יום שבת, 30 בדצמבר 2017

19. הומו דפוק ובלי אופי

ברגע שהחל האביב שוב התחלתי לסבול מאלרגיה מציקה בגלל עשב קטן וניבזי שנקרא כותלית יהודה. כותלית זה מכותל, לא המערבי, סתם כותל. ויהודה זה יהודה, לא יודע איזה בדיוק, אולי ההוא מהתנ"ך. העשב הקטן והדבילי הזה גדל בכל מקום בארץ ופורח באביב והאבקנים שלו הם אחד האלרגנים הכי גרועים במזרח התיכון. במחלקת האלרגיה ב'לין' יש פוסטר עם צילום מיקרוסקופי של האבקנים הללו. הם נראים לכאורה כמו סתם כדורים עגלגלים ותמימים למראה, אבל תאמינו לי, פגיעתם רעה. כשבדקו אותי במחלקה ההיא זילפו על שריטות זעירות בעורי כל מיני סוגים של אלרגניים. שום דבר מהחומרים הללו לא הזיז לי עד שהחומר הארור הזה נגע בי. מיד כל היד שלי התנפחה והאדימה, ובמשך יומיים תמימים הייתי צריך להסביר שזו אלרגיה ולא כוויה חלילה. בגלל הכותלית הזו אני מתחיל להתעטש. אפי דולף, עיני דומעות, ועצבי נמרטים עקב הגירוי הבלתי נסבל בעיניים בראש ובאוזניים. ולא די בכך הרי שכולם אומרים לי לבריאות וחושבים שאני מצונן, ולא היא... זו אלרגיה.

התופעה המעצבנת הזו החלה אצלי בערך בתקופה שבה גיליתי שזינה וחבר האמזונות המסוקסות שלה לא עושות לי את זה, אלא דווקא הרקולס חשוף הגו ונעים ההליכות מרעיד את לבי. (מי שזוכר את הסדרות האלמותיות ההן יודע על מה אני מדבר, ומי שלא... אין טעם להסביר, זה דבר שהוא בבחינת זר לא יבין זאת), סך הכל זו אלרגיה קלה שמציקה לי בערך בין פורים לפסח. אני מתגבר עליה בעזרת כדורים נגד אלרגיה ולפעמים גם קצת טיפות אף. ברגע שנעשה חם הפריחה של כותלית יהודה מתייבשת ואני שב לאיתני. השנה, בגלל האביב המוקדם שצנח עלינו החלו התופעות המעצבנות לצוץ אצלי מוקדם מהרגיל, ולשמחתי הרבה מצאתי בארון התרופות המצומק שלי כדורי היסטזין נגד אלרגיה שנשארו לי מהשנה שעברה. אמנם זכרתי במעורפל שיש סיבה למה לא השתמשתי בכדורים האלה בשנה שעברה, אבל הדחקתי. אמרתי לעצמי שלא נורא, העיקר שאפסיק להרגיש כאילו נמלים זוחלות על עורי מבפנים, ובין כה אני בבית, מה כבר יכול להיות? אם ארגיש מנומנם אלך לישון.

האמת, הייתי עייף עוד לפני שלקחתי את התרופה כי אתמול שקדתי על סיום סיפור קטן ומטופש שהציק לי כמו יתוש טורדני, ומניסיון מר אני יודע שאם נטפל אלי סיפור אני חייב לכתוב אותו גם אם הוא מגוחך וטיפשי אחרת הוא לא יניח לי. בלילה הסיפור היה כמעט גמור, אבל לא לגמרי, הנחתי לו כי רוני הציק לי שאבוא כבר למיטה, וגם כי היה לי קר, ובבוקר סיימתי אותו, אבל כשרציתי לפרסם אותו בבלוג הסיפורים שלי גיליתי שהאינטרנט שובת ממלאכתו והתרגזתי, ואחר כך רבתי עם רוני שלא אהב את העובדה שבאתי למיטה רק בחצות כשכולי קפוא ובחמש בבוקר דבר ראשון זינקתי למחשב.

הוא טוען כבר מזמן שאני מכור לגלישה ואני בלתי נסבל עם הכתיבה שלי, ומאחר והערתי אותו מוקדם כשצעקתי על המחשב הוא התעצבן עוד יותר. התווכחנו על זה בדרך לעבודה ובסוף אמרתי לו בפסקנות שהכתיבה שלי היא לא עניינו ונפרדנו באותו בוקר נרגזים וכועסים. אחר כך דיברנו בטלפון והתפייסנו, בערך, ואז, כשנפגשנו אחרי הצהרים רוני שוב התעצבן כי באתי עם אריאל שהחליט להישאר אצלנו בסוף השבוע בגלל קרובי משפחה שהוא לא אוהב שבאו לבקר אצל הוריו. רוני עיקם את פרצופו לנוכח הרעיון שאריאל יסתובב אצלנו כל השישבת, למרות שבעצם הוא נמצא רוב הזמן אצל בוריס וולאדי, או שהוא יושב אצל אליס וג'קי ומשחק עם דני במחשב.

"כשרציתי שספירית תבוא להתארח אצלנו בשישי עשית פרצופים, אבל כשזה האקס שלך..." רטן והחמיץ את פניו כנגדי.

"אז תזמין גם את ספירית, אולי היא תדלק על אריאל ותעזוב אותך במנוחה." אמרתי בקול אנטיפתי, הלכתי למחשב והתחלתי לכתוב סיפור על מריבת אוהבים, ובעוד אני שוקד על מלאכתי הרגשתי איך ראשי מסתחרר והחדר חג סביבי. רגע לפני שצנחתי על המקלדת הצלחתי להיזרק על המיטה, ומיד נרדמתי. המחשבה האחרונה שחלפה במוחי הייתה, אהה... אז בגלל זה נשארו לי כל כך הרבה מהכדורים הללו - יש כאלו שצריכים וודקה, חשיש או אקסטות כדי להתמסטל, אני בחור צנוע ומסתפק בכדור נגד אלרגיה. ישנתי שעה, אולי פחות, והתעוררתי מטושטש לגמרי - ופה המקום לציין שמאז שעברתי לדירה החדשה אני מתעורר לפעמים מבולבל לגמרי ולוקח לי זמן לקלוט שאני לא בחדר השינה הישן שלי. אני מניח שיעברו עוד כמה שבועות עד שגם תת ההכרה האיטי שלי יתרגל לכך שעברתי דירה. 

בהתחלה לא ידעתי איפה אני, אבל ידעתי שאני חרמן אש בגלל יד עדינה ונבונה שליטפה אותי בדיוק במקומות הנכונים. אחרי שתי דקות של עונג חסר מחשבה קלטתי שאני במיטה עם אריאל ולמרות שגופי ומוחי היו מסובכים עדיין בקורי עכביש של שינה מסוממת היה לי די שכל להדוף אותו מעלי, ואני נשבע לכם שעשיתי את זה עוד לפני שרוני התחיל לדפוק בדלת הנעולה (אריאל נעל אותה לפני שהתגנב אלי), ולצעוק את שמי.

לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לפתוח את הדלת, ומזל שהייתי לבוש לגמרי, אבל אריאל היה רק בתחתונים ועמד לו. רוני נתן בנו מבט אחד כועס ופגוע מאוד והסתלק החוצה. קיללתי את אריאל במבחר הקללות המשובח ביותר שלי, ורצתי אחרי רוני שישב בחצר של אליס וג'קי ועישן. "אתה מעשן?" נדהמתי - הוא סיפר לי שהפסיק לעשן עוד לפני הגיוס. הוא נעץ בי מבט רצחני. "לפחות אני לא מזיין מהצד את האקסים שלי." אמר בזעף.

התיישבתי לצידו והסברתי לו את השתלשלות העניינים, מנסה להתבטא ברהיטות למרות שראשי היה ממולא ערפל ועיני דמעו מעשן הסיגריות. "מעניין מה היה קורה אם לא הייתי דופק בדלת בזמן?" מעך רוני בזעף את בדל הסיגריה שלו.

"לא היה קורה כלום, אני נשבע לך שעוד לפני שדפקת אני..."

"כן, בטח." לעג לי רוני ושלף עוד סיגריה. לקחתי אותה ממנו וחטפתי על הראש שאין לי זכות להגיד לו מה לעשות ושזו אשמתי שהוא מעשן את הסיגריות של ספירית.

אריאל שהצטרף אלינו אחרי שהתלבש אישר את דברי, אמר שהכל קרה באשמתו, התנצל ואמר שהוא רק...

 "שתוק!" פקד עליו רוני, "אתה הולך הביתה." פסק וגרר אותו למכונית. רוני התקשר אחרי שעה וסיפר שאריאל לא רצה בשום פנים ואופן לחזור הביתה ולכן הוא השאיר אותו אצל בוריס וולאדי, וכעת הוא יושב אצל ספירית וצופה שוב בפרק הראשון של 'אחוות הטבעת' והוא לא יודע מתי הוא יחזור. הקול שלו היה קר מאוד, ואני לא מאשים אותו. 

הוא התקשר שוב בבוקר. "כדי להיות בטוח שהתעוררת בזמן." אמר, ממשיך לדבר איתי באותה קרירות מכוונת כדי שאבין שהוא כועס.

"רוני, מספיק כבר עם הברוגז." ניסיתי לרצות אותו, "נשבע לך שהכל היה טעות אחת טיפשית ואין כלום ביני ובין אריאל."

הוא התעלם מדברי והזכיר לי שהבוקר אני צריך לקנות יעה חדש כי הישן נשבר, "כן, בסדר." אמרתי, קצת בקוצר רוח, "אבל מה בקשר אלינו? מתי אתה חוזר היום הביתה?"

"אני אחזור אחרי הצהרים, אנחנו צריכים לדבר מנחם."

"בסדר אהרון." אמרתי בהכנעה, "להתראות חמוד."

הוא סגר בלי להגיד להתראות והיה עלי לאמץ את כל כוח רצוני כדי לא להטיח את השפופרת חזרה בכוח. אנחנו צריכים לדבר - זה המשפט הכי פחות נחמד שאפשר להגיד למישהו שאוהב אותך, חוץ אולי מאשר - יש לי איידס וכדאי שגם אתה תיבדק. 

אחרי השיחה הגועלית עם רוני התקשרתי לאריאל כדי לנזוף בו שוב על התעלול שעולל לי. למזלו הוא היה מנומנם מכדי לדבר ובמקום זה שוחחתי עם בוריס שלקח את הנייד שלו והסביר לי שהם חגגו כל הלילה (העדפתי לא לדעת איך) וביקש שאפסיק להיות היסטרי בגלל שטויות, ועד כל כך מוקדם בבוקר – השעה הייתה כמעט תשע בבוקר - אבל ככה זה כשחוגגים בלילות.

"אבל הוא מנסה לסכסך ביני לבין רוני." הלשנתי כמו ילד קטן שבא להתלונן לפני הגננת. "בגלל השטויות שלו רוני כועס עלי, והלך לישון הלילה אצל חברה." ניסיתי להצדיק את עצמי.

"די רודי." נזף בי בוריס (כמו כל החברים הרוסים שלי הוא מכנה אותי רודי אלא אם כן הוא שיכור ואז הוא קורא לי דוצ'ינקה שזה כינוי חיבה ברוסית), "מספיק שמישהו מסתכל עליך יותר מדקה והוא מיד נדלק. תן לו ואליום ותגיד לו שירגיע, ואם זה לא יעזור אני אבוא ואבעט לו בתחת. הוא מתנהג כמו אידיוט, ואתה לא יותר טוב, אתם גברים או לסביות היסטריות? אני לא מבין איך אתה סובל את הלחץ שלו, לא בא לך לזיין קצת בלי כל הבלגנים שלו? אתה יודע שוולאדי ממש מחבב אותך." הוסיף בחלקלקות.

"לא, ותפסיק עם זה בוריס. שלישיות זה ממש לא הקטע שלי ואתה יודע את זה."  

"זה לא מה ששמעתי במספרה." גיחך בוריס.

"מספיק, זה היה מזמן, היום אני רוצה זוגיות רגילה, לא ברדק. היה לי מספיק מזה כשהייתי עם אריאל."

"אתה חי בפנטזיה רודי, אני מכיר אותך, כמה זמן תחזיק מעמד ככה? נאמנות מינית זה קטע של נשים, לא של גברים, וחוץ מזה אתה לא יודע כל מה שרוני עושה בבסיס, או כשהוא אצל החברה שלו, ולפי מה שעודד מספר יש לו יותר מאחת."

"שתוק כבר בוריס." התרגזתי, והספקתי עוד לשמוע אותו צוחק בלגלוג לפני שטרקתי את השפופרת בפרצופו.

החלטתי שמספיק לבזבז זמן והלכתי לקניות, וכשחזרתי התחלתי לנקות את הבית, אבל כל אותו זמן חשבתי על דבריו של בוריס ולא הפסקתי לכעוס. בסתר ליבי ידעתי שלא הייתי מתעצבן ככה מהשיחה אם עודד לא היה מתקשר אלי לפני כמה ימים כדי לספר לי שהוא נפרד מהחבר שלו, ותוך כדי כך, כאילו בדרך אגב, לגלות לי שבזמן האחרון רוני התפרסם כקזנובה של הבסיס, ובחורות משחרות לפתחו ללא הרף.

מובן שלא הרשיתי לעצמי לגלות לעודד מה אני מרגיש לשמע דבריו. אמרתי לו שזה סימן שהחבר שלי הוא בחור נאה וסקסי שיודע להחמיא לנשים ולהצחיק אותן, אבל הוא הומו ואני לא מודאג. ברגע שהשיחה הסתיימה החלטתי לשכוח ממנה וכך עשיתי, ואם בוריס לא היה פותח את הפה הגדול שלו הייתי ממשיך לא לזכור אף מילה מהרכילות של עודד.

זה כל כך משפיל לקנא, ועוד בגלל בחורות, אני שונא את זה. ואם לא די בכך משום מה מרגע זה ואילך כל דבר שקראתי בעיתון או באינטרנט נגע באופן כלשהו ביחסים שבין גברים ובשאלת הנאמנות.

יונתן כתב בפוסט האחרון שלו על המפלצת ירוקת העין, ובעיתון קראתי ביקורת על סרט חדש של אוזן - במאי צרפתי והומו מוצהר - שבודק בסרטו האחרון מערכות יחסים בין זוגות, וכמובן שאחת מהן היא של זוג גברים שלמרות האהבה שלהם מחליטים שנאמנות זה דבר לא טבעי, ומנהלים יחסים פתוחים.

גם יפתח - אחד הבלוגרים המרתקים שקראתי עוד כשהיה לו בלוג בגו גאי - כותב פרק מעניין על מערכות יחסים בין גברים, וכמה קשה להומו רווק והולל לחיות בזוגיות מונוגמית.  

מהבלוגים עברתי לקרוא מה חדש בפורומים של גו גאי, ומה אני רואה שם בדף הראשי? אחד שמתלונן שהוא מתקשה לשמור על נאמנות לבן זוגו המושך והסקסי וממשיך לפנטז על אחרים, והוא חושש שבגלל חוסר יכולתו להיות נאמן תיהרס לו מערכת היחסים.

חש כאילו כל העולם קשר כנגדי קשר הלכתי למיטה עם עיתוני השבת ומיד נרדמתי.

רוני חזר אחרי הצהרים והעיר אותי כשהסיר בעדינות את משקפי מעל אפי. "נרדמת עם המשקפיים, אתה כנראה עוד עייף מאתמול." חייך אלי, וכל הכעס והטינה שחשתי כלפיו פרחו בבת אחת.

הוא הביא לי קפה, התפשט ונשכב לצידי. "אתה רוצה שנדבר עכשיו?" שאלתי.

"עוד לא, עוד מעט, קודם תפנק אותי." ביקש ונלחץ אלי. אני אוהב לפנק אותו, אוהב ללטף את גופו החלק והצנום, להריח אותו, ללקק את עורפו ולכבוש את פני בשערו. אני מת על הריח שלו, על המגע שלו. אני לא מסוגל לחשוב על מידת ההתאמה שיש או אין ביני לבינו כשהוא לידי, ערום וחמים ורוצה אותי כל כך.

אחר כך היינו רעבים, ואחר כך הוא נרדם, ובסוף לא דיברנו, אם כי הספקתי להראות לו את המאמר ההוא על הסרט של אוזן. "יש בזה משהו." המהם, מנומנם קצת, "נדבר על זה אחר כך." 

בעשר באה ספירית שקיבלה מאימא שלה את הרכב כדי שתלך לישון אצל מישהו ותניח לה לארח את החבר שלה לסוף שבוע שקט ורומנטי.

רוני גילה לי את זה בסוד, והזהיר אותי שאסור לי באיסור חמור להעיר משהו בנושא כי ספירית רגישה מאוד ועדיין לא התאוששה מגירושי הוריה, ומכך שאימא שלה יוצאת עם גברים. "כמו שאתה משמש כותל מערבי לשירי, ככה אני מקשיב לצרות של ספירית ומנסה לעזור לה אם אפשר, ואתה לא צריך לקנא." אמר לי כשסיפרתי לו בקיצור נמרץ על השיחה המבאסת שניהלתי עם עודד לפני יומיים. "ועודד סתם מקשקש. כל פעם שהוא נפרד ממישהו הוא מנסה לבדוק אם אפשר לחזור אליך, אנחנו כבר כמעט לא נפגשים, והוא לא יודע עלי כלום. אני בכלל משרת בצד השני של הבסיס והוא סתם ממציא דברים כדי שתאכל את הלב." הרגיע אותי והתרפק עלי.

הבטחתי לו שלמרות שכבר ראיתי את הסרט על אחוות הטבעת היום אעזוב את המחשב ואשב אתו ועם ספירית לצפות שוב בפנטזיה ההיא, ולא גיליתי לו שמי שהכי מעניין אותי שם הוא השחקן יפה התואר שמגלם את לגולס הבלונדיני. יש דברים שעדיף שהוא לא ידע, וחוץ מזה להסתכל מותר.

אחרי הסרט ספירית הלכה לישון בחדר האורחים ואני ורוני נרדמנו במטה שלנו, ואז התעוררתי פתאום בשלוש לפנות בוקר וגיליתי שרוני לא נמצא לצידי. מנומנם המתנתי לו שיחזור מהשירותים, כי לאן עוד הוא יכול היה ללכת בשעה כזו? אבל הוא לא שב, ורק רחשי לחישות וצחקוקים קלים שעלו מחדר האורחים שלנו העידו היכן הוא.

התאפקתי והתאפקתי, אבל בסוף לא יכולתי עוד והתגנבתי חרש על ראשי אצבעותיי היחפות להציץ לחדר האורחים. הם שכבו זה לצד זו על הספה האדמדמת שרוני הביא מבית הוריו, מתלחשים ומצחקקים כמו ילדים במסיבת פיז'מות.

אולי הייתי צריך לצעוק, או להתרגז, או להדליק את האור ולעורר מהומה, אבל... טוב, לא עשיתי את זה ודי. התנצלתי שאני מפריע ושאלתי את רוני מתי הוא בא למיטה, והוא השיב לי בנחת שעוד מעט ושאלך לישון, וספירית הוסיפה בקול מתוק שעורר בי חשק לחנוק אותה, "אני מקווה שלא הפרענו לך, אנחנו סתם מקשקשים קצת, לילה טוב."

אמרתי לילה טוב וחזרתי למיטה. הוא בא כמה דקות אחר כך ונשכב לצידי. "אל תעשה עניין משטות." גער בי כשסירבתי לחבק אותו (שילך להתחבק אתה) "רק דיברנו קצת, לילה טוב." אמר ונרדם מיד.

נשארתי ער עד שהשמש התחילה לזרוח, ושאלתי את עצמי מה יהיה אתנו, ומתי נדבר סוף סוף על עצמנו ובסוף כן חיבקתי אותו כי היה לי קר, והייתי בודד ועצוב, ואני סתם הומו בלי אופי.

***

אני אוהב את הבית החדש ונחמד לי מאוד פה, אבל בכל זאת יש לי הרגשה שהכל קרה מהר מידי, ולפעמים אני מתגעגע לדירה הישנה שלי. אני יודע, זה טיפשי, הרי ידעתי כבר מזמן שעד סוף החורף אצטרך לעבור מהשכונה הישנה. הדירה פשוט התפוררה סביבנו, אבל התרגלתי אליה ולחסרונות שלה. ככה זה בני אדם - מעדיפים את השד המוכר במקום לקחת סיכון עם שדים חדשים, גרועים יותר למרות שבעצם לא רע לי פה בכלל.

בדירה הזו יש יותר שמש, יותר מרחב, הכל מרווח, מאוורר ונקי, ובכל זאת... מאז שעברנו לדירה החדשה ורוני נמצא כמעט כל יום בבית הכל השתנה, ולא לטובה. גיליתי לאכזבתי שיותר נעים להתגעגע אליו מאשר להיות איתו. התגעגעתי אליו מאוד כשהוא היה בקורס ונפגשנו רק לשעות מעטות כל שבוע, שעות שהוקדשו לסקס לוהט, בעוד שכעת כשיש לנו הרבה יותר זמן להיות יחד אנחנו מבזבזים את הזמן הזה על מריבות.

הבעיה היא שאנחנו עדיין לא מכירים היטב זה את זה, והמגורים יחד הפילו מעמסה גדולה מאוד על מערכת היחסים הצעירה והשברירית שלנו. רוני רגיל שהכל יתנהל לפי דרכו, וסביב צרכיו. וגם אני, שחייתי לבד זמן רב כל כך, רגיל שהכל לפי טעמי וצרכי. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהדרך היחידה שנוכל להסתדר זה עם זה היא להתפשר ולוותר אחד לשני. הבעיה היא שהוא מצפה שאני אעשה את כל הפשרות, ושאני אוותר כל הזמן. אולי בגלל שהוא יודע כמה אני אוהב אותו, ואולי כי הוא תמיד היה בן הזקונים המפונק בבית, והוריו כרכרו סביבו ועשו הכל כדי להשביע את רצונו, אבל אני לא אבא שלו, ובטח שלא אימא שלו.

אני אולי בוגר יותר, אבל גם לי יש שאיפות וצרכים משלי ונמאס לי להיות זה שתמיד מבין אותו. אני גם לא חושב שזה לטובתו - כל הסלחנות הזו - הוא צריך ללמוד להתחשב בי כמו שאני מתחשב בו. אנחנו שונים מאוד זה מזה בסגנון חיינו, אני צריך את השקט שלי ומעצבן אותי שהוא חייב לשמוע מוזיקה רועשת כל הזמן, ואני גם לא מבין למה הטלוויזיה צריכה לצרוח בקולי קולות גם אם הוא לא צופה בה?

הוא, מצד שני, לא מבין למה אני קורא כל כך הרבה ספרים, למה אני גולש באינטרנט זמן רב כל כך, ולמה אני מנהל את רוב חיי החברה שלי דרך המחשב?

"אבל גם את החברים הלא וירטואליים שלי אתה לא סובל." אני עונה כשהוא מתלונן על הזמן הרב שאני מקדיש לקריאת בלוגים ולתגובות עליהם.

"כי הם ממזמזים אותך, ומחבקים אותך כל הזמן." עונה רוני בזעף שפעם חשבתי לחמוד, וכעת הוא עולה על עצבי.

"מילא בוריס, אבל למה גם וולאדי חייב להימרח עליך?" הוא ממשיך לרטון.

"ככה רוסים מתנהגים עם חברים." אני מנסה להסביר.

"כן, במיוחד כשהם שיכורים." נוהם רוני שגם אוהב ללגום פה ושם בירות, ולפעמים גם משהו חזק יותר, "והכי מעצבן אותי זה אריאל שהולך אחריך לכל מקום ומדבר אתך ברוסית כדי שאני לא אבין." עד התרגיל המסריח של אריאל הייתי דוחה את דבריו בחיוך ופוטר אותו כפרנואיד, אבל כיום אני שואל את עצמי אולי רוני צודק? אחרי הכל גם לפרנואיד יש אויבים. 


עם חברים כאלה...

 מאז שבאתי לעבוד בלייזר אני שומע לא הרף על החתונה של הסגן. מסתבר שכיום חתונה זו הפקה מסובכת ויקרה מאוד. הסידורים לחתונה נעשו מעין מוטיב חוזר בשיחות שלו איתי (אפילו אני כבר התחלתי לדאוג בגלל שהטבעת שהוא הזמין עדיין לא הגיעה ומה יהיה, הרי החתונה תהיה ב - 10.3. ואיך הוא יתחתן בלי טבעת?)

המסכן הזה עובד כל כך קשה בשביל החתונה הזו שממש כואב לי הלב עליו. בזמן האחרון הוא אפילו התחיל לאכול את הציפורניים, כנראה שארגון חתונה הוא מעין טירונות שצריך לעבור לפני שמגיעים לשלוות חיי הנישואים.

היום קיבלתי סוף סוף את ההזמנה לחתונה. אמרתי תודה והחמאתי לו על ההזמנה היפה, אבל ביני לבין עצמי נעצבתי אל לבי. זו הזמנה זוגית וכמובן שלא אוכל לבוא עם בן זוגי, כשם שהוא לא יכול לקחת אותי לאירועים שהוא הולך אליהם. אני בטח אלך עם שירי שיחסיה עם בעלה מעורערים עד כדי כך שהם לא יוצאים יותר יחד.

לדעתי היא צריכה לעזוב אותו, אבל היא פוחדת להיות לבד וחוששת שלא תסתדר בלי המשכורת שלו. כל הזמן היא אומרת לי שהוא לפחות אבא טוב, אבל לדעתי אבא שמזלזל באימא ליד הילדים, ומסרב ללכת לבילויים שכוללים גם אותה הוא לא אבא טוב. זה שהוא מבלה עם הילדים בשבתות ומבזבז עליהם כסף עדיין לא הופך אותו לאבא טוב, אבל זו רק דעתי ואין לי זכות להגיד לשירי מה לעשות עם החיים שלה.

אחרי שהוא חילק את ההזמנות הוא שאל אם אני אבוא עם החברה שלי, נאלצתי להודות שאין לי חברה, ושבטח אבוא עם שירי. הסגן הביט בי במבט מוזר ושאל אם אני יודע שהיא נשואה עם ילדים, ומבוגרת ממני בעשר שנים.

"אני יודע, תרגיע, אנחנו רק ידידים." אמרתי, והבטתי שוב בעיטור שעל ההזמנה – כתובת נאה שאומרת, "מצאתי את שאהבה נפשי" והרגשתי מדוכא, לא בגלל שהסגן מתחתן חלילה, אלא בגלל שגם אני מצאתי את שאהבה נפשי, אבל אני לא יכול לספר על זה לאף אחד. אני לא רוצה להתחתן אתו, לא צריך להיסחף, אחרי ששמעתי על הקשיים של שכירת אולם ודי. ג'י. וצלם, ועוד מיליון ואחת הסידורים שצריך לעשות כדי להתחתן אני לא רוצה להתחתן בכלל, אבל... נו, טוב. ככה זה, היה יכול להיות יותר גרוע והעיקר הבריאות.

***

האמת, לא רציתי לספר על זה. חשבתי שאני פשוט אתעלם ודי, אבל הרי זה קרה, ובשביל מה יש בלוג אם לא בשביל לכתוב מה קורה?

הנה, כבר נגמרו 'הכי גאים שיש' ואני מת מעייפות, אבל לא מצליח להירדם מרוב מחשבות ודאגות, וזה לא רק הכסף, עם הכסף אני כבר אסתדר איכשהו. מחר אני חוזר לעבוד עם הקרטונים, ואני אעבוד בפנצ'רייה כשיהיה להם לחץ. אני אסתדר כבר, אבל מה יהיה עם החיים שלי? מישהו יכול להגיד לי?

היה לי שבוע כזה גועלי - קודם כל רבתי נורא עם הסגן. המריבה הייתה באוויר כבר הרבה זמן, אבל היום זה התפרץ. בבוקר הוא הגיע עייף לעבודה כי עשו לו מסיבת רווקים. הייתה מסיבה נהדרת עם המון שתייה, והייתה חשפנית והכל... אבל למרבה הצער למחרת הוא היה חייב לחזור לעבודה. הוא בא לא מגולח ותשוש, וכל הזמן רטן והתעצבן. בשלוש רוני התקשר להגיד לי ששוב הוא לא בא לישון בבית ואני המשכתי לעבוד ולדבר תוך כדי כך בנייד ואז הסגן התפרץ בצורה מגעילה וצרח עלי.

לדעתו אני לא מסוגל לדבר בנייד וגם להמשיך לעבוד עם המקשים והוא הודיע לי את זה בקולי קולות. אז קודם כל אני כן יכול כי אני משתמש בעבודה רק ביד אחת בלבד ושנית... לא יודע מה שנית, סתם, נמאס לי שהוא צורח עלי כל הזמן.

אמרתי לרוני שבסדר, שיעשה מה שהוא רוצה וסגרתי את הטלפון, ואז קמתי וצעקתי על הסגן בחזרה שגם לי יש חיים פרטיים משלי, ושיפסיק להציק לי, ושאני כן יכול לעבוד ולדבר תוך כדי כך. הוא צעק חזרה כמובן, וגם אמר לי שאם לא נאה לי אני יכול ללכת להתלונן אצל מר מיכאלוב או פשוט לעוף משם.

המניאק יודע שהבוס נותן לו תמיד גב ושאני צריך את העבודה הזו ולא יכול פשוט לקום וללכת, ולכן הוא הרשה לעצמו לדבר אלי ככה, ומה שהכי כאב לי זה שאחת הבנות מהגרפיקה שהתיידדתי אתה קצת בדיוק נכנסה ושמעה איך הוא צועק עלי.

זה היה מביך כל כך. היא נכנסה לחדר הלייזר כדי למסור לו הודעה וזה הפסיק את הוויכוח. אחר כך הוא ארז את המקשים שהספקתי לעשות - עשיתי יותר מאלף אתמול, אני נעשה זריז יותר מיום ליום - ולקח אותם בשתיקה החוצה לשלוח אותם במוניות אביב, ואני המשכתי לעבוד עד ארבע ואז הסתלקתי בשתיקה הביתה.

אני שונא לריב ולהסתכסך בעבודה, וזה היה כל כך לא פייר מצידו, אני עובד עם כל הלב בעבודה הדפוקה הזו, והיה נבזי מצידו להציק לי בגלל שיחה אחת קטנה.

הרגשתי חרא שאי אפשר לתאר, ומחר אני צריך להמשיך לעבוד אתו, וביום חמישי הוא מתחתן. למה אני צריך לבזבז עליו ערב שלם ועוד לשלם כסף שאין לי כמתנה לבן אדם שאני בקושי סובל? אני צריך להגיד לשירי שתלך לבד או עם חברות. אני ממש לא רוצה לראות אותו מחוץ לשעות העבודה.

הלכתי לנוח. בקושי נרדמתי ומיד התעוררתי מהטלפון. זה היה עודד הנודד, אני לא יודע מה היה דחוף לו לספר לי שלרוני יש חברה חדשה שהוא מסתובב אתה בכל מקום בבסיס. היא חברה של ספירית ושמה נגיד – ברקנית. הוא ראה אותם מתמזמזים אתמול באולם הקולנוע בבסיס. (ולי רוני סיפר שיש כוננות והוא חייב להישאר בבסיס ולעבוד).

"התלבטתי כל היום אם להתקשר אליך ובסוף החלטתי לספר לך את זה כי אני חבר שלך." סיים עודד את השיחה במתיקות.

תודה רבה לך עודד, עם חברים כמוך מי צריך אויבים? חשבתי בשקט לעצמי, והודיתי לו בשוויון נפש, נפרדתי ממנו בנימוס, והלכתי לבקר את בוריס, כאילו כדי לתת לו צ'קים דחויים על המחשב שהוא תיקן למעני, אבל בעצם...

בוריס כמובן לא הסכים לקחת ממני צ'קים, אמר לי שאני פולני סתום, ונתן לי נשיקה על הלחי, ודי הופתע כשנצמדתי אליו. הופתע, אבל לא נבהל. אחרי דקה היינו בחדר השינה שלו. ולאדי והוא לא גרים יחד, ולשמחתי הוא לא היה שם באותו יום, אם כי גם אם הוא היה... כבר עשיתי שלישיות, ובמצב הרוח שהיה לי ברגע זה... זה היה מהיר ואלים, ואחר כך בכיתי קצת וסיפרתי לו על כל הבעיות שיש לי עם רוני - על האתר הדוסי ההוא 'עצת נפש' שחירפן אותו, ועל הסקס שלנו שנעשה מגעיל כזה, בלי חדירות אלא אם כן אני ממש מאלץ אותו בכוח, ועל החברה החדשה שלו ברקנית, ועל זה שכבר יומיים הוא לא ישן בבית. בקיצור, שפכתי עליו את כל הבאסה שישבה לי על הלב. אפילו על המריבה עם הסגן סיפרתי לו.

הוא חיבק ונישק אותי וניחם אותי ואמר שיש תקופות לא טובות בחיים וזה עובר ואז עשינו שוב סקס, והפעם לאט יותר, וזה היה טוב כל כך... אני כל פעם שוכח כמה זה טוב איתו. הוא מכאיב לי קצת, אבל בדיוק במידה, מגיע עד הגבול שבו העונג מתחיל להכאיב מידי ונסוג, משתעשע איתי קצת, מושך את הזיון עוד ועוד, מתקיף ונסוג, צוחק מהתסכול שלי, ושוב חודר לתוכי בכוח, מתבונן בי בארשת ניצחון כשאני גומר, רועד ומתנשף בזרועותיו, וגומר אחרי באנחה חרישית. "רק שלא תתחיל לסבול מייסורי מצפון בגלל מה שעשינו." אמר לי אחר כך כשליווה אותי לדלת.

"אני בטח שלא, ומה אתך? מה ולאדי יגיד אם הוא ידע?"

"כשאני אספר לו הוא יצטער נורא שהוא לא היה כאן גם כן." הצטחק בוריס, "הוא חושב שאתה ממש שווה."

הסמקתי קצת והוא התפקע מצחוק. "תבוא לבקר פעם כשהוא יהיה אצלי. יש לו קעקועים מדהימים על התחת. אפילו ז'וז'ו וקוקו אמרו שהם בחיים לא ראו דבר כזה."

כשיצאתי ממנו הדלקתי שוב את הנייד. היו לי המון הודעות מרוני. סגרתי אותו שוב והלכתי הביתה. ברגע שנכנסתי רוני התקשר בעצבים לטלפון של הבית וצעק עלי שמה קרה לי? ולאן נעלמתי?

"תרגיע, הייתי אצל בוריס. בילינו קצת יחד."

"אה." הוא חשב מהר, "אני מבין שעודד כבר דיבר אתך?"

"כן."

"זה לא מה שאתה חושב חמי."

"בסדר."

"אתה כזה דפוק מנחם."

"בסדר."

"מחר אני אבוא הביתה ונדבר."

"בסדר."

"מה בסדר? אתה לא מכיר עוד מילים?"

"אני רוצה לראות את 'הכי גאים שיש' ואתה מפריע. לילה טוב רוני, תן נשיקה בשמי לברקנית." וסגרתי.

גמרתי לראות טלוויזיה, גמרתי את הפוסט, גמרתי לשנוא את עצמי, ואותו, ואת ברקנית. אולי עכשיו אני אצליח להירדם סוף סוף. בעוד כמה שעות אני שוב צריך להיפגש עם הסגן. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה