יום שבת, 30 בדצמבר 2017

55. הבט אחורה בחלחלה

תקופה לא טובה. במקום להסתכל קדימה מסתכל אחורה. עובר על כל מה שכתבתי בשנה האחרונה ונדהם. כמה מלל. אולי אני צריך ללכת לפסיכולוג. רק בן אדם דפוק ושרוט היה מסוגל לכתוב כל כך הרבה, ונוסף על מה שכתבתי בבלוג יש גם את הסיפורים. המון המון טקסט.

"תעשה עם זה משהו." הוא אמר פעם.

"אבל זה סתם גיבוב משעמם." עניתי, מקווה שהוא יגיד שלא נכון, שיש לזה פוטנציאל. הוא לא אמר. שלח אותי לטיפול נפשי.

אתמול נשארתי בבית, סתם לא בא לי לעבוד וידעתי שבבית המלאכה אין שום דבר דחוף, במקום ניסיתי לסדר את החומר הזה. למיין, לקצץ, לערוך. המון עבודה. אולי כבר עדיף פסיכולוג? וגם אם יצא לי מזה מעין רומן, או סיפור, או משהו, אז מה? מי ירצה לפרסם את זה בכלל? ומה עם השמות? רוב השמות ששמתי הם בדויים, אבל לא כולם. איך פותרים את זה?

אין ספק, עדיף פסיכולוג.

בכל אופן, אם אתם לא שומעים ממני יותר מידי לאחרונה זה כי אני מנסה לעשות קצת סדר בבלוג שלי.

מתעורר לפנות בוקר ומגלה שנרדמתי לא מכוסה. קר לי. נצמד אליו, מתעטף בשמיכה, מתחמם ולא נרדם. המחשבות רצות רצות ולא עוזבות, מנסה לחשוב על הניקיון היסודי שאני אעשה מחר, בעצם כבר היום. מספיק עם הבטלנות. תריסים, רשתות, המדפים הכי גבוהים ואפילו הנברשת. הכל יצוחצח וימורק. את הווילונות אסלק לכל הרוחות. וגם את הטלוויזיה הישנה שעומדת בפינה עוד מהשנה שעברה. הגיע הזמן לסדר את הבלגן בבית הזה.

הזמן עובר והשינה לא באה. לאט לאט המחשבות בורחות אל מה שבאמת מציק - מהשבוע הבא הוא יהיה רחוק ממני, כשאתעורר קפוא לא יהיה למי להיצמד, ממי לשאוב חמימות ונחמה. הזוגיות שלנו זקוקה למגע, לתחזוק יום יומי של קשר פיזי, לשגרה. כמה זמן יעבור עד שהיא תתפוגג, תתפורר, תתרוקן מתוכן? כמה זמן יחזיקו הזיכרונות והחיבה הישנה מול המציאות הריקה שלי והגדושה שלו? הוא יפגוש אנשים חדשים, צעירים, מרגשים, שונים, ואני אשקע בספרים, במחשב, בהרגלים הישנים של רווק קשיש ובודד. בהתחלה הוא יתקשר כל הזמן, יבוא כמה שיותר, אבל עם הזמן הוא יתחיל לדלג על סופי שבוע כי יהיו לו עיסוקים אחרים, מלהיבים יותר מהבילוי לצידי. ככל שיחלוף הזמן השקרים הקטנים ילכו ויגדלו, עד שתיגמר השנה (או יותר, או פחות, לאלוהי חיל האוויר פתרונים כמה זמן זה יתמשך) כבר נהיה שוב זרים.

הגב מתחיל לכאוב לי והבטן גם. הולך למקלחת, יושב על האסלה, מנסה להתרכז בעבודות שממתינות לי הבוקר, מעמיס עוד ועוד מטלות על עצמי כדי לא לחשוב, ופתאום מתחיל לשהק. הולך למטבח, אוכל יוגורט מתוק, שולח את דני שנרדם על הספה בסלון למיטה. בחוץ כבר מתחיל להאיר הבוקר. לוקח עוד כדור נגד אלרגיה ויושב לדכא את עצמי מול המחשב. אני חושב שעם קצת מאמץ אני אספיק לנקות היום גם את התריס של המרפסת.

***

כל השבוע האחרון הייתי נורא נורא עסוק. לא תאמינו כמה דברים צריך לעשות כשעוברים דירה. היו אלף ואחד סידורים לסדר והמון החלטות להחליט – טפסים, מזוודות, ארגזים, חתימות - עניינים שונים ומשונים שכולם דרשו טיפול, התייחסות, הסברים, שיחות בטלפון או עמידה בתור.

ואם כבר מזיזים, מנערים ומשנים סדרי עולם צריך גם לנקות, ואם כבר מנקים אז פתאום רואים שמזמן לא עשינו את התריסים במרפסת, והחלונות בסלון לא נשטפו זה עידן ועידנים, ואולי כבר הגיע הזמן לכבס את הווילון ולפרק את הרשתות המאובקות הללו ולשטוף אותן? מצאתי את עצמי עמל ויגע, מנקה, שוטף, סוחב ואורז, מתרוצץ ללא הרף, מוחק עוד ועוד משימות מדף המשימות שעל המקרר עד שביום שבת בצהרים הכל הסתיים. כל הדרוש סידור סודר. כל המטען נארז, הוכן, קופל ונחתם.

רוני קפץ להוריו לצהרים ואני ניגבתי ניגוב אחד אחרון את רצפת הסלון השטופה ואחר כך היטבתי את לבי בשאריות סלט מהבוקר וקינחתי בבורקסים מאתמול, התקלחתי מקלחת ארוכה ומרעננת ונרדמתי.

קמתי בדיוק בזמן לראות את 'בנות גילמור' והנה הוא חוזר ומצטרף אלי. הסדרה נגמרת, אנחנו יושבים עם קפה ועוגה, עוברים שוב על כל הרשימה, מוודאים שהכל מסודר ומוכן למחר. הוא מודה לי על כל העזרה שהושטתי לו ואומר שלא היה מצליח להסתדר בלעדי. אני אומר שלא ידבר שטויות, ואם המצב היה הפוך הוא בטח היה עושה אותו דבר, ואז בפרץ מפתיע של כנות מרעננת הוא אומר, "השתגעת מנחם, בחיים לא הייתי מסכים שתעבור לי פתאום דירה ולא חשוב מאיזה סיבה."

משפט אחד קטן ואמיתי וכל האיפוק והבגרות שהפגנתי מאז שהוא החליט לעבוד בתל אביב הולכים לעזאזל. "למה לא?" התפרצתי, "ומה אם גם אני הייתי בקבע, מה אז?"

"חמי, תפסיק לצעוק עלי. כבר מזמן הסכמנו שאנחנו שונים מאוד זה מזה, עובדה, אני לא הייתי מסכים ואתה כן מסכים."

יכולתי לריב עם העובדה הזו, להתווכח ולכעוס, יכולתי לנאום נאומים חוצבי להבות כל הלילה, אבל מה הטעם להתווכח עם עובדות? "למה לא היית מסכים?" שאלתי בקול שקט.

"כי לא. כי זה הבית שלנו ואני רוצה שאתה תגור פה ותחכה לי, ולא שתתרוצץ לך בכל מיני מקומות."

"ולך מותר להתרוצץ?"

"אני לא מתרוצץ, אני הולך לעבוד. הסברתי לך את זה."

"רוני, אתה לא תעבוד 24 שעות ביממה. אתה תעשה גם דברים אחרים, תפגוש אנשים אחרים, תלך לסרטים והצגות ומסיבות וטיולים. בעוד כמה חודשים תבנה לך חיים חדשים לגמרי שלי לא יהיה בהם שום חלק."

"אבל בסוף אני תמיד אחזור הביתה."

"או שלא."

"אני אחזור, זה רק סידור זמני."

אני מושך בכתפי. "נחיה ונראה."

פתאום הוא מתחרט על הכנות המופרזת שלו וחוזר על כל מה ששינן לי מאז שהחליט לעזוב – תל אביב לא רחוקה, הוא יבוא כל סוף שבוע, הבית שלו פה איתי, אנחנו נדבר כל יום ולפעמים גם פעמיים ביום. הזמן יחלוף חיש קל, הכל יהיה בסדר. "ואל תתחיל להיכנס לסרטים שאני אבגוד בך וכל זה כי זה לא יקרה." הוא אומר בתקיפות, מתיישב על ברכי ומנשק אותי.

"בסדר." אני אומר, מנשק אותו חזרה ושומר את המחשבות שלי לעצמי.

"וגם אתה מנחם, שלא תתחיל להיות נחמד מידי לכל המזדנבים שלך (ביטוי חדש שהוא קלט מאי שם) אני מכיר אותם, הם יבואו לבכות לך בגלל השטויות שלהם, ועד שאתה תנגב להם את הדמעות הם ינסו להיכנס לך למכנסים."

אני מתחיל לצחוק מהרעיונות שלו ומבקש שידגים לי איך נכנסים לי למכנסים ובסוף אנחנו מפסיקים לדבר והולכים למיטה. ולמחרת בבוקר, רגע לפני שהוא נכנס למכונית שתיקח אותו רחוק ממני הוא מסתובב, אוחז את פני בשני ידיו, לוחץ אותן חזק תוך שהוא קודח במבטו השחור היישר בעיני ואומר, כאילו ממשיך שיחה שניהלנו קודם, "לפחות תבטיח לי שלא תישן מחובק ככה עם אף אחד אחר."

"אני מבטיח, וגם אתה לא."

הוא מהנהן, נותן לי עוד נשיקה אחת והולך.

 עין רעה

דווקא היום היה לבוס שלנו מצב רוח מעולה ובארוחת הבוקר הוא סיפר לנו סיפורים משעשעים על מכונית הסיטרואן המופלאה שלו. אני מניח שבזמנו הוא היה פחות משועשע, אבל היום, שלושים שנה אחרי, הוא צוחק מכל הסיפור. מה שקרה הוא שהמכונית הזו הצליחה להיות מעורבת תוך שבועיים בשלוש תקריות שונות, אחת יותר גרועה מהשנייה. הבוס קנה אותה לעצמו בחורף 67 קצת לפני יום ההולדת שלו שחל בסוף פברואר והיה מאוד מרוצה מעצמו ומהמכונית עד שבדיוק ביום הולדתו הוא נסע לתומו בהדר וחטף דו"ח משוטר כי נסע במהירות מופרזת.

כמה מופרזת? שבע קמ"ש מעל המהירות המותרת. הוא נאנח לנפשו, אבל כמו פולני טוב קיבל עליו את הדין, לקח את הדו"ח והמשיך לנסוע.  חצי שעה אחר כך הוא השלים את הסיבוב מול מרפאות לין ושוב עוצר אותו שוטר. מה הפעם? מהירות מופרזת, נסעת שבעה קמ"ש מעל המהירות המותרת.

לשווא הוא התחנן והסביר שהיום יום הולדתו, שהוא קיבל דו"ח זהה בדיוק לפני חצי שעה, דבר לא עזר, לכבוד יום הולדתו הוא קיבל מכונית אחת בתוספת שני דוחו"ת על מהירות מופרזת.

כמה ימים אחר כך, בבוקר גשום במיוחד אשתו התעוררה, חשה ברע ובקשה שייקח אותה לקופת חולים. שניהם היו בלחץ של זמן כי הם מיהרו לעבודה, והתנועה הייתה איטית בגלל הגשם, ובכל זאת הגיעו בשלום לקופת חולים. עד שהרופא יקבל אותה האישה נכנסה לשירותים, עשתה מה שעשתה, משכה בחבל של הניגארה (לפני שלושים שנה היו הניאגרות תלויות גבוה מעל האסלה) ומעשה שטן, הניאגרה נפלה על ראשה וכולה נרטבה. בכל זאת הלכה לרופא, קבלה תרופה, ואז דרשה מבעלה שיחזיר אותה הביתה כדי שתוכל להחליף את בגדיה לפני שתלך לעבודה. שניהם היו לחוצים מאוד בזמן, בחוץ גשם שוטף, בדיוק כשהבוס עושה את הסיבוב ברחוב גאולה התלול, בואכה מרכז הכרמל, יורד מולו אוטובוס אגד.

הכביש חלק, הסיבוב חד, הסיטרואן מחליקה ונכנסת לאמצע האוטובוס, ישר לתוך תא המטען הגדול שיש לאוטובוסים במרכזם. מעוצמת המכה שמשת החלון הקדמי של הסיטרואן ניתקת ממקומה, אבל לא נשברת. הבוס משרבב את ראשו מהחלון נטול השמשה מביט למעלה אל האוטובוס ורואה את הנהג שמוט על ההגה. הבוס יוצא מהאוטו, שם את השמשה בצד, נשענת על הרכב ועולה לאוטובוס. מתברר שהנהג פשוט התעלף מרוב בהלה, אבל לא נפצע ולמרבה המזל גם שאר הנוסעים בריאים ושלמים. הבוס יורד לבדוק מה קרה לתא המטען הריק של האוטובוס שספג את רוב הנזק ואז עובר רכב חולף, נותן מכה לשמשה של הסיטרואן והיא מתנפצת לאלף רסיסים. "בטח מישהו שם לך עין רעה על האוטו." אומר הסגן, "אני כבר הייתי נפטר מרכב כזה."

"גם אשתי אמרה אותו דבר." צוחק הבוס, "ורצתה שנמכור את האוטו, אבל יומיים אחרי שהוצאתי אותו מהמוסך עמדתי ברמזור בצומת בתי הזיקוק ופתאום חטפתי מכה מאחור ושני הנוסעים ברכב שעמד לפני נעלמו פתאום." מסתבר שמשאית שנעמדה שתי מכוניות מאחוריו לא בלמה ברמזור. הייתה תאונת שרשרת והרכב שלו נמעך גם מקדימה וגם מאחורה.

"ולאן נעלמו הנוסעים ברכב שעמד לפניך?" התפלאתי.

"זה היה רכב ישן שהמושבים שלו היו מחוזקים בברגי עץ, מהמכה הברגים נשברו והם נפלו אחורה עם המושבים, אבל לא קרה להם כלום, וגם אני יצאתי בשלום והמשכתי לנהוג בסיטרואן עוד שנתיים עד שמכרתי אותה. אחרי התאונה הזו החלטתי שזהו, המזל הרע שלי נגמר ואני יכול להמשיך לנהוג באוטו כמה שאני רוצה." 

לישון באלכסון

במהירות מפתיעה אני גולש שוב למנהגים של רווק. עכשיו כשאין לי שותף לשבת מולו בארוחת ערב, או לשתות אתו קפה של בוקר, אני לא מבשל (מלאכה השנואה עלי רק קצת פחות מהבעת מורת הרוח על פניו של הבן זוג כששוב הוא צריך להסתפק בכריכים וחביתה במקום אוכל מבושל) ורק חוטף פה ושם כשהרעב מציק. בלעדיו אני קורא הרבה יותר ספרים ובלוגים, נשאר ער עד שעה מאוחרת מאוד מול הטלוויזיה ומניח לבית להידרדר. הסימנים הראשונים לכאוס כבר פה - מוריד בגדים מהחבל ומשאיר אותם בגיגית הכביסה במקום לקפל ולגהץ, מחפף בניקיון ומסתפק בטאטוא חפוז במקום להשקיע בספונג'ה, הולך לעבודה ומשאיר אחרי שיש דביק ומלא פירורים טרף לנמלים, לא מנגב את הדלפק במטבח אחרי האוכל וזו רק ההתחלה. אני רק יומיים וחצי לבד, מה יהיה איתי בעוד שבועיים? אפסיק להתגלח ולהתרחץ? אפסיק להשתמש בכלי אוכל ואחיה על ג'אנק פוד שאשלה באצבעות משומנות משקיות? אשכח לדבר עם בני אדם ואסתפק בנהימות בלבד? אז מה? הרי אני לבד, למי אכפת בכלל?

בלי הנוכחות הרעשנית, התובענית, האנרגטית שלו שאי אפשר להתעלם ממנה בשום פנים ואופן אני מרגיש כאילו הועברתי בבת אחת מחדר קטן וצפוף לאולם ריק ומרווח. זה לא שאני לא מתגעגע אליו, אבל נכון לעכשיו השקט שהשתרר בבית נעים לי מאוד. חברת עצמי חביבה עלי מאוד והעלמות הלחץ שיוצרת קרבת עוד בן אדם, אהוב וקרוב ככל שיהיה, מעניקה לי תחושת חופש שלא חשתי כבר זמן רב.

אולי לא נועדתי לחיות בזוגיות? מי אמר שכולם חייבים להצטופף זוגות זוגות כמו בתיבת נוח? מה רע בלגור לבד ולעשות רק מה שמתחשק לך, מתי שמתחשק לך, בלי עין צופיה על מנהגיך והליכותיך? אתמול למשל הלכתי לישון באחת לפנות בוקר. עד חצות קראתי במיטה.

אם הוא היה בבית אין מצב שהוא היה מניח לי להדליק אור ולשקוע בקריאה בשעות כאלו. אחרי חצות התחיל איזה סרט צרפתי ששמעתי עליו מזמן ולא הזדמן לי לראותו עד היום - אישה נשואה מתלבטת בין בעלה למאהבת הלסבית שבסוף נכנסת להריון מהבעל ובאה לחיות עם בני הזוג. הכל מסתדר יפה כי הבעל בינתיים נדלק על איזה טיפוס ש... נשמע קצת טיפשי, אבל סך הכל אחלה סרט.

הוא בטח היה מציין שהסרט אווילי להחריד ולמי לעזאזל יש סבלנות לשמוע צרפתית בשעה כל כך מאוחרת ומכבה לי את הטלוויזיה בתואנה הצודקת שבטח אהיה הרוג מעייפות מחר בבוקר, ואז מה אם יש לי חופש למחרת? חסרה עבודה בבית שצריך לעשותה? לא, לא חסרה, אבל היום זה יום החופש שלי ואני לא מתכוון לעשות שום דבר חוץ מלהתבטל. רק כשהוא לא פה אני יכול להתבטל שעות על גבי שעות ולחשוב לי על סיפורים שאולי אכתוב, ואולי לא, וסתם להתקיים כמו חתול בלי צורך להצדיק את החלל שאני תופס בעולם. איזה תענוג.

כשהוא איתי אני לא יכול למרוח את הזמן בלי לעשות כלום. הוא לא מבין שלקרוא ולגלוש וסתם להזות בהקיץ זה לא נחשב התבטלות, זה צורך נפשי, ושאם אני צריך להתווכח ולריב ולהתנצל על הזמן שאני מקדיש לפעילות הלא פרודוקטיבית הזו אני מתחיל להרגיש אשם ובטלן וכל הכיף בורח לי.

אחר כך כיביתי את האור והתמתחתי לי לכל אורך ורוחב המיטה, מרגיש מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול ונרדמתי. בבוקר קמתי מוקדם מידי וכרגיל בבקרים היה לי טיפה קר כי השמיכה נפלה. מתוך הרגל גיששתי אחריו ולא מצאתי אותו. נהייתי עצוב וכשנזכרתי שיש לפני יום שלם של חופש ולבד נעשיתי עצוב עוד יותר. פתאום נזכרתי בלקח שלמדתי בחופש הגדול הראשון שלי אחרי שהחלטתי שאני גדול מידי לקייטנה, אבל הייתי צעיר מכדי לעבוד.

אחרי חודש ומשהו של חופש מוחלט התחלתי לטפס על הקירות מרוב שעמום. אז גיליתי שחופש דומה לשוקולד - אם מקבלים יותר מידי ממנו מתחילים להרגיש קצת לא טוב. בצהרים כבר התייאשתי מסתם לישון, ונמאס לי לבהות בחלל. לא הייתה לי יותר סבלנות לקרוא ולא הייתה לי השראה לכתוב, אף אחד לא היה במסנג'ר, כול החברים היו בעבודה והרצפה הייתה מטונפת בצורה מגעילה, במיוחד במטבח. עוד מעט יהיו לי ג'וקים. בדיוק כשהתחלתי לנקות את הבלגן של היומיים האחרונים הוא התפרץ פתאום הביתה, לבוש מדי ב', מזיע ופרוע, והסתער עלי. כל המרחב הענקי שנדדתי בו, בודד וחופשי בלעדיו, התכווץ בבת אחת והתהדק סביבי בחיבוק שמעך אותי בעדינות והחזיר אותי אל קרקע המציאות. "מה אתה עושה פה? איך הגעת?"

"תפסתי טרמפ בססנה משדה דוב. יש לי רק שעתיים. אני מת להתקלח. התגעגעת אלי? תעזוב את המטאטא הזה, הלכלוך לא יברח." הוא מתפשט, מדבר, צוחק, מלטף אותי, שואל מיליון שאלות ותוך כדי כך גורר אותי למקלחת. הזמן שעד לרגע זה נזל באיטיות התחיל פתאום לדהור בפראות. השעתיים שלו חלפו ביעף והנה הוא כבר שוב במדים, ממתין לחבר שיבוא לאסוף אותו ממטיר עלי הוראות, נשיקות, שאלות, מספר שהעבודה כיפית, והאנשים נהדרים, בכלל לא תל אביביים פלצניים כמו שחשש ושהחבר'ה של ספירית נורא נחמדים ויש לנו הזמנה למסיבה ביום שישי בעתלית ו...

"לנו?" אני מחמיץ פנים.

"כן, לנו. אתה חייב לבוא, סיפרתי לכולם איזה חבר יפה יש לי ואם לא תגיע הם יחשבו שהמצאתי אותך."

"סיפרת לכולם?" אני נדהם.

"בחייך מנחם, אל תהיה כבד כזה, בתל אביב אף אחד לא עושה עניין מזה שאתה הומו." הוא פולט בקלילות, ומיד עובר נושא ומספר לי כמה מוזר והזוי זה לגור עם בחורה (ספירית), ואיזה בלגן יש אצלה בדירה, כל הזמן חבר'ה באים והולכים, אף פעם אי אפשר לדעת את מי תפגוש בבוקר גומר לך את החלב.

"אני רואה שאתה בכלל לא מתגעגע." אני מפסיק את שטף דיבורו.

"טיפש." הוא פוסק, מתיישב עלי, נלחץ אלי בכוח ואומר שהוא חושב שעוד מעט מישהי מהמחזרות של ספירית תתחיל לגור אצלה קבוע (היא רק צריכה להחליט מי מהן) וכשזה יקרה הוא מתכוון לנצל את ההצעה הנדיבה של אחד הקצינים שנוסע כל בוקר מחיפה לתל אביב ומעוניין לצרף אליו נהג שיחליף אותו כשהוא מגיע עייף בבוקר.

"מה הוא עושה בלילות שהוא כזה עייף בבוקר?" אני שואל בחשדנות, מדמיין לי איזה הולל שמנסה לפתות את החבר החמוד שלי.

"אשתו ילדה תאומים לפני חודש. מאז הלידה המסכן הזה לא זכה לישון לילה אחד רצוף." מצטחק רוני, ואז מישהו צופר לו בחוץ והוא נותן לי עוד חיבוק ונשיקה, אומר לי להפסיק לצחצח את הבית כל היום וללכת לכתוב או לישון או משהו כי אני נראה הרוס מעייפות והולך, משאיר אותי לבד בתוך מרחב ענקי של שקט מהדהד.  

מושפע

לפעמים דני אומר בקול קשוח כזה לאחד מהחברים שלו, "בו'אנה, אתה חתיכת מושפע." אני חושב שזה אמור להיות מעין עלבון, לפעמים נדמה לי שהגינוי הזה צריך להיות מופנה גם כלפי. לפני כשבוע קראתי כתבה במוסף ידיעות על ילדים שאומצו אחרי ששהו בחודשי חייהם הראשונים בבתי יתומים שסיפקו להם מזון ומחסה פיזיים, אבל מנעו מהילדים חום אנושי. הילדים הללו אומצו בסוף על ידי משפחות אוהבות שניסו להעניק להם הכל ולפצות אותם על הסבל שעברו, אבל לשווא, הם נפגעו כל כך קשה עד ששום דבר לא יכול לתקן את הנזק. לא יודע למה אבל הכתבה הזו דכאה אותי מאוד, בקושי הצלחתי לסיים אותה. מעולם לא חשתי כל כך אסיר תודה לאימא שלי שהבינה שהיא לא יכולה לטפל בי ונתנה אותי לסבתא. מי יודע מה היה יוצא ממני אם הייתי מבלה את שנות חיי הראשונות עם אימא מדוכאת ולא מתפקדת.

במשך השבוע התאמצתי מאוד לא לחשוב על הילדים המסכנים הללו והצלחתי לא רע עד שהיום עשיתי שטות ונסעתי לקנות דלק. השטות לא הייתה שמילאתי את טנק הדלק הריק שלי אלא שלקחתי את העיתון שהמוכר נתן לי חינם. בעיתון הייתה כתבה על רופא ישראלי שעובד בבית יתומים אתיופי לילדים חולי איידס. הילדים המסכנים הללו התייתמו כי אימותיהם מתו מאיידס והשאירו להם בירושה את המחלה הנוראה הזה. בכתבה סופר איך הרופא הזה הצליח לארגן לילדים תרופות והפחית מאוד את התמותה במקום. אחר כך שמעתי גם ראיון איתו ברדיו והוא אמר שהם זקוקים למתנדבים, אבל אין להם כסף לשלם על כרטיסי טיסה וויזות. מי שיגיע לשם יקבל מקום לגור ויוכל לעבוד בהתנדבות ולעזור לילדים הללו שזקוקים למבוגרים שיאהבו אותם ויטפלו בהם. בדמיוני ראיתי את עצמי עוזב את החיים המשעממים וחסרי המשמעות שאני מנהל כיום, נוסע לאפריקה וסוף סוף עושה משהו חשוב עם עצמי. תורם, מועיל, עוזר באמת, לא סתם גורר את עצמי מיום ליום וממתין למוות.

ואז התקשר דני וצעק שהכלב שלו נעלם, שמישהו גמר לו את הענבים (רוני אכל אותם אתמול - שניהם מתים על ענבים) ומתי תתחיל כבר הקייטנה שלו? הוא נורא משועמם. חזרתי הביתה עם שקית ענבים ודובדבנים כתוספת וגם עם קרטיבים בשבילו ואגוזי בשבילי. מהר מאוד גיליתי שהכלב לא נעלם אלא סתם ישן במלונה ושדני כבר לא משועמם כי יש אצלו חבר שהביא משחק מחשב חדש.

אחרי שבדקתי בחוזר של הקייטנה התברר שהיא תתחיל רק בתחילת יולי, הראיתי לדני ולחבר שלו איך עושים טבלת ייאוש, הסעתי אותם לבריכה ובדרך התחלקתי אתם באגוזי שלי והבטחתי שאחרי שהקייטנה תיגמר ניסע לים, ואולי גם ללונה פארק. לא חושב שאני אגיע לאפריקה בקרוב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה