יום שבת, 30 בדצמבר 2017

27. נפלתי ברצפה

אחרי העיטוש הרביעי היה ברור שלא יעזור פה כלום, אני חולה. האמת, התחלתי להרגיש רע עוד ביום חמישי, אבל התעלמתי בתקווה שזה יעבור מעצמו. לא עבר. בשבת דווקא תכננתי לנוח טוב ולהגיע ליום ראשון בריא, אבל לא הצלחתי. אנשים נכנסו ויצאו כל הזמן, לכל אחד היה רק דבר אחד קטן להגיד לי ולבקש ממני. תליתי וו במקלחת ועניתי להמון שאלות מביכות על סקס, בעיקר על שלישיות ופתאום נעשה כמעט מוצאי שבת. מזל שבנות גילמור חזרו לערוץ 10 אחרי שבשבוע שעבר הן נעדרו ממנו בלי הודעה מראש. לפחות הן ניחמו אותי על העובדה המצערת שעוד שבת עברה חלפה ביעף והנה עוד שבוע עבודה עומד בפתח. אמנם רוני הפריע לי לראות את ההתחלה, אבל לא נורא, ההפרעה היה שווה ביותר. בבוקר קמתי כמו גיבור, התעלמתי מכאבי הגב והשיעול הקל, והלכתי לסדר את בית המלאכה אחרי הבלגן שעשו בו הצבעים ומניחי הלינוליאום. הידעתם שכבר לא משתמשים בדבק נגרים מסריח כדי להדביק לינוליאום אלא בדבק אקרילי נטול סירחון?

לקראת הצהרים נשברתי. כל הגוף כאב לי, בקושי זזתי. הפכתי למפגע תברואתי מתעטש ומשתעל, ומיד אחרי ארוחות הצהרים, שלא יכולתי לטעום ממנה כי הרגשתי יותר מידי רע, נשלחתי אחר כבוד הביתה. ברגע האחרון נמלך הבוס בדעתו ושאל מי מוכן לקחת אותי עם הרכב (רוני לקח לי את האוטו) כדי שלא אסחב באוטובוסים, ומיד קפץ יובל  והתנדב למרות שאין לו רכב, הוא עדיין נהג חדש, אבל הוא אוהב לנהוג ולא מפסיד אף הזדמנות לאחוז בהגה. הג'יפ של הבוס קוסם לו במיוחד והרווח היה כולו שלי. בדרך שוחחנו על הגיוס שלו ועל התקוות שלו להיות קרבי, להגיע לקורס צלפים, ואחרי הצבא לצאת לטיול ענקי במזרח הרחוק. הוא הוריד אותי מול הבית, מעיר בשמחה שהנה עכשיו הוא יודע איפה אני גר בלי לשים לב לליאור ולאורי שישבו בגינה על כיסאות פלסטיק כמו שני רכלניות זקנות, שתו קפה ועישנו, מחממים את עצמותיהם בשמש החורפית שהפציעה לכמה דקות. הוא עזר לי לרדת במדרגות של הג'יפ - אחד מרכבי שטח המפלצתיים הללו שיושבים נורא גבוה על הכביש – ולקח אותי עד לדלת כאילו שאני איזו ישישה מוכת אוסטיאופורוזיס. הרגשתי איך העיניים של השכנים שלי קודחות חורים בגב של שנינו מרוב סקרנות, אבל יובל, תמים כטלה, לקח ממני את המפתח, פתח את הדלת, הכניס אותי הביתה ושאל אם הוא יכול לעזור בעוד משהו, אולי תה? אולי למדוד לי חום?

כששירי ידידתי רוצה להגיד שהיא נרעשה עד עמקי נשמתה היא אומרת במבטא רומני - כמעט נפלתי ברצפה - ככה בדיוק הרגשתי, ולא רק בגלל שהיה לי חום. מזל שליאור ואורי התפרצו פנימה בלי שמץ בושה, הציגו את עצמם והודיעו ליובל שהם כבר יטפלו בי. אלוהים יודע מה הוא חשב על שני הטיפוסים המוזרים הללו שנכנסו בלי לדפוק בדלת כשהסתלק והשאיר אותי לטיפולם של צמד הליצנים הללו. כמובן שברגע שהוא נסע הם בקושי שמו לב אלי. מבחינתם באמת יכולתי ליפול ברצפה ולפרפר בייסורי גסיסה. כל מה שעניין אותם זה העיניים היפות והכחולות שלו, השער השחור והמבריק שלו, הגוף המדהים שלו, החיוך המקסים שלו, הביישנות שלו וכמובן, השאלה הכי חשובה – האם הוא משלנו? בשארית כוחותיי נגררתי למיטה, הטלתי את עצמי עליה, משכתי עלי את הפוך וביקשתי שילכו ויתנו לי להשיב בשקט את נשמתי לבורא.

בתגובה היצורים הללו שמתהדרים בתואר "החברים שלי" פרצו בצחוק לעגני, הזכירו לי שאף אחד לא מת מקצת נזלת, והמשיכו לחקור אותי איך זה שלאן שאני לא הולך, ובלי קשר באיזה מצב צבירה אני נמצא, תמיד נגררת אחרי עדת כוסונים, והכי חשוב, מה להגיד לרוני על הרכש החדש? כל מחאותיי שהבחור הוא רק קולגה מהעבודה שניצל את מצבי כדי להשתולל קצת על הג'יפ של הבוס נתקלו בלעג וקלס. ניסיתי לדבר על ליבם שלא צריך לספר לרוני איך בדיוק הגעתי הביתה, אבל הם פשוט צחקו לי בפרצוף. בסוף שלחתי אותם להזדיין, דחפתי את הראש מתחת לכרית ונרדמתי. כשקמתי אחר כך לחמם לי מרק שנשאר מאתמול שמעתי לפי הרעש שבא מלמטה שהם עשו בדיוק מה שאמרתי להם לעשות, וגם צירפו את מיצי שחזר לא מזמן מהעבודה - כנראה שהחורף שלישיות הן באופנה.

חולה או בריא כשאין חלב וצריך לשלם את הארנונה בזמן. אני מגרד את עצמי מהמיטה וזוחל החוצה לסידורים. בדרך אני מקלל את עצמי למה לא הסכמתי להצעתו של יובל שיבוא ויעשה לי קניות. הוא התקשר אתמול אחרי הצהרים ושאל אם אני צריך משהו ואם אני רוצה שהוא יעצור אצלי בדרך הביתה לראות שוב מה שלומי. "זה בסדר, לא צריך." נחפזתי להגיד, "החבר שלי מגיע עוד מעט הביתה והוא כבר יטפל בכל."

"אין לך מושג כמה אני מקנא בך." אמר יובל, "הלוואי עלי." הוסיף בביישנות, ואחר כך איחל לי רפואה שלמה וסגר בחיפזון. טוב, זה עדיין לא אומר כלום, אולי הוא התכוון לזה שהוא רוצה בת זוג שתטפל בו?

בכל מקרה הוא לא בא, וגם רוני לא בא, ולהתקשר לא העזתי, ולא היה לי כוח ללכת לקניות, ונשארתי בלי חלב. רוני הגיע בסוף ממש מאוחר, אחרי שמונה בערב, עייף מת וכמובן שבלי שעשה קניות. הוא אמר שהוא התאמץ לבוא הביתה ולא נשאר לישון בבסיס רק כי הוא לא רצה להשאיר אותי בלי אוטו כל השבוע. ממחר הם בכוננות מסוג זה או אחר (הכל סודי ואסור לי לדעת שום דבר) ואין לו מושג מתי הוא יחזור הביתה. "מחר אחרי העבודה תמצא את החשבון של המועצה ותלך לשלם ארנונה." פקד עלי. 

"אני לא עובד מחר, אני אלך בבוקר." אמרתי. רק אז הוא שם לב שאני במיטה בשעה ממש מוקדמת והמחשב כבוי.

"אם המצב שלך לא ישתפר תוך יומיים שלושה לך לבדיקות." הנחית עלי עוד פקודה - ככה הוא מדבר כשהוא מבלה יותר מידי זמן במדים.

"כן המפקד." אמרתי ודחפתי ידיים, אבל הוא היה עייף מידי, ובסוף סתם נרדמנו כמו זקנים עוד לפני שהחדשות נגמרו.

בבוקר הוא הסתלק מוקדם ולא אמר לי איפה החשבון של המועצה. אחרי שהפכתי את כל המגרות החלטתי ללכת בלי חשבון. בטח יש להם שם מחשב והכל רשום. צדקתי, ברגע שמסרתי את שמי הכל הסתדר, חוץ מעובדה אחת מצערת, החשבון  עלה יותר ממה שחשבתי ונשארתי עם מעט מידי כסף בשביל לקנות חלב ועוד כמה מצרכים, ולשלוח סוף סוף את החבילה שהכנתי עוד בשבוע שעבר ובה מבחר מסיפורי, מודפסים וכרוכים יפה.

כבר זמן מה אני מתלבט, מהסס וחושש מאוד מכל הסיפור הזה של פרסום דרך הוצאה לאור. קודם כל אני די משוכנע שהסיפורים לא טובים דיים, ושנית, גם אם אצליח למצוא איזה מו"ל שברגע של פזיזות ירצה לפרסם את השטויות הנפלטות ממקלדתי... האם זה רעיון טוב? בשביל מה אני צריך את זה בכלל? למה לי? נכון, מצד אחד אני מקטר שיש מעט מאוד ספרים בעברית על חיים של הומואים, ועוד פחות מזה על חיים של הומואים בישראל, אבל למה דווקא אני צריך להרים את הכפפה הזו? אולי זה שנשארתי בלי די כסף לשלוח את החבילה מרמז שלא כדאי?

שטויות! זו סתם פחדנות מצידי, מקסימום יגידו לי לא, התפשרתי וקניתי רק חלב ושתי לחמניות אותן שטרפתי בזמן שעמדתי בתור בדואר, מתפלל בשקט שלא יהיה לי די כסף לשלוח את החבילה הצנועה שלי. המשלוח עלה רק שישה שקלים והיה לי אותם אבל בכסף ממש קטן. ספרתי את מעותיי על הדלפק, מצרף מטבעות של עשר א"ג לחצאי שקלים וגרמתי אושר רב לפקידה שהודיעה לי בפנים מאירים שהיא צריכה כסף קטן לעודף. נו, לפחות אחד מאיתנו מרוצה.

***

ניצן נכנס אלי להחזיר לי ספר של יוסי אבני שהשאלתי לו מזמן, וכשראה שאני לבד מול המחשב החליט שזה הזמן לשפוך לפני את ליבו. "בסוף חזרתי לעבוד אצל ז'וז'ו וקוקו." בישר לי.

"יופי." אמרתי, "טוב שהתפייסתם, אימא שלך לא כועסת שאתה מבלה שם כל כך הרבה זמן?"

"לא, מה פתאום? היא חושבת שהם... שבגלל שהם יחד אז..."

"אז מה?"

הוא הסמיק קצת ואמר שהכל היה אי הבנה אחת גדולה וז'וז'ו סתם כעס.

"אז לא הזדיינת עם קוקו בחדר השינה שלהם?"

"כן, אבל... חכה, אני רוצה לספר לך מה בדיוק קרה שם." הפציר בי, ושקע בשרעפים, מחפש את המילה הנכונה, מגמגם ונתקע.

ניצן בחור טוב ועכשיו, אחרי שירד מעט במשקל והוא מתעמל קבוע, הוא נראה ממש טוב, אבל הוא לא רהוט בדיבורו, במיוחד לא כעת, כשהוא מאוד נבוך. אם הייתי בעל כישורים של פסיכולוג הייתי שותק ומניח לו לספר את הסיפור בדרכו שלו, אבל אני תמיד חושב שאני יודע יותר טוב מכולם, "נכון שאחרי שהתחלת לעבוד אצלם (בעיקר בניקיון וקצת בחפיפה כשיש לחץ של קליינטים) קוקו תפס אותך יום אחד כשז'וז'ו לא היה והציע לך שיספר אותך?"

הוא הנהן. "ואז הוא החליט שקודם צריך לחפוף לך, והוריד לך את החולצה שלא תירטב, ועד שהוא גמר את החפיפה כמעט גמרת במכנסיים?"

ניצן האדים והביט על הרצפה ואז סיפר לי שכבר באמצע החפיפה... "בפעם הראשונה עשינו את זה שם, על יד הכיור." לחש, והוסיף שהוא נורא התבייש ופחד מז'וז'ו, אבל קוקו אמר שזה בסדר ולז'וז'ו לא אכפת.

"אבל עשיתם את זה במיטה שלו, בטח שהיה לו אכפת!" התרעמתי על הילד.

"אתה לא מבין, זו הייתה אי הבנה, הוא חשב שאני... הוא חשב שקוקו ואני, אבל זה לא ככה ואחרי שהסברנו לו... אחרי שהיינו יחד... עכשיו הכל בסדר."

אתם הבנתם משהו מההסבר הזה? גם אני לא.

רק אחרי חקירה מעודנת ומלאת טקט הצלחתי להבין שקוקו שנראה לי כפאסיבי מששת ימי בראשית נעשה אקטיבי במחיצת ניצן. "זאת אומרת שהוא זה שזיין אותך?" הבהרתי בעדינות האופיינית לי את הנקודה הבעייתית.

"כן." אמר ניצן, חייך באושר וסיפק לי תיאור גרפי עסיסי על איך הוא עמד על הברכיים על כיסא החפיפה שיובא במיוחד משוויץ (ולא למטרות מסוג זה) ונתמך בכיור בעודו חושף את ישבנו הבתולי לקוקו שביצע בו את זממו, ולא רק פעם אחת אלא פעמיים.

לא פסו ניסים מהארץ. אם קוקו הנשי מסוגל לזיין בחור מגודל כמו ניצן הכל כבר אפשרי.

"אז מה קורה אתך עכשיו?" ניסיתי להבין, "עם מי מהם אתה עכשיו?"

"עכשיו אני עם שניהם." זרח ניצן, "הם אוהבים אותי ונורא טוב לי אתם, אבל... הם לא מסכימים שאני... תגיד, זה נעים לזיין?"

היה בוקר גשום וקר. לא נעים לקום מהמיטה בבוקר כזה, ובכל זאת קמתי, התלבשתי וכל השאר, הגעתי לעבודה בזמן וגיליתי את הסגן לחוץ, צועק, מתרגז, ולא יודע מה לתפוס קודם, ואני כרגיל, שמשתי בתור כרית אוויר לספוג ולרכך את הזעזועים. מהצעקות והלחץ שלו אני לא מתרגש במיוחד, אבל אחרי שהוא נרגע הוא מתחרט ונעשה נימוסי יותר מידי, ואז זה באמת מעיק. היום לא נדבק לו משהו שהיה אמור להידבק והוא נלחץ, ואחר כך באו קליינטים חדשים וביקור של זרים תמיד מכניס אותו להיסטריה.

לצערי יובל שלאחרונה די נדבק אלי שמע אותו מקטר ורוטן ולא אהב את זה. אחרי שהאורחים הובלו אחר כבוד לשתות קפה במשרד הוא שאל אותי למה אני מניח לסגן לדבר אלי ככה? ועור פניו שצבעו לבן חלבי הוכתם בוורוד ענוג. הסברתי לו את מערך היחסים ביני לבין הסגן, אבל הוא רק בן שמונה עשרה, מה הוא מבין?

"זה לא בסדר!" התרעם, "הוא סתם התנפל עליך, אני במקומך הייתי מתפטר מיד."

יכולתי להסביר לו שלא מתפטרים כל כך מהר מעבודה קבועה, ושהסגן צועק כי הוא טיפוס לחוץ ואין טעם לקחת אותו ללב אבל רק חייכתי, ליטפתי לו קצת את הלחי ואמרתי לו שהוא עוד ילד, וכשהוא יגדל הוא יבין. הוא לא אהב את התשובה הזו. העיף את היד שלי בזעף, הודיע לי שהוא עוד מעט מתגייס ושהוא לא ילד והוא לא אוהב שמתייחסים אליו ככה, ושאני לא אגע בו.

"אתה צודק." אמרתי באדיבות, "אני מתנצל, אני לא אגע בך יותר." והמשכתי לעבוד בסימון מנועים בלי להסתכל עליו. הוא עמד והסתכל עלי כמה שניות, וגם בלי להביט בו ידעתי שהוא נבוך ולא יודע איך לצאת מזה. אחר כך הוא הסתלק, וכשגמרתי את העבודה על המנועים התברר לי שהוא נסע עם הבוס להביא משהו למישהו, והם יחזרו רק בסוף היום.

אחרי הצהרים הלחץ נרגע והיה לי זמן לתפוס כמה דקות של שקט ולגמור לקרוא את 'הזונות העצובות שלי' של מרקס שמספר על זקנה, אהבה, קנאה ומוות – כל הנושאים ששווה לכתוב עליהם. הוצאתי מתוכו כמה ציטוטים ששבו את לבי.

"המין הוא נחמה כשאין לך די אהבה."

"אל תמות בלי לטעום מהפלא של זיון מאהבה."

"הקנאה יודעת יותר מהאמת."

גמרתי את הספר, העתקתי את הציטוטים לפתק צהוב ונסעתי הביתה. בדרך עצרתי בספריה, החלפתי אותו לספר אחר, עשיתי קניות וחזרתי עמוס גם בקמח וגם בתורה. בדרך דיברו שוב ברדיו על 'הר ברוקבק' שזכה בפרס גלובוס הזהב ושוב לא הזכירו שהוא נכתב לפי נובלה של אני פרו וכמו בכל פעם ששמעתי על הסרט הרגשתי כעס לא הגיוני ודחייה. הסיפור הזה שקראתי לפני כמה שנים ריתק אותי כל כך עד שקראתי אותו פעמיים, ורק אחרי שסיימתי אותו ועיכלתי את תוכנו במשך כמה חודשים העזתי להתחיל לכתוב בעצמי.

העובדה שהסיפור העדין והמצוין הזה הפך לסרט הופכת את קרבי. לא אכפת לי בכמה פרסים הוא זכה, הוא בטח עושה עוול לסיפור והופך אותו למלודרמה בכיינית נוסח אמריקה ואני לא מתכוון ללכת לראות אותו, חבל לי להרוס את הטעם הטוב של הסיפור שאני חש כלפיו מעין בעלות כי הוא השפיע עלי בצורה מאוד מיוחדת. באיזה זכות הם הופכים משהו שהוא חלק ממני לבידור להמונים?

מצאתי את מיצי יושב מול הטלפון במטבח שלי ומביט בו כאילו ניסה להפנט אותו. "אין בזה שום טעם." נזפתי בו, "כל זמן שאתה מסתכל לא יקרה כלום."

"אל תדבר שטויות." ענה לי מיצי בזעם, ואז הטלפון צלצל. הוא חטף את השפופרת וזה היה רוני.

"הלכת לעבודה היום? איך אתה מרגיש? יש לך חום? לקחת את התרופות?" המטיר עלי שאלות בקצב פראי, "גם היום הילד הזה עם העיניים הכחולות בא אתך הביתה?"

נעצתי מבט מאשים במיצי שמשך בכתפיו והעמיד פני תם. "הוא רק נתן לי טרמפ." הודעתי בתוקף, ואחר כך שאלתי איך העבודה ואיך הוא מרגיש ומתי הוא חוזר?

"יש המון עבודה, אני עייף ואני לא יודע מתי אחזור, אבל אני בטוח שתמצא לך תחליפים צעירים."

עכשיו כבר התרגזתי. "לך קל לדבר, אתה הולך וחוזר מתי שבא לך, מודיע לי שאתה עובד, שאתה בכוננות, ולי אסור לי להתקשר, אולי אתה בכלל באילת, עושה חיים משוגעים ואני מרחם עליך שאתה תקוע בתוך איזה מטוס עם מברג ביד?"

"דביל אחד! אני לא מטפס על מטוסים ואני לא מתעסק עם מברגים." צחק רוני, "אין לך מושג מה העבודה שלי."

"כי אתה לא מספר לי כלום."

"כי זה סודי." הוא צחק שוב, מרוצה מאוד מעצמו, אמר לי להתנהג יפה, לקחת את כל התרופות, ללכת לישון בזמן ולהתרחק מבחורים כחולי עיניים, וסגר.

"סוף סוף!" התנשף מיצי בקוצר רוח ושב לבהות בטלפון.

"מילא שאתה נותן את המספר שלי לכל מיני טיפוסים, אבל למה רק לסטרייטים?" עקצתי אותו. זו הבדיחה הקבועה אצלנו - הגיידאר של מיצי לא טועה אף פעם, כל הבחורים שהוא מתלהב מהם סטרייטים למהדרין.

"מאז שאתה העפת אותי נשבר לי הגיידאר." החזיר לי מיצי עקיצה צורבת אחת אפיים.

לא יודע מה קורה איתי היום, אני מצליח להרגיז ולהעליב כל בן אדם שאני מדבר איתו. התנצלתי, והוא אמר שזה בסדר, הוא סתם צחק ועכשיו הוא באמת חייב ללכת, וכשהתחבקנו לפרידה בכניסה לבית הופיע פתאום יובל בפתח החצר. מיצי קיבל צורה של סימן שאלה מרוב פליאה, אבל הבין את הרמז שלי - דחיפה חזקה מאוד שכמעט הפילה אותו - אמר שלום והלך. יובל נכנס ודבר ראשון לקח את הפתק הצהוב שעליו רשמתי את הציטוטים מהספר של מרקס וקרא בו, "זה נהדר!" הכריז והביט בי בהתפעלות.

נבוך מעט הסברתי לו מאיפה נלקחו הציטוטים והמלצתי לו לקרוא את הספר. הוא אמר שאימא שלו לא תאהב את ספר שיש בשם שלו את המילה זונות.

"אז בטח הספר הזה של אבני, 'דודה פרהומה לא הייתה זונה' ירגיז אותה גם כן?" הערתי והראיתי לו את הספר שהיה מונח על המדף. הוא קרא בכריכה האחורית שהספר מדבר על חיים של הומואים ועל סקס והסמיק מאוד.

"למה אתה חושב שזה מעניין אותי?" הניח את הספר מידו, "אני נראה לך הומו?"

"לא." אמרתי בכנות, "אתה נראה לי בחור נחמד ורגיל לגמרי."

"טוב, אז אתה טועה, אני כן הומו, ואני יודע שגם אתה, בגלל זה באתי לעבוד בבית המלאכה המגעיל הזה, כי הבן של בעל הבית סיפר לי עליך. הוא גם אמר שאתה חולה איידס."

"אני רק נשא יובל."

"אתה לא נראה חולה, ואתה גם לא נראה הומו."

"מצטער לאכזב אותך, אבל אני כן, בשביל מה באת?"

בגלל... כי... רציתי... באתי להגיד סליחה על מה שהיה הבוקר."

"זה בסדר, אתה צדקת. אין על מה לבקש סליחה."

"לא, אני... הרגשתי שנפגעת."

"נפגעתי קצת, אבל עבר לי. רוצה לשתות משהו, אתה רעב?"

הוא הסכים לשתות תה צמחים בדבש בזמן שאכלתי צהרים, והביט מוקסם איך אני לוקח את הכדורים של הצהרים. "הבחור שיצא כשנכנסתי, זה החבר שלך?"

"לא, זה מיצי. הוא גר בדירה למטה עם ליאור, אבל הם לא זוג, החבר שלי בבסיס."

"גם הוא לא נראה הומו." תאכזב יובל בתמימות של ילד שגדל בישוב דתי כפרי ולא ממש מבין בהומואים.

"ליאור כן נראה הומו כשבא לו, עוד מעט הוא יחזור מהעבודה ואם יהיה לך מזל אולי הוא יהיה בתלבושת ההומאית שלו."

יובל חשב שאני צוחק ממנו (בצדק) וקצת נעלב. למזלי ליאור נכנס, לבוש מעוצב, אבל סולידי, שמח מאוד לראות את יובל והזמין אותו לבוא לדירה שלו לשמוע מוזיקה. יובל נענה בשמחה והלך, לא לפני שהשאיל ממני את הספר של אבני, אמר תודה בנימוס, וכמו ילד טוב ירושלים גם איחל לי רפואה שלמה. 

עיניים כחולות

הלכתי לפילאטיס היום ולא כרגיל, ביום רביעי, כי בשבוע שעבר המורה ביקשה שנשנה את התאריך כי יש לה אירוע ביום רביעי. היה שיעור טוב למרות השעה המאוחרת. אני מרגיש שאני מתחיל להיות טיפה גמיש יותר, ונדמה לי שגם הכאב בצלקת המציקה שיש לי בבטן התחתונה פחת מעט.

כל שיעור המורה שמה לנו דיסק אחר, והפעם היא שמה דיסק של אלה פיצ'רלד, שהתענגתי עליו מאוד, ולשמחתי הגשם פסק כשיצאתי מהשיעור ולא נרטבתי. הגעתי הביתה שמח וטוב לב והופתעתי קצת לראות שהמכונית של יובל עדיין חונה מול הבית. אחרי היסוס קל נכנסתי לליאור לראות מה קורה שם.

לרווחתי לא קרה שום דבר מיוחד. הם באמת הקשיבו למוזיקה ויובל בדיוק התכוון לצאת הביתה ונראה רגוע ולא מסטול. לחץ לי את היד, הודה לי משום מה, ונסע. נכנסתי הביתה, מרגיש מלא מרץ, כמו תמיד אחרי שיעור פילאטיס, והתחלתי לשפשף את המחבת ששרפתי קצת בצהרים כשחיממתי את המקרונים ופתאום הטלפון מצלצל. "איפה היית עד עכשיו? כבר כמעט עשר בלילה." התרעם רוני.

"בפילאטיס."

"שקרן, פילאטיס זה ביום רביעי והיום יום שלישי. איפה היית מנחם?"

"אני לא מוכן שתצעק עלי רוני, ולא מקובל עלי שתקרא לי שקרן!" התרתחתי וסגרתי בזעם את הטלפון. חזרתי למחבת שלי וקרצפתי אותה בזעף. אפילו השירים היפים בצרפתית שהרעיף עלי בנדיבות הרדיו לא ציננו את כעסי. בחיים לא שיקרתי לו, איך הוא מעז לקרוא לי שקרן? מי ששקרן זה הוא שכל הזמן מנסה לבדוק אם הוא לא נעשה סוף סוף סטרייט. נזכרתי בכל העוולות שהוא עשה לי, בכל הנבזויות ומעשי המרמה הקטנים והמאוסים שלו, ורתחתי. הייתי טוב מידי איתו, נחמד וסבלני מידי. הוא חושב שאפשר לדרוך עלי בלי סוף ואני אשתוק לנצח? בעבודה הסגן מתעלל בי, אבל לפחות משלמים לי על התענוג, ומה אני מקבל ממנו? זין בתחת! תודה רבה, מוותר על התענוג! המחבת כבר מבריקה, ז'ורז' ברסאנס גמר לספר בשיר איך הוא נעשה כזה קטן בשביל בובה, ואז הוא מתקשר שוב. "זה שוב אני."

"מה עכשיו?"

"אני מצטער, נזכרתי פתאום שאמרת לי שהשבוע השיעור יהיה ביום שלישי, תשמע חמי..."

"עזוב, די כבר. נמאס לי."

"פשוט שכחתי, זה הכל. יש לי המון על הראש ואני לחוץ ונורא מתגעגע אליך."

"מה יש לך להתגעגע לשקרן?"

"אני באמת מצטער, לא התכוונתי. אתה מכיר אותי, לפעמים הדם עולה לי לראש. "

"כן, אני מכיר אותך, ואתה אמור להכיר אותי, בחיים לא שיקרתי לך, אבל אתה..."

"אתה צודק."

"פשוט נמאס לי מכל המצב הזה."

"איזה מצב?"

"שאתה עושה כל מה שאתה רוצה ואני תקוע בעבודה המזדיינת הזו!"

"אני בצבא, אני בהחלט לא עושה מה שאני רוצה. מה שהייתי רוצה זה להיות אתך חמוד."

שנינו שותקים ואז הוא נאנח ואומר שוב שהוא מצטער, ומחר הוא מקווה להגיע לישון בבית. אני ממשיך לשתוק בזעף והוא מבקש שלא אהיה פולני כזה. 

אני אומר שאני לא יודע מה הטעם שנמשיך להיות יחד אם הוא חושב שכל רגע שאני לא בפיקוח שלו אני בוגד בו. הוא שב ומתנצל, ואז מישהו קורא לו והוא אומר מהר שהוא אוהב אותי ומתגעגע נורא, אבל הוא חייב ללכת. "אתה פשוט חרמן." אני אומר במרירות.

הוא מגחך קצת ומודה שכן, גם זה, אבל בעיקר מתגעגע מאוד, ושוב קוראים בשמו והוא חייב ללכת.

"בסדר, לך." אני ממשיך לזעוף, "אבל תדע שאני לא שקרן."

"אני יודע חמוד, לילה טוב."

"לילה טוב."

מוקדם בבוקר הוא שוב התקשר. הקול שלו היה צרוד והוא נשמע לא טוב. חשבתי שהוא התקרר או שעבד קשה כל הלילה, אבל לא. הוא הלך לישון כרגיל והוא לא חולה, רק עצוב נורא.

"בגלל השיחה אתמול?"

"כן. פחדתי שהחלטת לזרוק אותי." הוא עונה בקול טראגי.

"בגלל ויכוח קטן וטיפשי? אולי אתה פשוט רוצה להיפרד ואתה מחכה שאני אעשה בשבילך את העבודה?"

הוא כועס. "למה אתה מדבר שטויות?"

"אתה התחלת."

שנינו צוחקים, הוא מבטיח לחזור היום בערב ויהי מה, מספר לי כמה התגעגע אלי, ואז שואל מי זה היובל הזה שכול הזולה רוחשת ורוגשת בגללו. "ילד נחמד ותמים. אתה יודע איך הומואים מתים על בשר טרי, יעבור להם."

"כן, אני יודע. דווקא השרלילות הכי גדולות רוצות בתולות." הוא אומר בציניות שקצת מפתיעה אותי. אני מרגיש שמשהו לא טוב עובר עליו ויודע שאין מה לעשות, רק לחכות ולראות מה יקרה.

בעבודה הכל כבר רגוע יותר, כמעט נעים. רק שיובל לא הגיע היום. הבוס אומר שהוא הודיע שהוא חולה ויחזור רק בשבוע הבא. מילא, אולי יותר טוב ככה. פחות בלבול מוח. אולי הוא הבין עם מי יש לו עסק והחליט להישאר בבית עם אימא. גם אצלו, כמו אצל רוב ההומואים שאני מכיר, האימא היא הבוס האמיתי בבית. מעניין למה זה ככה?

השמש זורחת, אני במצב רוח טוב, חוזר מוקדם מהעבודה וקצת מתפלא שהדלת פתוחה, אבל לא מודאג. אין מה לגנוב אצלנו בין כה וכה. נכנס ורואה את יובל רובץ על הספה, שותה תה ומסיים את הספר שנתתי לו אתמול. הוא קופץ נבוך מהספה, מגמגם שחשב שאחזור יותר מאוחר, ניצן נתן לו את המפתח ואמר שזה בסדר.

"ניצן? איך אתה מכיר את ניצן?" אני מתפלא.

הוא מסמיק קצת ומסביר שנשאר ער כל הלילה וקרא את הספר (דילג על הקטעים שלא עניינו אותו, אלה שמספרים על הילדות של המחבר ועל אימו ואביו, לא נורא גם אני חטאתי בזה) ובבוקר קם חיוור ומותש, סיפר לאימא שהוא הולך לקופת חולים, אבל במקום החליט ללכת להסתפר אצל קוקו וז'וז'ו. ליאור סיפר לו על המספרה הזו והוא החליט שגם הוא רוצה. הגיע מוקדם מידי ומצא שם את ניצן מטאטא את החצר, ועד שקוקו הגיע לפתוח את הדלת הם כבר התיידדו. אחרי התספורת הוא החליט לחזור לקרוא את הספר אצלי, ועוד מעט ניצן יבוא לאסוף אותו והם ילכו לאכול יחד צהרים. "איך התספורת שלי?" הוא שואל בגנדרנות תמימה, "אתה יודע שגם אתה צריך להסתפר חמי?"

"כן, אני אלך אחרי הצהרים. אתה נראה נחמד מאוד יובל." אני מחייך, המום קצת מההתפתחות המהירה של העניינים.

"מה דעתך על ניצן?" הוא שואל.

"אהה... אהה... אני לא מכיר אותו כל כך טוב אהה..." אני מגמגם ומתפתל, ואומר שעד כמה שידוע לי הוא בחור נחמד והומו. (לפעמים אני מדהים את עצמי בצביעות שלי, מפליא עד כמה אני דומה בסופו של דבר להורי).

יובל מסתכל עלי במבט מאוכזב קצת. "ברור שהוא הומו, אל תדבר שטויות. אני מתכוון לשאול אם יש לו חבר ואם הוא בארון?"

"עד כמה שידוע לי אין לו מישהו קבוע." אני עונה בזהירות, "ואני חושב שהוא בארון באופן חלקי." אין ספק שאני מופת של דיפלומטיה וטקט.

"נכון שהוא חמוד?" תובע יובל לדעת בתערובת שובת לב של ביישנות ולהיטות.

פחות מעשר שנים מפרידות ביני לבינו, ובכל זאת הוא גורם לי להרגיש עתיק כמו מתושלח ועמוס חטאים שחורים משחור.

ניצן דופק בדלת ומתפרץ פנימה, מתפוצץ מעליזות ומאנרגיה. על צווארו צעיף משובץ שחור לבן, הוא לבוש מעיל עור גזעי להפליא, ואוחז בידו שתי קסדות שחורות, מעוטרות כתובות צבעוניות.

"תנחש מה?" הוא צועק, נלהב. "ז'וז'ו נתן לי את הווספה שלו, ויש לי חופש עד מחר בבוקר." הוא כל כך נרגש ומאושר עד שקשה לו לעמוד בשקט והוא מדלג תחתיו באושר, מחייך מאוזן לאוזן.

"יש לך רישיון על הווספה?" אני חוקר בדאגה של ישיש שאין לו חיים.

"כן, בטח. אל תהיה כבד. נו, יובל!"

"רק רגע ניצן." אני אומר כמו איזה סבתא טרחנית, "יובל לא לבוש מספיק חם כדי לרכב על ווספה, בסוף הוא באמת יחלה."

"מה הבעיה?" פושט ניצן את מעיל העור שבין כה וכה לוחץ לו בכתפיים ומלביש את יובל שנראה נפלא במעיל העור השחור, השחוק מעט.

"הנה!" הוא זוקר את צווארון המעיל סביב צווארו של יובל, ומלביש את הקסדה על ראשו. "עכשיו זה בסדר סבתל'ה?" הוא פונה אלי בחיקוי מושלם של דני שקורא לי ככה כשלדעתו אני מגזים בדאגה לשלומו.

אני לא יכול להתאפק מלצחוק, ומאשר שכן, עכשיו זה בסדר, אבל מה עם מעיל חם לניצן? "אני בסדר." הוא מתנער, קצר רוח לצאת כבר, אבל אני לא מוותר, לוקח אותו לחדר השינה, נותן לו מעיל ג'ינס ישן של בוריס שהולם אותו להפליא ומוסיף חבילת קונדומים. "השתגעת?" הוא לוחש, "רק היום נפגשנו." אבל לוקח אותם, ואז שואל בביישנות מה דעתי על יובל, ומבקש בעיניים מושפלות שלא אספר לו על קוקו וז'וז'ו.

"מה יש לספר?" אני מושך כתפיים באדישות, "הם רק בעלי הבית שלך."

ניצן לוחץ לי חזק את היד, וכשאני שואל אם יש לו די כסף הוא אומר שקוקו נתן לו היום בונוס של מאתיים ₪ וגם ז'וז'ו דחף לו קצת כסף מהצד כשקוקו לא ראה, וצוחק.הוא יוצא חזרה לסלון, מקבל מחמאות מיובל על המעיל והם נפרדים ממני בחיפזון. דקה אחר כך הם כבר על הווספה, מפליגים לדרכם. אני מתקשר למספרה ושואל אם אני יכול לבוא היום להסתפר.

"בטח." אומר קוקו, "אבל אולי יהיה קצת לחץ כי העוזר שלנו בחופש היום."

"אני יודע, לא נורא. אני לא ממהר."

"הילד הזה עם העיניים הכחולות נראה נחמד." מגשש קוקו.

"הוא מאוד נחמד." אני מאשר, "בערך בגיל של ניצן, גם הוא מתגייס עוד מעט."

"כן." נאנח קוקו, "עכשיו זה הזמן שלהם לבלות ולבזבז כסף, ושלנו לעבוד ולדאוג."

"אתה מגזים קוקו, אנחנו לא כאלו קשישים."

"תדבר בשם עצמך, אני כבר מתקרב לארבעים." הוא מבשר לי, מוסיף עוד משהו לא ברור בצרפתית וסוגר.

***

אז יש לי תספורת חדשה, אבל זה אותו בחור ישן ששוכב פה על המיטה עם אותן הבעיות הוותיקות מאז. שוב הוא לא מוכן לדבר, לא מודה בכלום, מכחיש, מתעלם. אני רוצה לדעת מה קורה והוא מנסה לענות לי בסקס במקום בהסברים. זה לא עובד, לא עבד אף פעם, ולא יעבוד גם הפעם. הוא כבר אמור להיות מבוגר מספיק כדי להבין את זה. ולפחות אם הסקס היה טוב, הפעם הוא כל כך לחוץ ועייף עד שגם הפתרון המפוקפק הזה לא מועיל. אני מניח שיש לו מישהו/מישהי חדש/ה ובגלל זה כל הבעיות. הוא לא רוצה לוותר עלי, אבל מתלהב כל פעם מחדש ולא מצליח להתאפק. כל פעם אותו סיפור, אני כבר מכיר את הסימנים ואין לי כוח לפרט, עדיף ללכת לעשות משהו מועיל, לגהץ או משהו, ואני הרי שונא לגהץ.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה