יום שבת, 30 בדצמבר 2017

37. כושי תחמן

סגרתי את המחשב והלכתי לשבת ליד רוני שבדיוק גמר לאכול וישב על הספה, מעביר בקוצר רוח ערוצים ומקטר שאין מה לראות בטלוויזיה. לקחתי מידו את השלט וכיביתי את הטלוויזיה. "נו, מי השתלטן עכשיו?" מחה רוני, "אני מנסה להעסיק את עצמי כדי לא להפריע לך לפלרטט במסנג'ר ואתה מפריע?"

"אני לא מפלרטט, אני משוחח על נושאים פילוסופיים חשובים." מחיתי, "ואני חושב שאנחנו צריכים לדבר רוני." הוספתי והתיישבתי בכורסא מולו.

"אמרתי לך," הוא התעצבן, "הייתי שיכור כשחזרנו מהמסיבה, ופטר חימם אותי עם הסיפורים שלו על איך אתה והדודה באדום נמרחתם אחד על השני בשירותים."

"פטר שקרן פתולוגי, הוא בטח לא סיפר לך מה הוא עשה במקלחת עם הטיפוס ההוא."

"דווקא כן סיפר, והוא באמת שקרן פתולוגי, יכול להיות שהם..."

"אין לי מושג." קטעתי אותו בבהילות, "ברחנו משם ברגע כשהם נכנסו."

רוני געה בצחוק. "אתה כזה חנון."

"כן, אני באמת חנון, ואני לא אוהב מסיבות רעשניות, ואני לא אוהב שיכורים וריקודים מודרניים, וסקס עם זרים בשירותים ו..."

"אבל אותי אתה כן אוהב, נכון?" הוא התיישב עלי בפישוק, פניו אלי, והתחיל למשוך את החולצה שלי כלפי מעלה. "אני חולה על הבטן הלבנבנה שלך." נאנח, ידיו מטפסות עד לפטמותיי והזין שלו מתחכך בי בתובענות.

"כן, אני אוהב אותך חמוד, אבל..."

"תוריד לי את המכנס." פקד עלי בקוצר רוח. נשען עלי, מתפתל בגמישות, ופתאום הוא בלי מכנסיים.

"אתה ממש קוסם." ליטפתי את ישבנו הערום, שוכח שרציתי לנהל איתו שיחה רצינית. למרבה הפלא, למרות שני האברים הזקורים המתחככים זה בזה ברווח הלוהט והכמעט לא קיים שבין בטני לבטנו, הוא הצליח להתרכז ולשאול אם זה בגלל המסיבה.

"כן. עצבנת אותי נורא רוני." נזכרתי.

"עצבנתי אותך בכוונה, אתה יודע למה." הצמיד רוני את שפתיו אל שפתי.

המשך השיחה נערך בחדר השינה שלנו אחרי שעוד קונדום שולח לשחות בביוב. הוא כבר היה מנומנם משהו, ובעצם גם אני, ובכל זאת תכננתי שנדבר, והמתחיל במצווה וכו'... "גם עכשיו היה לי נהדר חמוד, אבל לא החלטנו שלא נעשה דברים כאלו יותר?"

אבל היום פורים, מה גם בפורים אסור?"

"אולי בפורים מותר." התרככתי מעט, "אבל פורים נגמר."

"לא בירושלים."

"נו, טוב. בסדר." לא התאפקתי מצחוק. "לא על זה רציתי לדבר אתך רוני."

"אז על מה?"

"על זה שלדעתי אנחנו בכלל לא מתאימים, וכל מה שקורה אתנו זה בכלל..."

"כל כך רע לך איתי?" הוא התרפק עלי, נאנח בעונג כשאני מניח את כף ידי על גבו ומתחיל ללטף לאט את השקע הענוג שבין סוף גבו להתחלת הקימור המתוק של עכוזו.

"לא רע לי בכלל. אתה יודע שלא, אבל אני חושב שאנחנו לא כל כך מתאימים כבני זוג. חוץ מהסקס אין לנו שום דבר משותף."

"למה? בגלל שאין לי סבלנות לקרוא את הסיפורים שאתה כותב?"

"גם."

"ובגלל שאני עדיין בארון ורק ההורים והאחים שלי יודעים ואין לי אומץ לספר למאור?"

"כן, גם בגלל זה."

"ובגלל שאני אוהב לרקוד ולשתות ולבלות ואתה אוהב להיות תולעת ספרים משעממת?"

"אם אני כזה משעמם וחננה מה אתה עושה איתי בכלל?" אני נעלב, "אז בוא ניפרד ודי."

"בסדר, ניפרד ודי." הוא אומר בשלווה. נדחק אלי עוד יותר עד שחצי מגופו מעוך תחת גופי, "אבל בתנאי."

"איזה תנאי?"

"שנמשיך לישון יחד כל לילה, ושנגור יחד, ושאני אמשיך להשגיח על המשטר תרופות שלך, ושתזכור שאתה רק שלי."

"זה הרבה מאוד תנאים, ומה זאת אומרת שאני שלך?"

"מה אתה חושב?"

"אני חושב שאתה כושי ערמומי ותחמן."

"וגם עייף." הוא מפהק, נוזף בי לא לקחת את היד מהגב שלו, ולהפסיק לבלבל את המוח כי הוא חייב אותי ואנחנו מושלמים יחד, ונרדם.

שדרוג

הגעתי אתמול לעבודה קצת מוקדם מהרגיל (שכחתי שבתי הספר בחופש והיום לא יהיו העיכובים הרגילים ליד חטיבת הביניים) ומצאתי את הטורקי פוסע אנה ואנה לאורך הגדר של בית המלאכה. אין לו מפתחות כי בעל הבית סירב לתת לו חדשים אחרי שאיבד את המפתח שלו כבר פעמיים, והוא שכח שבגלל פורים פותחים את המחסן רק בשמונה בבוקר. כשראה אותי אורו פניו הלא מגולחות. הוא חייך אלי את אחד מהחיוכים הנדירים מאוד שלו ושוב חשתי נקיפת צער למראה הגבר הזה שהיה בטח הורס בנעוריו ועדיין מצליח להראות נאה למדי למרות ההתעללות האיומה שהוא מתעלל בגופו - בבקרים הוא שותה קפה ומעשן ללא הרף, ואחרי ארוחת הצהרים הוא שותה בירות, וממשיך להתמיד בעישון - לאכול הוא אוכל מעט מאוד ולמרות הבירה הוא דק גזרה כנער.

מאז שביקרתי בביתו של הטורקי הוא רואה בי ידיד, ולאחרונה הוא הולך אחרי לכל מקום ומבלה כל רגע פנוי מעבודה (ויש לו שפע רגעים כאלו) בחברתי. כשאני עסוק ואין לי זמן להקשיב לו הוא יושב עם ההודי בפינת הקפה המאולתרת שבמחסן, מעשן ושותה קפה ומידי פעם גם רב איתו. 

היום הוא נכנס למחסן ומיד פלש למקלחת, פשט את חולצתו, נעמד בגופייתו האפורה לפני המראה והתגלח בקפדנות. "אימא שלך עדיין גומרת לך את המים החמים?" הצטחקתי, מתפלא איך הוא שמר על כתפיים רחבות וישרות וזרועות שריריות יחסית לגופו הדק. עור גופו צח ורענן כי הוא כמעט לא יוצא לשמש ושערו אפור אבל עבה וצפוף. מאחור הוא נראה כבן ארבעים בערך.

הוא מחייך אלי מבעד למעטה הקצף את חיוכו הנבוך והאלכסוני ומושך בכתפיו בהתנצלות, אימו משגעת אותו הוא מספר לי, ומגלה לי שיש היום אזכרה לאביו בבית הכנסת, וגם אחיו יבוא. בעדה שלהם לא נהוג לעשות את האזכרה בבית הקברות אלא רק בבית הכנסת.

"היא העירה אותי היום מוקדם כדי שארחץ את הכוסות החד פעמיים." התלונן, "אני שואל אותך, מי רוחץ כוסות חד פעמיים?"

"אם הם באריזה באמת טיפשי לרחוץ אותם." הסכמתי איתו, "אז מה, לא תלכו לקבר של אבא שלך?"

"לא, אצלנו נהוג ללכת לקבר רק ביום כיפור. הזמנתי גם את הבן שלי לבוא." סיפר לי, גאה בעליל בבנו החייל. אני כבר יודע הכל על אימו, ילדיו, ואם ילדיו שהוא לא חי איתה באותו בית למעלה מעשר שנים ובכל זאת עדיין לא ניגשה לרבנות לדרוש גט.

"אז תיגש אתה לרבנות, לא חבל ששניכם תקועים במצב הזה כל כך הרבה שנים?"

הוא מושך בכתפיו בהבעה של חוסר אונים נבוך. "אנחנו עקשנים, כל אחד רוצה שהשני ילך קודם."

"אתם עוד לא כל כך מבוגרים, בגילך עוד אפשר לפתוח דף חדש, כמה זמן עוד תחייה עם אימא שלך? אתה לא רוצה להיות מסודר בבית משלך?"

שוב משיכת הכתפיים המשלימה הזו בצירוף הבעת חוסר ישע מבולבל. "אשתי לא תלך לדרוש גט, טוב לה ככה, גרה בדירה שלנו... יש לה את החברות שלה... לא צריכה אף אחד."

"ואתה, אתה לא צריך מישהו? חי לבד עם אימא סנילית? איזה מין חיים אלו?"

הוא שותק והולך. אני ממשיך לעבוד, שוכח ממנו לגמרי, ושעה אחר כך מסתובב לקחת משהו ונתקל בו.

"אוף!" התעצבן הסגן, "לך מפה כבר, אל תפריע למנחם להתרכז ואל תעשן כאן."

"אוף איתו." הוא רוטן אחרי שהטורקי הנזוף גורר רגלים החוצה לסיים את העישון שלו בפינת הקפה, "בזמן האחרון הוא כל הזמן פה."

"הוא אוהב להיות ליד חמי היפה." צוחק ההודי, "בגלל חמי הטורקי התחיל להתגלח ולהתרחץ."  

"לא, זה בגלל שעכשיו יש לאימא שלו מטפלת פיליפינית שלא נותנת לה לגמור את כל המים החמים בבית." אומר אדי השמן, ומתחיל לספר לנו איך חמותו שסובלת לא עלינו מאוסטיאופורוזיס נפלה פתאום למרות ההליכון שלה. מתפתח דיון מלומד על קוצר ידה של הרפואה לרפא את הקשישים שנשארים בחיים שנים רבות מידי וסובלים תחלואים שונים ומשונים וסופם שהם הופכים נטל על עצמם ועל משפחתם, ומועלות תהיות מה עשו לפני שהתחילו להביא עובדים פיליפינים לארץ.

אף אחד לא טורח להתווכח עם קביעתו הנחרצת של ההודי שאני יפה. כנראה שזו עובדה שאין עליה עוררין. אחרי שאני מסיים הולך לשטוף ידיים ובודק את פני במראה, מתפלא מה גרם להודי לקרוא לי יפה, ויודע שלעולם לא יהיה לי אומץ לשאול, ואז פונה לצאת ושוב נתקע בטורקי שהתגנב מאחורי.

"אז היום אתה יוצא מוקדם מהעבודה?" הוא שואל.

"כן, אני הולך לשדרג את הסלולרי שלי."

"תתחדש. אולי גם אני אבוא אתך לקנות גם לי סלולרי?"

"בסדר, למה לא? תבוא. יש להם תחנת שירות יפה מאוד עם מכונת קפה בלי כסף, ויש גם מיץ, אבל אסור לעשן שם. נותנים לך מספר ולוקח לפעמים חצי שעה או יותר עד שמגיע התור שלך."

"כמו בקופת חולים?" הוא מעווה את פניו במיאוס ואני לא יודע מה נתעב יותר בעיניו - המספר או האיסור לעשן.

"כן, קצת כמו בקופת חולים," אני מודה, "אבל הרבה יותר יפה ומסודר שם."

"והמכונת קפה בחינם?" הוא חוקר בחוסר אמון.

"חינם." אני מבטיח.

"ויש גם מיץ?" הוא משתומם.

"גם מיץ." אני מאשר.

"אבל מה אני צריך טלפון שעולה כל כך הרבה כסף?"

"תוכל להתקשר מכל מקום לבת שלך כשהיא עובדת במסעדה, או לבן שלך בצבא."

"בשביל זה מספיק הטלפון בבית." הוא עונה בקוצר רוח, "אבל אולי אני אבוא אתך רק לראות, בסדר?"

"בסדר."

"וניסע באוטו שלך כי לא חידשו לי את הרישיון בגלל הבת זונה הזו בקופת חולים."

"אבל שלמה... הרופאה צודקת, אסור לך לנהוג, ומה אם תעשה תאונה?"

"אני נוסע רק לעבודה ובחזרה, זה קרוב. לא יקרה כלום." הוא מתמרד, ממאן לוותר על הרכב העתיק והדפוק שלו. הוא מושך באדישות בכתפיו לשמע גערתי שאסור לו לנהוג. "אני לא אוהב אוטובוסים." זה כל מה שיש לו להגיד להצדקתו. כשאני מנסה לברר איזה כדורים בדיוק הוא לוקח הוא מתחמק ומתחיל לחקור אותי מה יהיה בבניין החדש של הלייזר, ולמה הסגן אמר לו שיהיה שם אינטרקום ורק לעובדי הלייזר יהיה מותר להיכנס.

"כי ככה זה. אנחנו עובדים בשביל חברות מתחרות, עדיף שאף לקוח לא יראה מה אנחנו צורבים בשביל הקונקורנציה." אני מסביר.

"אבל לא מעניין אותי מה אתם צורבים." הוא נעלב, "אני לא לקוח, אני סתם רוצה לדבר אתך."

ואז שוב הסגן מופיע ומסלק אותו כי הוא מפריע, ושואל אם לא מעצבן אותי שהטורקי מעשן לידי וקודח לי כל הזמן במוח עם הסיפורים שלו.

"התרגלתי." אני אומר, "יאללה, בוא נתחיל לעבוד על הפלסטיקים, אני רוצה לצאת מוקדם היום."

בדרך לחוצות המפרץ הטורקי בוחן את הנייד שלי ונדהם לשמוע שלמרות שהוא רק בן שנה הוא כבר נחשב בר שדרוג. אני מפנה אליו את ראשי בזמן שאנחנו עומדים ברמזור ומנסה להריח אם גם היום הוא שתה בירה. ההודי נשבע שראה אותו מחסל פעם עשר פחיות של מכבי בזו אחר זו, אבל להודי תמיד יש סיפורים על כל דבר.

הוא מכיר את הקווקזי הזה שנקבר חיים כשחפר בור בגינת ביתו וכמעט שגם הבן שלו נקבר יחד איתו, והוא מכיר את האישה המבוגרת ההיא ששודד גזל את כל קצבת הביטוח הלאומי שלה ואחר כך אנס אותה שלוש פעמים.

"אתה מתאר לעצמך?" הוא אומר בקול שזעזוע ועונג מוסווה בקושי משמשים בו בערבוביה, "אישה בת שמונים. אנס אותה שלוש פעמים, השוטרים לא האמינו לה עד שהרופא בא וסיפר שזה נכון."

ההודי גם יודע מי דקר את הנערים שחגגו עד לפנות בוקר מסיבת פורים באולם ממש מול הפנצ'ריה שליד בית המלאכה. "מכיר טוב את אבא שלו שגם הוא פושע גדול." הוא אומר בשביעות רצון, "אח שלי החטיף לו מכות רצח כשהם היו בבית ספר." למרבה הפלא יש סיכוי די טוב שזה נכון, הוא גר בעיר גנים שנים ומכיר את כולם. גם אני גרתי שם בזמנו, מקום מוכה עוני, הרבה פשע אלים וחסר אבחנה, המון דקירות סכינים, שכרות, סמים וזנות. אין לי מושג למה אני מתגעגע לפעמים לדירה הישנה שלי. מזל שרוני לחץ עלי לעבור משם.

בשעת צהרים מגרש החניה מול המשרד של אורנג' לא מלא. אני מוצא בקלות חניה ונכנס בלוויית הטורקי שמבטיח לא לעשן. בפנים מסודר יפה מאוד. השיפוצים נגמרו לא מכבר ויש המון עמדות שירות שקופות, מסודרות בקו עקלתוני מול במה עגולה רחבת ידיים, מסודרת כמו בית קפה, וכמובן שיש גם מכונת קפה חינם, ולצידה גם אוטומט למיץ, חינם גם כן. אני יושב על שרפרף נוח למרות עיצובו המודרני, בוחן את העובדים המאכלסים את עמדות השירות ושואל את עצמי איך זה שפה, מכל המקומות בעולם, התהפכו סדרי בראשית ופתאום הסטרייטים הם שמהווים מיעוט קטן מכלל העובדים והשאר הומואים. יכול להיות שהגעתי בלי משים לעולם חילופי המקביל לזה שלנו? ואולי הגי דאר שלי יצא מדעתו?

בעוד אני מביט סביבי, נרעש ומבולבל משינוי סדרי עולם הטורקי מקדיש את תשומת ליבו לכיבוד חינם, שותה אספרסו, ואחר כך מיץ, ואחר כך קפה הפוך ו... אני לוקח ממנו את הקפה ודורש את תשומת ליבו. "תסתכל." אני פוקד עליו "ותגיד לי מה אתה רואה?"

הוא מביט סביב ומגחך. "מסכנות הבנות הנחמדות האלו, כולם פה הומואים חוץ מזה, אולי, ואולי גם ההוא." תודה לאל, הגי דאר שלי לא השתגע אני חושב בהקלה. את הזמן שנותר עד שקוראים לנו אני והטורקי מבלים בלגימת אספרסו עטור קצף, ובבחינת הבחורים הנחמדים בעמדות השקופות שלהם כמו היו דגים באקווריום.

"פה אתה צריך לעבוד." קובע הטורקי, "ולא בבית מלאכה המטונף הזה עם הסגן העצבן. פה תוכל להתלבש יפה ולשבת כל היום על התחת."

בעוד אני צוחק מהרעיון המופרך הזה נשמע ברמקול המספר שלי. הטורקי בא יחד איתי אל העמדה השקופה ויושב לצידי, בוחן היטב את העובד החביב שמוצא למעני דיל מזהיר ומחתים אותי על נייד חדש שכמעט ולא יעלה לי כלום (בתנאי שאמשיך את החוזה לעוד שלוש שנים), ואז הוא מתערב בשיחה ומתחיל לחקור את הצעיר נעים ההליכות וחיוור הפנים ששמו נניח עולש איך נעשים עובד באורנג'.

"אתה חושב שיש סיכוי לשדרג את הבחור היפה הזה שיעבוד אצלכם?" הוא שואל את עולש בלי שמץ מבוכה.

עולש מפסיק את ההסברים על פעולת המכשיר החדש וזורח אלי, "בטח." הוא אומר, "למה לא?"

"אולי כדאי שתלך לעשן בחוץ שלמה?" אני דוחק מרפק בצלעותיו של הטורקי, ולרווחתי הוא מסכים ומסתלק לעשן בחוץ.

"דווקא מאוד נחמד לעבוד פה, והקורס לא קשה במיוחד." אומר עולש ומגיש לי את המשודרג החדשדש שלי. אני מגמגם שאני עוד אחשוב על זה, חותם לראשונה בחיי עם עט אלקטרוני על הקבלה ובורח משם כל עוד רוחי בי.

"נו, לקחת פרטים?" תובע הטורקי בדרך חזרה, "מה? רק לטלפון שלך מגיע שדרוג? לך לא מגיע להשתדרג?"

לרגע אני כמעט מתפתה, ואז נזכר שיש דבר כזה שנקרא הצהרת בריאות ובמקום לספר לטורקי את עובדות החיים אני אומר לו בכובד ראש שאני לא יכול לעזוב את בית המלאכה כי אני אתגעגע לסגן ולעבודה, ושיותר טוב לי להיות עם כל החבר'ה שאני מכיר, בלי מדים ובלי אספרסו חינם. "למה אתה מגרש אותי? לא תתגעגע אלי שלמה?" אני מלכסן אליו מבט ורואה שהוא עצוב.

"אתה בין כה תתחבא בחדר לייזר החדש והסגן לא ייתן לי להיכנס." הוא אומר בהשלמה עצובה.

"מה פתאום? הסגן סתם מקשקש, יהיה לנו שם מיחם קפה רק בשבילנו, אני אתן לך את הקוד של המנעול ותוכל להיכנס להכין לך קפה מתי שתרצה." אני מבטיח לטורקי, ומניח לו לבחור לי לפי טעמו את הצלצול החדש והמשודרג שלי.

כשאני חוזר הביתה אני מראה לדני את הטלפון החדש שלי והוא צועק בהתלהבות, "מגניב. קבלת צביקה פיק."

לפני שאני מספיק לגלות לדני שאני בכלל לא מתלהב מצביקה פיק (עוד פולני אחד) הוא מציע לי החלפות. "מה אתה צריך צביקה פיק?" הוא שואל, "בין כה אתה לא מבין בזה כלום." ומיד נחפז לפתוח את גבו של הנייד החדש שלי, מחליף את כרטיסי הסים שלי בזה של הנייד המעוך והשרוט שלו.

"תודה מאמי. אתה נשמה, כפרה עליך." הוא מודה לי במבטא צרפתי, חיקוי ללאקי, הפודל מהפרסומת של הפיס (שמעלה את חמתו של קוקו עד להשחית), ודוהר לדרכו, משאיר אותי עם מכשיר ישן ועם חיוך על הפנים. 

 עדיפויות

"אז מה באמת חשוב לך בחיים מנחם?" שאל דייב והציץ בי בחביבות מעל משקפי הפרופסור שלו - משקפים בעלי מסגרת מתכת דקה וכסופה עם חצי עדשה בצורת סהרון.

"הכתיבה." עניתי, ומיד פצחתי בשטף התנצלויות על איכותה ורמתה של הכתיבה שלי ולמה בכל זאת היא כל כך חשובה לי ועד כמה אני מנסה להשתפר ולעמוד בציפיות שלי מעצמי. "סיפרת שקשה לך לאחרונה לכתוב סיפורים." הזכיר לי.

"כן, אני לא מצליח לכתוב משהו חשוב באמת. מנסה, נתקע כל פעם מחדש ובסוף מסתפק בבלוג."

"אני אוהב את הבלוג שלך מאוד." אמר המנחה וצחק כשפי נפער בתדהמה.

"אמרת שאתה לא קורא בעברית." האשמתי אותו, חש איך פני מתחילות להסמיק - אני שונא כשזה קורה – פתאום מרגיש חשוף ומצטער שבכלל התחלתי עם הבלוג הזה.

"בשבילך אני עושה מאמץ, אתה שווה את זה."

"אתה זה שמגיב לי בלי שם?" חקרתי אותו כשם שחקרתי כבר את כל מכרי, האמיתיים והווירטואליים כאחת, וכמו כולם גם הוא הכחיש. אולי זה מגוחך, אבל המגיב חסר השם שלי מטריד אותי מאוד. הוא אולי חושב שזה משעשע, אבל אני נלחץ.

"אתה חושב שרוני מודע לכך שהוא בא אצלך שני בחשיבותו אחרי הכתיבה?" המשיך דייב להנחות אותי בעדינות.

"זה לא ככה," מחיתי, "אין פה תחרות, לו יש את המקום שלו ולכתיבה את המקום שלה."

"אבל רוני בחור מאוד תחרותי אם אני לא טועה."

"כן, הוא באמת כזה, עוד הבדל ביני לבינו."

"ואולי הוא מרגיש שהוא לא חשוב לך מספיק לעומת הכתיבה?"

"כן, זה נכון."

"וזה גורם לו לקנא ולהתפרץ."

"גם, וגם כי הוא סוחב רגשות נחיתות מכל הקטע הזה של כתיבה וקריאה בגלל הדיסלקטיות שלו. מצד אחד הוא נורא מעריך אותי ומתפעל ממני בגלל היכולות שלי בתחום הזה, ומצד שני מקנא ומרגיש נחות."

"אני מבין." אומר המנחה, מהנהן בכובד ראש. משום מה המבטא האמריקאי שלו גורם לדעתו להישמע חשובה ומשמעותית יותר.

"ויש גם את העניין העדתי." אני חש נבוך לחשוף בפני המנחה שלנו (עולה טרי למדי מארה"ב) את השד העדתי ולא בטוח שהוא יבין לגמרי. "אני אשכנזי פולני והוא מזרחי... הוא מודע לזה בצורה מופרזת מידי לדעתי."

"אתה מרגיש שזה שאתה אשכנזי נותן לך יתרון על פניו?"

אני מכחיש בעוז, חוזר ואומר כמה אני אוהב את הצבע השחום של עורו, את המבטא המזרחי הקל והנעים שלו, את הלהט והחום שלו. אפילו המצ'ואיזם הפרענקי שלו משעשע אותי במקום להרגיז.

"אולי בגלל זה קשה לו להיות פסיבי במיטה?" מציע המנחה.

"גם לי זה קשה, אבל קצת פחות לאחרונה." אני אומר ושוב מסמיק (קשה לי לדבר על סקס עם בן אדם בגיל של אבא שלי) ומספר, קצת בגמגום, איך אחרי פורים רוני ניסה לפייס אותי ואחרי שהוא ויתר על התור שלו להיות אקטיבי שלוש פעמים רצופות התחלתי לדאוג וגם... כן, קשה להודות, אבל גם להתגעגע לזין שלו בתוכי. לא היה מאושר ממנו כשהודיתי בכך וביקשתי שיזיין אותי כבר סוף סוף. בניגוד אלי שבאמת מתחבר ונהנה מהצד הפסיבי שבי הוא עדיין מרגיש שהוא מקריב את עצמו כשהוא מניח לי לחדור לתחת המתוק והחלק שלו והעובדה שהוא נהנה מאוד מהאקט הזה לא שייכת בכלל – נפלאות דרכיו של המוח הגברי.

אחרי שהודיתי שאני רוצה להיות פסיבי הפעם הוא חגג עלי חצי לילה, וצחק בחוסר אכפתיות כשנלחצתי מחשש שהקונדום עלול להיקרע. "מכתוב." אמר - כלומר מה שיקרה יקרה, הכל מלמעלה ואנחנו רק פיונים חסרי השפעה - רעיון טיפשי שמקומם אותי מאוד. יש בו צד חסר אחריות וילדותי שמדאיג אותי לפעמים. אני מקווה שהוא יתגבר על זה עם הגיל ויהיה פחות חסר אחריות, ואני תוהה אם אהיה עדיין בסביבה כדי לראות אותו מתבגר.

"אני לא יודע אם תמיד נהיה זוג, אבל אני בטוח שאני תמיד ארצה להיות חבר שלו ותמיד אתעניין בשלומו." אמרתי לדייב שזרח אלי בשמחה ואמר שעכשיו הוא בטוח שמה שיש ביני לרוני זו אהבה. ואז נעשה פתאום מאוחר ועדיין לא דברנו על מחסום הכתיבה שתוקף אותי כל פעם שאני מנסה לכתוב על מה שקרה אז, כשחייתי בתל אביב.

"תנסה בכל זאת." אמר דייב ברוך, "זו תהיה מעין ביבליותרפיה." הציע וליטף את כתפי, ואז פזי התפרץ לחדר נושא מגש של אוזני המן שנשארו אצלו מהחג, והפגישה החלה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה