51. לך תבין בני אדם

ניצן מתפרץ לחדרי, פניו אדומות וכולו יוצא מעורו מרוב התרגשות. "יובל בא לחמשוש." הוא מכריז בהתרגשות. "אחלה. באמת הגיע הזמן, לא ראיתי אותו כבר חודש לפחות." אני מחייך.

ניצן לא מחייך, נהפוך הוא. "חמי, אתה חייב, אתה פשוט חייב לעזור לי." הוא צועק בלחש דרמטי.

"הקונדומים במגרה מתחת לטלפון." אני אומר, קצת בפליאה, כי הסוד הזה גלוי וידוע לכל מי מבאי ביתנו שנתקע בלי קונדומים ותראו לי בן אדם אחד שזה לא קורה לו מידי פעם.

"חמי אל תדבר שטויות. לא זו הבעיה, לא ראיתי אותו כמעט חודש. אני לא יודע מה אני אגיד לו."

"האמת, אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראתם אני לא חושב שזה ממש משנה."

"חמי." ניצן צונח על כיסא מולי ומכבה בתנועה חטופה את מסך המחשב שלי - הדרך הבדוקה להשיג ממני תשומת לב מלאה - הוא למד את השיטה הזו מדני. "אתה לא מבין."

"לא מבין מה?"

"אחרי איזה שבועיים בקורס שלו אני... אנחנו... בקיצור, חשבתי שנפרדנו."

"חשבת? למה חשבת?"

"היו לי סיבות." מתגונן ניצן, "בהתחלה דיברנו כל יום והיה נהדר ולאט לאט... קשה להסביר אבל..."

"השיחות נעשו קצרות וקרות והרגשת שכבר לא אכפת לו ממך." אני תורם מניסיוני.

"בדיוק. זה לא שהוא אמר משהו, אבל הרגשתי ש... זאת אומרת... הכל היה באוויר כזה. אתה מבין? והוא דיבר על הזמן על החברים החדשים שלו וחשבתי... הייתי די בטוח שיש לו מישהו אחר ושבעצם הכל נגמר, אבל לא נעים לו להגיד לי את זה בטלפון."

"בגלל זה התחלת להזדיין עם ליאור?" ניצן מסמיק ומניד את ראשו לאות הן ולא שואל איך אני יודע. הוא כבר למד שאין סודות בביצה. "עם קונדום לפחות?" אני משתדל להיות בן אדם אחראי.

"כן, בטח. הבטחתי לקוקו ולז'וז'ו שאני תמיד אשים הגנה."

"גם איתם היית?"

הוא משפיל עיניים במבוכה. "טוב, אתה יודע, הם... אנחנו... אתם זה כאילו לא נחשב."

"למה לא? כי אתה עובד אצלם או כי הם מבוגרים? או בגלל שהם זוג?" אני מנסה להבין את הראש של הילד.

הוא משתקע בהרהורים. "הכל ביחד אני חושב, וגם בגלל שהם כאילו... אתה יודע איך הם לא עושים סיפור מזיון, אצלם זה לא נחשב באמת."

"ועם מי זה כן נחשב באמת?"

"עם יובל כמובן. רק אותו אני אוהב." מופתע ניצן מהאטימות שלי.

"מקובל להתאפק ולא לזיין עד שמי שאתה אוהב יחזור מהגנה על המולדת." אני עוקץ אותו.

"אל תהיה דביל. איזה הגנה על המולדת? הוא כולה במחנה אדם." מאבד ניצן את סבלנותו.

"טוב, אז מה הבעיה?" אני מתרגז חזרה, "קוקו וז'וז'ו לא נחשבים, וליאור בטח שלא נחשב, נכון?" הוא עושה כן עם הראש ומעיר שליאור עדיין לא התגבר על ג'ורג'י והוא בטח שלא נחשב.

"אז מה הבעיה?"

ניצן מביט בי מיואש, מחפש מילים שיבטאו את מצוקתו. "אני נורא אוהב אותו, זו הבעיה. קודם חשבתי שהוא כבר לא רוצה אותי והייתי עצוב וחרמן ובגלל זה... ואז הוא צלצל והסביר ואמר שהוא חוזר לחמשוש והוא רוצה שנהיה יחד ו... זהו, אתה מבין?"

"אני כן, אבל אני לא חושב שההסבר הזה יעבוד על יובל, איך הוא יוכל להבין למה החבר שלו לא מסוגל להתאפק מזיונים בזמן שהוא קורע את עצמו באימונים מפרכים, שלא לדבר על זה שאתה שהתגייסת כמה ימים אחריו כבר השגת לך קל"ב שמנמן עם לינה בבית ורישיון לעבוד אחרי הצהרים, ואיך תסביר את החמשושים שאתה מריץ כאילו אין מחר? אולי אתה צריך לסדר לו קורס אצל קוקו וז'וז'ו שיסבירו לו דבר כזה?"

"תשתקי כבר עומואית מתחסדת אחת. סתמי יא פולנייה." מתרגז ניצן ומוסיף עוד כמה חרפות שאני אשמיט מפאת כבודו של האתר המכובד המארח את בלוגי. אחרי שהוא גומר להתפרק ונרגע הוא שואל אותי אם לדעתי כדאי שהוא יספר הכל ליובל.

"תעשה מה שאתה חושב, אבל אם אתה מספר לו אז עדיף שתדאג קודם שהנשק שלו לא יהיה לידו כי הוא עלול לתקוע בך כדור."

"או בעצמו." מקמט ניצן את מצחו בדאגה, "הוא היה מאוד מדוכא בהתחלת הקורס, בגלל זה הוא היה כל כך קר כלפי, אבל עכשיו הוא התאפס וקל לו יותר והוא נורא שמח להיות איתי ו..." הוא נאנח.

"ואתה לא שמח?"

"אני? בטח שאני שמח. אני מאושר. התגעגעתי אליו רצח."

"אז אל תספר לו כלום."

ניצן נאנח אנחת רווחה שמוכיחה לי שהוא בא אלי כדי לשמוע בדיוק את העצה הזו, "אז לא לספר?" הוא חוזר ובודק, "אתה בטוח?"

"מאה אחוז. אל תגיד מילה וליתר ביטחון תוציא את המחסנית מהרובה שלו כי בערך כל העולם ואשתו יודעים מה עשית כשהוא לא היה, אז רק כדי להיות בטוח..."

"אז אולי עדיף שאני כן אספר? אם הוא ישמע את זה מאחרים..." ניצן שב וצונח מיואש על הכיסא. "תגיד לי מה לעשות?" הוא מילל.

"תכין מלאי של קונדומים, תארגן חדר פנוי עם מפתח ורצוי מקלחת על יד ואל תיתן לו לצאת מהחדר עד שהוא יצטרך לחזור לבסיס."

"זה בדיוק מה שחשבתי לעשות." נושם ניצן לרווחה, "תגיד חמי, יש מצב שחדר האורחים שלכם פנוי לחמשוש?"

אתמול הוא עשה תורנות בבסיס וטלפון ממנו היה הפתעה נעימה עד שהוא אמר שיש לו משהו חשוב לספר לי. רק שמעתי את טון הקול הרציני שלו ומיד ידעתי שאני בצרות. מסתבר שכבר זמן מה מדברים על העברתו לתפקיד בכיר ואחראי יותר, אבל בבסיס מרוחק, ואם לדייק מדובר בקריה בתל אביב.

"בגלל זה הפתעת אותי עם טיול לחו"ל? כדי לרכך אותי קודם?"

"לא נכון, זה בכלל לא היה קשור למרות שניסיתי לספר לך בפראג, אבל..."

"אבל מה?"

"פחדתי שתתעצבן ותקלקל הכל אז שתקתי."

"ולספר לי בטלפון אתה לא פוחד?" אני מטיח.

"תראה," הוא מנסה לפזר ערפל קרב, "זה רק רעיון, עוד לא קיבלתי שום הצעה רשמית, אבל זה נחשב לקידום וזו הדרך להתקדם ולהצליח בחיל האוויר, לעבור מתפקיד לתפקיד, להתנסות, להכיר בסיסים ואנשים חדשים כל כמה שנים. כל מי שנשואה לחייל בקבע יודעת את זה ומבינה שככה זה ודי."

אני מניח שאיש לא יופתע אם אספר לכם שלא אהבתי את ההשוואה שלי לאשת חייל בקבע שנגררת עם הילדים אחרי הבעל מחור אחד למשנהו, מקריבה את עצמה למען הקריירה שלו. רבנו קצת על הסיפור הזה ואני מצאתי את עצמי מעלה אפילו את הנימוק של הוריו שזקוקים לו בסביבה. "יש להורים שלי עוד ילדים חוץ ממני." זעף רוני, "עשר שנים אני מטפל בהם, מספיק. יש לי חיים משלי וקריירה משלי לקדם. אתה זה שטענת שאני לא יכול לעמוד לרשותם כל הזמן ושהגיע הזמן לשים את עצמי במקום הראשון."

כן, נכון. אני לימדתי אותו את זה, אז מה אני מתלונן כעת? "אני מבין הכל רוני." אמרתי, אבל אתה חייב להתחשב גם בי, גם לי יש חיים ועבודה ומשפחה, ויש את דני ואת הבית, אני לא יכול לזרוק הכל ולרוץ אחריך, ועוד לתל אביב שאני שונא."

"לא ציפיתי שתעשה את זה, אבל מה אם אני אשרת בתל אביב ואחזור הביתה רק בסופי שבוע? זה לא יהיה כל כך נורא, נכון?"

"לא יודע." אמרתי למרות שחשבתי שזה כן נוראי, שוב לישון לבד ולתהות מה הוא עושה שם בלילות כשאני לא לידו. זה בהחלט כן נורא. אחרי שסיימנו את השיחה כבר היה מאוחר למדי, ואחרי שיחה קצרה עם אלף שניסה לנחם אותי והציע חיבוק חם החלטתי ללכת לשטוף את חלונות המטבח כי לישון ידעתי שאני לא אצליח. התחלתי לפרק אותם כשניצן התפרץ למטבח ובלי להגיד מילה על הבלגן דילג מעל דלי המים המלוכלכים, פתח את הפריז'ר, הוציא משם בקבוק וודקה ולגם ממנו כאילו היה מים מינראליים. "הבן זונה הזה." אמר במרירות, "הבן זונה הבוגד והמסריח הזה."

"מי? אתה?" שאלתי מבולבל.

"לא, דביל. יובל, החבר המגעיל שלי, הבוגד המסריח הזה."

"מה הוא עשה?"

"בגד בי, המניאק." אמר ניצן בזעם מתודלק בוודקה קפואה ופרץ בבכי.

אחר כך גם ניצן יצא מחדר השינה, בוכה גם כן, וסיפר לי הכל. כמו כל טירון גם הוא אכל המון שמירות, ובשמירה אחת הוא ובחור נחמד אחד שהתיידד אתו עוד בתחילת הקורס התחילו לדבר על סקס ואחר כך גם לעשות ומפה לשם...

ופה המקום להסביר למי שלא יודע - כמעט כל השומרים מאוננים בשלב זה או אחר של השמירה בעיקר כשקר להם והם משועממים וחרמנים (ובחורים בגיל הזה תמיד חרמנים) וכשיש זוג של שומרים האוננות הופכת לפעילות חברתית. זה לא כזה סיפור גדול, הם צעירים, הם משועממים, הם חרמנים, דברים כאלו קרו בעבר ובטח יקרו גם בעתיד. לא שקרה משהו נוראי כל כך, סתם עשו זה לזה ביד ואולי התחבקו והתנשקו קצת, לא יותר מזה. "לא היה ממש סקס, זה היה סתם מן קטע לא חשוב כזה." הבטיח יובל והאדים ממבוכה, ושוב התנצל ובכה, והרגיש נורא לא נעים מהחבר שלו, הבן אלף שהשתרלל לאורך ולרוחב כשהוא היה בקורס, ועוד הייתה לו חוצפה להתרגז על השטות הקטנה שעשה יובל. לך תבין בני אדם. 

לא היום שלי

נדיר לראות את רוני שותק יותר משלוש שניות רצוף, אבל השבת הזו הוא היה שתקן ומתוח שלא כדרכו. בבוקר הוא יצא מהמיטה עוד לפני שקמתי - חצי לילה הסתובבתי בבית כמו רוח רפאים בגלל נדודי שינה ולכן הארכתי בשינה בבוקר - והכין לנו קפה ואפילו חתך סלט, הכל בשתיקה רועמת. "נו." שאל אחרי שגמרתי פיתה עם סלט והחמאתי לו על הטעם, "חשבת על זה?"

"על מה?"

"על העבודה החדשה שלי? על זה שאני אעבור לקריה?"

"מה יש לי לחשוב? זו לא ההחלטה שלי."

"אבל מה דעתך? אתה מסכים?"

"דעתי שאין לי זכות להסכים או לא להסכים."

"אולי תפסיק להיות פלצן כזה?" התפוצץ רוני בבת אחת. הוא התאפק כבר שלוש שעות וזה המון בשבילו. "פשוט תגיד מה אתה חושב."

"ברור שאתה צריך לעשות את זה, ותל אביב לא כל כך רחוקה מחיפה. אם דוד ודייב ממשיכים להיות חברים כשדייב עובד וחי בלונדון כבר מעל שנתיים אז גם אנחנו ... " חשד לא נעים עלה במוחי וגרם לי להשתתק בפתאומיות.

"מה גם אנחנו?"

"רוני, אתה רוצה שנמשיך יחד או שכל המעבר הזה הוא פשוט ניסיון אלגנטי להיפרד ממני בלי שאני ארגיש?"

"השתגעת. בוא הנה, אתה רוצה מכות?" הוא קופץ ממקומו ומזנק עלי. ההתגוששות הופכת לחיבוק וארוחת הבוקר נגמרת במיטה.

"אני אבוא הרבה הביתה ואני אהיה אתך כמעט כל סוף שבוע ו... הכל יהיה כמעט אותו דבר." הוא מבטיח אחר כך.

"ומה אומרים ההורים שלך?"

"טוב, זו קצת בעיה."

"הם מתנגדים."

"לא, הם לא יודעים."

"אני לא מאמין, עוד לא סיפרת להם?"

"חשבתי שעדיף שאני אתייעץ קודם אתך."

"אני מייעץ לך לספר להם ולעשות את זה מהר." הוא הלך אליהם לארוחת צהרים - הלך ברגל כי הם שומרים שבת - וחזר עם פרצוף נוגה. "נו, אז מה קורה? סיפרת?"

"כן, סיפרתי."

"והם מתנגדים? כועסים? פוחדים שתזניח אותם?"

"לא, מה פתאום? הם דווקא שמחים שקיבלתי קידום."

"ומי יטפל בהם, יעשה קניות, יסיע אותם וכל זה?"

"יש לי אחיות שגרות קרוב, יהיה בסדר."

"בטח שיהיה בסדר." אני מחבק אותו, "מוכרח להיות. אז אם הכל טוב למה אתה עושה פרצוף?" הוא מושך כתפיים, מתעסק עם הקפה, חותך עוגה. גבו מופנה אלי ואני קורא בו עלבון וכאב ובושה, כמו תמיד אחרי שהוריו מביעים את דעתם בגלוי על צורת החיים שלו. "מה הם אמרו רוני?"

"לא חשוב."

"בכל זאת."

"עזוב, זה לא משנה."

"הם שמחו שאתה עובר לגור רחוק ממני? אמרו שהם מקווים שאנחנו ניפרד ושתמצא איזה בחורה נחמדה?"

"משהו כזה."

"אם הם היו יודעים מה באמת קורה בתל אביב ..."

"מאיפה שהם ידעו דבר כזה? הם ... הם לא מבינים בזה כלום, די." ברור שהוא לא רוצה לדבר על זה, אבל אני לא מסוגל להתאפק, גם לי יש ספקות, גם לי יש רעיונות ודעות ואני חייב להביע אותן.

"הם צודקים רוני, גם אני מקווה שתפגוש בחורה נחמדה ותתחתן אתה, או, אם באמת החלטת שאתה לא ביסקסואל אלא הומו, שתפגוש מישהו נחמד ש..."

"מספיק עם זה מנחם." עכשיו הוא מתרתח ברצינות, אוחז בספל הקפה כאילו הוא שוקל להשליך אותו על הרצפה. עיניו יורות ברקי זעם וכתמי סומק מכתימים את עצמות לחייו ובכל זאת הוא מצליח להתאפק והספל נשאר שלם. הפעם אני זה שלא יכול להתאפק ולהפסיק עם זה. רק לפני כמה דקות פירטתי במכתב לחבר איזה תופעות לוואי יש באמת לתרופות שאני לוקח ובבת אחת קלטתי איזו מעמסה זו לחיות עם בן אדם כמוני שסובל מסיוטים בגלל הסטוקרין, ולא מצליח לגמור אף ארוחה בגלל הבחילות וכל הזמן נאבק לא לרדת יותר מידי במשקל. ואם לא די בכך יש לי מידי פעם התקפי שלשול, משטר תרופות שצריך לשמור בקפדנות נאצית, בדיקות דם שצריך לעשות כל שלושה חודשים, ומה עם הקונדום המאוס הזה שצריך להקפיד עליו כל הזמן? והפחדים? והמתח? וחוסר האפשרות להיות ספונטאני וחסר דאגה? איזה מין חיים אלו לבחור צעיר וסקסי שיש לו די אנרגיות לזלול את כל מנעמי החיים שמציעה תל אביב לצעירים ובמקום זה הוא תקוע איתי?

"אני חושב שאם תעבור לתל אביב אנחנו צריכים לעבור ליחסים פתוחים." אני אומר ומרים יד כדי לעצור את מחאתו, "אני יודע מה אתה חושב, אבל תראה שעוד תודה לי בהמשך."

"אני אודה לך?" הוא זועם, "זה מה שאתה חושב? שאני אודה לך שאתה מעיף אותי?"

"זה לטובתך רוני ואני לא מעיף אותך אני..."

"אתה אידיוט. מזלך שאתה בחור יפה מנחם כי אתה ממש נעל." הוא מודיע לי ומביט בזעם בספל שבידו - אחד מספלי החתולים שקנה לי בשנה שעברה כפיצוי על ששבר ספל בהתקפת זעם - ומניח אותו בעדינות רבה על השיש. "אני לא רוצה לשמוע יותר אף מילה על יחסים פתוחים ואם אתה חושב שבגלל שאני אהיה פחות בבית תהיה לך הזדמנות להיפגש עם כל המעריצים שלך מהאינטרנט תשכח מזה."

"איזה מעריצים, טמבל אחד. וחוץ מזה גם לך יהיו הזדמנויות, עוד אין לך מושג מה קורה בתל אביב וכמה פיתויים יהיו לך שם."

"אני עובר לתל אביב בשביל לעבוד, לא בשביל לבלות." הוא אומר בקוצר רוח, "ואני מבקש ממך לא לעשות סיפור מדבר טיפשי כזה. אם נשארנו יחד אחרי שהייתי שלושה חודשים בחו"ל נחזיק מעמד גם אחרי כמה חודשים בתל אביב." שנינו מותשים מהמריבה על דברים שעוד לא קרו. ברגע שהרדיו בבית השכנים מודיע על חדשות השעה חמש אנחנו מפסיקים להתווכח ופשוט מניחים לנושא.

"בוא." הוא אומר בקול רך ונותן לי יד, "כבר אחרי חמש, בוא נלך לראות את בנות גילמור." אנחנו מתכרבלים מול הטלוויזיה. אני מסתכל, צוחק ונהנה מחילופי הדברים השנונים בין הגיבורים. הוא קורא בעיתון, מציץ מידי פעם ומעיר הערות ציניות על התפתחות העלילה שנראית לו אווילית להפליא.

"בן אדם שמזלזל ככה בבנות גילמור הוא כנראה באמת ביסקסואל, ואולי אפילו נוטה להיות סטרייט." אני עוקץ אותו בהפסקת הפרסומות.

"אבל אני אוהב את האירוויזיון." הוא מתווכח.

"כי יש שם נשים יפות עם מחשופים."

"שסביבן מקפצים רקדנים סקסיים."

"רוני, באמת התכוונתי למה שאמרתי ואני באמת מקווה ש..."

"סתום כבר. תסתכל על החברים המכוערים של רורי החנונית, אפילו הגוזלן הזה שסוף סוף התחיל לשכב עם אימא שלה יותר סקסי מהם."

"יותר סקסי ממני?" אני מתבדח, ובחסות הפיקה שמכסה אותנו מכניס יד למכנסים הקצרים שלו, מלטף אותו לאט, נהנה להרגיש איך הוא מגיב מיד למגע ידי.

"אף אחד לא יותר סקסי ממך." הוא אומר באבירות, משחיל יד למכנסי ומחזיר לי מידה כנגד מידה.

"אל תדבר שטויות."

"אני לא מדבר שטויות, אתה יפה וסקסי ומתוק ו..."

"כן, כן, וטיפש כמו נעל. חנפן אחד. מילא שאתה קורא לי סקסי, אבל יפה? מיד כשבנות גילמור יגמרו אני אגיב תגובה ציונית הולמת לעלבונות האלו." רוני מגשש אחרי השלט של הווידאו, מדליק אותו, לוחץ על הקלטה, מכבה את הטלוויזיה ודורש שהתגובה תגיע מיד ועכשיו, ובלי עיכובים מיותרים.