16. יום עצבן

יש ימים כאלו - ימים של עצבים ורוגז - בדרך כלל הם ימי ראשון, בדרך כלל הם אפורים וגשומים. בדרך כלל קודם לאותו יום מר ונמהר ליל נדודים שבא בעקבות סוף שבוע איום. יום ראשון הזה לא סטה מאף אחת ממאפייניו הקלאסיים. ישנתי רע והפרידה מרוני הייתה קרה ומאופקת. בדרך לעבודה ירד ברד איום, וכמעט שעשיתי תאונה, ועוד לפני שנכנסתי למחסן אמרתי לעצמי שהיום הזה נועד לבלותו במיטה, מכורבל בפוך, וצדקתי. אני צודק יותר מידי בזמן האחרון, אתם לא חושבים ככה? בא לי לטעות פה ושם. נמאס לי להיות זה שתמיד אומר - אמרתי לכם!

דבר ראשון על הבוקר עמדתי והסרתי את כל התוויות שהדבקתי כמה ימים קודם לכן. זה קרה בגלל טעות טיפשית של החברה שהזמינה מדללים לא נכונים וגם הגדילה לעשות והדביקה עליהם תוויות צהובות מכוערות, ואז נזכר מי שנזכר שהם בכלל צריכים משהו אחר, כל הכבוד! אין דבר שמעודד יותר את רוחי מאשר להסיר את כל התוויות שהדבקתי בשבוע שעבר ולהדביק חדשות.

אחר כך זומנתי לסמן מקשים בלייזר, ושם נפלה עלי צרה חדשה. המקשים לא הסתמנו כראוי. כלומר, חלקם הסתמנו היטב, אבל חלקם יצאו מטושטשים בגלל שהציפוי לא אוהב את מגע קרן הלייזר שלנו. הבעיה היא שאי אפשר לנבא איזה מקש יתנהג כראוי, ואיזה יראה כאילו נמרח בפיח. בפעם הקודמת שהצרה הזו נפלה עלינו יכולנו להבדיל בין הבעייתיים לטובים לפי צורת האותיות של הכתובת 'נוקיה' שמופיעה מאחור, אבל כיום הכל נראה אותו דבר והתחלנו לצבור יותר מידי פסולים. הגירוד של הפיח נאסר באיסור חמור, ואחרי 15 פסולים נאלצנו להפסיק את העבודה. הסגן היה מורט את שערות ראשו אם לא היה קירח כביצה. הוא נלחץ כל כך עד שהתחלתי לרחם עליו.

"אם לא נמצא פתרון לבעיה הזו נאבד את הלקוח." שח לי בקול נכאים, וברוב ייאושו ניסה פתרונות שונים ומשונים לבעיה - חלקם היו מופרכים לחלוטין כמו רחיצת המקשים באלכוהול, או שינוי הגרפיקה של האותיות, ברוב ייאושו הוא אפילו ניסה להקפיא את המקשים בפריז'ר. דבר לא עזר. למרבה תסכולו הציפוי הכסוף של חלק מהמקשים התפייח ברגע שקרן הלייזר נגעה בהם, בעוד שחלקם, כמו להכעיס, נצרבו כיאות.

בשתיים בצהרים עזבתי את בית המלאכה, משאיר את הסגן ואת מר מיכאלוב במצב של קדם אולקוס, והלכתי למחסן. גם שם לא היו זקוקים לי, וליאור בחר לא לבוא היום עם הכריכים שלו כך שהייתי רעב מאוד. הפתרון היחיד שעלה בדעתי היה לחתום כרטיס ולפרוש הביתה, וכך עשיתי. בבית המתין לי פחיסטון רעב וממורמר. מפחד שיברח מהבית בגלל השינויים שחלו בתפאורה הביתית (העלמות כל רהיטי הסלון) נעלתי אותו במרפסת.

נכון, הוא נשאר עם ארגז חול משובח ושפע של אוכל ומים, וכמובן שהשארתי למענו סלסלת קש מרופדת היטב בכרית ישנה שלי ובחולצת פלנל שהקרבתי למענו, אבל לא חתול כמוהו נועד להיות נעול במרפסת בחברת שרך אילם. הוא כעס עלי ולא התבייש להודיע לי בקולי קולות שלדעתו אני אידיוט. עד שאכלתי משהו - שיירי מקרוני קרים שלא התחשק לי לחמם - והרגעתי את הנמר הזועם שלי, ובדקתי מה חדש באתרים החביבים עלי, כבר הייתה השעה חמש, ופתאום התמוטטתי עייף מאוד על המיטה ונרדמתי בבגדי.

שעתיים אחר כך התעוררתי והופתעתי לגלות את רוני עומד ומבשל מרק במטבח. הרדיו ניגן משהו של עידן רייכל, ופחיסטון התמתח מעדנות לצידי ויילל חרש. רוני הרגיש שהתעוררתי והביא לי ספל תה עם עוגה, מתחמק משאלותיי.

הייתי מבולבל מהשינה, והיד כאבה לי כי שכבתי עליה ומעכתי אותה תחתי, ולא הבנתי איך זה שהוא כאן למרות שהיום רק יום ראשון. "מה זה חשוב?" השתמט, "בין כה הקורס כבר נגמר, נשארו רק המבחנים. ג'קי ראה אותי בסופר ואמר שאתה יכול לוותר על המשמרת שלך בקרטונים היום כי הורידו לסשה את הגבס. עשיתי לך קניות כדי שלא תחייה רק על במבה ופיצות, רוצה תפוח? אתה לא אוכל מספיק פירות, מה דעתך על סלט?"

רוני אוחז בדעה שאני לא אוכל כראוי ומאז שתפס אותי מחסל בהיסח הדעת שקית במבה שדני השאיר אצלי הוא מתנהג כמו אימא פולניה שעברה קורס תזונה טבעונית. הוא לא מפסיק לעשות לי סלטים ולהאכיל אותי בתפוחי עץ ובתפוזים כדי שלא אסבול ממחסור בוויטמינים.

"ברחת דרך הפרצה?" כעסתי עליו. הוא משך בכתפיו בחוסר אכפתיות, ניסה לנשק אותי ונפגע כשהשתמטתי ממנו. מאז שראיתי אותו מתנשק עם ליאור לא בא לי להתנשק אתו יותר ולמרות כל תמרוניו התחמקתי מלנשק אותו. אחר כך אכלנו והתקלחנו יחד בעוד הוא עושה כמיטב יכולתו לגרור אותי לסקס ואני לא מפסיק להתחמק. בסוף הוא התייאש ושאל אותי בגלוי אם אני רוצה שהוא ילך.   

"לא. תישאר." עניתי, "אני נהנה להיות אתך ולדבר אתך, אבל בבקשה, תפסיק ללחוץ עלי עם הסקס. פשוט לא בא לי."

זה פגע בו, ראיתי את זה עליו, אבל הוא קיבל את הבקשה שלי כמו גבר, ומרגע זה ואילך התנהגנו כמו סתם חברים. אין לי מושג למה לא הייתי מסוגל לגעת בו, זו לא הייתה רק הנשיקה הטיפשית ההיא, זה היה כל המצב שלנו שפתאום כאילו התפוצץ לי בפרצוף. כל השקרים להורים שלו, לחברים בעבודה, כל המצב הזה ש... לא יודע, הרגשתי שאני פשוט לא יכול ודי, ולא בגלל שהפסקתי לאהוב אותו. אני בטוח שאני כן אוהב אותו. אני יודע שאני מעריך אותו ומבין אותו, ויודע כמה אומץ הוא צריך רק בשביל לעזוב את הבית וללכת לגור איתי. כמה קשה לו לוותר על הפנטזיה של חיים עם אישה והקמת בית בישראל, כמה הוא חרד לאכזב את הוריו. אני באמת מבין הכל, אבל מאז המסיבה הרגשתי שכאילו יש בתוכי מחסום שגורם לי לקפוא כשאני מנסה לגעת בו.

אותו דבר הרגשתי גם אחרי שאריאל חזר וניסה לגרור אותי שוב ליחסים שהיו לנו פעם. כבר לא כעסתי עליו יותר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל לגעת בו שוב.

אמרתי לעצמי שזה לא אותו הדבר, אריאל עזב אותי וחי עם גבר אחר, ואילו רוני רק הניח לליאור לנשק אותו, ובכל זאת התגובה שלי הייתה זהה.

לא אהבתי את מה שגיליתי על עצמי הערב, ממש לא. הבנתי שאני לא הבן אדם הנאור והליברלי שחשבתי שאני. אני לא סלחן, וטוב לב ומבין כמו שרוני חושב. האמת היא שאני די חרא. אני אגואיסט, ואני מכאיב לו, ומשום מה אני לא יכול להתנהג אחרת.                      

דיברנו על פסק הדין של הרב שרלו שקובע שגבר הומו צריך לספר לארוסתו על הנטייה שלו. שנינו חשבנו שהרב צודק. לדעתי אישה שתתחתן עם גבר כזה היא טיפשה, או שונאת סקס, רוני אומר שיש נשים שזה אולי ייחשב אצלן כיתרון. אולי הוא צודק, מה אני כבר מבין בנשים?

התרגזתי שדווקא אני, ששומע באדיקות את המילה האחרונה בגל"צ - אורי אורבך ואברי גלעד החביב עלי במיוחד דנו היום בפסק הדין הזה - החמצתי היום את התכנית באשמת הסגן העצבני שכיבה את הרדיו בטענה שהפטפוט הזה מפריע לו לחשוב.

רוני סיפר לי מה אמר כל אחד מהם, ואחר כך פלט כבדרך אגב שהוא שמע את התכנית עם כמה חבר'ה מהקורס. הם בדיוק עשו הפסקה מהחזרה להצגת הסיום וכולם שמעו את התכנית והעירו הערות מאוד מכוערות על הומואים.

"חשבתי שאם אתה היית שם כבר היית פותח עליהם פה ומראה להם." אמר וחייך אלי באמון תמים.

התכווצתי מבושה לשמע דבריו. במה זכיתי שתהיה לו דעה כל כך טובה עלי? הרי אני בכלל לא כזה. "לא נכון, לא הייתי אומר כלום, גם אני פחדן." התעצבתי.

"אתה לא פחדן." מחה רוני, "אל תדבר ככה על החבר שלי." הוא ניסה לחייך, אבל דמעות צצו בעיניו. "בוא נראה את 'עמוק באדמה', אני רוצה לראות אם הם יתפייסו."

הוא התכוון לזוג ההומואי שבתכנית שהוא צופה בה באדיקות בדיוק כמוני. ישבנו יחד וראינו את הפרק הזה שהיה רצוף מסרים נוצריים של אהבה סליחה נוצרית. לא התלהבתי מקטע הביקור בגן עדן עם האבא המת שכלל דיבור עם מתים מאושרים מידי לטעמי. צחקנו מזה קצת, אבל שנינו התרגשנו לראות שהזוג החביב עלינו הצליח להיפגש ולהגיד אחד לשני כמה הם אוהבים זה את זה. אז מה אם זה קרה בכנסיה? מה זה חשוב? העיקר שהם התפייסו.

"ראית שהכושי סלח לו בלי שום בעיות?" אמר רוני בהפסקת הפרסומות, "ואצלו זה היה יותר מסתם נשיקה."

"נו, טוב. זה רק סרט, וחוץ מזה הם היו בכנסיה, אולי זה השפיע עליהם?" צחקתי, אבל בכל זאת, הסצינה הזו של שני גברים שמדברים בפשטות כזו על איך הם נפגשו, וכמה הם אוהבים זה את זה, נגעה לליבי. בדרך כלל אני לא רגשן כל כך, בטח שלא בסדרות אמריקאיות מתקתקות, אבל היה כל כך טוב לצפות אתו בטלוויזיה, ובמיוחד בתכנית הזו. רוב הזמן אני רואה טלוויזיה לבד, או עם אנשים שלא יודעים עלי, ואני צריך להתאפק ולא להגיד מה אני באמת חושב כשיש זוג של הומואים. השינוי היה מרענן. משכתי אותו אלי והיה לי נעים להרגיש איך הוא נשען עלי ומשלב את אצבעותיו בשלי.

ככה נגמר היום הגועלי הזה, ובחצות התחיל יום חדש והכל נראה יותר טוב. שכבנו במיטה וליטפנו קצת אחד את השני, נזכרנו איך נפגשנו, מה עשינו והרגשנו בהתחלה, ורוני אמר שהוא התאהב בי ברגע שראה את הפנים שלי למרות שזה היה בתמונה של פוטו רצח, והייתי מחובק אז עם עודד.

"רק כשראיתי אותך הבנתי שזו הייתה תמונה איומה ושאתה הרבה יותר יפה במציאות." אמר, והעביר אצבעות מרפרפות על בטני.

"ומה אם יום אחד תפגוש בחור יותר יפה?" שאלתי.

"זה לא חשוב, אף אחד לא יהיה כמוך. רק לך יש סבלנות אלי, רק אתה מבין אותי וסובל אותי עם כל השטויות שלי."

"אתה לא כל כך נוראי, אני לא ממש סובל." אמרתי והתחלתי ללטף אותו ליטופים עדינים רק בקצות האצבעות.

"אני חושב שאנחנו מתאימים." אמר רוני ברצינות, "אנחנו ממש מתאימים נמרוד. אני יודע שלקח לך זמן להחליט שאתה רוצה אותי, ושקשה לך עם זה שאני עוד בארון והכל, ואני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את הסבלנות שלך ואת ה..."

"ואני חושב שראיתי יותר מידי טלוויזיה אמריקאית." סתמתי לו את הפה בנשיקה.

התנשקנו שוב ושוב, ואז הוא שאל אם בכל זאת... אולי... " אני נורא רוצה אותך נמרוד, אולי בכל זאת אנחנו יכולים..." הניח יד על הזין שלי. עמד לי כהוגן אם תהיתם, וגם לו.

"בסדר, אבל רק בתנאי אחד."

"אני מוותר על התור שלי." נחפז רוני להגיד.

"יפה מצדך רוני, במיוחד שזה התור שלי, אבל התנאי שלי הוא שיותר לא תסתכל על הבלוג שלי, בסדר?"

"בסדר, בסדר." נחפז רוני להבטיח, וכרך את רגליו סביב מתני.

לא האמנתי לו. כולם יודעים שגברים יבטיחו הכל לפני הזיון, ואני חושש שהחבר שלי לא שונה מאחרים בתחום הזה, אבל בכל זאת זה היה התור שלי ו... נו, טוב. העיקר שעברנו את היום העצבן הזה בשלום.

***

התעוררתי ברבע לחמש בבוקר לקול רעם חזק נמוך ומתגלגל שהקפיץ את פחיסטון ממקומו והפעיל אזעקה של מכונית. רוני נכרך סביבי והידק חזק את כף ידי אל לוח ליבו. "אתה רואה, טוב שבאתי, תראה איך נבהלת מהרעם." אמר וחייך בשביעות רצון, מרוצה שהמילה האחרונה בוויכוח שהחל עוד אתמול היא שלו. הוא נרדם מיד אחר כך, מרוצה שהוכיח לי שהוא צדק וטוב שברח שוב מהבסיס כדי להיות איתי. אני לא יכולתי יותר להירדם, רעש הגשם היה חזק מידי, אז קמתי לכתוב עוד פוסט. כל אחד עם השיטות שלו להירגע.

כמו פעמון אילם

אתמול היה לי יום מוזר. לכאורה הכל התנהל כרגיל. הסגן ומר מיכאלוב מצאו פתרון, חלקי אמנם, אבל סביר, לבעיית המקשים - שינוי בגרפיקה של האותיות אם דחוף למישהו לדעת. (ביטלו להן את הקונטור וככה... עזבו, לא חשוב). עדיין יש פסולים, אבל הרבה פחות. על הבוקר התיישבתי בכיסא החורק שלי והתחלתי לעבוד במרץ, מקשיב לרדיו, ואז ראיין רפי רשף איש אחד שישב עם אשתו במכונית בחוף השונית בבת ים, (מעולם לא הייתי שם, אבל לפי התיאור שלו הטופוגרפיה של המקום מזכירה את החוף בנתניה שאני כן מכיר). האישה, גלית שמה, בחודש שישי להריון ניסתה לעבור למושב האחורי בלי לצאת מהאוטו, ותוך כדי כך הפעילה בטעות את ההילוכים. האוטו עף למטה בעוד הוא עומד מחוץ לרכב ורואה חסר אונים איך היא נופלת מהצוק לים. הוא מיד הזעיק את מד"א ואחר כך זינק למטה ומצא אותה, פצועה, אבל חיה. היא הייתה לכודה במכונית והוא הצליח לחלץ אותה תוך שהוא נאבק בגלי הים, והחזיק אותה במים הסוערים שהגיעו בשעה הזו עד לשפת המצוק. הוא החזיק בקושי מעמד ולמזלו בא אמבולנס וחילץ אותם לפני שהם טבעו.

אולי בגלל שהבחור היה חובש קרבי כמוני, אולי בגלל הצורה המרגשת שבה הוא סיפר את הסיפור, לא יודע למה בדיוק, אבל התרגשתי נורא מדבריו. יכולת לשמוע בקול שלו איך הוא חוזר לרגעים האיומים ההם, ואיך הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להציל את אשתו ואת התינוק שלהם שעוד לא נולד. לפי איך שהוא דיבר היה ברור שהוא היה מוכן למות כדי להציל אותה. משום מה זה ריגש אותי נורא. העיניים שלי התמלאו דמעות ושמחתי שאני לבד כי ממש בכיתי. וכמובן, כמו שתמיד קורה במקרים מביכים כאלו, נכנס ליאור.

"מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?" התפלאתי.

"באתי לראות איך מתקדמת העבודה על המטבח." אמר ליאור. (הנגרייה נמצאת ממש ליד חדר הלייזר), ורציתי לדעת מה שלומך? למה העיניים שלך אדומות? אתה חולה?"

"אני אלרגי. יש לי אלרגיה לנודניקים." אמרתי באנטיפטיות, וכמובן שהוא נעלב, ובסוף אני עוד הייתי צריך לפייס אותו. לא חשוב, העיקר שהתפייסנו. רק אחרי שהוא הלך התחלתי לקלוט מכמה הערות שלו שכנראה גם הוא עיין בבלוג שלי.

אני יודע שבוריס קורא בו, (זו הסיבה שאני לא מזכיר אותו יותר ולא מספר לכם שנהיה לו פתאום חבר. רוסי אחד עם המון קעקועים על הגוף), ועכשיו גם ליאור כנראה גילה שאני כותב בלוג. מי עוד מהמכרים שלי יקרא מה אני כותב? אולי החבר'ה במחסן? אולי אימא שלי? למה לא? שכולם יקראו עלי הכל!

טיפשי מצידי, נכון? הרי אף אחד לא מאלץ אותי לכתוב, אבל משום מה כשהתחלתי את הבלוג חשבתי שכל הקוראים שלי גרים רחוק ובחיים הם לא ידעו מי אני באמת ובכלל כתבתי כדי להקל על עצמי בגלל הסיפור של אריאל, אבל בינתיים התגברתי עליו ועל כאב הלב שנגרם לי, אז מה הטעם להמשיך לכתוב?

בצהרים הבטיחה יעל דן כתבה על מדינת ההומואים, ומובן שאוזני הזדקפו והמתנתי בקוצר רוח לכתבה, אבל כמה דקות לפני התחלת הכתבה הסגן נכנס לחדר ושוב נזף בי על הבלאגן. כאילו שאפשר לעבוד בלי להזיז שום דבר מהמקום, במיוחד כשכל פעם מכניסים עוד חבילה של מקשים, וכל פעם הוא משנה את דעתו לגבי סדר העדיפויות של העבודה. ברגע שהוא שמע את המילים "מדינת ההומואים" הוא כיבה לי את הרדיו ואמר בגסות שאת מי זה מעניין, השטויות של הסוטים ה... עזבו, אתם כבר מתארים לעצמכם מה הוא אמר.

שתקתי כמו שאני שותק תמיד במקרים כאלו, אבל מבפנים הרגשתי שאני מתחיל לרעוד כולי. הרגשתי כאילו פעמון ענקי מהדהד בתוכי. כל הדברים הרעים שאומרים על הומואים, וכל הדברים שיכולתי לענות ולא העזתי, כל השתיקות ששתקתי כל השנים, הן רעדו בתוכי מבפנים כמו פעמון אילם. לא יכולתי יותר לשבת שם, קמתי ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לשתות משהו חם כי כואב לי הגרון, וברחתי למטבח וככה יצא ששמעתי רק את סוף הכתבה.

זה לא חשוב, אחר כך קראתי על זה בגו גאי, אבל עד סוף היום לא יכולתי להפסיק לרעוד למרות שמבחוץ לא ראו כלום. כשחזרתי לחדר הלייזר עם הקפה שלי הרדיו שוב עבד והסגן היה נורא חביב אלי. תמיד אחרי שהוא צועק ומתעצבן הוא מנסה אחר כך להיות סופר נחמד. 

גמרתי לעבוד, נסעתי הביתה, אכלתי קצת מרק ונרדמתי כשהחתול המשונה שלי שוכב לצידי, פרוותו החלקה והקרירה מדגדגת לי בגב. כשהתעוררתי היה לי חום, לא גבוה, אבל בכל זאת הרגשתי רע. כנראה שאני עומד לחלות, ובגלל זה הרגשתי כל כך מוזר כל היום.

רוני התקשר והייתי מספיק טיפש להגיד לו שנדמה לי שאני מתחיל להיות חולה. שעה אחר כך הוא כבר היה אצלי, ולא עוד אלא שהוא התעקש ללכת במקומי לאסוף קרטונים. אחרי שהוא חזר מאיסוף הקרטונים - מספר מעשיות זוועה על חולדות ענקיות שהיו יכולות לטרוף אפילו את פחיסטון - שוב רבנו על זה שהוא בורח מהבסיס ובסוף הוא יסתבך. בסדיר ביליתי חודש בכלא צבאי ואני לא רוצה שגם הוא יעבור את החוויה הלא סימפטית הזו, אבל הוא כזה עקשן! הוא פשוט מתעלם ממני ועושה כל מה שמתחשק לו. "לפי הקול שלך בטלפון הרגשתי שאתה צריך אותי אז באתי." אמר בשביעות רצון לפני שנרדם, מחזיק את ידי צמודה לחזה שלו. 

אבו ארבע

במשך כמה חודשים האשמתי בכאבי הראש התכופים שלי כל דבר שזז - את כאבי הלב, את הבעיות עם החבר שלא מצליח להחליט מה נסגר אתו, את הבעיות הכספיות שלי, ואפילו את קרן הלייזר המסנוורת ואת המקשים הארורים הללו עם האותיות הקטנטנות שלהם. במשך זמן רב חייתי בהכחשה, סירבתי להכיר בעובדות, ונהגתי כבת יענה. "והרעלת את עצמך בתרופות מזיקות במקום להביט לאמת בעיניים." הוסיף רוני בכעס. סוף סוף היה עלי להודות באמת, יש לי בעיה ויש רק דבר אחד שיכול לפתור אותה.

