הדברים האלה

על הקפה של הבוקר שאל אותי רוני במין זעף לא מוסבר מי זה קנדינסקי, נועץ בי מבט חשדני כאילו ציפה שאצחק ממנו פתאום. "צייר." אמרתי. "צייר טוב." הוספתי. "הציורים הידועים שלו מופשטים, אבל יפים."

"מופשטים? כאלו שלא יודעים איפה הלמעלה ואיפה הלמטה שלהם?"

לא התאפקתי וחייכתי. "נכון."

רוני כיווץ גבות בעלבון וכדי לפייס אותו הוספתי שדווקא הציורים הראשונים של קנדינסקי כן היו פיגורטיביים, אבל עם הזמן הוא שינה כיוון ו... "בוא, אני אראה לך בגוגל."

"לא חשוב. אין לי זמן עכשיו. בוא נצא." בדרך לצומת היו לו עוד שאלות. "ומה זה השיטה הזאת של סטראווינסקי?"

"סטראווינסקי? אולי סטניסלבסקי?"

"כן, יכול להיות." אני לא מומחה, אבל אני מנסה לספר לו את המעט שאני יודע על שיטת סטניסלבסקי.

"אז מי זה השני?"

"סטראווינסקי?"

"כן, ההוא."

"מלחין."

"ומה השיטה שלו?"

"אין לו שיטה, רק לסטניסלבסקי הייתה."

"זין עם כל האשכנזים האלו!" איבד רוני את סבלנותו. "לכולם יש שמות דומים וכולם מתו כבר! את מי זה מעניין?"

"לא יודע. למה אתה שואל?"

"סתם, איך זה שאתה יודע את כל הדברים האלו חמי?"

"למה אתה מתכוון הדברים האלה?"

"נו, כל השמות האלה ומי עשה מה?"

"זה בגלל האנציקלופדיה הזאת שהייתה אצל סבא וסבתא שלי, ז"ל." הסברתי ושקעתי בתיאור נוסטלגי של אותה אנציקלופדיה שהכילה שש עשרה כרכים ירקרקים וגדולים מאוד (הייתי אז רק בן חמש) ובהם ציורים צבעוניים נהדרים והסברים מאלפים, וכתוספת מרנינה עוד ארבעה כרכים קטנים קצת יותר, ירקרקים גם הם, ובהם כרוכות חוברות מעניינות שהכילו ציורים מרתקים עם הסברים מעניינים בנושאים שונים ומשונים.

הרחבתי ותיארתי גם את בית סבא וסבתא שלא הייתה להם טלוויזיה ונזכרתי שהאנציקלופדיה ההיא אבדה כשביתם של סבא וסבתא נהרס כדי לפנות מקום לבית מידות גדול ומכוער.

"אחרי שסבא וסבתא מתו חזרתי לגור אצל ההורים אבל כבר היה מאוחר מידי, נדבקתי בחיידק הקריאה לנצח."

אחרי שסיימתי להשתפך על האנציקלופדיה ההיא, מאריך בתיאור התמונה המרהיבה של אלי האולימפוס השמורה בזיכרוני על כל פרטיה ודקדוקיה סקר אותי רוני במבט תמה. "היית ילד חנון ונעשית הומו חנון." פסק, ושאל מי זה ברויגל.

פירטתי באוזניו את המעט שידעתי על הצייר הפלמי המפורסם והעזתי לשאול מה הסיבה לחידון הטריוויה הזה. רוני כינס את גבותיו בזעף וברור היה שהוא מעדיף לא להסביר, אבל לחצתי עליו ולבסוף רוני נשבר וסיפר לי בקול יבש שלא הצליח לכסות על עלבונו איך הלך עם כמה מחבריו התל אביביים החדשים לאיזה תערוכה מעצבנת, הם דיברו על כל האשכנזים המתים הללו והוא לא הבין כלום ולא היה לו די שכל להסתיר את זה, ולמחרת נודע לו שמאחורי גבו הם צחקו על בורותו, על החורים בהשכלתו, ואפילו על המבטא שלו.

"המבטא שלך מקסים, והם סתם חבורת אידיוטים חסרי נימוס." אמרתי בזעם, מצטער שאנחנו לא לבד ואני לא יכול להוסיף חיבוק וליטוף לדברי הנחמה.

"הם כולם מלומדים כאלו שהולכים מגיל אפס להצגות וקונצרטים ותערוכות, ואני סתם פרענק דביל." שח רוני בנמיכות רוח לא אופיינית לו שגרמה לי להתכווץ מצער.

"אתה לא דביל! אתה בחור מאוד אינטליגנטי. אולי חסרה לך השכלה בתחומים מסוימים, אבל יש המון דברים שאתה יודע והם לא." הכרזתי בקול הכי משכנע שלי. "ואל תשכח, אהרון, שדרך ארץ קדמה לתורה." הוספתי מגייס לעזרתי את חכמנו זיכרונם לברכה, מאחל בליבי לבהמות האלה שעלבו ברוני שלי אלף מיתות משונות.

רוני חייך וליטף את ברכי. "בגלל זה טוב לי אתך, חמי, ממך אני לא מתבייש כי אתה תמיד מסביר לי הכול בלי לצחוק עלי."

"אפילו שאני אשכנזי חנון ומלומד." עקצתי אותו.

רוני צחק, מרוצה, "כן, אבל למזלך אני חולה על אשכנזים חנונים." אמר וחיבק אותי למרות שהיינו באמצע הצומת וכולם יכלו לראות. 

אחרי שרוני יצא לדרכו המשכתי לשבת במכונית, צופה בו מתרחק ממני בצעדי הריקוד הקלילים והחינניים שלו האהובים עלי כל כך, שמח להיווכח שהוא חזר להיות הוא עצמו, הבטוח והעליז.

בצהרים התקשר אלי סיסי ושאל מה שלום רוני.

"מעולה." אמרתי בשמחה, "פשוט מצוין."

"הוא אמר לך משהו עלי, חמי?"

"שום דבר. למה? קרה משהו?"

"יש לי הרגשה שהוא כועס עליי קצת. כמה מהחבר'ה בבסיס צחקו עליו טיפה כי הוא התבלבל בין סטניסלבסקי וסטראווינסקי ונראה לי שהוא נעלב קצת."

"אם הם צחקו ממנו בגלל דבר כזה הם בהמות." הטחתי ברוגז וסיסי שתק קצת ואז שאל אם לא מפריע לי שרוני בא מרקע כל כך שונה משלי.

"שונה? איך שונה?"

"נו, אתה יודע, הוא בחור טוב ורקדן מצוין ו... הוא חמוד נורא, אבל... אתה יודע."

"לא, אני לא יודע. שנינו באנו מאותו רקע. גם אני גדלתי בקריות, וגם אצלי בבית לא דברו על מוזיקה והצגות. שנינו למדנו בבית ספר דתי ואתה יודע מה למדתי שם, סיסי? למדתי שלא הקפדן מלמד. הייתם צריכים להסביר לו, לא להעליב אותו, ולא לצחוק עליו ולעשות עניין מהבורות שלו, אני מבטיח לך שיש המון דברים שהוא יודע ואתה לא שמעת עליהם אף פעם, אבל אם אתה היית שואל אותו הוא היה מסביר לך ברצון ולא עושה ממך צחוק." סיסי שתק קצת ואז נאנח, אמר שהוא חייב ללכת וסגר.