יום שבת, 30 בדצמבר 2017

23. חול המועד

אני עייף מאוד, ומרגיש טיפש ומאוכזב, ונורא נורא מתגעגע לחבר שלי, והכי גרוע - אני יודע שהכל באשמתי ומגיע לי להיות לבד כי הייתי חרא. דחיתי ודחיתי והשתהיתי כמיטב יכולתי, אבל נגמרו התירוצים. כבר תיקנתי את הברז הדולף בגינה, והסעתי את דני לטניס, וקניתי לו מחבט חדש, והלכתי לספרייה ולבנק, וישנתי קצת, ושתיתי קפה עם עוגת פסח שיש לה טעם של עוגה רגילה, וגלשתי פה ושם, ועניתי למכתבים ודי... הגיע הזמן לספר לכם על החג שלי.

בבוקר שאחרי הסדר קמתי קצת מבואס, אבל החלטתי שאני מתנהג כמו בן אדם מבוגר ומשלים עם ההחלטות של רוני ושל בוריס והלכתי להכין ארוחת בוקר לכל מי שנשאר לישון אצלנו בבית. ביטון התנדב לעזור לי, ומאחר והוא היה טבח בגולני יצא שאני עזרתי לו ולא הוא לי, ומבחינתי זה היה בסדר גמור. ביטון הוא בן אדם נחמד עם חיוך חביב, לא גבוה, לא נמוך, לא שמן, לא רזה, לא יפה במיוחד וגם לא מכוער. סתם בן אדם ממוצע לגמרי עם עיניים פקחיות, חיוך נחמד והרבה רצון טוב לעזור ולהיות מועיל בלי לעשות מזה סיפור גדול. יש לו עיניים שחורות ושיער שחור מתולתל טיפה, ועור שחום - אחד שבחיים לא הייתם חושבים שהוא הומו.

הרגשתי נוח אתו. יש לנו רקע דומה, גם הוא מהקריות, בית מסורתי כזה של כיפה סרוגה. גם הוא בערך מחוץ לארון, אבל לא ממש. ההורים, באופן רשמי, לא יודעים, אבל בטח מנחשים. אחות אחת יודעת, ואח אחד חושד, וכמה חברים יודעים, וכמה לא. גם הוא לומד ועובד, גר בדירה שכורה עם שתי שותפות שישנות יחד, ומידי פעם הוא נקרא לדגל להיות חבר כיסוי לאחת מהן.

סיפור רגיל לגמרי חוץ מדבר אחד קטן - הבחור בא אלינו אתמול במקרה, רק בשביל לתת לחבר של חבר של ליאור איזה תיק שנשכח (עזבו, סיפור מסובך ולא מעניין), ראה את אריאל ונדלק. אני לא מתפלא, כבר אמרתי שאני נחשב לבחור נאה למדי, וגם רוני עובר בקלות בתור יפיוף, אבל ליד אריאל אנחנו סתם מכוערים. הוא ממש יפה, בעיקר בעיני מי שאוהב את הטיפוס הרוסי, העדין והבהיר. יש לו תלתלים בלונדיניים של מלאך, עצמות לחיים גבוהות, עיניים כחולות יפות מאוד וגוף דק ועדין, והחיוך שלו יכול להמיס חומת אבן.

ביטון ראה אותו ונמס מיד. הוא ביטל את התכניות שלו לחג ופשוט נשאר, ורק אחר כך בירר מה, ומי, ולמה. "ואם היית מגלה שיש לו חבר?" חקרתי בחוסר נימוס אופייני לי. אני איום מהבחינה הזו, אני אוהב לדעת הכל על אנשים חדשים שאני פוגש, וכבר גרמתי לכמה מסכנים שחקרתי אותם שתי וערב לברוח ממני כשהם ממררים בבכי תמרורים.

הסיסמא שלי היא - אם אני לא אשאל איך אני אדע? – ואני מקפיד לפעול לפיה.

"לא יודע מה הייתי עושה." נאנח ביטון, "בכלל לא חשבתי על זה, פשוט לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. אתה בטוח שאין לו חבר? איך זה יכול להיות? בחור כזה יפה."

מסתבר שכמו שאני חקרתי את ביטון ככה הוא חקר אותי. אני סתם סקרן, אבל לו הייתה מטרה, ואתם יודעים למה מסוגלים גברים ברגע שיש להם מטרה מול העיניים, וביטון, כמו כל לוחם בגולני, ידע שאם אתה רוצה משהו אתה חייב להסתער עליו.

"ליאור אמר לי שאתה ואריאל הייתם פעם יחד." הוא חשף לפני חלק מהמידע שאסף, "מה קורה אתכם עכשיו?"

"כלום," אמרתי, "אנחנו סתם ידידים."

"אפשר לשאול למה נפרדתם?" הוא המשיך באיסוף המידע תוך טיגון חביתות.

