יום שבת, 30 בדצמבר 2017

66. פחות אני

כל יום שישי אני הולך לפגישה של קבוצת התמיכה לנשאים. עם הזמן למדתי להכיר את המשתתפים הרבה יותר מכפי שאני מכיר את החברים הרגילים שלי. הדברים שאני יודע על כל אחד... דברים שאני אוסר על עצמי לדבר עליהם.
מה שכן אני יכול לגלות לכם זה שכל אחד מהמשתתפים בכה לפחות פעם אחת בזמן פגישה, כל אחד חוץ ממני, והיום זה קרה גם לי.
הסיבה הייתה מטופשת מאוד. זה קרה כשכל אחד סיפר מה הרגע הכי קשה שעבר עליו במלחמה וכל מה שהיה לי לספר זה על משהו שקרה בעצם לפני שפרצה המלחמה - הרגע שבו סיפרתי לראשונה שאני נשא - זה קרה בסוף המילואים. רגע לפני ששחררו אותנו רצו שנתרום דם.
לא תרמתי. הסברתי למפקד שלי שאני לא יכול וגם אמרתי למה. הוא הצטער מאוד לשמוע את זה, ולא הופתע לשמוע שאני הומו, אבל אמר מיד שהוא חייב לדווח עלי ושיותר לא אעשה מילואים, ובאמת לא קראו לי כשפרצה המלחמה למרות שכל החברה שלי כן גויסו. נכון, גם אם היו שולחים לי צו שמונה הבוס שלי היה מבטל אותו כי המפעל שלנו נחשב למפעל חיוני, אבל בכל זאת...
"אני לא מבין למה אתה עושה מזה סיפור כזה גדול." תהה גולן, "אנשים מתים להשתחרר ממילואים ועושים שמיניות באוויר כדי להיפטר מהצרה הזו ואתה אוכל את הלב?"
התחלתי להסביר איך הזהות שלי כחייל ומילואימניק נורא חשובה לי, וזה שאני לא אלבש יותר מדים ולא אפגוש את החבר'ה שלי מהצבא אומר שאני כבר לא אהיה אותו בן אדם ושאני מרגיש שלאט לאט חלקים ממני נעלמים ואני נעשה פחות אני, ופתאום התחילו דמעות לזלוג לי על הלחיים.
זה היה ממש פתטי ומביך. נעשה לי מאוד מאוד לא נעים כי סך הכל מה קרה? אז אני לא אלך יותר למילואים, אז מה? אבל בכל זאת... יצאתי החוצה וניסיתי להירגע קצת, ואחר כך חזרתי והצטרפתי לקבוצה כאילו לא קרה כלום.
בסוף הפגישה הלכנו לאכול גלידה כמו תמיד, וכולם היו מאוד נחמדים אלי, וכשחזרנו הביתה נפרדו ממני בחיבוקים. שעה אחר כך (בדיוק כשהכנתי פיצה עם דני) דייב - המנחה שלנו - התקשר אלי ושוחחנו על זה קצת. כדי לנחם אותי הוא אמר שמשתנים כל החיים. עם הזמן מתבגרים, מאבדים את היופי והמרץ של הנעורים, אבל זוכים תמורתם בחכמת חיים ובשלווה של הבגרות. 
לצערי אני מאבד את המרץ היופי והבריאות של הנעורים, אבל במקום להיות חכם ושלו יותר אני נעשה חולה, חלש וסנילי יותר שלא לדבר שאני סובל כל הזמן מבחילות, כאבים וכיוצא בזה כל מיני תופעות לוואי מגעילות.

 מהפך

היום תהיה אצל ליאור בזולה מסיבת סוף הקיץ, סתם תירוץ מהתחת להתהוללות פרועה, אבל שיהיה. רוני וסיסי נשבעו שאם אני לא מפגין נוכחות לפחות לשעה הם יגררו אותי בכוח לזולה ויקשרו אותי לכיסא. אני לא מבין את רוני, דווקא עכשיו כשאני מנסה לשחרר אותו ואומר לו כל הזמן שהוא חפשי ושיעשה מה שמתחשק לו הוא נדבק אלי בהיסטריה, מטלפן כל הזמן, בא הביתה בכל הזדמנות, מוותר על תורנויות ועל בילויים עם חברים, וכמעט שלא מבקר יותר אצל הוריו. לפי מה שסיסי מספר הוא מתעלם מחיזורים של אחרים ואומר בזעם לכל מי שמנסה לגשש אצלו אם יש מצב שיש לו חבר.
אם הוא היה מתנהג ככה בשנה שעברה הוא היה חוסך לי הרבה כאב לב ועצבים.
לאחרונה הוא מתנהג בצורה מוזרה בבית, אומר לי פתאום שהוא אוהב אותי, מודה לי כשאני עושה כל מיני דברים בבית - רוחץ כלים למשל, או שוטף את המטבח, או מסדר בשבילו משהו בבנק, סתם שטויות של יום יום שבדרך כלל הוא בקושי שם לב אליהם נעשו אצלו פתאום סיבה להתנפל עלי בתודות. ובשבוע שעבר הוא הביא הביתה פרחים.
ועוד דבר מוזר, הוא כל הזמן נוגע בי. אם אנחנו באותו חדר הוא מיד מתיישב לידי ומניח עלי יד, מלטף, נוגע, כאילו כדי להיות בטוח שאני עדיין שם ולא התנדפתי לחלל.
היום שכבנו על המיטה סתם ככה עם העיתונים של שבת, אני קורא את דנה והוא מזפזפ, וכל הזמן היד שלו על הכתף שלי. אני מתהפך הצידה והוא מעביר את היד לירך שלי. 
גם מתוך שינה הוא חייב כל הזמן לגעת בי. זה מגע קל שלא מפריע ולא מטריד, אבל זה פשוט מוזר. גם במיטה הוא מתנהג משונה, מאוד בעדינות, בלי ויכוחים על תורות, ותמיד שואל אם בא לי ואם אני רוצה, ומקפיד נורא לא ללחוץ עלי גם כשהוא נורא חרמן, מה שמאוד לא אופייני לו.
זה קצת מדאיג אותי, אני כל הזמן מחכה שהנחמדות הזו - שהיא כל כך לא הוא - תתרסק בפיצוץ אחד גדול והר געש של זעם יתפרץ בבת אחת. כשהוא כזה חביב גם אני חייב להיות נחמד ומתחשב ועם הזמן זה נעשה מעיק קצת.
הוא גם לא מעשן יותר, ולא ראיתי אותו שותה כבר שבועיים, ממש מהפך!
לא אוהב מהפכים כאלה, זה מלחיץ אותי. אני יודע שאני צריך לדבר איתו ולברר מה קורה, אבל משום מה אין לי די כוח לזה.
המסיבה בזולה של ליאור שנועדה לחגוג את סוף הקיץ ותחילת הסתיו, או סוף החופש הגדול, תלוי אם אתה תלמיד, או רוסי מוכה געגועים למזג אוויר שיש בו יותר מחורף וקיץ, יצאה אחרת לגמרי ממה שחשבתי.
תכננתי לרדת בערך באחת עשרה בלילה לזולה, לעשות סיבוב, להפגין נוכחות לא מחייבת ולהתפוגג במהירות ברגע שהשיכור הראשון יתחיל להקיא בפינה. ככה אני עושה תמיד וכולם כבר רגילים שאני לא חיית מסיבות. לא שותה, לא רוקד ומקטר כל הזמן שהמוזיקה חזקה מידי ושקשה לי לנשום עם כל העשן הזה. טוב, אז תכננתי. לגורל היו תכניות אחרות. בערך בעשר, בעודי יושב ושוקד על איזה סיפור תקוע אני שומע צעקות מלמטה. יורד מהר ומגלה מהומה גדולה.
רק אחר כך הסבירו לי מה קרה, אבל כשהגעתי כל מה שראיתי היה כמה זרים שתויים, חסרי נימוס וטעם בבגדים מנסים להתפרץ באלימות לזולה, בעוד שסשה הגדול, ליאור ורוני מנסים להדוף אותם. השאר סתם עמדו מסביב וצרחו. 
הומואים, נו.
ירדתי מהר במדרגות במטרה להפריד, להרגיע ולשלוח את החבורה שנראתה לי מטופשת, ולא ממש מזיקה לדרכה, אבל בדיוק כשהגעתי מישהו דחף ממש חזק את רוני, וצחק כשהוא מעד על סשה, והדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי צועק, בועט, משתולל, מכניס ראסיות ומנופף סכין (סכין? ממתי יש לי סכין?) ומקלל קללות מאוד גסות ברוסית, ובעוד כמה שפות סלאביות שאני לא דובר אותן, אבל לקלל בהן אני דווקא כן יודע.
עד שחזרתי לעצמי הילדים המטופשים ההם שניסו להידחף בלי הזמנה למסיבה כבר ברחו מזמן, ורוני וסשה עמלו קשה מאוד להרגיע אותי ולגרור אותי למעלה.
סשה ניסה לשכנע את רוני לתת לי ברנדי או וודקה או משהו כזה שירגיע אותי (אף אחד חוץ מרוני לא באמת מאמין שאני לא מסוגל להשתכר, ובעצם גם הוא לא ממש מאמין, אבל אין לו כוח להתווכח איתי), ורוני שרעד כולו וכמעט בכה אמר שהכל בסדר, הוא כבר יטפל בי ופחות או יותר דחף את סשה החוצה.
אחר כך הוא התנפל עלי בצעקות ושאל אם השתגעתי ומה קרה לי? וסיפר לי שכמעט הרגתי את הבחור שדחף אותי - סתם ילדון רזה ומסטול שבקושי ידע איפה הוא נמצא. "די, שקט. שתוק." ביקשתי כי הראש נורא כאב לי והרגשתי שכולי רועד מבפנים. ככה אני מרגיש תמיד אחרי שאני מעורב בסצנה אלימה. זה לא קרה כבר מזמן וקיוויתי שבגילי זה כבר לא יקרה, אבל הנה, תמיד יש הפתעות.
"לא ידעתי שאתה יודע ללכת מכות." אמר רוני שנרגע והתחיל לחייך, "ממש הדהמת אותי, נכון שהתרגזת כי הטיפוס ההוא דחף אותי?" ועכשיו הוא כבר ממש צחק נהנה מהמחשבה שדווקא אני שתמיד מטיף לאי אלימות הלך והרביץ מכות כדי להגן עליו.
"כן, בגלל זה התרגזתי." אמרתי, "אף אחד לא ידחוף את החבר שלי בלי לחטוף על זה." וכמעט שהאמנתי בזה, אבל בלב אני יודע שהוצאתי על הבחורים הסתומים האלו  את העצבים שצברתי במשך כל הקיץ הארוך החם וההזוי שעבר עלי (ועל כל המדינה בעצם) בלי שום קשר לזה שהם נטפלו ברחוב לסשה הקטן ולדימה, קראו להם הומואים ועקבו אחריהם עד לזולה. 
בכל מקום יש תמיד חבורות כאלו של ערסים משועממים שנהנים להיטפל להומואים ולעשות קולות של הומופובים, אבל אם אתה בודק טוב מה עומד מאחורי ההתנהגות המרגיזה הזו אתה מגלה לעיתים קרובות שמנהיג החבורה שגורר אחריו עוד כמה טיפשים שתויים הוא הומו לטנטי שלא סתם מתעקש להיטפל דווקא למי שנראה לו הומו, יש לזה סיבה טובה, ואל תתפלא אם תגלה אותו אחרי כמה שנים מענטז כאחרונת הקוקיצות במצעד הגאווה.
"רוני, תראה, אני מרגיש כבר יותר טוב והכל בסדר." אמרתי, "אולי תלך למסיבה, חבל שתפסיד בגללי."
"חבל שנדמה לך כל הזמן שאני מפסיד דברים בגללך." אמר רוני בקול נרגז, ולפי הכובד הזה שחשתי בקיבתי ידעתי שהנה זה הגיע, עכשיו אנחנו נדבר על זה.
"לא נדמה לי, זאת עובדה. בגללי אתה מפסיד כל הזמן דברים כמו מסיבות וטיולים וזיונים בלי קונדום ו..."
"סתום כבר." הוא אמר ונשכב עלי, "פשוט תסתום. אין לי כוח יותר לחפרנות האשכנזית שלך."
האמת שגם לי לא היה כוח לחפרנות שלי. הרגשתי סמרטוטי לגמרי. "מאיפה הגיעה הסכין?" שאלתי אחרי שהגעתי למסקנה שאין מצב שאני אצליח להיזכר בזה בכוחות עצמי.
"מה? אתה לא זוכר?" הוא הרים את הראש והסתכל עלי מופתע. "לקחת אותה מהמחומצן הקטן ההוא שעמד בצד."
שמתם לה שאלו תמיד הבחורים הקטנים שמחזיקים סכינים? ואם הם יכולים להרשות לעצמם הם גם קונים אופנועים ענקיים, ואחר כך ג'יפים מפלצתיים, ואם אף אחד לא עוצר אותם הם מנסים לצעוד עד מוסקבה ולכבוש אותה. 
"אה, כן." אמרתי כאילו נזכרתי, אבל רוני מכיר אותי כבר יותר מידי זמן.
"אל תגיד לי שזה שוב קרה לך." הוא אמר בדאגה. 
השוב שהוא דיבר עליו זה שהסעתי מישהו בלילה הביתה, וכשיצאתי מהחניה אצלנו הלכתי פתאום לאיבוד.
היה חושך, זה נכון, אבל הפנסים של האוטו דלקו והייתי בסביבה מוכרת שאני נכנס ויוצא ממנה לפחות פעמיים ביום ובכל זאת, לכמה שניות, לא ידעתי מימיני ומשמאלי. מין הרגשת ורטיגו מוזרה כזו, כאילו אני מרחף בחלל ריק וחשוך ואין סביבי כלום.
זה חלף אחרי שניות ספורות ומיד אחר כך חזרתי לעצמי, אבל נבהלתי וסיפרתי לרוני – טעות. "יכול להיות שזה קרה שוב, אני לא יודע, אבל אני כן יודע דבר אחד, המוח שלי נדפק ואם אתה מתעקש להישאר איתי אתה ממש טיפש." 
"אז אני טיפש, למה, לא נאה לך להיות עם חבר טיפש? בין כה יש לך מוח דפוק." אמר רוני וניסה לעשות מזה בדיחה, אבל הוא היה עצוב ומבוהל.
"מה בדיוק הרגשת כשהתנפלת על הבחור ההוא?" הוא ניסה להבין מה קורה איתי.
"כעסתי נורא, רציתי לרסק אותו לחתיכות, לחתוך אותו, לרמוס אותו. זה כל מה שאני זוכר, כעס נוראי." 
"נשמע כמו אובדן שפיות זמני." 
"נשמע שאתה רואה יותר מידי סדרות פשע בטלוויזיה."
סיסי נכנס מצא אותנו שוכבים על הספה בחושך ומדברים, ושאל אם הוא מפריע ואם בא לנו עוגיות, או באנגים, או משהו אחר? רוני רצה בירה קרה ואני רציתי עוגייה עם חשיש, אבל רק חתיכה אחת. הוא דהר למטה והביא לנו ושאל שוב אם אנחנו בטוחים שאנחנו לא רוצים לרדת למטה כי מישהו הביא סרט חדש נהדר, וממש נחמד שם. 
"לא." ענה רוני בשם שנינו, "אנחנו מעדיפים להישאר כאן לבד. לך תעשה חיים, זה בסדר."
הוא רץ שוב למטה, מזמזם לעצמו משהו שמח וחזר הביתה רק בצהרים, מאוד מרוצה מעצמו, אכל המון ושוב נרדם. אחרי שהוא הלך עברנו למיטה שלנו, ראינו קצת ערוץ ההיסטוריה - ידעתם שגברת ריגן התייעצה עם אסטרולוגית בזמן שהייתה הגברת הראשונה בבית הלבן? - ונרדמנו זה לצד זה. 
בבוקר קמנו לאט, וכמו בימים הטובים אהבנו זה את זה בכיף ואחר כך רוני שוב נרדם ואני הלכתי לעבוד כמה שעות אצל מישהו שהבטחתי לעזור לו במשהו.
חזרתי הביתה והוא עדיין היה שם, מגרף את הפרחים של הבוגנוויליה מהגינה. 
אכלנו יחד צהרים - הוא הכריח אותי לגמור את כל העוף - והלכנו שוב למיטה, ובדיוק כשקמנו מהשנ"ץ הנחמד שלנו נשמע ברדיו רי צ'ארלס הקשיש שר על ג'ורג'יה אהובתו.
רוני בדיוק עמד מתחת לזרם במקלחת וחפף את הראש. ראיתי איך הוא מחייך בעיניים עצומות וידעתי שהוא נזכר במשהו שקרה לנו פעם ביום האהבה בדיוק כשהשיר הזה התנגן ברקע והייתי מאושר מאוד.
 
שלושה חלוקי אבן חלקלקים
בבית המלאכה מנסרים לחתיכות צינורות מתכת. הרעש מחריש אוזניים והריח מזכיר את ריחו של הגיהינום ביום לוהט במיוחד.
דווקא היום הבנות מלוגיסטיקר מגיעות עם מגדלים על גבי מגדלים של קופסאות חומות. בתוך כל קופסא כזו יש עשר קופסאות מלבניות כחולות אפורות מעוטרות בצילום מקסים שמשדר חופש, שמחה, אהבה ואושר. לא, אין בתוך הקופסאות הללו קסם שיעניק לך את כל הדברים הנחשקים הללו, כל מה שיש שם זה טלפון נוקיה כסוף על כל אביזריו. התפקיד שלנו הוא לצרוב על לוח המקשים שלו אותיות בעברית. 
לילי יושבת ליד הלייזר וצורבת, ופרידה השמנה - שסידרה לה תספורת קארה קצרה מדורגת בצבע פלטינה שהולמת אותה מאוד - סוגרת את המכסה של הנוקיה.
אני עומד עם הגב אליהן, ממש מתחת לרדיו שמפציץ אותי בגלגלצי"ת רועמת ופותח כל קופסא וקופסא עם סכין חיתוך (בסוף היום אני כבר כל כך מבואס מרוב גלגל"ץ עד שעלי להיאבק בדחף לחתוך בסכין הזו את ורידי ולהיאסף אל אבותיי).
אחרי שהקופסה פתוחה אני הופך אותה ומקבל שתי שורות של קופסאות קסומות עם צילום של זוג נחמד מותח ערסל על רציף עץ. ברקע יש ים כחול מושלם, ומשני צידי הרציף, שצבעו כחול אפרפר תואם לצבע הים, יש שני עצי אורן פוטוגניים שתפקידם למסגר את התמונה ולשאת על גזעם את הערסל החינני העשוי מעשה מקלעת של חבל לבן.  הבחור, דומה קצת לטום קרוז, לבוש שחור ואפור, וגם הבחורה הנאה והצוחקת לבושה שחור ואפור, אבל מעל הגופייה השחורה הוסיפו לה חולצונית תכלת שקופה. רגליה החטובות הנחשפות בטוב טעם מבעד לחצאית שלה (המגיעה עד לברכיים, זאת עלמה מהוגנת, לא פרחה זולה!) נעולות נעלים לבנות עם עקב קטנטן כראוי למי שיצאה לחופשת בריאות ואושר עם אהוב ליבה.
הייתה רוח באותו יום (ואולי המאווררים של הסטודיו? לך תדע?) והשניים נראים כאילו הצלם תפס אותם באמצע התנועה בצילום בזק ספונטני. כל אחד מהם אוחז בחבל ומושך לעבר העץ שלידו, ראשה מוסב לעברו, שערה השחור מתנופף והיא מחייכת בחן. הוא מכופף מעט קדימה, צוחק בכל פה, וכשאני הופך את הקופסא על צידה כדי לפתוח אותה אני מבחין שוב ושוב ושוב ושוב באותם שלושה חלוקי אבן דקורטיביים שמישהו הניח בתבונה רבה על רציף העץ כך שהם יהיו בדיוק במרכז הדופן של כל קופסא. 
חלק גדול מהיום אני מקדיש למחשבה על חלוקי האבן החלקלקים והעגלגלים הללו שמתאימים כל כך יפה לאווירה של העטיפה. בשאר הזמן אני עסוק בלדחות בעדינות את הפלירטוטים והרמיזות הלא כל כך עדינות של לילי. היא צעירה ונחמדה, וברור שאני מוצא חן בעיניה, גם היא מוצאת חן בעיני, אבל...
כדי להצחיק אותי היא מספרת לי על האקס שלה ומתארת איך הוא היה דופק הופעה כל פעם לפני שיצא מהבית. "מתגנדר כמו כוסית." אמרה, "מגהץ את הג'ינס, מעמיד קוצים, מתגלח טוב, שם בושם, משקיע יותר זמן ממני לפני הראי." ושוב צחקה.
"אני מרגיש שאת עדיין קצת מתגעגעת אליו." אני מנחש.
"טוב, קצת." היא מעווה את פניה, "הוא כל הזמן רוצה שנחזור. אולי אני אלך איתו הערב לסרט אם יהיה לי זמן."
פרידה נוזפת בה ברוסית להפסיק להציק לי עם השטויות שלה, והיא עונה בעברית. למרות שהיא מבינה רוסית מצוין היא לא רוצה לדבר בשפה הזו, מעדיפה לדבר עברית כמו כולם.
שתיהן לא יודעות שאני מבין, לא יודעות שאני הייתי מעדיף ששני בחורים ימתחו את הערסל ההוא ושאני קרוב לצרוח בגלל עוד דיווח תנועה אחד של גלגל"צ.
פותח קופסא, הופך אותה, שם בצד. מתחיל לפתוח את הקופסאות של הטלפונים. מוציא טלפון מהשקית, מקפל ושם מתחת לטלפון. פותח, מוציא, מקפל, שם. פותח, מוציא, מקפל, שם. מערים שני ערמות שבכל אחת חמש קופסאות טלפון, סך הכל עשרה זוגות צוחקים בשחור אפור כחול לבן, עשרה ערסלים מעשה מקלעת ושלושים חלוקי אבן חלקלקים חינניים. אוסף הכל בידיים ומביא לפרידה שתסגור את המכסה של הנוקיה, ושוב לוקח קופסה, פותח עם הסכין חיתוך, הופך, אומר שלום לזוג עם הערסל ושוב...
וככה כל היום עד שהרגליים רועדות מעייפות והגב זועק הצילו. באמצע יש הפסקת מים של שעתיים בגלל פיצוץ בצינור ראשי והשירותים שלנו מאיימים להפוך למפגע אקולוגי עד שברגע האחרון המים חוזרים, ובין לבין יש הפסקת עשר אחת חטופה, והפסקת צהרים אחת קצרה מידי, והמון רעש וסירחון וצעקות מכיוון בית המלאכה.
בשלוש זה נגמר וסוף סוף אפשר ללכת הביתה.
אני חושב שאם אני הייתי מצלם את הערסל ואת הזוג הצוחק הייתי שם קופסאת תרופות במקום חלוקי האבן ומי שהיה צריך להבין כבר היה מבין.

הומולצים
בזמן ארוחת הבוקר שירי המזכירה שלנו - גברת עגלגלת וסקסית מאוד עם ישבן דשן, דחוס במכנסי ג'ינס ומבטא רומני קל ונחמד - מסדרת את ארון המצרכים בחדר האוכל ומקללת את בעלה, את הבוס, את אחיה, בקיצור את כל הגברים שבחייה. 
"מה עם הבנים שלך?" שואלת מישהי בין פרץ צחוק אחד לשני כי שירי כועסת בצורה נורא מצחיקה, "גם אותם את שונאת?"
"לא, הם עוד רק ילדים." היא אומרת בסלחנות, אבל כשמישהי אחרת מהבנות מזכירה לה שכל הגברים הם בעצם ילדים מגודלים היא מסכימה שכל בני המין הגברי תקועים בגיל ארבע ונותנת דוגמא את אחיה שחי עם אימא עד שנפטרה וכיום הוא חי בדירה הישנה שלה לבדו. הוא ראה אותה מגיעה במונית עם ארגז ענקי ובכל זאת המשיך לשבת ליד החלון ולדבר בטלפון עם החברים ההומולצים שלו, ומזל שנהג המונית הנחמד עזר לה עם הארגז.
"לדבר עם המה שלו?" נדהמתי.
"ההומולצים, החברים ההומואים שלו. כל היום הוא מקשקש איתם בטלפון, התינוק הזה." זעפה שירי. את שירי אני מכיר טוב והיא חביבה עלי מאוד, אבל את אחיה לא ראיתי מעולם - מישהי סיפרה שראתה אותו והוא דווקא חמוד – אבל כשאתה שומע על בחור בגילו, לא נשוי ועם חברים הומואים...
אחרי האוכל שאלתי את שירי אם היא לא חושבת שאולי גם אחיה הוא אחד מאותם הומולצים? היא הזדעפה, ואולי קצת הזדעזעה, ואמרה שלא יכול להיות כי הייתה לו פעם חברה, ואחר כך סיפרה לי מהר את אחת הבדיחות הגסות שהיא אוהבת לספר לי. כנראה שעד שאני אפגוש את אחיה אני לא אדע אם הוא אחד מההומולצים האלו או שהוא סתם נעבך שלא הצליח להתחתן.
***
בצהרים הוזעקתי שוב לליזר למרות שהפעם הנוקיה הגיעה עם גברת נמוכה ורחבת עכוז בעלת פנים בלויים וקשוחים ושקיות מתחת לעיניים, אבל חזקה, נבונה ומתמידה בעבודה. בעבודה מסוג זה מיד רואים מי הבן אדם שעומד לפניך. פה אי אפשר לזייף, רואים מי עצלן, מי טיפש, מי מגושם ומי סתם סוציומאט. לכאורה זו עבודה מאוד מונוטונית שלא צריך יותר מידי שכל לבצע אותה, אבל רק לכאורה. כאן אתה חייב להיות חרוץ, מאורגן, מתחשב ומחושב כדי שהכל ידפוק כמו שצריך והעבודה תרוץ.
ואם לא היה די קשה אתמול אז היום הוסיפו לנו עוד משימה שבעצם לא הייתה צריכה ליפול עלינו, אבל כשיש לך לקוח ששולח לך כל כך הרבה פרנסה אתה לא מתווכח איתו. הטילו עלינו גם לסגור וגם לפתוח את המכסה האחורי של הנוקיה.
לסגור טוב לפני הסימון כדי שישב יפה בתבנית היה התפקיד שלי, ולפתוח ולהסיר אותו היה התפקיד של אינה. אחרי שהיא הסבירה לי בדיוק איך עושים את זה לקח לי כחצי שעה להשתלט על התנועות הנכונות, ומרגע זה עבדנו מהר ובקצב נהדר וגמרנו מעל שמונה מאות חתיכות עד שעה שתיים.
תוך כדי העבודה שדרשה מגע קליל אך יציב, זהיר אך תקיף, חשבתי על מה שקרה הבוקר במיטה שלנו, ולמה כל כך קשה לנו לדבר על מה שאנחנו עושים, ואם באמת יש זוגות שפשוט יושבים ומדברים על מה הם מרגישים.
יש? באמת? בטוחים?
הבוקר הוא התעקש שהסקס יכלול גם חדירה. "תזיין אותי." הוא אמר, "אני לא חוזר הלילה הביתה ואני חייב אותך, חייב עכשיו וחזק." 
"תראה..." התחלתי, "יש דברים אחרים שהם לא פחות טובים... זה לא בטוח ככה... תבין אותי..."
"תפסיק להיות כזה אשכנזי מעצבן." הוא התרגז והפגין שוב את הגמישות העקשנית והבלתי מתפשרת שלו, מושך אותי אליו, מתפתל בנחישות של נערת גומי ונועל את ירכיו על מותני עד שהשיג את שלו.
זה לא שלא נהניתי, אבל כל הזמן גם חרדתי שתקרה תקלה ושוב הקונדום יקרע. זה קרה רק פעם אחת בעבר, אבל אני לא יכול להפסיק לפחד... לא אכנס לפרטים, אבל די אם אציין שהוא נהנה יותר.
"מה יהיה אתך?" הוא נזף בי אחר כך, "אתה לא יכול להירגע קצת ולהפסיק להיות פולניה לחוצה כזו?"
"לא."
"הלוואי והייתי נדבק כבר," הוא אמר בדרכו למקלחת, "ואז אולי היית מפסיק להיות מעצבן כזה."
לקח למוחי המותש כמה שניות לקלוט מה הוא אמר, אבל ברגע שזה נקלט חטפתי קריזה. מרוב עצבים זינקתי מהמיטה, דהרתי למקלחת והתחלתי לריב איתו על השטות שהוא אמר. הוא צחק - קשה מאוד לריב איתו אחרי זיון טוב - ודחף את הספוג לידי, "שתוק, שתוק יא אשכנזי, תסבן לי את הגב."
בסדר, סיבנתי, אבל לא שתקתי עד שהוא סתם לי את הפה בנשיקה.
בצהרים הוא התקשר כמו תמיד להזכיר לי לקחת את התרופות והודה כבדרך אגב שאולי מה שהוא אמר בבוקר היה בגדר שטות.
"אולי? בטוח שזו הייתה שטות ואתה יודע את זה."
"כאילו שאתה לא עושה שטויות." 
"בטח שכן, כל החיים שלי הם רצף של טעויות ושטויות."
"נו, אז אתה רואה שאנחנו מתאימים?" הוא אומר, מרוצה מאוד מעצמו, ומבקש ממני לקחת חופש ביום רביעי כי יש לנו תור אצל הרופא שלי.
"לנו? וממתי אתה קובע לי תורים?"
"המזכירה שלו לא השיגה אותך אז היא התקשרה אלי ובמקרה הייתי זמין. קבעתי לך תור ואני רוצה לבוא גם כן אם לא אכפת לך."
"ואם כן אכפת לי?" 
"אני בכל זאת אבוא." 
"אני מעדיף שלא."
"אני לא שואל אותך מנחם. לך לעבוד ותהיה ילד טוב. ניפגש מחר בערב בבית וביום רביעי נלך יחד לרופא."

נמאס לי
עוד כשהוא חזר אתמול בלילה, עייף נורא מיום עבודה ארוך, התחלנו לכעוס זה על זה. "אני מתכוון להיכנס יחד אתך לרופא." הוא אמר, "הפעם לא תשאיר אותי בחוץ על הספסל."
"אני לא רוצה!" צעקתי, והוא צעק חזרה שהוא כן רוצה, שהוא חייב, ושיש לו כל מיני שאלות לרופא. למרות שכעסתי והתמרמרתי היה ברור שהוא ינצח ויעשה כרגיל מה שהוא רוצה. כשרק הכרנו אני הייתי הבוגר החזק והחכם, אבל המצב השתנה לאט לאט לרעתי ועכשיו הוא זה שמחלק לי פקודות.
אין לי די אנרגיות וכוחות להתנגד. הוא בריא וצעיר, ואני נעשיתי סמרטוט.
הרופא התחיל בבשורות הטובות - רמת הווירוס בגופי לא ניתנת לספירה (שזה דבר טוב) ומערכת החיסון שלי במצב מצוין.
הבשורות הרעות הן שהמחיר שאני משלם כדי להיות במצב הזה גבוה מידי בשביל הגוף שלי והוא לא עומד בזה יותר. הכבד שלי לא אוהב את התרופות הללו, וגם הלבלב לא משתגע בגללן, ויש גם את עניין בעיית המשקל שממשיך לרדת.
"יש תרופות מדור חדש שתופעות הלוואי שלהן..." התחיל הרופא בחיוך אופטימי והשתתק כשראה איך אני מתכווץ בכיסא. 
"אני לא רוצה, אני לא יכול, תעזבו אותי, די כבר." 
כמובן שהם לא עזבו. הרופא כי על זה הוא מקבל משכורת ורוני כי הוא סתם אידיוט עקשן ומציקן, ואם לא די בכך הוא גם שלף שוב את הסיפור עם תוספי המזון הארורים האלו. הרופא אמר שזה רעיון נהדר ואני התכווצתי עוד קצת.
העניין הוא שיש איזה כדור צמחי מגעיל שאמור לנקות את הדם, לאושש את הכבד, והשד יודע מה עוד. דבר אחד בטוח, הוא מאושש מאוד את חשבון הבנק של היבואן. הדבר המכוער והמסריח הזה עולה הון ועוד ביורו.
הרופא אמר ששמע דברים טובים על התוסף הזה ואם לא יועיל לא יזיק וכדאי לנסות. 
"תשכח מזה!" התפרצתי, "כבר יותר זול להשתמש בקוק." 
"אתה תשתוק." התרגז רוני, "פתאום נעשית קמצן? למה על שטויות אתה אומר שזה רק כסף וזה לא חשוב, אבל כשזו הבריאות שלך והחיים שלך אתה חוסך? זה הכסף שלי ואתה שתוק!"
"לא רוצה לשתוק!" צעקתי עליו וקמתי, "תפסיק להשתיק אותי כל הזמן, אני אומר לך שאני עייף, ואני לא רוצה יותר. היה לי מספיק, תעזוב אותי."
התחלנו לצעוק שם אחד על השני בחדר של הרופא שהחוויר וניסה להרגיע. מזל שהעובדת הסוציאלית נכנסה מהר ולקחה אותנו לחדר שלה. הייתי כל כך מעורער מכל הסיפור הזה שאפילו לצעוק כבר לא היה לי כוח. שתקתי ורוני השתפך בצורה מגעילה. סיפר שאני נוראי, לא משתף פעולה, צריך לשמור עלי כמו על תינוק ואני עקשן ולא אחראי, ובמקום שנילחם יחד בווירוס הוא נלחם בי, ואז הוא בכה. 
פתאום כל המעמד נעשה כמו משפט שדה כזה כשהוא העד, ואני בתפקיד הנאשם, והיא -הגברת הזו שבקושי מכירה אותי - בתפקיד השופט. זה היה נוראי וזוועתי שאי אפשר לתאר בכלל.
לא הסכמתי להשתתף בהצגה שלהם. אמרתי שהם לא מבינים, שהם לא יודעים איך זה, שאני ככה כבר מעל ארבע שנים וזה נעשה קשה יותר משנה לשנה, ואני עייף ושיעזבו אותי, וגם לי היו דמעות בעיניים.
היא אמרה בקול רך שהיא מבינה, ושהיא שמעה את זה הרבה פעמים מהרבה חולים שאחר כך התגברו על המשבר וכיום הם מאושרים, ושאני חייב להמשיך הלאה כי יש אנשים שאוהבים וצריכים אותי ושאולי התרופות החדשות...
"זה יהיה בדיוק כמו קודם." אמרתי, "התרופות החדשות יעשו לי סוגים חדשים של כאבי בטן ובחילות וכל הדברים הזוועתיים האחרים, ובעוד חצי שנה שוב יהיה שינוי בתרופות ושוב... נמאס לי! מה קשה כל כך להבין פה? ומה זה עסקו של מישהו? זה החיים שלי, לא?"
הכדור מרץ הכעסן הזה שמתעקש להיות בן זוגי שוב התפרץ בזעם, והיא שוב ניסתה להרגיע, ואז מישהו דפק בדלת ורצה לשאול משהו והיינו חייבים ללכת.
בדרך הביתה שוב דיברנו, ועכשיו בשקט. אני כרגיל מבקש שיניח לי כבר ודי, והוא כרגיל מתרגז ומסרב. אני אומר לו שהוא משחזר איתי את מערכת היחסים החולנית שיש לו עם אימא שלו חולת האסטמה שכל יומיים בערך הולכת למות, והוא אומר לי לסתום כבר ולא לשחק את הפסיכולוג כי זה מעצבן.
הכל ישן ולעוס, שום דבר חדש.
בדרך חזרה הזעתי נורא והרגשתי שכל הגוף כואב לי בצורה בלתי נסבלת. ברגע שחזרנו ישר הלכתי להתקלח ונכנסתי למיטה. הוא דיבר בינתיים בנייד עם הבסיס וניסה להשיג עוד כמה שעות חופש, לא כל כך בהצלחה. אחר כך הוא בא ונשכב לידי, ערום וקריר ועצוב. גם אני הייתי עצוב. התלטפנו לנו קצת והשלמנו. הוא השיג ממני הבטחה לקחת את התרופות החדשות ואת התוסף מזון המחריד הזה שמרוקן לו את חשבון הבנק ובתמורה הוא... אין לי מושג מה הוא הבטיח לי בתמורה.
אני מניח שאני מרוויח מהעסקה הזו את הזכות להמשיך לישון לידו כמעט כל יום, ללטף את העור השחום, החלק, הקטיפתי שלו, להתפעל כל פעם מחדש מהעיניים הגדולות, השחורות, המלוכסנות קצת עם הריסים שכל דוגמנית הייתה מוכרת את הסבתא שלה למענן ואם אני לא מרגיש שיצאתי פראייר אז כנראה שזו הייתה עסקה הוגנת.   

אתה לא תגיד לי
בבוקר דני מסרב לקחת ריטלין. מאז שהוא התחיל כיתה ח' הוא מתעקש שהוא לא צריך וזה בסדר גם ככה. אימא שלו יוצאת מדעתה וגוררת אותו אלי כדי שאדבר איתו.
"קח ריטלין דני, הרופא אמר שאתה צריך. אין לי חשק שוב ללכת לבית הספר לדבר עם המורה שלך."
"מה, אתם רוצים לסמם אותי?" הוא צועק בזעם, "אני לא צריך את הסמים האלו!"
זה לא סם, זו תרופה." 
"לא רוצה ואתה לא תגיד לי!"
ולא לקח.

תאכל קרח
בצהרים, כמה דקות אחרי שמביאים את החמגשיות וכולם בבית המלאכה נעשים רעבים נורא הבוס מודיע שלא יושבים לאכול עד שגומרים את כל הריתוכים.
"אבל האוכל יתקרר." מוחה בלחש אדי השמן שאוהב את האוכל שלו חם וטעים. 
"ההוא, מה אכפת לו זה!" אומר ההודי בזעם כבוש, "מצידו שתאכל קרח."

יהודי מידי
אני הולך לבקר את בוריס ומוצא אותו מול מחשב מפורק, מקלל בזעם כי פתאום נעלמו לו המשקפיים. מסתכל סביב ומגלה שכרגיל הוא שם אותם על אדן החלון כשענה לטלפון ושכח. אני נותן לו את המשקפיים, יושב ומביט איך הידיים הגדולות והמגושמות שלו מטפלות כל כך בעדינות בחלקים הקטנים של המחשב ומתגעגע אליו בשקט.
"איפה הג'ינג'י?" אני שואל.
"הלך להסתובב בקריון עם החברים הקטינים שלו."
אני מסתכל מסביב. לא משהו, האמת, די הפוך ומבולגן. "דניס מזניח אותך בוריס, אני הייתי מטפל בך יפה יותר."
הוא צוחק. "די עם זה דוצ'ינקה, תוותר כבר. אני ואתה, זה אף פעם לא היה עובד כמו שצריך."
"למה? תמיד אתה אומר את זה, אבל לא מסביר. למה?"
"כי אתה פשוט יותר מידי." הוא נאנח, מוריד את המשקפים ושוב שם אותם על אדן החלון. "מהרגע שראיתי אותך ידעתי שאתה יותר מידי בשבילי."
"יותר מידי מה?"
"יותר מידי גבוה, יותר מידי יפה, יותר מידי יהודי."
"יותר מידי יהודי? מה זה יותר מידי יהודי לעזאזל?" 
"לא שותה, שואל יותר מידי שאלות, קורא יותר מידי ספרים, סקרן מידי. הכל יותר מידי." הוא רוכן אלי, נותן לי את אחת הנשיקות החזקות והמחוספסות שלו שאני אוהב ואומר לי ללכת הביתה ולעשות משהו מועיל.
"מה למשל?"
"לכתוב את האמת לשם שינוי."
"האמת, מי יודע מה האמת? לאמת פנים רבות." 
"אתה רואה, לזה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר שאתה יהודי מידי." 
***
עוד בשבוע שעבר הודיעו לי שהשבוע אני אעבוד כל יום עד ארבע על הדסקיות הארורות ההן שמיררו את חיי בחורף שעבר. 
שונא אותן! גם אם הפעם הן דקות יותר וקלות יותר לסימון בכל זאת אני שונא אותן!
אני מסמן אותן בטכניפור - מכשיר רעשני ומרגיז שדופק נקודות על מתכת וככה מסתמן המספר. הטכניפור נראה, כפי שסיפרתי פעם, כמו מין זיווג מהגיהינום בין מכונת תפירה למחשב וגם נשמע ככה. 
יש לי ששת אלפים דסקיות לסמן ואני מצליח בשעה - בתנאי שאני לא זז מהכיסא לרגע - לסמן בערך מאה ומשהו. הבעיה היא שזו עבודה כל כך משעממת עד שאני לא יכול לשבת רצוף בלי לזוז שעה שלמה. אני חייב לקום כל כמה דקות, לזוז, לשטוף פנים או להתמתח אחרת אני פשוט נרדם מול המכשיר. זו תופעה מדהימה - אני מצליח לנקר למרות שהחדר מואר טוב והמכונה רועשת ובבית המלאכה לידי מרתכים ומרעישים נורא. 
הייתי אמור לעבוד בחדר הלייזר החדשדש שלנו וליהנות לפחות מהריחוק מבית המלאכה המסריח, אבל הבן אדם שמדביק את הלינוליאום טרם סיים ולכן תקעו אותי ממש באמצע חדר הלייזר הישן (שהוא בעצם מעין פינה בבית המלאכה) וזה לא נוח ברמות, ואם לא די בכך אז הטורקי נכנס אלי כל כמה דקות לבלבל את השכל. הוא לא שולט בזה הוא פשוט חייב להידבק אלי ובדרך כלל אני די סובלני אליו, אבל לצערי לאחרונה הוא הפסיק סופית להתקלח והוא מסריח שזה פחד. היום הוא נכנס וסיפר לי שהבוקר הוא היה אחות.
"מה?" חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל שמעתי מצוין. הוא סיפר די בגאווה שהוא שיחק בלהיות אחות של אימא שלו (שהיא בת תשעים ומשהו, הוא בן חמישים בערך) והכניס לה נר, אתם יודעים איפה. 
מה אומר ומה אדבר? הביטוי יותר מידי אינפורמציה פשוט נולד לרגע הזה.
התחלתי לעבוד רק בצהרים כי היו עיכובים בסידור התוכנה של הדסקיות מה שעצבן את הסגן ששוב צעק עלי. לא שנעלבתי ממנו - כבר עברתי את השלב הזה ביחסינו המוזרים - אבל לא יכולתי שלא לשים לב שלכולם יש לו סבלנות, רק אלי לא.
אני מעין שק חבטות נפשי שלו, אולי בגלל שהשאר הן בנות?
למרות שאכלתי פלאפל ושתיתי מיץ וקינחתי בטילון בכל זאת המשכתי לנקר בעוז. בסוף נשברתי ולקראת שלוש אחרי הצהרים ביקשתי שמישהי תחליף אותי, אבל כולן סירבו למרות שהיה להן פנאי. אחת טוענת שאין לה די כוח להחזיק את הדסקית - טוב היא באמת קטנטונת כזו - והשנייה מתלוננת שהיא פוחדת שהמחט של הטכניפור תפגע לה באצבעות. נתקעתי שם עד ארבע וחזרתי הביתה עם גב תפוס.
אולי הייתי כזה עייף כי גם בשבת עבדתי עם הדבוראי. ארזנו חלות דבש לכבוד פסטיבל הדבש שיהיה בסוף השבוע הבא, לפחות ליקקתי המון דבש ותודה לאל הפעם לא נעקצתי.
אני חושב שאפרוש לישון מוקדם כדי שיהיה לי מחר כוח להמשיך להתמודד עם העבודה. הלוואי ויעבירו אותי סוף סוף לחדר החדש.
מאחר ובבית לא קורה דבר חדש - חוץ מזה שרוני כל הזמן מכנה אותי בטלפון חמוד ומתחנף אלי בצורה חשודה מאוד, וסיסי שטען בלהט שהוא לא מסתדר בשום פנים ואופן עם ליאור עבר פחות או יותר לגור אצלו - אני אספר פה על היום שלי בעבודה.
ראשית אני צריך להזכיר לכם מי זה זמבורה. הוא הבן של בעל הבית של הנגרייה הצמודה אלינו. בחור ערבי נוצרי בן שלושים פלוס, רווק, גדל מידות, רחב כתפיים וכביר כוח, בעל חיוך ילדותי נבוך קצת ותלתלים שחורים גם על ראשו וגם על חזהו. 
איך אני יודע? כי אני פוגש אותו כל בוקר כשאני מחנה את הרכב שלי מאחורי הנגרייה והוא תמיד בלי חולצה, ובדרך כלל רק במכנסי התעמלות קטנטנים ביותר, אבל יש לו שרשר זהב עבה על צווארו החסון וצמיד זהב תואם אל פרק ידו. 
הוא מחייך אלי, אני אליו, אנחנו מחליפים ברכות בוקר טוב ומה נשמע, הוא מזמין אותי לשתות קפה בנגרייה, אני אומר שאני לא יכול כי כבר כמעט שמונה ואני צריך לחתום שעון, ואחר כך אני רץ לחתום את השעון ומתחיל לעבוד וזמבורה פורח מראשי עד למחרת בבוקר.
היום הוא עמד ליד הפח הענקי של הנגרייה - מין צפרדע מתכת גדול - לבוש רק במכנסים קצרים והעמיס לתוך הפח חתיכות דיקט. שאלתי את עצמי מה פתאום הוא עובד בעבודה כזו כשהוא חצי ערום וענוד בתכשיטים, ופתאום נזכרתי שוב בסיפור של ההודי על איך הוא ביקר בפאב באמריקה – זמבורה, לא ההודי - ופגש בחורה שלקחה אותו אליה לחדר ואז התברר שהיא בכלל גבר לבוש שמלה, ושוב התפלאתי איך זה שזמבורה, גבר מגודל וחסון שכמותו, עדיין לא נשוי, אבל השעון כבר התקרב לשעה שמונה והייתי צריך לרוץ. 
רק אחרי שהחתמתי את הכרטיס עלה בדעתי שזה לא מקרי שבשבועות האחרונים אני פוגש אותו בקביעות כל בוקר כשאני מחנה את רכבי, ובדרך כלל גם אחרי הצהרים כשאני הולך הביתה.
 נכנסתי ללייזר שופע מרץ ורעננות וראיתי בעצב שהעגלה עם הטכניפור עדיין עומדת באמצע החדר והכל ערוך ומוכן לפקודתי בדיוק באותו מצב כמו אתמול.
בעודי מגשש אחרי העט שלי על המדף מעל ראשו של הסגן נגעתי בכתפו והפתק שהוא אחז בידו נפל על הרצפה. הוא התמלא חמת זעם, וכששאלתי בתמימות אם גם היום אני עובד כאן הוא צעק עלי שכן, ושאני אפסיק לנדנד לו, ושאין לו סבלנות אלי ואל האנרגיות החיוביות שלי.
כאילו, מה הקטע? כשאני בא מדוכא ועצוב הוא מתנפל עלי שאני תמיד חמוץ וחולה, וכשאני בא במצב רוח טוב זה גם לא בסדר? ומאיפה הוא הביא את הסיפור הזה של אנרגיות חיוביות? 
שתקתי, כמו שאני עושה תמיד כשהוא גועלי כלפי, אבל למרבה המבוכה הייתה בחדר גם לילי שעובדת איתנו מידי פעם והיא, בחורה צעירה ומתוקה ביותר, ליטפה באהדה את כתפי כדי לנחם אותי. אני יודע שכוונתה הייתה לטובה ושהיא רצתה לעודד אותי, אבל הליטוף הזה היה באופן כלשהו גרוע יותר מהגערה הנבזית של הסגן. 
ככה התחיל עוד יום עבודה מאוס ומדכא כשאני תקוע עם הטכניפור בפתח חדר הלייזר וסובל מהרדיו הצעקני של ההודי, מהרעש והסירחון של הריתוכים, ומה שנורא מכל-  מהטורקי שכמובן התחיל להתרוצץ סביבי ברגע שהסגן הסתלק משם.
ממנו הוא פוחד כי הסגן צועק עליו בלי רחמים שיפסיק לעשן ושיצא מפה ושאין לו מה לחפש אצלנו, מה שבעצם נכון.
הוא עדיין לא התרחץ ופשוט התקשיתי לנשום לידו, אבל לפחות הוא לא סיפר לי שום דבר על אימא שלו אלא אימץ את מוחו וסיפר לי בדיחה, די גסה האמת, אבל מצחיקה למדי. צחקתי קצת והוא היה כל כך שבע רצון עד שרכן ונתן לי נשיקה על הכתף. מזל שהייתי לבוש.
יש לו איזה סוג של אובססיה כלפי ואין הרבה מה לעשות בנדון כי הוא מעין קרוב של בעל הבית שמחזיק אותו אצלו פחות או יותר מתוך רחמים או חשש מאשתו, או משהו. כל מה שאני יכול לעשות זה לנשום בזהירות כשהוא מתקרב אלי ולהחליף בגדים רק בשירותים אחרי שבדקתי היטב שהם נעולים.
מובן שכל היום אחר כך הסגן ניסה להיות חביב כלפי ולהתנהג באדיבות יתר, אבל היום הייתי באמת כעוס ופגוע ועניתי לו בקרירות רבה. כמו להכעיס דווקא היום בעל הבית לא היה והייתי צריך להעביר לסגן הודעות ולדבר איתו כל הזמן, דבר שעשיתי בנימוס מופלג כדי שהוא ידע שאני כועס עליו.
לקראת סוף היום הוא בא במיוחד לשאול אותי אם קשה לי ואם אני עייף ואם אני רוצה ללכת הביתה? התשובה על כל השאלות הללו הייתה כן, אבל עניתי לו בהדרת כבוד שאני רוצה לסיים קודם לסמן אלף דסקיות ורק אז ללכת ואני עדיין רק בתשע מאות ומשהו.
למרבה זוועתי הוא ליטף את כתפי במעין התנצלות ואמר שאולי לילי תוכל להחליף אותי ויצא משאיר אותי נדהם לגמרי. (כאילו, מה נגמר אתכם בני אדם? מה כולם מלטפים אותי היום? אולי תשימו סביבי גדר ותתלו שלט - פינת הליטוף של חמי!) 
הסגן חזר חיש מהר עם לילי וביקש ממנה שתחליף אותי בעבודה. לילי קצת פחדה מהטכניפור וחרדה לגורל הפרנץ' מניקור שלה, אבל בסוף הצליחה ללמוד ולבצע את המשימה הלא מסובכת של סימון הדסקיות, ובעוד אני עומד לצידה לחזק את רוחה ולתמוך בה במקרה של תקלה, (זה היה הרעיון שלה - אל תעזוב אותי, אני פוחדת, תישאר לשמור עלי חמי), היא סיפרה לי סיפור מצחיק - אבא שלה התקשר לפני דקות מספר ואמר שיש לו משהו נוראי לספר לה. לילי נתמלאה דאגה וחרדה והאיצה בו למהר ולספר, ואבא שלה אמר ברוב דרמטיות שלאחותה הקטנה (בת עשרים שרק עכשיו השתחררה מהצבא ועדיין גרה אצל ההורים) הגיע בחור אחד שנכנס לחדר שלה אתמול בערב ויצא משם רק היום בצהרים!
"נו ו..." תהתה לילי.
"נו, אז כלום. הבחור היה אצלה כל הלילה ויצא רק בצהרים." 
"כן, הבנתי, אבל מה קרה?" 
"לא קרה כלום חוץ מזה שהוא ישן אצלה! זה לא מספיק?"
"מי הבחור הזה? מה שמו?"
האבא אומר את שמו של הבחור ולילי צוחקת ומספרת לו שהיא מכירה אותו, "תירגע אבא, הבחור הומו." 
"זה מה שאת חושבת!" מתקצף האב המודאג - עולה מרוסיה כמובן, אלא מה? – "אני מכיר את הבחורים האלו! מספרים שהם הומואים כדי שיוכלו לישון אצל בנות, שקרנים כולם!"
אחרי שגמרתי לצחוק שאלתי מה אימא שלה אומרת על הסיפור.
"אימא אומרת שאבא משוגע ושאחותי צריכה למצוא עבודה ולשכור לעצמה דירה.
היום עבדתי עד ארבע שאצלי זה נחשב מאוחר. אני מתחיל יחסית מוקדם ועובד קשה. עד ארבע הייתי גמור מעייפות.
ובכל זאת היה יום די נחמד למרות ששוב היו דסקיות ובנוסף היו גם תוויות ובבוקר היה שוב זמבורה חצי ערום, והטורקי, מסריח כרגיל, המשיך להסתובב סביבי, והיה גם ההודי שמשום מה הלך אחרי ושאל כל הזמן למה? למה? במין פיזום אידיוטי כזה.
הוא טוען שלמד את זה מהרומני. חשבתי שהרומני עוד נורמאלי יחסית, אולי זה החום ששיגע אותו?
ובכל זאת היה לי היום מצב רוח טוב. הסתיו הפריח משבים נעימים של רוח קרירה ולחה שהגיעו אפילו לבית המלאכה המפויח שלנו, וכשיצאתי מהעבודה היו בגלי צה"ל שירים של רחל שאת רובם ביצעה חווה המלכה, ובאתר הבניה שאני עובר על פניו כל יום בדרך הביתה הסתובבו הפועלים הרומנים עם חצי גוף חשוף וסחבו פיגומים, והבחור שאני תמיד נהנה להביט בו עמד על המדרכה וחייך.
חייכתי אליו חזרה והרגשתי טוב למרות שהבוקר רוני שוב ברח מהמיטה לפני שהתעוררתי, וכשניסיתי להחזיר אותו חזרה הוא אמר בקוצר רוח שאין לנו זמן עכשיו כי מאוחר, והוסיף שהלילה הוא שוב לא ישן בבית.
כן, אני יודע שזה לא נחשב ושהוא אוהב אותי ודואג לי ומוכן לעשות הכל למעני, אבל אנחנו כבר במחצית חודש אלול - חודש הסליחות והרחמים - וכמו לפני שנה זה שוב קורה - הוא הולך ונשמט ממני אל בית הוריו, אל התפילות, התחנונים, מירוק הנשמה לקראת יום כיפור הגדול והנורא, חומק שוב אל חייו הקודמים, מנסה לחזור אולי בתשובה ואולי אל גן העדן האבוד של ילדותו לפני שידע אותי.
חלק ממני מקווה שאולי הפעם הוא יצליח, שהתפילות שלו יענו והוא שוב ימצא את השלווה והביטחון והשלמות הנפשית שאיבד מאז שפגש בי.
מה אני אעשה אם זה יקרה?
לא יודע. אולי אלך לחפש תשובה שמתאימה לאפיקורס הספקן שאני ואולי סתם אלך כי הגיע הזמן.  

אין תגובות:

פרסום תגובה