יום שבת, 30 בדצמבר 2017

25. יומן געגועים

אור ירקרק

אני דוהר במהירות במעלה המדרגות לדירה של בוריס, מתפרץ פנימה ונופל בזרועותיו, מנסה להסביר, אבל כמו אז, בימים הראשונים להיכרותנו, רק בכי מתפרץ מתוכי. "נו, דוצ'ינקה, די, מספיק." הוא אומר לי בבס רוסי חם וטופח על גבי, "די, נו, לא צריך לבכות, מספיק, תראה איזה הפתעה עשיתי לך." ומוביל אותי למיטה שלו. אור שמש חורפי רך מסתנן מבעד לבד וילון ירוק ונופל על גופו הדק של ארקאדי. שערו בהיר מתולתל, עיניו כחולות רכות.

"התגעגעתי אליך רודי." הוא אומר, מושיט לי את ידיו, מחייך חיוך של ילד שובב.

אני שוכב בין שניהם, ידיו של בוריס חמות וקשות, מעסות את עורפי וגבי, ארקאדי מלטף את שערותיי, מושך את ראשי אל פטמותיו. הן ורודות וקשות והחזה שלו לבן, חלק וקריר.

"עכשיו תנשק אותי פה." הוא דורש בנימה מתפנקת ומגיש לי את ישבנו המתוק.

בוריס אוחז במתני, מכוון אותי לחור הוורוד והמפתה של ארקאדי, לוחץ אלי את הזין שלו. ידיו חולפות על כל גופי, מצליחות לגעת בי בכל מקום בבת אחת. הן מחוספסות וחזקות, קצת מכאיבות וקצת מנחמות. קולו עמוק, חמים, מהדהד בתוכי. אני חודר ונחדר, אוהב ונאהב, רועד מרוב עונג בין שניהם, יודע שאני לא בסדר ואסור ככה, אבל זה כל כך טוב...

גומר בגניחה ומתעורר בבת אחת מזיע, רטוב, מבויש. מאז שהייתי טירון בצבא לא קרה לי דבר כזה. הולך למקלחת ובלי להדליק את האור שוטף מעלי זיעה וזרע, מוחה דמעות של עונג ובושה, מרגיש איך ההקלה והעצב, הבדידות והכעס מעורבלים בי בפקעת שאי אפשר להתיר. מחליף סדין וציפה וחוזר לשכב, שוב לבד. 

קצב רצחני

הפעם הגיעו עם הניידים שני בחורים צעירים - אחד נמוך, רחב ושרירי, והשני דק גזרה, בעל פנים מתוקים, עיניים עגולות ותמות ולחיים ורודות. הם עבדו מהר כמו שדים נחושים לגמור משטח של 250 מכשירי נוקייה יוקרתיים בשעה, מה שחייב אותי לעבוד מהר וזריז. סידרנו סרט נע מאורגן למופת. הרחב ישב ליד הלייזר, הילדון פתח קופסאות מימינו והגיש לו אותן, ואני עמדתי משמאלו, אספתי את המכשירים המסומנים, שמתי בשקית ניילון פעוטה, דחפתי לקופסא וסגרתי אותה. כל חמש קופסאות נכנסו לתוך ארגז קרטון חום מסומן בבר קוד, ואוי ואבוי אם הקופסאות לא יחזרו לקרטון ממנו הוצאו. אסור לעזוב את המשטחים עם הסחורה לרגע, ושתדעו שכל מכשיר כזה עולה בשוק ששת'אלפים ₪! זה לא סתם טלפון, זה גם מחשב, וגם מצלמה וגם קצת איפוד וגם וגם ... נאום הסגן שבא כל חצי שעה לבדוק שהכל בסדר ושוב הלך, משאיר אותי עם הצעירים הללו שלא ידעו לאות.

ידי חולפות בזריזות על הקופסא - לסגור, לשים בקרטון ומיד אחר כך הבאה בתור. על כל קופסא צבעונית יש פזל של תמונות ובכולן נראה אותו בחור צעיר במגוון תנוחות. הוא נאה, ספורטיבי, שערו גזוז קצר וחיוך של אני נחמד, סולידי, הגיוני ומסודר בחיים מרחף ללא הרף על שפתיו.

אני שואף בתענוג את ריח הקרטון הנקי והחדש העולה מהקופסאות, ריח של דברי דפוס החביב עלי מכל הבשמים בעולם ולאט לאט מתכסות ידי בסימני שפשוף ובשריטות נייר זעירות ורגלי כבדות והולכות. לעמוד רצוף שלוש וארבע שעות על הרגלים זה לא צחוק, אבל אני מרוצה ולא מתלונן כי כל פעם שהצעיר ורוד הלחיים עם החיוך המתוק לוקח ממני ארגז מלא ומערים אותו על המשטח בחוץ הוא לוחץ את גופו אל גופי ועור זרועותיו השזופות מתחכך בשלי, ולפעמים הבל נשימתו פוגע בעורפי. אני לא מכיר אותו, רוב הזמן אני עומד בגבי אליו אפילו את שמו אני לא זוכר בדיוק - מאור או דור או משהו דומה - אני לא יודע עליו כלום וגם לא רוצה לדעת, אבל אחרי כמה לילות וימים של בדידות עורי אסיר תודה על המגע האקראי של גופו הצעיר בגופי שנותן לי כוח להמשיך לעבוד בקצב הרצחני הזה.

צונאמי של געגועים

לפני שהוא נסע הייתי מודאג מה יהיה עם הסקס. זה הדבר היחיד שהעסיק אותי – איך אני אחיה שלושה חודשים בלי סקס. בכלל לא חשבתי על איך ארגיש כשאחוש סתם געגועים פשוטים. איך יכולתי לדעת שההיעדרות שלו תכאיב לי דווקא מעל לחגורה? הפתעה, מסתבר שבגלל השמועות שמגיעות אלי כל הזמן מחברים של חברים – כולם נשמות טובות שבטוחות שאני חייב לדעת את כל האמת, וכמה שיותר מהר יותר טוב – אני מדוכא מכדי להיות חרמן. ועוד הפתעה אחת, כשאתה אוהב מישהו הרצון לסקס קשור למצב רוח, לרגש, לבן אדם שנמצא אתך, לא לכמה זמן עבר מהפעם הקודמת שזיינת. על זה נאמר – כל יום לומדים משהו חדש.

מאז שנסעת הקשר שלנו רופף וקטוע, וגם את הכמה דקות היומיות הללו אני מבזבז על כעסים ותלונות, ואחר כך ממשיך לבזבז זמן על חרטה למה כעסתי. ופתאום, בתוך כל הבאסה הזו של כעס וקנאה, אני שוכח כל מה שאני יודע וסתם מתגעגע. הגעגוע הזה הכה בי כמו ברק, רגע אני עומד ומכין פיצה עם הילד והוא אומר בתמימות, "בוא נוסיף גם טונה כמו שרוני אוהב." ופתאום הנשימה שלי נעצרת ובתוכי משתולל צונאמי של געגועים לחיוך השובב, לתנועות המהירות, לנוכחות שלך שממלאת את כל הבית מהרגע שאתה פותח את הדלת, געגועים לאנרגיה התזזיתית שלך.

רוצה שוב את הטירוף שלך, רוצה להתחמם באש שבוערת בך כל כך חזק עד שהיא מצליחה להדליק אפילו טיפוס קר כמוני. מוכן לתת הכל כדי לראות אותך רק לרגע, לראות שוב את הברק השחור בעיניים הצוחקות והיפות שלך, את התנועות מלאות החן של הגוף השחום והחלקלק הזה שתמיד נמצא בתנועה. הם אומרים שעכשיו אתה איתה, מחייך אליה, אוחז בידה, רוקד איתה, חופשי מבושה, יכול לעשות הכל בלי להסתתר. איתה אתה יכול להיות מאושר קבל עם ועדה, לעשות את כל הדברים שלא עשינו אף פעם בגלוי.

אני מקווה שעכשיו אתה באמת מאושר, שטוב לך, שהוויתור שלי עלינו עוזר לך לכוון את החיים שלך לכיוון שאליו רצית שהם יפנו. אמרת לי עוד בהתחלה שעד גיל שלושים אתה תהיה נשוי ועם ילדים. אני צריך להיות אסיר תודה שנסעת כל כך רחוק כדי שלא אצטרך לראות איך אתה מגשים את התכניות שלך לנגד עיני, ואני באמת אסיר תודה לך על ההתחשבות, אבל אני גם נורא נורא מתגעגע.

“צריך דקה בשביל להבחין במישהו, שעה בשביל שהוא ימצא חן בעינייך, יום בשביל לאהוב אותו, אבל צריך חיים שלמים בשביל לשכוח אותו". 

מצאתי את זה בבלוג של בחורה אחת וזה פשוט תפס אותי. זה בטח נכתב על מישהו כמו רוני שלי. 


הוא התחיל

אתמול הוא שוב התקשר, הפעם הייתי ממוקד ורציני, לא התפתיתי לבדיחות ולסיפורים שלו ועימתי אותו עם השמועות ששמעתי. הוא נאלץ להודות שכן... יש בזה משהו... ונכון שהוא והיא... אבל... "מבחינתי זה אומר שהכל נגמר, ההבטחות שלי בטלות ומבוטלות, מרגע זה כל הקטע שלנו נגמר." הודעתי לו קצרות.

"רק רגע, חכה שנייה מנחם, תן לי להסביר..." הוא התחיל להתפתל כמו שהוא עושה תמיד כשאני מנסה לברר מה הקטע שלו עם נשים, אבל הפעם הוא היה רחוק מידי בשביל להחליק את העסק. ההשפעה שיש לו עלי לא פעלה מעבר לאוקיינוסים שמפרידים כיום ביני לבינו. ניתקתי והתקשרתי לאקס המיתולוגי שלי וביקשתי שיבוא עכשיו. בוריס קלט שזה דחוף ובא מיד, ונאנח כשסיפרתי לו מה התימני הקטן שלי עשה הפעם, וקילל אותי ואותו ברוסית, ושוב התרגז למה אי אפשר לנחם אותי עם אלכוהול, או סיגריה, או כדור, או אבקה, או כל כימיקל אחר שבני אדם נורמאליים צורכים באופן טבעי בשעות כאלו.

התחלתי להתעסק עם החגורה שלו, מניח לו להבין מעצמו מה ינחם אותי במקום כל השיטות שהוא הציע לשווא, וכרגיל הוא חזר שוב על הטענות הישנות שלו, אני צעיר מידי... ובגילו... ומתי אבין כבר שאין לו כוח ואמצא לי מישהו בגילי לשחק איתו?

בקיצור כל מה שהוא אומר לי תמיד לפני שהוא מוכיח לי שוב שלא חשוב הגיל אלא התרגיל, ושהפרש של עשרים ושתים שנים הוא לא כל כך גדול כמו שנדמה לו, ולא, אני לא רוצה לדעת בן כמה הבן הגדול שלו, לא אשמתי שהוא התחתן דקה אחרי שהוא יצא מהעריסה ומיד אחרי החופה התחיל להביא ילדים. בלי שום התחשבות בקיטורים שלו התעקשתי שאני צריך ורוצה אותו עכשיו ומיד, "וכשאתה עומד על שלך," הוא אומר וצוחק כשהוא נוגע בי, אתם יודעים איפה, "אתה עומד ברצינות."

התעקשתי להפשיט אותו לגמרי למרות שהוא מחה שהוא שמן מאוד לאחרונה וזה מביך אותו ואמרתי לו שוב ושוב שאני אוהב אותו ככה, מלא וגדול, ואוהב את זה שיש לו כבר שיער אפור על החזה. מצצתי לו כמו שאני יודע שהוא אוהב ואחר כך הושבתי אותו בנוחיות עם שני כרים מאחורי הגב לתמיכה, והתיישבתי על הזין שלו. שמתי את היד שלו על הזין שלי ולא הפסקתי לזוז עד ששנינו גמרנו. עם רוני אני לא יכול לעשות את זה כי הוא רזה ועדין מידי, אבל עם הדוב הרוסי שלי... הלוואי והוא היה נשאר עוד קצת לחבק אותי, אבל הוא היה צריך לזוז. לא נורא, הוא עוד יחזור. בסדר, אז הפרתי את ההבטחה לא לבגוד, אבל הוא התחיל, וזה היה מצב חירום. תאמינו לי שזה היה ממש פיקוח נפש. 

מכתבים מהמילואים

אני אוהב שקט ובדידות ולא סובל רעש ויותר מידי בני אדם. מסיבות ואירועים גדולים ורעשניים הם עינוי בשבילי. רוני תמיד כועס עלי שאני לא חברותי ושאני מתבודד ושונא אנשים ומרחף בעולמות רחוקים. אנחנו כל כך שונים זה מזה באופי... מדהים איך שרדנו יחד ואפילו היינו מאושרים מאוד. מה גורם לשני אנשים להמשך זה לזה ולהישאר יחד? זו תעלומה שאני עדיין מנסה לפענח. זה בטח לא רמת השכלה או גודל חשבון הבנק. מכיר הרבה שמחפשים, מעט שמוצאים. הרבה גרים לבד, מסתמכים על רשת של חברים טובים במקום משפחה, ומקטרים, וכשהם רוצים לזיין מישהו צעיר ויפה הם יודעים כבר לאן ללכת. יש צעירים שחיים עם גבר שתומך בהם כספית וגם לי היו הצעות בזמנו... תמיד סירבתי למרות שאני דווקא מעדיף גברים מבוגרים יותר ממני.

רוני צוחק ממני שאני תמיד מחפש דמות אב ואני אומר לו שלפחות אני נשאר עם גברים בעוד שהוא רודף אחרי כוסיות, ומובן שהוא עונה לי שהן אלו שרודפות אחריו (וזה נכון, הוא כל כך יפה וסקסי) ואנחנו שוב רבים ומתנפלים זה על זה וגומרים במיטה. אני כל כך מתגעגע אל הדביל הזה שבוגד בי עם בנות שבא לי להרביץ לו.

***

הגעתי רק כרגע הביתה לחופשה מהמילואים ואני עייף מאוד כי כדי שאוכל לצאת ביום חמישי בצהרים היה עלי להקריב המון שעות שינה. אני משרת באיזה מוצב שכוח אל בצפון. זוכר איך נראה המוצב ביוסי וג'אגר? משהו דומה, אם כי אין כמובן שלג וגם החיילים לא כל כך מגניבים. משרת איתי האקס הראשון שלי שהיה איתי בצבא. אז עוד חשבתי שעם גברים יש לי רק קטע של סקס, והמסכן לא זכה לקבל ממני אפילו נשיקה או חיבוק, הוא כל כך אהב אותי אבל הייתי אז ילד ולא הייתי מסוגל להראות חיבה לגבר.

בתקופה המבולבלת ההיא קשר רומנטי עם בן מיני נראה לי לא מתקבל על הדעת. לפני כמה חודשים נפגשנו מחדש במקרה וחידשנו את הידידות בינינו ואפילו יצא לו להכיר את רוני. במשך כל תקופת המילואים הוא קימבן אותנו ככה שנהיה כמה שיותר רחוק משאר החבר'ה ושנבלה יחד, רק אני והוא, בעמדת שמירה מרוחקת ככל האפשר. בשמירות דיברנו המון וסיפרנו דברים זה לזה ואחרי כמה ימים הוא גם ניסה להשיב עטרה ליושנה והתאכזב בגלל ההתעקשות שלי להתאפק. היו לנו הרבה מאוד ויכוחים בקשר לנאמנות וכמובן ששמו של רוני עלה שוב ושוב. לדעתו רוני ואני לא מתאימים ואנחנו צריכים להיפרד. הוא לא מפסיק לספר לי כמה הוא מתגעגע לזין שלי וכמה אני יפה ובניגוד למה שהיה בסדיר הוא לא ממש מתאמץ להסתיר את ההתנהגות שלו משאר הבחורים שאנחנו משרתים אתם. אני בטוח שכולם מרכלים עלינו מאחורי גבנו כי הוא נמרח עלי בלי לעשות חשבון וזה די מציק לי. לא תכננתי לצאת מהארון במילואים והייתי שמח אם הוא היה נרגע מעט ונותן לי לנשום קצת.

עכשיו הוא בבית, אבל הוא רוצה לבוא לישון אצלי ולהיות אצלי בדירה עד שנחזור במוצאי שבת לבסיס. אפשר להגיד שהוא קבע עובדות בשטח ואני לא ממש יודע איך להגיד לו שירגיע קצת וייתן לי לנשום. שאלתי אותו בדרך הביתה אם לא נמאס לו כבר ממני אחרי שהיינו אחד בתחת של השני כל השבוע וראיתי שהוא נפגע למרות שהוא עשה מזה בדיחה ואמר שאין מצב שימאס לו מזה שאני בתחת שלו.

אני מרגיש כפוי טובה וגועלי כי הוא משתדל להיטיב איתי. הוא כל הזמן דואג לי ואפילו הציע לשמור במקומי כדי שאוכל לישון. סירבתי כמובן אבל זה היה מאוד יפה מצידו ואני מאוד מעריך את ההתנהגות שלו, הבעיה היא שאני לא יכול להפסיק לחשוב על רוני. במוצב ישנו כל אחד בשק שינה שלו, אבל בבית... אני לא חושב שהוא יסכים לישון על הספה ואני יודע שלא יהיה לי מספיק כוח רצון ואופי להעיף אותו מהמיטה שלי.

בקיצור, אני נקרע לגמרי מכל הסיפור הזה. אני יודע שהרבה יגידו שהלוואי עליהם הבעיות שלי ומה אני מקטר בכלל, אבל עובדה – אני מקטר.

***

אני יוצא עוד מעט בדרכי חזרה לבסיס. עם יגאל לא נסגר בעצם כלום. אכזבתי אותו, הוא רצה לחדש את הקשר שלנו ולשדרג אותו כי כיום הוא כבר מחפש משהו רציני וכמובן שהוא צודק ואני מאחל לו הצלחה וכל טוב, אבל זה לא הולך לקרות איתי. ניסיתי ולא הצלחתי. הלב שלי אצל רוני ועדיין אני רוצה אותו. כל מה שיכול לקרות ביני לבין יגאל הוא מין סוג של יזיזות שעיקרה מעין אוננות משודרגת ותו לא. אני מרגיש שהוא רוצה יותר, אבל לא מסוגל לתת לו את זה.

רוצה את הכושי שלי חזרה ואף אחד אחר לא יכול להוות תחליף. לא יודע מתי אשוב לכאן שנית. אולי בעוד יום יומיים, אולי רק בשבוע הבא, או בעוד שבועיים, אולי בכלל לא. המקום הזה מעורר בי צמרמורת משום מה. הוא בנוי על חורבות של מוצב סורי ישן שבטח גם הוא נבנה על חורבות של איזה מוצב עתיק מתקופת הטורקים או משהו. מקום מעופש שחציו קבור באדמה. אני רק נכנס לשם וישר חוטף דיכאון.

בגלל שיצאתי ביום חמישי יחסית מוקדם אני צריך לצאת עוד מעט חזרה כי אני שומר הערב. כל היציאות שם מתנהלות במין אווירה של שוק וכל אחד מנסה להתבכיין כמה הוא אומלל וכמה קשה לו. האקס שלי ממש מוצלח במשחק הזה ובגלל שהוא רצה להיות אצלי לבד בדירה הוא הצליח לקמבן שנצא ראשונים, אבל מאחר ולא יצא לו מזה יותר מידי כנראה שאני אוזנח לגורלי בשבוע הבא ואשאר שבת. בגלל שהרבה הצליחו להתחמק מהמילואים ואנחנו מעטים יחסית יוצא שכל אחד צריך לשמור שבת אחת לפחות. מילאתי את התרמיל בספרים שלוויתי מפה ומשם ואני מקווה לסיים את 'האמן ומרגריטה' של בולקאגוב. יש לי את התרגום החדש השמן להפליא שבטח ייקח לי שבוע שלם לקרוא ועוד כמה ספרים קלים יותר. לפחות אצא משכיל וחכם מהבאסה הזו. 

***

יש לי חשד לא נעים שאף אחד מאתנו לא מסוגל למלא לגמרי את כל צרכיו של בן הזוג. תמיד רוצים עוד קצת והשאלה היא אם זו סיבה לפרק את כל החבילה ואם באמת בן אדם צריך להיות טוטאלי כזה ביחסו לבן זוגו. לא יודע. מה שאני עוד לא יודע זה מה בדיוק עובר על רוני כשאני לא איתו. אני בטוח שהוא מתגעגע אלי מאוד, אבל אין לי מושג מה קורה שם באמת וזה משגע אותי. כל מה שהוא מסוגל להגיד לי זה שהם לומדים המון וזה מעסיק אותו שעות רבות. אני מכיר את התחרותיות והאמביציה שלו. הוא כל הזמן משווה את עצמו לסביבה ובודק מי יותר ממנו ומי פחות. אני מקווה שהוא יתגבר על הקטע הזה במשך הזמן כי זה עולה לו בריאות.

קשה לי לדעת למי להאמין ומה בדיוק קורה שם, אבל מההכרות שלי איתו אני יודע שהוא בעיקר לומד ומשקיע ומשתדל להצטיין בקורס וזה חשוב לו יותר מזיונים. אתה צודק שהוא מתנהג כמו איזה פרימיטיבי בקטע של הנאמנות ותמיד הוא חושב שלי אסור, אבל לו מותר כי אצלו זה עם נשים והן לא נחשבות.

הוא כזה מאצ'ו טיפש!

כשהוא מדבר ככה אני צוחק ממנו והוא מתעצבן מתנפל עלי, ובסוף אנחנו עושים אהבה ושוכחים מהכל, אבל עכשיו כשהוא רחוק נשארו רק המריבות והעצבים ואין לי דרך לפרק את הכעס והמתח שלו ושלי. ידעתי שהקורס הזה יהיה מבחן קשה ליחסים שלנו ויש לי הרגשה שאנחנו עומדים להיכשל במבחן הזה ובגדול. זה נורא חבל. אני כל כך אוהב אותו. למרות כל המגרעות שלו ולמרות שהוא רחוק מלהיות מושלם אני פשוט אוהב אותו. צובט לי בלב כל פעם שאני חושב עליו ואין לילה שאני לא חולם אותו ואותי שוב יחד ומתעורר עם דמעות, ובדרך כלל גם עם זין עומד.

אני משוכנע שלא חשוב כמה נריב ונכעס זה על זה ברגע שהוא יחזור סוף סוף ונראה אחד את השני הכל ישכח ופשוט ניפול על המיטה ונטרוף זה את זה.

נכון שלישון עם מישהו זה הרבה יותר אינטימי מאשר זיון? מהיום הראשון שנפגשנו ישנתי איתו. זה לא היה מתוכנן זה פשוט קרה – בתקופה ההיא הדירה שלי הייתה כמו תחנת רכבת, אנשים שכמעט לא הכרתי באו והלכו חופשי וחבר הביא חבר – הוא בא אלי עם חבר וסיפר שרב עם הוריו והוא זקוק למקום לישון בו.

נתתי לו שתי אפשרויות – או לישון על הספה הישנה שלי או איתי במיטה. הוא בחר במיטה ומאחר ולא ידעתי בכלל אם הוא הומו והייתי די עייף כמעט לא שמתי לב אליו והוא היה צריך לפתות אותי כדי שאבין שהוא רוצה אותי. אחר כך התברר שהוא ראה תמונה שלי ונדלק עלי ואפילו התערב עם החבר על מנה פלאפל שעוד בלילה הראשון יהיה זיון. הוא זכה כמובן.

החבר ההוא שהיה איתי קצת פעם ואחר כך עזב לחפש משהו טוב יותר די הופתע שמזיון סתמי יצאה חברות ואהבה, ומאז הוא כל הזמן מנסה לקלקל ולסכסך – אנשים הם כל כך משונים לפעמים. היה אז חורף והיה קר בדירה הישנה שלי והיה כזה כיף לישון איתו מחובק אחרי הסקס. אני חושב שמהלילה הראשון הזה של שינה משותפת נולדה האהבה שלי אליו.

רציתי להרשים אותו כמה אני חכם וכמו טיפש ברברתי על זה שכולנו בעצם ורסיטאלים. אין אקטיבי ופסיבי, ומיד למחרת הוא התעקש שאם ככה אז גם הוא רוצה להיות אקטיבי. די נבהלתי כי בקושי הכרתי אותו ויש לו זין ממש גדול בשביל ילד רזה כזה, אבל הוא היה עקשן ולא קיבל לא כתשובה ובסוף הסכמתי לנסות. כשזה טוב זה כל כך טוב... אני מקווה שיום אחד תגלה לבד. ואגב אני מסמיק ממבוכה אפילו כעת כשאני כותב את זה. מסמיק וגם נורא מתגעגע אליו.

מאז שהוא שם ואני פה הקשר שלנו נעשה ממש גרוע. אין לו אינטרנט והנייד לא עובד רוב הזמן ובטלפון הציבורי הוא תמיד לחוץ וממהר וחושש שמישהו ישמע אותנו, ולא מעז להגיד לי שהוא אוהב אותי. זה מעצבן כל כך, למה הקשר שלנו צריך להפריע למישהו לעזאזל! יום יבוא וגם במדינה המפגרת שלנו יפסיקו לעשות סיפור מהומואים. אני שופך את הלב ואומר לו שאני אוהב אותו וחולם עליו בלילה ומת לחבק אותו והוא אומר לי מין – "גם אני" – קר ומסויג כזה, ואני מרגיש שאני מתפוצץ מכעס.

***

היה לי טרמפ טוב הביתה וקודם קפצתי לעבודה ושם בישר לי הבוס שמורידים לי את אחוז המשרה ומעכשיו אני ארוויח עוד פחות וגם בונוסים לא יהיו החודש. יש לי הוצאות קבועות בגלל הבית שקניתי וזו הייתה מכה רצינית. חשבתי שאבוא הביתה ואולי אצליח ליצור קשר עם רוני ולספר לו והייתי בטוח שהוא יגיד מיד - אין בעיות אני אשלם מה שחסר - כי הוא מרוויח טוב ותמיד היה מוכן להתחלק איתי בהוצאות מעל ומעבר למה שביקשתי.

הגעתי הביתה וברגע הראשון חשבתי שפרצו לי לדירה. אחר כך הבחנתי שרק החפצים שלו נעלמו ואז ראיתי את המכתב. השכן סיפר לי את השאר. הוא החליט לחתוך ממני ולחזור לעולם הסטרייטי. הוריו ארגנו סבלים שלקחו את כל החפצים שלו חזרה והוא מצטער מאוד והוא תמיד יאהב אותי וזה לא אני זה הוא... כל הקשקוש הרגיל שמקבל מי שזורקים אותו עם בעיטה בתחת. אני לא מסוגל לשבת בבית אחרי שכל הדברים שלו נעלמו. זה פשוט כואב מידי. אני נמצא עכשיו אצל האקס והחבר שלו.

הם שותים וודקה ומקללים ברוסית ואחרי שאסיים לכתוב לך אני אצטרף אליהם. בשתיית וודקה אני חלש, אבל עדיין לא שכחתי מה לעשות עם שני דובים שיכורים וחרמנים. יהיה פצצות לגבות. 



מוותר על האופציה ההומואית

דוצ'ינקה זה ילדונת ברוסית. ככה בוריס קורא לי לפעמים כשאנחנו לבד. זה הכינוי שלי אצלו ברגעים הפרטיים שלנו, אחרי שגיליתי שרוני עזב ישנתי אצלו ואצל החבר שלו וולאדי (הם ספק גרים יחד ספק לא), בבוקר הוא ליווה אותי עד למטה ולפני שתפסתי את מקומי לצידו של יגאל שפניו היו חמוצי סבר ונרגנים, שלא כמנהגו בבקרים, בוריס נישק לי על לחיי ואמר לי באותה תערובת מזעזעת של רוסית ועברית שהוא נוהג לדבר בה איתי, "אל תשכח שיש פה מישהו שדואג לך מאוד דוצ'ינקה. תשמור על עצמך ותחזור בשלום."

חיבקתי אותו בכוח, חש בהנאה את החמימות והמוצקות של גופו כנגד גופי, נישקתי אותו כמו תמיד על הצוואר בצד, איפה שאין זיפים דוקרים, ונכנסתי לאוטו.

"היה לך לילה מעניין?" חרק קולו של יגאל באוזני קצת לפני הרמזורים של נהרייה.

"זה לא מה שאתה חושב יגאל." ניסיתי להתחמק.

המכתב שרוני השאיר לי, מכתב שהוריו או אחיותיו כתבו בפועל, אבל הוא זה שהכתיב אותו עדיין לא התעכל אצלי לגמרי. לא היה לי שום חשק לדבר על זה, בטח שלא עם יגאל שההיסטוריה שלי אתו הייתה ארוכה חבולה ומדממת מיותר מידי אי הבנות, רגשות אשמה, חרטות, מריבות ופיוסים.

"מה יגיד החבר שלך אם הוא ידע שישנת אצל האקס?" ניסה יגאל את הגישה הצדקנית.

מה לעשות? כמה זמן אני אוכל להסתיר את האמת? אם זה לא יקרה היום זה יקרה מחר. נשמתי עמוק וסיפרתי לו איך מצאתי את הבית הפוך ומבולגן, איך לקח לי זמן לקלוט שזה לא שוד, ואיך, אחרי שהבנתי סוף סוף, קרעתי לפיסות קטנות את המכתב שרוני היה חתום עליו, אבל סגנונו נשמע מוזר ונוקשה – בכלל לא כמו הסגנון הקליל והמוכר שלו.

בלי לחוס על עצמי פירטתי לפניו איך עברתי מתדהמה וזעזוע לבושה עמוקה, ואחר כך התמכרתי לגל של כעס נוראי ששטף את כל ההיגיון שלי. איך שברתי חפצים בבית בעודי מתייפח בהתקף של זעם אין אונים, התקף ששיאו היה שבירת הטלפון הנייד שלי שהשלכתי על הקיר ורמסתי בנעלי הצבאיות הכבדות. גמרתי את הסיפור שלי בערך מול קיבוץ כברי. יגאל שהקשיב בשתיקה לווידוי שלי המשיך לשתוק עוד דקות ארוכות אחר כך עד שלבסוף שאל חרש למה לא התקשרתי אליו ולמה הלכתי לבוריס דווקא.

"בוריס הוא כמו אבא בשבילי." פלטתי בלי לחשוב מה אני אומר, ומיד התחרטתי, אבל את הנעשה אין להשיב. המילים כבר יצאו מפי ונשמעו היטב בחלל המכונית הקטנה.

"כמו אבא, אה?" קולו של יגאל היה מלא לעג, "וכמו מה וולאדי בשבילך? כמו אימא?"

למרות שיגאל לא התכוון לשעשע אותי והיה רציני וכועס נאלצתי לחייך לשמע שאלתו ואם הייתם רואים את וולאדי (מאה ק"ג של שרירים דחוסים לגובה מטר שבעים וקצת, תסרוקת מארינס בהירה וסמיכה קצוצה באכזריות, כתובות קעקע של בית סוהר על פרקי אצבעותיו, והופעה כללית של מרים משקולות בפנסיה שמתפרנס כיום כשוער במועדון רוסי פרוע במיוחד – זה שקוראים לו אחרי שכלו כל הקיצין והבריונים מתחילים להגזים מעל ומעבר) הייתם מבינים מה היה מצחיק בהערה שלו.

"יגאל, אתמול הייתי המום לגמרי, התקשרתי לבוריס כי לא רציתי להישאר בבית אחרי שהמשפחה של רוני לקחה משם את כל החפצים שלו. בוריס זה הבן אדם הראשון שעלה בדעתי לפנות אליו לעזרה. הוא מכיר אותי המון שנים והוא לא היה מפרש את הפנייה שלי בצורה שגויה."

"שגויה? אה?" המרירות בקולו של יגאל הכאיבה לי, "וחשבת שאם היית מתקשר אלי אני הייתי שוגה וחושב שאתה רוצה אותי חזרה?"

"לא יודע, לא חשבתי בצורה ברורה יגאל, וחוץ מזה הרי אני ואתה... אנחנו הרי לא היינו ממש יחד... הרי אנחנו..." לא יודע מה רציתי להגיד, לא יודע מה היינו ואין לי מושג מה אנחנו כעת – מעין יזיזים לעת מצוא אני מניח.

"ואשמת מי זה?" הטיח יגאל בזעם שנבע מכאב לב עתיק שעדיין לא נרפא.

"לא יודע. כנראה שאשמתי. אולי נפגשנו בתזמון לא נכון יגאל. אני מצטער, אבל לפעמים זה פשוט לא מסתייע, לפחות נשארנו ידידים, נכון?"

"כן, לפחות." אמר יגאל ונאנח, אבל הפסיק להציק לי בגלל הפרהיסטוריה שלנו ועבר לחקור אותי על מעשי בעבר הקרוב יותר, כלומר, מה בדיוק עשיתי הלילה.

"ישנתי אתם באותה מיטה וזהו, מה אתה רוצה, שאני אצייר לך תרשים?" התחמקתי.

יגאל צחק, אמר לי שאני ממזר, וירד מהנושא. זה מה שטוב בחברים וותיקים, הם יודעים מתי לצאת לך מהוורידים.

במכתבים שכתבתי לחברים וירטואליים במשך אותם ימים טראומתיים שבאו אחרי הפרידה רמזתי שריפאתי את צערי וזעמי בסקס פרוע עם שני גברים מנוסים שהשתוללו איתי כל הלילה, אבל עבר יותר משבוע מאז, והפסקתי להרגיש שאני צריך להרגיע את גאוותי הפגועה בסיפורים על סקס בשלישיות ואני כבר לא כועס יותר. אני בעיקר מצטער, כואב ומתגעגע. לפעמים מרגיש מבויש וטיפש וגם, בלי שום קשר, גם חולה.

לא צריך לדאוג, זה סתם משהו טיפשי שחטפתי ממישהו – וירוס מצוי שגורם לי לחום קל ולשיעול יבש וטורדני, זה הכל. אחרי שני לילות שבהם השתעלתי ללא הרף ושלושה ימים שבהם נרדמתי בכל מקום שישבתי בו נמאס לכולם ממני. שלחו אותי בפקודה למרפאה, מדדו לי חום, נתנו לי גימלים, ושלחו אותי אחר כבוד להחלים בבית.

כשהגעתי פתחתי בחשש את הדלת וגיליתי שיד נעלמה טאטאה את כל השברים שהיו מפוזרים על הרצפה וסידרה את כל הרהיטים ככה שהבית נראה פחות ריק. הודיתי בליבי לליאור ולמעוצבים שלו שטרחו וסידרו לי את הדירה, ונפלתי הרוס על המיטה. כשקמתי כמה שעות אחר כך, מיוזע אבל רענן וצלול מחשבה, ידעתי שעלי לעשות מעשה ולתקן את הרושם המוטעה שיצרתי.

נכון, ביליתי לילה אצל בוריס וולאדי ואפילו ישנתי במיטה שלהם, ונכון שהיה שם סקס, אבל אני לא הייתי שותף לו בפועל אלא רק כמציצן אילם שלא בטובתו. כשהגעתי לדירה שלהם נפלתי בבכי על צווארו של בוריס שטיפל בי כאילו הייתי ילד קטן ומבולבל – ליטף, חיבק, ניחם והרגיע כמיטב יכולתו, ואחר כך הפשיט אותי, לקח אותי להתרחץ, השכיב אותי במיטה שלו, נתן לי לשתות משהו קר ומתוק, כיסה אותי בשמיכת פיקה רכה מכביסות וישב לצידי עד שנרדמתי.

התעוררתי כמה שעות אחר כך לשמע רעשים שאין לטעות בפירושם. וולאדי חזר מהעבודה ובוריס קיבל את פניו בהתלהבות רבה. שמעתי צחוקים חנוקים, נשיקות ואחר כך גניחות והתנשפויות. אחר כך הם הלכו יחד למקלחות והתרחצו במשך מה שנדמה לי כזמן ארוך להפליא כי לא שמעתי אותם חוזרים למיטה.

כשהתעוררתי בבוקר הם ישנו לצידי – שני גברים לא צעירים, לא חטובים, ובטח שלא חלקים, חבוקים כמו כפיות חמודות – מראה שחימם את לבי וגרם לי לחייך לראשונה מאז שהבנתי שאני שוב לבד.

התחמקתי בזהירות למטבח והכנתי קפה. בוריס שבא לשתות יחד איתי התעקש שאכין לי סנדוויץ' לדרך, חיבק אותי ואמר לי שדברים כאלו קורים והכל יהיה בסדר. במשך כל אותו שבוע שבא אחר כך כל פעם שהייתי מתייאש ונעשה עצוב ומתחיל לדמיין איך אני מכניס את קנה האם 16 לפי בזווית של 45 מעלות, לוחץ ונפטר מכל הצרות שלי, הייתי נזכר בו, אומר לעצמי שיש מי שדואג לי ומחכה שאחזור הביתה בשלום ונרגע.

עכשיו כבר ערב ואני קולט שאני באמת חולה – שוכב במיטה, ישן ומתעורר, צמא, קם שותה משהו, מנסה לאכול ומקבל בחילה וחוזר למיטה. מידי פעם הולך להשתין מביט בראי ונבהל. מנסה להתגלח, אבל זה כואב. כשיש לי חום, אפילו נמוך, העור כואב לי ואני לא יכול לסבול כשנוגעים בי. גילוח נעשה עינוי. כבר יומיים לא התגלחתי ואני מתחיל להדמות לפושע נמלט.

בפעם הקודמת שהייתי חולה רוני גילח אותי. אני עומד מול הראי נזכר איך הוא העביר בעדינות את התער על העור שלי, קירב את פניו אל פני, קימט את המצח והתרכז מאוד לא לפצוע אותי. אסור לי לחשוב על מה שעבר ולא יחזור יותר, פשוט אסור ודי!

ולמרות שכאילו יש לי המון חברים וכולם נורא אוהבים אותי אני מוצא את עצמי פתאום לבד מרגיש קצת מצורע בגלל שכעת אני בלי בן זוג. הטלפון שותק ואין לי מבקרים ואפילו מיילים כמעט שלא נשלחים אלי יותר, ומחשבה מדכאת מתחילה לנקר במוחי – אולי הם היו חברים של רוני ובגלל שהוא לא פה אין להם מה לחפש אצלי יותר?

ראשי כואב, העור לוהט, העיניים דומעות. אני מתחיל לרחם על עצמי וכמו פולניה גזעית אני מכבה את האור ואומר לעצמי שאני לא צריך אף אחד. אני אשב לי לבד בחושך ושכל החברים שלי ילכו לכל הרוחות!

אני לא רוצה לדבר עם אף אחד – שוכב במיטה רואה את הכתומים רבים עם הכחולים מתבאס ובורח שוב לפנטזיות שבהן הוא חוזר אלי מתנצל מבקש שאסלח לו מסביר שהם הכריחו אותו ושלא הוא כתב לי את המילים המכוערות הללו אלא הם, שהוא כן אוהב אותי מאוד ושהוא חזר אלי ולא יעזוב אותי יותר אף פעם. מנמנם קצת מתעורר בבהלה מצלצול הטלפון. בלאט! זו רק טעות במספר. מחבק את הכרית חושב עליו ושוב נרדם.

***

יום שישי בלילה ואני שוב לבד. זה אחד הריטואלים הקבועים ביותר בחיי. הנאחס הזה של להיות לבד ביום שישי בערב, לדעת שכולם נפגשים, מבלים, עושים חיים, ורק אתה יושב לבדך בבית מול הטלוויזיה ומתלבט אם תוכל להחזיק מעמד עוד שבוע בלי ללכת לגן ולהתפרק שם. האמת, יכולתי לצאת עם החבורה של ליאור, אבל הייתה לי הרגשה (אולי זו סתם רגישות יתר מצידי) שהם לא ממש רוצים בחברתי ומזמינים אותי רק כי לא נעים להם ממני.

עכשיו, כשאני כבר לא חלק מזוג, כשאני פנוי להובלה, השתנה המעמד שלי מהשכן הנחמד שמתגעגע לחבר שלו ושאפשר לקרוא לו לתקן ברז דולף, או לתלות תמונה, לעוד מתחרה אחד שצריך להשגיח עליו. לליאור יש חבר חדש, חייל ביישן וחמוד שהוא משגיח עליו בעיני נץ ולא משאיר אותו דקה אחת לבד, וגם לשאר יש תכניות, וחיים, וחברים שהם זוממים עליהם. אצלם בזולה הכל כרגיל - פקעת רוחשת של רכילויות, תככים, מזימות ובגידות, והדבר האחרון שהם צריכים זה שאני אתקע להם באמצע. הם הולכים למסיבה פרטית ומשם אולי ילכו לז'אן דארק ואולי לא, ובטח יחזרו לפנות בוקר או אפילו יישארו לחגוג באיזה אפטר פרטי, אבל אם לא אכפת לי שתהיה מוזיקה רועשת, וקצת אקסטות, והמון וודקה וטקילות, ובמכוניות יהיה טיפה צפוף אז...

"לא, תודה ילדים." אני אומר בחביבות, "אני זקן ועייף מידי לדברים האלו."

הבעת הרווחה שעל פניהם ברורה כשמש בצהרים, אבל אני, כמו פולני מחונך, רק מחייך בנימוס ומאחל להם בילוי נעים, ומזכיר שייזהרו ויישתו הרבה מים כדי לא להתייבש (חובה כשלוקחים אקסטות) ושלא ינהגו שיכורים, ויזהרו מערסים עם סכינים.

אחרי שהם יוצאים בהמולה צעקנית השקט צורח לי באוזניים. כותב כמה מיילים לחברים, מנסה להיות מעודד וחיובי, ומגלה להפתעתי שתמיד יש משהו מדוכא ועצוב יותר ממני, ולבסוף לא יכול לשאת את זה יותר ויוצא. עושה סיבוב ארוך ארוך, עובר על פני המספרה הססגונית של קוקו וז'וז'ו (כדי שלא ישעמם להם הם צבעו את קירות הבניין בכחול עז והוסיפו מסגרות לבנות סביב החלונות), אם הם לא היו בחופש הוללות בספרד, חוגגים כדרכם בעיירת נופש שהומואים מכל אירופה מתרכזים בה כדי לבזבז את הכסף שחסכו בחורף על בילויים וזיונים קיציים, אולי הייתי קופץ אליהם, אבל הם אינם. נשאר לי רק הגן.

נכנס, עושה סיבוב, רואה את כל הפרצופים המוכרים מהשנה שעברה ומבחין פתאום מרחוק בעודד. למראה דמותו הדקה והגבוהה במדים אני נתקף תחושת דז'ה - וו חזקה ומחליאה. לפני כשנה פגשתי בדיוק באותו מקום את עודד ולקחתי אותו אלי לדירה. כמה שבועות אחר כך הוא הביא אלי את רוני וכל החיים שלי השתנו מאז. האם כעת כשהוא עזב אותי אני עומד לחזור למה שהיה אז?

פתאום אני יודע שאני חייב, ממש חייב לשוחח איתו, להגיד לו מה אני חושב ומרגיש. אני חייב לפרוק את הנטל הזה מעלי, ואני חייב לפרוק אותו אך ורק באזני הבן אדם שגרם לי להרגיש רע כל כך, הוא היחיד שיבין. דוהר הביתה תוך שאני מחשב חמש שעות אחורה, ומחליט ששעת ערב מוקדמת היא שעה סבירה לגמרי להתקשר אליו. מתקשר למספר החירום שניתן לי תוך אזהרה חמורה לא לעשות בו שימוש אלא אם כן זה מצב של פיקוח נפש. אחרי הרהור קל אני מחליט שאפשר להגדיר את מצבי כמצב של פיקוח נפש ומחייג.

אחרי שיחה הזויה משהו עם איזה סמל אמריקאי שעושה עלי רושם של ספק מסומם ספק טמבל שלא גילה עדיין שיש אצלו בבסיס משלחת של חיל האוויר הישראלי אני מועבר למשרד שטוראית נחמדה עם מבטא משונה מאיישת בו את הטלפון. היא מבקשת שאמתין על הקו וכמה דקות אחר כך רוני מרים את השפופרת ופולט לתוכה הלו מתנשף. כשהוא נוכח שזה רק אני קולו מתכסה כפור.

"חשבתי שיש בעיות בבית." הוא אומר לי בזעף, "רצתי כל הדרך מחדר האוכל לפה."

"אני מאוד מצטער שהפרעתי לארוחת הערב שלך." אני עונה בזעף דומה, "מאז שקיבלתי את המכתב שלך, האוכל נתקע לי בגרון, זה לא נחשב מספיק בעייתי בשבילך?"

קולו מתרכך, "אני מצטער מנחם, אבל הייתי חייב..."

אם היה לי שכל הייתי סוגר ומפסיק בזאת את ההשפלה, אבל ממתי יש לי שכל?

"היית חייב לכתוב לי מכתב כל כך מגעיל?"

"זה לא הייתי אני, אחותי ואבא כתבו, אני רק... אני הייתי מנסח את זה קצת אחרת, אני באמת מצטער."

הוא נשמע מצטער, אבל מה זה עוזר לי כעת? "תכננת הכל מראש לפני שנסעת?" אני מאשים אותו.

"לא, מה פתאום? בכלל לא," הוא מוחה, "אבל אימא עברה ביופסיה אחרי שגילו לה גידול בריאה, היא עומדת לעבור בקרוב ניתוח ודוד שלי טס במיוחד מניו יורק להיפגש איתי כדי לבקש שאפרד ממך לפני שהיא תעשה את הניתוח כי..." הוא נתקע באמצע הסיפור שלו, מסתבך בהסברים מיותרים מבחינתי, משתתק, מנסה שוב, שוב משתתק ונאנח.

"אני לא מסוגל להיות מאושר אתך כשהם אומללים כל כך." הוא מסכם, והקול שלו שוב קר ומתנכר.

"אתה מקריב אותנו למען האושר שלהם?" אני מתעקש על הניסוח המדויק.

"כן מנחם." הוא אומר ונאנח שוב.

פתאום אני מנחם, לא חמי כמו תמיד אלא מנחם, כאילו שאנחנו שוב זרים.

"למה האושר שלנו פחות חשוב משלהם?" אני תובע לדעת, עוצם בכוח את העיניים כדי לא לבכות, "למה דבר אחד קשור בכלל בשני?"

"כי ככה זה." הוא אומר, ואני שומע את החמלה בקולו, "כי הם מבוגרים וחולים, ויש להם רק אותי, ואנחנו צעירים וכל החיים עוד לפנינו."

"אז אתה חוזר להיות סטרייט?" אני שואל.

"אני ביסקסואל שמוותר על האופציה ההומואית ומנסה לבנות זוגיות עם אישה." הוא מתקן בעדינות.

"אתה הומו פחדן שנכנע למוסכמות ובעוד עשר שנים ושני ילדים תתחיל לטייל שוב בגן ולחפש זין!" אני מטיח בגסות.

"יכול להיות." אומר רוני בשלווה, נשמע כמו מבוגר שמוחל על כבודו כדי להרגיע ילד נרגן. אני מרגיש בנימת הקול שלו שהשיחה הזו נמאסה עליו לגמרי ומתחיל להתבייש ממנו, מעצמי, מכל השיחה העלובה הזו. יש לי עוד הרבה דברים להגיד לו – לצעוק, ולמחות, ולשאול, ואפילו להתחנן שלא יזרוק את כל מה שהיה לנו, את כל האושר, והזיכרונות, והתכניות, שזו טעות לוותר ככה על האהבה, שהוא יצטער על זה בעוד כמה שנים, אבל הקול המרוחק והקר שלו עוצר אותי ואני שותק.

"אני יודע שסמכת עלי בקשר לכסף למשכנתא, וכמובן שאני אמשיך לשלם לך עד שתמצא סידור אחר." ממשיך רוני לדבר בחלקלקות הקרירה הזו שכל כך לא הולמת אותו.

"מצאתי כבר סידור חדש, תודה רבה לך!" אני אומר ביובש. "אני לא צריך את הכסף שלך."

"חמי, בחייך, אל תהיה כזה." הוא אומר בתחינה, ונשמע לרגע קט בדיוק כמו רוני הישן שלי, אבל זה מאוחר מידי ומעט מידי.

"מצטער שהפרעתי לך בארוחה רוני, זה לא יקרה יותר. אני מאחל לך חיים נפלאים." אני אומר וסוגר את הטלפון. אחר כך הולך להתקלח, מנסה להירדם ולא מצליח. קם, מדליק את המחשב, נכנס לוואלה ומגלה ששוב היה פיגוע בסיני. איזה עולם!

אין תגובות:

פרסום תגובה