יום שבת, 30 בדצמבר 2017

12. ילדים של החיים

הבוקר כשקמתי להשתין עשיתי טעות חמורה - הדלקתי את האור והבטתי בעצמי במראה. כבר עברו יומיים מאז והייתי אמור להתרגל, אבל אני נבהל כל פעם מחדש כשאני רואה שוב את החתך מעל הגבה, הכתם השחור סביב ארובת העין והנפיחות בפנים. לא מראה שנעים להיתקל בו בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר.

הכל התחיל ביום שלישי הגשום מאוד שהגיע בשעה טובה לארצנו החמה. בגלל הגשם השוטף הצעתי לרוני שאבוא לאסוף אותו מצ'ק פוסט כדי שלא יאלץ להיטלטל באוטובוסים בגשם הזה. שירי המזכירה שלנו שמעה במקרה את השיחה וביקשה טרמפ וכמובן שהסכמתי. שירי היא ידידה שלי ואני מחבב אותה מאוד. היא אישה בת שלושים פלוס, שמנמונת מעט, אבל סקסית ועם הזמן הפכנו לידידים טובים. יש לה המון צרות עם בעלה שממרר את חייה וכדי להקל על ליבה היא מספרת לי מידי פעם על כל מעלליו.

לא אכנס פה לכל הסיפורים על בעלה הגועלי כי הסכסוך המשפחתי שלהם לא שייך לכאן, העיקר הוא ששירי היא בחורה עגלגלה עם שיער צהבהב וחיוך ענקי. יש לה ישבן עגול ובולט וחזה תואם, והיא לבושה תמיד בגדים הדוקים קצת יותר מידי, ושמה קצת יותר מידי איפור ותכשיטים, ובכל זאת יש בה משהו רענן, סקסי, תמים ומלא חיים. למרות שהיא חיה עם גבר שמנסה לדכא אותה ולשלוט בה היא לא ממורמרת, יש לה המון חוש הומור והיא אמיצה ונמרצת ומצחיקה, ואני מחבב אותה מאוד.

לדעתי נבחרתי לכותל המערבי שלה כי שירי קלטה בחוש נשי שאני היחיד מבין הגברים בעבודה שלא ינסה לנצל לטובתו את צרותיה ואני שמח על הידידות הזו וגאה על האמון שלה בי. בדרך מהעבודה לצומת דיברנו כרגיל על החיים שלה - חמותה המעצבנת, אימה שלה שנפטרה לא מזמן, אחיה שהוא עדיין רווק וחי לבד בלי חברה בבית הישן של הוריה, אבא שלה שחולה באלצהיימר והילדים שלה שהיא אוהבת אהבת נפש. כמו תמיד היא צחקה מהשיטות שבעלה ואימה שלו ממציאים כדי למרר את חייה ודמעה מעט כשנזכרה כמה אימה שלה סבלה לקראת הסוף. כשהורדתי אותה בצומת ירד גשם ולכן נתתי לה את המטריה שלי וביקשתי בצחוק שתשכח להחזיר לי אותה כי היא בדוגמת נמר נורא מכוערת ואני שונא אותה.

היא צחקה, ניגבה את הדמעות, נתנה לי נשיקה על הלחי בתוספת חיבוק קל, והלכה עם המטריה המנומרת תוך נענוע נחמד של הישבן העגלגל והדשן שלה, מתעלמת מהגברים שהביטו בה. אחרי שהיא הלכה עשיתי סיבוב פרסה ואספתי את רוני שכבר עמד והמתין לי בצד השני ונסעתי, מחייך ומרוצה הביתה. רק כשהגענו לדירה שלי הבנתי שאני בצרות.

זה שרוני קנאי כבר סיפרתי, ונדמה לי גם שציינתי שיש לו מזג חם וטמפרמנט של זמרת אופרה. כשהוא כועס הוא עושה את זה עם כל הלב ובלי לעשות חשבון. למשל המאגים האלו שעלית חילקה עם פחיות הנס קפה שלה? אלו עם התמונות של ציירים? היו לי שש שאספתי בעמל רב (ותודה לטניה הקופאית ששמרה בשבילי את הכוסות הכי יפות), ועכשיו יש לי רק שלוש כי כל פעם שהוא מתעצבן בגלל שטות זו או אחרת הוא משליך משהו על הרצפה. מילא שהוא זורק נעלים, כריות, או ספרים, אבל כוסות חרסינה? אחר כך הוא מתנצל ומצטער, אבל הכוס כבר שבורה והצער שלו לא עוזר.

באותו יום שלישי הוא רתח מכעס בגלל הנשיקה התמימה ששירי העניקה לי ובדרך הביתה התפתח ביני לבינו ויכוח קצר ומכוער שאני סירבתי לקחת ברצינות. הרי זו שירי שהיא כמו אחות בשבילי, טענתי בחיוך. "גם אחותך שרמוטה שמתמזמזת עם גברים באמצע הרחוב?" הטיח רוני בזעם, מצליח להעליב במשפט אחד גם אותי, גם את שירי החביבה, וגם את אחותי החוזרת בתשובה.

הפעם התרגזתי. קמתי וצעקתי עליו שיסתום כבר, והוא קם גם כן ולרגע לא הכרתי את פניו שהפכו זועמות ומכוערות, ואז הוא פשוט רכן לעברי ונתן לי ראסיה בפנים. הוא חזק יותר ממה שהוא נראה וגם זריז מאוד וזה כאב נורא. בשום פנים ואופן לא ציפיתי שיקרה דבר כזה למרות שהייתה אלימות באוויר מהרגע שנפגשנו באותו יום. מה קרה אחר כך אני לא ממש זוכר, הכל קרה מהר נורא והיה מבולבל כל כך. צעקתי ושמתי יד אחת על הפנים, מרגיש דם חם וחלקלק נוזל על אצבעותיי.

רוני הניח את ידו על שכמי ורצה לבדוק את פני, ואני נבהלתי ובלי לחשוב דחפתי אותו מעלי. אני כבר יותר ממנו בעשר קילוגרם לפחות וגם גבוה ממנו בראש, ובגלל כל הבלבול לא ממש חשבתי מה אני עושה. דחפתי חזק והוא נהדף לאחור, נתקע בשיש ונפל על התחת. ראשו פגע בצליל מחליא בידית הארון שמתחת לכיור והוא השמיע צרחה של כאב מופתע שאחריה השתרר במטבח הקטן שלי שקט נורא.

במשך רגע איום שאין לי מילים לתאר קפאנו זה מול זה, מבודדים בתוך בועה של כאב והלם, לא מסוגלים לעשות כלום חוץ מלנשום. ואז נשמעו ילדים צועקים בחוץ, כלב נבח מתחת לחלון, טלפון צלצל בדירה ממול, הבועה פקעה ואנחנו קמנו והתחלנו לטפל זה בזה. התנצלתי שדחפתי אותו ובדקתי את ראשו, והוא אמר שלא קרה לו כלום וזה בסדר וניגב את החתך מעל לגבה הימנית שלי בנגבון לח, ביקש ממני לשכב בשקט והביא לי קומפרס קר - מגבת מגולגלת סביב חבילת אפונה קפואה - כיסה אותי בשמיכה ושאל אם אפשר לשכב לידי. עשיתי כן עם הראש וזה כאב נורא.

שכבנו שקטים ומדוכאים זה לצד זה בלי להתפשט ובלי לגעת זה בזה וניסינו לחשוב מה להגיד כדי להעלים את מה שקרה, בכל אופן זה מה שאני ניסיתי לעשות. רוני אמר בסוף שלפעמים הוא מתרגז כל כך עד שהוא לא יודע מה הוא עושה, ואחר כך הוא מופתע ממה שקרה ומצטער מאוד, אבל כשזה קורה הוא לא מסוגל לשלוט בעצמו. "לך זה לא קורה לפעמים?" הוא שאל, ואני נאלצתי להודות שלא, זה לא קורה לי. אני אף פעם לא כועס עד כדי כך שאני לא יודע מה אני עושה ואני גם לא מקנא כל כך בקלות. נכון, קינאתי בגלל אריאל ובוריס, אבל זה גרם לי להיות עצוב ומדוכא, לא אלים.

"גם אבא שלי כזה וגם האחים שלי." אמר רוני בעצב, "אבא היה מכה לפעמים את אימא והיא שתקה כי גם אצלה במשפחה היו מכות והיא הייתה רגילה. היא סיפרה לי פעם שכשהיא הייתה בהריון הראשון שלה היה לה דימום ואבא לקח אותה למיון, אבל לא הסכים שרופא גבר יבדוק אותה ומפני שלא הייתה שם רופאה הם חזרו הביתה בלי טיפול והיא איבדה את הילד."

"זה ממש... ממש נורא ואיום!" נדהמתי לשמע הסיפור המוזר הזה.

"ככה זה הגברים אצלנו במשפחה." אמר רוני בקול עייף והלך להתקלח.

אחר כך גם אני התקלחתי ואחרי שראינו קצת טלוויזיה הלכנו לישון. לפנות בוקר התעוררתי שוב בגלל החלום האיום הזה שאני מת בו ורוני חיבק אותי מנומנם והקשיב בשתיקה כשסיפרתי לו על מה חלמתי, ואחר כך נרדמנו שוב. זו הייתה הפעם היחידה שהתחבקנו בביקור הזה, למחרת הסעתי אותו לצומת ונפרדנו בשתיקה. בעבודה סיפרתי שהחלקתי במדרגות וקיבלתי מכה מהדלת, סיפור שהתקבל בשתיקה רועמת.

ביום חמישי נסעתי עם בוריס למכללה. עדיין אין לו מכונית משלו והסכמנו שאני מסיע אותו בימי חמישי ושישי. הוא הביט בי במבט בוחן וכשניסיתי למכור לו את הסיפור על מכה מהדלת נתן לי סטירונת קטנה על הלחי הלא נפוחה ואמר לי להפסיק להיות שקרן. הסטירה שלו לא כאבה בכלל ובכל זאת היו לי פתאום דמעות בעיניים, אולי בגלל שהוא נראה כאילו שהוא מרחם עלי.

יצאתי מהאוטו ועמדתי בחוץ. השמש זרחה הבוקר והשמים היו ממש כחולים ויפים. היה יום מקסים, אבל אני רציתי לבכות. בוריס התיישב במושב הנהג וביקש שאפסיק עם הדרמות ואשב כבר כי אחרת נאחר. חזרתי למכונית, מניח לו לנהוג ובדרך דיברנו. סיפרתי לו הכל והוא נאנח ואמר שאני טיפש, והחבר שלי טיפש גדול עוד יותר, וכנראה שזו הסיבה שנדלקנו זה על זה.

"אתה רוצה שאני אדבר אתו?" שאל.

נבהלתי מהרעיון על בוריס ורוני באותו חדר, משוחחים עלי, ואמרתי מהר שלא צריך.

"אני לא אקח לך אותו, אני מבטיח." הוא אמר וצחק צחוק מלא בטחון עצמי מעצבן.

אני חייב להגיד שבזמן האחרון בוריס חזר לגמרי לעצמו ושוב הוא מתנהג כאילו הוא החכם באדם וכל העולם מונח בכיסו. מאז שגילח את שערותיו לגמרי הוא גם נראה ממש טוב, שזוף ובכושר, לבוש בבגדים קוליים, ונראה קטלני כמו שדני אומר. אין מצב שאני אתן לו ולרוני להיפגש.

בערב אמרתי לג'קי שאני צריך ללמוד והוא הסכים לוותר לי על יום העבודה, הוא לא נראה כל כך משוכנע שנתקלתי בדלת, וגם מקס הביט בי בפקפוק כשחזרתי על ההסבר שלי בפני הכיתה. או. קי. אז אני שקרן, אבל לפעמים האמת נוראית מכדי לספר אותה והשקר עדיף. אין לי מושג מה יקרה מחר. אולי הוא יבוא ואולי לא. אולי הסיפור שלנו נגמר ואולי רק התחיל. דבר אחד אני יודע - אנחנו חייבים לדבר על זה ולברר הכל, אחרת זה ייגמר לא טוב.

***

למחרת חזרנו יחד הביתה מהלימודים ובדרך דיברנו על סופרת שאני אוהב מאוד - אייריס מורדוק שנפטרה לפני כמה שנים מאלצהיימר. בוריס לא קרא את הספר שלה 'חלומו של ברונו' שהוא אחד מספריה האהובים עלי ביותר. קראתי אותו אולי ארבע פעמים והכרך שיש לי מהספר הזה כבר מרופט לגמרי.

הצעתי לבוריס להשאיל לו אותו וכשעלינו יחד לדירה שלי גילינו שם את רוני עומד במטבח ובוחש בסירים מעלי ריחות ניחוח מגרים. לצידו עמד דני וסיפר לו בהתרגשות על התכניות שיש לבית הספר שלו לגבי ט"ו בשבט – טיול או משהו כזה, לא ממש הקשבתי - על השולחן ניצבו קוממיות שישה מאגים יפיפיים וצבעוניים עם ציורי קומיקס מצחיקים של חתולים.

הצגתי את בוריס בפני רוני ודני, והוא חייך ואמר שלום, לחץ ידיים לשניהם, לקח את הספר, אמר שבת שלום ותודה, ויצא.

זה הכול, לא קרה שום דבר נורא. ממה בכלל חששתי? מה שקרה פעם עם אריאל ובוריס לא יקרה שוב, זה ברור. רוני שונה מאריאל וגם בוריס למד את הלקח שלו ואני סתם היסטרי.

אחרי שאכלנו דני הסתלק לשחק כדור רגל עם חברים ורוני שלח אותי להתקלח. בינתיים הוא פינה את השולחן ורחץ כלים ועלי ציווה להמתין לו במיטה.

"הספלים יפים מאוד, אני ממש מודה לך." אמרתי כשהוא הצטרף אלי סוף סוף מתחת לפוך.

"הייתי חייב לך." הוא אמר ובדק בזהירות את הפנים שלי ואחר כך נישק אותי, נישקתי אותו בחזרה, והעולם נראה פתאום יפה יותר. אהבנו אחד את השני ואחר כך נרדמנו. היה אחלה, אבל אז קמנו והתחלנו לדבר והכל השתבש שוב.

הכל התחיל בגלל הכדור סל. "הספקת לראות את המשחק של מכבי אחרי העבודה?" שאל רוני בחביבות, "בכמה מכבי ניצחה?"

באמת יפה מצידו להתעניין חשבתי כשסיפרתי לו על המשחק, "מכבי הפסידה, ובגלל שלא עבדתי אתמול ראיתי את המשחק מהתחלה ועד הסוף. היה משחק ממש טוב למרות שההגנה של מכבי לא הייתה מוצלחת הפעם, אפילו בוריס אמר ש..." ואז נתקעתי, כי הוא לא היה אמור לדעת שבוריס ואני ראינו יחד את המשחק ושבוריס נשאר לישון אצלי אחר כך.

"אהה, אז בוריס היה פה אתמול?" אמר רוני במעין שוויון נפש מעושה והתחיל להשתחרר מהחיבוק שלי.

הידקתי סביבו את ידי, מונע ממנו לקום. "הוא סתם בא לראות אצלי את המשחק. זה לא כיף לראות ספורט לבד." הסברתי," אל תהיה נודניק רוני, הוא מכיר ותיק שלי, זה הכל. תפסיק כבר."

רוני הפסיק להיאבק בחיבוק שלי, שב והניח את ראשו על כתפי, "כל זמן שאני בקורס יש לנו מעט זמן להיות יחד וברור שלכל אחד מאתנו יש עוד חברים ומכרים שהוא ירצה לבלות אתם." אמר בגבורה, "ולכן החלטתי שאני סומך עליך ומפסיק להיות לחוץ, וגם מפסיק להסתכל בבלוג שלך."

"נהדר!" נישקתי אותו, "ועכשיו סתום כבר ותן לי לשמוע את 'שעה היסטורית' של פרופסור הר סגור."

הוא סתם בערך שלוש דקות ואז היה חייב להודיע לי שמאחר והוא כבר לא מקנא ולא קורא בבלוג שלי אני יכול לכתוב חופשי על כל מה שקרה אתמול.

"בסדר רוני, עוד מעט אני אלך לעדכן. הקוראים שלי יחזיקו מעמד עוד חצי שעה בלי לדעת שראיתי את מכבי מפסידה."

"ומה עשית אחר כך?"

"הלכתי לישון."

"ואיפה בוריס ישן?"

"ישן במיטה, כמובן."

"אני חושב שהוא נראה נהדר לגילו, אתה לא חושב שהוא נראה טוב?" לא הפסיק רוני לנדנד.

"כן, הוא נראה בסדר גמור." הסכמתי איתו.

"אני לא מבין למה הוא גר במקום המעפן הזה בקריות." העיר רוני כאילו לפי תומו.

"כי זה מה שהוא יכול להרשות לעצמו." השתדלתי להיות סבלני.

"הוא גר די קרוב אליך, נכון?"

"כן, די קרוב."

"אז למה הוא לא הלך הביתה אחרי המשחק?"

"כי היה כבר מאוחר והוא היה עייף, ובין כה היינו אמורים לנסוע יחד בבוקר, וחוץ מזה..."

"מה, מה חוץ מזה?"

"העדפתי שהוא יישאר איתי בגלל שפחדתי ששוב אני אחלום את החלום ההוא."

"ובאמת חלמת אותו?"

"כן."

"והוא חיבק אותך?"

"לא, הוא ישן. לא רציתי להעיר אותו."

הוא נשכב עלי וקירב את פניו לפני, הציץ בעיני ואמר לי שוב שיש לי כתמים ירוקים בעיניים ושהוא אוהב אותי, והמשיך לספר באותה נשימה שהוא סיפר לספירית על כל הבלגאן שהיה ביום שלישי עם המכות והכל, ועל כל הבלגאנים שיש לו בחיים עם ההורים, ועם החיים שלו בכלל, והיא חיבקה אותו, והוא חיבק אותה חזרה, ואחר כך... כאן הוא השתתק פתאום והחביא את הראש בכתף שלי, נותן לי להשלים לבד את החסר.

"שכבת אתה?" שאלתי, מרגיש פתאום נורא עייף מכל הסיפור הזה.

"כן, לא יודע איך זה קרה, זה התחיל סתם בחיבוק ופתאום..."

"היה לך טוב?" שאלתי בסקרנות כי עברו שנים מאז שהייתי עם בחורה. הייתי בערך בגילו של רוני וזה קרה ממש לפני שיצאנו מלבנון, הייתה אז מין אווירה כזו של הכל הולך, ואחרינו המבול. הבחורה ההיא הייתה חברה טובה שחיבבתי מאוד אם כי כיום אני זוכר רק בקושי את פניה, היה לה גוף דק מאוד ושדיים קטנים שהיא התביישה בהם מאוד ו...

"אתה לא כועס עלי?" קטע רוני מחשבותיי.

"תראה רוני," פרשתי לפניו את משנתי שגובשה במשך השנים הארוכות והבודדות שעברו עלי מאז שהתבגרתי, "סקס זה בסך הכל פעילות בין שני אנשים שיש ביניהם קשר. הכי טוב זה כמובן כשאוהבים, אבל לפעמים אתה בודד, ויש לידך מישהו שגם הוא בודד, וזה פשוט קורה. לא צריך לעשות מזה סיפור גדול, בעיקר אם זו בחורה. רק שלא תכניס אותה להריון." הוספתי.

"אז אתה לא מקנא?" הוא חקר, מאוכזב קצת, "אתה לא הולך לזרוק אותי בגלל זה."

"לא, ובכלל, אני לא יודע איך לזרוק מישהו. אף פעם לא זרקתי אף אחד, תמיד זרקו אותי. די, אל תבכה זה בסדר. אני שמח שלא היית לבד כשהיית עצוב. טוב שהייתה לך חברה טובה כשהיית צריך מישהו. בסדר?"

"לא, זה לא בסדר, ושתדע שהייתי צריך לחשוב עליך כדי שיעמוד לי אתה." גילה לי, וכשצחקתי הוא התנפל עלי, חובט בי באגרופיו הקטנים והקשים. צחקנו ונאבקנו זה בזה, פורעים את כלי המיטה, ובסוף הזדיינו שוב.

אחר כך הוא נרדם ויכולתי לשבת ולכתוב איך אחרי המשחק של מכבי בוריס ואני שכבנו יחד במיטה שלי ושוחחנו קצת על המשחק, ועל המכללה וכאלו, ואז הוא שם יד על כתפי ואמר פתאום, "מאוד נעים לי אתך נמרוד, נוח לי לדבר אתך ולהיות אתך ואני אוכל את הלב כשאני חושב שאם לא הייתי נוסע לארה"ב אחרי הגירושים..."

"אין טעם במחשבות הללו, מה שהיה היה, וכנראה שזה היה צריך לקרות, אחרת היית אוכל את עצמך שפחדת לנסוע."

"כן, אתה בטח צודק, אבל בכל זאת... אני אומר לעצמי שאין טעם להצטער, אבל... אני ממש מצטער שלקחתי לך את אריאל, זו הייתה טעות ואני מבקש שתסלח לי."

אמרתי שזה קרה מזמן וכבר סלחתי, וחוץ מזה הרי הוא לא הכריח אותו, אריאל רצה אותו, לא אותי, ומספיק כבר עם זה. ואז הוא נצמד אלי מאחור, שם יד אחת על כתפי, ובעוד הזין שלו נלחץ אל חריץ הישבן שלי והתחיל ללטף לי בעדינות את החזה והבטן.

"בוריס בבקשה, אל תעשה את זה." לחשתי כי לא רציתי לסבך עוד יותר את הבלגאן שלי עם רוני בזיון עם בוריס, אבל משום מה לא הייתי מסוגל לדחוף אותו מעלי.

הוא נאנח חרש והנשימה החמימה שלו נשבה על עורפי, שולחת צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. אם הוא היה רוצה הוא היה יכול לזיין אותי ולא הייתי מתנגד, והוא ידע את זה, אבל לא ניצל את ההזדמנות אלא רק ביקש ממני בלחש מתחנן שאשכב בשקט כמה דקות ואהיה סבלני.

שכבתי בשקט והוא השתפשף בי בתנועות קצובות, מועך את כתפי ביד חזקה, ואז גמר בגניחה בתוך התחתונים שלו ומיד קם והלך למקלחת. אחרי ששטף את התחתונים הוא חזר ונשכב לידי בלי לגעת בי. "אני מצטער דוצ'ינקה." אמר בקול עצוב, "לך לישון."

"רוצה חיבוק?" שאלתי בלחש, מרגיש נורא עצוב ומרחם על שנינו.

"כן, אבל יותר טוב שלא. לך לישון ילד."

"אני לא ילד." מחיתי והתקרבתי אליו. לא ממש חיבקתי אותו, אבל נצמדתי אליו.

הוא גיחך. "כולנו ילדים של החיים." אמר, "ואתה, מתוק שלי, מבוגר רק בשנתיים מהבן הגדול שלי שמתכנן להפוך אותי לסבא בקרוב."

"מזל טוב סבל'ה." אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי.

"סתום כבר מנחם." הוא ענה לי כאילו בכעס, אבל שמעתי את החיוך בקול שלו. אחר כך נרדמנו ויותר לא דברנו על מה שקרה בלילה, ואני מקווה שגם לא נדבר כי כולנו ילדים שצריכים קצת נחמה לפעמים, ולא על הכל צריך לדבר. 

כוח אדם

מכירים את זה שמרוב פחד כל החיים עוברים לך ביעף מול העיניים? זה מה שקרה לי הבוקר כשאמרו לי, מיד כשהגעתי לעבודה, לעלות למשרד כי הבוס רוצה לדבר איתי. הייתי בטוח שהולכים לפטר אותי, וידעתי שעדיף אני מאשר אחד מהעובדים האחרים שיש לו ילדים שצריך להאכיל ובכל זאת גם אני צריך להתפרנס, גם לי יש חיים ותוכניות, וגם אני צריך כסף או ששוב אהיה ברחוב.

עליתי לאט לאט למעלה, רועד מרוב פחד, יודע שבלי עבודה ועוד מעט גם בלי דירה לא אוכל ללמוד ושוב אהיה ברחוב, ובטוח שרוני יעזוב אותי. נכון, אני לא יכול להוכיח שאם אפסיק לעבוד הוא יעזוב אותי, ואולי אני טועה, אבל זה הדבר הראשון שעלה בדעתי כשחשבתי שעוד רגע אני אהיה מובטל. נכנסתי למשרד ועוד הספקתי לראות מזווית העין את שירי מציצה מהחדרון שלה בכניסה ועושה לי עם הבוהן סימנים של יהיה בסדר.

איזו חמודה חשבתי ופסעתי לקראת גורלי, מחשב בראשי כמה כסף פיצויים מגיע לי וכמה זמן הוא יחזיק לפני ששוב אסתובב ברחובות, הומלס חסר עתיד ותקווה. לתדהמתי המתינו לי במשרד כל שלושת הבוסים כולל מר מיכאלוב מנהל בית המלאכה הסמוך שעוסק במשהו לא ממש ברור שקשור לסימון מכשירים בלייזר.

"שב נמרוד." האיר לי פנים הבוס הגדול, וכולם חייכו אלי בעידוד.

התיישבתי וניסיתי לחייך חזרה, והבוס הגדול (לא האבא החורג של אריאל אלא אחד אחר), אמר לי שבטח שמתי לב עד כמה המצב קשה בזמן האחרון במחסן, ושהוא לא יכול להחזיק את כל העובדים שלו (עד כאן הכל לפי התסריט), ומאחר ואני עובד חרוץ ומוכשר והוא ממש יצטער לוותר עלי יש לו רעיון והוא מקווה שאסכים כי אחרת לא תהיה לו ברירה אלא לוותר עלי, למרות שהוא היה מעדיף שאשאר, אבל מאחר ואני הכי חדש אצלם ולכל השאר יש משפחות, ורק אני רווק...

וכאן התערב מר מיכאלוב ואמר שיש בבית המלאכה שלו לחץ בעבודה ושזמנית הוא צריך עוד עובד, ושהוא רוצה להשאיל אותי מהצוות של המחסן כדי לעבוד אצלו בלייזר.

חשתי כזו הקלה על שלא מפטרים אותי אלא רק משאילים אותי עד שאפילו לא שאלתי מה העבודה החדשה. הבוס הגדול הודיע לי שהוסכם שההסדר יהיה זמני. אני אמשיך לקבל תלוש משכורת ממקום העבודה הישן שלי, אבל זמנית אעבוד אצל מר מיכאלוב והם כבר יסתדרו עם הכספים, ואחר כך נראה.

אמרתי בסדר ותודה (הייתה לי ברירה?), והובלתי אחר כבוד למקום עבודתי החדש – חדר הלייזר בבית המלאכה של מיכאלוב שנמצא לא רחוק מהמחסן.

בהתחלה הרגשתי מרוצה מאוד. החדר לא גדול, אבל נקי ומסודר יפה - שני מחשבים מחוברים למכשירי לייזר, מזגן, רדיו, מדפים סביב הקירות ולינוליאום ירוק (שאחר כך הסתבר לי שהוא מכסה רצפת בטון קרה ולחה שהופכת לשלולית אחרי כל גשם) ושני כסאות משרדיים די נוחים.

אם מישהו מקוראי ששומע לייזר מדמיין לעצמו סרט מדע בדיוני עם רובי לייזר מגניבים שישכח מזה מהר מאוד. קרן הלייזר שבה מדובר היא רק מכשיר לסימון והיא מגניבה בערך כמו מקדחה, אם כי היא מתוחכמת קצת יותר.

התברר לי שמי שיהיה האחראי עלי ישירות הוא הסגן של מר מיכאלוב. בחור די צעיר, רק בן עשרים ושמונה ועומד להינשא בקרוב, ועל פניו נראה בחור נחמד מאוד, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא מהטיפוסים הלחוצים הללו שחייבים שכל דבר יהיה מסודר ומונח במקום והוא קפדן ופרפקציוניסט בצורה מפחידה, בעיקר אצל אדם צעיר. מהר מאוד קלטתי את הראש שלו ועשיתי הכל כדי לא לעצבן אותו, וזה אומר להקשיב לו בשקט ובתשומת לב, ולבצע את כל הוראותיו כאילו היו תורה מסיני ואני חסיד שוטה.

העבודה פשוטה מאוד. לשים כל מיני חפצים מתחת לקרן הלייזר, ללחוץ על כפתור ירוק קטן שמותקן בתוך קופסא שחורה ולהקפיד לא להסתכל על הקרן מפני שזה מזיק לעיניים.

יש משקפי מגן, אבל הן מעצבנות ולוחצות, בעיקר למי שחטף לא מזמן ראסיה וחצי פרצוף שלו עדיין רגיש וכאוב.

אחרי שהקרן גומרת את משימתה - זה לוקח כמה שניות, תלוי בגודל הכתובת ובחומר ממנו עשוי החפץ - לוקחים את החפץ המסומן, שמים אותו במקום, שמים אחד לא מסומן במקומו, וחוזר חלילה.

החפץ שעליו עבדתי היה פנל קטן של מקשים של טלפון נייד. מסתבר שהחלקים של הסלולרי מגיעים מסין ומרכיבים אותם בארץ, וצריך לסמן עליהם בלייזר אותיות בעברית.

הפנל הוא, מין חתיכת גומי קטן וגמיש שהמקשים מודבקים עליו ויש לו חורים בצדדים. כדי שלא יזוז צריך להרכיב אותו על שני מסמרונים בולטים - אחרי שעושים מאות מקשים ביום זה נעשה באופן אוטומטי - ואז לוחצים על הכפתור, הקרן מסמנת, מחזירים את המקש למגש פלסטיק ולוקחים את הבא בתור. המקשים הארורים הללו לא אחידים לגמרי, ולכן צריך כל הזמן להקפיד שהסימון נמצא בדיוק במקום הנכון מתחת לאותיות הלועזיות, ושהכתב לא מטושטש. יש כאלו שהלכה המצפה את המקש מתנפחת וצריך לגרד את המקום עד ששוב מתגלה הכתב ו... עזבו, זה משעמם ומעצבן ולא בא לי לכתוב על זה יותר. כדי להיות טוב בעבודה הזו אתה צריך לפעול כמו אוטומט, לא לחשוב, לא לזוז, להשתדל לפעול כמו חלק מהמכונה ולשכוח שאתה בן אדם.

הייתי לבד בחדר, רק אני והרדיו והרגשתי שאני משתגע לאט לאט מהמונוטוניות של העבודה. לא הבנתי למה אני עצבני ממורמר וכועס - התנאים שם הרי טובים יחסית למחסן ובכל זאת הרגשתי חרא. רק כששמעתי את אברי גלעד ואורי אורבך ב'מילה האחרונה' מדברים על משטרת ההגירה המגעילה, ועל היחס המבזה לעובדים בארץ שמופנה בעיקר לזרים, אבל גם לאזרחי המדינה, הבנתי שמה שמציק לי זו העובדה שהם העבירו אותי ממקום למקום כאילו שהייתי איזה מכשיר.

בעיניהם לא הייתי בן אדם אלא כוח אדם שאפשר להזיז ממקום למקום בידיעה שהוא לא יעז להתנגד כי הוא צריך את העבודה ואין צורך להתחשב בדעתו. טוב, אני צריך את העבודה הזו ולא חשוב כמה תיעבתי את העובדה שהתייחסו אלי כאל חפץ. הם לא הראשונים שעשו לי את זה ובטח שלא האחרונים. אם בוריס השתמש בי כמו בחפץ אז למה שזרים לא יעשו לי את זה?

המשכתי לעבוד בחריצות למרות המחשבות הלא נעימות שהטרידו אותי, ומרוב שעמום חישבתי כמה מגשים אני עושה בשעה - ארבע (כל מגש זה 40 מקשים), וזה בתנאי שאני לא זז מהכיסא, לא משתין, לא מדבר עם אף אחד, ולא מבזבז אפילו שנייה אחת מזמני על להתגרד למשל, או להתמתח או משהו כזה.

הסגן היה מרוצה ממני מאוד וציין שלעומת הבחורה שעבדה שם קודם אני מאוד חרוץ, בעוד שהיא כל הזמן התלוננה ודיברה ללא הרף בנייד שלה. עשיתי כן עם הראש, אבל האמת שהבנתי אותה לגמרי. גם אני הייתי מתלונן או מקשקש בנייד, אם היה לי עם מי. הלכתי להפסקת עשר ואכלתי את הכריך שלי מהר ומיד המשכתי לעבוד ואני רוצה שתדעו שעד שעה ארבע הספקתי לעשות 800 מקשים שזה הספק מכובד מאוד.

הבעיה היא שלא היה לי אוכל לארוחת צהרים והייתי רעב נורא. במחסן היה לנו שליח שהיה מביא חמגשיות עם ארוחת צהרים, אבל בבית המלאכה נהוג שכל אחד מביא לו לבד את האוכל. הם אוכלים בחדר האוכל שלהם שיש בו מקרו גל ומקרר ואפילו מדיח קטן על השיש. חוץ ממני, מהסגן, וממר מיכאלוב כולן נשים שעובדות על מחשבים בחדר אחר.

רק אני עובד לבד עם הלייזר הזה ויש לי רק את הרדיו לארח לי חברה, וכמובן הסגן הלחוץ שקופץ מידי פעם לראות שהכל בסדר ושלא פישלתי. "אני מת מרעב." התלוננתי לפניו ברבע לאחת, "אני יכול לקפוץ לקנות איזה פלאפל או שוורמה או משהו?"

"אין צורך." אמר הסגן, "עוד מעט יבוא ליאור עם הסנדוויצ'ים. הוא מאוד דייקן והאוכל שלו תמיד טרי ונקי ולא יקר, אני רק מבקש שלא תגיד לו שום דבר בקשר להופעה שלו, אני לא רוצה להעליב אותו, אחד כמוהו עוד יכול לבכות לנו פתאום כמו בחורה."

"למה אתה מתכוון אחד כמוהו?" התפלאתי בתמימות.

"אתה יודע, סיסי כזה." חייך הסגן בלעג וטלטל את ידיו בתנועה כאילו נשית.

כמה דקות אחר כך הופיע ליאור והוא היה כל מה שהסגן אמר ועוד יותר - בחור נחמד, צעיר ודק, עיניים כחולות ושער חום ארוך אסוף בקוקו, עגילים, שרשרת עם חרוזים בצבעי הקשת, בגדים צבעוניים והדוקים מאוד והילוך מעכס.

"שלום!" התרונן לעברי, "אתה העובד החדש?"

"אני רק זמני פה, השאילו אותי מהמחסן." גמגמתי ותקעתי את פרצופי בתוך הסלסילה שהוא נשא על זרועו כאילו שהוא כיפה אדומה - מין סלסלת קש של פיקניקים מכוסה מפית משובצת אדום ולבן. בחרתי כריך גדול עם פסטרמה ומיונז, והתאמצתי לא להביט בו יותר מידי כשעיכס משם והלאה.

לי ולכל מי שהביט בו היה ברור שליאור הוא הומו. זה לא היה יכול להיות ברור יותר גם אם הוא היה נושא על מצחו כתובת -"אני פייגלה!" אבל איך לכל הרוחות הוא ידע שגם אני כזה? ואל תגידו שאני פרנואיד, לפי המבט שנתן בי החיוך שלו, והצורה שבה נגע באצבעותיי כשנתן לי את העודף ואמר לי להתראות מחר, ידעתי שהוא יודע, ואני בטוח שהוא ידע שאני יודע שהוא יודע. השאלה היא רק איך? 

פחדן

רק היום קלטתי באיזה עולם אני חי. מסתבר שחדר הלייזר עומד גב אל גב עם נגריה שבעל הבית שלה הוא ערבי נוצרי. נוצרים כידוע לא עובדים בימי ראשון, אבל כשהם חזרו היום לעבודה... אללה יסטור!הם דווקא נורא נחמדים, הבני דודים האלה, כולם מאותו הכפר ומאותה משפחה, וכולם אמרו לי שלום גדול מאוד, חייכו בחביבות והציעו לי קפה מצוין, הייתי אוהב אותם יותר אם הם לא היו מעשנים כמו קטרים ואם הרעש שמגיע משם לא היה חזק עוד יותר מהרעש של המסגרייה ממול.

לזכותם אפשר להגיד שכל המקדחות שלהם פעלו בהרמוניה מופלאה, כשאחת הפסיקה מיד השנייה נכנסה לפעולה, לפעמים הייתה מצטרפת גם שלישית, ואז המסור היה מתחיל לנסר - ממש מקהלה עליזה. בקושי שמעתי את עצמי חושב, שלא לדבר על הרדיו. רק מוזיקת רוק רועשת מאוד מאוד הייתה יכולה להתגבר על הקולות של השכנים שלי, במחשבה שנייה, עדיף כבר מקדחות ומסורים מאשר מוזיקה כזו, אבל לא צריך לרחם עלי, לא ישבתי שם כל היום וסבלתי. באורח פלא רק אחרי שעזבתי התברר במחסן שאני אדם מועיל ושהם בעצם זקוקים לי.

מיד אחרי שהושאלתי לחדר הלייזר הם קלטו לפתע שרק אני יודע איפה המפתחות של כל דבר, ואיפה מונחות המדבקות, ואיפה הדבק, ורק אני מבין את הקוד של התאמת המדבקות לקופסאות (רמז, המספרים והצבעים צריכים להיות תואמים).

בקיצור, במחסן לא יכולים בלעדי, ובלייזר כבר בנו עלי שאגמור עוד חמש מאות מקשים עד הצהרים, ואני תקוע באמצע, רץ מפה לשם, נותן הוראות למחסן בעודי מקשיב להסברים של הסגן. זה בסדר, הוא מסביר כל דבר חמש פעמים ככה שאני לא ממש צריך להקשיב. למזלי המרחק בין שני מקומות העבודה שלי לא גדול, אם כי אחרי הפעם המאה בערך שרצתי מפה לשם הדרך נראתה לי לפתע ארוכה יותר. מרוב לחץ נאלצתי לאכול ארוחת עשר ליד הלייזר, ביד אחת מחזיק כוס קפה ובשנייה לוחץ על הכפתור הירוק ההוא.

היום הביאו לי מקשים משונים, קשיחים כאלו שמרכיבים על פינים קטנים וחדים, וצריך ללחוץ אותם היטב למקום כדי שישבו כמו שצריך על הכן. אני אכן לחצתי היטב והכל הלך למישרין, אבל כעת יש לי חורים בכריות האצבעות של יד ימין.

לקראת הצהרים גמרתי את המקשים הדוקרים ושוב הזעיקו אותי בדחיפות למחסן. נגררתי לשם לאיטי, מבטיח לסגן שבשלוש אחזור לסמן את חלקי המנועים של חברת בנטל, וגיליתי להפתעתי את אריאל עומד והורס לי את התוויות של קופסאות הצבע השוויצרי.

אלו קופסאות מתכת שנראות כמו קופסאות שימורים גדולות וצריך להקפיד למרוח עליהם את הדבק בזהירות, לא יותר מידי שלא ייזל, ולא פחות מידי שלא ידבק, והכי חשוב, למתוח היטב את התווית שתקיף סביב סביב את הקופסא העגולה.

הסברתי את זה לאריאל עוד בקיץ הקודם ואז הוא שלט היטב במלאכה, אבל מאז הוא שכח כנראה הכל, ועבד בצורה מגושמת, מורח יותר מידי דבק ומדביק הכל עקום.

"נמרוד אני לא מצליח." ילל בתסכול, "תראה, הדבק נמרח לי והכל יוצא עקום..."

הסברתי לו עוד בהתחלה שהסוד הוא לא להסיר את הסגר של קופסת הדבק אלא רק לגזור אותו מעט בקצה כך שיצא מעט מאוד דבק, אבל הוא שכח וזרק את הסגר ועשה בלגאן. שלחתי אותו לשטוף ידיים ועד שהוא חזר כבר סיימתי את רוב הקופסאות. אחרי יותר משנה של עבודה אני מיומן מאוד, והוא רחץ ידיים המון זמן.

הוא חייך אלי, נבוך קצת, ועזר לי לסיים את העבודה, אבל הבחנתי שתנועותיו מגושמות והוא נראה מרחף לגמרי. לא העזתי לשאול מה קורה אתו, אולי אלו התרופות שהוא לוקח? ואולי הוא עושה יותר מידי מדיטציה? לא יודע.

אחרי שגמרנו הוא נפרד ממני והסתלק במהירות. נדמה לי שהוא רצה להגיד לי משהו, אבל לא היינו לבד ולכן הוא הסתפק במבט חודר בפני כשאמר לי שלום. אחר כך כבר הייתי ממש רעב, ואז התברר שלא הזמינו לי אוכל כי חשבו שאוכל בבית המלאכה. לפני שנפתח למעני מסע התרמה של אוכל מהחמגשיות של שאר העובדים צץ פתאום ליאור במחסן, עליז, צבעוני וצייצני יותר מתמיד. על צווארו כרוך צעיף צמר ארוך וצבעוני בצבעי הגאווה כמובן, ועל ראשו כובע צמר אדום עם פונפונים צבעוניים ומתחתיו משתלשל לו הקוקו שלו.

הבחורים במחסן הוכו בהלם כשהוא נופף לעברי בסל הקש שלו והודיע לי שהוא בא למחסן במיוחד בשבילי והביא לי בגט גדול מקמח מלא עם טונה ומיונז, בדיוק כמו שרציתי.

"תודה ליאור, באמת תודה רבה, לא היית צריך לטרוח." גמגמתי, ולפני שמישהו יספיק להתאושש ולהגיד משהו אחזתי בזרועו ונמלטתי אתו למעלה, אל המשרד.

כדי להסביר את התנהגותי המוזרה אמרתי לו שהוא חייב להכיר את שירי שבטח תשמח לקנות ממנו כריך דיאטטי עם חסה ועגבניות, ובאותה הזדמנות נברר אם גם הטורקי רוצה לאכול איזה סנדוויץ'. הייתי מוכן לשלם רק כדי שהוא לא יישאר דקה אחת מיותרת במחסן וישמע מה הגברים הללו, רובם רוסים או קווקזים, חושבים על ההופעה שלו.

לשמחתי שירי חשבה הוא ממש חמוד ויש לו נעליים מדליקות - נעלי התעמלות כחולות עם סוליות שקופות משונות ושרוכים בצבע כסף - ואהבה את הכריך הדיאטטי שלו ואילו הטורקי... לא יודע מה הוא חשב. הוריתי לליאור על דלת חדרו וברחתי למטה.

במחסן התנהל דיון מבודח על טיבו של ליאור. החבר'ה חיוו את דעתם על בגדיו, קולו, תנועותיו ושיערו. שמעתי השערות מגונות על התנהגותו במיטה בפרט, ובחיים בכלל, הכל ברוסית שוטפת, ושוב הודיתי לאלוהים שהיה לי די שכל להסתיר מהם שאני מבין הרבה יותר רוסית ממה שהם חושבים. למדתי רוסית כי כילד הייתי המון אצל סבא וסבתא שלי שעלו בשנות החמישים מפולין. כדי שהילד לא יבין את הוויכוחים שלהם הם היו מדברים פולנית, וכמובן שעד גיל שש כבר הבנתי הכל, ועד היום אני זוכר מספיק כדי להבין מה אומרות כל מיני קשישות פולניות זו לזו כשאני רואה אותן יושבות בבית קפה או עוברות ברחוב, קוטלות בפולנית שוטפת כל מה שזז להן מול העיניים.

מאחר ופולנית ורוסית דומות למדי, ולי יש כנראה תפיסה טובה לשפות למדתי די מהר רוסית מהילדים הרוסים שבדיוק אז הציפו את קרית ים ובעיקר ממשפחת פליישר, השכנים שלנו שהייתי אצלם בן בית.

למזלי גם בצבא שירתו איתי המון רוסים וכמובן ששמעתי רוסית למכביר ושיפרתי את הרוסית שלי עוד יותר. אולי אני לא אבין אם יקריאו לי את פושקין, אבל את מה שהקולגים שלי במחסן חשבו על ליאור הבנתי טוב מאוד. יותר מידי טוב, ומה שלא הבנתי יכולתי לנחש.

ליאור נשאר אצל הטורקי כמעט חצי שעה וכשיצא משם, שמח וטוב לב, נופף לי בידו בשמחה, אמר להתראות מחר, והלך לו בצעדי ריקוד קופצניים אל הטוסטוס שלו. הסתכלתי על הפונפונים המגוחכים שקישטו את כובעו, ועל הקוקו החום בהיר שלו שריקד על גבו ועל ישבנו המעכס מעדנות והשתוקקתי לדחוף אותו לתוך איזה ארון ולנעול עליו את הדלת. אני לא יכול להפסיק לשאול את עצמי למה הילד הרזה הזה שנראה בקושי בן עשרים גורם לי להתעצבן כל כך?

אני חייב לשאול אותו מחר למה הוא מתלבש ככה, ומתנהג ככה? מה הוריו אומרים על ההופעה שלו? איך עוד לא הרביצו לו ברחוב בגלל שהוא נראה כמו שהוא נראה, והכי חשוב - איך הוא לא פוחד לקום כל בוקר ולצאת מהבית?

יכול להיות שהוא מרגיז אותי כל כך כי הוא מזכיר לי איזה פחדן אני? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה