יום שבת, 30 בדצמבר 2017

43. טוחנים עבודה

היום הגעתי לעבודה הרוס מעייפות ועם ראש כבד בגלל הקודאין. כל כך לא נעים להתעורר בשלוש לפנות בוקר בגלל השיעול המציק הזה - הגוף משווע למנוחה, הצלעות מתפוקקות, הגב דואב והשיעול מטריד ומטריד. מרגיש שאני מת לישון ולא יכול. הפתרון הוא לקחת תרופה נגד שיעול שמכילה קודאין. לחומר הזה יש השפעה מרגיעה מאוד על התקפי השיעול, אבל הוא גורם לי להרגיש לא ממוקד ומטושטש, ולוקח לגוף שלי יום שלם להתאושש ממנו.

בסוף נשברתי, לקחתי כדור וחצי שעה אחר כך כבר ישנתי. כמובן שהגעתי לעבודה במצב רוח קודר וחסר מרץ, ודווקא היום הסגן היה נמרץ ועצבני מהרגיל.

אתמול כשאני טיילתי לי בשבילי השרון היה לחץ נורא ואיום והוא חזר בשבע בערב ללייזר ועבד עד עשר בלילה, דבר שבהחלט לא שיפר את מצב רוחו. הוא טיפוס לחוץ מטבעו ואם יש כמה עבודות שממתינות בתור מיד הוא עולה על טורים ופשוט אי אפשר לדבר איתו.

בקושי אמרתי בוקר טוב ומיד הוא הכריז שהיום אנחנו לא זזים מפה עד שהכל גמור. "נשאר פה עד הלילה." הצהיר הסגן בתוקף ופירט לפני שיש לנו לעשות את זה, ואת זה, ואת זה, וגם את הוופלים האיומים, וביום ראשון אחרי החג יש עוד אנשים שקבעו תור, והיום אנחנו טוחנים עבודה בלי רחמים, לא עושים שום הפסקות לאכילה או לשתייה.

תמיד כשהוא נעשה כזה אני מתבצר בשתיקה, מניח לו להוציא את כל הקיטור ואז הוא נרגע לאט לאט וחוזר להיות נחמד ואפילו סופר נחמד, כי הוא מרגיש שהגזים ולא נעים לו ממני. בסופו של דבר הכל הלך מהר ממה שהוא חשב כי כרגיל הוא עשה הערכת זמן פסימית מאוד. אחרי שאחת הבנות מהגרפיקה באה לעזור לנו עם הוופלים סיימנו אותם במהירות בלי תקלות חוץ ממספר פעמים שהסגן הפיל וופלים על הרצפה מרוב עצבים ולחץ. למרות שהוא כל הזמן נזף בי והתרגז מידי פעם על שטות זו אחרת נשארתי אפטי ופשוט הנחתי לו לצרוח ולקטר - זו הדרך היחידה להתמודד איתו.

כבר מזמן שמתי לב שמרוב לחץ ורצון להיות יותר קדוש מהאפיפיור הוא מבזבז המון זמן על שטויות, מתקשה לחלק סמכויות ומקלקל יחסים עם עובדים אחרים.

די חבל לראות איש צעיר כל כך אוכל את הציפורניים בעצבנות, צועק ומתרגז על שטויות, הורס לעצמו את הבריאות מרוב עצבים, ובסוף מתברר שכל המהומה הייתה לשווא. כמובן שאחרי שהוא נוכח לדעת שהוא סתם השתולל והתעצבן ונשאר אתמול עד עשר בלילה בעבודה וצעק עלי בגלל שטויות קטנוניות הוא נעשה נורא נחמד, ומאחר ואני מכיר אותו לא נטרתי לו טינה והייתי נחמד בחזרה למרבה כעסה של הבחורה מהגרפיקה ששונאת אותו ואת ההתנהגות שלו כלפי.

עד שתיים בצהרים גמרנו את כל העבודה ואפילו הספקתי לאכול ארוחת צהרים כמו בן אדם, והכי חשוב - נפטרנו מהוופלים המרגיזים.

מחר אני בחופש, ואני חושב שאני יודע איך לסיים את הסיפור שלי, וגם אם לא, אז מה? תמיד יש עוד יום, ועוד סיפור ועוד חג.

חג שמח לכולנו.

 

הכל בסדר

מאז שפזי נפרד מהמאהב הנשוי שלו שמירר את חייו הוא היה מדוכדך מאוד. התרופה החדשה שקיבל עוד לא התחילה לפעול, וכל חבריו לקבוצת התמיכה עשו תורנות פזי כדי לשמור עליו שלא ינסה חלילה שוב להתאבד לנו, ולכן הזמנתי אותו לבלות איתי את חג הפסח למרות שהודעתי לו שהשנה אני מתכוון להתעלם מהסדר.

"מזל שנזכרתי שאתה מזל עקרב, אחרת עוד הייתי מאמין לך." אמר פזי, לקח לי את הספל קפה וגמר אותו בשלוק אחד. "אני הרוס, לא תאמין מה קורה אצל שוקי הקצב." נאנח בדרמטיות ונופף יד כמו שהוא עושה תמיד. 

(מאיפה הוא למד לעשות את זה? יש קורסים להתנהגות כזו?)

"מה קורה אצל שוקי? בלאגנים?" ניסיתי להיות אוהד ומלא השתתפות למרות שלא היה לי מושג מה הוא עושה אצלי בשעת בוקר לא כל כך מוקדמת זו.

"חבל לך על הזמן איזה תורים יש אצלו, אבל השגתי מושטים יפים ונסיכת הנילוס לחריימה."

"יופי לך ומה זה קשור לזה שאני מזל עקרב פזי?"

"אתה הרי יודע שבני מזל עקרב חייבים להיות תמיד בשליטה, (מי, אני? בשליטה? מה פתאום?) ושחשוב להם מאוד להראות חזקים והם שונאים לעורר רחמים."

"וואלה? אולי יש משהו באסטרולוגיה הזו, אבל מה הקשר של זה לחריימה?"

"למה אתה קשה הבנה?" השתומם פזי, לקח לו עוגיות קוקוס מצופה שוקולד, אכל ונזף בי למה אני קונה דברים משמינים כאלו, (רוני קנה) ולמה אני מרשה לו לאכול אותם, ומיד הושיט יד לעוגייה הבאה בתור.

נתתי לו סטירה על היד. "פויה פזי, פזי רע." גערתי בו והוא נאנח וביקש שאפסיק לחרמן אותו, ואחר כך התעטף בסינר והתחיל לשלוף סירים ומחבתות.

"פזי בחייך, מה אתה עושה?"

"מכין את הסדר כמובן." הוא הסתובב אלי ושם את ידו על פיו בהבעה של הפתעה מבוהלת (תנסו לדמיין את גרסא שמנמונת ודוברת עברית של ג'ק מויל וגרייס ותבינו את כוונתי) "אוי. שכחתי שאתה פולני. אל תגיד לי שבלי גפילטע איחס הסדר אצלך הוא לא סדר?"

לא יכולתי להתאפק וצחקתי, אבל המשכתי להתעקש שאני בכלל לא רוצה לחגוג את הסדר, ופזי מצידו המשיך לבטל את דברי בטענה שזו הדרך שלי להישאר בשליטה, להגיד שהכל בסדר ואני רוצה להישאר לבד למרות שברור שאני עצוב מאוד שאף אחד לא הזמין אותי לסדר.

"כן הזמינו אותי." התרתחתי, "הזמינו ואני לא רציתי ללכת. שני האחים שלי הזמינו אותי, ורוני היה מוכן לריב עם הוריו כדי שגם אני אבוא, אבל לא רציתי. אני לא אוהב את החג הזה ולא רוצה לחגוג את הסדר המזדי..."

"לא יפה," נזף בי פזי, "אל תדבר ככה, הילד שומע הכל." ואכן, פתאום ראיתי שדני התגנב למטבח, והקשיב.

"מה אתה עושה פה? אתה לא נוסע עם אימא לנתניה?"

הוא משך בכתפיו וראיתי שהוא קרוב לדמעות. "מה קרה דני?"

"אימא אמרה שאם אתה מסכים אני יכול לא לבוא איתה ועם ג'קי ועם מאיה המגעילה (אחותו הקטנה – תינוקת מתוקה להפליא) ולהישאר אתך. אז אני יכול?"

"אבל למה אתה לא רוצה לחגוג עם סבתא והדודות? אצלי לא יהיה סדר יפה ולא יהיה אוכל."

"כן יהיה סדר יפה ויהיה המון אוכל." תיקן אותי פזי בלי היסוס. "אתה יכול להישאר חמוד, אבל לא יפה לקרוא לאחותך מגעילה."

"היא מגעילה, יש לה קרחת ורק שלוש שיניים והיא לא יודעת לדבר."

אליס נכנסה עם מאיה על הידיים ושאלה אם לא יפריע לי שהילד יישאר אצלי כי הוא משגע אותה עם המצבי רוח שלו וכבר אין לה כוח.

"בטח שדני יכול להישאר, הוא ישיר לנו את הקושיות." חייך פזי בלבביות, לקח מידיה את מאיה הקטנה, עשה לה פרצופים והתמוגג מהחיוך שלה. דני סירב להגיד למה הוא לא רוצה לחגוג עם המשפחה של אימא שלו ולא היה לי זמן לחקור אותו כי פזי נתן לי רשימה ענקית של מצרכים ושלח אותי לקניות.

חזרתי עמוס בסלים גדושי כל טוב ואך החלתי לפרוק אותם צץ מולי במטבח, סיפר שכוכב חוגג עם משפחתו ושאל במה אפשר לעזור. "בוא, תעזור לי להזיז את השולחן לאמצע הסלון כי אחרת לא יהיה מקום לכולם." ביקש פזי. אולי הייתי צריך לכעוס עליו שהשתלט לי ככה על הבית והפקיע ממני את ליל הסדר האפיקורסי שתכננתי לי - פיתות עם שוקולד, גלידה והתחרעות מול הטלוויזיה - אבל כל כך שמחתי לראות אותו מלא מרץ, מארגן, יעיל ופעיל עד ששתקתי.  אחרי הצהרים הלכנו לנוח מההכנות לסדר ופתאום ליאור נכנס, רותח מזעם. הוא שוב רב עם אבא שלו ועם אשתו שהוא קורא לה הזונה כי... עזבו, אין לי כוח לפרט, הוא לא מסתדר עם המשפחה שלו וזהו. כמובן שמיד הזמנו גם אותו להצטרף והוא הסכים בשמחה.

קצת לפני שש רוני התקשר לשאול אם לא עצוב לי לבד ולאחל לי חג שמח ונדהם לשמוע איזה שינוי גדול חל בתכניות שלי. "איפה כולם ישנו אחרי הסדר?" שאל בחשדנות.

"מי יישן בכלל? אנחנו מתכננים אורגיה המונית עד אור הבוקר." עניתי את אחת התשובות המתחכמות שלי שתמיד מרגיזות אותו. למרבה המזל פזי חטף מהר את השפופרת מידי, התנצל ברוב נימוס על הפלישה ופירט את סידורי השינה שלנו - מולי וליאור ישנו בדירה של ליאור, דני יישן בחדר האורחים שלנו ואילו פזי ישן איתי, "ואני נשבע לך ששום דבר לא יקרה." הכריז בחגיגיות.

"בסדר, אני סומך עליך פזי, ותשאירו לי קצת עוגה." שמעתי את רוני אומר וידעתי שהוא מתאפק לא לצחוק - פזי מצחיק גם אותו.

הסדר היה נחמד ולא מעיק. כל אחד קרא קצת, שרנו, שתינו יין, אני שתיתי רק כוס אחת של יין מתוק לילדים, הרגשתי לא טוב ונתתי לדני לשתות את שאר הכוסות במקומי, ומיד אחרי האוכל הוא נרדם בחדר האורחים עם כוכבית לידו (ההורים של כוכב לא הסכימו לארח אותה ולכן היא נשארה בהשגחתנו). אחרי הקריאה החפיפית בהגדה אכלנו אוכל טעים מעשה ידי פזי ומולי - החריימה יצאה נהדר ועוגת הקצפת הכשרה לפסח הייתה מעלפת - ובדיוק כשהייתי באמצע הפרוסה השנייה הדלת נפתחה בחטף ולא, זה לא היה אליהו הנביא אלא רוני, עצבני מאוד, שסירב לגעת באוכל, אבל חיסל את רבע הבקבוק שנשאר והלך למיטה. עזרתי לפזי להדיח כלים ולארגן הכל, סידרתי לו את הספה והלכתי למיטה. כמו שחשדתי רוני לא ישן עדיין, אבל היה שתקן ועצוב.

"עזבתי באמצע האוכל." זה כל מה שהוא היה מוכן להגיד. בטח הציקו לו ובלבלו לו את המוח והוא התרגז והלך. "אין לי חשק לדבר על זה, אני עייף. תחבק אותי." ביקש והתכרבל בתוכי. התחבקנו חזק חזק ולא דיברנו על זה.

"עכשיו הכל בסדר?" שאלתי אחרי שמעכתי אותו חזק בין זרועותיי.

"הכל בסדר. בוא נישן." אמר רוני ונרדם.


את רוב החג ביליתי בשינה. נכון שהרוקח אמר שזילרג'י לא גורם לנמנום, אבל מצד שני הייתה אזהרה על הקופסא לא לנהוג כשאתה לוקח את הכדור הזה, וגם לא לרכב על אופניים. ניסיתי להסביר לרוני שזו הסיבה שאני ישן כל כך הרבה, אבל לשווא. כשהוא תוקע לעצמו רעיון לראש הדיבורים שלי נכנסים באוזן אחת ויוצאים בשנייה. "כבר שבוע שלם אתה משתעל כל הלילה במקום לישון, בטח שאתה עייף." אמר בכעס ודרש ממני בתוקף לקבוע סוף סוף תור לרופא.

האמת שאני מתכונן לעשות את זה כבר מתחילת השבוע. כל פעם לפני שאני מתיישב בארבע מול המחשב אני מזכיר לעצמי להתקשר בחמש וחצי למרפאה, ופתאום אני רואה שכבר שמונה בערב ושוב לא התקשרתי. זו לא אשמתי, הזמן פשוט עושה ממני צחוק, אני לא מבין למה רוני לא קולט את זה?

"אני אקח אותך בכוח למיון." הוא איים עלי ולא היטה אוזן להסברי שמיון זה מקום שאליו הולכים עם דלקת ראות וחוזרים עם חולירע אחרת שחטפת מהשכן שלך לספסל, וגם אם הצלחת להתחמק מהווירוסים והחיידקים המרחפים בשפע בחלל האוויר יש סיכוי שתחטוף פצעי לחץ בישבנך עד שתמצא רופא שישים אליך לב.

"אני נורא מצטער שהשיעול שלי הפריע לך לישון." אמרתי, "אבל במקום לכעוס פשוט בוא לישון איתי."

"אני לא עייף." הוא צרח עלי והלך החוצה לעשן.

"מה אתה, מפגר?" נזף בי ליאור, "אתה לא יודע שהיום יום חמישי?"

בטח שאני יודע שהיום יום חמישי, אני לא מפגר."

"יא אהבל. היום יש משחק של מכבי."

"אההה." סוף סוף נפל לי האסימון.

יצאתי החוצה, התיישבתי לצידו, לקחתי ממנו את הסיגריה המאוכלת למחצה, קברתי אותה באדמת הגינה ושאלתי איפה הוא מתכוון לראות את המשחק של מכבי.

"לא יודע, בטח שלא אצל מאור."

"בגלל מה שהיה אתמול בסדר?"

"גם."

"אולי תספר מה קרה?"

הוא מושך בכתפיו בהבעה של ילד עקשן ושותק.

"אז אל תלך, אני אראה אתך את המשחק וגם ליאור יבוא. אפשר להזמין את בוריס וולאדי, ונדמה לי שגם ניצן חוזר הערב."

"זה לא אותו דבר."

"למה, גם הם שותים בירה, תוקעים גרפסים, מגרבצים ומדברים שטויות בדיוק כמו הבני דודים המפגרים שלך."

"כן, אבל הם הומואים."

"זה לא מפריע להם להבין בכדור סל, גזען אחד."

"אני גזען?" הוא מתרגז, "כמעט שנתיים אני סובל את השטויות הפולניות שלך ואני גזען? ומה אתה שקורא לי כושי כל הזמן ואומר שכל הספורטאים הם בבונים מכוערים?"

"טוב, אז שנינו גזענים. ידעתי שיש לנו לפחות דבר אחד משותף, והם באמת מכוערים, והשחקני כדור רגל גם יורקים ויש להם תספורות איומות."

הוא מתחיל לחייך, "לא לכולם, רק לבריטים." ואז הטלפון מצלצל וזה מאור, הבן דוד שלו. בהתחלה רוני מאוד לא נלהב ובקושי מוציא הגה מהפה, אבל מאור לא מתייאש. אפילו דרך הטלפון אני שומע אותו צועק על רוני שיפסיק להיות הומו מניאק ויבוא כבר.

רוני צועק עליו חזרה שהוא בעצמו מניאק וסוף סוף הוא מחייך, כמעט צוחק, ובסוף מעביר את הטלפון אלי. מאור מבקש ממני שאשכנע את החבר שלי לבוא אליו לראות את המשחק כי זה לא יהיה אותו דבר בלעדיו, ואם מכבי תפסיד זה יהיה בגללו.

"אני כבר אטפל בו," אני מבטיח, ושואל מה היה בסדר.

"היו כמה דוסים סתומים שניסו ללכלך על רוני, אבל סתמנו להם את הפה. חבל שהוא הסתלק לפני ששמע איך השתקנו אותם.

"חבל שאני לא שמעתי." אני אומר, ומקבל הזמנה לבוא לראות אתם את המשחק.

"השתגעת? שאני אשב שעתיים ואראה חבורה של מכוערים מזיעים עם חולצות מגעילות מנסים להכניס כדור לרשת עם חור? רק זה חסר לי?"

"אתה כזה הומו." צוחק מאור ושב ומפציר בי שאדאג שרוני יגיע למשחק.

"אתה רואה? למי שאוהב אותך לא חשוב שאתה הומו." אני אומר לחבר הדביל שלי, "יאללה. לך תקנה פיצוחים ורוץ למאור כי אחרת מכבי יפסידו."   

 מבצע

אחרי שרוני נסע לבסיס בהבטחה שהוא חוזר עד הצהרים. נפרדתי ממנו לשלום, גמרתי את הקפה וקמתי ממקומי, כולי מלא רצון טוב וכוונה כנה ביותר לנקות סוף סוף את חלונות המטבח שלנו שלא נוקו זה עידן ועידנים, (אני חושב שאני מזכיר אותם כמעט כל פוסט שני מאז פורים ועדיין הם מלוכלכים כשהיו), ופתאום דפיקה בדלת וניצן (שהספיק כבר להתחייל) צץ בפתח, כולו נרגש ונרעש. "עוד כמה דקות הוא פה, ואני צריך את הבית שלך ריק." הודיע לי בקיצור צבאי נמרץ.

"הוא זה יובל אני מקווה." גיששתי בזהירות, כי אצל חבר'ה בגיל הזה, לך תדע?

ניצן הסתכל בי כאילו הודעתי לו זה עתה שכדור הארץ שטוח ונישא על גב שלושה פילים ולא טרח אפילו לענות לי. "יש מים חמים?" ניגש ישר לעניין, "אולי נחליף סדין ומגבות? אני לא צריך קונדומים, אבל צריך חומר סיכה ו..."

"תרגיע, הכל יהיה בסדר. הבטחתי ואני אקיים. שב, תאכל עוגה, נשאר לנו עוד מסדר פסח."

"לא יכול, לא ראיתי אותו כבר חודשיים, אני כל כך מתרגש." קיפץ ניצן מרגל לרגל והלך אחרי, מפריע לי להחליף סדינים ומגבות.

הרגשתי כמו חדרנית של מלונית, אבל הבטחתי לילד שאם הוא יצטרך חדר פנוי כשהוא ויובל יצליחו להתארגן ולהיפגש סוף סוף שיבוא אלי. מזל שרוני לא היה בבית.

"ולאן אתה תלך?" הוא נזכר פתאום שאני גם יצור אנושי. חרמנות מעוללת דברים נוראים למוח הגברי.

"אה, אל תדאג. תכננתי ללכת לקניות, אני אחזור בצהרים." אמרתי בקלות דעת ונסעתי. הבוס הזהיר אותנו שבחו"ל נלך המון ברגל וכדאי להביא נעלי התעמלות נוחים והישנים שלי נראים נורא, ומריחים אפילו עוד יותר גרוע.

החלטתי שמאחר וביום שישי הזה נפלה לידי הזדמנות לעשות מצווה ולעזור לזוג אוהבים צעירים וחרמנים מגיע לי פרס בצורת נעלי התעמלות חדשים ושמתי פעמי אל הקניון.

כשנכנסתי הסתבר לי שיש מבצע בחנות הנעליים - קנה שתי זוגות נעלי התעמלות ותקבל את הזוג הזול במחיר מציאה של 40 ₪. מי יכול לעמוד בפיתוי הזה?

הבעיה הייתה שאחרי שעה של מדידות עדיין הייתי בשלב מציאת הזוג הראשון. אף נעל לא התאימה בדיוק. זוג אחד לחץ, השני שפשף והשלישי, בנוסף להיותו לא נוח, היה פשוט מכוער, רקום פרפרים בחוטים ורודים זוהרים.

אחרי שמדדתי את כל זוגות נעלי ההתעמלות שבחנות, הזבנית החביבה ניחמה אותי שיהיה בסדר, שלתה מאי שם זוג נעלים לבנות עם פסים צבעוניים באדום ירוק כתום וכחול, וראו זה פלא. דווקא הנעלים הללו עשו חסד עם כפות רגלי המעונות - לא לחצו על האצבעות, לא מעכו את הרגל, תמכו בקשת ברכות והתייחסו בעדינות אל העקב – דמעות של הכרת תודה עלו בעיני כשנעלתי אותן.

אז מה אם הן נראו כאילו המעצב שלהן קיבל את השראתו מקופסת גירים של ילדי כיתה א' (או אולי מדגל הקשת של ההומואים?) לא חשוב, העיקר שלא היו רקומים עליהן פרפרים ורודים זוהרים והן לא נצנצו בזהב ובכסף, וחוץ מזה הן באמת היו נוחות. "ועכשיו נחפש נעל שנייה בשביל המבצע." הודיעה לי המוכרת בחביבות.

הרגשתי איך טיפות זיעה קרה מתחילות לנטוף מעורפי, מתגלגלות לאיטן במורד חוט השדרה שלי. "לא צריך לחפש, אני אקח עוד זוג כזה בדיוק." גנחתי.

"אין עוד זוג כזה במידה שלך, אבל יש משהו דומה של אותה חברה  בצבע קצת שונה," והיא שלפה נעל בצבעים אדום ושחור עם סוליה לבנה. "זו בדיוק אותה נעל, רק הצבעים שונים." בישרה לי בחביבות.

מדדתי וכף רגלי אישרה שאכן מדובר בתאומה של הנעל הקודמת. איך שמחתי שהחיפוש תם, כמעט נישקתי את המלאכית השמנמונת מרוב שמחה.

אחר כך ירדתי לסופר לקנות עיתון וחלב וגיליתי שפה העגלות נמצאות בחוץ. יצאתי החוצה וגילית שבזמן שאני התלבטתי בין עשרות זוגות נעליים הפך האביב הנעים של הבוקר לחמסין מעיק. חטפתי מכת חום והחלטתי לברוח הביתה, גם ליד הבית יש סופר ושם העגלות חונות ברוב תבונה בתוך החנות הממוזגת, לא בחוץ.

מגרש החנייה המה אדם, כל בית ישראל על טפו וזקניו התרוצץ הלוך ושוב בין המכוניות, גורר אחריו עגלות עמוסות קניות. בכוחותיי האחרונים שירכתי את דרכי לעבר המכונית שלי שבתושייה רבה החניתי ליד שלט גדול וירוק, אחרת בחיים לא הייתי מוצא אותה.

סוף סוף הגעתי לקריה. עצרתי מול הסופר הוותיק שלנו, נדחקתי בחנייה צרה מידי בין שתי מכוניות ובניסי ניסים הצלחתי לא לשרוט את האוטו ואפילו לצאת מתוכו בחתיכה אחת. גם הסופר שלנו היה עמוס לעייפה, אבל התעלמתי מההמון, חיש קל קניתי מה שהייתי צריך חוץ מעיתון ידיעות שנגמר. מילא, שיהיה מעריב, חבל שהשבוע לא אקרא את דנה, אולי אשיג עיתון מהשכנים. בדרך לקופה התלבטתי מול מקרר הגלידות ובסוף קטפתי חבילה בטעם קפה - הגלידה הראשונה שלי העונה.

תוך כדי עמידה בתור בדקתי את השעון, כמעט שתיים, הם בטח כבר הסתלקו מזמן, אני מקווה ששמו את הסדינים בכביסה, איך אני מת להתרחץ קצת וללכת לנוח.

סוף סוף הגיע תורי, אני אומר שלום לטניה הקופאית החביבה עלי ושם לפניה את מצרכי המעטים. "לא חבל להפסיד את המבצע?" העירה אותי טניה משרעפי, "קח שתי חבילות גלידה ותקבל את השנייה בחצי מחיר, אז איזה גלידה אתה בוחר?"

אין תגובות:

פרסום תגובה