20. מים שקטים

כשהגעתי הבוקר לעבודה דבר ראשון בדקתי אם המכונית של הסגן עומדת בחניה, והיא לא הייתה. אולי הוא לא יבוא היום? שעשעתי את נפשי בתקוות שווא. אבל כמובן שהוא כן הגיע. מיד אחרי הפסקת עשר הוא צץ בלייזר ומצא אותי עומד כמו ילד טוב ועובד על המקשים החדשים - מקשים שחורים עם קצוות שנראות בדיוק כמו אוזני חתול. הוא היה אמור להיות בחופש כי הוא מתחתן ביום חמישי, אבל הוא ויתר על התכניות האישיות שלו כדי לא לאכזב את הקליינטים, כזה מין טיפוס מצפוני הוא. הייתם צריכים לראות איך התנהגנו זה עם זה, כמו דיפלומטים במסיבה אצל האפיפיור, רק עניבות היו חסרות לנו. הסתובבנו בחדר הלייזר הצפוף והמבולגן כמו שתי קוביות קרח קטנות ועצבניות. כל מילה שנייה שלנו הייתה תודה רבה ובבקשה. הוא ביקש סליחה כל פעם שהשרוול שלו נגע בי בטעות, והכל בלי חיוך ובלי להביט זה בזה.

כמובן שההצגה שלו לא הטעתה אותי, מיד ידעתי שהוא מצטער על מה שהיה אתמול ומנסה להעביר את זה ולזרום הלאה. ככה הוא עושה תמיד אחרי שהוא מתפרץ עלי, אבל המשכתי להיות מנומס וקר. תודה רבה, בבקשה, זה היה כל מה שהוא שמע ממני היום.

הייתם צריכים לשמוע אותנו – ממש מוטאציות של חנה בבלי, הוא מתנצל שכיבה לי את הרדיו, ואני אומר בנימוסיות מוגזמת שזה בסדר, לא אכפת לי. היינו מנומסים כמו שני לורדים בריטיים. מזל שהייתה המון עבודה ולא היה לנו זמן לחשוב יותר מידי. דווקא השבוע יש לחץ אטומי בלייזר. הקליינטים ממש מציפים אותנו בעבודה ונדהמים לשמוע שיש לעובדים חיים פרטיים והם מעיזים לעשות תכניות. מה פתאום הם רוצים להתחתן ולצאת לחופשות בדיוק כשצריכים אותם דחוף בשביל לסמן משהו?

***

היום היה יום האישה וכל היום דיברו על זה ברדיו. בתכנית המילה האחרונה, החביבה עלי במיוחד אברי וג'קי לוי ניסו למצוא מילה עברית לתסמונת קדם ויסתיתP.M.S.   בלעז. לצערי הפסדתי את החצי השני של התכנית בגלל שמר מיכאלוב בא ללייזר עם קליינט לחוץ במיוחד שבא לפקח על סימון החלקים שלו - מין צינורות נירוסטה לא מזוהים – והם כיבו לי את הרדיו.

חזרתי הביתה מרוט ועייף, וכשפתחתי את הדלת נדהמתי לגלות שתי נשים מתנשקות על הספה שלי. אלו היו ספירית הגפרורית וברקנית שהתבררה כעלמה שמנמונת ומתולתלת עם עיניים בהירות וחיוך חמוד. רוני היה במטבח, מבשל בבת אחת בארבע סירים וגם אופה משהו בתנור. הוא חייך אלי חיוך זוהר ונישק אותי על הפה, נלחץ אלי חזק, מועך בכוח את הזין שלו ישר אל הבטן שלי, ומיד ידעתי שזהו, ההשפעה המרעילה של האתר ההוא פגה והוא חזר לעצמו. במקום לחוש הקלה חשתי אשם ונבוך בגלל מה שעשיתי אתמול אצל בוריס. עכשיו נזכרתי בהבטחות שהבטחתי לעצמי שהפעם אני לא מפשל, שהיחסים עם החבר הזה יהיו מיוחדים וטהורים. איזה אפס אני, ברגע שהיו לנו קצת בעיות רצתי לזיין מהצד.

אכלנו ואחר כך התנצלתי שאני צריך ללכת לשיעור התעמלות. הגב שלי היה כל כך תפוס ממתח ומהעבודה הרצופה מול הלייזר עד שממש הייתי צריך את הפילאטיס שישחרר אותי קצת. רוני ליווה אותי לאוטו וסיפר לי בלחש שהבנות מאוהבות עוד מהטירונות, ושהוא מחפה עליהן כי בן דוד של ברקנית משרת באותו בסיס ומאז שברקנית הצליחה לעבור לרמת דוד הן פוחדות שהוא ילשין עליהן למשפחה שלה. גם ככה בקושי נתנו לה להתגייס והיא עמוק בארון. לכן הוא מעמיד פנים שהוא חבר של ברקנית, ולכן הוא הלך אתה לסרט. מה שעודד לא סיפר לי היה שגם ספירית הייתה אתן והן החזיקו ידיים בחושך והתעלמו ממנו לגמרי.

"חשבתי שיש לכם כוננות?" אמרתי בקרירות, "מה פתאום הלכת לסרט?"

"יש לי ביפר. מרגע שמזעיקים אותי לוקח לי שתי דקות להגיע למחלקה." אמר רוני בקול מתגונן, "מה? אתה לא מאמין לי? הן לסביות, והן מאוהבות, והן חברות שלי. אני רק עוזר להן, אל תהיה מגעיל כזה מנחם, זה לא מתאים לך."

"בסדר." אמרתי, "אני מאמין לך, תרגיע כבר."

"אז לא אכפת לך שהן ישנו אצלנו הלילה, נכון? יש להם מעט מאוד הזדמנויות לישון יחד במיטה זוגית נוחה."

"בסדר." אמרתי, מנסה לחייך בחביבות. "אין בעיות. בעצם, תן להן את המיטה שלנו כי אני הולך היום לעבוד בקרטונים ועד שאני אחזור בטח תישן כבר ו..."

"אני לא אישן חמי, אני אחכה לך." הכריז רוני בתקיפות, וליטף אותי. "אני מאוד מתגעגע אליך, הייתי כזה טיפש בימים האחרונים, בטח נמאס לך ממני, אבל זה עבר לי ואני רוצה..."

נכון שיש רגעים בחיים שבא לכם להיות דני דין ופשוט להתפוגג באוויר? זה היה בדיוק רגע כזה. למזלי היה כבר מאוחר והייתי חייב לטוס לשיעור.

היום היינו רק אני ועוד גברת אחת שלא מפסידה אף שיעור, וכמובן ברבי החמודה – המורה שלנו. זה היה כמעט שיעור פרטי. היה כיף, עבדנו קשה מאוד, ממש הזעתי, אבל המאמץ היה טוב לשרירי הגב הדואבים שלי והסיח את דעתי מהלילה המצפה לי.

כשחזרתי הודיע לי רוני בששון שאני לא צריך ללכת לעבוד היום, אלא רק מחר, ואחרי שראינו חדשות הוא התחיל לפהק בהפגנתיות, אמר לילה טוב והלך למיטה. הבנות חיכו עוד כמה דקות סמליות ופרשו גם הן, ולי לא הייתה ברירה אלא להצטרף אליו.

"מה הבעיה?" הוא שאל אחרי כמה דקות שבהן הגבתי בנוקשות על החיבוקים והנשיקות שלו, "אתה כבר לא אוהב אותי יותר?"

לרגע היססתי איך להגיב. האם פשוט להגיד לו את זה ישר - אתמול כשהייתי אצל בוריס הזדיינו, או שאולי לעטוף את האמת בכל מיני תירוצים וסיפורים על דיכאון, ומתח, והרגשת בדידות בגלל שהוא לא היה בבית יומיים, וגם כשהוא כן היה בבית הסקס היה חרא? ואז הוא התחיל לבכות.

זו הייתה אשמתי. השתיקה הארוכה שלי שבאה כתגובה לשאלה שלו הפחידה אותו, וכמו ילד קטן הוא התחיל לילל. מובן שחיבקתי אותו והבטחתי לו שאני נורא נורא אוהב אותו, ותמיד אוהב אותו, ואני מבין כל מה שעבר עליו וזה בסדר.

אחרי שהרגעתי אותו (ואני נשבע שלא שיקרתי, התכוונתי לכל מילה שאמרתי ואני באמת אוהב אותו) לא הייתי מסוגל לספר לו את האמת המכוערת ופשוט סתמתי את הפה. התחבקנו והתנשקנו ובסוף עשינו אהבה ונרדמנו חבוקים. שעה אחר כך התעוררתי בגלל חלום זוועתי שאני לא מסוגל לזכור, אבל הוא היה מגעיל לגמרי, ואני יודע שהוא בא הישר ממעמקי המצפון הלא נקי שלי. גלשתי לי קצת בבלוגים וגיליתי שמוריקס - הבלוגר החביב עלי - עבר תוך שעתיים ממצב של דיכאון חמור לאופוריה בגלל שהוא התאהב פתאום במישהו מאטרף. איזה בחור שהוא אפילו לא פגש אלא רק דיבר אתו בטלפון.

אני מניח שלעומתו אני עוד שפוי יחסית. קראתי עוד כמה בלוגים של חבר'ה מוזרים מאוד שגרמו לי להרגיש מרוצה מאוד שאני סתם בן אדם רגיל ומשעמם, ואחר כך כתבתי את הפרק הזה. עוד כמה דקות יהיה 'הכי גאים שיש' אחרי שאצפה בפרק הנוכחי אלך לישון בתקווה שגם הפעם הצלחתי ללכת בין הטיפות ולהישאר יבש והכל אולי עוד יסתדר לי.

***

בסוף לא הלכתי לחתונה של הסגן כי סבא נפטר פתאום. קברו אותו אתמול ולמרות שבכלל לא חשבתי ללכת ללוויה סמי שכנע אותי שאני חייב, ואי אפשר שאני לא אגיע, ושאני אצטער על זה מאוחר יותר, והכל יהיה בסדר, ושאפסיק להיות טיפש תינוקי כזה. גם רוני אמר שבטח, ואיך יכול להיות שאני לא אהיה בלוויה של סבא שלי? נכנעתי והלכתי. אתם בטח מתפלאים למה הם בכלל היו צריכים לשכנע אותי ככה. הרי זה סבא שלי, אבל כדי להסביר את זה אני צריך להסביר הכל מבראשית, ובאמת ניסיתי להסביר, אבל זה עייף אותי כל כך... בסוף התייאשתי והלכתי למיטה. ישנתי עמוק וטוב עד שאיזה טלפון טיפשי ממישהו שעורך סקרים על משהו העיר אותי. אני ממש שונא להתעורר בפתאומיות ועוד מצלצול אכזרי שקורע אותי מהשינה  באכזריות עיקשת ומשאיר אותי מטושטש ועם כאב ראש ומין רעד פנימי לא נעים כזה בגפיים. טוב, עכשיו אני כבר ער לגמרי, אז הנה אני מסביר הכל – המשפחה שלי מתחלקת לשניים, הצד הקפוא של אימא, והצד החמים יחסית של אבא. 

הסבא שמת הוא מהצד הקפוא. לא היה לי קשר טוב אתו. לא, זה לא היה משהו אישי נגדי, הוא פשוט היה מין בן אדם כזה ש... בוא נגיד שיחסי אנוש לא היו הצד החזק שלו. את צד המשפחה של אבא חיבבתי יותר, וכבר סיפרתי שעד גיל חמש בערך גרתי אצל ההורים של אבא בגלל שאימא הייתה חולה, כנראה דיכאון אחרי לידה ולא היה לה כוח לטפל בי. אחר כך הם חלו ונפטרו אחד אחרי השני, משאירים אותי להתמודד לבד עם הקרחוניות המשפחתית שלנו. אצל סבא וסבתא מהצד של אימא ביקרנו מעט מאוד, רק בחגים. מידי פעם קיבלנו דמי כיס זעומים שניתנו רק אם נהיה ילדים טובים, ונשב יפה, ולא נדבר, ולא נתלכלך ולא... ולא... חוויה מאוסה.

אני תמיד הייתי הקטן והשקט שבחבורה, וסבא היה מביט בי בחשדנות ואומר שנכון שאני ילד שקט, אבל מים שקטים חודרים עמוק. לקח לי הרבה זמן להבין שזו לא איזו קללה או נבואת זעם אלא משפט שבעצם יש בו שבח. או שלא? הוא היה אומר את זה בפולנית כמובן. מים שקטים בפולנית זה צ'יחה וודה וככה הוא היה קורא לי בפעמים המעטות שראה אותי. לא ראיתי אותו שנים ולא התגעגעתי אליו כלל, ואני בטוח שגם הוא לא התגעגע אלי, ובכל זאת הלכתי כי סמי לחץ, ורוני אמר שצריך. 

הייתה לוויה קטנה ושקטה. האחים שלי היו כמובן, עומדים זה לצד זה, תוקעים מבטים באוויר. היו כמה שכנים וקומץ דודים ודודות, כולם נראים כמו אנשים שמחכים לאוטובוס - משועממים, לא ממש רוצים להיות שם, ובטח שלא מנחמים זה את זה.

רק סבתא בכתה קצת ונשענה על אישה זרה, גבוהה וחסונה עם תלתלים בהירים – העובדת הזרה ממולדביה שנשכרה לטפל בסבא. ליד אימא עמדה דוסית שמנה אחת ולקח לי דקה שתיים להבין שזו בת הדודה שלי, הדקיקה והעדינה לשעבר, ושהיא בחודש התשיעי, אם לא העשירי. לצידה עמד גבר זר, לבוש כאברך ישיבה, כנראה בעלה. פסעתי לעבר סמי, מבחין, משועשע מעט, שאחי הגדול משה נחפז להימלט לעבר קבוצת זקנות חבושות מטפחות ראש כדי לא להיתקל בי.

הבטתי במבט מאשים בסמי. "איך הייתה החתונה?" שאלתי אותו. הוא הסמיק קצת ואמר שאפסיק להיות דביל, ושגם ככה המשפחה של הבחור כמעט שביטלה הכל בגללי, ומזל שהוא היה מאוהב מעל לאוזניים והתעקש להתחתן אתה. טוב, אם זה נחשב מזל אז שיהיה. אני מניח שגם לברית לא יזמינו אותי. אנשים שהכרתי רק למחצה הנידו אלי ראש בהיסוס, לא בטוחים מאיפה הם מכירים אותי. אימא התעלמה ממני, ואבא ניגש אלי רק אחרי הקבורה, לחץ על זרועי בצורה מגושמת ושאל מה שלומי ואם יש לי די כסף. הדרך שלו להגיד שלמרות הכל הוא בכל זאת דואג לי. אמרתי שאני מסודר ויש לי עבודה והכל. "סמי אומר שקנית דירה, ואתה חי עם בחור נחמד." ניסה אבא לפתח שיחה.

עשיתי כן עם הראש, עונה בבת אחת על שתי השאלות שלו ובכך מחסל בקלות דעת את כל נושאי השיחה שלנו. "אימא ממש שבורה מהמוות של סבא." סח אבא, וזו הייתה, למי שלא מבין, מעין התנצלות בשמה של אימא על ההתעלמות שלה ממני.

"כן, שמעתי שסבא המסכן סבל מאוד לפני שמת." שיתפתי פעולה בנימוס כדי שאבא יבין שאני מבין ולא לוקח ללב.

"הזקן המסכן לא היה בהכרה לקראת הסוף." הסכים אבא בכובד ראש.

סמי סחב את משה, אחי הגדול, שיבוא ויעמוד לידי וככה עמדנו שם ארבעתנו, דומים זה לזה כמו אפונים בתרמיל. כולנו העתקי פחם צעירים יותר של אבא. אותו השיער הצפוף והמרדני, אותן העיניים החומות, העור הלבן, וזיפי הזקן העקשנים שצריך לגלח פעמיים ביום.

כיום השערות של אבא כבר לבנות, וגם משה מתחיל להאפיר בצדעיים. הוא גידל כרס עגלגלת, אבל הכתפיים שלו עדיין רחבות ויש לו אותן ידיים כמו שלי - גדולות ומכוערות. אני בטוח שאחרי יום עבודה מתיש כואב לו הגב בדיוק באותן הנקודות כמו שלי. כל מי שמביט בנו רואה שאנחנו חולקים אותם גנים, שאנחנו שייכים לאותו שבט, ובכל זאת אנחנו עומדים נוקשים ונבוכים, לא מביטים זה לזה בעיניים, לא נוגעים אחד בשני, לא יודעים מה להגיד זה לזה למרות שחלקנו אותה דירה במשך כמעט עשרים שנה. אם לא הייתי מכיר אותם כל כך טוב הייתי חושב שזה בגללי, אבל לא, הם פשוט כאלו, מסוגלים לדבר רק על כסף וקניות, מתלהבים טיפה כשמדובר על כדור רגל, או פוליטיקה, (כולם ימניים בטירוף כמובן), וחוץ מזה כלום. לא ספר, לא סרט טוב, לא מוזיקה, שום דבר.

"סבא תמיד קרא לך מים שקטים." אמר סמי אחר כך, כשליווה אותי לרכב.

"כן, אני זוכר. לעומתכם באמת הייתי שקט."

"לא רק לעומתנו, תמיד היית שונה מכולם, אפילו שהיית ילד קטן אהבת לקרוא ולא לשחק."

"כן, ראו עלי את ההומואיות עוד כשהייתי בחיתולים." אני מנסה להתבדח. לצערי זה יוצא מריר וכועס ובכלל לא מצחיק.

"אל תחשוב שהם לא דואגים לך," אמר סמי כשכבר הייתי באוטו, "אבל אתה יודע איך הם, אתה מביך אותם, הם לא יודעים איך לדבר אתך."

"בסדר, לא חשוב. תמסור לה מזל טוב ממני, ושתהיה לה לידה קלה. זה בן?"

"כן, בקרוב, אם ירצה השם, תהיה ברית." אומר סמי בקול נמוך, קצת מבויש, ואני יודע שלא יודיעו לי על הברית, ושאם בכל זאת אופיע אביך אותם לפני הקרובים הדוסים שלהם.

"טוב, אז ביי." אני אומר ומסתלק משם מהר. בדרך אני עובר על פני מסע לוויה אחר של משפחה לא מוכרת. הם בוכים, מתחבקים ללא הרף, נוגעים זה בזה כל הזמן, פוסעים קרובים אחד לשני, שואבים חום ונחמה זה מזה. אולי בגלגול הבא גם אני איולד למשפחה כזו. 

ניחום אבלים

מהרגע הראשון לא רציתי ללכת לשם, וכשהלכתי לא רציתי להיות שם, וכשחזרתי רציתי רק לשכוח הכל. לא שקרה משהו כל כך נורא. בעצם כלום לא קרה, וזה היה הכי נורא. בכלל לא תכננתי ללכת, אבל הלכתי כי סמי התקשר והתעקש שאם כבר הפסדתי לימודים ביום חמישי אני יכול לוותר גם על יום שישי ואני חייב ללכת. "אז תפסיד עוד יום לימודים, אז מה? זו הפעם האחרונה, עוד סבים כבר לא ימותו לך." אמר בעוקצנות פולנית מעצבנת, ואחר כך הבטיח שהם מצפים שאבוא ונשבע שהכל יהיה בסדר. וסך הכל הוא צדק, הכל היה בסדר. לא היו צעקות, לא סקנדלים, ולא האשמות. סתם ביקור רגיל של ניחום אבלים.

אחרי שנים שלא הייתי שם נכנסתי לבית של סבא וסבתא, אמרתי שלום, לחצתי ידיים לאבא, נישקתי את סבתא על הלחי, התכבדתי בעוגה ובמיץ, החלפתי כמה משפטים סתמיים עם אימא ועם הדודות, הנדתי בראשי לעבר גיסי החוזר בתשובה שהסמיק והתבלבל, ואחרי פחות מחצי שעה כבר הייתי בחוץ. אימא ליוותה אותי לדלת ושם ליד הדלת היו לנו כמה שניות של פרטיות. היא ליטפה לי את הכתף ברפרוף מהוסס ולפני שיצאתי אמרה שטוב שעבר לי הברוגז, ושהיא מקווה שאבוא לאזכרה וכדאי שמעכשיו אשמור על קשר טוב יותר עם המשפחה. אמרתי בסדר והלכתי, זה הכל.

כמו שכבר אמרתי קודם זה היה סתם ניחום אבלים שיגרתי וחסר דרמה, אבל כשהגעתי סוף סוף הביתה הייתי סחוט לגמרי. פתאום לא היה לי כוח לכלום. נשכבתי על המיטה לנוח, ונרדמתי בבגדים. התעוררתי שעתיים אחר כך, כולי מזיע וכאוב, ואפילו המקלחת החמה מאוד לא עזרה לשחרר את השרירים התפוסים. רוני שהגיע בינתיים הביתה חשב שאני שוב חולה והציע לי מרק, ותה, ואקמולים, ועיסוי והמון אהדה, והתפלא כשהתעקשתי שאני בריא לגמרי וסתם נדמה לו. אחר כך נרדמתי שוב והתעוררתי בשלוש לפנות בוקר בגלל סיוט לא ברור שבו הלכתי לאיבוד בסבך של רחובות זרים, אבל מוכרים, בחברת אדם שהיה מוכר לי היטב, אבל גם זר, ושהיה גם גבר וגם אישה, גם צעיר וגם מבוגר. מין חלום מעצבן, חסר פשר ומבולבל, ורק אחרי שחזרתי מעוד מקלחת רותחת, לבוש בפיז'מה נקיה ויבשה, סיפרתי לרוני שהייתי בניחום אבלים אצל אימא שלי.

"זה היה כל כך נורא?" הוא שאל, מודאג, ושילב את רגליו בשלי, מניח ראש מתולתל על כתפי.

"לא. זה היה סתם כזה, לא נורא בכלל. היא אמרה שחבל שהתרחקתי ככה מכולם, והם התגעגעו אלי, ושאבוא לבקר יותר, וזהו, כאילו הכל נשכח ונעלם. לא דברנו מילה על איך זרקו אותי מהבית, ואיך התעלמו ממני במשך שנים, ושלא הזמינו אותי לחתונה של אחותי ולברית של האחיין, ולא סיפרו לי שהבת דודה בהריון. הכל היה סתם כזה, מין סתם ביקור סתמי כזה." 

"טוב, אולי בשבעה, כשהבית מלא אנשים, זה לא הזמן לדבר על דברים כאלו." ניחם אותי רוני בתבונה.

"אתה לא מכיר אותם, הם בחיים לא ידברו על זה יותר." ניבאתי בקדרות, "בשבילם הנושא סגור וחתום, הם סידרו את כל הסיפור בראש שלהם מחדש ככה שהם יצאו בסדר, ואני אשם בהכל. הם הוציאו אותי מין טמבל עקשן כזה שבגלל ברוגז קטן התרחק מהמשפחה שלו והיה צריך שסבא ימות כדי שאני אתפייס. בסוף הם עוד ישכנעו את עצמם שסבא מת משברון לב בגללי. כאלה הם."

רוני ניסה להרגיע אותי ולהגיד שאני מגזים קצת, אבל כבר עליתי על טורים ולא יכולתי לשתוק. כל הכעס שלא הצלחתי לשחרר בניחום האבלים כי לא היה מי שיכיר בכלל שנעשה לי עוול, ולאף אחד לא היה ראש להקשיב לי, יצא דווקא על רוני החף מפשע.

"הם בחיים לא יודו שבאשמתם גרתי חודשים ברחובות וכמעט מתי בגלל הבריונים שתקפו אותי, ושבגללם הייתי צריך לבקש עזרה מקרוב רחוק שבקושי מכיר אותי כדי לא לחזור להיות הומלס."

"למה באמת לא בקשת מאחיך סמי שיעזור לך?"

"כי הוא לא היה אז בארץ, נסע לחפש את המזל שלו באמריקה, וכל מה שהוא מצא זה בחורה שגדלה כמה רחובות מאתנו. היא עזבה את הארץ עם הוריה לפני הצבא, ובסוף התאהבה דווקא בבחור מהקריות. הם התחתנו בחו"ל וההורים שלי כועסים עליו בגלל זה עד היום, אבל אותו הם לא העיפו מהבית, ואותי כן."

"אתה לא תסלח להם בחיים על זה?" שאל רוני בעצב, "תחשוב איזה שוק זה היה בשבילם לראות אותך במיטה עם גבר."

"אבל הם ידעו, אמרתי להם כבר בגיל שש עשרה שאני מעדיף גברים. הם פשוט מתעלמים ממה שלא נוח להם לדעת ולשמוע, וחיים לפי הפנטזיות שיש להם בראש, לא לפי המציאות." התרתחתי.

"היית צריך לנעול את הדלת לפני שהתחלת להתמזמז עם הטיפוס ההוא." העיר רוני בקור רוח, "למה לא חשבת על זה?"

"כי כשהזין עומד השכל בתחת, ויגאל עמד לנסוע לטיול הגדול למזרח הרחוק, וידעתי שלא ניפגש עוד המון זמן אז..."

"היית מאוהב בו?" חקר רוני.

"לא. אני לא טיפוס שמתאהב כל כך מהר, אבל הוא היה חתיך, והייתי חרמן."

"ובבוריס היית מאוהב?" המשיך רוני לחקור. (לפעמים הוא מתנהג כמו נקבה).

"לא. כבר אמרתי לך שלא."

"ובאריאל?"

"די כבר רוני. מספיק. אני לא רוצה לדבר על זה."

"בסדר, אני רואה שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ." הפך אלי רוני את גבו.

"למה אתה מתכוון?"

"שגם אתה, כמו ההורים שלך, מעדיף לא לדבר על דברים כואבים, ומעדיף להתעלם ולשכוח."

"לשכוח מה?"

"לשכוח את זה שכל פעם שאני לא בבית אתה רץ להזדיין עם אחד האקסים שלך שאני עדיין לא מבין למה הם מסתובבים פה סביבך?"

"כי הם עדיין חברים שלי רוני, וגם שלך אם רק תרצה ו..." התחלתי לגמגם. הקטע עם בוריס עדיין העיק עלי באיזה מקום למרות שזה היה רק זיון, אבל בכל זאת... "רוני, תסתובב אלי, אל תהיה כזה, בוא נדבר על הכל." הצעתי.

הוא הסתובב ודברנו. הודיתי שכן, כשאני רב אתו, או מרגיש שהוא מתרחק ממני, אני חוזר לבקש נחמה אצל בוריס, אבל אני לא מעז לגעת באריאל, אם כי לפעמים אני מפנטז עליו. והוא הודה שנכון, הוא מתגעגע לפעמים לחברות עם בנות, אבל מאז הקטע הכושל ההוא עם ספירית הוא לא נגע באף אחת, ובעצם הוא רק רוצה בידידות שלהן, לא בסקס, אם כי אצל בנות קשה להפריד ו...

"אז אתה מודה שסקס ואהבה זה שני דברים לגמרי נפרדים ולא צריך לחבר אותם?" שאלתי בתוקפנות שנבעה ממצפון לא נקי.

"לא צריך, אבל רצוי." אמר רוני באנחה, ושנינו שקענו בשתיקה ארוכה, מהרהרים ממושכות במסתורין הזה של סקס אהבה, והחיבור בין שניהם. אני נשבע שרצינו לדון בנושא דיון מעמיק ורציני, אבל מפה לשם... אתם יודעים איך זה. לפחות ביססנו את הטיעון שאמנם אפשר סקס בלי אהבה, וזה עדיף על בלי סקס ובלי אהבה, ואולי אפילו על סתם אהבה נטולת סקס, אבל הכי טוב זה סקס עם אהבה, ואחרי שהוכחנו את זה בכל דרך אפשרית הרגשתי הרבה יותר טוב. נרדמתי וישנתי שנת ישרים עד שעות הבוקר המאוחרות, והפעם בלי שום סיוטים.

 

מוטרד

יצאתי לי היום לעבודה שמח וטוב לב כי ידעתי שהסגן לא יהיה היום - הוא בירח דבש - וכמובן שעל הבוקר כולם סיפרו לי איזה חתונה נהדרת הייתה, וכמה היה יפה, וטעים ונעים, ואני, כמו פולני טוב, אימצתי את שריר הצביעות שלי והבעתי צער על שלא הייתי בחתונה (למרות שבכלל לא רציתי ללכת), והסברתי שוב ושוב שלא באתי בגלל האבל במשפחה כי כמובן שלא יכולתי ללכת לחתונה כשאימא שלי יושבת שבעה על סבא. כולם עטו הבעה רצינית ומלאת השתתפות ואיחלו לי שלא אדע עוד צער, ואני מצידי הנהנתי חזרה בכובד ראש כאילו באמת חשתי צער על מותו של סבא (לא ששמחתי שהוא מת, אני לא כזה מניאק, אבל לא ממש הצטערתי).  ובעוד אני מתיישב לי בנוחיות בחדר הלייזר ומתחיל לעבוד על המקשים החתוליים שהמתינו לי בסבלנות עוד מהשבוע שעבר הדלקתי את הרדיו, ומה אני שומע? איזה גברת מתייפחת לרפי רשף ומספרת בבכי איום איך הילד שלה נשרף בגלל ששיחק בנפצים, והוא מאושפז עם כוויות ברמב"ם. היא בכתה כל כך עד שבקושי הבנתי מה אמרה, וגם את מה שהבנתי העדפתי לא להבין - איך הילד שהיה תקוע באיזה קרוון בוער צעק לה שהוא נשרף, ואיך היא לא הצליחה לחלץ אותו ואת חבריו ו... שלא נדע מצרות. בשביל מה היה צריך לראיין אותה? אין לי מושג. אני אוהב את רפי רשף, אבל הפעם הוא פישל. זו הייתה לדעתי פורנוגרפיה נפשית מהסוג הגרוע ביותר והיה צריך לנתק מהר את השיחה ולא לתת למסכנה הזו לשפוך ככה את הלב לפני כל האומה. דבר טוב אחד יצא מזה - מיד כשהגעתי הביתה תפסתי את דני ששיחק לתומו עם עוד כמה חברים והפחדתי אותם עד מוות בתיאורי זוועה של כוויות, וילדים בוערים, מוציא מהם הבטחה חגיגית שהם בחיים לא יגעו בנפצים ובגפרורים.

עבדתי קשה כל היום, מתכנן הכל בדיוק רב. כל מגש לקח לי עשרים דקות בערך, ולפי התכנון שלי הייתי אמור לגמור בדיוק בשעה שתיים אחרי הצהרים, בתנאי שלא אבזבז זמן על ארוחת צהרים ואוכל תוך כדי עבודה, אבל כמובן שהכל השתבש ובסוף עבדתי עד שלוש כמעט, וזה עוד לא החלק הכי גרוע של היום. הצרות שלי התחילו בגלל הטורקי שבזמן האחרון פולש כל הזמן למרחב הפרטי שלי, נוגע בי כאילו כבדרך אגב, וגורם לי אי נוחות בכל הליכותיו, גם בגלל שהוא מסריח כמו מאפרה משומשת, וגם בגלל ש... איך להסביר? בוא נגיד שאם אני הייתי בחורה, והוא היה הבוס שלי, הייתי יכול להתלונן על הטרדה מינית מצידו, אבל מאחר ואני לא בחורה, והוא לא הבוס שלי, ואני חזק וכבד ממנו אין לי על מה להתלונן אז אני שותק, אבל בכל זאת אני מרגיש לא נוח לידו. אחת היתרונות של העבודה בבית המלאכה עם הסגן, הלייזר והמקשים הוא המרחק מהטורקי. לצערי הוא הופיע היום בלייזר, מסריח באופן ברור ביותר מאלכוהול, התיישב לו על הכיסא של הסגן, הסיע את עצמו אלי והתחיל ללטף אותי.

ניסיתי להעיף אותו אבל לא הייתי די תקיף, שיכורים משתקים אותי, אני לא מסוגל להתמודד אתם, למזלי לאזרוב הקווקזי הופיע בלייזר, ראה את המצב ולקח בעזרתי את הטורקי חזרה למשרד שלו. בדרך הוא סיפר לי שבזמן האחרון - מאז שעברת לעבוד רחוק מאתנו, אמר וחייך – הטורקי מעדיף מידי פעם לשתות את ארוחת הצהרים שלו מתוך פחיות בירה במקום לאכול אותה. גם לאזרוב לא ילד, השערות שלו כבר לבנות והוא הספיק לראות דבר אחד או שניים בחיים שלו  והוא לקח את כל הקטע די בקלות ולא עשה עניין, זרם כמו שאומרים היום. "הוא יהיה בסדר גמור עד מחר." אמר לי כשפסענו עם הטורקי התשוש שנמרח עלי בצורה מעצבנת למחסן (הדרך לשם נראתה לי פתאום ארוכה מאוד). "אל תעשה מזה סיפור נמרוד, אתה צעיר ונחמד והוא בן אדם כזה... אין לו כוונות רעות, אתה מבין? עדיף ששנינו נשתוק בקשר למה שקרה, הבנת?"

"בטח, אני מבין, אין בעיות. אני אשתוק." מלמלתי ונמלטתי משם במהירות, אחוז בחילה מהריח שנדף מהטורקי השיכור, ומהרמזים של הקווקזי. הייתי בטוח שאף אחד לא ראה את מצעד השכרות של הטורקי כי כולם עלו לאכול, אבל לרוע מזלי ליאור (שכבר מזמן לא בא לחלק כריכים), החליט דווקא היום להביא לי סנדוויץ' כמו שאני אוהב - בגט כהה ופסטרמה עם מיונז וכרוב - וכמובן שהוא היה חייב לראות הכל. "שיישאר בינינו כל הקטע הזה." התריתי בו בזעף, "אל תספר כלום לאף אחד."

ליאור עשה פנטומימה של אחד שנועל את השפתיים במפתח וזורק אותו לים, ואחר כך השוויץ לפני בתספורת החדשה שלו שעוצבה ע"י קוקו, ואז באה המכה השנייה של היום - ליאור שאל אותי אם ג'קי כבר השכיר את דירת הקרקע שלו, וכאן עלי להסביר שלג'קי, השכן שלי יש דירה קטנה מתחת לווילה שלו. במקור זה היה מחסן, אבל ג'קי השקיע ושיפץ וסידר מקלחת ושירותים כדי שיוכל להשכיר את החלל שיש לו מתחת לבית.

ליאור החליט שהוא רוצה לגור שם ומאחר ואין לו די כסף לגור שם לבד, והוא גם שונא להיות לבדו, הוא הציע לאריאל שהם ישכירו את הדירה יחד. בהתחלה אימא של אריאל חטפה חררה מהרעיון שהתינוק שלה לא יגור אתה, אבל - הסביר לי ליאור ברוב רגש - אם אני אהיה בסביבה היא תסכים כי היא סומכת עלי. "אתה מבין שכל אושרי ועתידי תלוי רק בך חמי? אם אתה תשכנע את ג'קי להשכיר לנו את הדירה אז..." ליאור התחיל לקפץ במקומו מרוב התרגשות כאילו שלגור בדירונת קרקע קטנה שנשקפת לבית קברות זה הדבר הכי טוב בעולם. 

"מה קורה אתך ועם אריאל?" שאלתי בחשדנות.

"בינתיים כלום, אבל נכון שהוא ממש ממש יפה, ומקסים, וחמוד, ובלונדיני, ומתוק ו..." 

"ולא ממש מאופס, ולוקח תרופות, ואובדני, ו..." נשכתי את השפתיים כדי לא לספר את כל מה שאני יודע על אריאל, ואני יודע עליו די הרבה כפי שאתם בטח זוכרים.

"גם אני לא מאופס." הצהיר ליאור בגאווה, (כאילו שלהיות קצת מעורער נפשית זה דבר ממש נהדר), וביקש שוב שאפעיל את ההשפעה שלי על ג'קי.

בדרך הביתה התקשרה אימא של אריאל וגם היא רצתה שאבקש מג'קי שהבן היקר שלה יגור אצלנו. כל ההוצאות יהיו עליה כמובן, היא מוכנה לתת לו לעזוב את הבית רק אם היא תדע שהוא נמצא ליד חברים שישגיחו שייקח תרופות ולא ישתה.

אני מצטער להגיד שג'קי הסכים בלי בעיות, כי מה אכפת לו? לא מפריע לו שאריאל שלי וליאור החרמן יגורו ממש מתחתי בדירה פצפונת עם חדר שינה אחד. העיקר שמישהו ישלם לו שכר דירה.

למחרת יצא לי לחזות בליאור ובטורקי מסתודדים בפתח משרדו כמו חברים טובים, עסוקים כל כך זה בזה עד שלא הבחינו שאני מציץ מתחת למדרגות ורואה את הטורקי דוחף כמה שטרות כסף לכיסו של ליאור. הלכתי אחרי ליאור לווספה שלו - הוא החליף את הטוסטוס בווספה חדשה ומבריקה, ולאחרונה הוא מתגנדר בבגדים חדשים ונראה נהדר, אין לי מושג מאיפה יש לו כסף לממן את השדרוג הזה.

"אני עובד." אמר ליאור בזעף כששאלתי איך זה שהוא לובש זוג ג'ינס חדש של קרוקר שעולים בסביבות חמש מאות ₪.

"במה? בהדפסת כסף?" עקצתי אותו.

"זה לא עסקך." הוא אמר, ובצדק.

"למה הטורקי נתן לך כסף? הוא מבוגר יותר ממך בשלושים שנה והוא... הוא..." פתאום התחלתי להצטער שבכלל פתחתי את הפה.

"אל תתערב. מה שאני עושה עם הטורקי זה לא עסקך." התפרץ ליאור בכעס, חבש בהחלטיות את הקסדה שלו - חדשה גם כן - והתחיל להתעסק בכיסא הווספה, נמנע מלהביט בי. "כאילו שאתה לא קיבלת כסף מבוריס בשביל המחשב שלך?" הוסיף בארסיות, "כולם יודעים שהוא נותן לך כסף, ולא בגלל העיניים היפות שלך."

הרגשתי שכל הדם עוזב לי את הפנים בבת אחת, אף פעם לא חשבתי על זה ככה. לא ביקשתי מבוריס כסף כדי לתקן את המחשב שלי, זה היה רעיון שלו לתת לי את הכסף והיה לי ברור שזו הלוואה, תכננתי להחזיר לו אותה בחודש הבא, אבל ליאור הסתלק עוד לפני הספקתי להגיד לו את זה.

בדרך מהעבודה עברתי אצל בוריס ששכב במיטה, גונח מכאבים בגלל התאונה שהוא עבר. זה לא משהו רציני, וזה היה יכול להיות גרוע הרבה יותר. מזל שהוא שם חגורה. הוא נסע עם וולאדי לאיזה מקום וביציאה מעכו הם נפגשו בסוס שברח מאיזה חווה ונתקע להם באוטו. נכון, הם לא נפגעו קשה, וולאדי לא היה שיכור (המחשבה הראשונה שלי אחרי שהבנתי שהוא לא עובד עלי ובאמת הייתה לו תאונה עם סוס), אבל הוא חטף כמה מכות קשות מאוד.

מאז שזה קרה הגב נורא כואב לו והוא גמור מהכדורים נגד כאבים שרשם לו הרופא. באתי לבקר אותו, תוהה בליבי לאן נעלם וולאדי, ומי מטפל בו. הם לא גרים יחד למרות שהם ישנים אחד אצל השני מידי פעם. אני חושב שהם מעין זוג, אבל מה בדיוק ההסדרים שלהם אני באמת לא יודע, וגם לא מעז לשאול.

דבר ראשון נתתי לבוריס את הכסף שאני חייב לו למרות שבכך מתחתי את גבולות משיכת היתר שלי מעל למותר. הוא נזף בי וכעס כשסירבתי בהתחלה לספר לו למה אני ממהר כל כך להחזיר לו את ההלוואה. בסוף הוא כמובן הוציא ממני את הסיבה ואמר שאני מתערב כמו טיפש בעסקים של אחרים, ופותח את הפה כשעלי לשתוק.

אני יודע, הוא צודק ואני דביל. לפעמים אני מדבר לפני שאני חושב, מביע את דעתי בלי לעשות חשבון ואחר כך מצטער ובכל זאת, לראות גבר מבוגר וחרמן על צעירים דוחף כסף לילדון הזה... המחזה הזה העיף לי כמה פיוזים במוח.

חזרתי הביתה עצבני ומצאתי צו מילואים לעוד חודשיים. סתם צו תמים ולא רציני לשבועיים בלבד, ממש לא לקחתי ללב, אבל ברגע שרוני ראה את הצו הוא התפוצץ. לא, לא מרוב דאגה לשלומי, אלא בגלל שהמילואים שלי נופלים בדיוק על הפינוי, והוא כבר ראה אותי בדמיונו הפרוע גורר מתנחלים חסונים, יפי עיניים ובלורית לאיזה משאית אפלולית ומבצע בהם את זממי. סתאאאאאם. אני צוחק.

הוא פשוט נורא מתנגד לפינוי, ואני בעד, וברגע שהוא ראה את הצו הוא עשה אחד ועוד אחד, והתקבל אחלה פיצוץ. לדעתי יש לנו די והותר סיבות לריב גם בלי להכניס פוליטיקה ליחסים שלנו, אבל לך תסביר את זה לפרענק עצבני שבטוח שאסור לוותר להם, וצריך להראות להם, והפינוי הוא אסון ו... נו, תשלימו לבד את החסר. אני לא צריך לחזור פה על תעמולה של הימין, נכון?

צעקנו זה על זה כמו חברי כנסת מול המצלמות של ערוץ שתיים. בסוף נמאס לי ואמרתי לו שיסתום ויעוף לי מהעיניים, והוא לקח את הדברים שלו – כרית, שמיכה, ספר ונעלי בית - והלך לישון בחדר השני. אני ממש שונא שהוא עושה דברים כאלו, אבל אין מצב שאני אתחנן לפניו לחזור למיטה. מעדיף לא לישון כל הלילה ולא להודות שאני צריך אותו לידי במיטה. בסוף נרדמתי כמובן, הייתי עייף מאוד, ועצבני, ומוטרד, והידיעה שבשישבת אריאל וליאור עוברים לגור לידנו לא הועילה לשלוות נפשי.

יש אנשים שהצרות שלהם מפריעות להם לישון, אני, כמה שאני יותר עצבני ונרגז ומוטרד, ככה אני יותר עייף ונרדם מהר יותר. כזה אני. בשתיים לפנות בוקר הוא העיר אותי בעצבים ושאל בעלבון איך אני מצליח לישון אחרי מריבה כזו, ואפילו לנחור, הוסיף עם דמעות בעיניים, והתנפל עלי במכות.

הייתי חייב להגן על עצמי ולרסן אותו ו... זהו, היה סקס מהסוג שהוא קורא לו סוטה, אבל נהנה ממנו בדיוק כמוני, אם לא יותר אם כי הוא מעדיף למות ולא להודות בכך. הוא גם מגזים כשהוא טוען שזה סקס סוטה, כל מה שקורה זה שאני מחזיק אותו בכוח, קצת מטלטל אותו, ולא מוותר לו כשהוא נאבק בי, וזה נעים לשנינו, אבל הפעם זה היה חזק יותר מהרגיל, אפילו טיפה אלים, ופתאום, תוך כדי, התחלתי לקבל מעין פלאשבקים לעבר.

פתאום נזכרתי בדברים שלא היה לי מושג שאני זוכר. דברים רעים שקרו לי כשהייתי עם החבורה הרוסית ההיא שלקחה אותי תחת חסותה כשהייתי הומלס. אחרי שרוני נרדם שכבתי לידו, מחזיק אותו, נושם אותו, ובכיתי בשקט, פוחד שהוא יתעורר וישאל מה קרה לי. אני לא מסוגל לספר לו מה בדיוק קרה לי אז, כשגרתי בתל אביב, ואני פוחד שאם הוא ידע הוא יברח ממני. הלוואי ויכולתי לברוח מעצמי.

אני לא קולט איך שכחתי כל כך הרבה דברים עד היום, ואני יודע שיש עוד דברים שאני לא זוכר, ואני פוחד שהם יצופו יום אחד. בבוקר קמתי רצוץ לגמרי. הגב והצוואר שלי היו תפוסים ולא יכולתי להפנות את הראש לכיוון שמאל. הרגשתי על הפנים באופן מוחלט - כתף ימין כואבת, הבטן הפוכה, הידיים רועדות והראש מתפוצץ.

רוני המסכן, הוא לא ידע אם זו אשמתו, או שאולי אני סתם חולה. ליתר בטחון הוא ביקש סליחה, הביא תה ואקמול וניסה לשכנע אותי להישאר בבית, ואפילו הציע שהוא ייקח יום חופש ויישאר איתי. העדפתי להתעלם מהרמזים המאוד חזקים שהגוף שלי שלח לי ואמרתי שהכל בסדר ושאני לא נשאר בבית. הרגעתי אותו שהוא לא אשם בכלום ושיפסיק להרגיש רע, אבל על מה שעשינו בלילה לא דברנו כמובן.

לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אנחנו אף פעם לא מדברים על סקס. לא לפני, לא תוך כדי, וגם לא אחרי – ככה זה אצל דתלשי"ם. אנחנו יכולים להרים את התקרה בצעקות בגלל מחסומים על ציר כיסופים בכניסה לגוש קטיף, אבל בחיים לא נגיד אחד לשני למה אנחנו באמת נכספים.  

מצד שני מי צריך דיבורים? בכל פעם שהוא רב איתי ומכה אותי אני יודע בלי שום הסברים שזה הזמן לטלטל אותו קצת, ולנשק אותו חזק עד שיכאב לו, ולהחזיק לו את הידיים בכוח ככה שהוא יצעק, ואז לדחוף לו כרית מתחת לישבן, להרים לו את הרגליים גבוה ולהיכנס בו בלי רחמנות. אחר כך הוא רועד ובוכה קצת, נמרח עלי ואומר שטויות כמו שהוא שונא את עצמו, שהוא הומו עלוב ומזדיין בתחת, ושהוא יגיע לגיהינום ויישרף בו לנצח, ועוד שטויות דוסיות בסגנון הזה שאני אחסוך מכם.

בדרך למכללה סיפרתי קצת לבוריס על מה שעבר עלי ושאלתי אותו מה לעשות, והפעם לא היה לו שום רעיון חוץ מלפנות לעזרה נפשית, דבר שכמובן ביטלתי מיד. עם כל הכבוד לפסיכולוגים, קבוצות תמיכה וכיוצא בזה, אני לא בנוי לדברים כאלו. אם הייתי צריך לדבר על עצמי באיזה קבוצה... מעדיף לקפוץ ראש ממגדלי עזריאלי לכביש שלמטה.  

חזרתי הביתה וישר נתקעתי בליאור ובאריאל שהזיעו על גרירת ארגזים, מזוודות ורהיטים לדירה החדשה שלהם. "הנה רודי חזר." קרא אריאל באושר, ותקע לי לידיים ארגז ספרים כבד להפליא, ומרגע זה ועד לשעות הערב גררתי חפצים, תקעתי מסמרים, תליתי מדפים, ושיחקתי את תפקיד הגבר בתוך חבורת הומואים בטלנים שלא מסוגלים להחזיק פטיש ביד, שלא לדבר על פתיחת סתימה בכיור, או שימון צירים של דלת חורקת.