יום שבת, 30 בדצמבר 2017

67. תעזוב אותי בשקט

בערך בחצות רוני חזר. שכבתי בלי לזוז, יודע שכל תנועה מיותרת רק תעמיק את אחיזתה ותכאיב עוד יותר. שמעתי אותו מצית סיגריה בחוץ, נושם אותה בהנאה, מזמזם לעצמו משהו תימני מסתלסל של שלום שבזי, מתמתח, בטח ממתין שאני אצא לשבת לידו ואכבה לו את הסיגריה. לרגע אפילו חשבתי לקום, או לפחות לצעוק משהו, אבל לא יכולתי, הייתי משותק מפחד, מכאב, מבחילה, לא יודע, לא יכולתי לזוז.
בסוף הוא סיים לעשן ונכנס הביתה ואז מצא אותי מרוח על המיטה. "אתה בבית?" הוא נדהם, (כאילו שאני יכול להיות במקום אחר חוץ מאשר בבית או בעבודה?) "לא שמעת שהגעתי? עישנתי בחוץ סיגריה שלמה. למה לא יצאת אלי?"
עצם הנוכחות שלו בחדר מטעינה אותי באנרגיות, יש לו כל כך הרבה, חלק מהן דולף כנראה גם למצברים המרוקנים שלי. "אני במצב רוח נדיב היום. החלטתי לתת לך לסיים את הסיגריה בשקט."
יכול להיות שיש לו כישורים טלפתיים? הוא מיד מבין ובלי לשאול כורע ברך לפני המיטה, מניח את ראשו בעדינות על הכר שלי, פניו סמוכות לפני, מקפיד לא לטלטל את המזרן.
"בחילה?" הוא שואל, "אכלת משהו היום?" 
"אוכל? תזכיר לי מה זה."
"מצחיק מאוד, ושתייה?"
"קצת מים עם הכדורים." 
"אבל מנחם..." 
"תרגיע, אכלתי קצת יוגורט עם הכדור של הבוקר."
"זה ממש לא מספיק." הוא מתרעם, "למה לא התקשרת? הייתי בא מיד. לא הייתי עסוק עד כדי כך."
"עד הערב הייתי די בסדר, אפילו סיימתי את הסיפור."
הוא נאנח. "למה אתה עושה את זה לעצמך? אתה לא יכול לכתוב סתם סיפורים נחמדים עם בחורים יפים והמון חרמנות וסוף טוב. איזה מבאס אתה מנחם."     
"אין קשר בין הכתיבה לבין... לבין זה."
אני לא מסוגל להסביר אפילו לו מה זה הזה הזה שמתנפל עלי וטורף אותי מבפנים כמו חיה רעבה, משאיר ממני קליפה ריקה, סרוחה אין אונים על המיטה. בראש אני מדמיין אותו כמין חיה מורעבת, מסריחה ומכוערת עם שיניים ארוכות וציפורניים מעוקלות שקורעות ממני חתיכות, אבל כשאני צריך להסביר לאחרים אני אומר שלפעמים אני סובל קצת מתופעות לוואי לא נעימות של התרופות שאני לוקח, משהו לא נחמד, אבל לא נורא, ואפילו מחייך.
"לדעתי יש קשר בין המצב רוח שלך לאיך שאתה מרגיש."
"תעזוב אותי בשקט כושי."
"שתוק כבר ואל תלך לשום מקום, אני מיד מגיע."
הוא נעלם לכמה דקות שנמתחות נצח שלם ואז חוזר - לח וריחני מהמקלחת - נשכב לצידי בזהירות רבה כדי לא לטלטל אותי יותר מידי, מניח בעדינות יד על גבי. "הרגת את כולם בסיפור?" 
"לא, רק אחד, אבל בהמשך יהיו עוד הלוויות. אני עובד על זה."
"אחלה! איך הוא מת? מאיידס?"
"לא. התאבד לפני שהאיידס גמר אותו." 
הוא נאנח. "מה קרה? תספר לי?"
"מצאתי תמונה שלי מלפני כמה שנים." 
"נו? אז מה?"
"אתה לא מבין." 
"נו, אז תסביר."
"אין לי כוח."
הוא מקלל חרש, מלטף אותי עד שאני כמעט נרדם ואז מתגנב למחשב. עד שהמחשב נדלק אני מנמנם קצת ומתעורר כשאני שומע אותו מקלל בשקט ואחר כך עוד פעם, בקול רם יותר ואני יודע שזה בגלל התמונה ההיא. כן, בסדר. אני מודה, ידעתי שזו הייתה טעות לשים אותה בבלוג, אבל הייתי נורא מבואס ופשוט לא התאפקתי. חשבתי שיעודד אותי להיזכר איך הייתי פעם אבל זה לא קרה. אין לי מושג מי הטיפוס הזה בתמונה, היום אני מרגיש בן אדם אחר וההוא נראה לי אדם זר.
"אתה מוכן להסביר לי אדוני מה פתאום הצטלמת ערום?" הוא כל כך כועס עד שהוא כבר לא דואג. גם זה לטובה.
"זה הרבה יותר תמים ממה שזה נראה רוני, תרגיע." אני אומר ומרגיש איך החיות העצומה שמתפרצת מתוכו גורמת לחיה להרפות את אחיזתה. פתאום אני יכול לדבר בקלות ואפילו להתהפך על הגב.  
"בוא, תכבה את המחשב הטיפשי הזה ותשכב לידי. אני אסביר." הוא נשכב שוב, דוחף את אפו לבית שחיי, מניח יד על בטני. "מה הבעיה?"
"הבעיה שאני מרגיש שהבן אדם שמצולם שם הוא כבר לא אני."
"אבל זה כן אתה. מיד זיהיתי אותך. אפילו שלא רואים בעצם כמעט כלום ידעתי שזה אתה. מי צילם אותך ערום?"
"בוריס, הייתי אצלו כדי לעזור לו להרכיב איזה ארון, הזעתי נורא והתקלחתי ואחר כך הלכתי להסתכל במחשב החדש שלו ופתאום הוא צילם אותי. אתה יודע שהוא אוהב לצלם בחורים."
"ובעיקר אותך, למה הסתובבת לך אצלו ערום כמו איזה... כמו..."
"מה, אתה מקנא? זה רק בוריס, אל תהיה דביל!" 
"אל תגיד לי לא להיות דביל."
"טוב, אז תהיה דביל. מה אכפת לי?"
"הזדיינתם?"
"לא זוכר כבר. עזוב. אני שואל אותך על סיסי ועל כל השאר? ובכלל, זה היה מזמן, עוד לפני שהוא זרק אותי לגמרי. עזוב כבר."
"למה אתה מרגיש שאתה כבר לא אותו בן אדם?" הוא ממשיך להציק.
"כי אני בן אדם אחר עכשיו. עכשיו אני זקן וחולה ורקוב."
"רקוב?" 
"כן."
"שטויות." 
"אז שטויות."
"אי אפשר לדבר אתך, אני הולך לישון." 
הוא מנסה ללכת ממני, אבל אני לא מרשה לו. נשכב עליו ומחזיק אותו צמוד אלי. "אל תלך."
"בסדר, אני לא הולך. לילה טוב."
"אני מצטער שאני מבאס אותך."
"זה בסדר, עדיף להתבאס אתך מאשר... לא חשוב."
"מניאק."
"למה, רק לך מותר?"
"זה היה מזמן, הייתי בן אדם אחר אז. נו, די. לילה טוב."
בבוקר הוא מודיע לי שחשב על זה ולדעתו אסור לי לצבוע לבד את הבית כמו שתכננתי לעשות בשבוע החופש. "אסור?" 
"יהיה לך קשה ולא תסתדר."
"דני יעזור לי."
"דני רוצה ללכת לים עם חברים."
"אני אסתדר לבד."
"תעשה את ההכנות לצביעה וכשתחזור נעבוד יחד. מה דעתך?"
"מתי תחזור?"
"עד שלוש."
"באמת?"
"כן, באמת." 
"מבטיח?"
"נשבע לך, היום יהיה חם, תשתה הרבה ואם אתה מרגיש לא טוב תנוח. לא בוער כלום. יש לנו שבוע שלם ועכשיו," הוא חוזר בקפיצה למיטה. "בוא לכאן, יש לנו עוד קצת זמן לפני שאני צריך ללכת." 
גל חום
התחלנו את הסיוד בחדר האורחים שלנו שהיה במצב ממש גרוע. לפעמים יש לנו אורחים קצת פרועים ואחרי שדני ישן שם בשבועיים האחרונים של המלחמה החדר נראה זוועה. פוסטרים מתנפנפים מהקירות, נתזי קטשופ, מדבקות של כוכבים, והכי מוזר - שורה של איקסים שמישהו מסתורי חרט בפינה מעל הספה המיתולוגית של רוני שנדדה כבר פעמים הלוך וחזור מהבית שלנו אל בית הוריו וחזרה.
את הספה הזו הוריו הזמינו בשבילו במיוחד כמתנה לבר מצווה שלו, היא מצופה בד אדמדם ויש לה ארגז מצעים ענקי, וחוץ מזה שהיא כבדה להחריד היא נוחה מאוד. אני יודע, ישנתי עליה לא פעם.
דני גילה עניין רב בתהליך הצביעה. הסברתי לו איך סותמים חורים ושריטות בקיר עם גבס מיוחד, ואיך משייפים אותו אחר כך בניר זכוכית. הוא עזר לי לפנות את החדר ולהכין אותו לצביעה, אבל כשרציתי להתחיל לצבוע הוא התעקש שסתם לבן זה משעמם וצריך לגוון ולפני שהספקתי להגיד מילה שפך לתוך הצבע הלבן את כל הבקבוקון של הכחול.
דווקא יצא לא רע, מין כחול סגלגל עדין כזה. אמרתי שלדעתי זה צבע לוונדר ודני תקע בי מבט זועף ואמר בתוקף שלוונדר זה צבע של כוסיות! החדר שלו צבוע בכחול! "זה לא החדר שלך דני, זה חדר האורחים שלנו. יש לך חדר יפה מאוד בבית."
"החדר הזה יותר טוב." אמר דני בעקשנות, "בבית זה רק חדר המחשב שלי, ואני רוצה שהספה תעמוד פה, והשולחן כאן. השידה עם הטלוויזיה תישאר באותו מקום, אבל את הכוננית עם המדפים נזיז לפה ואז..."
"דני תפסיק להיות נודניק." התחלתי להתעצבן, כי כשחם לי אני נעשה עצבני, והיה לי חם נורא. המחשבה שיש לפני עוד שבוע שלם כזה של סחיבת רהיטים וצביעה וחום מזוויע לא שיפרה את מצב רוחי.
"תעזוב כבר את הילד." נזף בי רוני שבאמת הגיע מוקדם ועשה בעצמו את רוב הצביעה, משאיר לי ברוב תבונה להתמודד עם הניקיון המאוס. "הסידור שלו מוצלח מאוד לדעתי." חייך חיוך זוהר אל הילד המרוצה ונתן דחיפה חזקה לספה שהחזירה לו דחיפה ונשארה במקומה. 
הספה הארורה הזו הייתה החפץ היחיד שנשאר בחדר כי לא היה לי כוח לסחוב אותה החוצה. דחפנו אותה מפה לשם כשצבענו, ואחרי שסיימנו אתמול בערב את הצביעה, ואת הניקיון של אחרי הצביעה (נקרעתי משפשוף הפנלים האלה) אמר רוני שכל הצבע שהיה לנו נגמר כי היינו צריכים לצבוע שלוש שכבות לכסות את כל התיקונים והקשקושים וצריך ללכת מחר לקנות עוד קופסא.
"איזה חדר אתה מתחיל לפנות מחר." שאל והתיישב באנחה על הכיסא, מוחה אגלי זיעה ממצחו. 
"אתה יודע רוני, אם הייתי יודע שיהיה חם כל כך... בעצם זה אמור להיות החופש שלי... ושאר הבית נראה די טוב בעצם... צריך רק לעשות קצת תיקונים פה ושם ו..."
החלפנו מבטים והתחלנו לצחוק, ובזה תמה פרשת הצביעה. 
***
כל הבוקר עבדתי היום בסידור הבלגן. ניקיתי במרץ, נוטף פלגי זיעה, חושב לעצמי עד כמה אני שונא את הקיץ הארור הזה. אף פעם לא קרה לי משהו טוב בקיץ! אני שונא את החום, את האור המסנוור, את הלחות, הזיעה, הכל אני שונא בקיץ ומה שהכי שנוא עלי זה הים. כלומר, את הים אני כן אוהב, אבל ים כמו שרואים בסרטים, ים אפור, קוצף, עם שחפים מרחפים מעל, משמיעים קריאות נוגות, ואנשים בודדים פוסעים בנחת על החול הנקי, משוחחים בשלווה על החיים.
את הים הצפוף, הרועש, ההמוני, המיוזע שיש בישראל בקיץ אני מתעב. וגם את החוף ההומה כדורי מטקות שדופקים לך את הראש, ואת קולו של המציל שמודיע על ילדים אבודים ודופק לך את המוח. לא הייתי בים כבר שנים ואני לא מתגעגע אליו כלל. 
בצהרים רוני התקשר כדרכו תמיד, בירר מה שלומי ואם לקחתי כדורים ואז שאל אותי מה דעתי על פיקניק בים. "איזה מקריות, רק כרגע חשבתי כמה אני שונא את הים."
"איך אפשר לשנוא את הים?" נדהם רוני. 
"עובדה."
"שטויות, לא נורא שאתה לא יודע לשחות, העיקר שאתה נראה נהדר בבגד ים."
"אני כן יודע לשחות ואין לי בגד ים." 
"עד יום חמישי נקנה לך."
"אבל אני לא רוצה ללכת."
"כי אתה לא יודע לשחות?" 
"לא, כי אני שונא ים, גם בגדי ים אני שונא, בעיקר את אלה הקטנים שצמודים מידי ותמיד נעשים שקופים כשהם נרטבים."
"מה עוד אתה שונא?" הוא שואל, משועשע מהקיטורים שלי.
"מדוזות." 
"כבר אין."
"וגם חול אני לא אוהב, בעיקר חול חם כזה מטונף בבדלי סיגריות ובחרצנים."
הוא מתפוצץ מצחוק ומודיע לי שהפיקניק שנערך לכבוד יום הולדתו של מישהו בעבודה שלו יתחיל ביום חמישי אחרי הצהרים וימשך עד השקיעה. יהיו נקניקיות בגריל והמון חבר'ה נחמדים.
"אבל..."
"נקנה לך בגד ים זלמן שמגיע עד הברכיים, כזה עם בטנה עבה שלא יראו כלום." 
"זה נקרא מכנסי גולשים." אני מודיע לו בהדרת כבוד, "ואני לא רוצה ללכת לים."
"אבל אני לא רוצה ללכת לבד, לשום מקום אתה לא רוצה ללכת איתי, תמיד אתה תקוע בבית." הוא מתחיל ללחוץ לי על בלוטות האשמה, "אף פעם אתה לא רוצה לצאת, אתה יודע שבחיים לא היית איתי בים?" 
"בסדר, בסדר, אני אלך אתך, אבל קודם אני צריך לספר לך משהו שאתה לא יודע עלי."
"ידעתי, אתה לא יודע לשחות!" הוא חוגג. 
"שתוק כבר, אני שוחה נהדר, אבל אני נשרף."
"נשרף? מה זאת אומרת נשרף?" שואל הכושי הזה שבחיים לא נשרף מהשמש ואין לו מושג איך זה מרגיש.
"אני לא משתזף, אני נשרף." אני מסביר, "ואחר כך מתקלף, וזה דבר שלא נעים להרגיש ואפילו לא לראות."
"נשים לך קרם שיזוף, בטח תהיה שם איזה בחורה חמודה שתשמח למרוח אותך."
"זה לא עוזר רוני, הקרמים האלו פשוט לא עוזרים לי. ברגע שאני נכנס לים הם נשטפים מעלי ועד שאני יוצא מהמים אני שרוף בעורף ובגב. הדבר היחיד שעוזר זה להישאר עם חולצה."
הוא שותק זמן ממושך מידי ובסוף אני שואל אם הוא עוד שם. "אני כאן, אני שותק כי אני עסוק בלדמיין אותך יוצא מהים בחולצה רטובה, אבל הבגד ים זלמן הזה מפריע לי, אני מצטער, אתה חייב ללבוש בגד ים ספידו אחרת זה לא ילך."
"בשום פנים ואופן אני לא נכנס לדבר הקטן הזה! אז אני פשוט לא אשחה ודי." 
"ידעתי, הכל תירוצים פולניים, למה אתה לא מודה שאתה פשוט לא יודע לשחות?"
***
השבוע חופש הזה שנחת עלי לא עושה לי טוב. כשאני לא עובד ולא עסוק ואין לי סדר יום קבוע אני הולך לאיבוד בתוך עצמי. מתחיל לחשוב מחשבות לא טובות, מתחיל להסתכל על עצמי בראי יותר מידי ולדאוג, לעשות השוואות למה שהיה ולנסות לדמיין מה יהיה בעתיד ולהתבאס קשות.
תכננתי לצבוע את הבית ולהיות עסוק, אבל בגלל הגל חום הנוראי הזה ויתרתי ועכשיו אני מתחרט. מה פתאום אני מוותר לעצמי ועוד בגלל מזג האוויר?
לא מתאים לי הפינוק הזה. לפני שנה שנתיים לא הייתי מעלה בדעתי לשנות את התכניות שלי בגלל שחם, ומה פתאום אני מקטר ככה על החום? 
זה אוגוסט, למה ציפית? לגל קור?
***
היום רוני חזר מהעבודה וישר התנפל עלי. מאז שהוא לוקח את התרופה הזו שמשפרת לו את הריכוז הוא התחיל לעיין יותר בבלוג שלי וגרוע מכך, לדחוף את אפו הסקרני למגרה הוירטואלית שלי. כבר רבנו פעם בגלל סיפור קצר שלי שלטעמו הכיל יותר מידי מהמציאות הפרטית שלנו ומעט מידי מהדמיון שלי.
אז כעסתי מאוד על הצנזורה שהוא ניסה לעשות לי והשבתי מלחמה שערה, אבל אז הייתי חזק יותר, כיום זה אחרת.
הוא אמר לי גלויות שהפרק האחרון של סאני לא מוצא חן בעיניו. לא נראה לו העיסוק המופרז שלי באיידס לאחרונה, ומה שהכי מרגיז אותו זה שהצגתי שם התאבדות כפתרון רצוי לשלבים הסופיים של המחלה ועשיתי את זה בצורה אוהדת מידי לטעמו.
"אל תחשוב ששכחתי מה אמרת אחרי שהרדמנו את החתול." הכריז.
(אמרתי שחבל שבני אדם חולים לא יכולים לקבל אותו יחס כמו בעלי חיים)
"אמרתי והתכוונתי לזה." הודעתי לו. זה לא היה כדי לעצבן, אני באמת חושב ככה. לשמע דברי רוני נכנס להיסטריה כמו שרק הוא יודע, והשיא היה שהוא הודיע לי בחגיגיות שהתאבדות אסורה גם על פי הדת.
כאילו דה? "ומה עם להזדיין בתחת אדוני הרב? זה כן מותר?" 
כרגיל כשאני מראה לו שהטענות שלו חסרות היגיון הוא פונה למוצא האחרון ובוכה.
הפעם זה היה גרוע מהרגיל. הוא הלך לחדר השינה ובכה בשקט, בכי מאופק מאוד, כאילו בעל כורחו, ואני נקרעתי בין כעס עליו לרצון להרגיע אותו.
כמובן שהדאגה ניצחה את הכעס. הלכתי אליו ואחרי שחיבקתי אותו וסיפקתי לו טישו בשפע התפייסנו.
אחר כך עשיתי טעות חמורה והבטתי בראי כשהלכתי להתקלח. אני לא יכול לשאת את דמותי לאחרונה. מבחור שרירי ונאה הפכתי לרוח רפאים, לצל של עצמי. אני לא יודע איך הוא מסוגל לגעת בי ואני לא מעז לשאול.
אני חושב שהוא נושא בעיני רוחו תמונה שלי כמו שהייתי פעם ולא הפנים עדיין שהשתניתי.
דבר אחד בטוח - כשיגיע זמני לצאת מפה בצורה מכובדת אני לא אוכל לסמוך עליו. אני אדבר על זה בקבוצת תמיכה, אני מקווה שלפחות שם אף אחד לא יתחיל ליילל ולבלבל לי את המוח. כדי להרגיע את הרוחות שאלתי אותו מה הקטע עם הפיקניק הזה פתאום. מסתבר שאת מסיבת יום ההולדת על שפת הים עורך בחור אחד בגף הסמוך לשלו שכולם יודעים שהוא הומו.
"איך יודעים?"
"יודעים. הוא גלוי לגמרי בקטע הזה, ולא רק הוא, יש עוד כמה, ובכלל, יש המון הומואים בחיל אוויר."
"בטח כולם חולמים לתפוס טייס."
הוא צוחק, מתרפק עלי, דורש חיבוקים ונשיקות, ממיס בחמימות שלו את הסלידה שאני מעורר בעצמי. אחר כך זה יחזור ויהיה גרוע יותר, אבל נכון לעכשיו אני מרגיש טוב. רוני מספר שהבחור חילק הזמנות לכל מי שהוא מכיר בלי שום הבדלי גיל, מין ונטיות, אבל היה ברור שרוב האנשים שיבואו הם משלנו.
"איך היה ברור?"
אחרי שהוא הלך אנשים דיברו על זה. רוב הבנים אמרו שהם מעדיפים למות ולא ללכת למסיבה של הומואים. הבנות אמרו שהן דווקא כן רוצות לבוא ושזה יהיה אחלה כי תום מותק ורוקד נהדר, והוא יודע לארגן יופי של מסיבות. 
"אם הבנות יבואו גם הבנים יהיו שם. סטרייטים הם כמו כלבים מיוחמים, הולכים אחרי הנקבות באש ובמים". אמרתי.
ההערה הזו הצחיקה אותו, למרות שאם חושבים על זה גם הומואים לא יותר טובים.
"נהיה ויכוח ענק אם כן ללכת או לא, וכמובן שרוב הבנות היו בעד ורוב הבנים נגד, וכששאלו אותי אמרתי שאני אלך כי תום בחור נחמד ומאוד בא לי לחגוג קצת על שפת הים, ואז מישהו שאל אותי אם אני אביא את החברה שלי ואני אמרתי שאין לי חברה, אני בא עם חבר והלכתי למשרד שלי."
אני לא יודע את נפשי מפליאה. "וואלה? פשוט אמרת שתביא חבר וזהו."
"כן."
"אתה מודע לזה שיש כאלו שיתחילו לשאול את עצמם אם לא יצאת בעצם מהארון והצטרפת לקהילת נושכי הכריות?"
הוא מושך בכתפיו בזלזול ואומר שאם תום שהוא בקושי רב"ט עם פז"ם של שנה בצבא לא עושה חשבון לאף אחד אז גם הוא יכול. 
אני לא יכול להתאפק מלצחוק. "אז אתה לוקח אותי לפיקניק כדי לצאת יותר גבר מתום?"
"אל תדבר שטויות. אין לזה שום קשר לתום, אני פשוט לא רוצה לצאת הומופוב." 
"תגיד לי רוני, התום הזה, בן כמה הוא?"
"בן עשרים." 
"ואיך הוא נראה? חמוד?"
"כן, אבל אתה יותר. מה? אתה מקנא?"
"קצת."
"מי שבאמת צריך לקנא זה אני, קראתי את התגובות של כל המעריצים שלך ודי התפדחתי."
"שטויות, כולם יודעים שאני אתך, וחוץ מזה הכל וירטואלי."
"התמונה ההיא לא הייתה וירטואלית."
"דווקא כן, אם היא הופיעה בבלוג שלי אז היא הייתה וירטואלית."
"על כל דבר יש לך תשובה."
"מה? אתה מקנא? זה טיפשי לגמרי, וחוץ מזה הורדתי את התמונה. נו די, תפסיק. תביא נשיקה."
הוא מסכים לנשק אותי רק אחרי שאני נשבע שוב - בפעם המאתיים אלף - להפריד בין המציאות לוירטואליות בחיי ונרדם מחייך.
פעם די היה לי לשכב לצידו, להקשיב לקול נשימתו הרגועה ולהירדם גם כן. אבל לאחרונה אני שוכב ער שעות ארוכות, דואג, מתחרט שגררתי אותו לתוך החיים שלי, מנסה לדמיין מה יהיה אחרי שכבר לא אהיה פה, נתקף שוב סלידה וגועל מעצמי, ומצליח להירדם רק אחרי שאני כותב על הפעם הראשונה האמיתית, לא המזויפת, שבה מישהו נגע בי. 
הפעם המזויפת דווקא נורא רומנטית. הייתי בן שתים עשרה אני חושב, שלחו אותי לקייטנה באיזה קיבוץ שהתהדר במשוכות יסמין נהדרות ומדיפות ריח נפלא. אני זוכר את עצמי יורד בשביל בטון לבריכה, נושם את ריחם של שיחי היסמין העבותים שבישמו את האוויר, מחליף בגדים במלתחה - קירות פח מתקלף מחופים בגג פיברגלס שקוף ירקרק שעץ חרוב עבות הצל עליו - ושוחה שעות ארוכות בבריכה מדיפת ריח כלור רענן. נכון, נשרפתי כהוגן, אבל בגיל 12 אתה מקבל את כל מה שקורה לך כחלק מהחיים ולא שואל יותר מידי שאלות.
היינו מתאספים מתחת לעץ תות עתיק שספסל עגול הקיף את גזעו העבה, מקשיבים בהערצה למדריכים המסוקסים, אוכלים טונות של ענבי סולטנינה נטולי גרעינים - טעמם המתוק עומד בפי עד עצם היום  הזה - משחקים ומשעשעים במשך היום, ומתגעגעים הביתה בלילות.
בערב חם וריחני אחד הגעתי תוך כדי משחק 'חפשו את המטמון' סוער ורווי מתח (הולכים אחרי חיצים מצוירים על המדרכות, זוכרים?) לעץ התות. כמה דקות הייתי לבד, רק אני הירח והצללים של ענפי עץ התות, ופתאום נער אחד מהקבוצה הבוגרת יותר היה לצידי, אמר לי שאני נחמד ושוחה נורא יפה, והוא רוצה להיות חבר שלי, ואחז בידי. הוא היה מבוגר ממני אולי בשנתיים, בחור נחמד ועדין שהביא איתו המון ספרים. במשך כל השבוע הקודם הוא היה בסביבה - התלבש והתפשט מולי במלתחה המוארת באור ירקרק שהסתנן דרך הגג השקוף למחצה, שחה לידי בבריכה, וישב ברך אל ברך לצידי על הספסל העגול מתחת לעץ התות. 
הוא דיבר בשקט, כמעט התחנן, ומגע ידו בידי היה עדין מאוד, אבל למרות שהכרתי אותו, ידעתי שהוא מחבב אותי ולא פחדתי ממנו כלל ברגע שהוא נגע בי נתקפתי בהלה איומה. אמרתי מהר שאי אפשר, אני לא יכול, וברחתי משם כל עוד רוחי בי, לבי הולם בפחד, ועד סוף הקייטנה התרחקנו זה מזה ולא החלפנו יותר אף מילה. עד היום ריחו של היסמין מזכיר לי אותו למרות שבשום פנים ואופן אני לא מצליח להיזכר בשמו.
לקח לי כמה שנים טובות להבין למה נבהלתי כל כך מהמגע התמים הזה בידי. זה קרה כמה שנים קודם, הייתי בכתה ב' או אולי ג', המורה למוזיקה ארגן מקהלת בית ספר ואני שמחתי מאוד להשתתף בה. כילד אהבתי מאוד לשיר - אני אוהב לשיר עד היום – לא סביר שאתקבל לכוכב נולד, אבל אני שר בסדר, לא מזייף, קולט מנגינות מהר ובדייקנות. הטעם שלי במוזיקה לא ממש מעודן, אבל מוזיקה גורמת לי עונג גדול ומהווה בשבילי נחמה גדולה למרות שכיום אני שר רק במקלחת.
אחרי כמה חזרות שנערכו אחרי הצהרים באולם ההתעמלות המורה למוזיקה - איש רך דיבור, שמנמן ונשי – ביקש ממני להישאר אחרי החזרה כדי לדבר איתו.
הסכמתי כמובן, רחשתי לו אמון מלא כמו שרחשתי אמון לכל צוות המורים בבית הספר שתמיד שיבחו אותי וגרמו לי להרגיש מיוחד, מוצלח ומוכשר. 
הייתי כאמור רק ילד, הוא נראה לי מבוגר מאוד (אם כי כיום אני יודע שהוא היה בקושי בן שלושים) ובעיני לא היה הבדל בינו לבין המורות האחרות בבית הספר.
חייכתי בהסכמה כשהוא התחיל לדבר על התוכניות שלו לכבוד יום העצמאות ואיזה שירים הוא רוצה שנלמד עד אז, ועדיין חייכתי כשהוא שם יד אחת על כתפי והחליק את ידו השנייה לתוך מכנסי ההתעמלות שלבשתי.
יש סופר אחד בשם סטיבן קינג שכותב ספרי אימה רבי מכר. בספרים שלו האירועים המפחידים קורעים במפתיע את הרקע המוכר והלא מאיים, דבר שרק מדגיש עוד יותר את הזוועה. 
ככה בדיוק זה היה – רגע אחד הייתי בחדר ההתעמלות, עומד ליד המורה המוכר לי מימים ימימה, משוחח איתו על יום העצמאות הממשמש ובא, ופתאום יד בתחתונים שלי. אחרי שנייה של תדהמה דחפתי אותו מעלי וטסתי החוצה. זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי בחזרה של המקהלה ומאז אני שר רק במקלחת.
***
פזי התקשר אתמול אחרי הצהרים ושוב רב איתי. אנחנו רבים די הרבה לאחרונה. בזמן האחרון הוא לא מרוצה מההתנהלות שלי, ומאחר ואנחנו חברים קרובים הוא לא מתבייש להגיד לי את זה בפרצוף.
"אתה מסתגר. אתה מתבודד. אתה לא מטפל בעצמך. אתה לא מתחשב בחברים שלך. אתה לא לוקח את עצמך בידיים."
"אני עייף ועצוב ומדוכא וסובל פזי, תעזוב אותי, מספיק רוני מציק לי."
"כן, אתה גם לא הוגן כלפי רוני."
"דווקא בזה אני מסכים אתך לגמרי. אם הייתי הוגן כלפיו כבר מזמן הייתי עוזב אותו."
עכשיו הוא כבר ממש כועס וצועק עלי.
"אל תצעק, כואב לי."
"מה כואב לך?"
"הכל." 
"מה הכל? מה קורה לך?"
"המוח שלי נרקב." 
"נו, באמת. די כבר. מחר בעשר אני אצלך, נלך לקריון ונעשה קניות." 
"לא רוצה, אני לא צריך כלום."
"אתה צריך בגד ים בשביל הפיקניק." 
"לא בא לי ללכת, אולי תלך במקומי?"
פזי צוחק, מודה שהוא שונא ים מושבע ומעדיף לעבור עינויים אצל השב"כ ולא להופיע בבגד ים בציבור. "אבל אם הייתי נראה כמוך הייתי מסתובב כל היום בלי חולצה." 
"אבל גם אני שונא את הצורה שלי. אין מצב שאני אתפשט בים, חבל על הכסף של הבגד ים, גם קניות אני שונא לעשות."
"לא יכול להיות, אין הומו ששונא לעשות קניות."
"בסדר, אני לא שונא קניות באופן כללי, רק קניות של בגדים, ובעיקר של בגדי ים. אולי תקנה בשבילי? אני סומך על הטעם שלך."
"ולהפסיד את ההזדמנות להציץ לך בתא ההלבשה?" צוחק פזי שרק המחשבה על קניות משפרת את מצב רוחו.
"אתה יכול לבוא להציץ לי בבית." 
"בחנות בגדים זה לא אותו דבר כמו בבית, וחוץ מזה יש מישהו שאני רוצה שיראה אותי אותך."
"אהה! ואני חשבתי שאתה רוצה לעשות איתי קניות כי אתה בחור טוב ורוצה לעודד אותי."
"גם וגם. מה שנקרא שתי ציפורים בכרטיס אשראי אחד. מחר בעשר אני מגיע, תהיה מוכן."
***
רוני היה אמור להיות עם הוריו בחתונה ולהישאר לישון אצלם אחר כך, אבל הם ברחו משם מיד אחרי החופה בגלל המוזיקה החזקה. הוא חזר הביתה בחצות, עייף ונרגז, כמו תמיד אחרי בילוי עם ההורים. "כל הדרך אימא טחנה לי במוח, אפילו לאבא כבר נמאס והוא ביקש שתפסיק."
"הם כעסו שלא נשארת לישון?"
"אימא כעסה, אבא אולי, לא יודע."
"אולי היית צריך להישאר?" 
הוא נעלב. "רציתי לישון אתך, חשבתי שתשמח."
"אני שמח, באמת." אני אומר למרות שאני לא מרגיש ממש שמח. הוא נורא עצבני וזז כל הזמן ואני מרגיש בחילה. "בבקשה תשכב בשקט, אני לא יכול לישון ככה רוני. אתה לא יכול להירגע?" 
"אני רעב. אכלנו קצת סלטים וברחנו. המוזיקה פיצצה לנו את האוזניים, איזה מנהג אידיוטי זה לשים מוזיקה כל כך חזקה בחתונה? בחתונה שלי..."
"כן, מה בחתונה שלך?"
"היית מתחתן איתי מנחם?"
"לפעמים אתה מעצבן כל כך רוני שאני מרגיש שאני נשוי לך כבר עשרים שנה."
"אתה מעצבן עוד יותר." הוא אומר והולך לאכול משהו. אני שומע אותו פותח את המקרר ושנייה אחר כך הוא חוזר ומתרגז עלי שלא אכלתי שום דבר כל היום.
"אכלתי יוגורט עם קינמונים." 
"וזה הכל?" הוא מתפלץ, "זה אוכל של דוגמנית אנורקטית, לא של בן אדם נורמאלי."
"אכלתי שלושה כאלה וגם תפוח."
הוא טוען בתוקף שזה לא מספיק גם אם היוגורט היה שלושה אחוז, ולא מתרשם מהטענות שלי שהיה חם נורא, שבקושי זזתי מהבית, ושבקיץ אני תמיד אוכל מעט, ומתעקש שאני אוכל חצי פיתה עם חביתה.
למען שלום בית אני אוכל מה שהוא נותן לי, מרגיש רע כל הלילה ונרדם רק לפנות בוקר.

פזי מגיע בתשע וחצי ומעיר אותי. לוקח לי המון זמן להתאפס על עצמי. אני שונא שמעירים אותי ככה משינה. אני מגיע זועף ולא מגולח לחנות הספורט שפזי משתוקק  כל כך להרביץ בה כניסה מרשימה. נעשה לי ברור למה ברגע שאני נכנס ואת פנינו מקדם צעיר מטופח, מחוטב, מעוצב וגזום – בדיוק הטעם של פזי.
בדרך פזי מקדים רפואה למכה מזהיר אותי לא לספר כלום לגולן, החבר הנוכחי שלו, ונשבע שמדובר בחשבונות מהעבר הרחוק לפני שהוא וגולן נעשו זוג.
"אבל למה אתה לא לוקח את גולן?" 
"נראה לך שהוא יסכים להצגה כזו? אתה מכיר אותו, הוא לא הטיפוס לדבר כזה."
"ואני כן?"
"אתה לא צריך לעשות כלום חמי, רק לשתוק ולהיות יפה."
"גם גולן יפה." 
"גולן מאמי, הוא נשמה, ואני חולה עליו, אבל הוא נראה כמו ערס וזה לא מה שאני צריך פה, בשביל לאכול לאקס שלי את הלב אני צריך בחור אשכנזי עם קלאסה."
"מי? אני? מאיפה הבאת את זה? איזה קלאסה על הראש שלך?"
"עזוב חמי, מה אכפת לך? אני מכיר אותו, ברגע שהוא יראה אותך הוא יתחרפן מקנאה."
"אבל כבר יש לך חבר שאתה אוהב, מה אכפת לך ממנו?"
"לא אכפת לי, אבל..."
"אבל מה?" 
"אני רוצה שהוא יקנא ויצטער שהוא התנהג אלי ככה." 
"איך ככה?"
"השפיל אותי והיה חרא כלפי. עזוב, זה קרה מזמן, לא חשוב. מבחינתך אנחנו הולכים לקנות לך בגד ים ודי."
"בסדר, בגד ים ודי."
החנות ענקית וריקה מאנשים. אנחנו הולכים לאיבוד בין המון מתלים מסתובבים עמוסי בגדי ים בכל צבע צורה וסוג הידועים לאנושות. ניגש אלינו זבן – זה האקס. פזי מעמיד פנים בכישרון רב שהוא מופתע. הם מחליפים מחמאות ואפילו מתחבקים קלות. מפלס הצביעות עולה מעלה מעלה, הלוואי על מפלס הכינרת עליה מהירה כזו.
פזי מציג אותי כחבר שלו ונמרח עלי בצורה מביכה. אחר כך אני נדחס לחדר הלבשה זעיר ומודד את בגדי הים שקטפתי לי מהמתלים. חוץ מאיתנו נמצאות בחנות רק שתי נערות  שמתעסקות במדידת בגדי ים. אנחנו לא רואים אותן, אבל שומעים אותן מקשקשות מעבר לקיר, מתלוננות על הגזרה שלהם ונשבעות שממחר דיאטה. 
פזי מתעקש שאני אצא מתא המדידה כדי להדגים לפניו את בגדי הים ולא מוכן שאני אשאר עם חולצה. 
הטיעון שלי שאני אהיה עם חולצה גם על החוף כי אני פוחד להישרף לא משכנע אותו ואני מתבקש בתוקף לחשוף פלג גוף עליון. שניהם מרחפים סביבי כמו זאבים רעבים, מפגיזים אותי במחמאות שלא מגיעות לי. בכל פעם שאני מעז להביט בראי אני נבהל כמה רזה, חיוור ומותש אני נראה.
כדי לרצות את פזי אני קונה בגד ים אחד של ספידו בצבע כחול ירוק שאני בחיים לא אלבש כי הוא קטן מידי וגורם לי להרגיש ערום, ואחד שאני כן אלבש כי הוא רחב, ומגיע לי עד הברכיים. הוא שחור עם כל מיני קשקושים בכל צבעי הקשת ויש לו בטנה רצינית וגומי רחב ונוח. 
"זה יותר מכנס מבגד ים." אומר האקס, "הספידו היה יפה לך יותר."
"אני אקח את שניהם." אני אומר ובורח לחדר ההלבשה, ובעודי מתלבש אני שומע את האקס מספר לפזי שבקרוב תהיה עוד תחרות של ביג דיק, ושהוא חושב שיש לנו פה מועמד רציני לזכייה, ושניהם צוחקים.
סוף סוף אנחנו הולכים משם. פזי מרוצה מאוד ורוחו טובה. הוא משוכנע שסגר חשבון עם  האקס שלו ופתאום הוא נזכר שבעצם היה להם גם קצת טוב יחד, ואולי הוא לא בן אדם כל כך זוועתי. "ראית איך הוא אכל את הלב כשהורדת את החולצה?" הוא מתמוגג.
האמת שלא, אבל פזי מכיר אותו יותר טוב ממני. אני רק רציתי לגמור את המדידה ולברוח משם. אני לא אוהב קניונים ואת הקריון אני ממש לא אוהב. הוא גדול מידי, עמוס מידי, קל מידי ללכת שם לאיבוד. פזי רוצה לשוטט עוד קצת ולחפש נעלים, אבל אין לי כוח יותר. האור של הניאונים מדכא אותי ומבלבל אותי. יותר מידי צבעים, קולות, אנשים. אני רוצה הביתה, לחדר השינה המוכר והבטוח השלי.
פזי משאיר אותי לנוח על ספסל מול חנות ממתקים מקושטת בלונים ונעלם בתוך חנות נעליים. אחרי דקות ספורות הוא חוזר בלי נעליים. "לעשות קניות לבד זה לא כייף." הוא מתאונן, ומביט בי מודאג.
בדרך חזרה הוא נוהג וכל הזמן מדבר. הקול שלו ממלא את המכונית וקודח לי בראש. הוא מדבר על התחרות של הזין הכי גדול, כמה היא מזיקה לתדמית של הקהילה, אבל מודה שבכל זאת הוא היה רוצה להיות בחבר השופטים, ואומר שאם רוני היה משתתף היה לו סיכוי לא רע לזכות. 
"אם הוא היה משתתף היה לו סיכוי לא רע שאני אחתוך לו את הביצים." אני אומר ופזי צוחק ומלטף את ברכי ואומר שתענוג לעשות איתי קניות כי אני מחליט מהר ולא מודד חצי חנות כדי לדעת מה אני רוצה, ואחר כך חוזר ומדגיש כמה חשוב שאני אצא החוצה ואפגוש אנשים ולא אסתגר, ולא אתן למחשבות קודרות להשתלט עלי, ומפציר בי להתקשר אליו כשאני עצוב.
הוא מחזיר אותי הביתה, נותן לי נשיקה למרות הזיפים ונוסע. כמה דקות אחרי שאני נכנס הביתה אני מקבל טלפון מהאקס שלו. "נכון שאתה ופזי לא באמת יחד?" הוא שואל בלי לבזבז זמן.
"אהה... תראה..."
"בחייך, אני יודע שהוא יוצא עם המרוקאי הזה שעובד במסעדה ההיא."
"כן, זה נכון, אבל אנחנו חברים מאוד טובים."
האקס צוחק ואומר שפזי תמיד היה כזה ארטיסט, אבל סחטיין, שיהיה לו לבריאות, ומה דעתי שאני והוא..."
"יש לי חבר." אני נחפז להגיד. 
"חבר זה לא קיר, אפשר להזיז." מתחכם האקס, "מי זה? אני בטח מכיר אותו, אני מכיר את כולם."
"אותו לא, הוא די בארון כזה." 
"להיות עם ארוניסט זה מה זה מבאס, בשביל מה אתה צריך את זה?"
"זה בסדר, גם לחיות איתי זה מבאס. אנחנו מבאסים אחד את השני." 
הוא צוחק שוב אומר שנורא בא לו עלי ואני בדיוק הטעם שלו. 
"זה הטעם שלך? הרואין שיק? אתה לא יודע שזה כבר מזמן פאסה?" 
השיחה שלנו לא כל כך מקורית אבל זה לא מפריע לאקס להתענג עליה עד מאוד. אנחנו מחליפים עקיצות ושנינויות, הוא צוחק המון ומדבר עוד ועוד עד שבסוף הוא מבין שלא יצא לו ממני כלום וסוגר.
אחר כך אני הולך להתקלח, חושב כמעט בעל כורחי על התחרות ההיא. תוהה איך זה מתבצע בפועל. הם מעמידים את הזין לפני שמודדים אותו? מראים אותו לקהל קודם? מה עושים אם יש שניים שיש להם בדיוק אותו גודל? מוסיפים נקודות על אסתטיקה? ומה אם למישהו מהמועמדים לא עומד פתאום?
זה עלול לקרות בגלל הלחץ לא? נכון שזה רעיון מגעיל וטיפשי ורק הומואים יכולים לחשוב על דבר סליזי כזה, אבל...

אין תגובות:

פרסום תגובה