יום שבת, 30 בדצמבר 2017

67. תעזוב אותי בשקט

רק לי יכול לקרות דבר כזה אידיוטי. כבר יומיים רוני מקטר קצת שהגרון מציק לו ומסתבר שבלי לדעת הוא פיתח דלקת גרון. בדרך לחוף דור הוא הקיא ורב איתי כשאמרתי לו שיש לו חום והתעקש לנסוע בכל זאת. אחרי שראינו את השקיעה שצפינו בה כשהוא נמרח עלי בלי בושה ומתלונן שהוא קופא מקור בחום הנוראי שהיה היום השגתי מד חום ממישהו שהביא ערכת עזרה ראשונה והתברר שיש לו חום גבוה. כל החבר'ה שלו נכנסו לפאניקה וצעקו שאני אקח אותו למיון דחוף, אבל כמובן שהחכם הזה היה חייב לריב איתי שלא וביקש שאני אניח לו לגווע בשקט במיטה שלו.

בסוף התפשרנו, אני אקח אותו הביתה והוא ייקח אופטלגין ולא ימות עד שרופא יבדוק אותו. תמיד אמרתי שזוגיות טובה מבוססת על פשרות.

מפה לשם כל הכיף של ההתמסטלות נגמר לי ורוב העוגיות נותרו בחוף עם המתנה שרוני קנה לתום - קופסא מסתורית עם עטיפה של חנות סקס. אם הייתי יודע שככה זה ייגמר הייתי עושה מאמץ ומציץ במתנה למרות שהוא צרח עלי שאני לא אגע כי אני מקלקל את הנייר עטיפה. בתור חולה עם דלקת גרון חריפה הוא צועק המון.

מה שעוד מדאיג אותי זה הדברים שעשינו אתמול... רוב הסיכויים שגם אני הולך לחטוף את מה שיש לו.

האמת שכבר עכשיו קצת שורף לי בגרון, רוני עוד לא יודע את זה, אבל אין מצב שאנחנו מגיעים לבית חולים עשר או למרפאה בבסיס. רופא אמיתי יגיע לכאן בבוקר לבדוק אותו ואחר כך אני אביא לו אנטיביוטיקה ועד שהוא לא מבריא הוא לא יוצא מהבית. מרפאות צבאיות זה לארטיסטים, לא לחולים אמיתיים.

טוב, אני הרוס מעייפות ועוד לא פשטתי את בגדי הים החדשים שלי שלא זכו להירטב במים. הייתם מאמינים שלבשתי את שניהם אחד על השני?

***

נכון הוא חולה, יש לו דלקת גרון והוא באמת מרגיש לא טוב וזה גועלי שיש לך חום כל הזמן, ונכון שהרופא שנתן לו כדורי אנטיביוטיקה ענקיים הציץ לו לגרון עם פנס ואפילו דחף לו פנימה מקלון עץ מגעיל, הכל נכון, אבל די! אתה כבר בן 23 מספיק לילל כמו ילד קטן.

בבוקר כל כך התייאשתי מהקיטורים שלו עד שהצעתי לצלצל לאימא שלו, דבר שרק גרר התבכיינות נוספת – אני לא אוהב אותו יותר, לא אכפת לי ממנו, איך אני לא רואה שהוא עומד למות עוד שנייה? ואיך אני יכול לזרוק אותו להורים?

נשבעתי לו שאני כן אוהב אותו, ואני מוכן לטפל בו כמה שצריך, אבל הוא מוציא אותי מדעתי! או שקר לו מידי, או שחם לו מידי, קשה לו לבלוע וקשה לו לזוז, הוא רעב, אבל אין לו תיאבון, הקלגרון מרדים לו את הלשון (נשבע לכם - זה מה שהוא אמר) הסטרפסילס סתם מגעיל, ולמה התה בלימון ודבש רותח?

"כי עשיתי אותו עם מים חמים, חכה עד שיתקרר קצת." הוא מחכה דקה ומתלונן שהתה קר ומגעיל, ואחר כך בא בטענות למה אין שום דבר מעניין בטלוויזיה? ולמה הוידיאו שלנו לא עובד? ולא, אין לו סבלנות לקרוא שום דבר, הוא רק רוצה שאני אשכב לידו ואשיר לו. אז מה אם אני שפוך מעייפות וגם לי כואב הגרון, רע לו נורא והוא רוצה שאני אפנק אותו. "כל הלילה פינקתי אותך, אני עייף מפינוקים. תישן כבר."

"לא נכון, כל הלילה דיברת עם סיסי ואותי שכחת." הוא עושה פרצוף אומלל של תינוק שנפל לו המוצץ.

חוץ מזה הוא מקטר שכדורי הראפפן נורא גדולים והוא לא מסוגל לבלוע אותם, ומתעקש שאני ארסק אותם בין שתי כפיות ואערבב אותם עם סוכר.

"רק רגע, קודם אני אחליף לך חיתול ואחמם לך בקבוק." אני מפהק.

"אתה נורא גועלי." התמרמר רוני, "אתה יודע שיש לי בעיה עם בליעת כדורים, הכדור הזה ענקי, הוא חונק אותי וחוץ מזה יש לו גם צבע ורוד מגעיל."

"אם הזין הוורוד שלי לא חונק אותך אז תסתדר גם עם הכדור הזה." אני אומר, מוכיח לו עד כמה אני באמת גועלי.

הוא נעלב, אני מתנצל שאני עייף, לא ישנתי כל הלילה והוא שואל בטרוניה למה דיברתי עם סיסי כל הלילה במקום לישון איתו? מאז שאני מכיר אותו הוא היה חולה באמת רק פעם אחת, בחורף הראשון שלנו יחד כשעוד גרתי בדירה הישנה שלי. גם אז הוא שיגע אותי ודי שמחתי שהוריו באו ולקחו אותו אליהם למרות שיצא מזה סקנדל מאוד לא נעים. חבל שהם לא באים גם עכשיו לקחת ממני את התינוק הבכיין שלהם.

אני מניח שקוראי הערניים שואלים את עצמם איך סיסי השתרבב לכל הסיפור הזה, האמת, גם אני שואל את עצמי. מה שקרה זה שאתמול כשרוני בא לקחת אותי לים סיסי בא איתו ולתימהוני רוני נתן לו לנהוג במכונית. בדרך כלל רוני הוא אחד מהטיפוסים האלו ששונא שמסיעים אותו ומעדיף תמיד להיות הנהג - מה שמעורר לפעמים אי נעימויות כשהוא שתוי – והנה, הפעם הוא ויתר והניח לסיסי לנהוג, סימן שהוא באמת הרגיש רע מאוד.

כשחזרנו הביתה סיסי התלווה אלינו למרות שהפצרתי בו להישאר בפיקניק. יכולתי להסתדר בלעדיו, אבל הוא החליט שאנחנו צריכים אותו והיה הנהג שלנו גם בדרך חזרה מה שבאמת היה יפה מצידו כי העדפתי לחבק את רוני במקום לנהוג.

הלילה, למרות שתכננתי ללכת לישון עוד לפני חצות איכשהו זה לא יצא - קודם רוני רצה תה, ואחר כך סיסי שסידר לעצמו את הספה בחדר האורחים (למזלנו דני ישן אצל חבר) רצה לדבר איתי קצת, ועד שתיים לפנות בוקר סיפר לי על הצרות המשפחתיות המרתקות שלו. משהו עם גיסתו שרבה עם אחותו בגללו, ובאמצע התערבה איזה שכנה, ואימא שלו וסבתא שלו והדודה שלו.

"אין לך גברים במשפחה? שאלתי, מיואש מהחד גדיא המשמים הזה.

"בטח שיש, אבל הם לא אוהבים לדבר, הם מעדיפים לשתוק."

באמת, מעניין למה? אם לי הייתה במשפחה עדת קשקשניות כאלו הייתי שוקל להצטרף למנזר השתקנים. אחרי שהוא התיש אותי עם הסיפור הנורא נורא ארוך הזה הוא שאל אם אני מבין למה הוא לא יכול בשום פנים ואופן לחזור הביתה בסוף השבוע, וביקש רשות להישאר לישון אצלנו עד יום ראשון.

"אין בעיות." אמרתי מהר, בתקווה שבזה יבוא הסוף לסיפורים על כל בנות משפחתו והנספחיות שלהן, "ומה תעשה ביום ראשון?"

"מה? לא אמרתי לך? ביום ראשון אני חוזר לבסיס בצפון. נמאס לי כבר מהביצה המגעילה הזו בקריה, פה הרבה יותר טוב. אני רוצה להשכיר חדר אצל מישהו כדי שאני לא אצטרך לחזור הביתה בשבתות. מכיר מישהו שמשכיר חדר? אולי ליאור?"

"לא יודע. הפסקתי לעקוב אחרי התחלופה אצל ליאור. תשאל אותו, אבל תדע לך שאצלו תמיד יש בלאגנים."

לפני שסיסי הספיק להגיד לי מה דעתו על הבלגנים אצל ליאור רוני הופיע בפתח והחמיץ פנים כשראה אותנו יושבים זה לצד זה על המיטה, לבושים רק תחתונים.

מה אתם רוצים? היה חום אימים.

"נורא קר לי חמי." הוא התחיל לילל, "אני קופא כולי ולא טוב לי, קשה לי לבלוע והקלגרון הזה בכלל לא עוזר, הוא הרדים לי את הלשון."

אחרי שעשיתי לו מקלחת חמה ורבתי איתו רבע שעה בגלל כדור אופטלגין אחד קטן שהוא התקשה לבלוע החזרתי אותו למיטה, כיסיתי אותו בשמיכה, חיבקתי אותו ושרתי לו ועשיתי לו נעים בגב ורק אז נרדמתי סוף סוף לשעתיים והתעוררתי בבוקר בגלל סיוט שכלל את אחותו וגיסותיו של סיסי שרכבו על שואבי אבק, חבושות רק בכובעי מכשפות שחורים והאשימו אותי שהכל בגללי.  


 

מדבר אל הקיר
חזרתי בצהרים מקבוצת התמיכה שפוך מעייפות. הייתי ממש גמור, בקושי עמדתי ישר. בדרך חזרה רוני עוד הספיק לבקש שאעשה קניות כי יהיו לנו אורחים, וברגע ששמתי הכל במקרר התקלחתי ונפלתי על המיטה. בטח תתפלאו מה הפריע לי לישון בבוקר אחרי הלילה הלבן שעבר עלי? הפריעו לי הטלפונים.

גם ככה תמיד הבית שלנו הומה מרינגטונים, אבל היום, עם סיסי מצד אחד, רוני מצד שני ודני מצד שלישי, לא היה רגע של שקט. אני יודע שאני נשמע כמו קשיש נרגן, אבל מה לכל הרוחות יש להם לדבר כל כך הרבה? אני מתחיל לחטוף חום כל פעם שאני שוב שומע את הצלצול הזה של הטלפון. תשתקו כבר לכל הרוחות!

הסתגרתי בחדר השינה, ניתקתי את הטלפון, סגרתי את הנייד שלי, איימתי ברצח על כל מי שיפריע לי וישנתי בערך חמש דקות לפני שצעקות התלהבות העירו אותי שוב!

מתברר שדני וסיסי גילו מכנה משותף – משחק מחשב אידיוטי ורעשני!

שכבתי ער וסקרתי במוחי את כל מסכת העינויים שאעביר אותם לפני שאשתיק אותם סופית ושוב נרדמתי והפעם היה לי מזל, ישנתי שנת ישרים עד ארבע וחצי.

קמתי מאושש ונטול מחשבות פליליות ויצאתי בתחתוני מחדר השינה רק כדי לגלות שהבית נכבש על ידי חבורת כחולים וכחולות שלטשו בי מבטים חסרי בושה.

רוני שכב באמצע המערבולת העליזה על הספה ופרח מכל תשומת הלב שכולם השפיעו עליו.

מעולם לא הרגשתי כל כך ירוק ומבוגר. ביקשתי סליחה, ביצעתי נסיגה לחדר השינה, העליתי על התחתונים שלבשתי את בגדי הבישול שלי - שראוול הודי אדום עם פילים לבנים וצהובים וגופיית סבא שמזמן הייתה אמורה להפוך לסמרטוט ניקוי אבק, אבל שרדה כי אני בחור שנקשר, והלכתי לאפות פיצות ובורקסים.

בין לבין גם טיגנתי מגש של בשר עוף סיני שאני קונה תמיד בסופר שלנו ומערבב עם אורז או פסטה, תלוי מה יש. בחור אחד מלהקת המעריצים שהתגודדו סביב רוני ניגש למטבח, חייך אלי בחביבות והציג את עצמו. זה היה תום שערך את היום הולדת המפורסם ההוא על שפת הים. להפתעתי הוא התברר כבחור נחמד מאוד, אינטליגנטי למרות גילו הרך ומהר מאוד מצאנו הרבה מאוד נושאים משותפים.

כשהדלקתי את הרדיו כדי לשמוע את התכנית האהובה עלי - ספרים רבותי, ספרים! עם ציפי גון גרוס – (כן, אני מגה חנון. אני אפילו קורא את מדור הספרות בעיתונים, תשלימו עם זה) הוא הודה שגם הוא אוהב את התכנית הזו. שמחתי מאוד שמצאתי נשמה תאומה ויחד הקשבנו בעניין רב לסיפור על המיתוס של פאוסט שמכר את נשמתו לשטן, זה היה כל כך נחמד לגלות מישהו שטעמו כטעמי, הרגשתי שנעשה לי נס קטן, ואז רוני ביקש עוד כוס תה עם דבש. הכנתי לו את התה עם דבש ופלח לימון, וכשראיתי שקצת דבש נזל מהכפית ונמרח לי על היד ליקקתי את האצבעות שלי. תום שעמד לצידי ובחש את הסיני אמר בצחוק שגם לו בא מתוק, לקח את היד שלי וליקק את האצבע המרוחה בדבש.

זה היה סתם בצחוק כזה, יכול להיות שהוא ניסה קצת לפלרטט איתי, אבל לא ברצינות, הרי החבר שלי היה בחדר הסמוך. המשכנו להאזין לתוכנית עד שמישהו קרא לו חזרה לסלון, לפני שהוא יצא עוד ניצלתי את ההזדמנות והעמסתי עליו מגש של בורקס, מרגיש שתוך כדי שהוא לוקח ממני את הבורקס הוא נוגע לי ביד במין ליטוף.

אני מודה שזה די שעשע אותי, אפילו החניף קצת, אבל לא הייתי טורח לכתוב על זה אם הוא לא היה חוזר אחרי כמה דקות, מאוד מתוח ורציני, ושואל אותי אם זה נכון שאני נשא איידס.

ברגע ששמעתי את הקול שלו – חרישי, מאשים ולחוץ - ידעתי ששוב נפלתי על אחד כזה. יש כאלו בכל מקום, לפעמים אני פשוט נדהם לראות איך בן אדם שנראה שפוי לגמרי בכל תחום אחר מתחרפן לגמרי כשמדובר באיידס.

ניסיתי לדבר איתו בהגיון למרות שאני יודע מניסיון מר שההיגיון לא משחק תפקיד במקרים כאלו, ולהסביר שליקוק קצת דבש מהיד שלי לא מסכן אותו בשום פנים, אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. הוא דיבר המון שטויות שאין טעם לחזור עליהן ואפילו איים עלי שאם הוא נדבק הוא ירצח אותי.

רק דבר אחד שהוא אמר נתקע לי בראש, "מילא אני, אתה לא מכיר אותי ולא אכפת לך ממני, אבל איך אתה יכול לעשות דבר כזה לרוני? אתה אומר שאתה אוהב אותו, איך אתה יכול לסכן אותו ככה?"

"אני לא מסכן אותו." אמרתי, אבל הקול שלי רעד וידעתי שאני לא משכנע אותו. גם את עצמי לא שכנעתי.

עמדנו ככה, לוחשים אחד אל השני - הוא דיבר בקול חרישי מפחד שישמעו כנראה, ונדבקתי ממנו משום מה - עד שנמאס לי והזמנתי אותו לגשת למחשב שלי לקרוא באינטרנט חומר על איידס, ולראות שהוא לא היה קרוב אפילו לסכנת הידבקות.

הוא סירב בתוקף והזדעזע מעצם הרעיון שהוא יכנס לחדר שינה של נשא ויגע במחשב שאני משתמש בו. ידעתי שזה לא יעזור ובכל זאת לא התאפקתי ואמרתי לו שהפחד שלו מאיידס הוא לא רציונאלי, ואולי כדאי שהוא יברר בינו לבין עצמו ממה באמת הוא פוחד?

מה שאמרתי גרם לו לכעוס כל כך עד שהוא הסתלק, לוקח איתו כמובן את כל החבר'ה שבאו איתו במכונית. כולם שמו לב שמשהו משונה מתרחש ביני ולבינו וזה היה נורא מביך. כמה דקות אחר כך גם שאר המבקרים שלנו הסתלקו במהירות, משאירים אותנו בין צלחות עמוסות בורקסים ופיצות אכולות למחצה, מרגישים נבוכים ומבולבלים.

רוני ניסה להבין מה קרה וחקר אותי בלי רחמים, אבל לא התחשק לי לדבר על זה. המעבר המהיר הזה בין בחור נחמד שמנסה לפלרטט איתי קצת במטבח ואוהב כמוני להקשיב ל'יהלומים לנצח'ב- F.M.88 לבין הטיפוס המבוהל והנרגז הזה שאיים עלי ברצח ערער אותי לגמרי.

מעניין מי סיפר לו? לא שזה משנה אבל בכל זאת, מעניין.

אחרי שכל החברים והחברות של רוני נעלמו, משאירים כלי אוכל מלוכלכים, סלון הפוך ומבוכה גדולה, ירדה עלינו שתיקה גדולה ומכבידה. אני סירבתי לדבר על זה, ורוני שבין כה וכה טוען שאני לא יודע לדבר לעניין ותמיד מחמיץ את עיקר הסיפור ונטפל לפרטים לא חשובים לא בזבז עלי את כוחות השכנוע שלו. אחרי שסידרנו הכל הוא תפס את סיסי והסתלק איתו לדירה של ליאור לראות קצת סרטים במערכת שלו.

"אותך הסרטים האלו בין כה וכה לא מעניינים." אמר בעליזות (מעניין, פתאום הוא הרגיש הרבה יותר טוב) "לך לקרוא עיתון. עוד לא קראת את המדור הספרותי השבוע." חייך בחוצפה והסתלק.

הייתי בטוח שהם הלכו לראות איזה סרט כחול חדש ומסעיר שליאור השיג ממישהו וכדי לעשות לו דווקא התיישבתי ליד המחשב שלי והתחלתי לחפש אתרי פורנו. יגעתי ומצאתי והשתעממתי נורא.

כולם נראו מעניינים כמו בובות פלסטיק של חלון ראווה. רק תמונה אחת לכדה את עיני, אבל אתם לא תראו אותה כי היא יותר מידי בשביל הבלוג הפולני והמהוגן שלי.

אחר כך נפלתי על כמה דפים מלאי קומיקס הומואי ותמונות משעשעות ושכחתי מהפורנו, וכשנזכרתי ורציתי לחזור אליו גיליתי שמשהו קרה לראייה שלי - מין ריצוד מוזר, בעיקר בעין שמאל שבר וטשטש את שולי שדה הראיה שלי, הולך ומתרחב לעבר המרכז.

זה קורה לי פעם בכמה שנים, בדרך כלל כסימן אזהרה למיגרנה הולכת וקרבה. בפעם האחרונה שסבלתי מהתופעה המעצבנת הזו... עדיף לא להיזכר מה קרה אז, אבל מאז שאני עם רוני זה לא קרה לי יותר וכמעט שכחתי מהקטע המוזר הזה.

אולי זו דרכו של תת ההכרה שלי לרמז לי שפורנו הוא מחוץ לתחום בשבילי?

ירדתי לליאור כדי לחפש אדוויל. הם היו כל כך מרותקים למסך שעליו הוקרן עידן הקרח 2 עד שבקושי שמו לב שאני שם. מעניין למה רוני חושב שאני לא אוהב סרטים מצוירים לילדים? שאלתי את עצמי. יכול להיות שזה בגלל שאני צוחק ממנו שהוא רואה את ערוץ הילדים עם דני? לפני שעניתי לעצמי התמוטטתי על המיטה ונרדמתי.

***

קמתי למחרת עליז וטוב לבב, ועל הקפה של הבוקר עודכנתי שרוני מרגיש הרבה יותר טוב, שהוא יודע שסיסי גילה לתום שאני נשא, ושהוא הבטיח לדבוראי אחד שאני עובד אצלו לפעמים שאסע מיד למכון הדבש שלו כי הוא נאלץ להסתלק באמצע הרדייה לטפל בהתנחלות של כוורת סוררת אחת שעומדת במטע אבוקדו ליד נהרייה.

"אבל למה גילית לו סיסי? לא שאכפת לי שכולם ידעו, אבל ראית איך הוא התחרפן?"

"כי אני מכיר את הנחש בקש הזה." אמר סיסי בקור רוח, "ראיתי איך הוא מתלבש עליך ומתחנף אליך וזה הרגיז אותי ועצבן את רוני."

"בקושי שמתי לב לזה, תום סתם ילד, וחוץ מזה חשבתי שהוא חבר שלך?"

סיסי נאנח והסביר לי את עובדות החיים. יש קבוצה של הומואים ולסביות ועוד כמה נספחיות שאוהבות משום מה הומואים בבסיס שלהם ובעוד בסיס סמוך שהם מעין חבורה כזו, והם אוהבים להיות יחד כי הם מרגישים נוח זה עם זה, אבל זה לא אומר שהם חברים.

"הכל באשמתי, אחרי שסיפרתי לו שהייתי אתכם הוא נורא נדלק... ואחרי שהוא ראה אותך בפיקניק אז בכלל..."

"מה ראה אותי? הייתי שם בקושי רבע שעה וברחנו."

סיסי התחיל לצחוק, ורוני נאנח ואמר מין - אמרתי לך! - פולני כזה שכאילו יצא מבית מדרשה של סבתא שלי עליה השלום. מסתבר שההופעה המאוד מתומצתת שלי בפיקניק השאירה רושם עז על החבורה המוזרה הזו, ובעדה שלהם נהוג שכשהם מתרשמים ממישהו הם חייבים לבדוק איך הוא במיטה.

"אז תום לא מתעניין בספרים ובמיתוס של פאוסט?" שאלתי, קצת מאוכזב, ולתימהוני השניים פרצו בצחוק גדול והודיעו לי שאני לא מבין כלום מהחיים שלי.

"אני כן מבין ואני לא מבין למה היית צריך להתערב?" המשכתי להתמרמר, "הייתי יכול לנפנף אותו בעדינות ובשקט. בגללך יציקו עכשיו לרוני."

"אל תדאג." הרגיע אותי רוני, "אולי החבר'ה האלו אוכלים זה את זה מבפנים, אבל כלפי חוץ הם חבורה מאוד מלוכדת והם לא יספרו כלום כי רובם בארון, וחוץ מזה כולם יודעים שתום קצת פסיכי כשזה נוגע לאיידס. לרוב בכלל לא אכפת. הם בקושי משתמשים בקונדומים."

"וזה לא פסיכי?" התרגזתי, ומיד פצחתי בנאום הרגיל שלי על הצורך בזהירות, ועל חוסר האחריות של הנוער בימינו, ועל זה שמאז שיש קוקטייל אנשים נעשו חסרי אחריות בצורה מזעזעת, ואולי לא מתים כיום כל כך מהר מאיידס, אבל זה לא אומר ש... באמצע הנאום הם אמרו לי להפסיק לנדנד כמו איזה קשיש והעיפו אותי מהבית. 

 ***

עקוץ

נסעתי למכון הדבש, עבדתי כמה שעות דביקות ומתוקות מאוד, וממש לקראת הסוף, כששטפנו הכל, חטפתי עקיצה באצבע. עכשיו כל היד שלי נפוחה ומגרדת, אבל לפחות חידשתי את אספקת הדבש בבית.

מחר אני חוזר לעבודה אחרי חופש ארוך ומתיש שבו לא עשיתי כמעט כלום חוץ מלהזיע, ולהיות לחלופין מדוכא, או מסטול. נכון, התחלתי לכתוב סיפור חדש תחת השפעת החשיש, אבל כשקראתי אותו בראש צלול התאכזבתי מאוד. הסם הזה טוב רק בשביל לשבת ולצחקק כמו טיפשונית ולבלוס ממתקים, אבל בשביל לעשות משהו רציני הוא לא שווה כלום. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.

קמתי בבוקר וגיליתי שבמקום כף יד שמאל יש לי כדור נפוח וכואב. דבר ראשון צלצלתי לדבוראי שבגלל הדבורה שלו הגעתי למצב הביש הזה. "לא נורא." הוא ניחם אותי, "אחרי שתקבל עוד כמה אלפי עקיצות זה כבר לא יקרה."

"באמת תודה רבה, אני כבר לא יכול לחכות, אבל מה אני עושה עכשיו? זה נפוח ומגרד נורא ואני חייב ללכת היום לעבודה."

"תגרד חזרה בזהירות ותשים אלכוהול שיקרר לך את היד. מזל שזו יד שמאל ומזל שאין לך טבעות, לאימא שלי זה קרה פעם ואבא היה חייב לנסר לה את הטבעות נישואים מעל האצבע." סיפר לי הדבוראי בגאווה.

קל לו לדבר, הוא אדיש לעקיצות. ההורים שלו התחילו לגדל דבורים עוד כשהוא היה תינוק, ומאז ועד היום הוא קיבל כבר אלפי עקיצות. לטענתו ארס דבורים הוא חיסון טבעי נגד דלקות פרקים ויש אנשים שמניחים לדבורים לעקוץ אותן בכוונה תחילה כדי להתחסן. מרתק מאוד, אבל מה זה עוזר לי?

בעבודה קיבלתי המון עצות מוזרות כמו למרוח שמן, לשים קרח, או שום, או דבש או - וזו הייתה ההצעה הכי מוזרה - להשתין על היד. זו הייתה עצה של ההודי כנראה התבלבל בין עקיצת דבורה לצריבת מדוזה. חזרתי הביתה עצוב וכאוב רק כדי לגלות למה אימא של סיסי רבה איתו ללא הרף - הבחור בלגניסט איום ונורא!

הוא ורוני בילו כל היום בבית כי הם יוצאים לעבוד רק בערב וכשחזרתי מצאתי מגבות רטובות על הרצפה וגרביים מלוכלכות מפוזרות בכל מקום, כיור גדוש כלים דביקים, סוכר מפוזר על השיש ופח אשפה עולה על גדותיו - כל הדברים שמעלים את חמתי להשחית.

רוני שכב על הספה וישן מול הטלוויזיה, מתעלם מהבלגן שהתחולל סביבו, ואילו האחראי למהומה ישב ושיחק לו במחשב נגד דני שהיה בבית שלו. הם דיברו בסקייפ בצעקות רמות תוך כדי המשחק ושניהם נהנו מאוד. אני לא!

קראתי את סיסי לסדר, וכשהוא אמר לי, "רק רגע, עוד מעט." התשובה הקלאסית של מכור למשחקי מחשב, ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. משכתי את התקע של המחשב, ובעוד הוא מוחה על שגרמתי לו להפסיד במשחק אמרתי לו לסתום את הפה וגיליתי לו מה דעתי על הרגלי הסדר והניקיון שלו.

דני הופיע מתנשף מהבית שלו לברר מה עלה בגורל עמיתו למשחק וחטף גם מנה, וכשרוני התעורר צרחתי גם עליו והודעתי להם מה דעתי על חבורת בטלנים שמצפה שאני אשוב מהעבודה לנקות אחריהם ולעשות בשבילם קניות.

"אם נדמה לכם שאני אימא שלכם תחשבו שוב!" צעקתי, וכדי להרשים אותם עוד יותר הראיתי להם את כף ידי התפוחה. כולם בהו באימה ביד שלי שנעשתה מפלצתית לגמרי, ודני לא עמד בפיתוי וחבט בה קלות כדי להיות בטוח שהיא אמיתית ולא איזה זיוף מתוחכם. זה כאב ואני צרחתי צרחה איומה, מבהיל את כל מי שהיה ברדיוס של ק"מ מסביב. 

הרופא שהתקשרתי אליו אמר שאקח כדור נגד אלרגיה וכדור נגד כאבים ואלך לישון. לקחתי את הכדורים, עטפתי את היד האומללה שלי בשקית אפונים קפואים, פקדתי עליהם לעשות קניות כי המקרר ריק והלכתי לישון.

כשקמתי אחרי שעה הכל היה מסודר ומצוחצח. סיסי הגיש לי קפה עם עוגה ושאל אם טעים לי ואם הכל בסדר, ומה דעתי שהוא יגור אצלנו כי הוא לא כל כך מסתדר עם ליאור?

"אני צריך לדבר עם רוני." התחמקתי מתשובה.

"אני חושב שזה רעיון טוב חמי." אמר רוני ממקומו על הספה והחווה בידו תנועה של - שיהיה, מה הסיפור? "בין כה סיסי משתחרר בעוד שלושה חודשים אז בינתיים..." הוסיף, משך בכתפיו והסתכל עלי במבט של – בחייך, מה אכפת לך? - החזרתי לו מבט ואחר כך שנינו הסתכלנו על סיסי.

כולנו חשבנו על אותו דבר – סקס. 

"אני אשלם לכם שכר דירה." נחפז סיסי להבטיח, "ואני אהיה נקי ומסודר, ואני לא אשאר לישון אצלכם אחר כך, אני יודע שאתם אוהבים לישון לבד ו... אה..." אימץ את מוחו, מחפש עוד נימוקים משכנעים, "אני לא אביא לפה בחורים אחרים."

"אולי עדיף שכן תביא." אמרתי, "אתה לא רוצה חבר?"

"לא." אמר סיסי ומיד זינק ממקומו וחש עם המגש והספל למטבח והתחיל לנגב שם את השיש בחריצות עצומה.

"טוב לו ככה." אמר רוני, "מה אכפת לך? מה, לך לא טוב?"

"כן, אבל רק מידי פעם, לא בתור סידור קבוע."

"זה לא יהיה קבוע, בסוף הוא ימצא מישהו, בינתיים זה נוח לכולם."

"לא יודע." אמרתי, "הוא נורא צעיר, כל המצב הזה נפיץ לדעתי."

"אתה סתם לחוץ. יאללה, בוא נלך להתקלח. אני אשפשף לך את הגב."

הלכנו להתקלח יחד, וליתר בטחון נעלתי את דלת המקלחת - דבר שלא עשיתי קודם מעולם - יש דברים שהם פרטיים רק לי ולו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה