יום שבת, 30 בדצמבר 2017

70. כך חולפת תהילת עולם

אתה לא תגיד לי

בבוקר דני מסרב לקחת ריטלין. מאז שהוא התחיל כיתה ח' הוא מתעקש שהוא לא צריך וזה בסדר גם ככה. אימא שלו יוצאת מדעתה וגוררת אותו אלי כדי שאדבר איתו.

"קח ריטלין דני, הרופא אמר שאתה צריך. אין לי חשק שוב ללכת לבית הספר לדבר עם המורה שלך."

"מה, אתם רוצים לסמם אותי?" הוא צועק בזעם, "אני לא צריך את הסמים האלו!"

זה לא סם, זו תרופה."

"לא רוצה ואתה לא תגיד לי!"

ולא לקח.

 

תאכל קרח

בצהרים, כמה דקות אחרי שמביאים את החמגשיות וכולם בבית המלאכה נעשים רעבים נורא הבוס מודיע שלא יושבים לאכול עד שגומרים את כל הריתוכים.

"אבל האוכל יתקרר." מוחה בלחש אדי השמן שאוהב את האוכל שלו חם וטעים.

"ההוא, מה אכפת לו זה!" אומר ההודי בזעם כבוש, "מצידו שתאכל קרח."

 

יהודי מידי

אני הולך לבקר את בוריס ומוצא אותו מול מחשב מפורק, מקלל בזעם כי פתאום נעלמו לו המשקפיים. מסתכל סביב ומגלה שכרגיל הוא שם אותם על אדן החלון כשענה לטלפון ושכח. אני נותן לו את המשקפיים, יושב ומביט איך הידיים הגדולות והמגושמות שלו מטפלות כל כך בעדינות בחלקים הקטנים של המחשב ומתגעגע אליו בשקט.

"איפה הג'ינג'י?" אני שואל.

"הלך להסתובב בקריון עם החברים הקטינים שלו."

אני מסתכל מסביב. לא משהו, האמת, די הפוך ומבולגן. "דניס מזניח אותך בוריס, אני הייתי מטפל בך יפה יותר."

הוא צוחק. "די עם זה דוצ'ינקה, תוותר כבר. אני ואתה, זה אף פעם לא היה עובד כמו שצריך."

"למה? תמיד אתה אומר את זה, אבל לא מסביר. למה?"

"כי אתה פשוט יותר מידי." הוא נאנח, מוריד את המשקפים ושוב שם אותם על אדן החלון. "מהרגע שראיתי אותך ידעתי שאתה יותר מידי בשבילי."

"יותר מידי מה?"

"יותר מידי גבוה, יותר מידי יפה, יותר מידי יהודי."

"יותר מידי יהודי? מה זה יותר מידי יהודי לעזאזל?"

"לא שותה, שואל יותר מידי שאלות, קורא יותר מידי ספרים, סקרן מידי. הכל יותר מידי." הוא רוכן אלי, נותן לי את אחת הנשיקות החזקות והמחוספסות שלו שאני אוהב ואומר לי ללכת הביתה ולעשות משהו מועיל.

"מה למשל?"

"לכתוב את האמת לשם שינוי."

"האמת, מי יודע מה האמת? לאמת פנים רבות."

"אתה רואה, לזה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר שאתה יהודי מידי."

***

עוד בשבוע שעבר הודיעו לי שהשבוע אני אעבוד כל יום עד ארבע על הדסקיות הארורות ההן שמיררו את חיי בחורף שעבר.

שונא אותן! גם אם הפעם הן דקות יותר וקלות יותר לסימון בכל זאת אני שונא אותן!

אני מסמן אותן בטכניפור - מכשיר רעשני ומרגיז שדופק נקודות על מתכת וככה מסתמן המספר. הטכניפור נראה, כפי שסיפרתי פעם, כמו מין זיווג מהגיהינום בין מכונת תפירה למחשב וגם נשמע ככה.

יש לי ששת אלפים דסקיות לסמן ואני מצליח בשעה - בתנאי שאני לא זז מהכיסא לרגע - לסמן בערך מאה ומשהו. הבעיה היא שזו עבודה כל כך משעממת עד שאני לא יכול לשבת רצוף בלי לזוז שעה שלמה. אני חייב לקום כל כמה דקות, לזוז, לשטוף פנים או להתמתח אחרת אני פשוט נרדם מול המכשיר. זו תופעה מדהימה - אני מצליח לנקר למרות שהחדר מואר טוב והמכונה רועשת ובבית המלאכה לידי מרתכים ומרעישים נורא.

הייתי אמור לעבוד בחדר הלייזר החדשדש שלנו וליהנות לפחות מהריחוק מבית המלאכה המסריח, אבל הבן אדם שמדביק את הלינוליאום טרם סיים ולכן תקעו אותי ממש באמצע חדר הלייזר הישן (שהוא בעצם מעין פינה בבית המלאכה) וזה לא נוח ברמות, ואם לא די בכך אז הטורקי נכנס אלי כל כמה דקות לבלבל את השכל. הוא לא שולט בזה הוא פשוט חייב להידבק אלי ובדרך כלל אני די סובלני אליו, אבל לצערי לאחרונה הוא הפסיק סופית להתקלח והוא מסריח שזה פחד. היום הוא נכנס וסיפר לי שהבוקר הוא היה אחות.

"מה?" חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל שמעתי מצוין. הוא סיפר די בגאווה שהוא שיחק בלהיות אחות של אימא שלו (שהיא בת תשעים ומשהו, הוא בן חמישים בערך) והכניס לה נר, אתם יודעים איפה.

מה אומר ומה אדבר? הביטוי יותר מידי אינפורמציה פשוט נולד לרגע הזה.

התחלתי לעבוד רק בצהרים כי היו עיכובים בסידור התוכנה של הדסקיות מה שעצבן את הסגן ששוב צעק עלי. לא שנעלבתי ממנו - כבר עברתי את השלב הזה ביחסינו המוזרים - אבל לא יכולתי שלא לשים לב שלכולם יש לו סבלנות, רק אלי לא.

אני מעין שק חבטות נפשי שלו, אולי בגלל שהשאר הן בנות?

למרות שאכלתי פלאפל ושתיתי מיץ וקינחתי בטילון בכל זאת המשכתי לנקר בעוז. בסוף נשברתי ולקראת שלוש אחרי הצהרים ביקשתי שמישהי תחליף אותי, אבל כולן סירבו למרות שהיה להן פנאי. אחת טוענת שאין לה די כוח להחזיק את הדסקית - טוב היא באמת קטנטונת כזו - והשנייה מתלוננת שהיא פוחדת שהמחט של הטכניפור תפגע לה באצבעות. נתקעתי שם עד ארבע וחזרתי הביתה עם גב תפוס.

אולי הייתי כזה עייף כי גם בשבת עבדתי עם הדבוראי. ארזנו חלות דבש לכבוד פסטיבל הדבש שיהיה בסוף השבוע הבא, לפחות ליקקתי המון דבש ותודה לאל הפעם לא נעקצתי.

אני חושב שאפרוש לישון מוקדם כדי שיהיה לי מחר כוח להמשיך להתמודד עם העבודה. הלוואי ויעבירו אותי סוף סוף לחדר החדש.

***

מאחר ובבית לא קורה דבר חדש - חוץ מזה שרוני כל הזמן מכנה אותי בטלפון חמוד ומתחנף אלי בצורה חשודה מאוד, וסיסי שטען בלהט שהוא לא מסתדר בשום פנים ואופן עם ליאור עבר פחות או יותר לגור אצלו - אני אספר פה על היום שלי בעבודה.

ראשית אני צריך להזכיר לכם מי זה זמבורה. הוא הבן של בעל הבית של הנגרייה הצמודה אלינו. בחור ערבי נוצרי בן שלושים פלוס, רווק, גדל מידות, רחב כתפיים וכביר כוח, בעל חיוך ילדותי נבוך קצת ותלתלים שחורים גם על ראשו וגם על חזהו.

איך אני יודע? כי אני פוגש אותו כל בוקר כשאני מחנה את הרכב שלי מאחורי הנגרייה והוא תמיד בלי חולצה, ובדרך כלל רק במכנסי התעמלות קטנטנים ביותר, אבל יש לו שרשר זהב עבה על צווארו החסון וצמיד זהב תואם אל פרק ידו.

הוא מחייך אלי, אני אליו, אנחנו מחליפים ברכות בוקר טוב ומה נשמע, הוא מזמין אותי לשתות קפה בנגרייה, אני אומר שאני לא יכול כי כבר כמעט שמונה ואני צריך לחתום שעון, ואחר כך אני רץ לחתום את השעון ומתחיל לעבוד וזמבורה פורח מראשי עד למחרת בבוקר.

היום הוא עמד ליד הפח הענקי של הנגרייה - מין צפרדע מתכת גדול - לבוש רק במכנסים קצרים והעמיס לתוך הפח חתיכות דיקט. שאלתי את עצמי מה פתאום הוא עובד בעבודה כזו כשהוא חצי ערום וענוד בתכשיטים, ופתאום נזכרתי שוב בסיפור של ההודי על איך הוא ביקר בפאב באמריקה – זמבורה, לא ההודי - ופגש בחורה שלקחה אותו אליה לחדר ואז התברר שהיא בכלל גבר לבוש שמלה, ושוב התפלאתי איך זה שזמבורה, גבר מגודל וחסון שכמותו, עדיין לא נשוי, אבל השעון כבר התקרב לשעה שמונה והייתי צריך לרוץ.

רק אחרי שהחתמתי את הכרטיס עלה בדעתי שזה לא מקרי שבשבועות האחרונים אני פוגש אותו בקביעות כל בוקר כשאני מחנה את רכבי, ובדרך כלל גם אחרי הצהרים כשאני הולך הביתה.

 נכנסתי ללייזר שופע מרץ ורעננות וראיתי בעצב שהעגלה עם הטכניפור עדיין עומדת באמצע החדר והכל ערוך ומוכן לפקודתי בדיוק באותו מצב כמו אתמול.

בעודי מגשש אחרי העט שלי על המדף מעל ראשו של הסגן נגעתי בכתפו והפתק שהוא אחז בידו נפל על הרצפה. הוא התמלא חמת זעם, וכששאלתי בתמימות אם גם היום אני עובד כאן הוא צעק עלי שכן, ושאני אפסיק לנדנד לו, ושאין לו סבלנות אלי ואל האנרגיות החיוביות שלי.

כאילו, מה הקטע? כשאני בא מדוכא ועצוב הוא מתנפל עלי שאני תמיד חמוץ וחולה, וכשאני בא במצב רוח טוב זה גם לא בסדר? ומאיפה הוא הביא את הסיפור הזה של אנרגיות חיוביות?

שתקתי, כמו שאני עושה תמיד כשהוא גועלי כלפי, אבל למרבה המבוכה הייתה בחדר גם לילי שעובדת איתנו מידי פעם והיא, בחורה צעירה ומתוקה ביותר, ליטפה באהדה את כתפי כדי לנחם אותי. אני יודע שכוונתה הייתה לטובה ושהיא רצתה לעודד אותי, אבל הליטוף הזה היה באופן כלשהו גרוע יותר מהגערה הנבזית של הסגן.

ככה התחיל עוד יום עבודה מאוס ומדכא כשאני תקוע עם הטכניפור בפתח חדר הלייזר וסובל מהרדיו הצעקני של ההודי, מהרעש והסירחון של הריתוכים, ומה שנורא מכל-  מהטורקי שכמובן התחיל להתרוצץ סביבי ברגע שהסגן הסתלק משם.

ממנו הוא פוחד כי הסגן צועק עליו בלי רחמים שיפסיק לעשן ושיצא מפה ושאין לו מה לחפש אצלנו, מה שבעצם נכון.

הוא עדיין לא התרחץ ופשוט התקשיתי לנשום לידו, אבל לפחות הוא לא סיפר לי שום דבר על אימא שלו אלא אימץ את מוחו וסיפר לי בדיחה, די גסה האמת, אבל מצחיקה למדי. צחקתי קצת והוא היה כל כך שבע רצון עד שרכן ונתן לי נשיקה על הכתף. מזל שהייתי לבוש.

יש לו איזה סוג של אובססיה כלפי ואין הרבה מה לעשות בנדון כי הוא מעין קרוב של בעל הבית שמחזיק אותו אצלו פחות או יותר מתוך רחמים או חשש מאשתו, או משהו. כל מה שאני יכול לעשות זה לנשום בזהירות כשהוא מתקרב אלי ולהחליף בגדים רק בשירותים אחרי שבדקתי היטב שהם נעולים.

מובן שכל היום אחר כך הסגן ניסה להיות חביב כלפי ולהתנהג באדיבות יתר, אבל היום הייתי באמת כעוס ופגוע ועניתי לו בקרירות רבה. כמו להכעיס דווקא היום בעל הבית לא היה והייתי צריך להעביר לסגן הודעות ולדבר איתו כל הזמן, דבר שעשיתי בנימוס מופלג כדי שהוא ידע שאני כועס עליו.

לקראת סוף היום הוא בא במיוחד לשאול אותי אם קשה לי ואם אני עייף ואם אני רוצה ללכת הביתה? התשובה על כל השאלות הללו הייתה כן, אבל עניתי לו בהדרת כבוד שאני רוצה לסיים קודם לסמן אלף דסקיות ורק אז ללכת ואני עדיין רק בתשע מאות ומשהו.

למרבה זוועתי הוא ליטף את כתפי במעין התנצלות ואמר שאולי לילי תוכל להחליף אותי ויצא משאיר אותי נדהם לגמרי. (כאילו, מה נגמר אתכם בני אדם? מה כולם מלטפים אותי היום? אולי תשימו סביבי גדר ותתלו שלט - פינת הליטוף של חמי!)

הסגן חזר חיש מהר עם לילי וביקש ממנה שתחליף אותי בעבודה. לילי קצת פחדה מהטכניפור וחרדה לגורל הפרנץ' מניקור שלה, אבל בסוף הצליחה ללמוד ולבצע את המשימה הלא מסובכת של סימון הדסקיות, ובעוד אני עומד לצידה לחזק את רוחה ולתמוך בה במקרה של תקלה, (זה היה הרעיון שלה - אל תעזוב אותי, אני פוחדת, תישאר לשמור עלי חמי), היא סיפרה לי סיפור מצחיק - אבא שלה התקשר לפני דקות מספר ואמר שיש לו משהו נוראי לספר לה. לילי נתמלאה דאגה וחרדה והאיצה בו למהר ולספר, ואבא שלה אמר ברוב דרמטיות שלאחותה הקטנה (בת עשרים שרק עכשיו השתחררה מהצבא ועדיין גרה אצל ההורים) הגיע בחור אחד שנכנס לחדר שלה אתמול בערב ויצא משם רק היום בצהרים!

"נו ו..." תהתה לילי.

"נו, אז כלום. הבחור היה אצלה כל הלילה ויצא רק בצהרים."

"כן, הבנתי, אבל מה קרה?"

"לא קרה כלום חוץ מזה שהוא ישן אצלה! זה לא מספיק?"

"מי הבחור הזה? מה שמו?"

האבא אומר את שמו של הבחור ולילי צוחקת ומספרת לו שהיא מכירה אותו, "תירגע אבא, הבחור הומו."

"זה מה שאת חושבת!" מתקצף האב המודאג - עולה מרוסיה כמובן, אלא מה? – "אני מכיר את הבחורים האלו! מספרים שהם הומואים כדי שיוכלו לישון אצל בנות, שקרנים כולם!"

אחרי שגמרתי לצחוק שאלתי מה אימא שלה אומרת על הסיפור.

"אימא אומרת שאבא משוגע ושאחותי צריכה למצוא עבודה ולשכור לעצמה דירה.

היום עבדתי עד ארבע שאצלי זה נחשב מאוחר. אני מתחיל יחסית מוקדם ועובד קשה. עד ארבע הייתי גמור מעייפות.

ובכל זאת היה יום די נחמד למרות ששוב היו דסקיות ובנוסף היו גם תוויות ובבוקר היה שוב זמבורה חצי ערום, והטורקי, מסריח כרגיל, המשיך להסתובב סביבי, והיה גם ההודי שמשום מה הלך אחרי ושאל כל הזמן למה? למה? במין פיזום אידיוטי כזה.

הוא טוען שלמד את זה מהרומני. חשבתי שהרומני עוד נורמאלי יחסית, אולי זה החום ששיגע אותו?

ובכל זאת היה לי היום מצב רוח טוב. הסתיו הפריח משבים נעימים של רוח קרירה ולחה שהגיעו אפילו לבית המלאכה המפויח שלנו, וכשיצאתי מהעבודה היו בגלי צה"ל שירים של רחל שאת רובם ביצעה חווה המלכה, ובאתר הבניה שאני עובר על פניו כל יום בדרך הביתה הסתובבו הפועלים הרומנים עם חצי גוף חשוף וסחבו פיגומים, והבחור שאני תמיד נהנה להביט בו עמד על המדרכה וחייך.

חייכתי אליו חזרה והרגשתי טוב למרות שהבוקר רוני שוב ברח מהמיטה לפני שהתעוררתי, וכשניסיתי להחזיר אותו חזרה הוא אמר בקוצר רוח שאין לנו זמן עכשיו כי מאוחר, והוסיף שהלילה הוא שוב לא ישן בבית.

כן, אני יודע שזה לא נחשב ושהוא אוהב אותי ודואג לי ומוכן לעשות הכל למעני, אבל אנחנו כבר במחצית חודש אלול - חודש הסליחות והרחמים - וכמו לפני שנה זה שוב קורה - הוא הולך ונשמט ממני אל בית הוריו, אל התפילות, התחנונים, מירוק הנשמה לקראת יום כיפור הגדול והנורא, חומק שוב אל חייו הקודמים, מנסה לחזור אולי בתשובה ואולי אל גן העדן האבוד של ילדותו לפני שידע אותי.

חלק ממני מקווה שאולי הפעם הוא יצליח, שהתפילות שלו יענו והוא שוב ימצא את השלווה והביטחון והשלמות הנפשית שאיבד מאז שפגש בי.

מה אני אעשה אם זה יקרה?

לא יודע. אולי אלך לחפש תשובה שמתאימה לאפיקורס הספקן שאני ואולי סתם אלך כי הגיע הזמן. 

***

קמתי עם יד ימין כואבת ונפוחה בעיקר בבסיס האגודל. לאחרונה אני עובד קשה גם בבית המלאכה וגם בעזרה לדבוראי שמתכונן לפסטיבל הדבש בסוף השבוע.

וחוץ מזה יש גם המחשב... יד ימין התמרדה. למרבה הצער הייתי טיפש ושיתפתי את הסגן. סיפרתי על פסטיבל הדבש ועל העבודה שאני עושה אחרי הצהרים, ואמרתי שזה קשה ואני עייף. כמובן שהוא, בהיות הטיפוס שהוא, מיד ניצל את זה והתחיל להציק לי שאני איטי מידי מול הטכניפור ואני עושה יותר מידי הפסקות לקום ולהתמתח, והודיע לי שבלי שום קשר למה שאני עושה בזמני הפנוי עלי לבוא לעבודה ערני ובכושר מלא. איזה דביל הוא שמצליח לדכא כל רצון לעבודה אצל הכפופים לו, ואיזה אידיוט אני שלא לומד מהניסיון ומנסה להתנהג איתו כאילו הוא חבר.

בקיצור, יום מדכא ורגיל לגמרי. קרן האור היחידה הייתה לילי המתוקה שהחליפה אותי בכל הזדמנות שיכלה בטכניפור ובתמורה עשיתי אני את העבודות שהיא קיבלה.

הדבקתי תוויות בשצף קצף - קלי קלות בשבילי, מלאכה איטית ומתסכלת בשבילה - ופרקתי חומרים שקיבלנו מחו"ל.

הם מגיעים ארוזים בתוך חומר סופג דמוי פתיתים אבקתיים שנכנסים מתחת לציפורניים ולשערות וגורמים לעיטושים נוראיים – ממש לא נחמד.

בסוף היום הטכניפור שבת ממלאכתו בגלל תקלה ושנינו עבדנו בפתיחת אריזות, היא עם כפפות כדי להגן על הציפורניים ואני סתם ככה עם הידיים החשופות מרגיש איך כל הגוף שלי מתכסה לאט לאט באבקה הארורה הזו. ואז היא הלכה לשירותים וחזרה מהר עם הנייד שלה שנטף מים.

"הוא נפל לי לאסלה." היא אמרה בעצב והתחילה לפרק אותו וליבש את חלקיו באקדח האוויר שלנו.

ניסיתי להראות השתתפות ולא לצחוק, אבל היה לי קשה מאוד. "הוא נפל אחרי שעשית פיפי או לפני?" לא התאפקתי לשאול.

היא חייכה ואמרה שלמרבה המזל הוא נפל לפני שהיא השתינה, ולא, היא לא זוכרת אם יש לה ביטוח. מהיום אני אקפיד ללכת לבית שימוש בלי הנייד.

כשחזרתי הביתה ושמתי את הבגדים בכביסה גיליתי שהג'ינס שלי שפעם היו הג'ינס הטובים והחתיכיים שלי וירדו לדרגת בגדי עבודה, ירדו עוד דרגה והפכו למסננת. הם כל כך שחוקים וקרועים עכשיו שבאמת כבר אין טעם אפילו לכבס אותם, ואני עוד זוכר מתי קניתי אותם וכמה נהניתי ללבוש אותם ולקבל מחמאות. כך חולפת תהילת עולם. 

עד החגים

לילי ואני נעשינו חברים טובים. שנינו סובלים חרש ממצבי רוח והעצבים של הסגן ויחד כרתנו ברית חשאית לעודד זה את זה כשהוא נעשה רשע. אנחנו מחייכים אחד אל השני כשהוא שוב פוצח באחד מהנאומים המרגיזים שלו, מנסה להיות יותר בוס מהבוס שגם לו לא חסר כלום בתחום הטפות המוסר והנאומים. אליה הוא נחמד יותר כי היא חדשה אצלנו וכי היא בחורה וכמו כל הסטרייטים הוא בעיקרון נחמד יותר לנשים, אבל היא נעלבת בשבילי (ככה היא אמרה לי פעם) וכשהוא מתנפל עלי בזעף היא מחייכת אלי בעידוד מאחורי גבו ומלטפת את כתפי.

היא לא מכירה אותנו מספיק זמן ולא מסוגלת עדיין לעמוד על הדקויות ביחסים שלי עם הסגן. מצד אחד הוא רותח וכועס עלי בגלל הערה תמימה זו או אחרת ואחר כך מתחרט ומנסה להיות נחמד, שואל על העבודה שלי עם הדבוראי, ועל סוגי דבש, ואפילו על דעתי בקשר להסתבכות של קצב.

אני עונה לו בקצרה ובנימוס והוא מבין שעדיין אני כועס על אתמול ומנסה שוב לגלות עניין ולהיות ידידותי ושואל בחיוך איך קרה שאני מדביק תוויות גם בעבודה הצדדית שלי?

שאלה טובה. גם אני שואל את עצמי את אותה השאלה.

אחר כך הוא הולך ולילי אומרת שהוא מנסה לגרום לכל אחד להרגיש טיפש וחסר תועלת, זו השיטה שלו ושלא אקח ללב, ושוב מלטפת את זרועי ומחייכת אלי. כבר יומיים שהיא באה בחולצות הדוקות מאוד וחושפות מותן ובטן, ופתאום יש לה שפתון ורוד מבריק וגוונים חדשים בשערות.

אני צריך לברר בדחיפות אם הבנות בגרפיקה כבר סיפרו לה עלי שלא יהיו שוב פדיחות.

בשעה אחת הפסקת חשמל ואי אפשר להמשיך לעבוד. הסגן התייעץ עם הבוס והוחלט לשחרר אותי הביתה. במקום לנסוע הביתה נכנסתי למתחם ביג לחפש לי ג'ינס. בדרך כלל אני הולך עם רוני לצב האופנה או לפוקס ומוצא שם מיד משהו פשוט ונוח, אבל בלעדיו אני די אובד עצות.

בפוקס לא היה כלום חוץ מבנות צרחניות ובגדים מוזרים וצבעוניים מידי, ובצב האופנה הייתה מוזיקה איומה שטשטשה את מוחי ומוכרת לעסה לי מסטיק ישר לאוזן. ברחתי החוצה והתקשרתי אליו מבואס. "אני צריך אותך, אני לא יכול לקנות בגדים בלעדיך ואני לא ישן טוב כשאתה לא איתי. מתי תחזור?"

"אבל מנחם, מאמי, דיברנו על זה והסברתי לך. אמרת שאתה מבין שעד החגים..."

"אני לא מבין כלום! אי אפשר ככה! אני רעב והמקרר ריק ואני לא מוצא את המכונית שלי!"

"מה? מה זאת אומרת לא מוצא אותה?"

"החניתי אותה והיא נעלמה, בטח גנבו אותה."

"שטויות, מי יגנוב טרנטה כזאת? תחפש טוב ומיד תמצא. נו, די, תפסיק להיות כזה."

הוא צדק כמובן, שנייה אחר כך מצאתי את המכונית ונרגעתי, הבטחתי לו לעשות קניות בדרך הביתה ולהפסיק להיות כזה.

***

עוצר בסופר, נהנה שוב ממראהו של בעל הבית - בחור גדול, כהה וחייכן - מפטפט קצת עם טניה, הקופאית החביבה עלי, ומחסל שני אגוזי עוד לפני שאני מוריד את המצרכים מהרכב. פתאום חזר לי התיאבון ואני רעב כל הזמן, פתאום אין לי בחילה מעיקה.

כמה חיכיתי שזה יקרה סוף סוף, שאוכל לאכול ולהשמין, וכמו כולם לדאוג שאני מגדל כרס, אבל לצערי יש מה שמקלקל את שמחתי, הפעם קוראים לתופעת הלוואי הזו כאבי שרירים.

כואב לי בכל מקום - פעם ברגליים, פעם בידיים, פעם סתם ככה, כואב.

פזי - המומחה שלי לענייני תופעות לוואי - אומר שזה לא נורא ושאקח נורופון. הקפסולות ג'ל האדומות מצוינות ויש גם פורטה אם הרגיל לא עוזר. אני חי על הדברים האלו כבר כמה ימים ופזי מרגיע אותי שזה יעבור תוך כמה שבועות. אני מקווה שגם הדבר השני יעבור תוך כמה שבועות כי אם לא... עדיף לא לחשוב מה יהיה.

הרופא הזהיר אותי שזה עלול לקרות, ולמרות שזו תופעה נדירה היא קיימת, ואמר שבמקרים חמורים במיוחד מאשפזים את הבן אדם כדי להגן עליו. אני לא יודע אם אני מקרה חמור, קשה לי לשפוט, אבל בזמן האחרון אני חושב כל הזמן על מוות, בעיקר על המוות שלי, בעיקר על איך אני נפטר בשלווה מכל הצרות והטרדות והולך לשכב עם אבותיי, אם הם יסכימו לקבל אליהם אחד כמוני.

קוראים לזה מחשבות אובדניות. זאת מעין מחלה או תופעת לוואי או משהו, וזה מעיק מאוד. אני יודע שזה לא באמת אני, זה ממש ממש לא אני, אבל הנה זה פה, וזה מתגנב ותופס אותי כל פעם מחדש, בעיקר כשאני לבד, די הרבה לאחרונה לצערי בגלל אלול וכל הבלגנים האלו.

מסתבר שאלוהים צריך את רוני איתו ומצידו שאני אסתדר לי לבד עם האובדניות הכימית שלי. זוכרים את הבחור הצעיר שחטף אקדח ממאבטח וירה בעצמו? כשסיפרו על זה ברדיו כולם הזדעזעו ואמרו כמה נורא!

גם אני אמרתי ככה, אבל בשקט בלב חשבתי - בואנ'ה, זה רעיון, וכשאני נוסע לי בדרך הביתה ועובר על הגשר הצר הזה שמתחבר לכביש הראשי אני חושב, ומה אם אני אטה את ההגה טיפה ימינה ואפול למטה? מקסימום ישבר המעקה, אולי אפילו ירחיבו סוף סוף את הגשר, שאני לא אלך סתם בלי להביא תועלת.

וכשאני מכין לי ארוחת ערב הגונה כמו שצריך באמת עם חביתה וטוסטים וירקות, אני שואל את עצמי בשקט מה יקרה אם אני לא אסגור את הגז אלא אשאיר אותו פתוח ואכבה את האש בלבד, ומחר כשאני אדליק אש יהיה אחלה פיצוץ ו... יחשבו שזו הייתה תאונה מצערת ובכסף של הביטוח אפשר יהיה לשפץ יפה מאוד את המטבח ו... לא, זה מסוכן מידי ואני עלול רק להיפצע ולהישאר נכה, הכי טוב לקחת את האקדח הישן של אבא שהוא שומר בכספת - הוא בטח לא שינה את הקומבינציה - צריך להכניס אותו לפה ולכוון בזווית של 45 מעלות למעלה, ככה המוח מתרסק ואין יותר מידי דם, ואם שמים כרית על הראש ועושים את זה בשכיבה... אולי כדאי על הרצפה כדי לא להרוס את המזרון...

קפצתי להורים אחרי הצהרים עם המפתחות שלהם והספרים שאימא השאילה לי, ולא התפלאתי לראות שהרכב שלהם לא נמצא. בימי חמישי אחרי הצהרים הם תמיד נוסעים לבקר את סבתא. פתחתי את הדלת והלכתי לחדר העבודה של אבא שהיה פעם מרפסת. הכספת נמצאת שם מאחורי ה... ואז אבא הופיע פתאום, מנומנם קצת ונורא שמח לראות אותי.

הם לא נסעו היום לסבתא, הוא הרגיש מקורר ונשאר בבית ואימא בקניות, עוד מעט היא תגיע ויופי שבאתי לבקר, לא רואים אותי לאחרונה, אני נראה ממש מצוין, עליתי קצת במשקל. מה דעתי על קפה ועוגה עד שאימא תגיע ואז נאכל כמו בני אדם? והנה התמונות החדשות של הקטנה של סמי, תראה איזה מתוקה? דומה לך כשהיית בגילה. נו, טוב מילא, אולי בפעם אחרת. 

כמה חבל שאי אפשר לצאת מהארון פעם אחת ודי. הייתי רוצה להיות כמו עברי לידר שנתן ראיון בעיתון והודיע לכל העולם ואשתו שהוא הומו, וכיום אין אף אחד בארץ שלא יודע שהוא הומו. אפילו אבא שלי הפנים את העובדה הזו (יום אחד אני אצטרך לגלות לו גם על יהודה פוליקר, אבל עדיין לא מצאתי את ההזדמנות המתאימה), למרבה הצער אנחנו, בני התמותה הפשוטים שאף אחד לא יטרח לראיין, צריכים לצאת מהארון שוב ושוב ושוב...

אם אתה אוחצ'ה מוקצנת אז זה פחות בעיה - למרות שתתפלאו כמה סתומים יכולים בני אדם להיות לפעמים - אבל אחד כמוני, סתם בן אדם עם רגלים שעירות וסנדלים תנכיות... גם כשאני אומר שאני הומו אנשים חושבים שאני מתלוצץ.

בדרך כלל לא דחוף לי שכל אחד שמכיר אותי ידע מה אני מעדיף במיטה, אבל לפעמים חייבים לספר או שמגיעים לקטעים נורא מביכים. אני מתכוון לקולגית שלי - לילי הנחמדת - העזר כנגדי בעבודת הלייזר. אני לא יודע איך הייתי צולח בלעדיה את הדסקיות ואת מצבי הרוח של הסגן שקצת התחרפן לאחרונה.

נכון, יש לחץ בעבודה והבוס בזמן האחרון מחפף וזורק עליו המון אחריות (הוא משפץ איזו דירה שירש מההורים של אשתו ואין לו זמן בשביל המפעל), אבל לכרסם את הציפורנים עד זוב דם ולצעוק עלי בכל הזדמנות לא יעזור במקרה הזה.

לילי הגיעה אלינו אחרי שפטרו את תותית בגלל הפשלה שהיא עשתה - התחמקה מהעבודה החוצה למגרש החנייה והתמזמזה שם עם מישהו ובדיוק אז הבוס חזר ותפס אותה על חם - אבל למרבה הפליאה הבנות בגרפיקה שכל היום מקשקשות ומרכלות לא סיפרו לה כלום על האירוע הזה, וגם לא על כל השאר. אני לא יודע למה הן מדברות על כל דבר תחת השמש, אבל מה שבאמת חשוב הן משום מה לא סיפרו לה? הן מדברות איתה רק על דברים חסרי חשיבות כמו בגדים, בשמים, בישולים וציפורניים ושאר הבלים, אבל לא מספרות לה מה שהיא באמת חייבת לדעת.

אולי כי היא כל הזמן צמודה לסגן שהן שונאות, ואולי כי היא מאוד צעירה ורווקה והן נשואות וממורמרות ושחוקות מהחיים. שמתי לב שכל הנשים הנשואות שאני מכיר נראות איכשהו קצת מאוכזבות ותמיד עייפות וטרודות ולחוצות, בעוד שהבעלים שלהם תמיד מחייכים, מדושני עונג וטובי לבב.

למה כוונתי מה שבאמת חשוב? אני מתכוון למידע החיוני על המפעל ועל בית המלאכה הצמוד אליו ואיך הוא הוקם, על הבוס ועל הבנים של הבוס שמסרבים ללכת בעקבותיו ולעבוד איתו, ועל אשתו של הבוס שהיא אגב אישה נחמדה מאוד ולדעתי מגיע לה תואר של קדושה אם היא חיה איתו כל כך הרבה שנים, ועל כל העובדים שעבדו אצלנו וחלפו עם הרוח, ועל הטורקי ומה הוא עושה שם בכלל חוץ מלעשן ולהתגנב בעקבותיי. בקיצור, מידע חיוני שצריך להעביר לכל עובד חדש.

אחרי שהבנתי שאף אחד לא מתכוון לידע את לילי שמסתובבת כסומא בארובה ומחייכת לכולם התחלתי להסביר לה מי נגד מי ולמה, ולתת לה פרטים של ההיסטוריה המקוצרת של המפעל כולל הסיפור המרעיש על השיטפון של שנת 92 ואיך הכל הוצף מים והעבודה הושבתה לכמה ימים, וכמובן שסיפרתי על הבנות בגרפיקה - כל אחת והסיפור המיוחד שלה - ועל תותית ואיך היא פוטרה, ואיך הוחלט בישיבה מיוחדת לשכור עוד בן אדם במקומה (ככה לילי הגיעה אלינו) ורק דבר קטן אחד לא סיפרתי – שכמו שהיא גרה עם החבר שלה אני חי עם גבר.

זה לא שלא רציתי לספר לה, אבל כל פעם קרה משהו שהפריע לי - הסגן נכנס, היה טלפון, הטורקי שוב רצה לקחת ניר לניגוב ידיים - תמיד קרה משהו עד שהיום נשלפתי במפתיע מהארון בלי כוונה ובלי הכנה מראש, סתם ככה, בדיוק כמו שקרה לי בפעם הראשונה שיצאתי מהארון - אימא שלי מצאה מתחת למזרון שלי תמונות של גברים ערומים (הייתי בן שש עשרה וזה היה לפני עידן המחשב) וכמובן שפרצה מהומה ומזל שסמי אחי הרגיע את כולם ואמר שזה כלום ואני מבולבל ולא יודע שום דבר וזה יעבור לי.

ההורים שמחו להקשיב לדברי ההרגעה שלו ופשוט הדחיקו את האירוע עד שהיה כלא היה. במקום לשמוח התאכזבתי וכעסתי, רבתי עם סמי והודעתי לו שאני אולי רק בן שש עשרה, אבל אני לא אידיוט ואני יודע מה אני אוהב ומה לא.

סמי הכניס לי כאפה, אמר לי לסתום את הפה ולא לפתוח אותו עד שאוכל לעזוב את הבית. חבל שלא הקשבתי לעצה שלו.

מה שקרה זה שהמורה של דני התקשרה אלי מבית הספר לספר שהוא מרגיש לא טוב. הוא הלך היום ללמוד למרות שהוא לא הבריא לגמרי, אבל הוא התעקש שהוא יפסיד חומר – שטויות, לא הלימודים הדאיגו אותו אלא החשש שקורים דברים מרתקים בבית הספר בעוד הוא תקוע במיטה - בכל אופן עד תשע ומשהו הוא כבר הרגיש ממש רע ואימא שלו לא הייתה זמינה בנייד ולכן המורה שלו התקשרה אלי לשאול אם הוא יכול ללכת הביתה. אמרתי לו שילך להורים שלי שגרים קרוב לבית הספר ושהם כבר יקפיצו אותו הביתה. הוא הסכים בשמחה כי אימא שלי מפנקת אותו במטעמים וליתר ביטחון התקשרתי להורי לבדוק אם זה בסדר.

אימא אמרה שאבא נסע עם האוטו, אבל אין בעיות היא תטפל בדני עד שהוא יחזור ואז הם יחזירו אותו הביתה ואחר כך המשיכה לחקור מה שלומי ומה נשמע.

לרוע המזל בעודי מדבר בנייד הסגן נכנס ללייזר להביא את הקליבר ותפס אותי מדבר במקום לעבוד. הוא מתרתח נורא בגלל דברים כאלו למרות שאני טלפוב ידוע לשמצה שמדבר בנייד בקושי פעם ביומיים ותמיד מקצר בשיחות.

הייתי צריך להסביר לו את המצב ואז לילי התעניינה מי זה דני ולמה אני צריך לדאוג לו? והסגן אמר שדני הוא הבן המופרע של השכנה שלי ושאני והחבר שלי עוזרים לה לטפל בו.

"מה? לא ידעת שחמי חי עם חבר?"  הוסיף וחייך חיוך מלא שמחה לאיד, (או שאולי רק דמיינתי) "כן, הם יחד כבר שנתיים."

לילי נאלמה דום, הסגן הסתלק לו עם הקליבר שלו ושתיקה לא נעימה נפלה על שנינו.

"התכוונתי לספר לך," אמרתי לבסוף, "חיכיתי להזדמנות הנכונה."

היא חייכה ואמרה שזה בסדר ושהיא מקנאת בחבר שלי שיש לו חבר כל כך נחמד.

כבר עמדתי לספר לה למה אין לה מה לקנא בחבר שלי, אבל אז שוב נכנס הטורקי עם סגריה וקפה לתלוש לו ריבוע נייר מהגליל של הנייר לניגוב, וההודי רץ אחריו וצעק עליו שאסור והטורקי שכבר היה אחרי הבירות שלו צעק עליו שיעזוב אותו ו...

ברחה לי עוד הזדמנות.

טוב, אולי מחר תבוא אחרת, מוצלחת יותר, או אולי כדאי שאחכה בסבלנות עד שהסגן יפתח את פיו הגדול ויוציא אותי לגמרי מהארון.

***

קניתי לי ג'ינס נחמדים מאוד בלי קשקושים, כיווצים, כיסים ורקמות. סתם ג'ינס. אחר כך יצאתי מהחנות הבטתי כה וכה וראיתי חנות נעלים עם מחירים של סוף עונה. מחלון הראווה קרץ לי זוג סנדלים צנוע שנשא חן בעיני והרגיש נוח על כפות רגלי. מדדתי, ראיתי כי טוב וקניתי. אני אוהב לנעול סנדלים בקיץ, לא כפכפים מרושלים שאני שומר לבית ולשטיפת רצפות, אלא סנדלים תנכיים פשוטים ונוחים. בעבודה אני חייב ללכת עם נעלים גבוהות מטעמי בטיחות ולכן אני מאושר לאוורר את כפות רגלי בסנדלים נוחים.

חזרתי הביתה והתבשרתי שאי אפשר אפילו להתחיל להסביר לי כמה פשעי אופנה ביצעתי בבת אחת. מילא הג'ינס הקשיש והעייף שקניתי, את הזוועה הזו אפשר לתרץ בכך שהוא נועד לעבודה, אבל סנדלים?

מי הולך בסנדלים בימינו? רק קיבוצניקים שיצאו זה עתה מהרפת.

ואם לא די בכך הסתבר לי שאני מוסיף חטא על פשע בכך שאני לא עושה שעווה ברגליים. שעווה, לא פחות! בשביל זה יצאו אבותינו ממצריים ונדדו עד לארץ הקודש כדי שיתלשו את שערות גופם בשעווה?

התייעצתי בסוגיה החמורה עם רוני, הסמכות העליונה שלי לענייני אופנה ויופי. "הרגלים שלי מכוערות ושעירות?" חקרתי אותו באמצע דיון מרתק על יתרונות המאוורר על המזגן.

הוא בחן אותי, המום מהתפנית בשיחה. "עם מי דיברת? מי האוויל שהכניס לך רעיונות כאלו לראש?"

"לא חשוב, תענה לי."

"תראה מנחם, אל תיקח את זה באופן אישי, אבל בן אדם שנראה כמוך (אני שונא שאומרים לי את זה - בן אדם שנראה כמוך - למה הכוונה כמוני? אז כמו מי אני אמור להראות אם לא כמו עצמי?) זה לא משנה ושעווה זה נורא כואב, תעזוב, אני מקבל אותך גם ככה." הצהיר בנדיבות והניח לשלט של המזגן שאני ממש מתעב.

"באמת? לא אכפת לך?" הדלקתי את המאוורר ונשכבתי לצידו.

"באמת. אתה לא מאמין? בוא אני אוכיח לך עד כמה לא אכפת לי."

איזה מזל יש לי שהוא מקבל אותי שעיר כמו שאני, שעווה זה באמת נורא כואב.

 

מתי נפגשנו?

הסגן איחר להגיע הבוקר וזה היה אחלה! יכולתי לקשקש קצת עם לילי שהגיעה עצבנית ומוטרדת. האוטו שלה נכבה בדרך, וכשהיא התקשרה לאבא שלה לבקש עזרה הוא לא ממש התנדב ללכת איתה למוסך וכמו רוב הנשים היא די נלחצה מהרעיון שתלך לבד. הצעתי לה לצאת קצת יותר מוקדם מהעבודה וללכת למוסך הסמוך לצומת. אם יש משהו שלא חסר אצלנו בסביבה זה מוסכים.

בינתיים בא הסגן ולמרבה הפלא הוא היה כולו מחמדים. כמעט התעלפנו מתדהמה. פתאום הוא התחיל להתלוצץ על זה שאני בטח חושב שהוא קרצייה, ושאני סובל ממנו כבר המון זמן, וסיפר בבדיחות הדעת (בדיחות הדעת? הסגן? זה שאוכל ציפורניים ולחוץ כמו טמפון של נזירה?) שאני כותב ספר ומספר שם על כל פשעיו.

הכחשתי בעוז (כאילו, דא! אם אני אכתוב ספר זה יהיה עליך, יא קרצייה?) ואמרתי לו בנימוס שיפסיק לנסות לקרוא את המחשבות שלי, אני פה רק כדי לעבוד ולקבל משכורת.

לילי המומה מהשלווה שבה אני מקבל את כל ההתעללויות המילוליות של הסגן וכל הזמן מדרבנת אותי לדבר איתו. נשים, משום מה נדמה להן שבדיבורים אפשר לפתור הכל. אני מסביר לה שמה שקורה פה ממש לא מזיז לי וכל זמן שאני מקבל משכורת שיגיד מה בראש שלו, הקשקוש שלו לא מזיז לי את קצה השפיץ.

"אבל למה הוא נטפל אליך תמיד? אתה עושה כל מה שהוא אומר לך ותמיד משתדל ומתאמץ שהעבודה תצא בסדר. מה הבעיה שלו?"

"הוא פשוט כזה ודי, ואל תתרשמי מזה שהוא נחמד פתאום, זה זמני בלבד." הזהרתי אותה. כמה דקות אחרי כך היא עלתה למעלה למשרד של הסגן וחזרה מצוברחת. "הסגן הרע חזר." בישרה לי בעצב.

למרבה המזל לפני שהוא חזר לעצמו הרע הסגן הרשה לה לצאת מוקדם כדי לנסוע למוסך ולמרות חששותיה אמרתי לה שאם הוא הבטיח הוא לא יחזור בו. נכון, הוא גרוע מאוד ביחסי אנוש, אבל כשהוא מבטיח משהו הוא מקיים.

 שאר היום עבר עלי בין שני טכניפורים מרעישים להחריד. אחד הפעילה לילי והשני, הרעשני יותר, היה תחת פיקודי. עבדתי על דסקיות דקות וגדולות שרעשו ורטטו בצורה בלתי נסבלת. היה מאוד קשה לייצב אותן בזמן ההטבעה. קצות האצבעות שלי כואבות עד עכשיו מהסיפור הזה.

אחר כך ההודי והטורקי רבו. הטורקי חטף פתאום קריזה, פתח את החולצה שלו וניסה להשליך אותה מעל גופו בעוד ההודי מנסה לעצור אותו.

מאחר ולא שמענו את הוויכוח (בגלל הרעש של הטכניפורים) ראינו הכל מרחוק כמו בפנטומימה וזה היה ממש הזוי. בסוף התברר שזו הייתה סתם עוד אחת מהמריבות המפגרות שלהם, אבל עד יומי האחרון אני אזכור את הטורקי מבצע סטרפטיז פראי באמצע בית המלאכה.

עבדנו מהר, ויתרנו על ארוחת צהרים, גמרנו הכל ונסענו יחד למוסך. לילי הצליחה להניע בקושי אבל הגענו בשלום למוסך. המוסכניק אמר שזה רק הסטרטר ובעוד שעה האוטו יהיה מתוקן. החלטנו לנסוע בינתיים לביג לקנות מתנה לאימא של החבר של לילי. היא תבלה שם את ערב החג והיא רוצה להביא מתנה לעקרת הבית.

החבר שלה אמר שתקנה משהו לבית, סיר או משהו, אבל לילי ואני החלטנו ברוב קולות שכלי בית בתור מתנה זה מבאס, עדיף ללכת על בושם מפנק.

נכנסנו לסופר פארם והלכנו לאיבוד בין מדפים עמוסי בשמים, שפע של מבצעים, המון זבניות מטויחות לעייפה באיפור כבד, ומיליוני בקבוקים קטנים שמותר להתיז מהם בושם בשפע כדי לבדוק מה מתאים למי. נידבתי את פרקי ידי ומרפקי ורוססתי בנדיבות בבשמים שונים ומשונים עד שהחלטנו על משהו, לא זוכר מה בדיוק. צבעוני כזה, פרחוני ומרובע נדמה לי. מרוב בשמים, שמות, עטיפות וריחות קיבלתי סחרחורת.

שבתי לי הביתה ריחני לעייפה, מנסה להחליט אם כאב הראש הקל שלי הוא בגלל ההרפתקאות שעברתי בסופר פארם, או בגלל דני שהתעטש עלי בשפע אתמול כשבא להתפנק אצלנו.

אתמול בערב הוא צץ אצלנו, עשה לעצמו אמבטיה - הילד יודע לפנק את עצמו - נשכב לו בנוחיות במיטה שלנו ודרש שוקולד. השעה הייתה כבר תשע בערב ובנסיבות רגילות הייתי אומר לו לחפש את החברים שלו, אבל הוא שכב שם, קטן ורזה, מחובק עם קופיפו שלו - בובת פרווה רכה שכבר מזמן לא ראיתי אצלו - והבנתי שזה לא הזמן להיות קשוח, וחוץ מזה לא היה לנו מספיק לחם בבית.

כשחץ נגרר בעקבותיי - הכלב הזה ממש אוהב לעשות קניות - קפצתי לסופר שלמרבה השמחה היה עדיין פתוח. אחרי שעשיתי קניות עמדתי עוד כמה דקות לדבר עם בעל הבית שניסה לתלות שלט 'שנה טובה' על חלון הראווה. השלט יצא עקום והקופאיות קצת צחקו ממנו וקצת ניסו לעזור לו.

צחקנו יחד מהשלט ומחץ שטייל לאורך המדפים כמו עקרת בית מנוסה ואז ראיתי מבעד לדלת השקופה את רוני הולך הביתה. נופפתי לו ויצאתי אליו, שמח שנפגשנו, אבל הוא בכלל לא שמח. הוא ראה אותי מדבר עם הקופאיות ועם בעל הבית והיה עצבני וזועף.

כל הדרך הביתה הוא כעס עלי שאני מפלרטט עם כולם - נתתי איזה צ'אפחה ידידותית למנהל הסופר, דובון שמנמן ונחמד שאני מחבב - ומתחנף לקופאיות ובכלל, מרגיז אותו. אני לא מבין מה עובר עליו, מאז שהוא ויתר על ההליכה לסליחות הוא נעשה רגזן, עצבני וממורמר. אמרתי לו שבזמן האחרון הוא מתנהג כמו בחורה עם תסמונת קדם ויסתית וצחקתי, כי באמת, השטויות שהוא אמר לא היו ראויות להתייחסות רצינית. בינתיים כבר היינו בבית וראינו שדני נרדם אצלנו במיטה עם קופיפו.

"תסמונת קדם ויסתית?" התרגז רוני, "אתה מתכוון להגיד שאני מתנהג כמו כוסית? אני כבר אראה לך מי פה הכוסית!" לקח אותי לחדר האורחים והראה לי באותות ובמופתים שהוא לא כוסית.

אחרי שהשתכנעתי שהוא לא בחורה הוא הרס את כל הרושם הגברי שעשה עלי והתחיל לכעוס שאני לא זוכר מתי בדיוק נפגשנו לפני שנתיים. שנינו בטוחים שנפגשנו קצת לפני החגים, אבל אנחנו לא זוכרים מתי בדיוק.

בחגים לפני שנה הוא ניסה שוב להיות סטרייט ועזב אותי בשביל איזה בחורה. זה היה מבאס ומכאיב מאוד למרות שכל הזמן נשארנו בקשר ובסוף חזרנו, אבל לפחות לא היינו צריכים, בנסיבות הללו, לחגוג יום שנה.

היום כשאנחנו יחד צריך לציין את האירוע, אבל אנחנו כבר לא זוכרים את התאריך המדויק והנה היום אני חוזר, ריחני כערוגות הבושם, עוד סיבה בשבילו להתרגז.

כדי להצחיק אותו קצת סיפרתי לו על הסטרפטיז שעשה הטורקי, פינקתי אותו בליטופים והתחנפתי, אבל רק קצת כי באמת כאב לי הראש.

בסוף התברר שיש לי טיפה חום - בטח נדבקתי מדני - ורוני התמלא חרטה ואמר שאני יותר מידי טוב ושהלילי הזו בטח מנסה להתלבש עלי (כן, בטח) ושאני מריח כמו זונה טורקית, (מאין הוא יודע איך מריחה זונה טורקית?) ולקח אותי להתקלח, השכיב אותי במיטה, הזהיר אותי לא לקום כי אני חולה והלך להורים שלו.

שנייה אחרי שהוא הלך זינקתי מהמיטה והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. עד שהוא יחזור אני שוב אהיה במיטה ורק קופיפו ידע שקמתי.

 אישה וסוס

היום ההודי בא לספר לי וללילי איך הוא עשה קניות לחג. בעדה שלהם נהוג ללבוש ביום כיפור בגדים לבנים מכף רגל ועד ראש, ורצוי חדשים. הוא הלך עם אשתו לעשות קניות ולא אהב את הבגדים שאשתו בחרה לו. בעוד הם מתווכחים באה מוכרת צעירה ויפה והביאה לו חליפה לבנה שמצאה חן בעיניו. המוכרת הוסיפה והעירה לו שנעלי ההתעמלות שבחרה לו אשתו הם בעלי קישוט ורוד נשי ועדיף שינעל נעלים לבנות לחלוטין, ועוד הגדילה לעשות והביאה לו את הנעלים במו ידיה.

ההודי התלהב מהבגדים שבחרה לו המוכרת הצעירה וקנה אותם, ואחר כך רב כל הדרך הביתה עם אשתו וגם בבית הם המשיכו לריב. היא נעלבה וקנאה והתמרמרה שהוא מעדיף בחורות צעירות על פניה, סירבה לאכול ולא רצתה לבוא לישון במיטה הזוגית.

"ככה היא תמיד." סיפר לנו ההודי, "קנאית כזאת. אם אני מדבר עם בנות צעירות, או רוקד עם מישהי באירוע היא עושה לי את המוות, אבל אני יודע להחזיק אותה קצר ומחזיר לה. אישה וסוס צריך להחזיק חזק ולתת להם לדעת מי הבוס." קרץ ללילי שהתמלאה כעס פמיניסטי ואמרה לו שאם היא הייתה אשתו היא כבר הייתה אלמנה.

אחר כך סיפרה לי לנה (שהיא שכנה של ההודי) שאשתו כבדה ממנו בעשרים ק"ג, גבוהה ממנו בראש ויכולה להעיף אותו מכל המדרגות בעיטוש אחד קטן.

 תחל שנה וקללותיה

אני מקווה שהמיתוס הזה - מה שתעשה בראש השנה הוא סימן לבאות בשנה החדשה - הוא רק אמונה טפלה וסתם הבל הבלים כי בערב ראש השנה הזו ניהלתי עם בן זוגי שיחה רעה ומכוערת לתוך הלילה וישנתי מעט מאוד, ולמחרת, ביום הראשון של החג, קמתי מוקדם מידי אפילו בשביל משכים קום כמוני ועבדתי עד רדת הלילה בעבודה מפרכת עם קהל עצבני של ישראלים וילדיהם שרובם היו מפונקים ומרושעים ורק מיעוטם הקטן היה מתוק ונבון וסקרן כמו שילדים אמורים להיות.

אם מעשי בראש השנה הם סימן לבאות זה אומר שבשנה הבאה לא יהיה סקס וגם האהבה תהיה קשה ומרה ומכאיבה. לא יהיה זמן וכוח לכתיבה איכותית והמעט שאכתוב יהיה עלוב ועילג, וגם לסתם גלישה מענגת בין בלוגים לא יהיה לי ראש בגלל טרדות ועייפות וכאבי לב. לעומת זאת עבודה גופנית מתישה מהסוג שכמה שלא ישלמו לך עליה זה תמיד ירגיש מעט מידי לעומת המאמץ שהשקעת תהיה בשפע.

לפחות ארוחת החג עם המשפוחה עברה בנועם יחסי ולמרות שמתחת לפני השטח הורגשו לחצים ומתחים וכעסים ישנים הרי שכמו אצל פולנים הכל הודחק הוחבא וטושטש באוכל מצוין ובנימוסים ללא דופי.

תודה אימא שהבאת אותי עד הלום, להתראות בפסח.

 מי יגן עלי?

אחרי שהוא נרדם סוף סוף הייתי כל כך נרגז ומתוח עד שהלכתי לעבוד בגינה. נכון, היה עוד חשוך קצת, אבל קריר ונחמד, ולמרות שחתכתי קצת יותר מידי את הגדר החיה העבודה הרגיעה אותי מאוד.

הייתי צריך משהו שירגיע אותי אחרי השיחה האיומה שהייתה לנו בלילה הראשון של השנה העברית החדשה. אני לא יודע למה אני נותן לשטויות שהוא אומר לפעמים להשפיע עלי כל פעם מחדש. הרי אני יודע איך הוא חוזר מארוחה משפחתית - הם שותים יותר מידי ותמיד רבים, וזה שבאותו יום הוא גם פגש חבר ללימודים שהספיק להתחתן ולהביא שני ילדים בטח לא עזר כלום.

מה שבאמת מרגיז אותי זה שאחרי שהוא שופך עלי את כל הפחדים, הספקות, האיסורים הדתיים והמועקות המשפחתיות הוא נרדם לו בשלווה ומשאיר אותי להתייסר בספקות הפרטיים שלי.

מה אתה חושב שאני? כרית האוויר הפרטית שלך? שאני אמור לספוג הכל ולהגן עליך? ומי יגן עלי? אני לא קיבלתי חינוך דתי? אני לא אוכל את עצמי כל הזמן בגלל החיים שאני חי? גברים הם באמת דרעק!

***

אחרי המריבה של ערב ראש השנה הוא לא היה במצב רוח מתאים, והאמת גם אני לא, ולמחרת בבוקר הוא היה עייף, ואחר כך לחוץ, ואחר כך... לא זוכר כבר, אבל פתאום עברו כבר שלושה ימים בלי סקס, והלילה כשניסיתי לחבק אותו סתם ככה כי היה קריר והיה לי נעים להתרפק על החמימות הקטיפתית של עורו הוא רטן שאני מציק לו, ברח מהמיטה וחזר רק בבוקר כדי לצחצח שיניים, להגיד לי שהוא לא יודע מתי הוא יחזור השבוע כי יש לו תורנויות וכל מיני עניינים וברח החוצה.

אז נכון שיחסית למה שהיה בתקופה הזו בשנה שעברה כשהוא נעשה פתאום סטרייט והתאבזר בחברה בלונדינית נחמדה שתהלום את מעמדו החדש זה לא כל כך נורא, ואני הרי יודע שהימים הנוראים משפיעים עליו ככה, ובכל זאת, שהוא לא ירצה סקס ויתאפק כל כך הרבה זמן?

זו בהחלט הפתעה ולא מהסוג הנחמד. 



אין תגובות:

פרסום תגובה