יום רביעי, 14 באוקטובר 2020

1. זמן קורונה

הסגר הראשון דווקא לא היה נורא כל כך, היו בו אפילו נקודות חיוביות. התנועה נעשתה הרבה יותר דלילה, לא היו כמעט פקקים, היה שפע מקום חניה ונפטרנו מהכאב ראש הנוראי של סדר פסח. במקום להתלבט ולהתווכח איפה נעשה את הסדר ותור מי עכשיו לארח ולהתארח פשוט נשארנו בבית וחגגנו על פי טעמנו. אחרי קריאה חפיפית בהגדה ושירה במקהלה של 'מה נשתנה' אכלנו בכיף מה שהתחשק לנו בלי לסבול גפילטע פיש וצימס ושאר מאכלי חג מגעילים.

לפליאתי הרבה רוני התעקש על מרק עוף וקניידלך שהבנות בישלו בשמחה, ואת העוף המכובס נתנו לרוקי שהתענג עליו מאוד. גם אחר כך היה בסדר גמור, היה נחמד לא לסבול מדורות מחניקות של ל"ג בעומר ולא הצטערתי בכלל שגם יום העצמאות עבר בשקט.

נכון, היה קשה לעבור את החופש הגדול בלי קייטנות ועם כל המגבלות המציקות הללו, אבל בישוב שלנו כלל לא היו מקרי הדבקה, ולמרבה המזל התאומים של סולי הרבו להתארח אצלנו ולשחק עם הילדים שלנו ועל הדרך לשמור על מיני המתוקה. מודה שדי צפצפתי על הגבלת המרחק והמשכתי לטייל כל בוקר כרגיל עם הכלב, ובדרך כלל הצטרף אלינו גם טופי, הכלב של השכנים. טיילתי בלי מסכה וגם המטיילים האחרים שפגשתי ויתרו על מסכה כי מה הטעם לשים מסכה כשאתה מסתובב ביער בין עצים וקוצים? שמתי על עצמי מסכה רק כשנכנסתי לסופר, או כשהלכתי לעבודה.

כולנו המשכנו לעבוד כרגיל, פחות שעות במקרה שלי, ומהבית במקרה של אורה ששנאה את הזום, אבל נאלצה להסתגל, וכרגיל במקרה של אירה. גם רוני המשיך לעבוד כרגיל, אבל מאחר והטיסות לחו"ל בוטלו הוא קורקע ונשאר בארץ ואת כל הפגישות והישיבות עם חברות זרות הוא עשה בזום.

הקיץ היה נורא חם השנה והמזגנים שלנו עבדו שעות נוספות, אבל איכשהו שרדנו את זה, ואז התחיל הסגר השני, הקשה יותר מבחינתי כי סגרו לי את מקום העבודה לגמרי. הפכתי למובטל שחי מדמי אבטלה וקיבלתי פחות שכר, אבל עבדתי הרבה יותר מפני שלפתע מצאתי את עצמי מוקף בחבורת ילדים שעלי לשעשע איכשהו ולדאוג שילמדו לפעמים, והכי חשוב, שלא יהרגו אחד את השני. עם הילדים די הצלחתי, אבל  אהבה בימי קורונה זה עסק קשוח ובעצם משימה בלתי אפשרית בגלל שבן זוגי האהוב וההיפר אקטיבי התחיל לעבוד רק מהבית ומרט כהוגן את עצבי.

עוד דבר שהקשה עלי מאוד זה עניין האוכל. אין מסעדות וכולם בבית ופתאום היה צריך לדאוג להכין לכולם אוכל, כל יום וכל הזמן, ופתאום כולם נעשו מפונקים ואניני טעם, ולכולם הייתה ביקורת, אבל אף אחד לא טרח לעמוד בפועל במטבח בחום הלא אנושי של הספטמבר הכי חם אבר ולהכין משהו.

משום מה הכל נפל רק עלי כי הרי בין כה וכה אתה לא עובד חמי, ומה דעתך שתעשה לזניה כמו בתוכנית ההיא? או מוסקה כמו בתכנית האחרת? ולמה יש כריות נוגט ולא וניל כמו שאני אוהב? ולמה שוב נגמר החלב? ולמה הגלידה נגמרת כל כך מהר? ולמה השניצל עבה כל כך? למה פה ולמה שם.

היום רבנו כי הכנתי שוב סלט קולסלאו אמריקאי, ומאחר ובפעם הקודמת לא חתכתי את הכרוב מספיק דק לטעמו ניסיתי לחתוך אותו הפעם במכשיר הזה שחותך סלט, ולדעתו הכנסתי יותר מידי כרוב לקערה והכל נתקע שם, והוא התרגז עלי שבסוף אני אשבור את הציר של הסכין, ואני לא יודע שאין להשיג יותר את הקוצץ סלט הזה ו...

התרגזתי עליו שהוא לא עושה כלום חוץ מלהסתכל עלי ולמתוח ביקורת, ועדיף שיסתום כבר, ואם לא נאה לו שילך לאכול אצל אימא שלו.

הוא כעס בחזרה ואמר שהייתי מת לדעת לבשל טוב כמו אימא שלו ושבכלל אין לו חשק לאכול והסתלק לדירה למטה, שם הוא סידר לו מעין חדר עבודה בסלון, ואוי ואבוי למי שמעז לנשום אפילו לידו כשהוא בזום בעוד איזה ישיבה מפגרת.

פתאום הבנתי שאני פשוט שונא להיות איתו בבית יום אחרי יום, ושאני הרבה יותר נהנה להתגעגע אליו במשך היום מאשר באמת לבלות איתו. כלומר, לבלות בחופשה זה בסדר, אבל לחיות את חיי היום יום המתישים והמוגבלים האלה שכולם כל הזמן בבית וכל הזמן אוכלים ורבים זה פשוט זוועה.

אחרי שסיימתי את הבישולים לאותו יום הסתלקתי לעבודה שלי שלמרבה המזל נמצאת במרחק של ק"מ פחות או יותר מהבית. נכון שהכל סגור ואין קהל, אבל את הגינה צריך להשקות, וצריך לעשות סיבוב ולבדוק שהכל בסדר בבניין עצמו, שאין דליפות ואין הצפות ושאר צרות.

לפני כמה ימים כשהיה חמסין נוראי הגיעו אלינו ריחות ואפר מהיערות הבוערים סביב נצרת והייתי ממש מודאג, אבל תודה לאל אצלנו לא נשרף כלום.

עוד דבר שנורא מעצבן אותי זה שכולם נעשו פתאום היפוכונדרים וכל הזמן אנשים חוששים שנדבקו חלילה, שמים לב לכל כאב ראש או התקררות קלה שפעם בקושי היו מתייחסים אליה. אולי זה בגלל שבכל מקום בודקים חום?

אולי לא נחלה בקורונה, אבל אני פוחד שנצא מדעתנו בסופו של דבר, אם לא בגלל הסגר אז בגלל ההתנהגות הפושעת והלא אחראית של ראש הממשלה שלנו וחבורת הפושעים הדפוקה שהוא מכנה ממשלה, ועל הבוגד הזה, גנץ, אני בכלל לא רוצה לדבר.

אני מודה בפה מלא, שונא את ראש הממשלה ומבחירות לבחירות אני שונא אותו יותר. למרות הפרצוף החמוץ של רוני הלכתי להפגין על הגשר ליד הבית והרעתי בלב לכל המפגינים בבלפור. אני שונא לריב על פוליטיקה, אבל אני לא יודע מה אני אעשה אם הוא עוד פעם יגיד שבבחירות הבאות הוא יצביע בנט. סוף סוף גם הוא הבין שהליכוד הפך למפלגת הליקוק לביבי ומה הפתרון שלו? להצביע לבנט הפשיסט עם השקדייה הרעילה שלו?

לפני שסגרו סופית את הספרייה הרשו לכולם לקחת כמה ספרים שבא להם. לקחתי איזה שש ספרים ואני לא מצליח להתרכז ולקרוא אפילו אחד. נגמרה לי הסבלנות, לא מצליח ליהנות מכלום, לא מספרים, לא מסרטים ולא מסדרות שפעם הייתי בולע בכמויות. הכל נראה לי טיפשי ומיותר, רק פה ושם אני מצליח לסבול פחות או יותר איזה סרט דוקו. מאז הסגר עשיתי מנוי אינטרנט לעיתון הארץ ושדרגתי את התשתית של האינטרנט בבית כדי שנטפליקס לא יתקע לי כל הזמן. חבל שאני עצבני מידי וחסר סבלנות מכדי ליהנות ממנו.

היום שוב התחיל סיפור חדש עם היועמ"ש ומלחמתו בביביסטים שאולי היא סתם פייק ובעצם הוא משתף פעולה עם ביבי? לך תדע. ומה עם טראמפ שכן חלה או לא חלה בקורונה ולמה לעזאזל הוא מתנהג כמו מסטול ומדבר עוד יותר שטויות מהרגיל?

אני כל כך זקוק לחופש מכל הבלגן הנוראי הזה, נזכר בגעגוע בטיול האחרון שלנו לבוקרשט ומתמלא עצב וייאוש. שמעתי ברדיו שיש אפשרות לטיפול נפשי בטלפון למי שמרגיש שהוא זקוק וזה אפילו חינם. עוד כמה ימים מטורפים כאלה ואני אתקשר אליהם ואבקש עזרה, או שארצח את רוני, מה שיבוא קודם.

***

"יש!" צעק רוני בהתלהבות וזינק ממקומו מעיף ניירות לכל עבר.

"מה יש?" התעוררתי בבהלה מהתנומה שנפלה עלי באמצע החדשות, הייתי ממש עייף אחרי יום שלם עם הילדים. היום עשיתי להם חוג של ריקודי עם. בנעורי המאוד רחוקים, אי שם בשנות התשעים העליזות אהבתי לרקוד ריקודי עם וכמעט שהגעתי לפסטיבל המחולות בכרמיאל, אבל באיזה שלב האחים הדפוקים שלי התחילו ללעוג לי על התחביב הנשי הזה וכמו טיפש לקחתי ללב והפסקתי לרקוד. מתברר שלא שכחתי את הצעדים של אף ריקוד. רקדתי את צדיק כתמר יפרח כאילו אני שוב בן שש עשרה מתלהב והילדים חיקו אותי בכישרון ובמרץ ואפילו מיה, הבת החמודה של השכנים שטופי שייך להם והיא החברה הכי טובה של נמרודי (שהיא מכנה נימי) הצטרפה בהתלהבות.

"אני מציע שנעשה את זה כל ערב כמו שאנחנו מתעמלים כל בוקר עם אברי וטלי." הציע נמרוד בחשיבות, וכולם הסכימו שכן, זה רעיון מצוין.

"מה דעתך לפתוח קייטנה רב גילית?" הציעה אימא של מיה וקרצה לסולי שבא לקחת את התאומים ששהו אצלנו גם היום.

"רעיון מצוין." צחק סולי, "אתה ממש מוכשר בקטע הזה חמי."

"אני משתדל, יש לי ברירה." רטנתי, אבל האמת, אני די מבסוט מעצמי. החלטתי שאצלנו הילדים לא יתעפשו מול המסכים כל היום אלא ילמדו דברים מועילים וישתלמו במה שקוראים כישורי חיים. לימדתי אותם לבשל כל מיני דברים פשוטים, לנקות ולשטוף, לעשות קניות בצורה נבונה, להשקות את העציצים ולטפל בגינה, הרשיתי להם אפילו לגזום את הוורדים, בהשגחה קפדנית שלי כמובן, וכל פעם שהיו מזעיקים אותי לטפל בברז נוזל או בביוב סתום הייתי לוקח את נמרוד שמיניתי לעוזר שלי, ומלמד אותו איך להתמודד עם כל הבעיות המציקות הללו. למזלי הם ילדים ממש טובים והיה ממש כיף.

"מה אתה שמח כל כך רוני." תהיתי אחרי שהצלחתי להתנער ולהתיישב.

"פותחים שוב את נתב"ג." ביאר לי רוני, מחייך מאוזן לאוזן.

"אבל..." התחלתי למחות כי מה נתב"ג פתאום, לאן יש לו לטוס כשכל העולם בסגר? אבל הנייד שלו צלצל לפתע, משמיע את המנגינה המיוחדת לקוץ, הבוס הנערץ של רוני ששמו האמיתי הוא שגיא, ומיד הבנתי שסגר או לא סגר, בקרוב מאוד רוני עומד לטוס לחו"ל.

הוא ממש אוהב את נסיעות העסקים האלה ומתרוצץ לו באירופה בחדווה ובשבילו קפיצה לחו"ל זה כמו בשבילי נסיעה לחיפה.

רוני הספיק לנסוע לחו"ל עוד פעמיים לפני שגם באירופה התחילה התחלואה לעלות. בדרך מאוד אופיינית לו הוא הסתלק בדיוק לפני שהחליטו לסגור שוב את בתי הספר. לא שהוא היה מסוגל להעסיק את הילדים יום שלם, אבל לפחות כשהוא היה לא הייתי לגמרי לבד. הייתי מודאג בעיקר בגלל התאומים ששנת הלימודים הראשונה שלהם התחרבשה לגמרי בגלל הקורונה. מי שבאמת עזרה לי הכי הרבה הייתה אביב, התאומה של שקד, שבדרכו שלו גם ניסה לעזור, אבל הוא היה טוב בעיקר במשחקים ובטיולים, קצת פחות בלימודים. אביב לעומתו הייתה ממש נהדרת, ילדה בת חמש עשרה בקושי, יפה מאוד, חכמה להפליא ובעלת כריזמה וכושר מנהיגות מדהימים. התאומים של אירה ורוני העריצו אותה, ובזכותה הם למדו קרוא וכתוב במהירות מפליאה. דווקא אורה שהוראה הוא המקצוע שלה לא עזרה כלל. היא הייתה תקועה כל הזמן בזום השטני הזה שגרם לה כאבי ראש קשים, ובשעות ההפסקה שלה היא הייתה מאפילה את החדר, פוקדת על כולם לשתוק ושוכבת במיטה עם מטלית רטובה על המצח. 

רוני חזר עם מזוודה מלאה מתנות לכולם, שזוף ולבוש בגדים חדשים, עליז ושמח מאוד, ובמקום להתקבל בחיבוקים ובנשיקות הוא נתקל בפרצוף הזועף והלא מגולח שלי וחטף תלונות ונזיפות מלא חופנים.

הוא היה אמור להגיע כמה ימים קודם, אבל החליט, בספונטניות פזיזה, לקבל את ההזמנה של אנג'לו ולקפוץ יחד איתו ליוון, לנופש קצר.

"נו, אז איך היה ביוון?" הטחתי לעברו במרירות שלא ניסיתי אפילו להסתיר.

"היה כיף גדול, אני ואנג'לו בילינו נפלא." השיב לי רוני בקנטרנות, ממשיך את המריבה שהתחלנו בה עוד כשהוא היה באיטליה, מריבה שהחלה להתבשל על אש קטנה עוד חודש קודם, כשגיליתי שהוא מבלה שעות בשיחה עם טיפוס אחד, איטלקי צעיר, כחול עיניים ובהיר שער, בשם אנג'לו.

בזמנו הוא היה זה שכעס שאני מתכתב עם חברים ווירטואליים ועכשיו הגיע תורי לכעוס, ומה שהכי עצבן אותי היה שאותו אנג'לו לא היה בעצם וירטואלי. הם הכירו אחד את השני באיזה כנס מקצועי עוד בשנה שעברה, לפני שידענו שיש קורונה בעולם, ועם הזמן למדו לחבב אחד את השני מאוד, יותר מידי לטעמי. למעשה אפילו לא ידעתי אם הבחור הנאה הזה הוא הומו או שהוא סתם צעיר נחמד שנהנה להתרועע עם רוני, אבל הרגשתי שבן זוגי הוותיק מקדיש לו זמן רב מידי, זמן שהוא גוזל ממני.

רוני לא מגיב טוב לטענות והאשמות, הוא שונא להרגיש אשם, ואני מניח שבסתר ליבו הוא ידע שזה לא בסדר לבלות לך בכיף שלך בחו"ל כשאני תקוע בבית עם הילדים, ובמקום לנסות להתפייס איתי ולהרגיע אותי, ואולי גם לעזור קצת, הוא צעק עלי בחזרה, ושאל די בחוצפה מה עובר עלי לכל הרוחות? ולמה אני מתנהג כמו כוסית לפני וסת?

"מה עובר עלי?" התרתחתי בזעף, "אני אגיד לך מה עובר עלי, עובר עלי שאני תקוע בבית עם ארבעה ילדים, ששנים מהם הם שלך, כבר חודשיים בלי עבודה, ובלי משכורת נורמלית, אורה ואירה עסוקות מידי ולא יכולות לעזור, ההורים שלי פוחדים מקורונה, וגם הם לא יכולים לעזור, וגם אימא שלך לא, כל הבית נופל עלי ואתה, במקום לעזור קצת, מבלה לך עם איזה אנג'לו אחד, זה מה שעובר עלי, ושלא תעז לקרוא לי כוסית, חוצפן שכמוך, בוגד אחד!"

"לך תזדיין." סינן רוני בנבזות, אסף את התיק שהניח קודם על הרצפה והסתלק כל כך מהר עד שלא הספקתי לשאול אותו עם מי לדעתו אני יכול להזדיין בתקופה הזוועתית הזו.

***

הוא חזר רק בערב, הילדים, מותשים מהביקור הממושך של אביב ושקד שהעסיקו אותם כל אחר הצהריים, כבר ישנו. למרבה המזל הם היו בגן השעשועים ולא שמעו את המריבה שלנו, אבל הבחינו במזוודות שלו, ומיד פתחו אותן ומצאו את המתנות שלהם. "אבל איפה רוני?" שאלה אביב, מלטפת בהתפעלות סוודר ורוד יפה שרוני קנה בשבילה.

"הוא בטח נסע לבקר את אימא שלו." ענה שקד, בוחן בהתפעלות את נעלי ההתעמלות המדליקים שרוני רכש עבורו. הוא קנה מתנות לכולם הבחנתי - גבי וסולי קיבלו חולצות טריקו עם ציורים משעשעים, הבנות קיבלו צמידים תואמים, יפים מאוד, צילי וגילי קיבלו גם הם נעלי התעמלות עם מנורות קטנות בסוליות, למיני הוא קנה בובה נחמדה, ואין ספק שהקופסא הנאה של הפרלינים בטעם שוקולד מריר, שהוא יודע שאני אוהב במיוחד, נועדה לי.

אירה הגיעה סוף סוף מהעבודה והתנדבה להסיע את התאומים הביתה, ואורה התאוששה מספיק מכאב הראש שלה ולקחה על עצמה להשכיב את מיני שהתלהבה מאוד מהבובה החדשה שלה. עד שרוני חזר כולם כבר היו במיטות, ורק רוקי שבעונה הזו נהג לישון על הפטיו, הבחין בו וקיבל אותו בשמחה.

רוני התגנב חרש לחדר השינה שלנו ומצא אותי מנמנם מול הטלוויזיה. למרות שעדיין כעסתי עליו טרחתי לפרוק את המזוודות שלו ולשים את הבגדים המלוכלכים בכביסה. התעוררתי כשהוא התקלח, אבל המשכתי לשכב בעיניים עצומות, נותן לו לדבר ראשון. "הערתי אותך?" שאל חרש והחליק בזריזות למיטה.

"כן, לא נורא, תודה על המתנות שקנית, אתה ממש מוצלח בקטע הזה, כולם היו מאוד מרוצים."

"יופי, אני שמח לשמוע, אז מה שלומך חמי?" הניח רוני את ראשו על הכרית ומיד התחיל להשתעל.

"אני בסדר, אבל נראה שאתה לא כל כך."

רוני נאנח ואמר שיש לו כאב ראש נוראי והעיניים שורפות לו.

"יש לנו טיפות עיניים, ואם תרצה אני יכול לתת לך אקמול פוקוס."

"כן, תודה, אני רוצה." הוא ענה, ונאנח שוב.

"היית אצל אימא שלך? מה שלומה?"

"בסדר, מאוד שמחה לראות אותי, אבל גם היא צעקה עלי שהייתי צריך לחזור מיד הביתה ולא להשאיר אותך לבד עם הילדים."

"אין מה להגיד, הפעם היא צודקת. לפחות נהנית? איך האנג'לו הזה? שווה?"

"אל תדבר שטויות," רטן רוני, והעביר יד מרפרפת על גופי, "אתה שווה פי אלף." הוסיף, ואז התנצל שנורא כואב לו הראש, אבל שאדע שהוא ממש התגעגע אלי.

"מה יש לך להתגעגע לכוסית לפני וסת?" עקצתי אותו.

"נו די, הייתי עצבני ואתה ישר התנפלת עלי, אני יודע שבצדק, אבל אולי אפשר לדחות את הריב למחר?"

"אז מה נעשה עכשיו?" גיששתי אחרי הזין שלו שהפעם לא נענה לי ונשאר רפוי.

הוא הצטחק, נבוך מעט, "אני יודע שאני נשמע כמו פולניה, אבל באמת שנורא כואב לי הראש חמי, בוא כפיות ומחר..." ושוב השתעל שיעול שממש לא אהבתי, ואולי גם הייתי אומר משהו, אבל הוא כבר נרדם, מותש מהטיסה ומהמריבה כנראה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה