יום שבת, 30 בדצמבר 2017

7. הבנות שקטות ובגידות

ביום ראשון קמתי מזיע עם כאב ראש והרגשה חרא. חום נמוך, אבל מתיש, ושיעול יבש ועקשני כזה שלא רוצה להירגע. אצל רוב האנשים זו סיבה להתפנק במיטה עם כוס תה ולדחות את כל המטלות האחרות, כשאתה חיובי זו סיבה לבהלה כמובן. ואם לא די בכך גם נזכרתי שלא קניתי את כל התרופות שהייתי צריך בשבוע שעבר כי לא הכול היה בבית מרקחת. נתנו לי דבר שנקרא מרשם המשך, וכמובן ששמתי אותו בארנק ומיד שכחתי ממנו, נזכרתי להמשיך עם המרשם המשך רק ביום שבקושי יש לי כוח להיגרר למחשב ודווקא עכשיו אני צריך לרוץ לבית מרקחת. אם לא הייתי לבד זו לא הייתה בעיה, אבל הבה נכיר בעובדות, חוץ מקטע של זיונים אני לבד בעולם. כן, יש לי חבר, אבל הוא טוב רק בלמרר לי את החיים ולבאס אותי. כשאני זקוק לו באמת הוא אצל הוריו, או חברים, או השד יודע היכן. אני לבד ודי. נכון, יש פה המון אנשים שמתרוצצים סביבי, אבל אני שונא לבקש מהם טובות, שונא לדבר על זה שאני לוקח תרופות, שונא להיות חלש, ולכן עלי לגרור את עצמי לבית המרקחת ולקנות את התרופה הזו. מה שהכי מבאס בזה שאני חולה זה הפחד, הפחד שזה סימן לא טוב ולא סתם התקררות רגילה. הפחד גורם לי לשלשול שגורם לי להיות חלש יותר, והחולשה גורמת לי לרחם על עצמי ורחמים עצמיים הם האויב הכי גרוע שלי. כשהגעתי לבית המרקחת חשכו עיני. חצי מתושבי הקריה שלנו עמדו בתור, והרוקח שלנו – אברהם העצבני – הצדיק את שמו כרוקח הכי עצבני בקריות והיה עצבני לתפארת. לא היה מקום ישיבה על הספסל, והחדר היה דחוס ורוחש ככוורת דבורים.

כולם השתעלו, גנחו, נאנחו והתלוננו. ההתקררות הצנועה שלי הייתה בטלה בשישים לעומת המקהלה הסובלת הזו. למרבה המזל אימא של ז'וז'ו עמדה בראש התור, וברגע שהיא ראתה אותי היא שלחה יד ארוכה מעבר לכולם, לקחה את המרשם שלי וקנתה למעני את התרופה, מתעלמת בבוז ממחאות שאר העומדים בתור, ועונה לטענותיהם שנאמרו ברוסית מתלוננת ונרגנת בצרפוקאית מהירה וחדה כתער. אני אולי טמבל חסר השכלה, אבל יש לי כשרון לשפות והבנתי גם אותם וגם אותה, וגם את הזקנה הנרגנת שמלמלה לצידי ביידיש שהיא בסך הכול באה לקנות משחת שיניים, ומה קורה פה היום? אם לא הייתי מותש כל כך הייתי צוחק.

הגעתי הביתה, צנחתי מזיע על המיטה, אמרתי לעצמי שעוד רגע אני הולך להתקלח ונרדמתי. ישנתי והתעוררתי לסירוגין כל היום עד שרוני הגיע עם מזוודה ענקית. "מה קרה, לאן אתה נוסע?" התפלאתי, מבולבל לגמרי.

"תראה איך אתה נראה?" התנפל עלי החבר המתוק שלי, "בטח לא אכלת כלום היום. ומה עם התרופות? ולמה לא התגלחת? ולמה הלכת לבית מרקחת ברגל? לא יכולת לבקש ממישהו שיקנה לך תרופה? ולמה אתה מתחבא בחושך כמו איזה פולניה?"

"הלכתי בעצמי כי לא רציתי לבקש טובות, ואני ישן בחושך כי האור מפריע לי." הסברתי בנימוס.

הוא גירש אותי מהמיטה להתרחץ ועד שחזרתי, נקי ומגולח, היה עלי להתמודד עם צלחת מרק ענקית, שהמון קרוטונים שחו בתוכה, וכמובן לבלוע את כל התרופות שפספסתי בצהרים, ואז התחיל לרדת פתאום גשם ודני התקשר שנסיע אותו מהאימון כי יורד גשם, והגיע רטוב ומשתעל. אימא שלו נסעה עם התינוקת לביקור משפחתי שהוא סירב בתוקף להצטרף אליו ולכן הוא ישן אצלי היום, גם ג'קי סירב לנסוע איתה כי הוא רב עם המשפחה של אליס בפסח הקודם והם עדיין ביחסים מתוחים. אין לי מושג איפה הוא מסתובב בלילות, אבל לאחרונה אליס מבלה הרבה אצל אחותה בנתניה והילד כרגיל אצלי. בקיץ דני די התרחק ממני, היה עסוק עם חברים ובילויים, והיה טרוד מאוד בביסוס המעמד שלו בבית הספר החדש, אבל עכשיו הוא שוב מסתובב פה הרבה ואני מודה שאני די שמח אם כי לאחרונה נדמה לי שהוא קשור יותר לרוני.

אחרי שרוני החזיר את דני הביתה הוא נכנס לחדר הארונות עם המזוודה שלו והתחיל לרוקן אותה, שולח אלי מבטים מלאי משמעות. אני לא יכול ככה, זה מעצבן אותי, נכנעתי ושאלתי מה הקטע שלו עם כל הבגדים האלו? "תן את השמיכה הזו למולי." הגיש לי רוני שמיכה צמרירית, "ואני לא רוצה לשמוע שוב שהוא בא להתחמם אצלך."

לא היה טעם לשאול איך הוא יודע. תשובה אני לא אקבל, זה בטוח, רק מבטים זועפים. "רק דיברנו," ניסיתי לשכך את כעסו, "הוא בכלל דלוק על החיילון של ליאור."

"אחרי שהוא היה נשוי כל כך הרבה שנים הוא פשוט דלוק וזהו." רטן רוני.

"לא היה שום דבר רוני, די כבר אתך, אני לא טיפש ולא מחרבן איפה שאני אוכל."

"אה, אז בגלל זה לא הזדיינת איתו, כי הוא הדייר שלך."

"לא, כי הוא... כי..." לא יכולתי להגיד לו את האמת, שיש במולי מין נואשות כזו שמפחידה אותי עד מוות, "כי רק אותך אני רוצה, אני אוהב אותך." חיבקתי אותו, "בוא נראה יחד חדשות."

"תגיד את האמת, אתה שוב כותב בלוג?" שאל רוני כשצפינו יחד בחדשות.

"ששש..." השתקתי אותו, "תראה, שוב היה פיגוע." נהרגו שתי בנות צעירות וילד בן חמש עשרה. קיללנו את המחבלים שירו וברחו, הם מנוולים ורוצחים ואני מאחל להם שינמקו בכלא, אבל בזכותם שוב התחמקתי מהשאלות שלו על הבלוג שלי.

אחרי החדשות התברר סוד המזוודה של רוני, במסווה של כמה בגדים ליתר ביטחון - רק אם יחסר משהו, מה אתה עושה סיפור? - הבחור פשוט חזר והתנחל לו בחיי. רשמית הוא ואני אקסים המקיימים יחסי יזיזות לא מחייבים, אבל העובדות בשטח אומרות התנחלות בלי שום סיכוי להתנתקות בעתיד הנראה לעין. שוב המדפים שלי מפוצצים מהבגדים שלו, (כמה ג'ינסים צריך בן אדם אחד שרוב הזמן הולך עם מדים?) והשיש במקלחת עמוס בקבוקים ומשחות מכל הצבעים והריחות ואין לי מושג מה קורה במטבח שלי כי אסור לי להיכנס לשם בלי הזמנה.

אני יודע שאני נשמע קוטר, אבל האמת שאני שמח. יש לנו עוד המון דברים לברר ולדבר עליהם, אבל יש זמן, הכי חשוב שהוא שוב פה והוא דואג לי ואני מרגיש טוב ונעים. ובמאמר מוסגר, שוב מנקר בי חשש לא נעים שאחד כמוני שמסתפק בדאודורנט נטול ריח וקרם פושטי כדי שהשפתיים שלי לא יתבקעו מיובש, לא ראוי לבוא בקהל ההומואים. אני אוהב שערות קצרות ומראה נקי נטול תכשיטים וסלסולים, לא מבין כלום במותגים, ואין לי מאות שקלים לזרוק על בגדים, אבל אני בכל זאת אחד מכם, נשבע שכן. 

הפחדן הזה. הוא ידע עוד ביום ראשון, אבל שתק. ישנו יחד בלילה של יום ראשון וביום שני הוא נסע לעבודה בלי להגיד כלום. הוא התקשר אלי רק כשיצאתי בצהרים מהעבודה, היה ערב חג ולכן גמרנו מוקדם. באחת כבר הייתי בדרך הביתה, ופתאום הנייד מצלצל, "אני מבלה את שמחת תורה אצל ההורים, מה, לא אמרתי לך קודם?"

אני לא מוחה, לא עושה סקנדלים, ההורים שלו דתיים יותר מאלו שלי, דתיים שורשיים כאלו שחשוב להם כל הקטע הזה של שמחת תורה. הם לא יוכלו לשיש ולשמוח בלעדיו, זה ברור. אני מחייך, מאחל לו חג שמח, וגם להוריו, וחוזר הביתה, מרגיש עייף נורא פתאום.

בבוקר החג מולי מעיר אותי בעשר ומתלונן, "כמה אתה יכול לישון? אתה לא רעב? קום כבר."

אני קם ויושב לאכול, לא כי אני רעב אלא בגלל שאני צריך לקחת את הכדורים של הבוקר על קיבה מלאה. אוכל לחמנייה קשה, שוטף בנס קפה קר ומתוק מידי. היום היפה ושטוף השמש הזה משתרע לפני משמים ומדכא כי הוא לא פה.

כדי להעסיק את עצמי אני מנקה שוב את הגינה. מולי עוזר לי לגרף את הפרחים היבשים של הבוגנוויליה ומנסה להבין מה בדיוק קורה ביני לבין רוני.

"אז אתם יחד או לא?" הוא שואל.

"יחד, בטח שכן, לא ראית שהוא ישן פה?"

"אבל הוא אצל הוריו עכשיו."

"כן, שמחת תורה. אבא שלו ביקש שילך איתו לבית כנסת."

"הוריו יודעים עליך?"

"כן בטח שכן."

"ומה הם חושבים על זה?"

"שונאים אותי, חושבים שאני אשם בהומואיות שלו, מנסים כל הזמן לשדך לו בנות."

"שמעתי שהוא לא צריך עזרה בקטע הזה." הוא מעיר, ומביט בי בחשש. אני מושך בכתפי. "לא יודע, אנחנו לא מדברים על זה."

"וכדי להחזיר לו אתה הולך לפעמים לאקס שלך?"

"לא, לא בשביל להחזיר לו," אני מוחה, "אני הולך לבוריס כי אני אוהב להיות איתו."

"אהה, אני מבין." אומר מולי ונראה מבולבל עוד יותר מההסברים שלי. "אז אתה ורוני יחד, אבל הוא ממשיך להיות גם עם בנות ולבקר אצל הוריו ששונאים אותך, ואתה אוהב אותו וממשיך להיות עם בוריס, ומה החבר של בוריס חושב על זה שאתה ובוריס..."

"אין לי מושג מה הוא חושב, אבל כנראה שזה לא מפריע לו." אני מושך בכתפי ומשתתק, מבין כמה ההסדר הזה נשמע מופרע וחולני לבחור כמו מולי שזחל רק לפני כמה שבועות מתחת לסינר של אשתו.

"כל ההומואים מתנהגים ככה?" הוא שואל בחשדנות.

"לא חמוד, לא כולם." אני מרגיע אותו, ולא מספר לו שרוב הזוגות הוותיקים לא מאמינים במונוגמיות. אחרי כמה שנים זוגות הומואיים גרים באותו בית, ישנים יחד, אוהבים ודואגים זה לזה, ואפילו הולכים יחד לבקר את ההורים, אבל בין לבין הם עושים סקס עם אחרים ומבלים, יחד או לחוד, במועדונים ובחדרי חושך, וחושבים שמונוגמיות היא רעיון סטרייטי חולני.

יש הרבה שאחרי כמה שנים של חיים יחד מפרידים באופן מוחלט בין חיבה, אהבה וזוגיות לבין סקס, ועם הזמן הם מפסיקים להזדיין זה עם זה ועושים סקס רק עם זרים. גם גברים שחיים בזוגיות ואוהבים זה את זה וחוגגים יחד במיטה מגוונים לפעמים, בדרך כלל בידיעתו של בן הזוג. יש כאלו שמגבילים את עצמם רק לחופשות בחו"ל, או לפחות בעיר אחרת, ויש כאלו שעושים סקס עם אחרים אפילו כשבן הזוג נמצא באותה דירה, או חדר, או אפילו באותה מיטה.

נאמנות בין זוגות הומואים מתבטאת בחיבה, בדאגה, בשותפות ברכוש, ובהבנה השקטה שאי אפשר לשמור על נאמנות גופנית יותר משנתיים שלוש. בין רובם יש הבנה שקטה שסקס הוא דבר נפרד שלא קשור לכל העסק הזה של חיים יחד וגם מי שלא מסכים משלים עם זה, חלק בשתיקה, חלק בגלוי.

"קשה לגברים להישאר מונוגאמיים." אני מסביר בזהירות, חושש לזעזע אותו, "לפעמים, אחרי כמה שנים יחד, יש בגידות, לפעמים זה קורה  בהסכמה הדדית."

"אז אין נאמנות אצל הומואים?" מתאכזב מולי.

"ואצל סטרייטים יש?" אני מחזיר בשאלה, "כולם בוגדים, אבל הומואים פחות צבועים, זה הכל, ולמה, אם אני סך הכול רק מזדיין עם גבר אחר אני נעשה פתאום בוגד?"

"כי... כי... זאת אומרת..." מולי מתבלבל ומגמגם, הפכתי את כל עולם המושגים הבטוח שלו והוא לא יודע איך להתמודד עם השאלות שלי.

"בחיים לא בגדתי בחבר, רוני יכול לסמוך עלי ואני סומך עליו. אנחנו דואגים זה לזה כל הזמן. גם לבוריס אני דואג, כשהוא התאשפז הלכתי איתו לניתוח וחיכיתי עד ששחררו אותו כדי לקחת אותו הביתה. כל פעם שהוא צריך משהו הוא יכול להתקשר אלי, אפילו באמצע הלילה, ואני אבוא. הוא האקס שלי, אבל אני אוהב אותו ודואג לו."

"כן, אני מבין." אומר מולי, וממשיך להראות המום.

"אם יהיה לי חבר אני לא ארצה שהוא יהיה עם אחרים." הוא אומר כשאנחנו מחזירים את כלי העבודה למחסן.

"נחיה ונראה." אני מחייך לעצמי בשקט.

אין לי כוח להסביר לו שכולם חושבים ככה בהתחלה וזה עובר להם, ושהומואים הם לא כמו סטרייטים, חוץ מאלו שהם כן, או לפחות שמספרים שהם שומרים על נאמנות בדיוק כמו סטרייטים... רק רגע, אבל גם סטרייטים הם לא בדיוק סמל הנאמנות, אז... עזבו, עדיף לא לדבר על זה. 

לטיול יצאנו 

את הטיול לתל פאח'ר תכננו מזמן, עוד לפני החגים. זה היה הרעיון שלי, רציתי לחזור ולבקר במקום שבו סיימתי את הטירונות והפכתי להיות חיל בגולני. בשבילי המעמד הזה היה יותר מסיום טירונות, זה היה הניצחון האישי שלי על המשפחה שלי.

אצלנו כולם הלכו למג"ב ומשם ישר למשטרה. שני האחים הגדולים שלי שוטרים, ואבא פנסיונר של המשטרה, ושני בני הדוד שוטרים, ואפילו הבת דודה יומנאית בתחנת משטרה, ובת דודה אחרת, חיילת במג"ב, מתכננת ללכת לקורס שוטרים מיד עם השחרור. כולם מכירים אותי כאח הקטן של משה החיה, ככה קראו לאח הגדול שלי כשהוא היה מגבני"ק באינתיפאדה הראשונה, גרתי איתו באותו חדר עד שהוא התגייס, ותאמינו לי, הכינוי הזה מתאים לו להפליא. סמי, אחי השני עדין קצת יותר, אבל רק קצת. בחוץ היינו מאוחדים ואף אחד לא התעסק איתי, אבל בבית חטפתי גם מהם וגם מאבא. אימא ניסתה להגן עלי פה ושם, אבל הייתה עסוקה יותר מידי עם ללי - הנסיכה הקטנה של המשפחה. למדתי להתמודד, לחטוף בשתיקה, להיות גבר ולא לבכות, אבל כשקיבלתי צו גיוס הצהרתי בגאווה שאני רוצה רק גולני. מוכן להתפשר על צנחנים, או גבעתי, רק לא מג"ב. זה היה המרד שלי בהם, הנקמה שלי במשפחה שלא קיבלה אותי כמו שאני.

"אבל חמי," שאל רוני, "למה לא ניסית לבקש שלא יגייסו אותך כי אתה הומו?"

האמת, זה בכלל לא עלה בדעתי. העדפתי ללכת אפילו לחיל אוויר, רק לא להגיד בקול שאני הומו, ולא שלא ידעתי, ידעתי, וגם בבית ידעו - מצאו אצלי עיתונים ותמונות מאוד מסוימות מתחת למזרון (למי היה אז בכלל מחשב), ידעו והעדיפו להדחיק, קיוו שזה יעבור לי. גם אני, באיזה פינה בלב, קיוויתי שאולי זה יעבור לי אחרי שאהיה חייל גיבור. אז התגייסתי והייתי לוחם, והיו לי נשק ומדים וטירונות קורעת, ושירות מדמם בלבנון - כן אני זקן עד כדי כך - והייתי אחלה גבר, אבל לא הפסקתי להיות הומו.

אופייני מאוד ליחסים שלנו שיום לפני הנסיעה שוב רבנו. הוא אומר שהוא אוהב אותי, וגם אני מרגיש שאני אוהב אותו, אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו יחד בגלל שכל אחד מאיתנו לוחץ על הכפתורים המתאימים של השני והקשר שלנו מחזיק מעמד בגלל שאף אחד מאיתנו - כל אחד מסיבותיו הוא - לא חושב שמגיע לו להיות מאושר. הוא שונא את ההומואיות שלו כי הוא קיבל חינוך דתי דפוק, וכי למרות שהוא מאצ'ו כלפי חוץ הוא בעצם ילד קטן שרוצה לשמח את אימא שלו שמתפלצת מזה שהילד שלה שוכב משכב זכר. הוא בא מאחת המשפחות המזרחיות הדביקות האלו - כל יום שישי ארוחה ביחד, כל חג כולם הולכים עם האבא לבית כנסת, כל יום טלפונים, בדיוק הפוך מהמשפחה הפולנית הקרה שלי שבקושי אכפת להם אם אני חי או מת.

אני דפוק עוד יותר ממנו, לפעמים אני חושב שנעשיתי הומו רק כדי לעצבן את הורי וכמו שהלכתי לגולני במקום למג"ב, ככה נעשיתי הומו במקום להתחתן ולעשות להם נחת. החינוך שלי היה פחות דתי אבל גם אני בז לרצון שלי לזיין גברים, וסולד מהתענוג שיש לי מזה שמזיינים אותי, ולכן אני לא אתן לעצמי את התענוג לחיות עם מישהו שיאהב אותי. לא מגיע לי לחיות באושר ואף אחד לא ימנע ממני את זכותי להיות אומלל וחסר סיפוק.

"זה בדיוק ההפך." אמרו לי בקבוצת התמיכה, "אחרי שהענשת את עצמך והלכת להיות זונה והומלס בתל אביב, והסתבכת בצרות ונדבקת באיידס, סוף סוף הרשית לעצמך להתאהב, ולהפסיק לסבול." הם נורא בעדו, החבר'ה בקבוצת התמיכה. אני מספר להם שהוא מבשל בשבילי, דואג שאקח את כל התרופות בזמן, והם נמסים. טוב, הם לא מכירים אותו כמוני, והם לא יודעים איזה צרות הוא עושה לי ואני מתבייש לספר להם שכדי ליהנות מהזין שלי בתחת שלו הוא צריך שאני אכריח אותו בכוח, ואני עושה את זה, אבל רק בכאילו כי אני לא ממש בריון, רק נראה ככה, וזה די מעייף, כל ההצגות הללו, והכי מעצבן זה שהוא לא מוכן לשבת ולדבר על זה כמו בן אדם. 

ככה זה התחיל, המריבה ההיא, אמרתי לו שצריך לדבר, הוא צחק ממני שמאז שאני בקבוצת התמיכה נעשיתי אשכנזי פלצן עוד יותר ממה שהייתי פעם, והייתי חייב להושיב אותו בכוח מולי ולהגיד לו מה שאני חושב על הקשר שלנו, לזרוק לו את האמת בפנים על הדרך שבה אנחנו מענישים זה את זה וקוראים לזה אהבה, ומה הדעה האמיתית שלי על הזוגיות שלנו.

הוא לא אהב מה שאמרתי, ממש לא אהב. "אחרי כל מה שעברנו יחד זה מה שיש לך להגיד לי. שאני העונש שלך!" צרח ותפס מאג חרסינה שעמד על השיש.

"זה לא חד צדדי, אנחנו מענישים זה את זה." ניסיתי להסביר ולתפוס את היד שלו תוך כדי כך, אבל הוא זריז ממני והכוס נחתה על הרצפה. כשהוא כועס הוא שובר דברים.

התכופפתי להרים את השברים והיד נחתכה לי, רק שריטה קלה בכרית האצבע, לא משהו רציני. "תיזהר מהשברים מנחם." הוא אמר בקול הרגיל שלו, כבר לא נעלב ולא כועס, ואז לקח את היד שלי ושם את אצבעי המדממת בפיו.

"מפגר אחד!" צרחתי ודחפתי אותו מעלי, "מה אתה עושה, כושי משוגע שכמוך?"

כל כך כעסתי עליו. "עוף ממני פסיכי." רטנתי והלכתי לשים פלסטר.

הוא נעלב והלך לדירה של ליאור ומיצי, ואני ניקיתי את הבלגן והלכתי לישון.

בבוקר מצאתי אותו מנמנם על הספה בסלון. "הולכים לטיול?" שאל אותי, מודאג.

"אני הולך, אתה מוזמן לבוא אם לא כואב לך יותר מידי הראש מהשתייה של אתמול." הערתי כי אני יודע שאצל מיצי וליאור יש תמיד בירות ויין.

הוא תקע בי מבט נעלב, "זה שאתה לא שותה לא אומר שאסור לאחרים לדפוק קצת את הראש, אחרי הדברים שאמרת לי אתמול..."

"אמרתי מה שאני חושב, אנחנו מציקים זה לזה במקום ליהנות מהחיים."

"שטויות, הפלצנים המתפלספים בקבוצת תמיכה שלך ניפחו לך את המוח עם השטויות שלהם." הוא ענה לי בפסקנות, "אז מה אם אנחנו רבים קצת? אנחנו אוהבים ואנחנו אחלה זוג אפילו שזיינת את מיצי בחופש של ראש השנה."

המילים נעתקו מפי, הוא ממש הכניס לי הפעם, בטח ישב וחשב על זה חצי לילה, הכושי הקטן והערמומי הזה. "אני לא מבין מה הבעיה שלך רוני, לפני החג אמרת שאתה רוצה שניפרד, לקחת את כל הדברים שלך ואמרת שיש לך חברה, שאתה והמולדבית, הבלונדה הזו... שאתם יחד, ושהבטחת לה לא לבגוד וש..."

לרגע נאלמתי דום, זה היה כל כך לא צודק, להביא פתאום את הדוגמא ההיא של הזיון עם מיצי שקרה כי בזמנו חשבתי שזה סוף היחסים שלנו. הייתה לנו שיחה מסכמת והוא אמר שזהו, הוא ירד מהגדר לצד של הסטרייטים והלך ממני. הייתי מדוכא מאוד כמובן, ומיצי גם היה עצוב בגלל שחשב שהעלה כמה קילוגרם במשקל אחרי שזלל את ארוחת החג של אימא שלו (אחר כך התברר שהמשקל היה מקולקל, לא פלא, הוא עולה ויורד ממנו איזה מאתיים פעמים ביום), ואני ניסיתי לנחם אותו שלהיות שמנמן זה דווקא חמוד, וליטפתי אותו כדי שיאמין לי שאני מתכוון לזה ברצינות, ומפה לשם... אז היה זיון נחמה קטן ולא מזיק, אז מה? "ומה עם מה שאתה עשית עם המולדבית." צעקתי עליו.

"אבל בסוף נפרדתי ממנה." הוא צעק חזרה.

"שקרן!" צרחתי בזעם, "אתה כזה כושי שקרן. אתה חושב שקניתי את הסיפור שלך שנפרדת ממנה כי התגעגעת אלי. כולם יודעים שהיא העיפה אותך כי לא עמד לך."

סתם אמרתי את זה כדי לפגוע בו, אבל כנראה שקלעתי בול. הפנים שלו נעשו אפורות והוא כאילו הצטמק לי מול העיניים. במקום לשמוח לאידו הרגשתי מין התכווצות כזו בבטן, וכעס על עצמי ששוב פתחתי את הפה יותר מידי.

הוא הלך למטבח והתחיל להתעסק שם עם הכלים והמדיח ואני עמדתי בפתח והבטתי בגב שלו, הצר והארוך, ובתלתלים היפים שיש לו על העורף, וכל כך כאב לי עליו, ועל מיצי המסכן שמודאג כל הזמן בגלל המשקל שלו, ועל המולדבית המסכנה שבאמת אהבה אותו, (ולמה שלא תאהב? הוא בחור מקסים), ועל ההורים המסכנים שלו ושלי שיש להם ילדים דפוקים כאלו, ואפילו על עצמי שמי יודע מה יהיה הסוף איתי.

"כושי," אמרתי בסוף, אחרי שהשתיקה נעשתה מעיקה מידי, "תשמע כושי..."

הוא הסתובב בתנועה מהירה וזועמת, והייתי בטוח שהוא שוב יזרוק עלי משהו, אבל הוא התאפק, שם את הספל שאחז בידו על השיש ושאל מי סיפר לי על המולדבית. "אף אחד, טמבל. מה אתה חושב, שאני לא מכיר אותך? ניחשתי שגם בחגים האלו קרה מה שקרה בפסח. אתה זוכר איך באת הביתה עצוב כי שיבולת זרקה אותך בגלל שלא עמד לך?" הוא הסמיק נורא ופתאום היינו מחובקים. אין מה לעשות, כשהוא כזה עצוב ומושפל אני מרגיש שאני חייב לחבק אותו ולנחם אותו.

"התביישתי לספר לך." הודה בלחש, "חשבתי שאתה זה כן ילך, נשבע לך שלפני שהכרתי אותך הייתי מזיין בחורות כל הזמן, אבל אחרי שאני ואתה... אחרי שנעשינו זוג..."

איזה דביל. מה הוא מתנצל לפני. איתי אף פעם אין לו בעיות של זקפה, בדיוק ההפך אם אתם כבר רוצים לדעת. הוא מתיש אותי, החרמן הבלתי נלאה הזה. "בסדר, עזוב שטויות, זה לא חשוב עכשיו, אני הולך להתרחץ ואתה לך להכין אוכל לדרך." הפסקתי את ההשתפכות שלו וברחתי למקלחת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה