמנייה לא שלמה אז התפשרתי על שתיים קטנות וגם בכך האשמתי את דני שבגללו הגעתי מאוחר לסופר. לפחות הוא עזר לי לקחת את הקניות הביתה. אמרתי לדני שכעונש על התנהגותו הוא לא יוצא הערב. כמובן שהוא כעס ואמר שאני לא אבא שלו ואני לא מחליט עליו, וקיבל את התשובה שאני המבוגר היחיד שאחראי עליו כרגע וזה העונש שהוא מקבל ממני על ההתנהגות שלו, וחוץ מזה הוא לא ישב עכשיו בבית לשחק אלא מנכש  עשבים בגינה.

הוא כעס ומחה והתרגז, אבל אני אמרתי שבגללו בזבזתי זמן, ועכשיו הוא חייב לפצות אותי. אני אמשיך לנקות בבית והוא בחוץ. בסוף הוא עשה מה שאמרתי, אבל איזה פה מלוכלך יש לילד הזה! אוף גוזל! שתוק כבר, או לפחות אל תפגין את הידע שלך בקללות בבית הספר. 

רוני התקשר לשאול מה נשמע ולספר שהגיע בשלום למלון, והיה די משועשע מהסיפור על דני. גם הוא לא סבל את המורה שלו כשנפגש אתה פעם, ולדעתו היא קצת מופרעת. אולי הוא צודק, אבל מי לא יצא מופרע אחרי שנים של לימוד חצופים כאלו? סיפרתי לו על העונשים שהטלתי על הילד והוא חיזק אותי ואמר שבאמת חייבים לשים לילד גבולות, וחוץ מזה עדיף שבמזג אוויר כזה הוא לא יתרוצץ בחוץ.

התפלאתי איך זה שהוא מדבר חופשי כל כך, ואז התברר שהוא בחדר עם דדי. איך הבחור הזה מצליח תמיד להסתדר? הוא בכלל לא היה בטייסת הזוכה, אבל נשארו עוד מקומות פנויים, והוא הצליח לשכנע את המפקדים שלו שהוא עבד נורא קשה לאחרונה ומגיע לו חופש. וספירית? מצאה לה סידור אחר עם איזה בחורה שבאה עם החבר שלה, אבל לא מוכנה לישון איתו באותו חדר. לפחות אני אוכל להתקשר חופשי לחדר שלו, גם זה לטובה.

דני החליט שהלילה הוא נשאר לישון איתי. זה היה בסדר גמור מבחינתי כי אימא שלו לא חזרה מאיפה שהיא לא נמצאת, וג'קי כל הזמן יוצא ונכנס ובכלל לא שם לב אליו, ומאחר ואסרתי עליו לצאת עם חברים עדיף שיהיה אצלי ולא יישאר לבד בבית. אני כל הזמן טוען שהילד עייף ולא ישן מספיק. בין החברים, הלימודים, האימונים בשחייה, המחשב והטלוויזיה הוא לא מספיק לדחוס די שעות שינה, אתמול הוא נרדם עוד לפני שנגמרו החדשות. כמו איזה דביל התעקשתי לסחוב אותו על הידיים לחדר השני, כדי שישן שם למרות שהחדר ההוא היה ממש קר, ועוד הוספתי לו עוד שמיכה ליתר ביטחון וחזרתי למיטה שלי.

גם אני נרדמתי די מהר, והתעוררתי מצלצול טלפון בשעה אחת לפנות בוקר, זה היה רוני מאילת. גם הוא הלך לישון די מוקדם, וחלם חלום מפחיד שאני מת, והיה חייב להתקשר לוודא שאני בסדר. לא ידעתי אם לכעוס או לצחוק. נשבעתי לו שאני בסדר גמור, שלקחתי את כל התרופות, שהיום דווקא לא הייתה לי בחילה כמעט, ואני ממש בסדר, וזה רק חלום, ואני אוהב אותו, וביום שני בלילה כבר נישן יחד, ואני מתגעגע אליו בדיוק כמו שהוא אלי. כל כך רציתי לחבק ולהרגיע אותו... זה ממש כאב.

בסוף הוא נרגע ואמר שהוא הולך להתקלח כי הוא הזיע מאוד, והבטיח לחזור למיטה כמו ילד טוב. רק סגרתי את הטלפון והילד צץ לידי, חצי ישן, ופשוט נכנס למיטה שלי, חיבק את הכרית של רוני והמשיך לישון. ניסיתי לטלטל אותו ולשלוח אותו חזרה למיטה שלו, אבל לא היה עם מי לדבר. עזבתי אותו, והלכתי לישון.

הבוקר קמתי ודני כבר היה בסלון, שותה קקאו ורואה סרטים מצוירים. ניסיתי לקום ו... כואב! כל צד ימין שלי תפוס וכואב בצורה איומה. בקושי הצלחתי להגיע לשירותים, רק לקום מהכיסא זו משימה מכאיבה בצורה איומה. מיצי שהוזעק עם משחת בן גאי מסריחה בצורה מגעילה (במקום להרגיז את הדתיים עם הפרסומת שלכם הייתם צריכים לשפר את הריח של הדבר הזה), עשה לי עיסוי חירום, ולא הפסיק לצחקק בהנאה כשדחף לי ידיים. המקום הכי כואב זה בחיבור שבין התחת לירך, וראו עליו שהוא ממש התענג על מלאכתו. מיצי אמר שזה בטח בגלל שהרמתי את הילד - אמנם ילד רזה בן שלוש עשרה אבל בכל זאת – ואם נוסיף לזה שהיה לי שבוע לחוץ ומתוח נפשית... ככה הגוף מגיב ואין מה לעשות, רק לשכב בשקט ולהמתין שזה יעבור.

"אני אבוא לעשות לך מסג' גם בצהרים." גיחך בעליזות חשודה והלך להכין לי קפה.

צעקתי לו שאני יכול למרוח את עצמי לבד, אבל הוא מתעקש. לפחות אם לא היה צוחק כל כך תוך כדי. הלוואי ורוני יבוא כבר.

אתמול בערב הוא מתקשר פתאום ומודיע לי להעיף את כל המסג'יסטים המתנדבים כי עוד כמה דקות הוא בבית. החליט שהיה לו די מאילת, תפס טרמפ בססנה וחזר הביתה. ככה זה בחיל אוויר. הם עולים על מטוסים כמו שאנחנו עולים למונית.

לפי התכנון הוא היה אמור להישאר שם עד יום ראשון בבוקר, לנחות חזרה ברמת דוד ולחזור הביתה בערב, אבל הוא עשה קומבינה, סיפר שיש לו בעיות בבית (שזה בעצם נכון) ובתמורה למוצאי שבת ויום ראשון בבית הוא יעשה תורנות בבסיס החל מיום ראשון בערב.

"אז מה הטעם?" התפלאתי, "לא עדיף לישון עוד לילה במלון חמישה כוכבים במקום להישאר לילה בבסיס ולישון על המיטה המעפנית שנותנים לתורנים בטייסת שלכם?"

הוא לא עונה, לא במילים, אבל מושך מעלינו את השמיכה, מכסה אותנו עד למעלה מהראש ואומר שהוא לא היה יכול לחכות כל כך הרבה זמן, הוא חייב להרגיש אותי עכשיו ומיד. אני נשכב עליו, מועך אותו תחתי ומנסה לרבע את העיגול - להיות גם קשוח וגם עדין, גם מפנק וגם מכאיב. הוא מתפתל, נצמד אלי בכוח, צובט, נושך, אפילו מרביץ קצת, ובסוף גם מיילל טיפה.

"נו, מה? מה עובר עליך?" אני מתפלא מהבכיינות שלו, מנסה לרסן אותו ונאנח, הגב עדיין כואב ואני די מוגבל בתנועות שלי.

"הכל בגלל החלום הזה, תפסתי פחד נוראי ולא יכולתי להיות שם יותר, הייתי חייב אותך."

"מה חלמת?"

"לא חשוב, זה טיפשי. לא רוצה לספר."

כשהוא אומר שהוא לא רוצה סימן שהוא כן רוצה, אבל רק אם אני אוציא את זה ממנו בכוח. אני כבר מכיר את הראש שלו, ככה זה אצלו.

"רוני, אני מבקש, כואב לי הגב ולא ישנתי כמו בן אדם כבר יומיים, אין לי כוח למשחקים, תספר לי או שתצטער."

"כן, נראה אותך גבר!" הוא מתגרה בי בסגנון ערס צעצוע, וצוחק כשאני מדגדג אותו, דוחף לו ידיים ומאיים עליו שעוד מעט הוא יתחיל לדבר בסופרנו, ובסוף הוא נכנע ועושה את מה שרצה לעשות כבר מהתחלה ומספר לי את החלום.

"היינו רק אני ואתה בבית חולים. אתה שכבת במיטה, מכוסה בשמיכה, ואני ישבתי על המיטה לידך והחזקתי לך את היד. הכל היה לבן, הסדינים, השמיכה, הקירות, הוילונות וגם הפנים שלך היו לבנים מאוד, ולאט לאט כולך נעשית..." הוא מהסס, מחפש מילים, דבר נדיר אצל קשקשן כמותו.

"לאט לאט נעשית מחוק כזה. נהיה ממך מין ציור דהוי כזה. הסתכלתי עליך משותק, מתי מפחד ולא יכולתי להגיד כלום, אבל אתה דווקא היית רגוע לגמרי, המשכת לחייך ובסוף מה שנשאר ממך זו מיטה לבנה ריקה עם סדין מחייך, ואז שמתי לב שאני עדיין מחזיק את היד שלך ביד שלי. זה כל כך הפחיד אותי עד שהתעוררתי ולא יכולתי לישון יותר."

"ואז התקשרת אלי? חבל שלא סיפרת לי מיד מה חלמת?"

"לא יכולתי, לא רציתי שגם אתה תפחד. זה היה נורא מפחיד מנחם, הדבר הכי מפחיד שחלמתי בחיים. נכון שזה רק חלום וזה לא יקרה באמת?"

הלוואי ויכולתי להגיד לו שהוא צודק ושזה רק חלום טיפשי, אבל לא יכולתי. הוא חלם גם את הפחדים שלי ולא היו לי מילות נחמה בשבילו.

עד היום הוא תמיד התנהג כאילו הנשאות שלי זה סתם משהו חסר חשיבות, מעין תאונה לא רצינית שתתוקן בקלות רבה בעוד שנה שנתיים. שלוש שנים גג.

מצד שני הוא מקפיד בהיסטריה על משטר התרופות שלי, שומר בקלסר מיוחד את כל תוצאות הבדיקות שאני עושה, יודע לדקלם בעל פה את שמות כל התרופות ותופעות הלוואי שלהן, עוקב בקפדנות אחרי המשקל שלי, מנדנד לי כל הזמן לאכול בצורה מסודרת, ונכנס ללחץ כל פעם שאני לא גומר הכל מהצלחת.

"אני שמח שסיפרת לי, גם אני פוחד לפעמים." זה כל מה שאני מסוגל להגיד לו.

אנחנו מתחבקים חזק, שמחים להיות יחד, ובסוף נרדמים רגועים קצת יותר, וקמים לקול צלצול טלפון מאליס שחזרה במוצאי שבת הביתה ומספרת שדני השתעל כל הלילה והוא מנוזל מאוד, ואם אני בין כה וכה לא הולך היום לעבודה...

אני אומר שאין בעיה וממהר לקבוע לילד תור לרופאת ילדים.

דני לא מרוצה מהסידור הזה. הוא תכנן להיות היום בבית ספר, יש לו שיעור ספורט והיום מקבלים את הבוחן בחשבון, לא מתאים לו ללכת לרופאה. אני מתעקש שצריך להיבדק אם כי בינינו הוא נראה די בסדר. יש לו תאבון בריא, מחסל טוסטים בקצב וגומר לבד קופסת קוטג' שלמה, מדבר בלי הפסקה ומתווכח איתי במרץ שהוא כן ילך לאימון אחרי הצהרים.

למזלי הרופאה שלנו שהיא ממש מותק תומכת בדעתי שלא מומלץ במצבו להירטב במים של הבריכה גם אם היא מחוממת, אבל אם הוא יהיה רק בחדר כושר זה בסדר, והוא יכול ללכת לבית ספר, אבל הוא צריך אינהלציה כמו בשנה שעברה.

"איזה כיף לך שהדוד שלך לוקח אותך עכשיו באוטו לבית ספר." היא מחייכת אל דני שמחייך חזרה ומתנהג כאילו אני באמת דוד שלו.

יותר ויותר אנשים משוכנעים שאני קרוב משפחה של אליס ולכן אני עוזר לה לטפל בילד, מה שמוכיח שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יתקבל כאמת.

הילד עכשיו בבית ספר, בחוץ זוהר יום כחול ושטוף שמש, יש רוח אבל חם לי ונעים לי ולשם שינוי אין לי בחילה, יש לי ספר מעניין לקרוא, והחיים נראים לי יפים ושווים. עד שאני אתפוגג כמו חתול צ'יישיר אני מתכוון למצות כל רגע וליהנות מחיי.

ישנתי לבד וזה תמיד פחות טוב, ואחר כך קמתי מאוחר מידי, הגעתי לעבודה וגיליתי למרבה הצער שדווקא היום הגיע בחור חרוץ, לא מגולח, אבל חייכן לעבוד בטכנופור שלנו. היו לו כמה אלפי תוויות מתכת, ולסמן אותן היה עסק רעשני בצורה בלתי נסבלת. שמונה שעות של רעש שנשמע כמו מכונת תפירה מהגיהינום.

יש לנו אזניות, אבל הן מועכות לי את הראש באכזריות ופשוט אי אפשר לסבול אותן זמן רב. הייתי כל כך המום ומדוכדך מהרעש עד שאפילו לא הערתי כלום להודי ולטורקי שעמדו בחוץ ועישנו כמו קטרים. הם גמלו לי בכך שגירשו את הפולש הרעשני בזמן האוכל והעניקו לי חצי שעה של שקט. אפילו להתלונן לא יכולתי כי הבן אדם משלם כסף על השימוש במכשיר, ואם הייתי צריך לעשות את העבודה במקומו הייתי סובל עוד יותר. חזרתי הביתה מרוט עצבים ומותש, ומצאתי את יובל יושב במטבח שלי, אוכל את הקורנפלקס של דני עם החלב שלי. עכשיו לא יהיה לי די חלב לקפה בבוקר.

יובל נראה כמו שאני הרגשתי, ומיד פתח ושיקר לי שלא אכפת לו מה ניצן עשה עם עצמו לפני שהם נפגשו, "אבל למה הוא שיקר לי?" שאל אותי בהבעה טראגית, ואני ידעתי מיד שאחד המעוצבים שלנו לא הצליח לסתום את פיו והיה חייב לדווח לילד על מעללי ניצן במספרה. מה לעשות, אוחצ'ות אוהבות לרכל, בעיקר על סקס, והנושא של ניצן ותעלוליו עם הספרים שלנו הוא עסיסי ולוהט מכדי לא לדון בו, אבל בכל זאת, קצת טקט, קצת התחשבות, הבחור הולך להגן על המולדת בעוד חודשיים, למה לעשות לו את זה?

"אני אשם." העמסתי את הנטל על שכמי. "אני הכרתי לו את קוקו וז'וז'ו, ואני אמרתי לו שעדיף שלא יספר לך כלום."

יובל הביט בי בארשת פנים של ילד סובייטי הצופה באנדרטת לנין מושלכת לערמת האשפה.

"הוא שיקר לי." חזר להתמקד בעיקר, "אני שונא שמשקרים לי."

"זה היה רק בגלל שהוא אוהב אותך כל כך, הוא נורא התבייש ופחד שלא תעריך אותו יותר. אם לא היה אכפת לו ממך הוא לא היה משקר לך."

"אם אוהבים מישהו לא משקרים לו. אני בטוח שרוני לא משקר לך." התמרמר יובל.

לא יודע איך התאפקתי ולא פרצתי בצחוק – כנראה שבזכותה של סבתא ז"ל ששומרת עלי מלמעלה. "יובל, כולם משקרים, וכמה שאכפת לנו יותר ממישהו אנחנו משקרים לו יותר. במיוחד רוני שהוא שקרן בחסד עליון, מהרגע הראשון שנפגשנו הוא שיקר לי." התחלתי להרוס את תמימותו של יובל.

"אני לא אוהב שמשקרים לי." חזר יובל בעקשנות על עצמו. חבל שהצעירים לא מבינים כמה האמת מזיקה.

"אז לך אליו ותגיד לו את זה, תדברו. אל תשבו חמוצים ותשתקו, לשתוק יותר גרוע מלשקר." הרעפתי עליו מניסיוני.

"הוא שוב אצלם." התקדרו פניו היפות של יובל, "ז'וז'ו נסע עם אימא שלו לבדיקות וקוקו ביקש שהוא יבוא לעזור לו. הוא עזב אותי והלך."

"אז לך לשם." הפצרתי בו, "קוקו נחמד והאמת שלא תזיק לך תספורת, או לפחות חפיפה."

"ואם אני אמצא אותם במיטה?"

"אין מצב, תאמין לי שלא. בטח ניצן יושב ובוכה לקוקו כמו שאתה בוכה לי. נו, לך תראה שאני צודק."

חצי שעה אחרי שהוא הלך קוקו התקשר וסיפר לי שאני צודק. צחקנו קצת על הילדים ואחר כך הבנו שאנחנו בעצם מקנאים בהם, הפסקנו לצחוק ונאנחנו יחד.

***

אם היו בסל הבריאות תרופות יותר טובות הייתי יכול לקחת פחות כדורים ולא ללכת ימים שלמים אפוף בענן של בחילה שמתישה אותי וגורמת לי להיות מדוכא ועייף וחסר חיים. יש נשאים שנעשו חולים מקצועיים - לא עובדים, חיים מביטוח לאומי, לא מתעסקים בשום דבר אחר, רק במחלה שלהם.

לא מתאים לי לחיות ככה, אחת המטרות של קבוצת התמיכה שלנו היא ללמד אנשים לחיות בכבוד עם הנשאות ועם הפחד והחששות. לא להתייאש, לא לוותר ולא להפסיק לחיות. נשמע נהדר, נכון? אבל לפעמים זה כל כך קשה...

היום אני מרשה לעצמי פינת קיטור קטנה (גם בצבא היו נותנים פעם בשבוע שעה קבועה לבכיינות ותלונות) ומרשה לעצמי לשפוך את הקשיים. לא נוח לקחת המון כדורים ולדאוג כל הזמן לרוץ לקנות אותם - בטח ביליתי שנה מחיי בעמידה בתור רק בבתי מרקחת - לא נוח לזכור כל הזמן מה לקחת ומתי, וחס וחלילה לא לפספס, והכי קשה זה לחטוף בחילות ושלשולים, לדאוג מכל עיטוש, ולעשות כל הזמן בדיקות דם. היד שלי נראית כאילו אני מזריק סמים.

הכי קשה לי זה הבחילות. מן גל עכור כזה שמגיע משום מקום וגורם לך לקוץ בחייך. כשאני חוטף את זה אני חייב לברוח ולנשום אוויר צח מפחד שאקיא פתאום. הכי מביך כשזה קורה לי כשמזמינים אותי לאכול וריח האוכל גורם לי פתאום לרצות להקיא.

אני שונא להקיא ומתאפק בכל הכוח להתגבר ולהחזיק את האוכל בפנים, ונורא מעצבן אותי לשמוע את המעוצבים מתלוננים על הדיאטה שלא הולכת, ומספרים איך הם מקיאים בכוונה כדי לא להשמין. מרגיז אותי שפתאום אני צריך לשים לב כמה אני שוקל ולדאוג לנצל ימים טובים כדי להרוויח את הכמה קילוגרם שהפסדתי בקיץ ועדיין לא הצלחתי להעלות בחזרה, ומה שהכי מרגיז זה איך רוני מחליק בטבעיות כזו לתפקיד מטפל שמשגיח על הבריאות שלי, ומקפיד הרבה יותר ממני.

אמרתי לו שהוא נדלק עלי כי הוא רגיל לזה מהבית בגלל המחלות של אימא שלו שהיא ספק חולה רצינית, ספק היפוכונדרית. אולי עדיף שהייתי שומר את המחשבה הזו לעצמי. הוא נעלב ואמר שאני אידיוט, שאין לי מושג על מה אני מדבר ושאני בכלל לא מתנהג כמו אימא שלו. אולי זה נכון ואולי לא. לא יודע. קראתי בספר שכל אחד מחפש באהבה שלו את מה שהוא מכיר מהבית - בחורות שגדלו עם אבא אלכוהוליסט מתחתנות עם שתיין, ונשים שחטפו מכות כילדות מתחתנות עם גבר אלים.

אני שוקע לפעמים במחשבות מאוד מדכדכות על העתיד, לא בגלל הנשאות אלא בכלל. מה הטעם, אני שואל את עצמי, בשביל מה להתאמץ לסחוב הלאה? יש ימים שזה מאמץ רציני מאוד לקום בבוקר, לחייך, להכין קפה, להגיע בזמן לעבודה, להתנהג כמו שצריך עם לקוחות וקולגות, לענות לטלפונים, להרים קופסאות, ללחוץ על כפתורים... המון מטלות קטנות וחסרות משמעות שצריך לעשות עוד ועוד, יום אחר יום עד שיוצאים לפנסיה, ואז יושבים בבית ומחכים למוות.

כשיש לך משפחה, ילדים, יש לך סיבה להמשיך הלאה, להחזיק מעמד יש למה לחכות, יש משמעות לחיים, אבל אחד כמוני, בשביל מה בכלל אני סוחב את עצמי עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה, עוד סיפור, עוד זיון?

בימים אפרוריים בלי שמש אני שואל את עצמי לפעמים את השאלות הללו ואז אני חייב להזכיר לעצמי בכוח את רוני שירגיש נבגד אם אני אסתלק, ואם זה לא עוזר אני מזכיר לעצמי שהבטחתי לדני להישאר בסביבה עד שהוא יתחתן, ושעדיין לא כתבתי את הסיפור שאני באמת רוצה לכתוב, ואומר לעצמי להפסיק להיות דראמה קווין ולבלבל את המוח. בדרך כלל זה עוזר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה