יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

1. כמה עצב יש באהבה

פרולוג – ועכשיו אני

אחרי תקופת יובש ארוכה התעוררתי הבוקר אפוף ערפילי חלום ארוטי לח ומבולבל שגרר בעקבותיו זקפת בוקר מפתיעה. שרירי היו עדיין רפויים משינה, עיני עצומות, תודעתי מהססת בין חלום לערות ורק הזין ער, זקוף, משתוקק לפעילות.

גיששתי בידי על פני מרחב הסדין המקומט ומשכתי אלי גוף חם וישנוני שהתמסר לי בהכנעה, מניח לי ללחוץ אליו את מרכז גופי הפועם.

זה היה כמו לחזור לשחות במים חמימים אחרי חורף ארוך וקר שבילית מכורבל במעיל מגושם. חשבת ששכחת כבר איך, אבל הגוף עוקף את המוח ומבצע את התנועות הנכונות בלי אף טעות.

שוב המתח הנעים הזה גואה מכפות הרגליים ועד לקצה הקרקפת, מתגבר ועולה, מלפף את כולי עד שהוא מתפרק באנחה, ואחר כך הנעימות הרכה, השכוחה למחצה, הודפת אותי חזרה למצב של נים ולא נים, ורגע לפני שאני שוקע שוב בשינה עולה באפי הריח שלו, ריח של אהבה ובית, ריח של אושר. 

חצי שעה אחר כך אני מתעורר מבוהל בתוך מרחץ זיעה, ליבי פועם בכוח, המיטה הפוכה ומקומטת, הכרית מעוכה בין ירכי, הציפה לחה ודביקה מזרע ואני לבד. מקציב לעצמי דקה למקלחת קרירה, עוד חצי דקה להסיר את המצעים ולהשליך לכביסה. מבזבז שלוש דקות על שתיית קפה פושר של בוקר ונגיסת שני ביסים בעוגת הבית בטעם לימון ודוהר החוצה - לצלוח בזריזות את הפקקים של הבוקר, להספיק לחתום שעון בזמן ולהסתער במרץ על יום עבודה חדש. 

רק בלילה, מנקר מול המסך המהבהב, אני נזכר איך הרחתי את הריח שלו ומקווה שזה יקרה לי גם הלילה. הוא צץ לצידי ברגעים הכי שגרתיים של היום, מצטרף אלי בכל פעם שאני זקוק לו, מפוגג בנוכחותו את בדידותי. כל זמן שאני עסוק בעבודה הוא יודע שאני אהיה בסדר, רק בצהרים הוא קופץ לרגע, לברר שלא שכחתי לקחת את הכדור שצריך לקחת לפני האוכל ושוב הולך, וחוזר רק אחרי שאני חותם את הכרטיס ויורד לחניה.

הוא ממתין לי ליד האוטו, מביט משועשע איך אני מברך לשלום את זמבורה שעכשיו, עם פרוץ הקיץ, חזר להסתובב בלי חולצה, חושף לעין כל חזה שעיר ושחום שצלב זהב ענקי מטלטל בין פטמותיו.

מיד אחרי שאני מניע הוא מזכיר לי לחגור את עצמי ולהביט היטב לכל הצדדים לפני שאני מסתובב מול הנגרייה ויוצא לכביש הראשי, מקשיב יחד איתי לשירים היפים של 'רגעי קסם' ומפציר בי לקחת סוכריית קפה אם אני מרגיש מנומנם מעט.

יחד איתי הוא יורד בסופר ופוסע לצידי כשאני מעיין במבחר היוגורטים המתחדש תדיר, משווה מבצעים ומתלבט בין סוגי קורנפלקס. הוא מזכיר לי שהילד מעדיף כריות וניל, מפציר בי לקנות את לחמניות הבריאות למרות שהן קצת יותר יקרות, ומזעיף פנים אם אני רוצה לנשנש אגוזי לפני הארוחה.

בזמן שאני מתקלח הוא עומד בצד, נשען על הקיר, מביט בי בהנאה מבטיח לי שבעיניו אני עדיין הבחור הכי יפה במזרח התיכון ומציק לי שאלך לאכול עכשיו כי אם אירדם בלי לאכול קודם אקום הפוך לגמרי ועם כאב ראש.

עד שאני גומר לאכול אני מאבד את החשק לקנח באגוזי ומשאיר אותו במגרת המקרר, יודע שרוב הסיכויים הם שהילד יגלה אותו לפני שאזכר בו ויחסל אותו כהרף עין.

"שאלו יהיו הצרות הכי גדולות שלך." הוא מחייך, ממתין לי בסבלנות עד שאסיים לבדוק את המייל שלי, אדליק את המאוורר ואצניח את גופי התשוש מחום ומעייפות על המיטה.

אני אוהב את שעת הסייסטה הזו איתו. אנחנו משוחחים חרש על דברים שקרו בארץ ובעולם, וגם על סתם דברים שקרו בעבודה. הוא צוחק כשאני מספר לו איך השיחה בארוחת הבוקר שדנה בלוויות, חלקות קבורה וסוגי מצבות, נקטעה בחטף כשנכנסתי להכין לי קפה, ושואל מתי אתחיל לשבת שוב עם כולם ולאכול ארוחת בוקר כמו בן אדם.

"אולי אחרי שאקפוץ לבקר את הקבר שלך ואראה איזה מצבה שמו עליו?" אני עונה בחיוך. כשהוא פה לצידי, חמים ומלא חיים, המחשבה על הקבר שלו כבר פחות נוראית.

"מה אכפת לך מהמצבה שלי? זה סתם גוש אבן. הנה, אני כאן, לידך." הוא פורש אלי ידיים, מחבק אותי, מניח לי להריח אותו, ללטף את חלקת עורו השחום, נאנח בסיפוק כשאני מתאים את עיקולי גופי לגופו.

בימים הראשונים היינו נרדמים ככה, מרוצים ומסופקים אחד מנוכחותו של השני, אבל לאחרונה הוא מתהפך, דוחק אלי את ישבנו החלקלק, מפציר בי להפסיק עם תענית הסקס ולעשות מעשה.

בהתחלה הייתי מסביר שאני לא יכול ודי, ובאמת לא יכולתי, אבל עם הזמן - במיוחד אחרי שאיתרתי את האופנוע ההרוס שלו והתחלתי לשפץ אותו בעזרת מוסה - כן יכולתי מידי פעם, בעיקר כשהקפדתי לשמור את עיני עצומות ולהחזיק אותו צמוד אלי שלא יסתלק פתאום.

רק אחר כך, אחרי שהייתי גומר, הייתי פוקח אותן ומגלה שאני לבד, הייתי בוכה ומתמלא גועל מעצמי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הוא היה נעלם ולא חוזר עד הלילה.

"הבעיה שלך שבמקום לגמור וישר להירדם אתה מתחיל לחשוב, זה אתה שמקלקל הכול." הוא היה נוזף בי. הקשבתי לעצה שלו וניסיתי להירדם מיד אחר כך, אפי שקוע בתוך תלתליו הרכים, ידי מונחת על שיפולי גבו כמו שהוא אהב.

בהתחלה זה היה קשה, אבל לא הפסקתי להתאמן ועד תום האביב הצלחתי להגביל את הבכי היומי רק לרגע הנורא הזה שבא קצת אחרי ההתעוררות כשהייתי שוכב ער לגמרי, מבין מה באמת קרה, מתייפח לתוך הכרית ואז רץ מהר להשתין ולצחצח שיניים, ונוסע לשתות קפה אצל מוסה.

מוסה התמסר בכל נפשו לשיפוץ אופנוע הקאווסקי הירוק והיפה שלך שהיה כמובן טוטאל לוס. הוא צבר תוך כדי כך רווחים כספיים נאים ועם זאת לא הצליח לא להזהיר אותי מידי פעם שזה שיגעון ובזבוז כסף, ויכולתי לקנות אחד חדש בכסף שהשקעתי, ולא חארם?

"לא, לא חראם." הייתי מתעקש והוא היה נאנח ומוותר וממשיך לחפש חלקי חילוף ולהרכיב אותם על השלדה שרק בקושי שרדה את ההתנגשות שבגללה הגוף היפה החלק והדק שלך טמון באדמה מתחת לאבן שאני עדיין לא יודע איך היא נראית.

במשך זמן ארוך עד להפתיע הצלחתי להסתיר על מה אני מבזבז את הכסף שחסכתי בעמל כפי, אבל לאט לאט נפוצה השמועה וחברים שהכירו אותנו ניסו לדבר על ליבי ולהפציר בי להפסיק עם הטירוף הזה.

מה זה ייתן לך? בשביל מה לך? הרי שנאת את האופנוע הזה? אתה צריך להיות חזק, החיים נמשכים, אתה צריך לנסות להתאושש, להמשיך הלאה, דברים כאלו קורים, יש תאונות וטרגדיות בחיים וצריך להמשיך לחיות. כן, חברים שמעתי הכול יותר מפעם אחת, יכולתי להמשיך בשבילכם את המשפטים שלכם ולחסוך מכם את המאמץ.

פזי וגולן, מיצי, ליאור, סיסי ודדי ואפילו דייב שנחנק באמצע הנאום – אולי נזכר בחבר שלו שהתאבד לפני כמה שנים – וסיים אותו בחיבוק חזק, אתם חברים טובים, אני יודע שכולכם אוהבים אותי, גם אני אוהב אתכם אבל בבקשה תשתקו. כן, גם אתה בוריס למרות שאתה היחיד שלא אמר כלום השתיקה שלך צועקת חזק יותר מהדיבורים של כולם ביחד תשתוק גם כן.

בלוויה לא הייתי. לפחות אחרי מותך הוריך לא היו צריכים לסבול את מראה הפרצוף שלי בבית הקברות - הנחמה היחידה שהם הפיקו מהטרגדיה. עד שהשמועה הגיעה אלי הוא כבר היה בקבר. עד היום אני תוהה האם הייתי הולך ללוויה אם הייתי יודע עליה בזמן, או שהייתי מוותר עליה מחשש לשערורייה שהוריו היו עשויים להקים?

אלוהים שאני לא מאמין בו עשה איתי חסד וחסך ממני את ההתלבטות הזו.

דבר מותך נודע לי בצורה האיומה ביותר שאפשר, דרך אתר החדשות באינטרנט. זה קרה ביום חמישי, לא היית בבית כבר יומיים והתגעגעתי אליך. ציפיתי שתגיע, כמו תמיד, בימי חמישי, ובינתיים, עד שתבוא, גמרתי לפרסם עוד פרק בבלוג שלי שאתה שנאת כל כך, ואחר כך גלשתי לי פה ושם לתומי בעודי ממתין לך ואז ראיתי הודעה על תאונת אופנוע שקרתה הבוקר ונכנסתי לבדוק במה מדובר. למרות שהם לא פרסמו את שמך צוין שם שההרוג לבש מדים של חיל אוויר ושזה קרה בצומת ההיא מול הבסיס שלך, הצומת הדפוקה ההיא שתמיד פחדתי ממנה...

איכשהו ידעתי מיד, לא יודע למה, אבל פשוט ידעתי שזה אתה. ניסיתי להתקשר לנייד שלך למרות שהסכמנו שאני לא מתקשר אף פעם בלי לתאם מראש וענה לי אחיך הגדול, היחיד במשפחה שלך שלא שנא אותי בלהט אלא רק סבל אותי בשקט. הוא אמר שהם בדיוק חזרו מהלוויה שלך ואחר כך בכה וניסה להגיד משהו, אבל לא הצליח.

אחר כך התקשר דדי, זה שהביא אותך אלי, זה שתמיד היה מתקשר לספר לי על התעלולים שלך... גם הוא בכה...

אחרי הטלפונים הגיעו החברים וישבו איתי כל הלילה. הם בכו ושתו ואני הבטתי בהם ושתקתי. לא רציתי חיבוקים ולא רציתי לשמוע דברי ניחומים. לא הייתי מסוגל לבכות וגם לא להשתכר, ובעיקר לא רציתי שאף אחד יגע בי. לבסוף הצטנפתי בקצה הספה, שמתי את ראשי על ברכיו של בוריס השתוי שבכה בשקט ונרדמתי.

אני לא זוכר איך עברה עלי השבת אחרי מותך, אני יודע שלא בכיתי ואני יודע שבוריס היה שם כל הזמן, יותר מזה לא זכור לי כלום חוץ מדבר אחד, אחרי שיצאה השבת הדלקתי את המחשב ובלי הסברים מחקתי את הבלוג שלי שכל כך תיעבת. הלוואי והייתי עושה את זה קודם, הלוואי והייתי אומר לך יותר פעמים כמה אני אוהב אותך ועד כמה שום דבר אחר לא היה חשוב יותר מהאהבה שלנו, הלוואי והייתי יכול להאמין שאתה יודע את זה עכשיו.

ביום ראשון הלכתי כרגיל לעבודה. הייתי חייב, הגיע משלוח גדול של כוונות לסימון בלייזר והסגן סמך עלי שאהיה שם, ובין כה וכה העדפתי לשקוע בעבודה במקום לשבת בבית ולא לבכות. בעבודה לא סיפרתי דבר לאיש ורק שבועיים אחר כך כשהסגן שאל אותי בשעת רצון מה שלום החבר שלי אמרתי לו שהוא נהרג בתאונת דרכים, והוספתי בקור שאני לא רוצה לדבר על זה יותר ושיעזוב אותי.

הוא הביט בי המום, פיו פעור מתדהמה, ובפעם הראשונה מאז הכרתי אותו לא היו מילים בפיו, וטוב שכך. למחרת הזמין אותי הבוס למשרדו וניסה לדבר איתי, לשאול מה קורה ואם אני זקוק למשהו. אמרתי שלא, תודה, הכול בסדר והסתלקתי. זה היה מעמד מביך לשנינו וגם אני וגם הוא - שני פולנים מבטן ומלידה -חשנו רווחה כשהפגישה הזו הסתיימה.

מאז לא דיברתי עליך עם איש. הבנות בעבודה ניסו פה ושם לברר מה שלומי, וגם החברים גיששו בעדינות, אבל קטעתי מיד כל שיחה אישית עליך. לא רציתי לדבר על זה עם אף אחד.

אחרי כמה חודשים הם התחילו לדאוג בגלל ההתנהגות שלי והגיעה תקופת התוכחה והעידוד שהייתה מאוסה לא פחות מהניסיון להבין אותי ולבקש ממני לדבר על זה.

הקשבתי לנאומים שלהם בפנים אטומות, בלי להסתיר שאני ממתין בקוצר רוח שהם יסתיימו והמשכתי לשתוק. איך יכולתי להסביר להם שחבל על הזמן שלהם? שבשבילי אתה לא מת? שאתה איתי רוב שעות היום והלילה, מופיע לצידי כל פעם שאני עוצם את עיני?

איך הם יכלו להבין שאני שומע ומריח אותך, מחבק אותך ומדבר אתך, צוחק אתך ומספר לך הכול? איך אפשר להסביר להם שעכשיו, אחרי שהלכת, אני פחות בודד מכפי שהייתי כשהיית איתי? מאז מותך הזמן חלף כדרכו של הזמן - שערוריות הסעירו את הרוחות ואחר כך דעכו לאיטן. הקיץ תקף במלוא עוזו, היו המון דיבורים על התחממות כדור הארץ והרדיו נתן לי עצות נבונות איך להקטין את אפקט החממה במו ידי. שנה מלאה למלחמת לבנון השנייה, ולמרות שעדיין לא תיקנו את כל הקלקולים שהתגלו בשנה שעברה, וגם החיילים החטופים טרם שבו החיים נמשכו כרגיל.

אנשים מתו ותינוקות נולדו, מסיבות נערכו וגם לוויות. זוגות התאהבו, התחתנו וגם התגרשו. היה חם, אנשים הלכו לים ופה ושם גם טבעו - או רק נשרפו מהשמש - והמשיכו להיהרג בתאונות דרכים - ולפעמים רק להיפצע קלות, או קשות - ובסוף הקיץ, כשהחופש הגדול החל לחשב את קיצו לאחור, והמורים התחילו לארגן את השביתה המסורתית של התחלת שנת הלימודים הונחה מצבה על קברך ומוסה סיים את תיקון האופנוע שלך, לקח בהבעת חרטה את שארית כספי והפציר בי שוב להניח לו למכור אותו כדי שלפחות אקבל בחזרה את מחיר החלפים. "אחרי שאני אעשה עליו סיבוב הוא שלך." הבטחתי, הידקתי את הקסדה על ראשי ונסעתי לבית הקברות לבחון את המצבה שלך.

להפתעתי היא מצאה חן בעיני. חששתי שתהיה עשויה שיש קר ומבהיק ועטורה פרחי פלסטיק מזעזעים, אבל המשפחה שלך הפתיעה הפעם לטובה. הקבר שלך נראה צנוע ומכובד - אבן בזלת שחורה, פראית וחמימה למגע ושיח יסמין ריחני צומח מתוך חרכיה, פרחיו מעטרים אותיות מתכת מתעקלות בחן, יוצרות כתובת קצרה ולא רגשנית מידי שמציינת את שמך ותאריכי הולדתך ומותך בטרם עת.

אני מעביר אצבע על האותיות המחוספסות, חושב עליך וליבי כואב. כמה מעט שנות חיים הוקצו לך, המוות שלך כל כך לא צודק, כל כך לא הגיוני שאני אמשיך לחיות, להריח את ריחו של היסמין ששנינו אהבנו... ליהנות מצילם של עצי האורן המסוככים על קברך...

אני מסתלק משם בלי להשאיר אבן על קברך, לא טורח להביט לאחור ולהיפרד ממך. זה לא אתה שאני משאיר מאחורי, זו רק אבן ומתכת חסרי משמעות. אתה לא מתחת לאבן הזו, אתה נמצא בתוך ליבי השבור, בקצות אצבעותיי הזוכרות את מגע עורך, מחייך מאחורי עפעפי העצומים. אני נושא אותך בתוכי לכל מקום אליו אלך, אבל הזמן ימשיך במהלכו, קיץ יבוא וקיץ ילך, השנים יחלפו וישחקו את דמותך, הזיכרון שלך ידהה ואני אנסה למלא את החלל שהשארת בי עם אחרים שהם לא אתה.לא. אני לא רוצה. עזבת הכול והלכת, עכשיו אני.

אני עולה על האופנוע שלך ונוסע מבית הקברות היישר אל הגלבוע, שם  נשא דוד קינה שנגעה בליבות שנינו על קברו של יונתן. שם, על הפסגה ששמה כתף שאול, אדם יכול לדהור על אופנועו עד לקצה צוק רם ונישא ולזנק ממנו הישר אל שמי הקיץ הכחולים שאתה לא תזכה לראות יותר לעולם. 

אין תגובות:

פרסום תגובה