"ביקור אצל הרופא ומהר." קבע רוני שנחרד לראות כמה אקמולים אני לוקח, ובלי לשעות למחאותיי קבע לי תור אצל רופא עיניים, שבלי היסוס תקע אותי מול לוח טיפשי עם המון אותיות, פקד עלי לכסות פעם עין אחת, ואחר כך את השנייה, וציווה עלי לקרוא שורות של אותיות פעוטות עד לגיחוך, וכדי להוסיף חטא על פשע גם החשיך את החדר כאילו היינו באיזה בר אפלולי ולא אצל רופא עיניים מכובד.

"אני לא מבין איך הצלחת להסתדר עד היום בלי משקפיים?" השתאה הרופא שנמאס לו להקשיב איך אני מנחש את האותיות, והדליק את האור.

"הוא כתב במחשב בפונט גדול, והחזיק את הספרים שלו ככה." הלשין עלי רוני, ופשט את ידיו לכל אורכן כדי להדגים עד כמה הדרדר מצבי.

"בעין אחת הראיה חלשה מאוד, בשנייה טובה יותר, אבל אימצת אותה יותר מידי." פסק הרופא, "ובגלל זה אתה סובל מכאבי ראש."

אחרי ששמע על עבודתי עם הלייזר החמירו פניו והוא הודיע לי שעלי לעבוד אך ורק מאחורי מגן זכוכית, או עם משקפים מיוחדות, אחרת אני עלול להתעוור.

"בסדר, אני מבטיח להיזהר." הבטחתי, "אבל קשה לי רק עם אותיות קטנות. זה לא אומר שאני צריך להיות מעכשיו אבו ארבע, נכון?" הבטתי בו בתחינה.

"אתה צריך משקפי ראייה." אמר הרופא בפסקנות, ושילח אותי ואת רוני לאופטומטריסט להזמין משקפי ראיה.

עוד באותו יום מצאתי את עצמי מחפש מסגרת הולמת בין מאות מסגרות שתלו על קירות חדר ההמתנה של האופטומטריסט השכונתי שלנו. השפע הרב בלבל אותי ודיכא אותי. "אני לא רוצה משקפיים." החלטתי, ופניתי לדלת. "שיניתי את דעתי, בוא נלך מפה."

"הייתי מת." משך אותי רוני חזרה, תקע אותי בפינה, פקד עלי לסתום, לעמוד בשקט, ולהפסיק להיות ילד, והתחיל לסקור ביסודיות מפחידה את כל המשקפים שהיו בחנות, והיו שם המוני זוגות משקפיים.  

"תנסה את אלו, ואלו, וגם את זה, וגם את..."

"רוני, אני לא סובל משקפיים. לא סובל שתולים עלי דברים. אפילו עם שעון אני לא הולך. בגלל זה גם אין עלי שום תכשיטים. אני פשוט לא בנוי לזה. תעזוב אותי."

"אי אפשר, אתה חייב משקפיים. הנה, תנסה את הזוג בלי המסגרת. תראה כמה הן עדינות, רק עדשות עם חיבור דק, נכון שאתה בקושי מרגיש אותן?"

נכון, הן בקושי הורגשו על פני, אבל... "אני נראה כמו דביל וחנון." יללתי.

"לא נכון, עכשיו אתה נראה לא רק סקסי אלא גם חכם." החניף לי רוני ובדק את תווית המחיר של המשקפיים שעלו הרבה למרות שהיו מורכבות רק מעדשות ומכמה חוטי מתכת דקים וקלילים מאוד.

"כנראה שמשקפיים זה כמו בגדי ים של נשים, כמה שיש בהם פחות חומר ככה הן עולות יותר." התבדח רוני בעליזות, ולפני שהספקתי לגעת בארנק שלי שילם על המשקפיים שלי בכרטיס האשראי החדש שלו. כשמחיתי הוא אמר שאני מעליב אותו, וזו המתנה שלו בשבילי לכבוד יום האהבה הממשמש ובא.

כל האירוע הטראומתי הזה התרחש לפני שבוע, והיום רוני הגיע והאיץ בי לגשת מיד לאופטומטריסט ולאסוף את המשקפיים החדשים.

"היום יום שלישי, בטח סגור שם." השתדלתי לדחות את רוע הגזירה.

"לא, פתוח שם. צלצלתי עוד הבוקר. בוא ניקח אותם ואחר כך נלך להסתפר."

"אני לא צריך להסתפר, תרגיע.  איך היה היום הראשון בעבודה?"

"בדיוק כמו בשבוע שעבר (בסוף הקורס הם עבדו כמתלמדים במקום העבודה החדש שכל מה שמותר לי לספר עליו זה שהוא מעין מעבדה). הבנים חמודים והבנות כוניפות." צחק רוני, "נו, בוא כבר." משך אותי החוצה, תראה כמה טוב תרגיש אחרי שתתחיל לראות הכל ברור."

"אני רואה הכל ברור כבר עכשיו." התרעמתי, "זה שקשה לי לראות כמה אותיות קטנטנות בחדר חשוך לא אומר שאני..."

"בסדר, בסדר, אז תוותר על המשקפיים, תסבול מכאבי ראש ולא תוכל לקרוא אותיות קטנות." איבד רוני את סבלנותו, "כולה משקפי קריאה, למה אתה מתרגש כל כך?"

"כי המשקפים הן סימן שאני מתחיל להזדקן." ניסיתי להסביר לו מה מסמלות עבורי המשקפיים, "זה מתחיל עם משקפיים, ואחר כך ינשרו לי השערות והשיניים, ואני אצטרך מקל הליכה וויאגרה ובסוף אני אמאס עליך ותזרוק אותי בשביל מודל צעיר יותר."

רוני התגלגל מצחוק לשמע התחזית הקודרת. "אבל עד שזה יקרה גם אני אהיה זקן." ניחם אותי וליטף את ברכי בעידוד, "וחוץ מזה אין שום קשר בין משקפים לגיל. יש המון צעירים שמרכיבים משקפיים. יש אפילו ילדים שצריכים משקפיים."

"אבל עד היום ראיתי מצוין ופתאום... זה כמו מכה מתחת לחגורה שהגוף שלי נותן לי."

"אבל מצד שני תחשוב מה היה קורה אם היית חי לפני שהמציאו את המשקפיים? היית צריך לחיות עד סוף חייך בעולם מטושטש, זה לא יותר גרוע?"

"כן, אני מניח שאתה צודק." נאלצתי להודות והחניתי את המכונית מול חנותו של האופטומטריסט.

ברגע שהרכבתי את משקפי החדשות כאילו הסיט מישהו וילון מלמלה שקוף וקליל מעל עיני והכל נעשה פתאום חד וברור ו... כל כך מכוער. פתאום ראיתי את כל הפגמים הקטנים שעד היום נעלמו מעיני. מיהרתי להביט בעצמי וגיליתי מזועזע שאני דומה לאבא שלי הרבה יותר מכפי שחשבתי. הבחנתי פתאום שיש לי מעט קמטים סביב העיניים, ושאני צריך להסתפר דחוף, ולא יזיק לי להתגלח בצורה יותר יסודית.

מבוהל מעט הבטתי ברוני. תודה לאל. הוא עדיין נראה חמוד, צעיר, שחום ומעורר תאבון. מה יש לו לחפש עם קסוקר אבו ארבע כמוני?

"אתה נראה כמו פרופסור סקסי." הודיע לי רוני בשביעות רצון וקרץ אל הפקידה שנמסה אל מול חיוכו העליז. "ואם אנחנו כבר פה אז בוא נלך להסתפר."

לשם שינוי לא התווכחתי אתו והלכתי למספרה כשאני חובש את משקפי על חוטמי ובוחן את הכל כמו תייר, מגלה כל מיני פרטים קטנים ומכוערים שעד היום לא שמתי לב לקיומם. בכל מקום גיליתי קילופי צבע ופגמי זמן. אנשים, בתים, מכוניות, עצים, הכל נראה שחוק ומכוער מכפי שזכרתי.

אולי הראש לא יכאב לי יותר, אבל הלב כאב לי כשהבחנתי בכל הקמטים והחריצים בפניהם של מכרים ותיקים. כשהגענו למספרה של ז'וז'ו וקוקו הורדתי את המשקפיים ושמתי אותם בכיסי, פוקד על רוני לא לספר להם שמהיום אני אבו ארבע.

"מה, אף פעם לא תגלה להם שיש לך משקפיים?" השתומם רוני שחשב שאני מסתיר את משקפי מחשש לקנטור. לא טרחתי לתקן אותו. רק בבלוג שלי אני יכול לספר שמה שהפחיד אותי הוא לא תגובתם של ידידי הוותיקים למראה משקפי, אלא המראה שילבשו פניהם המוכרות כשאביט בהם דרך העדשות חסרות הרחמים הללו שמהיום אני נידון לראות דרכם את העולם. בסוף אני אעשה את זה כמובן, עם הזמן אתרגל למראה העולם כפי שהוא במציאות, ולא כפי שדמיינתי אותו עד היום, אבל עוד לא היום, תנו לי עוד כמה ימים להתרגל. 

שיחת נפש עם חתול

 אני מגלה את זה למעט מאוד אנשים, אתם יודעים איך זה, לא נעים והכל, אבל לעיתים אני מנהל שיחות עם החתול שלי. אני יודע שהוא לא מדבר, רק מיילל, אבל בשבילי זה מספיק. בעזרת מעט טלפתיה חתולית וקצת שכל ישר אנחנו משוחחים על כל מיני נושאים העומדים ברומו של עולם.

היום למשל ניהלנו שיחה ממושכת ונוקבת, שיחת נפש ממש. בדרך כלל פחיסטון לא פטפטן גדול, אבל לפעמים הוא חש צורך להביע את דעתו ואז הוא עושה זאת בלא כחל ושרק. מאחר והוא חתול מנומס הוא המתין בסבלנות עד שאגמור לאכול ולהתקלח, ופצח את פיו רק כשראה שבמקום ללכת לנוח, כדרכי אחרי העבודה, אני מעמיד ארגז קרטון גדול במרכז החדר ומתחיל להעמיס אותו בבגדים.

"אפשר לדעת מה אתה עושה?" שאל בפליאה.

"אני אורז את בגדי הקיץ, רוני חושב שזה רעיון טוב להתחיל לארוז כבר עכשיו." הסברתי.

"ואני חושב שזה רעיון טוב שתיתן לי לצאת קצת החוצה. נמאס לי להיות סגור בבית נמרוד."

"אבל קר וגשם, וזה עלול להזיק לך, ומה אם לא תחזור הביתה?"

"ומה אם תפסיק להתנהג כמו פולניה מעצבנת, ותיתן לי לנשום אוויר צח?"

"האוויר אצלנו לא צח. כמה שתנשום ממנו פחות ככה יהיה יותר טוב."

"אני רואה שלמדת מהחבר שלך, יש לך תשובה לכל דבר." התחיל פחי להתרגז, "אני כלוא בבית כבר שבוע. נמאס לי! רוצה קצת לטייל, רוצה הרפתקאות! רוצה לראות מה התחדש בגן. אולי יש חתולות חדשות שעוד לא פגשתי?"

"אני לא חושב שזה רעיון טוב פחיסטון, רוני לא יאהב את זה."

"רוני מסתובב בבסיס מלא חיילים וחיילות, פוגש כל הזמן אנשים חדשים, ישן איפה שבא לו, עושה מה שמתחשק לו, ואנחנו כלואים בדירה הזו וצריכים לחכות להוד מעלתו שמגיע רק כשבא לו להתפנק קצת."

"זה לא הוגן פחי, הוא לא כזה. הוא חייל, ואתה יודע שהוא בקורס ו..."

"אולי אתה יכול להסביר לי מה היה הקטע הזה בבוקר? שנתת לו את מספר חשבון הבנק שלך?"

"רוני חושב שזה יהיה יעיל יותר אם יהיה לנו חשבון משותף. נחתום ייפוי כוח אחד לשני והמשכורות שלו יכנסו לחשבון אחד וככה..."

"וככה הוא ידע על מה אתה מוציא כסף, וכמה אתה מרוויח, ותאבד עוד קצת מהעצמאות שלך." הוא סוקר אותי בבוז חתולי, "רק תקשיב לעצמך, רוני אומר, רוני חושב, ורוני פה ורוני שם, וחוץ מזה, למה אתה לא הולך להסתפר?"

"כי..." אני לא יכול להישיר מבט אל עיניו הצהבהבות לועגות של פחיסטון. "החלטנו שנלך להסתפר ביחד, אולי היום, אם הוא יחזור מספיק מוקדם."

"עד היום הלכת להסתפר לבד ולא קרה לך כלום. מה יום מיומיים?" צחקק פחיסטון בלעג, יודע היטב את התשובה, אבל מתענג שוב על מבוכתי.

"אם אתה יודע למה אתה שואל? נודניק שחור שכמוך!" אני מתעצבן ופותח לו את הדלת, "הנה, לך! תתרוצץ לך בחוץ בקור, ואל תבוא לבכות לי אם תחזור מקורר ורטוב."

הוא פוסע בנחת לעבר הדלת הפתוחה ועל הסף הופך אלי את ראשו ומביט בי בלגלוג, "הוא פוחד שאם תלך לשם לבד ז'וז'ו שוב יעשה לך חפיפה ארוטית, נכון?"

"אל תהיה דביל כזה פחיסטון, עוף מפה!" אני זורק עליו נעל בית ומחטיא כמובן.

הוא מסתלק לדרכו בזנב זקוף שמתחתיו מתנודדים שני אשכים חצופים. כמה דקות אחר כך אני שומע יללות ייחום חתוליות בוקעות מתוך סבך הקוצים שבין עצי הדקלים הננסיים מתחת לחלון המטבח.

מיד אחרי שהוא יוצא רוני נכנס בלי לדפוק, מחייך אלי חיוך ממיס ומנשק אותי. אחר כך הוא מוציא מידי את החולצה שאני מנסה לקפל, פורש אותה ומביט בה בעיון, ואז מחליט שעבר זמנה וזורק אותה לפח המחזור - אה, כן, שכחתי. מהיום אנחנו לא סתם זורקים זבל, אנחנו ממחזרים.

"אבל אני אוהב את החולצת טריקו הזו," אני מוחה, "קבלתי אותה בסיום קורס חובשים."

"כן, וזה היה לפני שבע או שמונה שנים." צוחק רוני, "היא כבר שקופה מרוב כביסות." הוא עובר בזריזות על כל הקרטון שארזתי וחצי מהדברים עפים לפח. את מחאותיי הוא משתיק בנשיקה.

שוב נשמעת היללה המפחידה של החתולים בחוץ. רוני נבהל כשאני אומר לו שפחיסטון לא בבית. "למה נתת לו לצאת בחושך ובקור הזה?"

"הוא חתול רוני, לא קר לו, יש לו פרווה, והוא רואה מצוין בחושך. הוא אמר לי שנמאס לו להיות סגור במרפסת, הוא צריך קצת אקשן לפעמים."

רוני מעווה את פניו ומזכיר לי שהווטרינר המליץ לסרס את פחיסטון כדי לשפר את איכות חייו. "קודם שהווטרינר יוריד לעצמו את הביצים!" אני מתרגז.

"אבל נמרוד, ככה הוא יחיה יותר זמן ויסתבך פחות בצרות. אם נסרס אותו הוא יהיה רגוע יותר, יישאר ברצון בבית ויהיה נחמד יותר."

"אני לא רוצה חתול נחמד ורגוע שחי הרבה זמן חיים של פוחלץ שמן." אני מצהיר בזעם, "ושלא תעז אפילו לדבר על זה לידו, הוא לא יסלח לנו על הרעיון הזה לעולם."

"יותר טוב שהוא ירוץ כל הזמן אחרי חתולות ויסתבך בקרבות חתולים, ויסכן את עצמו?" מוחה רוני.

"כן! ככה יותר טוב לו, אתה רוצה לקחת ממנו את טעם החיים ולעשות ממנו סריס עלוב?"

"לא נכון, אני רק רוצה להגן עליו, אני רוצה שהוא יחיה ויהיה מאושר."

"המושגים שלך על אושר שונים מאוד משלו רוני, פחיסטון הוא צייד! הוא חיית טרף, לפעמים הוא מרגיש צורך להסתובב בחוץ. הוא צריך חופש להחליט לבד מתי הוא הולך ומתי הוא חוזר."

"ומה אם הוא לא יחזור?" עיניו של רוני מתמלאות דמעות, והוא בורח למטבח ומתחיל להדיח את הכלים, נוזף בי שאני בלגניסט. מתי הוא הפך להיות עקרת בית חולת ניקיון? כשהכרתי אותו הוא לא ידע מאיזה צד מחזיקים מטאטא.

"מישהו צריך לדאוג לניקיון ולבישול ואתה אדיש לגמרי, אם זה היה תלוי בך היית אוכל מקופסאות שימורים כמו החתול שלך." הוא רוטן, "הנה, תראה, שוב יורד גשם והוא יירטב."

"אז שיירטב, הוא לא עשוי מסוכר והוא לא יימס במים. ברגע שיתחשק לו הוא יחזור. תפסיק להיות סבתא כזו." אני מחבק את כתפיו, נצמד אליו מאחור, מנשק את עורפו. "עזוב את הכלים, הם לא יברחו. בוא אלי, תנשק אותי כמו שצריך."

אנחנו מתנשקים שוב ושוב והולכים למיטה. אחר כך הוא שואל אם הוא מעצבן אותי? אם לא נמאס לי שהוא בא אלי כל יום? אם אני לא משתעמם ממנו? אם אני לא כועס שהוא לא מזמין אותי למסיבת הסיום? אם אני בטוח שאני מסכים שיהיה לנו חשבון בנק משותף?

"כל כך הרבה שאלות בבת אחת." אני צוחק, "מה קרה לך? מה אתה מודאג כל כך היום?"

"דברתי עם ספירית (היא היחידה בבסיס שיודעת עלינו) והיא חושבת שאני מגזים וחונק אותך מרוב תשומת לב. היא אמרה ש..." הוא תלה בי עיני במבי כהות ומודאגות, "אתה מרגיש חנוק מרוב תשומת לב נמרוד."

"לא טיפשון. אני אוהב שאתה דואג לי. רק אל תחתוך לי את הביצים מרוב דאגה."

"דביל אחד." צוחק רוני ומתנפל עלי, "אתה כזה מפגר!"

"מסכים אתך בהחלט, בזמן האחרון הוא ממש טמבל." אמר פחיסטון שנכנס מהחלון וקפץ על המיטה שלנו בדרכו לשטיח שלו שפרוס מול התנור הבוער. "אתה צריך לראות איך הוא מחכה לך, כל פעם שעוברת מכונית הוא קופץ לחלון כדי לראות אם הגעת כבר. אני ממש מתבייש להגיד שהוא הבן אדם שלי, הוא מתנהג כמו חתול בית, ממש גועל נפש."

15. סידורים אחרונים

היום החליט רזי ברקאי מגלי צה"ל שמספיק עם האקטואליה המשעממת והמדכאת. היום הוא רוצה לדבר ישירות עם המאזינים. הוא ביקש שיתקשרו אליו אנשים ויספרו לו על עיסוקיהם ביום הגשום הזה.

זו הייתה תכנית נחמדה מאוד. התקשרו אנשים וסיפרו סיפורים מקסימים. גברת אחת סיפרה שהיא אחראית על מחלקת התברואה בתל אביב, עובדת מארבע בבוקר עד אחת בצהרים ונעה ממקום למקום על קטנוע. הייתה גם מנהלת בית ספר שסיפרה שהיא ממשיכה לעבוד למרות שהיא חולה בשפעת, ורועה כבשים אחד (שגם שמו נמרוד) שרועה את הכבשים גם בגשם, וילד נחמד שהסביר מה זה נקרא להבריז מבית הספר. כולם סיפרו מה הם עושים היום וזה היה מרתק, אבל אני בטוח שאם היו עושים תחרות על העיסוק הכי הזוי אני הייתי זוכה במקום הראשון. אף אחד לא התעסק בדבר כל כך מוזר כמוני – היום ישבתי לי לבד בחדר הלייזר ומרחתי באצבעי הטבולה בשמן מכונות תפירה חתיכות פלסטיק קטנות כדי שהסימון בלייזר יראה שחור וברור על גבי הפלסטיק שצבעו חום בהיר.

החתיכות הללו קטנות מאוד וצורתן צורת סהר, והן נועדו לשמש מעין קופסא למתקן הגברה זעיר של כבדי שמיעה שנועד לשפר את שמיעתם. היו מאה חתיכות כאלו וכל אחת מהן נמשחה בשמן, סומנה בלייזר ואחר כך נוגבה בקפדנות בנייר. והכל מעשה ידי המשומנות להתפאר. אם מישהו עשה דבר מוזר יותר מזה היום אשמח לשמוע. הרגשתי ממש הזוי כשטבלתי שוב ושוב את אצבעי בשמן (מזגתי אותו לפקק של בקבוק קולה) ומרחתי באצבעי המשומנת את הפלסטיק הקטנטן הזה. כשצורבים את השמן בלייזר הוא משחיר ומסריח. מזל שיש לי וונטה שמחוברת לצינור של מייבש כביסה (מין צינור לבן כזה מנייר) ושואבת את האדים המסריחים הללו החוצה - התוספת שלי לזיהום האוויר של הקריות.

אחרי שגמרתי לסמן בהצלחה את הפלסטיקים הללו הלכתי לקרוא לסגן שייתן לי את מנת המקשים היומית שלי, וזכיתי ממנו לנזיפה חמורה על שלא זרקתי פיסת נייר תמימה לפח, וחמור מכך – השארתי את הכיסא שלי, כיסא משרדי חורק ומרופט עם גלגלים דפוקים, עומד בזווית לא ישרה לשולחן העבודה. באמת מזל גדול שאין בישראל עונש מוות, אחרת בטח הייתי כבר מתנדנד מחבל התלייה.

נדהם מההתפרצות שלו שתקתי, מביט איך הוא מסדר בקפדנות כפייתית את הכיסא (חתיכת גרוטאה שרובכם הייתם מעיפים מיד לפח) ומנגב באלכוהול את השולחן, אפשר לחשוב שעמדנו לבצע עליו ניתוח מסוכן.

"אל תענה לו, הוא קצת מתוח בגלל החתונה." לחשה לי אירנה, אחת הבנות מהגרפיקה שהספקתי להכיר אתמול. "בדרך כלל הוא לא כזה, אבל בזמן האחרון הוא צועק על כולם. אל תדאג, עד החתונה זה יעבור."

אני מאוד מקווה שכן אחרת אני חושש שאשתו תעיף אותו מהבית.

חזרתי הביתה עייף מאוד אחרי ויכוח עם ליאור שניסה לגרור אותי שוב למסע חיפושים אחרי הספה המושלמת. זה הדבר היחיד שנשאר לי לעשות – לקנות ספה, ולפי הצבע של הספה לבחור בד ריפוד לכורסאות.

התחננתי על נפשי והצהרתי שאם אצטרך לשבת עוד פעם אחת על ספה מעוצבת לעייפה ולדפדף בספרים הענקיים הללו שיש בכל חנות רהיטים, ספרים שהדפים שלהם הם דוגמאות של בדי ריפוד, אני אצא מדעתי.

בסוף הוא ויתר לי בתנאי שאבוא אתו למסיבה ביום שישי. הסכמתי עקרונית ללכת למסיבה, אבל רק אם גם רוני יבוא. ליאור קרן כלפי בתמימות מלאכית ואמר שבטח, הרי לא יעלה על הדעת שאלך למסיבה בלי החבר שלי, ושלא אחשוש, יהיה אחלה. אני חובב קטן מאוד של מסיבות, אבל רוני נשבע שיהיה נחמד שקט וסולידי, ושאת המסיבה עורך אחת המורים שלו שיש לו בית גדול עם גינה ענקית בדניה (שכונת יוקרה חיפאית למי שלא יודע), ושיהיה ממש מקסים והוא בטוח שנבלה יפה.

החלטנו שביום שבת בצהרים ניסע שלשתינו לנגריה אחת של ערבים נוצרים שעובדים בשבת ומתמחים בשיפוץ רהיטים. "אולי במקום לקנות ספה חדשה אני אשפץ את הישנה שתואמת לכורסאות?" שאלתי בהססנות.

זכרתי היטב את התיעוב המוחלט שרוני רוכש לספה העתיקה שלי, אבל אני דווקא די נקשרתי אליה. כזה אני, טיפוס שנקשר לדברים.

"לדעתי יהיה זול יותר לקנות חדשה מאשר לשפץ את הישנה." אמר ליאור בגילוי לב, "חוץ מהעץ של המסגרת צריך לזרוק הכל, אם כי מצד שני..." הוא שקע בהרהורים עיצוביים שגרמו לו לקמט את מצחו ולפתל את הקוקו שלו בין אצבעותיו. האם נדמה לי או שהוא נעשה קצת פחות נשי בזמן האחרון?

"רציתי שהספה המודרנית והמהממת תהיה ממוסגרת בין שתי כורסאות בסגנון ישן שידגישו את הניגוד בין הסגנונות השונים ויבליטו את ה..."

"אבל אני בן אדם מיושן ליאור, כל המודרניות הנועזת הזו עושה לי כאב ראש, וכשאני יושב עליה היא מכאיבה לי בתחת ובגב." התלוננתי.

"טוב, נתייעץ עם רוני, יש לי רושם שהוא פחות שמרן ממך." חייך ליאור, "אני כבר משתוקק להכיר אותו, הוא יפה?" (מה יש לכולם עם השאלה הזו?)

"הוא בסדר, נחמד כזה, תימני שחום ומקורזל." עניתי קצרות, "תגיד, למה אתה לא לובש יותר את  הכובע המשונה עם הפונפונים?"

הוא גיחך. "חשבתי שהכובע הזה מרגיז אותך. תראה, לכבודך אפילו הורדתי את השרשרת עם צבעי הגאווה."

הרגשתי שאני מסמיק, היה לי קשה להעלות את הנושא, אבל לא יכולתי להתאפק. "תגיד ליאור, מי סיפר לך שאני... שגם אני..."

גיחוכו של ליאור התרחב עוד יותר. "אף אחד חמוד, ראיתי איך אתה מסתכל עלי ומיד קלטתי אותך. אתה יכול להטעות את הסתומים האלו במחסן, אבל לא אותי."

כשראה כמה אני נבוך ריחם עלי והעביר נושא, "מה תעשה עם החתול שלך? תיקח אותו אתך? הוא די פראי, נכון?"

"הוא לא פראי." מחיתי, "נכון שהוא לא חתול בית מפונק, אבל זה לא אומר שהוא לא יודע איך להתנהג."

"אבל אם תחזיק אותו בחוץ הוא עלול להידרס או ללכת לאיבוד." אמר ליאור, "ואם תחזיק אותו בבית הוא יהרוס לך את הרהיטים, והוא יהיה אומלל."

"אני חייב לקחת אותו אחרת דני יהרוג אותי." אמרתי בתוקף, "וגם רוני אוהב אותו מאוד. הוא פשוט יצטרך להתרגל לשינויים כמו כולנו."

כשחזרתי הביתה מצאתי את פחיסטון רובץ על ענף עץ האיקליפטוס הענק מול חלון המטבח, ממתין לבואי. השכונה שלנו נראית די רע, מוזנחת ורעועה, אבל בשביל חתול כמו פחיסטון היא ממש גן עדן. אין כבישים ואין מכוניות והבתים מוקפים עצי אקליפטוס ענקיים ודקלים פרועים. יש לו שם המון חברים, המון חתולות שמאמינות באהבה חופשית, וטוב לו שם. אני מכבד את העצמאות שלו, בקיץ הוא בא הביתה רק כדי לאכול משהו ומיד בורח החוצה. בחורפים הוא שוהה יותר בבית, בעיקר בלילה כשקר או כשיורד גשם. תמיד אני משאיר לו חלון פתוח במקלחת והוא קופץ ממנו אל העץ ומשם החוצה. הוא בא והולך כרצונו. אין לו קופסא של חול, אבל הוא חתול נקי ונבון ומעולם לא לכלך את הבית. לעיתים הוא מתרפק ומעניק חיבה, ולפעמים מסתלק לדרכו באדישות. בלילות האחרונים קר מאוד בחוץ והוא ישן על המיטה שלי. אני חש את כפותיו דורכות על חזי כשהוא קם בשעות הקטנות של הבוקר ויוצא החוצה לעיסוקיו. לפעמים חוזר ומתכרבל לידי ולפעמים לא. לימדתי את דני איך ללטף אותו בזהירות, לא לעצבן אותו – הוא שונא שנוגעים לו בשפם – איך להניח לו מיד כשהוא רוצה ללכת, מתי היללה שלו אומרת אני רעב, או מתי הוא סתם זקוק לפינוקים.

בקיץ אני משאיר לו תמיד כלי מלא מים בחוץ כדי שלא יישאר צמא, ואני דואג לקחת אותו פעם בשנה לווטרינר לעשות חיסונים. הוא אוהב לנסוע לווטרינר בסל האופניים של ביטון השמן, ומקבל את הזריקות באדישות של גבר אמיתי, אבל הוא מעולם לא נכנס למכונית, ואין לי מושג איך אקח אותו מהשכונה בה בילה את כל חייו ומה יקרה לו בשכונה החדשה.

אולי יש משהו באינטרנט על חתולים, צריך לבדוק. ואולי באמת עדיף שאשאיר אותו כאן? אבל הוא כבר רגיל שאני מאכיל אותו. הוא ירגיש נורא ואיום אם הוא ינסה להיכנס הביתה ואני לא אהיה שם, ומה יקרה לו כשיבואו להרוס את הבלוקים הישנים? הוא יפחד נורא מכל הבלגאן וזה בתנאי שהוא בכלל ישרוד עד אז בלעדי.

לא יודע, אני צריך לחשוב על זה. 

***

אולי זה ילדותי קצת, אבל שנים לא הייתי במסיבה אמיתית והתרגשתי כמו ילדה קטנה. רוני הסכים בלי בעיות שנצא למרות שזה יום שישי והוא לא מכיר שם אף אחד חוץ מליאור, שגם אותו הוא טרם פגש, אבל לפחות דיבר אתו בטלפון.

הזכרתי כבדרך אגב שאולי בכל זאת לא נזרוק את הספה הישנה, אולי עוד אפשר לשפץ אותה, והוא צחק ואמר שהוא כבר רואה שאני מהטיפוסים הללו שנקשרים חזק. הסכמתי אתו. אני לא נקשר בקלות, אבל כשאני כבר נקשר אז זה עם כל הלב. מעולם לא נפרדתי מיזמתי מאף אחד, אני לא יודע איך עושים את זה. תמיד הייתי זה שזורקים אותו. אז כן, נקשרתי לספה העתיקה ההיא שקפיציה השבורים והחורקים נתקעים בגבי ובישבני. היא לא כל כך נוחה, אבל לדעתי היא יפה – ניצבת על רגלים עגלגלות מעץ בצבע דבש, תחומה בידיות רחבות שמתעקלות בחינניות ברבורית משני צידיה. אבו ראמי אומר שהיא נחמדה, אבל רק חיקוי של סגנון ארט דקו מוקדם - שיהיה חיקוי, בעיני היא מוצאת חן ודי.

כששכרתי את הדירה קניתי מבעל הבית את הרהיטים שהיו בה ולתומי חשבתי שרובם  גרוטאות ורק הספה והכורסאות שווים משהו, אבל מסתבר שטעיתי, חוץ ממנה יש אצלי עוד שני רהיטים בעלי ערך. אני לא אוהב אותם, אבל הם שווים יותר משאר הרהיטים – האחד הוא שולחן סלון מכוער שתקעתי בפינה והשני היא מעין מכתבה שהמכסה הנפתח שלה הוא גם שולחן כתיבה. הם עשויים מעץ דובדבן כהה עם המון פיתוחים מסולסלים ורגליים בצורת טלף של חיה. לא סובל אותם למרות שאבו ראמי - משחזר הרהיטים - ליטף אותן בחיבה כשברק חמדני מנצנץ בעיניו.

את אבו ראמי הביא אלי ליאור. הוא הגיע בבוקר במשאית קטנה וכחולה מלווה בשני בחורים בריאים מאוד שמיד התחילו למדוד את הרהיטים ואת חדר המדרגות, משמיעים קולות של מורת רוח ושאט נפש מהתוצאות, (כמנהגם של בעלי מקצוע מימים ימימה). הרהיטים הקלאסיים שלי היו רחבים מידי וכבדים מידי, והדלתות והפרוזדורים צרים מידי, ובכלל, להם זה עולה יותר. אתם יודעים איך זה עם בעלי מלאכה. לא אלאה אתכם בתיאור המשא ומתן שניהל ליאור עם אבו ראמי, אבל בסופו של דבר הוחלט שתמורת המכתבה והשולחן המסולסלים אני מקבל חינם שיפוץ של שתי הכורסאות בתוספת שולחן מחשב חדש ומודרני ושולחן סלוני מודרני עוד יותר, עשוי מתכת ושיש. "שיש?" נחרדתי קצת, "זה שולחן או מצבה?"

"אל תדאג." הרגיע אותי ליאור, "הוא מהמם. טבלת שיש חברון בגימור גס משגע ורגלים עשויות מתכת. עבודת יד של נפח אחד שהוא ממש פסל אומן, זה אותו אחד שעשה את המסגרת לראי בכניסה."

המסגרת יפה מאוד, בדוגמת שיבולים ועם מתלה מתכת תואם. אהבתי את הסגנון הזה והחלטתי לסמוך על טעמו של ליאור. אחרי הכל, אם יש לו קראש עלי סימן שהוא בעל טעם טוב, לא? אני צוחק כמובן. מאז אותו לילה גשום ליאור מתנהג למופת. לרווחתי הוא כאילו מחק לגמרי את מה שהיה, ואנחנו סתם ידידים.

והספה אתם שואלים, (אם לא נרדמתם בינתיים מרוב שעמום), החלטנו לא להחליט על הספה. היא אמנם חיקוי ולא ארט דקו מקורי - אני לא מאמין שאמרתי את זה - אבל היא נאה מאוד ותואמת לכורסאות ואני קשור אליה. לשמחתי הסכים אבו ראמי לקחת אותה לבית המלאכה ולבדוק אם העץ לא אכול תולעים ואם אפשר לחדש את נעוריה. חיש קל טענו שני בריאי הגוף את הרהיטים שלי על שכמם ונשאו אותם למשאית. קבענו עם אבו ראמי שמחר בצהרים נגיע לבית המלאכה שלו להחליט מה יהיה צבע הריפוד שבו ירופדו רהיטי ואז נחליט סופית על גורל הספה שלי.

מה שעשינו אחר כך, ליאור ואני, בטח יחשב לאכזריות איומה ולא אתפלא אם צער בעלי חיים יגיש נגדי תלונה במשטרה, אבל הייתי חייב לדעת איך פחיסטון יגיב לנסיעה במכונית. הכנסתי אותו לכלוב מיוחד של חתולים שקיבלתי בהשאלה מהווטרינר ונסענו יחד לטיול קצר בקריה. פחי שנא את זה. הוא בכה והתמרמר כל הדרך, מטלטל את הכלוב שלו בעוד ליאור יושב חיוור לידו ומנסה להרגיע אותו. אני נהגתי ולא יכולתי לעשות כלום, רק להצטער על מצוקתו של החתול שלי שבטח הרגיש נבגד ואומלל בכלא הפלסטיק בו נכלא על לא עוול בכפו. עכשיו אני חושב שזה היה רעיון נורא ואיום, ובשבוע הבא כשאצטרך לקחת אותו לבית החדש הוא בטח יזכור לרעה את הנסיעה ההיא ויעשה לי צרות עוד יותר גדולות. אחרי סיבוב קצר חזרנו הביתה ושחררנו אותו. הוא זינק מהקופסא בקול יללה ונעלם. עברו כבר שעתיים מאז והוא טרם חזר. אני מאוד מקווה שעד מחר הוא יתפייס ויחזור. בחוץ גשם נוראי, רעמים וברקים, והוא פוחד ממזג אויר כזה.

מאז שהחלטתי לעבור אני מתנודד בין אושר והתעלות רוח נוכח מזלי הטוב, לבין התקפי חרדה פולניים שנוחתים עלי בעיקר בשעות הלילה. פתאום אני מתעורר שטוף זיעה וחושב שהכל יותר מידי טוב, הכל הולך חלק מידי ולא יכול להיות שזה קורה לי. המטבח נורא יפה, והבית נחמד, והחבר אוהב, והכל בחיים שלי פתאום מתוקתק מידי. איך יכול להיות שבדיוק אחרי שהוא גומר סוף סוף את הקורס הממושך והמתיש הזה אנחנו עוברים לבית חדש ויפה, ההורים שלו השלימו אתו, ואולי גם יבואו לבקר (אם זה יקרה אני אמור לעשות קולות של סתם שותף ותו לא), קיבלתי ציונים טובים בבחינות (האמת, לא היה ממש קשה), ואפילו בעבודה הולך לי לא רע?

אם גם פחיסטון יסתגל לדירה החדשה בלי בעיות הכל יהיה מושלם לגמרי. יש רגעים שזה מפחיד אותי עד מוות. ושכחתי לספר שמר מיכאלוב רמז שיש מצב שאבוא לעבוד אצלם בצורה מסודרת כי הם זקוקים לעוד בן אדם (אני גם בין יחידי הסגולה שמסתדרים עם הסגן האובססיבי שלו ולדעתי זו בעיניו התכונה הכי חשובה שלי), אבל מה זה משנה, העיקר שתהיה לי עבודה. בסיוטים שלי אני שומע את קולה של סבתא נוזפת בי שכל השמחה הזו עוד תיגמר בבכי.

בזמן שעבדתי על ליטוש הפוסט פחיסטון חזר. רטוב מעט וקצת רגזן ונעלב, אבל חזר. זה היום שישי הכמעט האחרון שלי בבית. בשבוע הבא יגמרו את הצביעה, ועד יום רביעי או חמישי יעמיסו את כל החפצים שלנו, שלי ושל אליס, על משאית וייקחו אותם לבית החדש. עד יום ראשון הבא אני נשאר ללון בדירה הישנה כי רק ב - 13.2 יחברו אותנו לחשמל. בסוף השבוע האחרון שלי בדירה אני אשאר שם רק עם המזרן הישן ושתי כסאות צולעים, ובגלל שאליס ודני נוסעים לביקור משפחתי אני ורוני נהיה האנשים היחידים בכל הבלוק. אחרי מסיבת הסיום של הקורס הוא מקבל חופש ואת יום האהבה נחגוג יחד בבית החדש שלנו.

יש בעיר מסיבה

קרה לכם כבר שפשוט לא בא לכם לדבר על זה? זה מה שאני חש כעת. קרו המון דברים ויש לי הרבה מה לספר, אבל לא בא לי. רק המחשבה לחזור ולפרט כל מה שקרה אתמול מבאסת אותי. מצד שני, איך אפשר לעבור על זה סתם ככה, כאילו כלום? גם זה אי אפשר.

טוב, אז איך היה במסיבה? אני מדמיין לי את יעל דן מראיינת אותי על מאורעות המסיבה - הבעה אוהדת על פניה הענוגים, הקארה שלה מסודר בבלונד מוקפד, דוחפת מיקרופון לתוך פני ולואטת בקול רך ומלא השתתפות, "נמרוד, ספר למאזינים איך הרגשת כשראית את החבר שלך מתנשק עם אחר? אתה חושב שאם זה היה בן אדם זר ולא ליאור היית מרגיש פחות רע?"

לא יודע, אולי, אבל זה היה ליאור והרגשתי שחזרתי בבת אחת לכיתה ו'. עברתי אז מבית הספר הדתי שלמדתי בו לבית ספר חילוני (אל תשאלו איזה בעיות וצרות עשיתי להורי עד שהסכימו להעביר אותי). הגעתי לבית הספר החדש עם עוד אחד שלמד איתי בבית הספר הדתי, אבל בכיתה המקבילה. מאחר וחלקנו בעיות משותפות הבנו אחד את השני בקלות ומיד נעשינו החברים הכי טובים. אחרי כמה חודשי חברות הדוקה הוא התחבר פתאום לקבוצה של ילדים שלעגו לי והחברות שלנו נגמרה באחת. בזמנו הייתי מטרה נוחה ללעג - תולעת ספרים שמנמונת, חמי החנון כפי שקראו לי באכזריות - וכיום אני מבין שהוא רק רצה להתקבל לחבורת הריקים והפוחזים ההם, אבל אז חשתי נבגד.

טוב, זה לא חשוב כיום. בחופש הגדול שבין היסודי לחטיבת הביניים גבהתי ורזיתי ותפסתי בטחון. סמי אחי עזר לי הרבה בכך שלקח אותי לרוץ אתו כל בוקר, ולימד אותי ללכת מכות ולשחות, ובין לבין העשיר את אוצר הקללות שלי והשלים את החינוך המיני הלקוי שלי. 

בחטיבת הביניים כבר הייתי מקובל על כולם, ומאז קברתי את חמי החנון עמוק. הוא צץ בתוכי רק לעיתים רחוקות מאוד למשל כשאני רואה את החבר שלי נשען על הקיר בפרוזדור חשוך למחצה המוביל לשירותים, עוצם עיניים ומניח לליאור לנשק אותו, אז אני חוזר בבת אחת להיות חמי החנון.

כן, ככה נגמרה בשבילי המסיבה שכל כך המתנתי לה, אבל אני מקדים את המאוחר ולא מספר לכם איך היה ומה היה. האמת, עד הקטע עם הנשיקה היה בסדר. אחרי הצהרים אספתי את רוני מצ'ק פוסט ואת השעות עד למסיבה בילינו במיטה.

לפי התכנון היינו אמורים לאסוף את ליאור בתשע בערב מבית הוריו ומשם להעפיל אל הכרמל שם שוכנת שכונת דניה, אבל בשבע בערב הופיע פתאום ליאור, נושא שתי שקיות ניילון תפוחות בידיו וחיוך עגום על פרצופו. מסתבר שהוא רב עם אבא שלו ועם הזונה - אשתו השנייה של אביו שזכתה לכינוי בגלל שהיא הייתה פילגשו של האב עוד לפני שאימא של רוני התאבדה – והסתלק בכעס מהבית.

"על מה רבתם?" שאלתי והושבתי אותו על הכיסא הפחות צולע מבין השניים שנשארו במטבח. הוא שם על שולחן הפלסטיק שמשמש לי שולחן אוכל את השקיות ומשך בכתפיו. "סתם, הוא אידיוט, לא חשוב."

"מי זה?" שאל רוני שצץ במטבח לבוש רק מכנסיים וגופיה ונראה ממש חמוד. לא יכולתי שלא להבחין שליאור לטש בו מבט מוקסם.

"זה רוני המפורסם?" שאל ומיהר ללחוץ את ידו של רוני ושאל אם יש לי משהו לשתות. לפי אופן הדיבור שלו הוא כבר שתה מספיק ודי ולכן הכרחתי אותו לשתות קפה ושלחתי אותו להתקלח. אחר כך הוא התלבש בבגדים שהביא אתו - הוא לא היה שיכור עד כדי כך שישכח להתגנדר בבגדים הדוקים וצבעוניים - וגם שכנע את רוני ללבוש סוודר יפה עם פסים אדומים. הוא הביא אתו מספיק בגדים בשביל חמישה אנשים וגם אני שוכנעתי ללבוש סוודר דק בצבע ירוק אפור שהוא התעקש לקרוא לו סריג. הסוודר היה מאוד הדוק עלי, אבל רוני התעקש שאני נראה נהדר, רק שאפסיק למתוח אותו כל הזמן. (מצטער, אבל גם בן אדם שנראה נהדר חייב לנשום לפעמים).

אחרי שהתלבשנו, ומדדנו, ופשטנו, ושוב לבשנו, והתגלחנו, והתמרחנו, והתעסקנו עם השערות שלנו וכל שאר הדברים שעושים לפני שיוצאים לבלות, יצאנו סוף סוף.

חשבתי שליאור התפכח כבר והכל יהיה בסדר. הוא ורוני הסתדרו ממש טוב. ליאור היה נחמד וידידותי כלפי רוני ששאל אותו שאלות די חטטניות (אני לא הייתי מעז).

ליאור ענה ברצון ונראה ממש מרוצה שמשהו מתעניין בו. הוא ודיבר המון על עצמו, על איך הוא שירת רק כמה חודשים בצבא ואז אושפז בגלל תת משקל ובעיות נפשיות, ואיך הוא שונא את אבא שלו ואת הזונה וגם את אחיו הנמושה שמיישר אתם קו, ובגלל זה הוא עושה הכל כדי לעצבן אותם ולהיות ההומו הכי מוחצן שהוא רק יכול.

למרבה הפלא גיליתי שליאור לא כל כך צעיר כמו שחשבתי, הוא מבוגר מרוני בשנה והחלום הכי גדול שלו הוא לגמור את לימודי העיצוב ולנסוע לניו יורק ושם להתעשר ולהצליח, אבל בינתיים הוא יסתפק בתל אביב.

אני לא יודע אם כל מה שליאור סיפר נכון, נניח שכן, בכל זאת הרגשתי מעט רחמים על המשפחה שלו. גם אם הוא צודק והם לא היו בסדר הרי יש עוד המון נשים שנבגדו ולא מתו מזה. יש עוד דרכים להתמודד עם בגידה, אפשר להתגרש או לקחת מאהב, לא צריך ישר ללכת ולהתאבד.

ליאור לא רואה את זה ככה ומאשים במוות של אימא שלו את כולם, כולל את הסבא והסבתא שלא ניסו להשפיע על האבא לעזוב את הזונה. (מצטער שאני קורא לה ככה, זו ההשפעה של ליאור, וחוץ מזה אין לי מושג מה שמה) ליאור בחור נורא מוכשר, יש בו מעין קסם שדוני חביב וכשרון להתמקח עם רפדים ונגרים, אבל כשזה נוגע לחיים הפרטיים שלו הוא מתוסבך להפליא, והוא בהחלט שותה יותר מידי.

הווילה שבה נערכה המסיבה הייתה גדולה ומפוארת עם המון עציצים, נוף מרהיב של הים, אקווריום נהדר עם דגים טרופיים ססגוניים וספריה ענקית מלאה ספרי עיצוב ואמנות. להפתעתי נהניתי מאוד. האוכל היה טעים ומיוחד וכלל כל מיני סנדוויצ'ים מעניינים ועוגות קטנטנות וחתיכות של פשטידות צבעוניות ואפילו גלילים קטנים של סושי שרוני אילץ אותי לאכול. למרות שדגים לא מבושלים הם ממש לא אני הסכמתי לטעום ואפילו נהניתי, אם כי יש לי הרגשה שזה לא היה כשר וקצת קשה לי עם הקטע הזה.

היו המון בנות ובנים, צעירים יותר ופחות, לבושים בבגדים הדוקים וצבעוניים, עליזים מאוד וחברותיים מאוד. כולם התנשקו עם כולם ואי אפשר היה לדעת מי הוא מה, ופה ושם תהיתי מעט לגבי המין של כמה מהנוכחים.

ליאור השתלב שם נהדר. הם שתו המון כמובן, ובפינה אחת שהייתה עמוסה מזרונים ופופים גם עישנו נרגילות וסיגריות. היו גם ריקודים, אבל ממש קצת. הם העדיפו לדבר ולקשקש ולהתנשק, ואחרי שהרגשתי שמיציתי את מכסת הידידותיות שלי ביצעתי נסיגה זהירה לפינה והתחלתי לעיין בספר אחד על ציירים צרפתיים. חיפשתי את הצייר החביב עלי אוטרילו שצייר רק בתים ורחובות. איך אחד כמוני יודע מי זה אוטרילו אתם תוהים? אז ככה - אצל סבתא היו שתי מסגרות עץ שהיא רכשה בזמנו יחד עם העתקי תמונות של ציירים מפורסמים. הרעיון היה להחליף מידי פעם תמונות כדי שלא יהיה לקיר משעמם. התמונות היו גדולות וצבעוניות ומאוד הרשימו אותי כשהייתי ילד. היו שם תמונות של מודליאני, קנדינסקי, דגא, מונה, ופיקאסו, ועוד כמה ששמם נשמט מזיכרוני. לכל צייר הוקדשה עטיפה גדולה וצבעונית, וצורף גם דף עם תולדות חייו. אלו של אוטרילו שהיה אלכוהוליסט עוד מילדותו בגלל אימו שהשקתה אותו יין כשהיה תינוק בכיין נגעו מאוד לליבי.

סיפרתי את כל זה למארח שלנו שבא לבדוק אם אני לא משאיר כתמים על הספרים שלו. הוא לא אמר את זה, אבל אני משער שבגלל זה הוא בא לראות מה אני עושה. מפה לשם התחלנו לדבר והוא ישב לידי המון זמן ושוחח איתי בחביבות רבה, בעיקר על מודליאני שאני אוהב מאוד, למרות שחבל שהוא בזבז את כישרונו על נשים ערומות.

"כמה חבל שלא היו לו גם כמה דוגמנים גברים." הערתי והמארח שלי שנקרא לו נגיד אלכס, צחק ואמר שאם מודליאני היה הומו אז הוא בטח היה מצייר גברים, אבל מאחר והוא העדיף נשים וכל הדוגמניות היו אהובותיו... וצחק מקרב לב.

באמת ביליתי נהדר בחברתו, אבל בסוף הייתי חייב ללכת לשירותים כי שתיתי המון מיץ - הסושי הזה היה מלוח - וכשיצאתי משם ראיתי בפרוזדור את רוני נשען בעיניים עצומות על הקיר, וליאור מחזיק אותו בכתפיים, רוכן מעליו ומנשק את שפתיו.

רוני לא התנגד כלל, ואפילו חייך קצת במין חולמנות מנומנמת. חיוך שמוכר לי היטב מהפעמים שהוא היה איתי.

עמדתי קפוא לגמרי. לא כועס, לא נדהם, לא פגוע, לא שום דבר. סתם נציב מלח חסר רגש והסתכלתי, ואז הוא פתח את העיניים וראה אותי והארשת החולמנית נעלמה מעל פניו. הוא דחף את ליאור, אבל זה היה מאוחר מידי מבחינתי.

לא זוכר מה בדיוק קרה אחר כך. כנראה שחציתי את הסלון בריצה והסתלקתי החוצה, לקור. שכחתי את המעיל והמטריה שלי ומזל שהמפתחות של הרכב והארנק היו עלי. רצתי לרכב שחנה די רחוק מהבית כשאני במצב רוח תואם גשם זלעפות מלווה רעמים וברקים, אבל כמובן שרק גשם מהוסס טפטף קלילות על ראשי הכואב.

ברגע שהתנעתי רוני התפרץ למכונית, נושא את המעילים והמטריות שלנו. "מה אתה עושה? אל תיסע בלעדי!" צעק.

לרגע צץ בי הרהור לזרוק אותו החוצה, שיסתדר לבד עם הליאור שלו, אבל לא יכולתי. אולי, אם זה היה ערב קיץ חם הייתי עושה את זה, אבל לא יכולתי להעיף אותו לגשם גם אם היה מדובר בסתם טפטוף.

אני מניח שאם זה היה סיפור, או סרט, או הצגה, היינו מנהלים שיחה רבת רבדים ומשמעויות, ומשוחחים על החיים שלנו, ועל הזוגיות ועל עתיד יחסינו לאן וכל זה, אבל מאחר ואלו רק החיים הדפוקים והמבולבלים שלי מה שקרה זה שהלכנו לאיבוד.

אני לא ממש מכיר את האזור הזה, והיה חושך, ובלי ליאור שהדריך אותי קודם לא הצלחתי למצוא את הדרך חזרה לכביש הראשי. התברברנו שם קצת, מתווכחים אם לפנות ימינה או שמאלה, ואם הדרך הזו היא הדרך שבה באנו, או עוד רחוב ללא מוצא עם שם מעצבן כמו גוואטמאלה או משהו דומה. בסוף שיחק לנו המזל והצלחנו להיחלץ מהמקום המשונה הזה ולהגיע לשדרות המוריה. משם כבר ידעתי איך לחזור הביתה.

הגשם התחזק מאוד והכבישים היו חלקים ותלולים ומפותלים, וכל הנהגים - מלפני, מאחורי ומצדדי - התעקשו לנהוג עם אורות גבוהים. לא היה לי ראש לדבר עם רוני. רציתי רק להגיע בשלום למטה, לכביש 75 הישן והטוב, לחזור לצומת הצ'ק פוסט המוכרת ומשם היישר לצומת קרית אתא.

כמה טוב היה לראות את התפוז הכתום מתנוסס על ראש שוק הקריות. אחר כך זה היה עניין של כמה דקות, וכבר הייתי בבית. "לא אמרנו לליאור שאנחנו הולכים." אמר רוני כשנכנסנו הביתה.

"זין על ליאור!" הטחתי בזעם, ורק אז הבנתי שאני נורא כועס, פגוע והמום.

"אני ממש מצטער נמרוד." אמר רוני, "הייתי קצת שתוי וגם עישנתי איזו נרגילה כזו ש..."

הסתובבתי והבטתי בו, זועם מאוד. אני חושב שרק אז הוא קלט עד כמה אני כועס. "התנשקתם!" הטחתי בו, "עמדתם מול הפרצוף שלי והתנשקתם!"

"ואתה התמזמזת עם אלכס לפני כולם!" צעק עלי רוני בחזרה.

"לא נכון, רק דברתי איתו על ציירים צרפתיים, דברנו על מודליאני." מחיתי בזעף, "ואני בכלל לא בטוח שהוא הומו."

"בטח שהוא הומו, דביל אחד!" שצף רוני, "והוא נמרח עליך מהרגע הראשון! רק אתה כזה סתום שלא מרגיש בדברים כאלו!"

"הוא לא נגע בי בכלל!" התעצבנתי, אבל ידעתי שהיה משהו מהצדק בדבריו. אלכס הוא באמת מסוג הגברים המבוגרים יותר שאני מוצא את עצמי נמשך אליהם מידי פעם. מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות, אבל נראה טוב, חכם ועם המון בטחון עצמי. הוא בגיל של בוריס, אבל חלקלק יותר ופחות בוטה. בגלל בוריס התחלתי לשים לב לגברים בגיל של אבא שלי, אבל הפעם, אני נשבע, סתם דברנו על ציירים.

"בגלל זה התנשקת עם ליאור? בגלל שדברתי קצת עם בן אדם בגיל של אבא שלי?" התרגזתי.

"לא התנשקתי אתו, חיכיתי לך כדי להגיד לך שתפסיק עם זה, ואז ליאור בא והתחיל... הייתה לי סחרחורת והוא ניצל את זה, זו לא הייתה אשמתי."

"כן, בטח, שקרן אחד, נהנית מזה, ראו עליך."

"רק בגלל שחשבתי עליך." התחנף רוני שהכעס שלי הפחיד אותו, גם אותי הוא הפחיד.

"התנשקת עם ליאור וחשבת עלי? איזה כיף לי." סיננתי ונכנסתי למיטה. הוא נשכב לידי והמשיך להתווכח איתי שלא קרה כלום, זו הייתה סתם נשיקה, הוא בכלל לא שם לב לליאור, הוא רק המתין לי שאצא מהשירותים, והייתה לו סחרחורת ממה שעישן ושתה, וחוץ מזה הכל היה באשמתי כי עזבתי אותו לבד והלכתי לפלרטט עם המארח שלנו. "אתה תמיד נדבק לכל מיני זקנים כמו בוריס." אמר בקנטרנות, וצחק כשמחיתי שבוריס לא זקן, וגם אלכס לא, וחוץ מזה עדיף הם מאשר בנות.

"אז אתה מודה שנדלקת עליו?" התגרה בי, עובר כל הזמן מהתקפה להתנצלות וחוזר חלילה. זה התיש אותי, הפכתי אליו את גבי וסירבתי להוסיף עוד מילה נוספת, ובסוף, עייפים ומרוטים מהסיום העלוב של המסיבה נרדמנו זה לצד זה בלי חיבוק ובלי ברכת לילה טוב.

***

בבוקר התעוררנו קצת פחות עצבניים, אבל עדיין חשתי... איך אסביר לכם מה חשתי? במקום להסביר אני אספר לכם סיפור קטן שיסביר את הרגשתי בבוקר שלמחרת. לפני כמה שנים, כשהייתי עדיין נהג חדש, הגעתי לצומת יגור כמה דקות אחרי שהייתה שם תאונה. זו לא הייתה תאונה קשה במיוחד, שתי מכוניות התנגשו לפני הרמזור. איש לא נפצע קשה, לא היה דם, ולא אמבולנס. רק שתי מכוניות מעוכות וסביבן פזורות המון זכוכיות שבורות.

ליד המכוניות עמדו כמה אנשים שהתווכחו בלהט בזמן שחיכו לגרר, ואישה אחת שמנמונת ישבה בצד על המדרכה, מחבקת את ברכיה ומביטה על המכונית שלה שרק לפני כמה דקות הייתה שלמה. על פניה היה מין מבט אבוד והמום של אחת שעוד לא קלטה מה קרה לה. הרבה זמן אחר כך עוד זכרתי את המבט הזה ובדיוק ככה הרגשתי, כמו האישה הזו. רק לפני רגע היה לה רכב שלם שנסע לכל מקום, ופתאום הוא הרוס, מעוך, שברי זכוכית מפוזרים סביבו ורק גרר יצליח להניע אותו.

רוני דווקא ניסה להתנהג כאילו הכל כרגיל, ואפילו חיבק אותי קלות כשצחצחתי שיניים, ואמר לי להפסיק להיות דביל כזה כשהדפתי אותו מעלי. הוא קלט מה אני מרגיש רק אחרי שסיפרתי לו על האישה שישבה על המדרכה והביטה בחוסר אונים במכונית ההרוסה שלה. שתינו קפה כשסיפרתי לו על התאונה והוא הקשיב לי בשתיקה ואז הדף את הכוס מעל פניו ויצא החוצה.

חיכיתי לו קצת ואחר כך יצאתי אחריו. הוא ישב על המדרגות מול הכניסה לבלוק וליטף את פחיסטון שהתפנק על ברכיו. התיישבתי לצידו והנחתי יד על כתפיו. הוא נשען עלי קצת ושאל מה הולך לקרות אתנו עכשיו, ואם אני רוצה שניפרד.

"לא יודע." עניתי, כי באמת לא ידעתי.

"לא רציתי לפגוע בך." אמר רוני, "רציתי רק שתקנא קצת. לא ידעתי שתתעצבן כל כך."

"זה לא היה בסדר רוני. רק דברתי אתו. יכולת לגשת אלינו ולשמוע הכל. למה היית צריך לתת לליאור לגעת בך?"

"זה לא היה חשוב, זה היה סתם." אמר רוני בפעם המאה, "למה אתה עושה סיפור כזה מסתם נשיקה?"

"לא יודע למה, ככה. ולמה אתה עשית סיפור מהנשיקה הקטנה ששירי נתנה לי?"

"אתה רוצה להרביץ לי? זה יעזור לך להרגיש יותר טוב?" חייך רוני.

לא, לא רציתי להרביץ לו. החזקתי את פניו בידיי, קודם בעדינות ואחר כך חזק יותר, ובסוף מעכתי אותם קצת. זה כאב לו טיפה, אבל הוא שתק, ולרגע כמעט שנישקתי אותו, ואז ליאור הופיע פתאום.

כמו על פי פקודה קמנו ולטשנו בו מבטים. הוא ניסה להיות קול ולהעמיד פנים שהכל כרגיל, אבל כשהתחלתי לרדת במדרגות לקראתו הוא נרתע בבהלה לאחור.

"מה יש לך, יא דביל!" התרגזתי. מה הוא חשב שאני אעשה? שארביץ לו? "מה אתה עושה פה? איפה ישנת הלילה?"

"ישנתי אצל אלכס עם עוד כמה חבר'ה שהיו שפוכים מידי בשביל לחזור הביתה." אמר ליאור וראיתי שמתחת למעיל הוא לובש את אותם הבגדים שלבש במסיבה.

"לא מצא חן בעיני שהתנשקת עם רוני." אמרתי לו ישר בפנים - לדעתי זו הדרך היחידה להתמודד עם מצבים מביכים כאלו, להגיד ישר מה שיש לך על הלב ולגמור עם זה.

"היינו שיכורים נמרוד, אל תעשה סיפור מכל שטות." אמר ליאור ורכן ללטף את פחיסטון שהתחיל להתחכך בו כמו איזה בוגד עלוב. "אלכס מוסר לך ד"ש." הוסיף, והרים את פחיסטון, בודק את פרצופו המכוער. "יש לו גנים של סיאמי, רואים לפי הפרווה ומבנה הראש." הודיע לי, "נו, החלטת כבר אם אתה לוקח אותו אתך לבית החדש?"

"למה? לא מספיק לך החבר שלי? אתה רוצה גם את החתול?"

"מספיק כבר נמרוד, אתה מגזים." נגע רוני בכתפי, "די, שתוק כבר. מתי אנחנו צריכים להיות אצל אבו ראמי?"

"בעוד חצי שעה בערך. הנגרייה שלו ברחוב יפו, מאחורי תחנת הרכבת. גם אתה בא?" שאל את רוני שהפנה את מבטו אלי, אני בא? שאלו עיניו השחורות. הוא לא ישן טוב הלילה, סהרונים סגולים הצטיירו על העור העדין מתחת לעיניו הכהות, ופיו היה מתוח. לרגע רציתי פשוט לחבק אותו, להגיד שיפסיק לדאוג, אבל מראה פניו, נשען ברפיון על הקיר ומחייך אל ליאור, עדיין היה טרי מידי בזיכרוני.

"בסדר, בוא, אבל תדע לך שאני לא מוותר על הספה הישנה." הודעתי לו בתקיפות.

"מה שתגיד נמרוד." הסכים רוני בהכנעה.

בדרך עצרנו במאפייה קטנה אחת וקנינו בייגלך חמים עם שומשום ופרג, וקינחנו אותם בתה מתוק שהגיש לנו בנו של אבו ראמי. אחרי שאכלנו ושתינו מצאנו סוף סוף בד שכולנו הסכמנו שהוא הולם את הריהוט שלי - משהו בצבע כחול עם ציורים של עלים. חלק מהכריות יהיו כחולות חלקות, וחלק עם דוגמא, ואפשר יהיה להחליף בין הכריות.

אבו ראמי ציין ששיפוץ הספה יעלה כמו ספה חדשה כי צריך לעשות לה טיפול נגד תולעי עץ ולהחליף את כל הריפוד, כולל החגורות, וזה יקר, אבל החלטתי שלא אכפת לי, אני רוצה את הספה הישנה שלי בחזרה למרות שחוץ ממסגרת העץ לא יישאר בה שום דבר מהספה המקורית. אבו ראמי התחייב להביא הכל, כולל השולחן עם טבלת השיש ושולחן המחשב שמאוד מצא חן בעיני, ישר לבית החדש בתקווה שהצבעים יסיימו עד אז, ושיהיה לי חשמל, וככה אוכל לפתוח דף חדש במקום חדש.

אחרי הביקור אצל אבו ראמי ליאור קיבל פתאום טלפון ממישהו מנהריה שרצה שהוא יבוא עכשיו לעזור לו להחליט על הצבע של ציפוי האבן בקיר המזרחי בפאטיו המקורה שלו. הסענו אותו לקיבוץ לוחמי הגטאות והמתנו אתו שם עד שבא האיש מנהריה ואסף אותו, ואחר כך חזרנו לעכו והלכנו לאכול במסעדה מזרחית קטנה.

נכון, היינו רעבים נורא, אבל גם בבית היה אוכל. החלטנו ללכת למסעדה כי לא רצינו להיות לבד בבית אחד עם השני. לא יודע איך להסביר את זה, אבל שנינו הרגשנו פתאום שמשהו חורק אצלנו, שמשהו בקשר שלנו שהיה עד היום זורם, חם וטבעי נפגם. דיברנו על זה מעל צלחות החומוס והצ'יפס, ולמרות שהיינו שקטים ורגועים ודיברנו בהיגיון חשנו אומללים כאילו אבדנו משהו יקר וחשוב שאין לו תחליף.

"אבל גם אתה היית עם אחרים מאז שנפגשנו." אמר רוני כשפסענו ברוח הקרה לכיוון הרכב.

"רק פעם אחת עם בוריס, וזה היה... זה לא נחשב."

"אז למה נשיקה אחת משיכור כן נחשבת?" התרגז רוני, ובצדק.

"בגלל שראיתי אתכם יחד, לא סתם אומרים שרע מראה עיניים מהלך נפש."

"אומרים טוב מראה עיניים." תיקן אותי רוני, והוסיף שאני לא רק דביל אלא גם צבוע, אבל הייתה בקולו נימה של חיבה משועשעת.

כשחזרנו הביתה התכרבלנו יחד במיטה כמו שמתבקש לעשות ביום גשום וקר ודיברנו עוד קצת ובסוף החלטנו שגם אם יתברר שהכל ביני לבינו נגמר ולא נהיה יותר בני זוג, הוא בכל זאת יגור אצלי, גם כי אני צריך את הכסף שלו בשביל לשלם משכנתא, וגם כי הוא לא רוצה לחזור לגור אצל הוריו.

"בסוף יהיה מצב שלא נצטרך לשקר שכשהוריך יבואו לבקר, אני באמת אהיה רק השותף שלך לדירה." אמרתי לו, והוא נתן לי מכה קטנה בבטן ואמר לי לא לדבר שטויות, זה סתם מצב רוח חולף, אנחנו אוהבים ונתגבר על הכל.

זה לא שכל הזמן היינו מנומסים ותרבותיים. חלק מהזמן היו גם קצת צעקות ומריבות, בעיקר מצד רוני שצעק עלי שאני צבוע, ואיך יכול להיות שכל הזמן אמרתי שלא נורא אם מתפלק לו איזה זיון מהצד, והנה, ברגע שאני צריך להעמיד את התיאוריות שלי למבחן אני מתנהג כמו דביל.

לא נשאר לי אלא להסכים אתו. עקרונית הוא צדק, אבל לא יכולתי להפסיק לראות אותו ואת ליאור ביחד, וזה דיכא אותי, והעציב אותי, ולא בא לי על כלום, בעיקר לא על סקס אתו.

"אתה חושב שאתה מעניש אותי, אבל בעצם אתה מעניש את עצמך." אמר רוני בכעס כשדחיתי את ידו שגיששה על גופי.

איך הוא נעשה חכם כזה בזמן האחרון?

בסוף רוני נרדם כשהוא צמוד אלי, מחזיק את כף ידי צמודה לבטנו החלקה, מצחו נשען על כתפי. גם אני נמנמתי קצת, והתעוררתי בבהלה כשפחיסטון דרך עלי בדרכו החוצה. אחרי הצהרים הגשם פסק ואפילו הייתה שמש. רוני ישן על הבטן, רגליו צמודות לשלי, וגנח במחאה כשקמתי מהמיטה.

"אני כבר חוזר, תישן." משכתי את השמיכה מעל לכתפיו והלכתי לכתוב בבלוג.

לא יודע מה יהיה בעתיד, לא יודע מה יקרה אתנו ואיך אני ארגיש בשבוע הבא, אבל אני יודע דבר אחד – צדקתי כשחששתי שהכל הולך לי טוב מידי, ושאין דבר כזה שהכל מושלם.