5. רכבת שדים

כשהייתי צעיר מאוד חשבתי שאני בחיים לא אתן לאף אחד לזיין אותי. מי, אני? בחיים לא!

ובכלל, העדפתי לוותר על מין אנאלי ולהתמקד במין אורלי - שאחרים יבצעו בי כמובן - אבל לחיים יש רעיונות משלהם ודרך משלהם להוביל אותך. עם הזמן, ובעזרת בוריס, הבנתי שדווקא לוותר, להיכנע ולהתמסר, דורש ממך בגרות וכוחות נפשיים שאין לטיפוס המאצ'ואיסטי שהוא בעצם ילד קטן ומבוהל מהחולשה שלו.

עם הזמן הבנתי שלהיות אקטיבי או פסיבי זו לא רק העדפה מינית - זו גישה לחיים, זה אופי, זה מצב נפשי שהסקס הוא רק אחד מאופני הביטוי שלו. פעם חשבתי שלהיות אקטיבי זה להיות גבר, להיות זה שמלמעלה, זה ששולט, זה שמחדיר, זה שפחות הומו. שזה אומר שלמרות שאתה נמשך לגברים אתה עדיין גבר. היום אני כבר רואה את זה אחרת. להיות פאסיבי ולקבל זין בתחת זה קודם כל נהדר, אבל יש תשלום על הכיף האדיר הזה. אתה למטה, אתה נכנע, אתה חוטף זין, קורעים לך את התחת, אתה נושך כריות ועוד ועוד ביטוים לא סימפטיים. רק מי שבאמת בטוח בגבריות שלו ובמה שהוא, או שפשוט מוותר ונכנע, יכול באמת לקבל את עצמו ככזה. מה שאני מנסה להגיד פה זה שהבנתי שחולשה היא כוח. שיש עוצמה לוויתור, ומצד שני דווקא המאמץ לשמור תמיד על עמדת הגבר החזק שלא מוותר מעיד על חולשה ופחדנות.

"או. קי." אומר לעצמו הקורא המשועמם שלי ומחניק פיהוק, "בסדר, הבנתי, עזוב את הפלספנות. תכל'ס בשטח, מה אתה מעדיף?"

מעדיף גם וגם. מעדיף לעשות סקס עם אהבה ורגש, מעדיף לא להתקבע בתפקיד אחד בלבד. לפעמים אני רוצה לזיין להיות השולט והחזק, ואפילו להכאיב קצת, כמובן רק אם זה נעים לפרטנר (כאב ועונג קרובים זה לזה בצורה מפתיעה מאוד, אפשר לגלות דברים מדהימים עם בן זוג שיודע מה הוא עושה), ולפעמים אני רוצה לשכב בשקט ולהתמסר.

אפשר לעשות את זה רק עם מישהו שבוטחים בו לגמרי, שמרגישים קרובים אליו גם נפשית, לא רק פיזית. עד היום שני השותפים המשמעותיים שהיו לי - בוריס ואריאל - גילו לי רק צד אחד של המיניות שלי, אבל עם רוני אני כבר בוגר מספיק וחכם מספיק ליהנות משני הצדדים וגם להעניק לו הנאה דומה, וככה אני רוצה שיראו חיי המין שלי בעתיד, אבל... איך בן אדם יכול להיות כל כך בוגר וחכם ונהדר במיטה וכזה אידיוט פחדן בחיים?

ומצד שני אם לא הייתי נבעט מהארון שלי, האם לא הייתי גם אני במצב דומה? לא חושב, הורי ממש לא מפנקים ודאגניים ונדבקים כמו ההורים שלו, פעם התלוננתי שהם קרים אלי, אבל אולי זה דווקא לטובה, אחרת איך הייתי נעשה עצמאי?

תכננתי להניח למחשב בסוף השבוע ולבלות עם רוני. לישון המון ולטייל אתו קצת וגם... אתם יודעים, אחרי הכל, בשביל מה יש חבר? במקום אני יושב לבד, בוהה במסך המחשב ומנסה להבין מה קרה לחיים שלי בזמן האחרון. אולי הבדידות והמאבק לשרוד עוד יום היו עדיפים על מה שיש לי עכשיו?

במבט לאחור אני מבין שהכול התחיל להתבלגן אצלי ביום שפגשתי את אריאל. עד אז הלב שלי היה נעול, מאז שעזבתי את הבית האנרגיות שלי היו מרוכזות במאבק הישרדות, התאמצתי להחזיק מעמד ולא היה לי זמן לפינוקים כמו התאהבות. טוב, נעזוב את התקופה ההיא. אני מעדיף לא להיזכר בה. יצאתי מזה, יש לי בית ועבודה ומעט כסף, ובמקום ליהנות מהעצמאות שלי ולהמשיך לזיין בגן, או לעשות ביד שזה בערך אותו הכיף, הייתי צריך ללכת ולהתאהב, ומאז אני על הפנים והחיים שלי הם כמו רכבת שדים.

אני לא אוהב לחיות ככה, או מאושר עד הגג והולך על עננים מרוב אהבה, או מרגיש על הפנים, רוצה למות מרוב קנאה ועצב. לא מתאים לי כל המהומה הזו. רוצה קצת שקט. מה כבר רציתי? סתם אהבה פשוטה, רגילה ובטוחה. משום מה האמנתי שרוני ואני נצליח לגרום אושר זה לזה, והנה שוב אני מתרסק, ושוב הכל מתבלבל, והכי חרא - אני שוב לבד. 

וזה מה שקרה - לפי התכנון הייתי אמור לבוא ביום שישי אחרי הצהרים ולאסוף אותו מבית הוריו. לא לעלות לדירה שלהם חלילה, רק לצפור לו מלמטה על תקן ידיד שבא לקחת אותו למסיבה שאחריה הוא יישאר לישון אצלי כי המסיבה נגמרת מאוחר, והוא לא רוצה להפריע להוריו שומרי השבת. הוא רצה להיות אצלי כל השבת ושאחזיר אותו להורים שלו רק במוצאי שבת, אבל רגע לפני שיצאתי לדרך (הוריו גרים במרחק רבע שעה נסיעה ממני), הוא התקשר וביטל את התכניות.

וזו רשימת התירוצים שלו - הוריו מבקשים מאוד שיישאר ביום שישי בבית ולא יחלל שבת. אביו מרגיש לא טוב, לאימא שלו כואב בצד, לסבתא שלו מציק הלומבגו, הכלב הקיא על השטיח, וכן הלאה וכן הלאה... מה שמוכיח שלא צריך להיוולד בוורשה כדי להיות פולני.

"אני אבוא אליך במוצאי שבת ואשאר לישון אתך כל הלילה." הבטיח לי במתק לשון. "לפחות תוכל לנוח השבת ויהיה לך יותר זמן ללמוד." הוסיף.

"שמחת זקנתי על ראש התורן!" עניתי בטון חמוץ וסגרתי. אחר כך התפשטתי, נכנסתי למקלחת, עשיתי ביד, התנגבתי, חזרתי למיטה, שוב עשיתי ביד, שוב ניגבתי, ושוב... מה לעשות, הזין הטיפש שלי רוצה את שלו וזה מה שהוא יודע.

בסוף התעייפתי והלכתי לבדוק את האי מייל שלי, ומצאתי מייל מאריאל. לפני כמה שבועות מכתב כזה היה גורם לי לקפוץ עד הגג מרוב אושר, וגם היום חייכתי בסיפוק כשקראתי אותו אם כי עדיין לא החלטתי אם זה חיוך ציני או חיוך של שמחה.

 

נמרוד היקר שלי

כמה טוב לדעת שהפסקת לכתוב לי כי המחשב שלך התקלקל ולא בגלל שאתה כבר לא אוהב אותי.

וואלה!

הייתי עצוב ונורא התגעגעתי כשלא ענית לי. אני מקווה שלא התכוונת ברצינות שאני אבוא לארץ ולא אהיה אצלך. איך אפשר בכלל לדמיין דבר כזה?

 

בקלות רבה מאוד. תתפלא!

בכיתי נורא כשקראתי את המכתב הנורא הזה שלך, וכשלא ענית לי אחר כך הייתי כל כך אומלל, אין לך מושג כמה ציערת אותי.

אני מקווה שציערתי אותך לפחות חצי ממה שאתה ציערת אותי. שקרן אחד!

אני רוצה לספר לך דבר שעד היום לא העזתי להודות בו - אמריקה זה לא מקום נחמד כמו שחושבים. אומרים 'תפס אמריקה', אבל אמריקה בכלל לא מציאה כזו גדולה.

מה אתה סח?

בוריס ואני כמעט לא בקשר בזמן האחרון, הוא אדם מוזר. ראית איך הוא הלביש אותי בהלואין? אחר כך הלכנו למסיבה איומה שהתפתחה לכמעט אורגיה. שתיתי המון והרגשתי לא טוב והוא היה ממש גועלי כלפי. כל כך חסרת לי שם.

בוקר טוב אליהו! ואיפה היית כשאמרתי לך עוד בארץ שהוא כזה? עכשיו אתה בוכה לי?

קר פה מאוד ואין שמש וכולם מגעילים ונצלנים. מחייכים אליך בפנים, אבל לא באמת מתכוונים לזה. האמריקאים צבועים ורעים ואני מתגעגע הביתה. אולי בכלל לא אחזור לכאן. אימא מבררת אם אוכל להשלים בגרות בבית ספר אקסטרני כי גם היא מתגעגעת אלי מאוד, ובעלה אומר שאוכל להמשיך לעבוד מידי פעם במחסן. נכון שזה יהיה נחמד אם נוכל לחזור ולהיות ידידים?

ידידים? מתי היינו אי פעם ידידים אריאל? אתה חי בסרט.

אני יודע שיש לך חבר ושאתה כבר לא מרגיש כלפי את אותם הרגשות, אבל אני מקווה שאתה עדיין ידידי.

גם אני מקווה, אבל זה לא יוצא. ועל החבר שלי עדיף לא לדבר.

אני מתגעגע אליך מאוד וחולם עליך מידי פעם. בשבוע הבא אני חוזר ואני מקווה שהחבר שלך לא יתנגד אם אגנוב כמה שעות אתך, ואולי אפילו תסכים לתת לי חיבוק חברי?

גם אני חולם עליך ואתה לא רוצה לדעת איזה סוג של חלומות, אבל אל תסמוך על החיבוקים החבריים שלי. רק אלוהים יודע למה הם עלולים להתפתח.

להתראות ממני,

אריאל. 

כמו שאתם רואים התגובות שלי למכתב שלו (שהייתי צריך לתקן  את שגיאות הכתיב שהיו בו) היו קצת ציניות. הבעיה היא שאם לא הייתי לבד בבית, כועס על רוני שעזב אותי כדי לשחק את הילד טוב ירושלים אצל הוריו, אז הייתי צוחק קצת, אולי אפילו מרחם על אריאל, אבל כשהמצב הוא כמו שהוא... ובעצם, מה המצב בכלל? מישהו יכול להסביר לי, למה אני לבד בשבת, משמש תחליף אבא לבן הקטן והמופרע של אליס במקום להיות עם הבחור שאני רוצה?

לבן של אליס קוראים דני, ילד נחמד בן שתים עשרה שחזר לשבת מהפנימייה אבל במקום להיות עם אימא שלו הוא שורץ אצלי כי אצלה יש מישהו שהוא לא סובל. בקיץ דני סיפר לי שאימא הזהירה אותו לא לתת לי לגעת בו. הייתי צריך להיעלב, אבל איך אפשר לכעוס על ילד בן שתים עשרה שנראה כמו בן תשע ויש לו פה מלוכלך של בן עשרים?

בסדר אליס, כל הכבוד לך שאחרי שנתיים קלטת סוף סוף שאני הומו, אבל למה לעשות ממני פדופיל? זה לא שאני נעלב ממנה, היא אישה מסכנה, לא משכילה ולא מבינה יותר מידי מהחיים שלה, אבל אם היא חוששת שאני אפגע בבן שלה למה היא מרשה לו ללכת אלי? ואם באמת הייתי רוצה לנצל אותו מינית איך ילד קטן ורזה כמוהו יכול להתגונן בפני אדם מבוגר? בגיל שתים עשרה הוא בקושי שוקל ארבעים קילו, איזו מין אימא את אליס, ולמה הילד שלך רזה כל כך?

הכנתי לדני אוכל, עזרתי לו להכין שיעורים, והבטחתי לו שאם הוא יסיים הכול בלי להתעצל נאכל מקרוני עם רוטב בשר בצהרים ואחר כך נראה יחד טלוויזיה. זה הדבר הכי קרוב לאבא שאני אוכל להגיע אליו בחיים. חבל, אני דווקא די טוב בזה לדעתי. 

רוני הגיע אלי רק במוצאי שבת ומיד היו לו תלונות. "מה הילד הזה עושה אצלך?" לחש בזעם, "כבר שמונה בערב, למה הוא לא בבית אצל אימא שלו?" שאל והביט בדני שרבץ על הספה שלי שקוע לגמרי בסדרה 'טירונות'.

"אתה חושב שזו סדרה לילד בגילו?" שאלתי, מתעלם ממורת רוחו.

"לא יודע. שאימא שלו תדאג לזה." השיב רוני כלאחר יד ושב לקרוא בבלוג שלי.

"היא לא חזרה עדיין, וחוץ מזה הטלוויזיה שלה מקולקלת."

"למה זו צריכה להיות הבעיה שלנו? הילד הזה מעצבן אותי."

"תירגע, הוא רק ילד קטן. מחר הוא חוזר לפנימייה. למה אתה כל כך עצבני רוני?" ניסיתי לחבק אותו.

הוא הדף אותי מעליו, נכנס למרפסת המטבח והתחיל לבעוט בסל הכביסה.

"מה קורה רוני? מה עובר עליך?" הוא הפנה אלי מבט יוקד, אגרופיו קמוצים והפה המתוק שלו קפוץ לפס צר וכועס. מפחיד אותי לראות איזה עוצמות רגש ולהט פורצות מגוף רזה כל כך. לקח לי כמה שניות להבין שכל הכעס הזה היה מופנה בעצם אל עצמו, לא אלי ולא אל דני.

בסוף התברר שהוא לא סיפר להוריו כלום חוץ מלהגיד שאולי, אם הוא יעבור את הבדיקה הביטחונית, הוא ישקול ללכת לשנה קבע.

"ומה נגמר עם הבחורה?" שאלתי בלחש. "היא יודעת שאתה רוצה..."

"היא יודעת הכל!" השיב רוני בזעם. "כוס אימא שלה! הבת זונה הזו ה..." וכאן הגיעה סדרה רצופה של קללות איומות ונוראות נגד הבחורה החפה מפשע הזו בפרט, ונגד נשים בכלל. אף פעם לא שמעתי אותו מקלל ככה, ולא היה לי נוח להקשיב להתפרצות האיומה הזו נגד מחצית המין האנושי. לי דווקא יש דעה חיובית מאוד על המין היפה.

"מה זאת אומרת יודעת הכל?" תהיתי.

"אמרתי לה שלדעתי לא כדאי שנמשיך להיפגש והיא אמרה, הבת זו..."

שמתי יד על הפה שלו. "די, מספיק לדבר ככה, יש פה ילד קטן. לא יפה לקלל ככה." אמרתי בטון חינוכי ומיד חטפתי נשיכה בכף היד.

לא צחוק, זה ממש כואב!

"היא שאלה אם זה בגלל שאני מעדיף בנים וצחקה ממני, ואמרה שבין כה וכה הייתי רק סיפור כיסוי בשביל לבלבל את ההורים שלה, ושהיא אוהבת גבר אחד, גבר אמיתי, לא הומו כמוני." סיפר רוני, הפך אלי את גבו, נשען רועד על מכונת הכביסה העתיקה שירשתי מהדייר הקודם, וכשניסיתי לגעת בו התנער ממני בזעם.

"היא בטח משקרת כדי לפגוע בך, רוב הסיכויים שאין לה אף אחד אחר, וגם אם כן אז מה?" ניסיתי לנחם אותו.

"היא אמרה שגם אם לא הייתי הומו היא לא הייתה רוצה אותי, ושאני סתם ילד מפונק של אימא." סירב רוני להתנחם.

הלב שלי התכווץ מאהדה ומאמפטיה לרגשות העלבון שלו וגם על הבחורה ההיא היה לי קשה לכעוס. גם אותה הבנתי. אני מבין את כולם, אבל מה יוצא לי מזה?

רוני הודה שהוא לא רק נפגע מהדברים שלה, הוא גם חושש שהיא תפלוט משהו ליד הוריו. "אני לא מבין איך היא ניחשה?" אמר במצוקה, בוחן את הנשיכה המאדימה על כף ידי.

"לא סתם אומרים שלנשים יש אינטואיציה נשית." חייכתי אליו בפייסנות, והגנבתי נשיקה על לחיו. "אתה כועס עלי?" שאל רוני בלחש כשהיינו כבר במיטה.

דני אגב נשאר לישון אצלי על הספה בגלל שאימא שלו לא חזרה עדיין והילד פשוט התמוטט מרוב עייפות. כל השבת הוא אכל המון, שיחק איתי כדור רגל במגרש מול הבית, ואפילו נסע יחד איתי להביא את רוני - הייתם צריכים לראות איזה פרצוף רוני עשה כשראה אותי מופיע עם ילד באוטו.

"אני לא כועס, תירגע, אני פשוט לא מבין למה אתה כל כך פוחד מהם?"

"אני לא פוחד מהם, אני פשוט לא רוצה לפגוע בהם." הוא נאנח, "תבין, בשבילם לדעת שאני הומו זה יהיה איום ונורא ואני אוהב אותם. אני לא רוצה שהם יפגעו."

ואותי אתה לא אוהב? ובי לא אכפת לך לפגוע? חשבתי לעצמי בשקט, אבל לא אמרתי כלום, והמשכתי לשתוק גם כשהוא התעקש להיות זה שמזיין, למרות שהפעם היה התור שלי (החלטנו לעשות תורות בסקס כמו ברחצת כלים או הורדת הזבל).

ויתרתי על התור שלי כי כשהוא רוצה אותי בלהט כזה, כשאני מרגיש שנורא חשוב לו לשחק את הגבר אני לא מסוגל להגיד לו לא, ובלילה הזה הייתה בו מין התלהבות בוערת כזו, מין אש שהמיסה אותי.

בקטע הזה הוא לגמרי שונה ממני, אני דג קר, שומר הכל בתוכי, לא מרשה לעצמי להחצין רגשות והוא כולו אש להבה. הכול אצלו בעוצמות חזקות מידי - אהבה, כעס, חרמנות, קנאה - הכל מיד ועכשיו, בלי טיפת איפוק.

לפעמים אני מרגיש כמו בולם הזעזועים שלו. כשאני זה שמזיין אותו הוא משתולל ממש, דורש שאכאיב לו, שאחדור לתוכו בכוח, רוצה שאשאיר עליו סימנים. אני מתרגש ונהנה, אבל גם פוחד מההיסחפות הזו שהוא גורר אותי אליה. "אתה עובר בחיים שלי כמו רכבת שדים." אמרתי לו אחר כך, אבל הוא כבר ישן. הוא נרדם כמו ילד, נופל בבת אחת לשינה עמוקה ואין עם מי לדבר.

אחרי שרוני נרדם הלכתי לבדוק אם צריך להוסיף לדני עוד שמיכה. הוא ישן עם חולצת הפיז'מה שלי שמגיעה לו עד הברכיים ועם גרביים כדי שלא יקפא מקור. מיששתי והרגשתי שהידיים שלו חמות, החלטתי שהוא כנראה בסדר והצצתי למטה לבדוק אם אליס חזרה, אבל היה חשוך אצלה, כבר אחרי עשר בלילה והיא לא ראתה את הילד שלה מהבוקר. איזה מין אימא דפוקה האישה הזו? השארתי לה פתק על הדלת שדני ישן אצלנו וחזרתי למיטה. רוני התכרבל בתוך החיבוק שלי ונרדמתי, אפוף בחמימות ובריח שלו.

בבוקר מצאתי את הילד במיטה שלנו, ישן בצד של רוני שקם ראשון והלך להכין קפה. "מה אתה עושה פה שובב?" שאלתי.

"הלכתי לעשות פיפי ופחדתי לחזור לסלון אז באתי אליך." התפנק דני וקפץ עלי, משתולל בין הכריות, מתחבא לי בתוך השמיכה. ילד מסכן, כל כך צמא לקצת יחס, הרשיתי לו להשתובב קצת עד שהגיע הזמן לקום.

רוני יצא ראשון מהדירה כשהוא לחוץ קצת בגלל הריאיון ובכל זאת חיבק אותי חזק לפני הפרידה ואפילו ליטף את דני על הראש. ירדתי עם דני לדירה של אליס וגילינו שהיא חזרה, אבל היא ישנה חזק מאוד ולא שומעת כלום. הדירה הייתה הפוכה ומבולגנת. המקרר היה ריק וריח לא נעים עלה מהשירותים - לא פלא שהילד מעדיף לברוח אלי.

עזרתי לילד לארוז לפנימייה, מבטיח לו שאקנה לו נעלי התעמלות חדשים בשבוע הבא, והמתנתי אתו בתחנת האוטובוס עד שהגיעה ההסעה שלו. לפני שהמיניבוס נסע שמעתי את הילדים שכבר ישבו בפנים שואלים את דני אם אני אבא שלו, ונדהמתי לשמוע אותו אומר בלי היסוס שאני הדוד שלו.

אין לי מושג איך להגיב על השקר הזה, וזו עוד הבעיה הכי קטנה שלי. אני לא מבין מה עובר על אליס, ומה יהיה עם רוני שלא מעז לספר כלום להוריו, ומה אני עושה עם אריאל שחוזר השבוע הביתה ולפי דברי הבוס שלנו כנראה שלא יחזור לבוסטון אלא יישאר כאן ויעבוד איתי שוב במחסן.

עדיין לא גיליתי שום דבר לרוני. לא רציתי להלחיץ אותו לפני הריאיון. אני פוחד שהוא יתפוצץ מזעם אם הוא יגלה שאריאל שוב בסביבה ועוד עובד איתי, סך הכל רציתי חיים שקטים וחבר שיאהב אותי ותראו באיזה בבלגן הסתבכתי? 

הבטחת

בחילה, זה מה שהרגשתי כשראיתי אותו בקיריון. הוא נראה גבוה וחזק בין שני הזקנים הללו שהיו, כפי שקלטתי אחרי רגע, ההורים שלו. הם עמדו לידו, נצמדים אליו כמו ילדים מבולבלים. בשעות האלו הקיריון עמוס – המוזיקה רועמת, החימום חזק מידי, כולם מתרוצצים הלוך ושוב, הורים עייפים מנסים לא לאבד ילדים נרגשים. כולם נדחפים ונדחקים, אוכלים, שותים, מבזבזים כסף, אחוזים בטירוף חמדני של קניות מיותרות.

הוא לא היה אמור להיות שם היום, הוא היה אמור להישאר בבסיס, ככה הוא אמר לי רק לפני כמה שעות, ובגלל זה הסכמתי להצעתה של מנהלת הפנימייה של דני לבוא לפגישה אצלה מיד כשאסיים את העבודה. הפגישה הייתה נעימה למרות ההתחלה הלא מבטיחה. דני המתין לי בעצבנות ליד השער הראשי, וקפץ עלי, מחבק אותי בכוח עוד לפני שנעלתי את הרכב. הוא לקח אותי למשרד שלה כשהוא נפוח מגאווה, ידו לפותה בכוח בידי, מניד בראשו פה ושם לחברים ומכרים, מחייך בשביעות רצון למראה המבטים שעקבו אחרינו.

"הם חשבו שאני משקר ושאין לי אף אחד חוץ מאימא." הסביר לי כשהגענו למשרד שדלתו שנצבעה לא מכבר בצבע צהוב עליז, והייתה מקושטת בסביבונים ונרות מניר.

"אבל דני, שמעתי שאמרת להם שאני דוד שלך וזה לא ממש נכון." אמרתי בזהירות.

"אבל הבטחת לי שאם אני אהיה ילד טוב אתה תהיה דוד שלי בכאילו." נמשכו זוויות פיו כלפי מטה, וכבר עמדו דמעות בעיניו, מאיימות לעבור את מחסום הריסים הכהים והצפופים שלו.

אני עומד אובד עצות מול המבט הלח הזה, ונזכר שלפני כמה שבועות הוא בא אלי לראות טלוויזיה ודיבר ללא הרף. הייתי עסוק בלימודים ושאלתי, חצי בצחוק חצי ברצינות מה עלי לעשות בשביל להשתיק אותו. הוא ענה מיד שהוא רוצה שאני אהיה דוד שלו בכאילו. אז זה הצחיק אותי, חשבתי שזה עוד אחד מהרעיונות המשונים שיש לילדים והבטחתי לו שאם הוא יהיה ילד טוב אז... והנה ההבטחה הזו חוזרת אלי כבומרנג.

לפני שהצלחתי להמציא משהו מחוכם שיבטל את ההבטחה ההיא שניתנה כלאחר יד ומבלי משים, נפתחה הדלת והמנהלת הזמינה אותי פנימה. לפליאתי דני השתחל בעקבותיי וקיבל אישור להישאר. המנהלת, אישה לא צעירה שפניה חייכנים ועיניה רוחשות טוב שאלה אם אני באמת דוד של דני והיה עלי להסביר שזו סתם אי הבנה, אין ביני לבינו שום קרבת משפחה אם כי אני מכיר את דני כבר שנתיים וחצי, ואני שכן ומכר של אימו שבוטחת בי ומניחה לו לבלות אצלי מידי פעם, וגם שהבטחתי לקנות לו נעליים.

"ומעיל!" צפצף דני מפינתו, "המעיל שלי קטן עלי."

"בסדר, נקנה מה שצריך." נכנעתי בלי תנאי.

"ואחר כך נלך לסרט." התלהב דני, "ונאכל פיצה וגלידה ו..."

"דני חמוד, אולי תלך לאכול ארוחת ארבע ותיתן לי ולנמרוד לדבר קצת." הציעה המנהלת בחביבות. לרווחתי הוא ציית בזריזות, לא לפני שחזר ושאל אם אני אמתין לו ליד הרכב ואם באמת נלך לקניות. הבטחתי שכן והוא רץ החוצה בשמחה.

המנהלת נתנה לי הרצאה על הנזקים הנגרמים לילד בתחילת גיל ההתבגרות עקב חסר חמור בדמות אב יציבה, ועל המצווה שאעשה אם אסכים לשמש לדני מעין חונך, או אח בוגר, וניסתה לברר בעדינות מה קורה אצל אימו ומה בדיוק טיב יחסי אתה.

הסכמתי לקחת על עצמי את תפקיד האח הבוגר של דני, ונאלצתי להודות שאין לי מושג מה קורה אצל אליס חוץ מזה שמסתובבים סביבה יותר מידי גברים והדירה שלה מוזנחת.

"אבל היא עדיין עובדת?" שאלה המנהלת, "היא תוכל לשלם לך על הדברים שאתה עומד לקנות לילד?"

"לא יודע." הודיתי," בזמן האחרון היא מתנהגת בצורה משונה. מרחפת כזו, אני בטוח שבסוף היא תחזיר לי את הכסף." ניסיתי לעודד את המנהלת שפניה החביבות התעננו לשמע הבשורה, "ובאמת הבטחתי לו נעלים. הילד לא מוכן לחורף, ומחר שוב ירד גשם. קודם נקנה מה שצריך ואחר כך נדאג לכסף." חייכתי, נפרד חרש מהמחשב החדש שרציתי לקנות.

"אני חייבת להעלות עוד נקודה אחת." התקדרו פני המנהלת, "מהשיחות עם דני קבלתי רושם... הבנתי... אני מבינה שאין לך חברה אז..."

"אין לי חברה וגם לא תהיה." אמרתי ומעין התחלה של הרגשת בחילה החלה להסתחרר בקיבתי - סימן בדוק לפחד. "זה לא אומר שאני פדופיל או שיש לי... זה לא אומר ש..." נחנק ממבוכה השתתקתי, וגם היא.

"אני מאוד מעריכה את גלוי הלב שלך נמרוד." התעשתה לבסוף המנהלת, "ואני בטוחה שהכוונות שלך טהורות לגמרי." ואז, כשכבר הייתי בטוח שהיא עומדת לבטל את הכל בגלל שאני הומו, (רק אתמול התפרסמה ידיעה שגבר בן ארבעים ניסה לבצע מעשה מגונה בצעיר בן עשרים, והיום רופא ילדים הודה שהטריד מינית ילדים בגילים שבין אחת עשרה לארבע עשרה), היא חייכה שוב, איחלה לי בילוי נעים, אישרה לי להחזיר אותו הלילה הביתה בתנאי שאדאג שמחר בבוקר הוא לא יחמיץ את ההסעה לבית הספר, ושילחה אותי לדרכי. יצאתי משם מרחף כאילו עברתי בהצלחה מסחררת מבחן חשוב. הרגשת הבחילה נעלמה ובמשך זמן מה הרגשתי נהדר.

בקיריון קנינו שתי זוגות נעליים מדליקות (היה מבצע), כמה זוגות גרביים גזעיים, מעיל אחד קטלני (זו מחמאה), צעיף של מכבי חיפה עם כובע צמר תואם, שני זוגות ג'ינס מהממים (לדברי המוכרת), וכמה סטים מגניבים של תחתונים וגופיות כותנה עם שרוול ארוך. עמוסים בכל הכבודה הזו הלכנו לאולם הקולנוע ואז, מעבר לבריכה המגוחכת הזו שאף פעם אין בה מים, ראיתי אותו עומד בין שני הזקנים המבולבלים מכל המהומה הצבעונית הרוחשת סביבם. הוא היה לבוש באזרחי, נראה עליז ומחויך ובכלל לא מתגעגע, ושוב עלתה בי הרגשת בחילה איומה.

"הנה רוני!" צעק דני ונופף אליו בידו.

רוני מסתובב לשמע שמו. פניו נרעדו למראי, ואז הוא הסתובב בחיפזון הניח את ידיו על כתפי הוריו וגרף אותם בזריזות לחנות מכשירי חשמל סמוכה.

החלפתי מבטים עם דני. "מה קרה לרוני?" שאל דני בתמיהה, אבל אחרי שהבחין כמה אני כועס החריש ולא שאל למה אני מכבה בנחישות את הנייד שלי.

הוא שתק גם כשקנינו כרטיסים ועד שהתיישבנו המשיך להגניב לעברי מבטים חוששים משהו, ואז האור נכבה והצבעים והמראות שעל המסך הסיחו את דעתו מהתקרית הקטנה.

דווקא היה סרט טוב, דני היה מכושף לגמרי מהרפתקאות הצעצועים המצוירים ביד אמן, צחק ונהנה עם שאר הילדים, מחמיץ את הבדיחות המכוונות למבוגרים. באמת אחלה סרט! הייתי מלא התפעלות והערכה ליוצרים המוכשרים, למרות שריח הפופקורן החמיר את תחושת הבחילה שלי.

"אם אימא לא תהיה בבית אני יכול להישאר לישון אצלך?" דחק בי דני בתום הסרט.

"כן." עניתי בפיזור נפש, והדלקתי שוב את הנייד שלי שהודיע לי בבהילות שיש לי הודעות. התעלמתי מהן והתקשרתי לאליס. היא בדיוק הייתה בדרך החוצה, אמרה שהיא יודעת שאני עם דני, "ובבקשה נמרוד מאמי, שישן אצלך הלילה, אני נורא עסוקה." התחנחנה, הוסיפה כמה מילים קצרות לילד וניתקה. שנייה אחר כך הנייד צלצל. פקדתי על דני לכבות אותו בלי להשיב והוא ציית מיד.

ברגע שנכנסתי הביתה ניתקתי את הטלפון, ואת השעות הבאות צלחתי בעזרת דני. בודק לו שיעורי בית – המחברות שלו לא מסודרות, אבל הוא תלמיד די טוב בהתחשב בנסיבות – שולח אותו להתקלח, מכין לו בגדים למחר, מסדר לו מיטה על הספה, ומשכיב אותו לישון, ואז הולך להתרחץ בעצמי ואחר כך בודק דוא"ל. אריאל מבשר לי שהוא בא לארץ ביום שלישי ושואל אם אנחנו עדיין ידידים.

כתבתי שכן והבטחתי חגיגית שאני כבר לא כועס עליו בתנאי שיזכור בבקשה שאנחנו רק ידידים, ובלי שום עניינים. בתמורה הוא שלח לי תמונה שלו בשלג, לבוש בפרקה כחולה והוסיף מתחת –"תזכור, הבטחת שאתה כבר לא כועס עלי!" למראה פניו היפים הרגשת הבחילה נסקה במעלה בטני, מדגדגת את גרוני.

באחת עשרה בלילה צנחתי על המיטה וחיברתי את הטלפון. כמה שניות אחר כך רוני היה על הקו, אשם וכועס. "איפה היית עד עכשיו?"

"ביליתי עם חבר."

"והילד?"

"פתאום אכפת לך מהילד?"

"די כבר נמרוד."

"שקרת לי."

"רק כי לא רציתי לפגוע בך. זה היה שקר לבן."

"שקר זה שקר." הטחתי.

הוא נאנח. "אני מצטער, אבל הם צריכים אותי." אמר, "ראית אותם, כולם כבר נשואים ועסוקים, רק אני נשארתי להם. תבין אותי נמרוד." התחנן, "אני מבטיח שאני לא אשקר יותר." הבטיח ושינה את הנושא לפני שהספקתי לענות. "הריאיון עבר בסדר גמור. אחרי חנוכה אני מתחיל את הקורס ומיד אחר כך עובר לבסיס החדש."

"יופי, מזל טוב." השבתי בקרירות.

"תודה." ענה רוני ביובש, ואחר כך שתקנו שנינו משני עברי הקו עד שהוא נשבר ושב לדבר. "אני צריך להישאר מחר בבסיס. יש לי תורנות. אני יכול לבוא מחרתיים?"

"לא יודע, מחרתיים זה יום שלישי, לא?"

"כן, יום שלישי, למה?"

"אריאל חוזר ארצה ביום שלישי. אולי אני אהיה עסוק." אמרתי כלאחר יד לא מניח לו להרגיש שליבי מתכווץ מכאב.

שוב השתררה שתיקה ממושכת ואז הוא סגר. שכבתי בשקט בחושך, מביט בתקרה ונזכרתי בשיר ישן על דמעות זולגות, ואז הוא התקשר שוב, בוכה, "אבל הבטחת נמרוד, הבטחת שתחכה לי, הבטחת שאתה אוהב רק אותי, הבטחת ש..."

"שיקרת לי!" הזכרתי לו, "ועכשיו אתה שם אותי בסוף סולם העדיפויות שלך..." ועכשיו גם אני בוכה בשקט, מבפנים.

"בוא לקחת אותי עכשיו." הציע רוני, "נישן הלילה יחד."

"ומה עם ההורים שלך?"

"הם ישנים, והם יודעים שאני יוצא מוקדם בבוקר."

"אבל הילד אצלי רוני, הוא ישן."

"נו, אז תנעל אותו בפנים ובוא. זה רק חמש דקות נסיעה."

זה לא אחראי וזה לא חכם. זה ממש מטופש מצידי, אבל אני משאיר לילד פתק על דלת חדר השינה, מסביר שיצאתי לכמה דקות ומיד אחזור, ונוסע להביא את רוני.

אחרי פחות מחצי שעה אנחנו כבר אצלי, מתנשקים שוב ושוב, מתנצלים על הכל, ונופלים על המיטה. הילד ישן בנחת ואיש לא מפריע לנו להתפייס בהתלהבות במשך חצי לילה. סקס אחרי מריבה הוא באמת הטוב ביותר, אבל גם למחרת, ואפילו עכשיו אני חש בחילה קלה מתערבלת בקרקעית קיבתי.

הבטחתי לדני שאהיה דוד בכאילו שלו, הבטחתי למנהלת הפנימייה שאהיה האח הבוגר של דני, הבטחתי לאריאל שנוכל להיפגש, הבטחתי לרוני שאני אמתין לו בסבלנות עד שיבשר להוריו שהוא עוזב את הבית, ומה עוד? אה, כן. הבטחתי לעצמי לחיות חיים יציבים ונורמליים עם בן זוג אוהב. אז הבטחתי, אז מה? למישהו יש כדור נגד בחילה? 

לקראת סוף יום העבודה הייתי הרוס מעייפות. קיבלנו משלוח נורא גדול והבוס התעקש שהכל צריך לצאת עוד היום כי מחר הוא לא יהיה - נוסע לשדה התעופה להביא את אריאל - ופתאום טלפון מהמנהלת של הפנימייה. דני עושה בעיות. לא רוצה להסתפר, ולא מוכן להשתתף בהדלקת נר ראשון של חנוכה.

הביאו אותו אלי לטלפון, בוכה. "הבטחת לי שתיקח אותי לספר במרכז, אני לא אוהב להסתפר בפנימייה כי הספר פה עושה לי כסח עם מכונה, ואמרת שתבוא להדלקת נרות." התייפח.

למרות העייפות וכאבי הגב נסעתי מיד לפנימייה ומצאתי את עצמי תקוע מול כיתה מלאה ילדים, עומד ליד חנוכייה ענקית, כיפה על הראש ונר ביד, מברך על הנר הראשון של חנוכה, וזה אחרי שנשבעתי שאני בחיים לא אשים יותר כיפה, והנה, מספיק מבט אחד רטוב מדמעות של דני וחיוך נבוך של מורה צעירה ומבולבלת ואני מוותר. חובש כיפת קטיפה רקומה ושר -"ברוך אתה אדוני..." ואני בכלל לא מאמין באלוהים הזה שלא מאמין בי.

למה אני קורא לעצמי נמרוד, אבל ממשיך להתנהג כמו מנחם - השם האמיתי שלי?

אחרי הדלקת הנרות לקחתי את דני להסתפר אצל קוקו וז'וז'ו שהתלהבו מהילד ופינקו אותו בלי בושה, סיפרו אותו בדיוק לפי הוראותיו, והיו מוכנים אפילו לחמצן לו את השערות. מזל שהייתי ערני מספיק והטלתי על הרעיון ווטו. התפשרנו על קוצים וג'ל והבטחה חגיגית שלי שבפורים הוא יוכל לחמצן את הפוני. מה קורה לילדים בימינו? ממתי ילד בן שתים עשרה דואג לחמצן שערות ולשים ג'ל בשער?

לפני שלקחתי אותו הביתה - כמובן ששוב הוא השיג את מטרתו ונשאר לישון אצלי כי אימא שלו, שרק השד יודע לאן היא הלכה שוב, לא זמינה בנייד - תפס אותי קוקו וביקש שאזהר מאוד כשאני אתו.

"להיזהר ממה?" שאלתי בתמימות. "אני שומר עליו טוב, על מה אתה מדבר?"

"על זה שאתה הומו, והוא ילד קטן והוא ישן אצלך." לחש קוקו בעצבנות.

"יותר טוב שאתה תיזהר!" התעצבנתי, אבל מיד ז'וז'ו התערב, שם לי יד על הכתף וביקש שאירגע, ורק אז ראיתי בראי שאני אדום כולי. ז'וז'ו התנצל ואמר שהוא יודע שאני לא כזה, אבל עדיף להיזהר, לא לגעת בילד יותר מידי, לא להיכנס איתו למקלחת... דברים כאלו.

אמרתי להם תודה רבה וברחתי משם, עצבני ומבולבל.

***

הילד ישן עכשיו במיטה שלי אחרי שהתקלח בעצמו, כמו שהוא עושה תמיד. אף פעם לא ראיתי אותו ערום, וזו הפעם הראשונה שאני בכלל חושב על זה. אני כועס על קוקו וז'וז'ו למרות שאני יודע שהכוונות שלהם טובות, הם חברים שלי והם צודקים, ובכל זאת אני כועס.

רק בגללם אני שואל את עצמי אם להשכיב אותו לישון בסלון הקר, על הספה החורקת והעקומה, או להשאיר אותו לישון לידי במיטה החמה והנוחה, מתעצבן בגלל שהשאלה הטיפשית הזו מציקה לי בכלל. בכל אשמה אליס, האימא שלו. למה היא לא בבית כדי לטפל בו ולמה אני ישן עם ילד ולא עם החבר שלי שלא התקשר כל היום?

הוא הסביר לי שהתורנות שהוא עושה היא ליד מכשירים אלקטרוניים ושאסור להדליק לידם ניידים, עד היום הייתי מקבל את ההסבר שלו בלי היסוס, אבל אחרי שתפסתי אותו בשקר אתמול – נכון, שקר לבן, אבל בכל זאת שקר - אני פתאום חושב שאולי הוא המציא הכל ואולי הוא... די, מספיק עם זה.

בחוץ יש רעמים רחוקים ועוד מעט ירד גשם והכביסה שתליתי תירטב. מחר אני צריך לזכור לתת לדני מטריה ולהסביר לו שהומו זו לא קללה. שמעתי את החברים שלו משתמשים במילה הומו כמו קללה ואני רוצה שהוא ידע... מצד שני, אולי עדיף לסתום את הפה ולא לסבך הכל עוד יותר.