"הוא נסע לחו"ל ואה... ואנחנו ..." התחלתי להסמיק ולהרגיש ממש לא נוח. אני שקרן איום וכל הנושא שלי ושל אריאל והפרידה שלנו מכניס אותי לסערת נפש, במיוחד אחרי כל הבלגנים שהיו לי יום קודם עם בוריס ועם רוני.

"מה זה הכדורים האלה שהוא לוקח כל יום?" המשיך ביטון בלי רחמים.

כאן נמאס לי והודעתי לביטון שאם יש לו שאלות שיפנה אותם לבן אדם היחיד שמוסמך לענות עליהן, כלומר, לאריאל עצמו.

ביטון שתק כמה דקות, חשב וחשב, ואז התנצל שניסה לחלוב ממני מידע, והסביר שהוא מרגיש שלמרות שאני ואריאל כבר לא יחד יש לי בכל זאת איזה יחס מיוחד כלפיו, ונדמה לו שאני מרגיש אחראי כלפיו, והוא רוצה שאדע שהוא מתכונן לנסות להכיר את אריאל ולהתקרב אליו כי הוא מתלהב ממנו מאוד, והוא רוצה לדעת אם זה בסדר מצידי.

"אריאל כבר לא ילד," אמרתי בקרירות, והתאמצתי לא להראות שהכוונות שלו די דוקרות לי בלב, "הוא לא צריך לקבל ממני רשות."

ביטון שוב שתק שתיקה רבת משמעות ואז סיפר לי שגם לו יש שני אקסים שהוא עדיין דואג להם, והוא מבין את הרגשות שלי, ואז נכנסו כולם למטבח והתלוננו שהם מתים מרעב והשיחה נגמרה.

ביטון פעל מהר, ואריאל באמת לא בא לבקש ממני רשות לפני שהם יצאו להם לטיול, ואחר כך חזרו יד ביד, ואפילו עיוור היה רואה שיש להם כתמי עשב על הגב, ועלים יבשים בשערות.

אחר כך דני סיפר לי שהוא ראה אותם מתנשקים לפרידה. "מתנשקים בפה." הדגיש, "בדיוק כמו שאתה ורוני עושים, אז הם חברים?"

"לא יודע. תשאל את אריאל לא אותי." ומה אתם חושבים שהילד הזה עשה? הלך ושאל. וכמובן שאריאל לא ענה לו ורק צחק ואמר לו שהוא נודניק.

אריאל בא באותו ערב וסיפר לי שביטון נורא נורא נחמד, ושאל מה דעתי עליו.

"אין לי דעה, אתה זה שהזדיינת אתו, לא אני." עניתי באנטיפתיות. להצדקתי אוכל רק להגיד שהרגשתי בודד ומסכן כי רוני לא התקשר, וכולם הסתלקו, והייתי לבד עם דני שהעדיף את המחשב על פני.

אריאל נעלב נורא. "למה אתה כזה מגעיל רודי? נפגשנו רק אתמול, אנחנו רק מתחילים להכיר זה את זה ו..."

"זה לא הפריע לך איתי." קטעתי את ההתחסדות שלו - אולי לביטון הוא נראה כמו מלאך תמים, אבל אני הרי מכיר אותו.

"השתניתי מאז." אמר אריאל, "פתחתי דף חדש, ואני כבר לא הולך למיטה עם כל אחד. אני מחפש בחור רציני ויציב שיאהב אותי, לא סתם זיונים."

"באמת? תודה רבה לך." התרגזתי, "אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי. באמת נחמד לדעת שבשבילך הייתי רק עוד סתם זיון."

אריאל התחיל לבכות, וגם לי היו דמעות בעיניים. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהוא עזב שבאמת פתחנו את הפצע הזה של העזיבה המכוערת שלו ושל הזוועה של הפרידה שלנו. הוא התנצל וביקש סליחה שפגע בי, ואמר שאז הוא היה צעיר ומבולבל ולא ידע מה הוא רוצה מחייו, ורק עכשיו הוא מתחיל לארגן את הבלגאן של החיים שלו, והוא מבקש שתמיד נהיה חברים. כל אחד שפך את הלב, ובסוף התחבקנו והתנשקנו ואני נשבעתי שאני סולח לו, ואמרתי שביטון נראה בחור טוב, אבל שייקח את הזמן שלו לפני שהוא קופץ אתו למיטה. אחרי שהוא הלך החליט דני שאנחנו צריכים לראות יחד סרט על פיראטים, ושנינו נשכבנו לנו במיטה מול הטלוויזיה וצפינו בסרט עם ג'וני דפ בתור פיראט עם גינונים של אוחצ'ה, והמון שלדים. סרט מצחיק למדי, אבל הייתי עייף, ולקראת הסוף, אחרי שדני הפסיק לקשקש ונרדם, נרדמתי גם אני. בשתים עשרה בלילה בערך התפרץ רוני לחדר השינה, הרים את השמיכה והדליק את האור כאילו הוא מצפה למצוא איתי מישהו, וכמובן שהוא גילה רק את דני שהתעורר למחצה והתחיל לילל בישנוניות שהוא רוצה פיפי.

