יום שני, 1 בינואר 2018

1. קוקו וז'וז'ו

אבא של יוסף בן יהודה המכונה בפי חבריו ומשפחתו ז'וז'ו נפטר באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. מיד אחרי מותו בטרם עת, רגע אחרי שקמו מהשבעה, הודיע ז'וז'ו לאימו,לאחיו ולאחיותיו המתאבלים שהוא לא ילך ללמוד משפטים בסורבון כמו שאביו חלם תמיד כי הוא משתוקק להיות מעצב תסרוקות.

עוד בטרם הספיקו בני משפחתו להתעשת מהבשורה שהבן הצעיר של מוריס וז'אנט בן יהודה רוצה להיות ספר הגדיל ז'וז'ו לעשות והכריז שבכוונתו להגשים את חלומו של אביו מכיוון שונה לגמרי, ולעלות לארץ ישראל כמו שאביו חלם תמיד לעשות.

כל מאמציהם של אחיו ואחיותיו המופתעים לעצור בעדו לא הועילו. למרות שמלחמת יום כיפור הסתיימה רק לפני שנה וחצי ומדינת ישראל עדיין לא התאוששה ממנה ז'וז'ו היה נחוש לבצע את תוכניותיו, ולהפוך לישראלי. מיד אחרי שקיבל את חלקו בירושה הצנועה שהוריש לו אביו קם ועלה לארץ, שכר לו דירה קטנה בקריות, ובילה את השנה הראשונה לחייו בישראל בלימודים. בבקרים למד בבית ספר לספרות בבית הקרנות בחיפה, ואחרי הצהרים היה נוסע לאולפן לעברית בקרית ים.

בערבים הוא היה חוזר לדירתו הקטנה ושוקד על הכנת שיעורי בית, ובשבתות נח, טייל ברחבי הקריה או, אם מזג האוויר היה חם, היה הולך לרחוץ בחוף הים. מאחר וז'וז'ו היה בחור נעים הליכות, מאיר פנים, חייכן וטוב מזג הוא התיידד מהר מאוד עם שכניו, ועם חבריו לספסל הלימודים, ולמרות הניתוק ממשפחתו ומאימו האהובה הוא עשה רושם של בחור אופטימי, חייכן ושמח.

יום אחד הגיע לאולפן בו למד ז'וז'ו עברית צעיר שחום ודק אחד בעל פנים רציניים, פה חמור, סנטר תקיף ועיניים צרות ושחורות שהציג את עצמו כקלוד אביטן מהעיר מרסי אשר בצרפת.

"נהדר!" שמחה המורה לעברית, "סוף סוף יש לנו עוד צרפתי אחד בכיתה, אולי אתם רוצים לשבת יחד?" פנתה אל ז'וז'ו שישב לבד אחרי שאירינה היפה נואשה מלפתות אותו לצאת איתה באחד הערבים, ולאות מחאה עברה לשבת ליד אלכס שלא היה חמוד ונאה כמו ז'וז'ו, לא הריח טוב כמוהו, ולא ידע להתלבש ולהסתפר כל כך יפה, אבל הביט בה בלהיטות מתפעלת, והיה מוכן לצאת איתה לאן שתחפוץ רק כדי לזכות במבט חיבה אחד מעיניה הכחולות.

שני דוברי הצרפתית היחידים בכיתת העולים שהייתה מורכבת כולה מדוברי רוסית החליפו מבט ממושך והנהנו זה לזה בשתיקה, אבל ברגע שמבטו הלוהט של קלוד ננעץ בעיניו החומות הרכות של ז'וז'ו עלה חיוך קל ומלוכסן על פניו, חושף לרגע שינים לבנות וחדות, ואילו החיוך התמידי השפוך על שפתיו הורודות של ז'וז'ו נמוג, ופניו הבהירים והעדינים האדימו כאילו שמע זה עתה בדיחה גסה.

היחידה ששמה לב לדרמה הקטנה והאילמת שהתחוללה בין השניים הייתה אירנה היפה. היא הביטה פעם בזה ופעם בשני בשתיקה, ועוד באותו יום העבירה לאלכס פתק קטן וחינני רצוף מחמאות לנעליו החדשות ולבושם הנעים שהיזה על עצמו בשפע, והזמינה אותו לקולנוע. אלכס נענה בשמחה גדולה, וכיום השניים נשואים  באושר, ומגדלים יחד ילדים חכמים כמו אלכס ויפים כמו אירנה. אלכס מעריץ עד היום את אירנה, והיא שכחה כבר את החולשה שלה לז'וז'ו וכיום היא מרוצה שבחרה לעצמה ברוב תבונה בעל כל כך מוצלח, מסור אוהב ונאמן, גם אם הוא ניחן בחוש אופנה לקוי שמחייב אותה להשגיח עליו כשהוא הולך לקנות לעצמו בגדים, נעלים או בושם.

בתום השיעור התפזרו התלמידים לדרכם בהמולה רוסית שמחה ורעשנית, משאירים את שני דוברי הצרפתית לבדם בכיתה הריקה. רק כשנשארו לבד עברו שניהם לשוחח בצרפתית. קלוד סיפר שמשפחתו הגיעה במקור מאלג'יר והתיישבה בעיר מרסי, שהוא גר במרכז הקליטה עם עוד שלושה שותפים רוסים שקוראים לו מאחורי גבו השחור והוא מחפש דירה להשכרה כי נמאס לו מהם, ושאל את ז'וז'ו אם הוא יודע על דירות קטנות ולא יקרות להשכרה.

"נדמה לי שיש אחת בבלוק לידי." אמר ז'וז'ו, "אתה רוצה לבוא לראות אותה?"

קלוד הסכים והשניים יצאו יחד מהכיתה. ז'וז'ו רצה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס, אבל קלוד אחז בזרועו והפנה אותו לעבר מגרש החנייה, ושם גילה ז'וז'ו המופתע שלקלוד יש אופנוע. הוא הסתובב סביבו נרגש ומוקסם, וגילה בתום לב לקלוד שתמיד חלם לרכב על אופנוע, אבל אימא לא הרשתה לו.

"אימא לא הרשתה לך?" גיחך קלוד, וצבט בחיבה את לחיו, "ז'וז'פין המסכנה, לא נורא, אל תתייאשי, אולי בעלך ירשה לך לרכב על אופנוע."

זו הייתה שעת בין ערביים כחלחלה והם היו לבד, עומדים בשוליו של מגרש החנייה הריק שהיה מוקף גדר רשת גבוהה. אחרי שז'וז'ו הנעלב והפגוע מלעגו של קלוד חבט בזרועו והכריז בזעף ששמו יוסף, הדף אותו קלוד לעבר הגדר, הצמיד אותו אל אחד מעמודי הבטון שלה והטביע נשיקה על פיו הרך, "את יכולה לקרוא לי קוקו יוספה." לחש באוזנו של ז'וז'ו שקפא לרגע נדהם, ואחר כך הפשיר והחזיר לו נשיקה.

"איך ידעת עלי קוקו?" חקר ז'וז'ו מנסה להציץ לשווא בעיניו השחורות. הוא לא הצליח כי מבטו של קלוד היה נעוץ בתפס הסרבן של הקסדה שהוא חבש באותו עת על ראשו המטופח של ז'וז'ו.

קלוד משך בכתפיו באדישות, "פשוט ידעתי." השיב בפשטות, דחף קווצת שער חום רך וגלי ממצחו של ז'וז'ו לתוך הקסדה, פקד עליו לשבת על המושב האחורי, עלה על האופנוע, אחז בידיות בחוזקה, הורה לז'וז'ו להחזיק בו חזק, ורק אז שאל אותו מה כתובתו. אחרי שז'וז'ו הסביר לו איך להגיע לדירתו קלוד התניע ודהר במהירות בכבישי הקריות, בעוד ז'וז'ו המפוחד אוחז במותניו בחזקה ונצמד אליו ככל האפשר, ספק נהנה, ספק חושש.

הם הגיעו בשלום לדירתו של ז'וז'ו, ומיד כשהדלת נסגרה מאחורי גבם התנפלו זה על זה בנשיקות, והתפשטו במהירות, משליכים את בגדיהם על הרצפה בחפזונם להגיע למיטה ממנה קמו רק יממה שלמה אחר כך.

אחרי שהם יצאו סוף סוף מהמיטה התיישבו שניהם לאכול יחד ארוחת בוקר. ז'וז'ו הכין להם חביתה וסלט, השקיע בקפה מגורען, וקלה טוסטים זהבהבים. הם טרפו הכל בשתיקה נינוחה שהתנפצה כשקוקו שאל איפה בדיוק בשכונה נמצאת הדירה הזו שעומדת להשכרה. ז'וז'ו השליך מידו את הטוסט האכול למחצה, קם עם כוס הקפה המהבילה שלו ורוקן אותה בהפגנתיות לכיור ואחר כך החל לשטוף ברעש גדול שתי כפיות ומזלג. הוא לא אמר מילה, אבל כל גופו הביע עלבון שצרב את קוקו כמו סטירת לחי.

"נו מה? מה כבר עשיתי?" שאל את ז'וז'ו בפייסנות.

ז'וז'ו הבליע יפחה ובמקום להסביר החל לשטוף במרץ את ספלו.

קוקו קם, נעמד מאחוריו ונישק את עורפו, אף אחד מהם לא היה גבוה במיוחד, אבל הוא היה גבוה מז'וז'ו בחצי ראש, וכשז'וז'ו הסתובב הוא היה יכול להשעין בנוחות את ראשו כל כתפו של קוקו וליבב חרש, "אל תלך." לחש בצרפתית, מתעלם מהחלטתם לדבר רק עברית.

"בסדר." אמר קוקו, "אבל..."

"בלי אבל." קטע אותו ז'וז'ו, "אל תלך, תישאר איתי."

"מה, תמיד?"

"כן." אמר ז'וז'ו בהחלטיות, וכרך את זרועותיו סביב מותניו של קוקו, "תמיד."

"טוב," אמר קוקו, "אבל אני צריך להביא את הבגדים שלי מהמרכז קליטה, ולמצוא עבודה ו..."

"אל תדאג, הכל יהיה בסדר." חזר ז'וז'ו לחייך, "במספרה של איז'ו צריך חופף, אחרי שנביא את הדברים שלך נלך אליו, אני בטוח שהוא ישמח לקבל אותך, רוצה עוד קפה?" 

בשנים הראשונות שלהם יחד הם חיו בדירה הקטנה והבלויה בקרית ים, היו תפרנים, עבדו קשה, חיו בחסכנות ובעיקר למדו להכיר זה את זה. באותה דירה ראשונה הם עברו את המשבר הראשון שלהם כזוג, משבר קשה כל כך עד שהם כמעט נפרדו. זו הייתה מריבה איומה וממושכת ששניהם זכרו תמיד באי נוחות, ולא שלא היו להם מריבות קודמות, אבל עד אז הם תמיד הצליחו להתפייס באותו יום, או יום אחר כך - קודם הם היו מתווכחים בשקט, אחר כך צועקים אחד על השני, ואחרי הצעקות הם היו מתעייפים ופורשים איש לפינתו, מתקררים ונרגעים ואחר כך, בדרך כלל בערב או יום למחרת, היו מתחילים לדבר קצת יותר בשקט ובהיגיון. כל אחד היה שוטח את טענותיו, מקשיב לשני בסבלנות, ומסביר את עמדתו, קוקו בהיגיון ובשקט, וז'וז'ו בדמעות, ותוך כמה דקות הם היו פותרים את הבעיה בקלות, ושוכחים הכל עד הפעם הבאה.

על מה הם רבו? על מה לא? בחודשים הראשונים הם רבו על הכל - תור מי להוריד את הזבל? ומי אחראי על הבישול? ומי על הקניות? ומי אשם שהכיור סתום ושאין חלב בבוקר? ומי צריך לעשות כלים ולקנות לחמניות? והאם צריך בכלל לחמניות טריות כל בוקר או שאפשר להקפיא לחם ולהכניס אותו לטוסטר? ובאיזה טוסטר עדיף להשתמש, הקופץ או זה שעושה פסים?

הם רבו גם על כסף שאף פעם לא היה די ממנו, קוקו התרגז שז'וז'ו קונה יותר מידי בגדים, וז'וז'ו כעס ואמר שעדיף בגדים על נעלים - לקוקו הייתה חולשה לנעלים - והוא היה צועק על ז'וז'ו שזו אשמתו, שהוא התעקש שגם קוקו יהפוך לספר, וספרים צריכים לעמוד שעות על הרגלים, והוא חייב נעלים יקרות כדי שגבו לא יכאב, והוא לפחות לא קונה כל יומיים חולצה חדשה והדוקה כדי להוציא את העיניים לקליינטים החרמנים של איז'ו, הספר הרומני האשמאי.

ז'וז'ו שחיבב מאוד את איז'ו ונהג לעבוד אצלו בכל הזדמנות היה פורץ בבכי, אומר בקול חנוק שאם קוקו חושב שהוא בוגד אז עדיף שהם ייפרדו, ונסגר בחדר השינה השני שלא היה בשימוש. קוקו היה מתעצבן והולך לקנות סיגריות בחנות הפינתית של בבר המרוקאי, יושב ושותה שם עראק, משחק שש בש עם בבר, ולפעמים עם סולומון השמן, ומתמרמר בשקט בינו לבין עצמו, כועס על עצמו ועל הפה הגדול שלו, ועל ז'וז'ו שעושה דראמה מכל שטות, וחוזר הביתה קצת שתוי, אבל הרבה יותר רגוע, ומבשל משהו כדי להסיח את דעתו מהמריבה, ואחר כך מתעקש שז'וז'ו יצא מהחדר ויאכל איתו.

ז'וז'ו היה מסרב בהתחלה ולבסוף נכנע, והם היו אוכלים יחד, משוחחים על כל מיני נושאים שלא נגעו למריבה ונרגעים. אחרי האוכל קוקו היה שוטף כלים בעוד ז'וז'ו מנקה את השיש והכיריים, ותוך כדי כך קוקו היה מחמיא לז'וז'ו, מתחנף אליו קצת, ומשכנע אותו לבוא למיטה, ולפעמים, אם זו הייתה מריבה באמת חמורה, היה אפילו מתנצל בחצי פה, ומבטיח לא לשתות ולעשן יותר, ועומד בהבטחתו בגבורה עד המריבה הבאה.

באותן שנים רחוקות, בטרם היות האינטרנט חזיון נפרץ בעולמנו, שמרו שניהם על קשר עם משפחותיהם בעיקר דרך מכתבים. רק לעיתים רחוקות, ורק אם קרה משהו דחוף, הם היו משוחחים קצרות בטלפון. אחרי שנה של מגורים עם קוקו אזר ז'וז'ו עוז, התקשר לאימו לברך אותה לקראת חג הפסח, ותוך כדי כך סיפר לה שיש לו חבר ושהם גרים יחד כבר שנה.

למרבה הקלתו אימו לא הופתעה כלל, אלא התרגשה, שמחה ושאלה שאלות רבות על טיבו של החבר, מי הוא, ומאין הוא? ואפילו דרשה לדבר איתו אישית כדי לאחל לו חג שמח. ז'וז'ו אסיר התודה על תגובתה הרגועה סיפר תמיד אחר כך בבת צחוק שהייתה לו יציאה טרנס-אטלנטית מהארון והמליץ תמיד לכולם לצאת מהארון באומץ ולא לחשוש.

קוקו לעומתו היה בקשר הרבה פחות חם עם קרוביו, המעיט לדבר איתם, ועוד פחות מזה לספר עליהם. כל מה שז'וז'ו ידע הוא שהם יהודים דתיים שהגיעו לצרפת מאלג'יר, ודיברו בבית ערבית, ושקוקו היה הבן הצעיר ביותר בין שלוש אחים ושתי אחיות שכולם נולדו באלג'יר, וחיו כולם, כולל הסבתא, באותו הרחוב במרסי. הוא היה היחיד מבני משפחתו שנולד בצרפת, וחי רחוק מהוריו שהתקשו להשלים עם עזיבתו את הבית.

יום אחד, בערך שלוש שנים אחרי שהם התחילו לגור יחד, קיבל פתאום קוקו מכתב מצרפת. הוא קרא את המכתב ופניו השחומים האפירו.

"מה קרה?" שאל ז'וז'ו בדאגה, משך מידיו את המכתב והציץ בו בסקרנות אך לשווא, המכתב היה כתוב בערבית והוא לא הבין כלום. "מה קרה לך קלוד?" שאל בחרדה וניסה לקרוא את הבעת פניו של קוקו שתלש מידו את המכתב בתנועה זועפת.

"לא קרה כלום." אמר קוקו קצרות, "לך כבר, אתה מאחר לעבודה."

"אבל קוקו..." ניסה ז'וז'ו שוב, וכבר החלו דמעות מצטברות מאחורי עפעפיו.

"מספיק כבר יוסף, אל תציק לי." קטע אותו קוקו בגסות, וברח למקלחת.

ז'וז'ו הלך לעבודתו ב'סלון יפה' בלב כבד, וכל אותו יום התנהל בכבדות שלא כדרכו, חש כאילו אבן כבדה מעיקה על ליבו.

כשחזר הביתה מצא את הבית אפוף ניחוח תבשילים, ואת קוקו עורך את השולחן, ודאגתו גברה. מאז ומתמיד עזר הבישול לקוקו להירגע ולהסיח את דעתו, וז'וז'ו חש שהתקף הבישול הזה קשור קשר הדוק למכתב שהתקבל באותו בוקר.

"לא הלכת לעבודה היום?" שאל את קוקו, והציץ לסיר המבעבע על הכיריים - קובה, סימן שהמצב באמת לא טוב.

"לא, לקחתי שבועיים חופש." אמר קוקו בקול קודר.

"ככה, סתם לקחת חופש? אבל תכננו לצאת יחד בסוף אוגוסט, מה פתאום לקחת את החופש שלך עכשיו?"

"יוסף, שב רגע פה בשקט, תשתוק ותקשיב לי." פקד עליו קוקו, מושיב אותו ומתיישב מולו, ידיו מונחות על ברכיו, "אתה מקשיב?"

"כן, אני מקשיב." הביט בו ז'וז'ו בדריכות.

קוקו נשם נשימה עמוקה, "אני מבקש שלא תיפגע, ושלא תתחיל עם הסצנות שלך, בסדר?"

ז'וז'ו הנהן, מתוח. "נו, תגיד כבר, מה קרה?"

"הורי, סבתא ורשל אחותי באים לארץ לביקור של שבוע."

"מתי?" שאל ז'וז'ו אחרי רגע של תדהמה.

"הם ינחתו כבר מחר בשדה התעופה, אבל זה בסדר, הם ייסעו קודם לירושלים."

"לירושלים, אבל..."

"כבר הזמינו מקום לכולנו בבית מלון. הם רוצים לטייל איתי בירושלים ובים המלח, ומשם ניסע לכינרת ולגליל, ובעוד שלושה ימים נגיע לחיפה, אולי הם אפילו יקפצו לראות איפה אני גר, נראה אם יהיה להם זמן."

"אני מבין." אמר ז'וז'ו חרש, מרגיש ששפתיו מתאבנות מהלם, "ואני מבין ש... שהם לא יודעים כלום עלי, וגם לא עליך."

"עליך הם יודעים רק שאתה שותף שלי לדירה, ולכן אני מבקש ממך מאוד להעביר את הדברים שלך לחדר השני כדי שאם הם יגיעו לפה הם..."

ז'וז'ו חשק בכוח את שפתיו כדי לעצור את היבבה שבקעה מתוכו, ושקע בכיסאו, משתמט ממבטו המפציר של קוקו.

"נו, די ז'וז'ו, מספיק, הם יהיו פה רק שבוע, אני מאוד מבקש, בשבילי... אני לא יכול..."

"למה אתה לא יכול? למה?" התפרץ ז'וז'ו בצעקת מצוקה שהדהימה את שניהם.

"כי אני לא יכול ז'וז'ו, אני פשוט לא יכול ודי, הם כבר סבלו מספיק בגללי, ועכשיו גם אחותי מתגרשת כי הגיס שלי... עזוב, זה סיפור ישן, הם אף פעם לא יבינו."

"יבינו מה? על מה אתה מדבר? ולמה אחותך מתגרשת?"

"כי בעלה הומו."

"איך אתה יודע?"

"אני יודע כי אני והוא... אם היה לי אומץ הייתי מספר להם הכל לפני החתונה, אבל לא העזתי, ומיד אחרי שהם התחתנו ברחתי לישראל, אף אחד לא יודע למה חוץ ממנו, ועכשיו..."

"אתה אוהב אותו, את הגיס שלך? איך קוראים לו?"

"קוראים לו דוד, וכן, אהבתי אותו מאוד, אבל..."

ז'וז'ו הניח את כף ידו הקטנה על פיו של קוקו, "די, שתוק, אני לא רוצה לשמוע יותר." הוא קם הלך לחדר השינה, משך את המזוודה שלו מעל הארון והחל לארוז במהירות מכל הבא ליד.

"מה אתה עושה ז'וז'ו?" נגרר אחריו קוקו.

"אתה לא רואה? אני לא מוכן שתשקר להורים שלך בגללי, אני הולך."

"מה הולך? לאן אתה הולך?" ניסה קוקו לעצור בעדו, והופתע כשז'וז'ו דחף אותו מעליו בלי התחשבות לעבר הקיר, נוהג כאילו ניסה להכאיב לו. ז'וז'ו מעולם לא התנהג ככה, אפילו כשרבו וכעסו מאוד זה על זה המצב לא התדרדר מעולם לאלימות.

"אני הולך לישון אצל איז'ו, הוא ישמח מאוד לארח אותי." אמר ז'וז'ו ברשעות, ובכוונה לא סיפר לקוקו שאיז'ו הסובל מפריצת דיסק, מוטל כבר כמה ימים במיטה, בקושי יורד לשירותים ולא מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד כאביו והניתוח שהוא עומד לעבור בקרוב.

קוקו לא ויתר בקלות, והם התווכחו על העניין חצי לילה, אבל בסופו של דבר, אחרי שסיפר לז'וז'ו יותר מידי פרטים על הרומן המביש שניהל עם ארוסה של אחותו, הוא היה חייב להפסיק את הויכוח ולצאת לשדה התעופה לקבל את משפחתו. אחרי שקוקו עזב ניסה ז'וז'ו לבכות, אבל לא הצליח בשום פנים ואופן, צערו היה גדול מידי, ודמעותיו שבדרך כלל נזלו בקלות כמו יבשו.

הוא סידר היטב את הדירה, ארז את רוב בגדי הקיץ שלו במזוודות, סידר יפה את בגדי החורף בארון בחדר השני, הוריד את הזבל, אמר לויולט השכנה ממול שהם יוצאים לכמה ימי חופש, הזמין מונית ונסע עם מזוודותיו לאיז'ו.

קוקו ניסה לתפוס אותו מידי פעם בטלפון של 'סלון יפה' אבל באותם ימי טרום סלולרי היה קל מאוד להתחמק משיחות טלפון לא רצויות, והשניים לא שוחחו זה עם זה במשך ארבע ימים ארוכים ומייסרים שעברו לאט מאוד.

ביום החמישי דיווש ז'וז'ו באיטיות על אופניו של איז'ו בדרכו מ'סלון יפה' לביתו של איז'ו, נושא איתו את הקניות, ומצא את קוקו יושב וממתין לו על סף הדלת.

הם עמדו והביטו זה בזה בזהירות כמו שני אויבים, וכל אחד חשב שהשני נראה מותש ואומלל, השתוקק לחבק ולנחם, אבל התאפק.

"איפה איז'ו?" שאל לבסוף קוקו.

"בבית חולים, הוא עבר את הניתוח בגב אתמול וישתחרר רק בעוד שבועיים, הבת שלו נמצאת איתו, היא תגיע לכאן עוד מעט."

"אז בעצם אין לך סיבה לגור כאן יותר, אתה יכול לחזור הביתה."

ז'וז'ו משך בכתפיו, "מה בית? אין לי בית." אמר בהבעת פנים טראגית, השעין את האופניים על הקיר ונכנס פנימה עם הקניות.

קוקו המדוכדך נכנס אחריו בשתיקה, ועזר לו לסדר את הירקות הפירות ודברי החלב במקרר ובמזווה.

"רוצה קפה?" הציע ז'וז'ו אחרי שהכל היה במקום.

"כן, בבקשה."

הם הכינו יחד קפה, פרסו עוגה שז'וז'ו אפה יום קודם, והתיישבו זה מול זה. "סיפרתי להם." אמר קוקו אחרי שנגס מהעוגה, ושיבח את טעמה.

"מתי?" הופתע ז'וז'ו, והניח את ספלו על השולחן.

"לפני שעה בערך, כשהגענו הביתה ולא מצאנו אותך הם שאלו איפה אתה ואז..." הוא בלע את רוקו, "ואז סיפרתי להם שעזבת כי... אמרתי להם שאנחנו חיים יחד, ובגלל שביקשתי ממך לשקר ולהעמיד פנים שאנחנו רק שותפים לדירה ולא... לא זוג, נעלבת והסתלקת ולכן..." הוא השתתק ושפשף את עיניו באגרופיו כמו ילד עצוב.

"ומה הם עשו?" חקר ז'וז'ו בנשימה עצורה, "הם כעסו עליך?"

"קצת, אבל בעיקר התאכזבו." נאנח קוקו, קם והסתובב, הופך את גבו לז'וז'ו כדי להסתיר ממנו את דמעותיו.

ז'וז'ו שלא יכול היה לעמוד יותר במראה סבלו קפץ מכיסאו ונחפז אליו כדי לחבקו ולנחם אותו.

"בבקשה, בבקשה ז'וז'ו, תחזור כבר, אני לא יכול בלעדיך." לחש קוקו, ונאחז בו בכוח.

"בסדר." אמר ז'וז'ו בחיפזון, מפר באחת את כל ההבטחות שהבטיח לעצמו להיפרד מקוקו ויהיו מה, ועוד באותו לילה הם החזירו את כל בגדיו חזרה לחדר השינה המשותף שלהם, ונרדמו יחד חבוקים.

אחרי כמה שנים רזות של חיים בדירה שכורה ומאבקים לא נגמרים במשיכת היתר החל מצבם הכספי להשתפר. אביו של קוקו נפטר והוריש לו להפתעתו סכום כסף נאה, ואימו של ז'וז'ו מכרה את דירתה בפאריס והלכה לגור עם אחותו (שנפרדה מבעלה מיד אחרי שילדה תאומים), וביקשה מז'וז'ו לקנות בכספה דירה בישראל כדי שאם תחליט לעלות לארץ יהיה לה איפה לגור.

הם קנו שתי דירות נאות באותו בלוק, באחת גרו ואת השנייה השכירו, ובדיוק אז קיבלו הצעה מצוינת מיפה, בעלת 'סלון יפה' שרצתה לפרוש, וביקשה שהם ינהלו במקומה את הסלון שלה. אחרי משא ומתן שנמשך שלושה ימים מתישים ורווי ויכוחים היא הסכימה להניח להם לשפץ את המקום המיושן מעט, ולהחליף את שמו לסלון מרסיי, וכל זאת תמורת רבע מהרווחים העתידיים שלהם.

כל העיסוקים הללו - קנית הדירות, ושיפוץ הסלון, העסיקו אותם מאוד, וגזלו את כל זמנם ומרצם. יום אחד התעורר ז'וז'ו חרמן, ונזכר, מופתע, שכבר למעלה משבועיים לא היה להם סקס. הוא פשפש בזיכרונו ונדהם להיווכח שהוא היה כל כך עסוק ומוטרד בזמן האחרון עד שאפילו לעשות ביד לא היה לו זמן וחשק.

ז'וז'ו נגע בזקפתו, התענג על קשיחותה, החליט שהוא רוצה לחלוק אותה עם קוקו, ונפנה אל בן זוגו מזה שבע שנים ששכב לצידו ונחר בשקט. "קוקו..." לחש, ליטף את בטנו, והוסיף נשיקה על כתפו.

"עזוב." הדף אותו קוקו מתוך שינה, והפנה אליו את גבו. ז'וז'ו התאבן מעלבון ותדהמה - ככה... חשב לעצמו, פגוע ונעלב, וגם חרמן, אז אל תעשה לי טובות, יש אחרים שכן ירצו אותי, הרהר לעצמו בזעף, זינק מהמיטה למקלחת, נעל את הדלת, התקלח, חפף את הראש פעמיים, ואחר כך עשה ביד כשהוא מקפיד לבזבז את כל המים החמים, ולהתעלם מקוקו שדפק בדלת בעקשנות, וניסה לשכנע אותו לפתוח כי הוא מת להשתין.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" התרגז קוקו כשז'וז'ו הגיח סוף סוף מהמקלחת.

"תנחש." הטיח בו ז'וז'ו בעוקצנות מבשרת רעות, ופנה להתלבש בלי להגיד כרגיל בוקר טוב ולהציע קפה וקרואסון, ורק אז קלט קוקו שהוא נמצא בעיצומה של מלחמה שהוכרזה בלי לשתף אותו.

"אבל מה קרה חמוד?" ניסה לפייס את בן זוגו האהוב, והוסיף ליטוף לקפה שהגיש לו, מרגיש אשם ונזוף, ויחד עם זאת קצת חסר סבלנות לסצנות של ז'וז'ו.

"לא קרה כלום, וזו הבעיה." החזיר לו ז'וז'ו, לגם מהקפה שקוקו הכין לשניהם, העיר שהוא פושר מידי ומתוק מידי, ושפך אותו בהפגנתיות לכיור.

"על מה אתה מדבר ז'וזף?" איבד קוקו את סבלנותו, ולגם מהקפה שבאמת היה פושר מידי ומתוק מידי.

"עוד תראה." ענה ז'וז'ו בקול מבשר רעות, "אבל לא עכשיו, היום אני עסוק מידי." הכריז במסתוריות, והסתלק לטפל בהזמנת הציוד לסלון החדש כמו שנקבע עוד אתמול.

קוקו משך בכתפיו בהשלמה, החליט שזה רק ז'וז'ו הדראמה קווין ולא שווה לעשות עניין מהשטויות שלו, ונסע כמתוכנן לסלון החדש שלהם כדי לפקח על הקבלן.

לאורך כל אותו יום שניהם היו עסוקים וטרודים כצפוי מבעלי עסקים שפותחים בעוד כמה ימים מקום חדש, אבל ז'וז'ו לא רק בחן ציוד לתספורת, גילוח וטיפוח, אלא גם את המוכרים, שחלק נכבד מהם היה מחובבי הגברים, ושמח לגלות שיש המון צעירים יפי תואר ולהוטים בעסקי המספרות והיופי, ושעוד לא נס ליחו, והוא מסוגל לעורר עניין בגברים אחרים.

"הערב אני יוצא לבלות, יש לי דייט." בישר לקוקו המופתע אחרי שהם שבו ונפגשו לארוחת צהרים במסעדה של סמי השמן, מסעדה שהייתה ממוקמת ברוב נוחות מול סלון מרסיי.

"מה יש לך?" נדהם קוקו, ורכן לעברו מופתע, "מה עובר עליך יוספה? קיבלת וסת?"

"אידיוט!" צעק עליו ז'וז'ו, וזרק עליו את המפית.

כל הנוכחים במקום הפנו אליהם את מבטם בסקרנות, אבל ז'וז'ו התעלם מהם, ובצרפתית רמה וכועסת מאוד הסביר לקוקו מה בדיוק עובר עליו.

"אבל ז'וז'ו, חמוד... אני בכלל לא זוכר מתי זה קרה." לחש קוקו, מבוהל מעט מעוצמת כעסו של בן זוגו, שהיה עליו להודות בינו לבין עצמו, הוא הזניח מעט בזמן האחרון.

"זה קרה הבוקר, ולי נמאס קלוד, אני רק בן שלושים ואני עדיין רוצה לחיות!" התמרמר ז'וז'ו בקול רם מידי לטעמו של קוקו

"האמת שאתה כבר בן שלושים ואחת." תיקן אותו קוקו, טעות שהוא הצטער עליה מרה בשבועות הנוראיים שבאו אחר כך, כי במקום לענות לו בהיגיון ז'וז'ו הדף את כסאו לאחור, סינן קללה והסתלק, מטיח את הדלת אחריו בכעס. הוא חזר רק למחרת בבוקר עם סימן מציצה גדול על צווארו, מסרב להסביר או להתנצל.

"ככה..." התעצבן קוקו, "אם אתה יכול אז גם אני, רק תראה." וכבר למחרת הוא נחת בדירתו המטופחת של רוברט - מעצב הסלון שלהם (או ראובן כמו שהוריו קראו לו לפני שהפך למעצב אנין טעם) שכרכר סביבו בהתלהבות מהרגע שהם נפגשו, ולא האמין למזלו הטוב כשקוקו נענה לפתע לחיזוריו.

מאז המצב הלך והסלים, הם ישנו כל אחד בחדר נפרד, הפסיקו לאכול יחד, ודיברו רק על עסקים, עוקצים ומעליבים זה את זה בדייקנות מכאיבה שרק בני זוג שמכירים זה את זה היטב מסוגלים לה.

למרות התערערות הזוגיות של בעלי הבית הפתיחה החגיגית של סלון מרסיי התקיימה כמתוכנן. כל מכריהם, מיודעיהם ומעריציהם של קוקו וז'וז'ו הגיעו עם בני ובנות זוגם, כולם שמחים וחגיגיים, ורק חתני השמחה נשארו רציניים ומתוחים, העמידו פני מאושרים, ושנאו כל רגע ממסיבת הפתיחה.

אחרי שהמסיבה הסתיימה וכל האורחים הלכו הביתה שבעים מהקייטרינג שסיפק סמי, ומרוצים מהעיצוב המרהיב של הסלון ומתלושי ההנחה שקיבלו (רעיון מבריק של רוברט) נשארו קוקו וז'וז'ו רק עם סמי טוב הלב, היחיד ששם לב לחריקות בזוגיות שלהם.

"הכל נגמר סמי, אתה יכול ללכת הביתה, המנקים יגיעו בבוקר לסדר הכל ויחזירו את הכלים שלך למסעדה." אמר קוקו וסיים את כוס השמפניה שלו שכל הבועות התנדפו ממנה מזמן.

"אני יודע, אבל ילדים..." סמי הניח את ידו השמאלית העבה והשעירה על כתפו של קוקו, ואת הימנית שהייתה עבה ושעירה לא פחות על מותניו של ז'וז'ו, וקירב אותם זה לזה, "עכשיו, כשגמרתם לסדר את הסלון היפה שלכם, לא הגיע הזמן שתסדרו גם את האהבה שלכם."

"האהבה שלנו נגמרה מזמן." הכריז ז'וז'ו בדרמטיות, ועיניו התמלאו דמעות, גם בגלל השמפניה ששתה, וגם בגלל הגעגועים לקוקו, געגועים שלא הרפו ממנו למרות כל הגברים האחרים שידע מאז אותו בוקר גורלי.

"שלי לא נגמרה." רעד קולו של קוקו ששתה גם הוא קצת יותר מידי שמפניה, והיה עייף מסטוצים ריקניים, וחולה געגועים לבן זוגו הוותיק והאהוב.

"כן, ראיתי איך אתה מתחנף לרוברט, המלוקק הזה, ורק שתדע שהוא בעצם כולה ראובן מראש העין."

"אני יודע." אמר קוקו בעצב, "הוא רוצה שאני אעבור לגור איתו." לא התאפק להוסיף.

"אז בבקשה, לך תגור איתו, כאילו שאכפת לי!" צעק ז'וז'ו שהיה אכפת לו ועוד איך, אבל הוא היה מוכן למות ולא להודות בזה.

"ילדים... ילדים... מספיק עם זה." נזף סמי ברוך, כרך סביבם את ידיו החזקות והוליך אותם לדירתו שנמצאה מעל המסעדה שלו. הוא הושיב אותם במטבחו המרווח והגיש להם קפה ועוגה, ותוך כדי כך נזף ופייס, חיבק ונישק, ליטף והתחנף, ופה ושם קצת כעס על עקשנותם ובכוח אישיותו התקיפה והאבהית הצליח להפשיר את כעסם. הם השלימו והתחבקו, והוא הצטרף מאושר וקצת שתוי לחיבוק ואז, בלי שהם ידעו איך זה קרה, שלושתם מצאו את עצמם במיטתו הגדולה, חוגגים בסקס פרוע את פתיחת הסלון החדש שלהם.

זו הייתה הפעם הראשונה שלהם להיות בשלישייה, והם נהנו מאוד, אבל אחרי שסמי נרדם והחדר הדהד מקול נחירותיו הרועמות הם הרגישו פתאום נבוכים, וחמקו משם בשקט לדירתם.

"סליחה שהייתי כזה... כזה עייף בזמן האחרון, אתה צדקת, הזנחתי אותך, אבל גם לך לא היה לי זמן אלי." אמר קוקו כשהם נכנסו סוף סוף הביתה, והוסיף ליטוף וחיבוק, "אתה מוכן לבוא להתרחץ איתי?"

"בכיף, בתנאי שנלך לישון יחד, עצוב לי לישון בלעדיך קוקו."

"גם לי ז'וז'ו, בוא."

הם ישנו שוב באותה מיטה, חבוקים מאושרים מאוד לחזור להיות שוב יחד, אבל המצב לא חזר לגמרי לקדמותו כי מאז אותו משבר התהוותה ביניהם מעין הסכמה שבשתיקה שמעכשיו הם יעשו מידי פעם סקס עם אחרים, אבל לא בנפרד אלא יחד, בשלישיה.

למרבה הצער הם לא הצליחו לשמור תמיד על ההסכם הנבון הזה, בעיקר בגלל ז'וז'ו שהיה נסחף לפעמים בגלל גבר זה או אחר. קוקו תמיד כעס ונעלב ופעם, בגלל חמי ידידם, הוא אפילו עשה לז'וז'ו פנס בעין, מה שלא הפריע לו, שנה אחר כך, לקבל קראש נוראי על ניצן, החופף הצעיר והחמוד שלהם.

למרות כל אותן תקלות הם תמיד הצליחו להשלים, לסלוח ולהתפייס ושוב להיות יחד, קצת בגלל ההרגל והחשש להיות לבד, וקצת בגלל האהבה שלהם זה לזה, ואולי גם בגלל ג'נט - אימו של ז'וז'ו שבאה לגור לידם.

למרבה הפלא היא התחבבה מאוד על קוקו שהעריץ אותה, והצליחה בעצם נוכחותה הנשית השלווה להרגיע את המריבות שטלטלו את חייהם. חייהם התנהלו בנחת ובשלווה עד שג'נט נפטרה פתאום בגלל התקף לב לא צפוי, ובדיוק אז חמי, ידידם הוותיק, הפתיע אותם והביא ילד עם חברה לסבית, ומדלן, בת דודתו, הרווקה המתבגרת של קוקו, החליטה לעלות לארץ ולגור לידם, ובעקבות זאת ז'וז'ו ירד פתאום מהפסים והחליט שגם הוא רוצה להיות אבא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה