יום שבת, 16 בינואר 2021

1. למה אני?

א-מיני

הכל התחיל בשלהי הסגר השני, היה נורא חם וכולם היו מבוהלים, החיסון טרם נראה באופק, אף אחד לא ידע כמה זמן העסק הארור הזה עומד להימשך, ומה יהיה אתנו ואיך נחיה בלי עבודה ובלי עתיד? ופתאום אימא גזרה עלי לצאת מחדרי, לנטוש את נטפליקס, ולנסוע לצפון הנידח, לדודה אלה שגרה, מסכנה, לגמרי לבד, ואין לה אף אחד חוץ מהכלב.

"למה אני?" התמרמרתי.

"כי אני ואבא מבוגרים מידי, ולאוהד ולשירה יש משפחות שצריכות אותם, ושניהם עוד עובדים, רק אתה רווק ומובטל.

"אבל דודה אלה חיה לבד מאז שסבתא, זיכרונה לברכה, נעשתה זיכרונה לברכה, אז למה דווקא עכשיו?"

"כי מאז עברו חמש עשרה שנה והיא לא נעשתה צעירה יותר, וחוץ מזה קורנה, ופתאום הבוילר שלה נוזל, ואם זה לא מספיק היא גם נקעה את הרגל כשטיילה עם הכלב והיא חייבת עזרה דחוף."

"עזרה במה? ולמה דווקא ממני? אני לא יודע לתקן בוילרים ואני פוחד מכלבים, מה אני יכול להועיל לה?"

"הכלב שלה ממש חמוד ואין מה לפחד ממנו, והיא כבר הזמינה טכנאי לתקן את הבוילר, אבל היא פוחדת מקורונה, והיא חייבת עזרה דודו, אין ברירה, אתה צריך להפסיק להתפנק ולתרום למאמץ המשפחתי." גזרה אימא, ואבא הגיש לי את מפתחות הרכב שלו, החדש והמאובזר, והכניס לוויז את הכתובת של דודה אלה שגרה באיזה חור נידח בצפון הארץ, ובעוד הוא מסביר לי בפעם השמונה מאות בערך איך להדליק ולכבות ולהתניע, ואיפה הקודן ואיך מתדלקים, הכניסה אימא מזוודה ותיק עם בגדים למושב האחורי, וככה, בבת אחת, ובלי הכנה מראש, נעקרתי מביתי ונסעתי להושיע את הדודה אלה המסכנה.

דודה אלה היא האחות הצעירה של אימא, היא מעולם לא התחתנה, ועד כמה שידוע גם חבר לא היה לה. גם לצבא היא משום מה לא הלכה. גרה עם סבא וסבתא וסעדה אותם עד שנפטרו, ובתמורה קיבלה בירושה את הבית שלהם והיא גרה שם לבד עם הכלב הנחמד והלא מפחיד שלה, כמו שאימא טרחה לציין לפחות פעמיים לפני שגירשה אותי מהבית.

הגעתי לבית של דודה אלה בשעות אחרי הצהריים, היה חם מאוד, אבל פחות לח מאשר אצלנו, והופתעתי קצת לראות כמה טוב הבית נראה. בית קטן עם גג רעפים אדום עומד על גבעונת קטנה, וסביבו גינה מטופחת. דודה אלה ישבה במרפסת הכניסה המרווחת על כורסת נצרים נאה כשהיא מוקפת עציצי שרכים ענקיים וירוקים להפתיע. לא ראיתי אותה כבר כמה שנים והבחנתי, קצת בעצב, שהיא הזדקנה ונראתה שברירית ותשושה. היא קמה לקראתי בחיוך, נתמכת בזהירות במעקה המרפסת, נישקה אותי על הלחי וצנחה שוב באנחה על הכורסה. "נקעתי את הרגל." הסבירה.

"מה עם הבוילר ואיפה הכלב?" תהיתי, מביט סביבי בעצבנות מה.

כאילו חיכה שיזכירו אותו הופיע לפתע לצידה כלב קטן, לבן ומתולתל, נבח עלי נביחה סמלית וחזר להתחבא מאחורי הכורסה. "זה תות החמוד שלי, הוא קצת ביישן." הסבירה הדודה, "והדוד כבר בסדר גמור, השכן הנחמד שלי הזמין בשבילי טכנאים שהחליפו את הדוד. עוד מעט הוא יגיע עם הקניות שלי ותוכל לפגוש אותו, בחור ממש נחמד, הוא גר פה מולי."

"חשבתי שזה הבית של החברה של סבתא, איך קראו לה?"

"לאה, אישה מקסימה, היא הייתה כמו אימא שנייה בשבילי, אהבתי אותה מאוד, וגם את בעלה זכרונו לברכה. למזלי, אחרי שהיא נפטרה, הילדים שלה מכרו את הבית לדיירים שגרו אצלה."

"למה למזלך?"

"כי הם אנשים ממש נחמדים, ולא אכפת לי מה אנשים אומרים על זה שהם... לא חשוב, ומה אתך? יש לך כבר חברה?"

"לא, אין לי." הזעפתי פנים והלכתי להכניס את המזוודות שלי לחדר שדודה אלה הקצתה לי. בליבי ניסחתי נאום מחאה תקיף מאוד לאימא ששלחה אותי לגלות במקום המבאס הזה למרות שנראה שהדודה הצליחה להסתדר יפה מאוד לבד, כל כך טוב עד שבמקום לדאוג לבעיות שלה היא מציקה לי ומחטטת בחיי, ושואלת שאלות מרגיזות על נושאים שאני לא אוהב לדבר עליהם, ואפילו לא לחשוב עליהם. כמובן שיכולתי להגיד לדודה המציקה שלי את האמת, שאני לא נשוי ואין לי, ומעולם לא הייתה לי זוגיות כי אני פשוט א-מיני, אבל לך תסביר דבר כזה לאישה בגילה, היא בטח כבר בת שישים, ורוב הסיכויים שהיא בחיים לא שמעה על א-מיניות. איזה מזל יש לי שהבנתי די מוקדם בחיים למה אני לא מעוניין באף אחת, ולמה אני לא רוצה זוגיות ונרתע אפילו מהמחשבה על יחסי מין. בזמנו, כשהייתי צעיר יותר, יצא לי לראות סרט פורנו וכמעט הקאתי, וזה לא שאני בודד, יש לי הרבה חברים וחברות. נכון, בעיקר וירטואליים, אבל כיום כשיש קורונה זה אפילו יתרון. החיים שלי יפים ומלאים גם בלי זוגיות, ואני לגמרי מרוצה מהם. אני עובד כמנהל ארכיון רפואי בקופת חולים, ארכיון שסגור כיום כי אני נחשב לעובד לא חיוני, וחוץ מזה אני לומד ספרות עברית באוניברסיטה הפתוחה, ובקיצור, אני עסוק מבוקר עד ערב. נכון, כיום בגלל הקורונה הארורה הזאת החיים שלי נעצרו קצת, אבל היי, אצל כולם זה ככה, לא?

שמעתי את דודה אלה מדברת עם מישהו ויצאתי מהחדר שלי לסלון, ושם ראיתי גבר רחב כתפיים שהתברר כשכן הנחמד של הדודה עוזר לה לדדות בזהירות לכורסת הטלוויזיה שלה. היא נתמכה בזרועו השזופה והחזקה, נשענת עליו ומחייכת למרות שהרגל כאבה לה מאוד.

"דודו, זה השכן שלי, מנחם." הודיעה לי, ואחר כך הפנתה את מבטה אל השכן, "חמי זה האחיין שלי דודו שסיפרתי לך עליו, הוא בא להיות איתי עד שאני אבריא." התחננה אליו בנימה מתפנקת ילדותית שעשתה רושם ממש מגוחך אצל אישה בגילה, והמשיכה להיאחז בחמי, מסרבת להרפות מגופו השרירי והחזק למרות שלדעתי היא כבר יכלה בהחלט להצניח את עצמה לתוך הכורסה ולהקל עליו.

מנחם השכן חייך אלי בחביבות חיוך נעים, הושיב את דודה אלה בכורסתה, אמר לה לא להתאמץ הוא כבר יסדר הכל במקום, והחל לפרוק את שני הסלים שעמדו במטבח, מלאים בקניות שעשה.

הלכתי למטבח לעזור לו מבחין שהוא מתמצא היטב ויודע איפה להניח כל דבר. שוחחנו שיחת נימוסים קלה, הודיתי לו שהוא דואג לדודה שלי, הוא אמר שזה בסדר ואין בעיה, ואז נכנסה פנימה גברת עגלגלה אחת שהוא הציג כאורה, אימא של הילדים שלו, והביאה תבנית חד פעמית עם עוגה וקופסת פלסטיק עם פשטידה. בירכה אותי בחמימות ואמרה לחמי שיזדרז כי צריך להביא את מיני מהצהרון ועוד שתי דקות יש לה זום, נופפה לשלום לדודה אלה ופרחה לדרכה, וחמי בעקבותיה.

דודה אלה ביקשה קפה ועוגה והורתה לי להכין גם לעצמי ולעזור לה להגיע לשולחן האוכל. על כוס נס קפה ועוגה ביתית טעימה, ולא מתוקה מידי, מעשה ידיה של אורה המקסימה שבטח תקפוץ לבקר אחרי הזום עם הקטנה, ואז אני אראה איזה חמודה היא.

"מי חמודה?" התבלבלתי, "איזה קטנה?"

"שתיהן חמודות, ורק שתדע לך שהיא וחמי לא נשואים."

"או. קיי." קיבלתי את הידיעה הלא מרעישה הזו בשוויון נפש.

"לא, אתה לא מבין, הם בכלל לא בני זוג, הוא חי עם החבר שלו והיא עם אירה, החברה שלה."

"לחמי יש בן זוג? זאת אומרת שהוא... הוא..." למה המילה הזאת תמיד נתקעת לי בגרון? אני גר בתל אביב ומכיר המון הומואים וגם לסביות, וכיום זה ממש לא עניין גדול ובכל זאת, המילה הזאת, הומו, נתקעת לי בגרון.

"כן." הנהנה דודה אלה בהתרגשות ושני כתמי סומק פרחו בלחייה הצנומות.

"הן לסביות, והם הומואים, וכולם גרים בבית אחד ומגדלים יחד את הילדים שלהם."

"לאה בטח מתהפכת בקבר." התבדחתי.

"ממש לא!" התרגשה דודה אלה, "היא ידעה הכל וזה בכלל לא הפריע לה, ממש לא, ואת חמי היא ממש ממש אהבה, וגם את רוני, ואחרי שהילדים נולדו אז בכלל... יש לי מזל שהם השכנים שלי, לחמי יש ידי זהב, לא סתם הוא אב הבית של הספרייה."

"בסדר, הבנתי." ליטפתי בפייסנות את כתפה, תוהה בליבי למה היא מתרגשת כל כך.

בערב התקשרתי לאימא וגיליתי לה שסתם נסעתי כי לדודה יש שכנים מאוד נחמדים שדואגים לה ומטפלים בה יפה מאוד, ואני סתם מיותר שם.

"כן, שמעתי על השכנים האלה." אמרה אימא בחמיצות, "אני לא מבינה מה עבר על לאה שהיא השכירה את הבית שלה לטיפוסים האלה, בנים ישנים עם בנים, ובנות עם בנות, ורק אלוהים יודע מאיפה באו הילדים שלהם, ממש סדום ועמורה."

"לא נכון." התקוממתי, "הם סתם אנשים רגילים, את פשוט לא מבינה."

"כן, ממש אנשים רגילים," לעגה לי אימא, "אני לא אתפלא אם נגלה שהאנשים הרגילים האלה שלך ישדדו מאחותי הטיפשה את כל הכסף שלה, וייקחו לה את הבית. זה בדיוק מה שהם עשו עם לאה."

"מה? על מה את מדברת?" נזעקתי, נרגז.

"כן." עמדה אימא על דעתה, "הם כאילו נחמדים וכאילו דואגים לה ובסוף תראה שהם יחתימו אותה על צוואה, וכל מה שיש לה ילך אליהם, זה התרגיל שהם עשו ללאה, איך אתה חושב שהם קנו את הבית שלה?"

"בכסף?" החזרתי לה בלגלוג משלי.

"כן, אבל הם שילמו לבת של לאה רק חצי מהשווי של הבית כי זה מה שלאה ביקשה בצוואה שלה."

"איך את יודעת? ראית את הצוואה?"

"לא, אבל שמעתי שמועות, ואני אומרת לך שהם טיפוסים מאוד מפוקפקים, ולא סתם הם נחמדים לאחותי, והטיפשה הזאת... תשגיח עליה ואל תיתן להם להשפיע עליה, הבנת?"

"כן אימא, אבל אני חושב שאת מדברת שטויות. לילה טוב."


למחרת, בשעה מוקדמת מידי בבוקר, העיר אותי תות בנביחות נרגשות, רץ מהמיטה שלי לכיוון הדלת, נובח בקול דקיק מעצבן.

"תפתח לו." הורתה לי דודה אלה שכבר קמה והתלבשה, וישבה לה בנחת בסלון על כורסתה "הוא רוצה לצאת לטייל עם חמי ורוקי."

"מי זה רוקי?" גנחתי והלכתי לפתוח את הדלת.

התשובה לשאלתי התבררה ככלב בורדר קולי שחור לבן שדילג פנימה בשמחה, רץ לקבל ליטוף מדודה אלה, ואחר כך בדק אותי, מרחרח את ברכיי. "תלטף אותו." פקדה עלי הדודה, וחמי שעמד לצד הכלב הנהן בראשו לאישור. נכנעתי ללחץ החברתי וליטפתי את ראשו של הכלב שנראה מאוד ידידותי ולא מאיים, נהנה מרכותה של פרוותו. "רוצה לבוא איתנו? בבוקר אנחנו הולכים לפארק ובחזרה, טיול בוקר נחמד ולא ארוך מידי." האיר לי חמי פנים.

השעה הייתה שש ומשהו בבוקר, עוד לא היה כל כך חם ולחמי היה חיוך חביב ועיניים חומות ירקרקות יפות. "בסדר, אני רק מצחצח שיניים." שמעתי את עצמי אומר, וכמה דקות אחר כך יצאנו לדרך.

יצאנו מהשער האחורי של החצר וירדנו בשביל עפר תלול לדרך עפר רחבה ופחות תלולה והתחלנו ללכת ופתאום קול טפיפת רגליים מאחורינו ועוד כלב הופיע. כלב גדול, שעיר וצהבהב שגם הוא ניגש להריח אותי. "זה טופי, הוא שייך לשכנים מהצד השני." ביאר לי חמי, "הוא חבר של רוקי ושל תות ואוהב לטייל איתנו. תלטף אותו, תראה כמה שהוא נחמד וחברותי." איך מבן אדם שלא אוהב כלבים ואפילו פוחד מהם, ושונא לקום מוקדם בבוקר, הפכתי פתאום לבן אדם שהולך בשש בבוקר עם שלושה כלבים? אחרי כעשר דקות של הליכה מתונה הגענו לירידה לא ארוכה ונכנסנו לפארק רחב ידיים עם דשא ועצים ושבילים וספסלים. הכלבים התרוצצו סביב ואנחנו ישבנו לנוח על ספסל שעמד בצל עץ אלון עבות.

"כמה זמן אתה גר פה?" שאלתי את חמי שהשיב לי ברצון שהוא גר בקריה הנעימה הזאת כבר כמעט עשר שנים, ונהנה מכל רגע, ולמרות שהים קצת רחוק הטבע המדהים הזה מהווה פיצוי הולם. "הכל יבש וצהוב עכשיו, אבל אחרי שיתחיל לרדת קצת גשם יהיה פה ממש יפה, והעצים האלה," החווה בידו לעבר שדרת עצים מאובקים, "יפרחו בצבע ורוד משגע, ותראה כמה כלניות ורקפות ופרגים יפרחו פה." היה קל מאוד למשוך אותו בלשון ולהוציא ממנו פרטים שהוא הסגיר בקלות ובלי שמץ חשד. הוא סיפר שגדל בקריות, שירת כחובש בגולני ואחרי הצבא גר כמה חודשים בתל אביב ולא אהב את זה, ואחר כך מצא עבודה בקרית אתא, ומשם הגיע לעבוד ביד לבנים.

"חשבתי שאתה עובד בספרייה?" ששתי למצוא סתירה בדבריו.

"נו כן, בבניין של עמותת יד לבנים יש ספרייה, ואולם הרצאות וקולנוע וגלריה, בעצם שתי ספריות כי יש אחת לקריאה ואחת לעיון, ויש גם ספריית ילדים וגם הרחבה מסביב, והאנדרטה, ובקיץ אנחנו עושים דוכנים לשבוע הספר, רק שתיגמר כבר הקורונה הזו." לא הייתי צריך להתאמץ יותר מידי כדי שהוא יגלה לי שהוא גר בזמנו עם הבן זוג שלו ביחידת הדיור של גברת לאה, בעלת הבית שלו, זיכרונה לברכה, ואחר כך היא התחלפה איתו ועם רוני ועברה לגור בדירה למטה, והוא עם רוני ועם הבנות ונמרוד גרו בבית הגדול, ואחר כך נולדו התאומים של רוני ואירה, "ובסוף גם יסמין הקטנה שלי." הראה לי בנייד שלו תמונה של ילדונת מתוקה עם עיניים כחולות וחיוך נהדר. "למזלה היא לא דומה לי אלא לאימא שלי." אמר בחיבה.

ליד יסמין הקטנה עמד נער צעיר שכן דמה לו. "רק שנמרוד הרבה יותר יפה וחכם ממני." התגאה חמי בבנו, "וזה רוני והתאומים שלו שמסכנים, פספסו את כיתה א' בגלל הקורונה." הראה לי תמונה של שני ילדים שחומים ורזים עם עיניי איילה שחורות מדהימות.

"איזה חמודים." אמרתי בנימוס, כי האמת שלא ממש הסתכלתי עליהם, כל תשומת ליבי הייתה נתונה לאבא שלהם שעמד מאחוריהם, מחייך חיוך סקסי גאה, ידיו מונחות על כתפיהם. "זה רוני?" שאלתי בולע בעיני את דמותו, "הוא נראה תימני כזה."

"כן, זה אהרון, והוא באמת תימני, מצד של אבא שלו לפחות, הוא נראה ממש טוב בתמונה הזו, למזלו הוא בחור פוטוגני." הוסיף חמי בטון יבש שהרגשתי בו שמץ של גינוי, וקם מהספסל.

"למה למזלו?" תהיתי וקמתי גם כן.

"סתם, למה לא? נחמד שאתה נראה תמיד טוב בתמונות, לי יוצאת הנשמה עד שאני מצליח לצלם תמונה שאני נראה בה סביר, אתה רוצה לחזור בדרך שבאנו בה או לעשות סיבוב קצת יותר ארוך?"

"יותר ארוך." עניתי מיד, ושאלתי מתי הם קנו את הבית.

"אחרי שגברת לאה נפטרה." ענה חמי והוסיף והסביר שהיא הורישה כמובן את הבית לילדים שלה, אבל ביקשה שאם הם ירצו למכור אותו שימכרו לחמי שתמיד טיפל כל כך יפה בגינה ובמחסן של בעלה המנוח, ושיעשו לו הנחה ויורידו מהמחיר את שכר הדירה שחמי שילם במשך כל השנים.

"וואו!" התרשמתי, "באמת יפה מצידה להשאיר צוואה כזו."

"כן, באמת יפה וגם מאוד מפתיע. לא היה לנו מושג שהיא ביקשה דבר כזה, ואני חושב שאם הילדים שלה היו פונים לבית משפט ומבקשים שיבטלו את התנאי הזה הם היו מצליחים, אבל כנראה שהיא דיברה אתם קודם ולמזלנו הם הסכימו."

"פשוט הסכימו לתת לכם בית כל כך יקר וגדול?"

"אל תגזים, עדיין שילמנו שני מיליון ₪ על הבית, אבל הם יכלו בקלות להשיג שלושה מיליון, ויפה שוויתרו. אני חושב שהם לא רצו לבזבז זמן וכסף על משפטים, וככה הם גם שילמו לנו על זה שטיפלנו באימא שלהם כל השנים, ושהמשכנו להיות אתה בקשר גם כשהיא הייתה בבית אבות."

"באמת? הייתם איתה בקשר גם אחרי שהיא עזבה?" התפלאתי.

"בטח, כל סוף שבוע היינו מבקרים אצלה עם הילדים, נמרוד קרא לה סבתא והיה ממש קשור אליה. היא הייתה אישה ממש נחמדה, הזכירה לי את סבתא שלי שנפטרה כשהייתי ילד, מאוד חיבבתי אותה." אמר חמי ברגש. האמנתי לו ואני חושב שאפילו אימא שלי, אם הייתה שומעת אותו, הייתה מפסיקה לחשוד בו ומאמינה לו.

אין תגובות:

פרסום תגובה