גם אני הייתי די מבולבל, ובהתחלה חשבתי שכבר בוקר והתחלתי להגיד לרוני שיש חופש היום ושיפסיק להיות לחוץ, ורק אז הבנתי שבעצם עוד לילה. אחרי שהילד עשה פיפי ונרדם שוב על הספה רוני התיישב לידי ועשה פרצוף מבואס לגמרי, ולא ענה לשאלות שלי איך זה שהוא כבר בבית, ומה קורה אתו.

"נו, מה עובר עליך? איך היה בסדר? מה קרה? שוב רבת עם ההורים?"

"לא, לא עם ההורים." הוא אומר בפרצוף תשעה באב.

"נו, אז מה? תספר כבר?"

"לא יכול, אם תדע תשנא אותי לנצח."

"בחייך רוני, אני לא אשנא אותך, ובטח שלא לנצח, ולמה התפרצת לפה בצורה כזו? חשבת לתפוס אותי על חם?" אני אומר את זה בצחוק בשביל להתבדח, אבל הוא מתחיל לילל.

"כן, רציתי שתהיה לי סיבה לכעוס עליך ולהרגיש פחות אשם, חשבתי שאני אמצא פה את ליאור או אחד החברים שלו."

"השתגעת?" עכשיו כבר נעלבתי. נכון שאני לא סמל הנאמנות, ואני לא בדיוק מונוגאמי, אבל בחיים אני לא אביא מישהו זר למיטה הפרטית שלנו. זה המקום שלי ושלו בלבד, וכל אחד אחר שיהיה פה זה פשוט חילול קודש ונבזות גמורה.

"גם בוריס שלך?" אמר רוני די במרירות, "ומה עם עודד? ואם אריאל ירצה להיות אתך פה גם תגיד לא?"

אני מוכרח להגיד שהייתי די המום מהדברים שלו. "אתה חושב שאני והם... שיש לי קטע עם אחד מהם?" הופתעתי כל כך עד שאפילו לא נעלבתי.

"אתה מבלה המון זמן עם בוריס." ציין רוני.

"אבל הסברתי לך שהוא עבר ניתוח ושהוא היה זקוק לי, וכן, בסדר, הייתי אתו במיטה כמה פעמים כי הוא רצה לדעת אם הניתוח דפק לו את המערכת, אבל הוא השלים עם ולאדי והם יחד עכשיו, ואפילו יתחילו לגור יחד, ואת עודד כבר לא ראיתי חודש לפחות, וגם קודם לא היה שום דבר ביני לבינו, ועל אריאל אני בכלל לא רוצה לדבר כי זה פשוט טמטום אפילו לחשוב שאני..."

רוני שם יד על הפה שלי כדי שאשתוק ובכה עוד יותר חזק, ואמר שהוא מצטער, ושהוא מגעיל, ושאני בחיים לא אסלח לו, ושהוא סתם מדבר שטויות והוא יודע את זה, ושאם אני אדע מה הוא עשה אני אזרוק אותו מהבית. "אל תדבר ככה, אני בחיים לא אזרוק אותך, מספיק, אם אתה לא רוצה אל תספר, לא חשוב, בוא נתחבק ונלך לישון." הצעתי לו, כי הייתי כבר עייף וכל השיחה הזו נמאסה עלי לגמרי. נשכבנו מחובקים כמו כפיות, כמו שאנחנו אוהבים, ואז רוני אמר שגם אם אני לא אדע מה הוא עשה אני אפרד ממנו כי הוא נעשה אימפוטנט והזין כבר לא עומד לו יותר.

הוא דיבר בנימה כל כך טראגית והיה כל כך משוכנע שזהו, חיי המין שלו נגמרו, עד שלא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק. רוני נעלב, נשכב עלי והתחיל להרביץ לי עם אגרופים. התחלנו להיאבק - הוא ברצינות אני בצחוק, ומכל הבלגאן הזה הזדקרה עובדה אחת מוצקה שהוכיחה באותות ובמופתים שהוא לא אימפוטנט וגם אני לא, טוב, אז שתי עובדות.

כמו כל בן אדם נורמאלי שדבר כזה קורה לו רציתי לזרום הלאה, אבל רוני סירב והתעקש שקודם הוא צריך להתוודות לפני. וזה מה שהוא סיפר לי – הבחורה ההיא שהוא התיידד אתה בבסיס. הבה נקרא לה שיבולת -שם נאה לפסח - התלבטה קשות אם להמשיך ביחסים שלה עם החבר שלה שרצה להתחתן אתה, או להיפרד ממנו, ואת כל ההתלבטויות הללו היא העמיסה על כתפיו הצנומות של רוני שמשום מה הסכים לשמש לה כותל מערבי.

לקראת החג היא החליטה סוף סוף להיפרד מהחבר וביקשה מרוני שיזמין אותה לסדר אצל הוריו, והוא קפץ על המציאה - להגיע להורים עם בחורה היה סוג של פנטזיה שהוא השתוקק להגשים כדי לשמח אותם וגם את עצמו כמובן - הבעיה הייתה שהבחורה המסכנה הזו באמת חשבה שרוני נדלק עליה, והאמינה לו שהוא יכול בלי בעיה לעבור מגבר לאישה.

"ומה סיפרת לה עלי?" שאלתי די בחמצמצות, וכבר לא הייתי חרמן וגם לא משועשע.

"אמרתי שאנחנו גרים יחד ושאני שותף שלך בדירה וש... נו, שאתה הומו ו... האמת שהיא לא ממש שאלה, ורוב הזמן דיברנו עליה ועל החבר שלה, לא עלי." התוודה רוני.

"זיינת אותה?" ניסיתי לקצר את הסיפור ולהגיע לעיקר.

"לא." אמר רוני בפשטות, "לא עמד לי. בפעמים הקודמות דווקא כן עמד לי, אבל אז ידעתי שהיא לא תסכים כי היא התעקשה שהיא חייבת להיפרד קודם מהחבר שלה, ואחרי הסדר, כשליוויתי אותה הביתה (היא חיילת בודדה וגרה בשכירות עם עוד חברות שכולן לא היו בבית בשעה ההיא), היא אמרה שעכשיו, כשהיא כבר נפרדה ממנו אז אפשר. ואז לא עמד לי."

"ומכל האנשים בעולם החלטת לבוא אלי לספר לי על זה?" התרגזתי.

"אבל למי עוד אני יכול לספר?" התפלא רוני, "אתה כועס?"

"לא יודע."

"בבקשה, אל תכעס, אני סלחתי לך על מה שעשית עם בוריס, ואני הרי לא עשיתי כלום."

"זה לא הזיון שכן היה או לא היה," התרגזתי, "זה שלא סיפרת לה שאנחנו יחד, שאתה כל הזמן מעמיד פנים בבסיס שאתה סטרייט."

"גם אתה לא מספר לאף אחד בעבודה שאתה הומו." החזיר לי רוני בעוקצנות.

"לפחות אני לא מנסה להעמיד פנים שיש לי חברות." החזרתי בעוקצנות כפולה ומכופלת. וכמובן שהוא פרץ שוב בבכי, ואני שכחתי שאני כועס וניחמתי אותו, ומפה לשם ... טוב, הרבה לא ישנתי באותו לילה, אבל לפחות רוני כבר לא חושב שהוא אימפוטנט, וגם בזהות הביסקסואלית שלו הוא מתחיל לפקפק.

רק למחרת בבוקר נזכרתי שהוא בעצם אמר לי שהוא מתכוון להיות אצל הוריו עד יום שלישי בבוקר, אז למה הוא חזר הביתה? ואז התברר שהתכניות המקוריות שלו היו לבלות עם שיבולת בדירה הריקה שלה את כל יום שני, וביום שלישי הם יחזרו יחד לבסיס.

"זאת אומרת ששיקרת לי, ושיקרת להוריך. הם חושבים שאתה איתי, ואני חושב שאתה אצלם, ובגלל שאנחנו לא מדברים אין סיכוי שאחד מאתנו יגלה את השקר." אמרתי במרירות, וכל התיאבון לאכול ארוחת בוקר עבר לי.

ההבנה שהוא תכנן הכל מראש ושיקר לי בפרצוף פגעה בי יותר מכל. קוראי הבלוג הוותיקים שלי שמכירים את תולדות החברות שלי עם רוני בטח זוכרים שזו לא הפעם הראשונה שתפסתי אותו משקר, ואם פעם התירוץ שלו היה הרצון שלו לא לפגוע בהוריו, הרי שהיום הוא יצא סתם שקרן מגעיל, ולא התביישתי להגיד לו את זה ישר בפנים.

הוא התגונן ואמר שגם אני בגדתי בו, והוא יודע שלא תמיד הייתי נאמן, אבל לדעתי אין מה להשוות. אף פעם לא שיקרתי לו ככה, בקור רוח מתוכנן כזה, והוא תמיד ידע איפה אני ולאן אני הולך.

"השקרים שלך משפילים גם אותי וגם אותך." אמרתי לו בחומרה, "הם הורסים את הקשר שלנו ומקלקלים הכל, אני לא יכול לחיות עם בן אדם שאני לא מסוגל לסמוך עליו."

רוני השפיל מבט ונראה אומלל מאוד. "אז אתה כן זורק אותי." הוא אמר, והתחיל שוב לבכות. הוא בכה המון עוד אתמול, ועכשיו הוא המשיך. מרוב בכי הפרצוף שלו היה נפוח והעיניים שלו נעשו כמו סדקים צרים ואדומים.

ישבנו במטבח. ליאור ואריאל נכנסו והביטו בי במבטים נוזפים, ודני חיבק את רוני ואמר לו שהוא אוהב אותו ושלא יבכה, וגם הוא הסתכל עלי ברשעות.

כאילו שלא הרגשתי מספיק חרא גם ככה אז כולם היו צריכים להתערב גם כן. רוני ניסה להפסיק לבכות כי הוא יודע שאני שונא הצגות כאלו, אבל לא הצליח וברח לחדר השינה, ואני קמתי ואמרתי שאני הולך לתקן את הברז הדולף בגינה ושוב נתקלתי במבטים המזועזעים של ליאור וארקאדי – הם כאלו הומואים רגשניים שזה פשוט מגעיל.

מה אפשר לעשות? הלכתי לחדר השינה, הרגעתי את רוני שאני לא רוצה שניפרד, רק שנפסיק עם השקרים והסודות, ושנחליט שנהיה גלויים זה עם זה, ומספיק עם בגידות.

"אם ממש ממש יבוא לך על מישהי, ותחשוב שיש לך הזדמנות לבנות אתה זוגיות תיפרד ממני קודם. זה עדיף על שקרים ובגידות." אמרתי, והוא הסכים, ואני הבטחתי שלא אבגוד בו יותר, ושננסה לשמור על מונוגמיות, ואם לא נעמוד בזה אז נדבר ונחשוב מה הלאה, אבל מעכשיו בלי שקרים. "ועכשיו תישן קצת חמוד." כיסיתי אותו והלכתי לתקן את הברז.

האקס המיתולוגי

הגעתי לבנק מיד עם פתיחתו, ובעודי ממתין לקופאית עלו ממרתף הבנק כמה צעירים לבושים מדים של ברינקס, ומי הוא אחד מאותם צעירים אם לא יגאל, החבר הראשון שלי, חמוש לו בעוזי מקוצר ובזקן צרפתי חינני. הוא הסתער עלי בחיבוקים, בנשיקות ובטפיחות על גבי, תוך שהוא מכנה אותי בחביבות  - מניאק, בן זונה, אפס עלוב, ועוד כהנה וכהנה ביטוי חיבה ואהבה לפי מיטב המסורת הצהלי"ת.

בגלל יגאל שבא לבקר אותי כשהייתי חייל משוחרר טרי זרקו אותי מהבית. נכון, זו לא הייתה לגמרי אשמתו ששכחתי לנעול את הדלת, ושכחתי שאימא שלי לא דופקת על דלתות לפני שהיא מתפרצת פנימה לחדר של בחור בן עשרים ואחת שכבר בגיל שש עשרה מצאו אצלו תמונות של בחורים ערומים מוסתרות מתחת למזרון.

חיבקתי את יגאל שהשנים שחלפו רק שיפרו את מראהו, והבנתי במעין התגלות שצנחה עלי במפתיע שהייתי ממש, אבל ממש אוויל בתקופת הצבא כשחשבתי שאין מצב שגברים יתאהבו זה בזה. על כורחי נאלצתי להודות שאני נמשך לגברים, ורוצה לעשות אתם סקס, אבל עדיין לא הייתי מסוגל לקלוט שגבר יכול ומסוגל לאהוב גבר אחר, לכן הוגבלו היחסים שלי עם יגאל לזיונים בלבד, ורק עכשיו, באיחור ענקי, תפסתי שבעצם אהבתי אותו מאוד. איך יכולתי להיות כזה סתום?

החלפנו טלפונים וכתובות, התברר שגם הוא גר בקריות - משום מה הוא חשב שאני חי בתל אביב, בעוד שאני הייתי בטוח שהוא מטייל בהודו או במזרח הרחוק - ועוד באותו ערב הוא בא לבקר.

רוני היה בתורנות בבסיס ואנחנו ישבנו ודיברנו, החלפנו חוויות ועדכנו זה את זה במה שקרה לנו מאז נפרדנו. לתדהמתי הוא כעס עלי שלא פניתי אליו לעזרה, ולא הבין איך לא קלטתי כמה הוא אוהב אותי.

"חשבתי שזה שטויות, שגבר לא יכול לאהוב גבר אחר." הסברתי לו וחטפתי אגרוף בכתף, שהגיע לי מן הסתם.

יגאל סיפר שהוא עובד, לומד וגר בדירה שכורה עם עוד שתי בנות, וכולם עסוקים מאוד בחיפוש אחרי אהבה. הן מתות להתחתן, הוא מסתפק בשותף לחיים.

"זיינתי, ועשיתי סמים, והשתכרתי, והשתוללתי מספיק ודי." אמר, "עכשיו אני רוצה לחיות כמו בן אדם, רוצה אהבה, לא זיונים. אני כל כך מקנא בך שמצאת בן זוג ואהבה."

"כן, באמת יופי לי." מלמלתי, מרגיש שאני נקרע מבפנים. לא סיפרתי לו על הקטע המסריח שרוני עשה לי בפסח, ובכלל, מיעטתי לדבר על רוני והסתפקתי בהצגת תמונה שלו.

יגאל התרשם מאוד, ונמלא קנאה למראה החבר הסקסי שלי, אבל אחרי שהוא הלך שקעתי בהרהורים רציניים מאוד על חיי בכלל, ועל חיי האהבה שלי בפרט, ופתאום שאלתי את עצמי למה אני מתעקש להתאהב דווקא בבחורים שכל כך לא מתאימים לי. גם רוני וגם אריאל צעירים מידי ולא סגורים על עצמם, ומסובכים בקשרים לא בריאים עם ההורים – מתכון בטוח להמון דראמה, ומעט שלוות נפש.

לא ידיד אחד ולא שניים שמכירים את מהלך העניינים ביני לבינו רמזו לי שנכון, הוא נורא חמוד וסקסי, אבל מה אני עושה עם הילד הזה? למה אני מגדל אותו במקום לחיות עם בן אדם בגילי?

"אחרי שהוא יגדל ויתבגר הוא יגיד לך יפה שלום וילך." ניבא בוריס. "אתה בונה את עצמך עכשיו בתור האקס המיתולוגי שלו." חיווה את דעתו. אז חשבתי שהוא מקנא, אבל אולי יש בזה משהו. נכון, כל אחד צריך להיות אקס מיתולוגי של מישהו, וכולם מקטרים כמה הם סבלו בגלל אותו אקס, אבל האם מישהו העלה בדעתו שגם הצד השני לא ליקק דבש?

לפני שיגאל נפרד ממני הוא חיבק אותי קלות, נתן לי נשיקה על הלחי וליטף את גבי, ואז העיר שאני מתוח מאוד, ושהוא לא זוכר שפעם הייתי כל כך עצבני ונוקשה.

"אתה עושה רושם שעוד רגע תתפוצץ." אמר בחיוך נעים, "מה עובר עליך מנחם?"

באמת, מה עובר עלי? לא יודע.

למחרת סיפרתי לרוני שיגאל ביקר אצלי כשהוא היה בבסיס ופרצה מריבה מטופשת כשהוא מאשים אותי שאני מנסה לחזור ליגאל. יומיים קודם דברנו שאנחנו פותחים דף חדש ופתאום הוא בא עם השטויות הללו?

רבנו. כלומר, הוא צרח והתעצבן ואני שתקתי והסתגרתי בתוך עצמי, דבר שגרם לו להתרגז עוד יותר. הוא ניסה להרביץ לי, אני ריסנתי אותו, ובסוף זה נגמר במיטה. כמו תמיד אצלנו אחרי מריבה שמעורבת בה קצת אלימות, מבוקרת מאוד, אל תדאגו, היה סקס כביר, אבל למה זה צריך להיות ככה?

אחר כך הוא מחייך ונרדם, מרוצה מאוד, אבל אני המשכתי לאכול את עצמי, מנסה שוב ושוב לחבר את הפזל הזה של זיכרונות שבורים וקטועים מהתקופה השכוחה בחיי למשהו הגיוני וסביר, ושוב נכשל. 

 
מחר יהיה טוב

מאז שליאור ואריאל באו לגור בדירה של ג'קי אין לנו אף רגע דל. כמעט כל סוף שבוע יש אצלם מסיבה, וגם במשך השבוע אין יום שחברים לא קופצים לבקר. רוב החברים הם של ליאור כמובן. הוא לומד במכללה לעיצוב שיש בה רוב מוחץ של הומואים, ומאחר ורוב חבריו גרים בבית הוריהם, וחלקם בארון, הדירה של ליאור משמשת להם מקום מפלט רצוי. די מהר הם הפכו את הדירה למעין זולה מרוצפת מזרונים שבחללה מרחף תדיר ענן עשן מתקתק של גראס. באנגים וג'ונטים הם מצרך השבוע שם, וגם וודקה, ויסקי וסתם יין, מתקבלים ברצון.

בתוקף היותי אחד המבוגרים בחבורה הפוחזת הזו מצאתי את עצמי מתפקד כדודה הפולנייה שנוזפת בפרחחים לשטוף כלים מידי פעם, לנקות את הדירה, לפנות את הזבל ולהוריד את הווליום של המוזיקה. כל פעם שהחבר'ה מגזימים עם הרעש והמהומה ג'קי יורד למטה כדי לנזוף בהם. הם תמיד מתמלאים חרטה ומתנצלים במתיקות - הם סך הכל בחורים נורא עדינים ונחמדים, לא ערסים או בריונים - ומיד מנמיכים את הווליום, מכבדים אותו בשתייה ובסיגריה, והוא מתרצה, מתיישב בין הילדים לעשן, וחוזר אחרי כמה שעות, קצת מתנדנד, לחטוף על הראש מאליס.

בחול המועד, כשהיה חם, הם הוציאו כמה מזרונים החוצה וישבו בחצר. עשו על האש, ניגנו בגיטרה ושרו. דני מוקסם מהם. הם נחמדים אליו, מקדישים לו זמן, מתייחסים אליו יפה ומשתדלים לא לדבר על סקס כשהוא בסביבה. הזהרתי אותו שבשום פנים ואופן לא ישתה או יעשן שם, והוא הבטיח לי, אבל אני מתאר לעצמי שהוא יתפתה וינסה בכל זאת. יש גבול כמה אפשר להגן על ילד בגילו. אני מקווה שהוא לא יסחף יותר מידי. אני משגיח עליו, אבל אני יודע שהוא כבר לא תינוק שאפשר להגיד לו מה לעשות.

גם רוני מבלה שם די הרבה, ודי ברור שסתיו דלוק עליו ומשתדל לשבת לידו ולמשוך את תשומת ליבו בכל הזדמנות. הם יושבים שם כעת, שותים וצוחקים ומעשנים ורואים את משחק הכדור סל של הרוסים עם טאו. ראיתי אתם את המשחק של מכבי עם היוונים, אבל בסוף חטפתי כאב ראש מהעשן והסתלקתי הביתה, משאיר שם את רוני שיבלה קצת עם חבר'ה צעירים.

אני מסתכל עליהם ומרגיש כל כך מבוגר, עייף וכבוי ליד החבר'ה האלו שזה ממש מפחיד. גם כשהייתי בגילם לא הייתי בליין גדול, וכעת אני בליין קטן עוד יותר. אני מתרץ את זה בכך שאני לא שותה ולא מעשן, אבל זה לא רק זה, אני פשוט בן אדם כבד שמתקשה לשמוח סתם ככה. נורא מדכא להיות הפיכח היחיד כשכולם קצת מסטולים. הם צוחקים משטויות, ועושים דברים מטופשים, ואני מסתובב שם כאבל בן חתנים. כפי שחשבתי גם ביטון הצטרף לחבורה שמזמזמת סביב הבית שלנו. הומואים אוהבים להתכנס יחד - לצחוק מבדיחות שסטרייטים לא יבינו, מקשקשים ומרכלים, מספרים זה לזה על התככים, הזיונים, המשברים, החיבוקים והנשיקות. אולי כשהם יתבגרו זה יעבור להם, אבל כיום אני וביטון שני המבוגרים היחידים שם, והשאר ילדים רעשניים.

"הם כאלו דראמות קווין צרחניים." אמרתי בקוצר רוח לביטון כשהסתלקנו מהדירה של ליאור לאות מחאה על ששוב הם שמו את "פריסיליה מלכת המדבר" בווידיאו.

הוא צחק, לגם מהבירה שלו ואמר שהם יתבגרו מהקטע הזה בסוף. המשכתי והתמרמרתי לפניו שכולם בלי יוצא מהכלל חושבים שאין להם מה לחפש בצבא למרות שהם בהחלט מסוגלים לתרום כמו כל אזרח אחר בגילם. אני לא אומר גולני, או איזה סיירת חס וחלילה, אבל יש עוד תפקידים, לא? 

ביטון נאנח ואמר שאני קשה מידי עם הילדים ושהם סתם מדברים ובסוף רובם יתגייסו. "וחוץ מזה יש מספיק מורעלים על הצבא, מה צה"ל צריך דווקא אותם?" גיחך ואחר כך התיישב מולי, ביקש סליחה מראש ושאל למה אני כזה עם רוני.

"איך כזה?"

"כזה רע."

"מי, אני?" שאלתי קצת בתרעומת, כי מה זה עסקו בכלל. "מה זה עסקך בכלל? אתה בקושי שבוע פה, מה אתה יודע עלי בכלל?"

"אתה בחור טוב חמי, ראיתי אותך עם הילד ואיך טיפלת בכלב שלו (דני מצא כלב קטן ומורעב צולע על רגל אחת והביא לי שאטפל בו. הכלב בסדר עכשיו, הולך אחרי דני לכל מקום ומלקק אותו כל הזמן), אז למה אתה כל כך קשה עם החבר שלך?"

"אתה מעדיף שאני אהיה רך כשאני אתו? אני לא חושב שהוא יאהב את זה." התבדחתי, בדיחה צולעת, אני יודע, אבל הוא צחק בכל זאת.

"אתה יודע למה אני מתכוון." המשיך להתעקש בעדינות, אבל בתוקף.

כן, ידעתי למה הוא מתכוון. בזמן האחרון אני קצר רוח וחסר סבלנות עם רוני. כמעט לא נוגע בו, נוזף בו שלא ימרח עלי, ומתקשח גם כשמישהו מהחברים מנסה לנשק או לחבק אותי בצורה ידידותית. לאחרונה אני דוחה מעלי את כולם במבט כועס, מפגין שפת גוף תוקפנית, ורק דני זוכה לקבל ממני חיוך. "הוא יודע שאני שונא שהוא נמרח עלי לפני כולם. ואני גם לא אוהב את האופנה הזו שכולם מתחבקים ומתנשקים עם כולם."

"אנחנו לא כולם, אנחנו חברים שלך ורוני הבן זוג שלך. ממש דחפת אותו אתמול כשהוא נגע בך." העיר, עדיין המום מההתנהגות הגסה שלי.

"יש דברים שעדיף לעשות בפרטיות." התעקשתי.

"תסלח לי מנחם, אני יודע שאני מתערב בעסקים שלך, אבל נדמה לי שאתה לא נחמד אליו גם כשאתם לבד." המשיך ביטון להוכיח אותי.

"אני לא רוצה לדבר על זה." קמתי, עצבני ומתוח מאוד, והלכתי למחשב.

"רוני מתלונן שכל פעם שהוא רוצה לדבר אתך אתה בורח למחשב." המשיך ביטון בלי רחמים.

"תעזוב אותי, צא לי מהווריד." סובבתי אליו את גבי.

הוא נעמד מאחורי והתחיל לעסות בעדינות את כתפי ועורפי. המגע החמים שלו הצליח להגיע אלי טוב יותר מאשר דבריו. עצמתי עיניים והתמסרתי בשתיקה לעיסוי.

"משהו לא טוב עובר עליך מנחם." אמר ביטון, "אפילו אני, שמכיר אותך כל כך מעט זמן מרגיש בזה. מה קרה לך?"

"דברתם עלי מאחורי הגב?" ניסיתי לגייס זעם, אבל הייתי תשוש מידי להתרגז ברצינות.

"כולם פה אוהבים אותך, אנחנו חברים שלך." המשיך ביטון בעיסוי, יורד באצבעות מיומנות לאורך חוט השדרה שלי. "הנה, הוא חזר מהעבודה. תדבר אתו." ייעץ לי כשרוני הופיע בחלון, פוסע לאט בשביל לעבר הבית, פניו קודרים ועייפים וראשו מושפל.

קיבלתי אותו בכניסה בחמימות רבה מהרגיל, וליטפתי את כתפו. לחבק אותו היה מעל לכוחותיי. "אתה נראה עייף." אמרתי לרוני אחרי שביטון הסתלק, "יש בעיות? רוצה חיבוק?" הוא החליק לזרועותיי, נצמד אלי, שם ראש על כתפי. סיפר על ויכוח עם חבר לעבודה ועל טלפון מטריד מאמו. הלכנו לחדר השינה, נשכבנו בבגדים על המיטה והתחבקנו. ניסיתי להיות קשוב וסבלני, והתנצלתי על הקשיחות שלי בזמן האחרון. רוני אמר שזה בסדר, הוא מבין ושאל אם זה בגלל כל מיני דברים שקרו לי כשהייתי בתל אביב. הרגשתי איך שרירי מתקשחים, ופתאום לא יכולתי לשאת את מגע גופו בגופי והתרחקתי ממנו. הוא שתק והפך אלי את גבו כדי שלא אראה את הדמעות ואתרגז עוד יותר.

ידעתי שאני צריך להרגיע ולפייס אותו, אבל הייתי מאובן מידי בתוך הצער והכאב שלי. "אני אוהב אותך." אמרתי למרות שלא חשתי שום אהבה כלפיו, או כלפי אף יצור אחר בעולם.

"כן, אני יודע." ענה רוני בקול עייף, "גם אני אוהב אותך."

חבקתי את גבו, נישקתי את עורפו הריחני, מחכך את פני בתלתליו וניסיתי להסביר, אבל לא יכולתי, הרגשתי שהמילים תקועות לי בגרון.

"אין לזה שום קשר אליך חמוד. לפעמים יש לי ימים כאלו, בסוף זה יעבור." הצלחתי לפלוט בקושי.

"כן, אני יודע." הוא קם מהמיטה. "אני הולך להתרחץ." אמר בקול חנוק והסתלק למקלחת. הלכתי למחשב שלי ויותר לא דיברנו. יש ימים כאלו, אולי מחר יהיה טוב יותר. 

אין תגובות:

פרסום תגובה