יום שבת, 30 בדצמבר 2017

70. שמישהו יציל אותי מעצמי

כל פעם אני שובר את שיאי הנאחס של עצמי, אבל יום רביעי המסוים הזה ייזכר אצלי לדיראון עולם. הוא התחיל דווקא נחמד. הורדתי את רוני בצומת ונפרדתי ממנו לשלום בחמימות מיוחדת כי הלילה הוא צריך להישאר בבסיס ומשם המשכתי לעבודה.
החניתי את הרכב, אמרתי שלום לזמבורה שלבש כובע בד מוזר, מעוך כזה, שלא השתלב יפה עם הגורמטים שלו, אבל אל תצפו ממני להעיר לו הערות בנושאי אופנה. הבן אדם גבוה ממני בראש וכבד בעשרים ק"ג. שילבש מה בראש שלו, אני שותק.
ליד פתח בית המלאכה עמדה משאית מוכרת ולידה חנו שתי גברות בבלונד מחומצן. ראיתי אותן וליבי שקע בקרבי. 
אשר יגורתי בא לי - על הבוקר עלי להתמודד בשני משטחים עמוסים לעייפה בקופסאות ניידים מלווים בשני גברות סובייטיות עשויות ללא חת.
אם נותרה עוד מעט תקווה בליבי שאולי... ושמא... הרי אני לא הבן אדם היחיד בבית המלאכה, יש עוד עובדים, לא?
הייתי מת.
פרידה בקארה פלטינה ובקול האלט המעושן שלה, וילנה בג'ינס שחוק, הדוק על עכוזה הרחב ובקוקו אפרוחי תפוס בקליפס עמדו והמתינו רק לי שאעזור לנהג לפרוק אלף ניידים שהמתינו בקוצר רוח ללוגו רבנים שלהם.
"הן מסמנות ואתה פותח להן." פקד הסגן, "לא לערבב בין קופסאות! לא לפסול מכשירים! לא לפשל! ומה זה המזגן הזה שבקושי מקרר?" התנפל על השלט של המזגן, כיוון אותו לקור ארקטי - תמיד חם לשמן הזה – והלך.
כל אחת מהן התרווחה לה כנסיכה רוסייה על כיסא מרופד והחלה לסמן ניידים בהינף אצבע קליל בעוד אני מתרוצץ בין השתיים, פותח קופסאות, סוגר ארגזים, מביא ומחזיר, הלוך ושוב, שוב והלוך, וכל הזמן המזגן מקפיא את עצמותיי וגלגל"ץ טוחן לי במוח בתוך חדר הלייזר, בעוד שרדיו חיפה המאוס עושה כמיטב יכולתו לערער את מה שנותר משלוות רוחי מחוץ לחדר הלייזר, ואם לא די בכך היו היום ריתוכים והרעש והריח... שלא תדעו מצרות. הבנות שישבו להן בפנים לא הרגישו כלום, אבל אני נחנקתי אט אט ואז הופיע הסגן! הודיע שהוא חייב לערבב צבע, התלונן שנורא חם לו, הגביר עוד יותר את עצמת המזגן ופתח את מיכל הטינר.
כולנו חוץ ממנו שפיתח חסינות על אנושית לריח הנוראי התחלנו להשתעל ולהיחנק אך לשווא, צריך לערבב צבע וזה חשוב יותר מהריאות שלנו. מתי כבר יעבירו את הלייזר לחדר החדש לכל הרוחות?
אחסוך לכם בתיאור הזוועה, סוף סוף הוא הלך ואז התחלתי להתעטש. אחרי העיטוש העשירי הפסיקו להגיד לי לבריאות, ואחרי העיטוש העשרים ומשהו התחילו להביט בי במבטים משונים.
זה הטריד אותי מעט, אבל אחר כך באה עוד סדרת עיטושים מהדהדים ושום דבר חוץ מכאב הראש הנורא שנחת עלי כבר לא הטריד אותי יותר. אפילו לאכול כבר לא היה לי כוח, ולכן התנדבתי לשבת ולשמור על הניידים הדפוקים של הדוסים כשהשאר הלכו לאכול. כאילו שמישהו יגנוב מכשיר כזה עילג שאין בו מצלמה או אינטרנט?
מה הם צריכים כל כך הרבה מכשירים עם הלוגו רבנים המפגר הזה? אולי הם שולחים אותם לדוסים בכל רחבי העולם? 
מכשיר מוסרי ומשעמם לאללה - מתנה מארץ הקודש!
בשעה שתיים נמאס לסגן לראות את פרצופי האומלל והוא שלח את אחת הבנות מהגרפיקה להחליף אותי. דידיתי הביתה בשארית כוחותיי והחלטתי שאני חייב לאכול משהו. הוצאתי מחבת עם רוטב בשר, שפכתי לתוכו שאריות של מקרוני וניסיתי לחמם הכל ביחד. התחמם, אבל גם נשרף.
מיואש הלכתי להתרחץ. יצאתי מהמקלחת מעודד קצת יותר, אבל רעב. בעדה שלנו נהוג לאכול מה שיש, אכלתי מקרוני שרופים עם רוטב בשר קר ואני הולך לשכב במיטה ולחכות שמישהו יבוא ויציל אותי מעצמי.
***
כשהוא התקשר בצהרים הייתי מופתע שכבר הגיעה השעה אחת. הוגליתי לחדר הלייזר החדש עם ערמה ענקית של קופסאות מדללים שצריך להדביק להם תוויות והייתי סגור שעות בחדר ריק מרהיטים חוץ מכיסא אחד שגררתי לשם והפיילה של הצבעים. אני לא הולך עם שעון והנייד שלי היה מונח רחוק ממני מחשש שיירטב. אפילו רדיו לא היה איתי. בלי כל האביזרים האלו איבדתי את תחושת הזמן.
מצד אחד היה טוב כי הייתי לבד, בשקט, רחוק מהרעש והמהומה של בית המלאכה. מצד שני הייתי תקוע עם עבודה משעממת ומרגיזה ורק הסגן קפץ כל כמה זמן לביקור כדי להשגיח עלי ולזרוק לי עוד עקיצה ועוד עלבון מוסווים כהוראות מיותרות.
חלק מהמדללים הגיעו עם תוויות מקוריות של היצרן ומאחר ואי אפשר להתווכח עם הגרמנים האלו שלא צריך את התוויות המעפניות שלהן הייתי צריך להשרות אותן בפיילה עם מים עד שהדבק ימס ואז לנגב היטב (להקפיד לייבש כל טיפה, אחרת הפח הדקיק והזול יחליד) ולהדביק את התוויות שלנו.
צריך לרשום את סוג המדלל על הקופסא, לשים לב לתאריך תפוגה שיהיה תואם לסדרה של המדללים - ניג'וס אמיתי.
עבדתי על אוטומט והראש כל הזמן טוחן עלבונות ומרמורים. מילא ההערות הנבזיות והקטנוניות של הסגן שתמיד עולה על גדותיו לקראת סוף השבוע, בעיקר כשיש לו יותר מידי עבודה בלייזר, אבל הצלחתי לריב גם עם רוני והפעם באמת לא הייתי אשם בכלום.הוא התקשר אתמול בלילה ושוחחנו קצת, ואז שמעתי מישהו ברקע קורא לו ואמרתי, "אני רואה שאתה עסוק אז לילה טוב."
רוני קיבל את הרושם שאני מנסה להיפטר ממנו, התרגז ושאל אם החברים שלי מהאינטרנט לא יכולים לחכות עוד קצת, ולמה הם חשובים יותר ממנו.
"אבל... אבל..." התחלתי לגמגם וכמו תמיד דווקא כשמאשימים אותי על לא עוול בכפי אני נשמע אשם במיוחד. 
"טוב, אז אם אתה עסוק כל כך," המשיך רוני להפליג בזעמו, "לילה טוב." וניתק.
נעלבתי מאוד מדבריו למרות שאני יודע שחלק גדול מהכעס שהוא שופך עלי נובע מהתסכול שלו על העבודה הקשה והמרגיזה שהפילו עליו ושעליו לבצע על אפו וחמותו כדי להגיע לקורס קצינים הנכסף ואם לא די בכך לאחרונה כל הגוף כואב לי נורא. בעיקר הרגלים והידיים, תופעת לוואי של התרופה החדשה שאני לוקח.
יותר אין לי בחילות וכאבי בטן, אבל יש לי כאבי שרירים. הדבר היחיד אני יכול לעשות זה לקחת כדור נגד כאבים כל ארבע שעות ולהתפלל שזו תופעת לוואי זמנית בלבד. בדרך כלל הכאבים הללו עוברים אחרי כמה שבועות, מקסימום חודשים. צריך להיות סבלני.
 ***
בצהרים הוא התקשר כמו תמיד, כאילו לא רבנו, ושאל מה דעתי ללכת איתו למסעדה של גולן - המסעדה לא של גולן אלא של דוד שלו, הוא רק עובד שם כטבח, אבל אנחנו קוראים לה המסעדה של גולן. "אתה בטכני?" אני מתמלא שמחה.
"כן, ורציתי להזמין אותך עוד אתמול בלילה, אבל כל כך בער לך לחזור למחשב..."
"זה פשוט לא נכון. שמעתי שקוראים לך ולא רציתי להפריע." 
"טוב, לא חשוב. בוא ניפגש שם ונחגוג את יום השנה שלנו היום."
"היום?" 
"כן, היום. למה לא? 5.10 זה תאריך טוב, לא?"
"תאריך מצוין, ואולי אפילו נכון."
"נו, די כבר עם זה. מספיק. קבענו בשתיים ומשהו במסעדה של גולן?"
"קבענו." 
אני הגעתי כרגיל בזמן והוא איחר כרגיל. העבודה שהוא עוסק בה מאז שחזר מהקריה מחייבת אותו להתרוצץ בין כמה בסיסים ולהיות זמין כל הזמן. הוא לחוץ, מתוח, עצבני, קצת ממורמר כי לא ידע שזה יהיה כל כך תובעני, עייף כל הזמן, מעשן יותר מידי ומוציא את העצבים עלי. אני משתדל לא לקחת את זה באופן אישי, לא תמיד מצליח, אבל משתדל.
אחרי שאמרתי שלום לגולן הלכתי לשירותים. היינו במסעדה הזו כמה פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שיצא לי ללכת לשירותים. הם גדולים, נקיים, מוארים היטב, מצופים קרמיקה בהירה המשקפת את אור השמש החודר דרך קיר לבני זכוכית. 
בין הכיורים תלויה מראה ארוכה ובלי הכנה מראש קופצת מולי דמותי. לרגע לא זיהיתי את עצמי בזר הזה, חמור הסבר, קצוץ השער, שבגדיו תלויים עליו ברישול ופיו מכווץ במורת רוח זועפת כאילו נגס לימון.
קירבתי את פני לראי ובאור הצהרים החריף יכולתי להבחין בקווים הדקים שחרט הזמן סביב עיני ובמצחי. אם אחיה מספיק זמן הם יהפכו לקמטים שאפשר יהיה להבחין בהם גם באור קלוש יותר.
עוד שני קמטים ממסגרים את פי - אותם קמטים בדיוק חרוצים גם בעורה של אימא, מונעים ממני להתעלם מהדמיון בין פני לפניה. גם ההבעה שלובשות פני ברגעים שאני לא משגיח עליהן היטב - הבעה מופתעת של אכזבה לא מנוחמת - מוכרת לי היטב מפניהן של אימא, של דודתי ושל אחותי.
אני שונא את הפנים שלי שדומות כל כך לפניהן של נשות המשפחה ואת הקלות הזו שבה אני מזדהה עם רגשותיהן, מבין בדיוק על מה הן מדברות כשהן משוחחות בשקט במטבח על הילדים, הבעלים, הקניות והבישולים. מרכלות קצת, מקטרות קצת ומשתתקות כשגבר מתקרב.
מבין ושונא את היכולת הזו שלי, מתכחש לה, נאבק בה. שנים הרגשתי כאילו ניצחתי אותה ודווקא היום, חודש לפני יום הולדתי העשרים ושמונה, הגרסא הגברית של פניה של אימא מפתיעה אותי בראי מואר מידי.
אני חוזר למסעדה ומוצא את רוני ממתין לי. הוא מעיין בתפריט, נראה כל כך רציני ובוגר במדים המגוהצים שלו. קשה להאמין שהסמל הקודר הזה מסוגל לצחוק, לנשק, לרקוד. מה קרה לנו פתאום? לפני שנתיים היינו כל כך צעירים, יפים, מלאי שמחת חיים ומרץ. לאן נעלם הילד היפה והשמח שהתאהבתי בו? לאן נעלמתי אני הישן? איפה הגבר הצעיר, החסון, הבטוח בעצמו, הסקרן והאופטימי שהייתי?
איך נעשינו למבוגרים העייפים והזועפים האלו שבולעים כדורים ודואגים בגלל כסף ובריאות?
הוא מבחין בי קם ומחייך חיוך גדול שמאיר את פניו. אני מחזיר חיוך ואנחנו לוחצים ידיים. אין מצב שהוא ינשק או יחבק אותי בחוץ, בטח לא כשהוא לבוש מדים, ומתיישבים לאכול. "איך בעבודה?" אני שואל, "מה נשמע בטכני?"
"אחלה, נהדר! יש הרבה בלגנים, אבל הכל יסתדר בקרוב." הוא מצהיל פנים, "ואיך אצלך?"
"המון עבודה. יהיה בונוס שמן החודש. בקרוב נעבור לחדר החדש ואולי נחליף את הלייזר הישן. הבחורה החדשה ממש מותק, אפילו הסגן נדלק עליה, ובחול המועד יהיו לי יומיים חופש." אני מפטפט בעליזות, תוקף במרץ את הפלפל הממולא באורז שלי. 
"נהדר לראות אותך אוכל." הוא שמח, "עוד מעט תחזור לעצמך ואולי אפילו תגדל כרס."
"בשום פנים ואופן לא, אני ארשם לחדר כושר." אני מחזיר חיוך, מתעלם מהכאב שמנסר את גפי. 
אחרי הקינוח אנחנו נפרדים. הוא מבטיח לחזור בלילה ומגניב לי חצי חיבוק לפני שהוא הולך, ואני נגרר לרכב המאובק שלי ונוסע לאט הביתה. צונח על המיטה ולא זז עד שמגיע הזמן לקחת עוד כדור נורופן.

סיוט
בערב החג הוא היה אצל הוריו בסוכה ואני הלכתי לאחי. הורי פטרו את עצמם ממצוות סוכה והחליטו להתארח אצל אחי הגדול שהקים סוכה ענקית ופקד על כולנו להתייצב אצלו בערב החג. "כן, גם אתה מנחם. לא יזיק לך להראות את הפרצוף שלך פעם בכמה חודשים." ציווה עלי בטון המעצבן הזה של אח גדול שרודף אחרי מאז ילדותי. 
"לך, מה אכפת לך?" אמר רוני, "תעשה קצת נחת להורים. אני אבוא לאסוף אותך משם."
"אתה תבוא שתוי." התחלתי להתרגז למפרע.
"אי אפשר לא לשתות בחג." מחה רוני, "אני אשתה ממש טיפה, רק קצת יין. אני נשבע."
"אם אתה לא מגיע עד עשר אני הולך בלעדיך."
"אני אבוא עד עשר, נשבע לך."
הגיע בעשר וחצי, שתוי לגמרי. לא אכפת לי שהוא מאחר תמיד, התרגלתי לזה. עד שהוא הגיע ישבתי ושוחחתי שיחה מרתקת עם האחיין שלי שתמיד מזכיר לי את עצמי בגילו. הוא רק בן עשר, אבל מאוד פיקח. ילד סקרן, נחמד, עם דמיון עשיר, תאוות קריאה נפלאה ואוצר מילים שמעט מאוד מבוגרים התברכו בו.
שוחחנו על שר הטבעות, השווינו בין הסרט לספר ושנינו הגענו למסקנה שהספר עדיף, שההוביט הוא ספר הפנטזיה הטוב ביותר שנכתב עד היום ושטולקין היה גאון.
האחיין המוכשר שלי סיפר לי על החלום שלו לעשות סרט אנימציה מההוביט וצייר בשבילי את דמותו של הדרקון ועוד כמה יצורים שמופיעים בספר ואז הופיע פתאום רוני, שופע חיוכים וקסם אישי, נישק את אימא שלי ואת אחותי הנדהמת, לחץ ידיים, חייך ופיזר חיבוקים ומחמאות לכל עבר. 
אם לא הייתי עוצר בעדו הוא היה מתחיל להתחבק גם איתי. האחיין שלי נעץ בו מבטים מוקסמים, החליף איתו כיף לבבי וזרח כולו מעונג כשרוני התפעל מהציורים שלו (אם הילד הזה לא יפזז בראש מצעד הגאווה בעוד כמה שנים אני צנצנת, ובטח שאבא שלו יאשים אותי למרות שאני רואה אותו רק כמה פעמים בשנה).
"איחרת ואתה שיכור." התנפלתי עליו ברגע שיצאנו מטווח השמיעה של הורי.
"למה אתה תמיד אשכנזי לחוץ כזה?" צחק רוני וניסה להתיישב במושב הנהג. העפתי אותו משם. חגרתי אותו בחגורת הבטיחות, התיישבתי במושב הנהג ורק אז התברר שאין לו מושג איפה המפתחות של הרכב. הוא לא עזר לי לחפש את המפתחות כי לטענתו אם הוא לא הנהג זו לא הבעיה שלו. אחרי חיפוש מאומץ ושפע קללות והאשמות מצידי גיליתי אותם מתחת למושב. רוני חשב שזה נורא מצחיק, אני לא.
"למה אתה מתנהג בצורה דבילית כזו?" כעסתי עליו בדרך הביתה, "ולמה נהגת שיכור? אתה לא מבין כמה זה מסוכן?"
"למה אתה כזה נודניק? אני לא ממש שיכור, שתיתי רק טיפה, וההורים שלך גרים ממש קרוב להורי." 
זה נכון, אבל אפשר לעשות תאונה גם אם המרחק קצר, ושתוי זה שתוי גם אם אתה עדיין עומד על הרגלים ויודע בערך מה קורה אתך. "היה לך יותר מזל משכל, יכולת להרוג את עצמך או לחטוף שלילת רישיון אם היו תופסים אותך."
הוא מושך באדישות בכתפיו ומנסה לנשק אותי תוך כדי נהיגה. "די, פסיכי אחד. שב בשקט." 
"פולניה לחוצה שכמוך." הוא צוחק ומתחיל ללטף אותי. 
"מספיק." אני מתרגז ומעיף לו את היד. בתגובה הוא שולף סיגריה וצוחק כשאני פותח את החלון ונוזף בו. "מה קרה לך היום? ההורים שוב הרגיזו אותך?"
"אחותי הקטנה הצליחה סוף סוף להיכנס להריון."
"מזל טוב."
"אני היחיד שעוד לא הביא להורים נכדים." 
"אתה עוד צעיר, יש לך זמן וחוץ מזה יש להם מספיק נכדים."
"מנחם..."
"עזוב אותי כבר רוני."
אנחנו מגיעים הביתה. הוא נשאר בחוץ עם הסיגריה שלו. אני הולך לישון. ברור שהערב הזה לא ייזכר בתולדות ימי חיינו כערב מוצלח.
 ***
לפנות בוקר אני חולם חלום קצר וזוועתי. בחלומי אני מטפס על מן צוק סלע כזה שמזכיר קצת את מצוקי נחל דרגות. אני גורר את עצמי במעלה מדרגה אחת רק כדי לגלות שמעליה יש עוד מדרגה תלולה וחלקלקה ממנה.
אני עוצר כדי לשאוף אוויר, וקולט פתאום שסביבי יש תהום רבה וריקה ושאני לגמרי לבד, איש קטן, בודד, שברירי, נצמד בקושי לקיר חשוף ותלול. פתאום אני קולט כמה מצבי מסוכן ומבין שכל תנועה לא זהירה מצידי תעיף אותי לתהום. מרוב פחד אני מתעורר, רועד כולי מאימת הנפילה והבדידות.
לצערי אני לא מצליח לתאר במילים את מלוא האימה והבדידות שחוויתי בחלום הקצר הזה, אבל כשהתעוררתי ממנו רעדתי מבהלה. ככה נראים כל הסיוטים שלי, מעט מאוד פעילות, שום אקשן ממשי, רק אני, תקוע באיזה מצב זוועתי ומפחיד. בדרך כלל שוקע בביצה או בקבר, לפעמים מת, לפעמים רק גוסס, תמיד מבוהל נורא. הצוק הבודד הוא משהו חדש, אבל מפחיד לא פחות.
אחרי שאני מתעורר אני מגלה אותו לצידי, שוכב על הצד, פניו מופנות אלי, נושם בשלווה. אני ממהר להיצמד אליו וכמו תמיד הוא נענה לי מתוך שינה, כורך ידיים סביבי, מתאים את גופו הישנוני לשלי, מניח לי לכרוך סביבנו את השמיכה שנשמטה במשך הלילה. "מה קרה?" הוא שואל בקול מנומנם, "קר לך?"
"כן, קצת." אני דוחף את פני לשקע כתפו, מצמיד את בטני לבטנו החלקלקה. 
הוא מעביר את כפות ידיו לאורך גבי, מלטף את שערותיי, מצמיד אותי אליו בכוח, "חלמת חלום מפחיד?"
"כן, מאוד מפחיד."
"על מה?"
"לא זוכר, מפחיד. שקט, עוד נורא מוקדם. בוא נישן."
***
היום חזרתי לעבודה. היה משעמם. מעט מאוד עבודה, אפילו הסגן לא היה לחוץ ודיבר איתי כמו שהיינו מדברים פעם, כמו חברים לעבודה. הוא שאל איך היה בחופש ומה שלומי, וכששאלתי למה הוא לא יוצא לחופש סיפר לי מיוזמתו שאשתו נכנסה לתשיעי והוא ייקח שבוע חופש כשהיא תלד.
אני רק מקווה שהיא תצליח לסחוב עד הסוף ולא תלד חלילה ביום ההולדת שלי. 
ושאלתי, תהיה ברית.

 ככה זה אצל כולם?
שונא את החמסינים האלו של עונת המעבר. היובש האפרורי הזה מעיק על הנשמה, סודק את העור, מכווץ את הלב. שעות האור קצרות מידי, הלילות ארוכים מידי, הגוף נאבק להסתגל למקצב השונה של שעון החורף בעוד זיעה קיצית ניגרת מהמצח.
נדמה שכל שנה אני מתענה יותר מהעונה המבולבלת הזו שמעודדת שיעולים, פריחות ושעות שינה לא סדירות שגוררות אחריהן עייפות כאבי ראש. 
"זה הכל בגלל עונת המעבר." אני עונה לשאלות המודאגות שלו, "ברגע שיתחיל החורף אני ארגיש פחות סמרטוטי."
"אתה לא שותה מספיק." הוא מחליט, "ואתה יושב יותר מידי ליד המחשב, בוא כבר למיטה."
"אבל כרגע קמתי, אני לא עייף." 
"אל תדאג, אני כבר אעייף אותך."
אני חוזר למיטה, מאבד את תחתוני בדרך, מניח לו לנסות להתיש אותי. 
שנינו נהנים מהניסיון למרות שלא אותי הוא מצליח לעייף אלא את עצמו. אחר כך הוא שוב נרדם ואני חוזר למחשב, צוחק חרש מפליאתם של המשכימים קום, או המאחרים בנשף, איך זה שאני ער בשעות כאלו, כותב כמה מיילים, מעיין בכמה בלוגים והנה הגיע הזמן ללכת להכין קפה ולהתארגן לעבודה. "תזכור שהערב אני לא ישן בבית, תוכל לארגן לך ערב בנות."
"למי אתה קורא בת?" אני מזעים פנים, דוחף אותו וצובט את ישבנו. 
הוא צוחק, דוחף אותי חזרה ואנחנו מתחבקים חיבוק פרידה ארוך לפני היציאה מהבית. ככה זה תמיד אצלנו, אחרי כמה ימים מתוחים ואוורור הרבה כעסים וטינות שנינו מתאמצים להיות נחמדים זה לזה, מגייסים סבלנות וחיבה. זה נחמד, אבל קצת לא טבעי, מעייף אפילו. 
בעוד שבוע שבועיים המטוטלת שוב תנוע לצד השני ויהיו מריבות, צעקות, איומים בפרידה ואחר כך שוב התקרבות ואחר כך... 
מעניין אם ככה זה אצל כולם? 

קצת נחת
סוף סוף גמרתי כמו שצריך את הסיפור 'תחשוב חיובי' שרבץ לי על המצפון המון זמן.
מוזר איזה משמעת עבודה ומחויבות אני מפגין כשמדובר בכתיבה שלי שעליה אני לא מקבל פרוטה וגם התגובות קמצניות מאוד. בכל זאת אני יושב שעות כל יום, כותב ומוחק, משתדל ומתקן, מרוצה נורא כשמשהו יוצא טוב ומתבאס כשזה לא יוצא איך שרציתי. ועל הקנאה שאני חש כשאני קורא מישהו שכותב כמו שהייתי רוצה לכתוב אני מתבייש לספר אפילו לעצמי.
אבל היום אני שבע רצון, למרות שאני יודע שזו בריחה מהמציאות וזו התמכרות ואני גרפומן מעצבן ומה שאני כותב זה לא באמת שווה ועדיף שהייתי עושה דברים חשובים יותר ומשתלמים יותר, אבל מה לעשות שרק המעשה המעייף והמתיש הזה של חיבור מילים למשפטים שמתחברים לסיפורים גורם לי הרגשת סיפוק ושמחה?
אני יושב וקורא בהנאה מה שכתבתי היום ופתאום שומע צרחות מלמטה.
זה לא דבר יוצא דופן, אצל ליאור מתחילים לחגוג מיום חמישי ולא מפסיקים עד מוצאי שבת, אבל הפעם הרעש היה ממש מוגזם וחוץ מזה שמעתי שהם קוראים בשמי.
ירדתי למטה וגיליתי חבורה של הומואיות היסטריות עומדת סביב מתקן חבלי הכביסה של אליס.
באמצע עומד דלי הפוך ועליו מתנודד בחור צעיר בשם ויטלי שמנסה לתלות את עצמו על שרוך נעלים שקצהו האחד קשור לצווארו והשני לעמוד המתכת שמתנוסס מעליו.  
ויטלי הוא בחור נמוך ורזה. טיפוס ביישן ונחבא אל הכלים שגומר תמיד את הערב שיכור, אבל בלי הגזמה. היום משום מה הוא נסחף לגמרי, הגיע שיכור עוד מהבית והמשיך לשתות במרץ עד שפתאום עלה בדעתו המבולבלת הרעיון שכדאי לו לנסות לתלות את עצמו.
אני מקווה שלא נוצר פה הרושם שהופעתי כמו איזה גיבור והצלתי את המצב. כל העסק היה ממש פתטי והיה לו סיכוי סביר יותר ליפול מהדלי ולשבור את הראש מאשר לקשור את השרוך הטיפשי הזה למתקן הכביסה הדי רעוע שבחצר.
אם החבר'ה סביבו היו קצת פחות מסטולים הם היו מפסיקים את השטות הזו מיד, אבל הם העדיפו לעמוד סביבו ולצרוח כמו ילדות קטנות.
בקיצור, העפתי לו שתי סטירות קטנות, הורדתי אותו מהדלי הטיפשי הזה והתרתי את השרוך מצווארו. מיד אחר כך הוא התחיל להשתעל ולהשתנק, למזלי הספקתי לזוז הצידה בזמן לפני שהוא הקיא עלי.
עד שהוא גמר להקיא את כל מה שהוא שתה עבר הרבה זמן. בינתיים השאר השתעממו והסתלקו ונשארנו רק אני והוא והגועל נפש. שטפתי את מה שהוא עשה עם צינור, לקחתי אותו הביתה, רחצתי אותו קצת והשכבתי אותו לישון על הספה בחדר האורחים. אני מניח שיהיה לו כאב ראש זוועתי מחר בבוקר. 

יום שישי ה – 13 לחודש
כיאה לתאריך כל כך טעון קמתי מוקדם בבוקר עם מעין סנוור מרגיז בקצה שדה הראיה שלי שהתפתח לחצי קשת של פריזמה שבורה מלווה בדקירות ברקה.
הייתי צריך לדעת שביום כזה עלי לעזוב הכל ופשוט לשכב בשקט בחדר אפל ולתת לנורופן לעשות את שלו, אבל הדחקתי. אמרתי לעצמי שזה יעבור מעצמו (לפעמים גם זה קורה) ושאני סתם היפוכונדר וזה יום שישי ויש לי המון דברים לעשות.
שכנעתי את עצמי שאם אני לא מנסה לקרוא זה באמת לא נורא, וזה באמת לא היה נורא עד שחזרתי מהבנק שם התרגזתי על המזגן העייף, הפקידה המנומנמת והתור האיטי, ורק בדרך חזרה אחרי שיצאתי בקושי מהחנייה וכמעט עברתי באור אדום ובקושי זחלתי מהרכב הביתה הבנתי שזה לא עבר וזה כן נורא.
לקחתי כדור ולפני שהתמוטטתי במיטה התקשרתי לפזי להגיד שאני לא יכול להגיע לפגישה של קבוצת התמיכה היום.
"אבל אין היום פגישה, שכחת?"
"כן, נכון. שכחתי. פאק! המוח שלי נדפק לגמרי פזי, מה אני אעשה אחרי שהאלצהיימר ישתלט עלי סופית?"
"תתחיל קריירה חדשה של דוגמן תחתונים, בשביל זה לא צריך מוח. תגיד, מה המספר של מולי, אני צריך לשאול אותו משהו?"
נתתי לו את המספר ופזי אמר שלא, זה המספר של הדירה של מולי ושל כוכב, "לא ידעת שמולי חזר לגור אצל הוריו בנהרייה?" 
"באמת? לא ידעתי." נתתי לו את המספר של הוריו של מולי בנהרייה. 
פזי צחק ושאל אם רשמתי אותם או שזכרתי בעל פה. "רשמתי אותם באיזה מקום, אבל אני זוכר את כל המספרים בראש." 
פזי התפקע מצחוק. "אם אתה מתבייש לדגמן תחתונים אתה יכול להשכיר את המוח הדפוק שלך בתור ספר טלפונים נייד." הציע לי ושואל מה שלומי חוץ מזה.
"חרא, הכאבים עוד לא עברו והרופא מגביל אותי בנורופנים ולא מרשה לי לקחת אדוויל, ואם זה לא מספיק יש לי גם מגרנה." שפכתי לפני את כל מצוקותיי.
"ומה עם החבר המדהים שלך? איפה הוא?" 
"ממשיך להיות מדהים, אבל לא פה." התלוננתי, בלי לשם לב שויטאלי עומד במטבח, מקרצף את הכיור ומקשיב לכל מילה שלי.
רק שלוש שעות אחר כך, אחרי שקמתי מזיע ומטושטש משינה, קלטתי שהבחור המוזר הזה שמע כל מילה מהשיחה שלי עם פזי (שכבר רגיל לזה שאני משתמש בו כמו בכותל מערבי אנושי וצוחק מההתבכיינות שלי), ולקח הכל בשיא הרצינות.
בזמן שישנתי הוא המשיך לנקות ולסדר את המטבח, ענה לטלפונים, רשם הודעות וגירש נודניקים שרצו להטריד אותי כולל את אימא שלי שנדהמה לשמוע שהיא לא יכולה להשיג אותי בטלפון כי אני ישן ואסור להפריע לי. הוא לא התבייש ונזף בכל מי שהעז לדבר בקול רם יותר מלחישה, שטף את כל הבית, הכין אוכל וגירף את כל העלים שהצטברו בגינה במשך השבוע.
אחרי שהתאוששתי מהתדהמה והתנצלתי לפני אימא אמרתי לו תודה רבה אבל באמת, הוא לא היה צריך לטרוח כל כך, אני כבר בסדר. ויטלי עיין ברשימת ההודעות שלי וגילה לי שרוני התקשר להגיד שהוא יאחר להגיע היום ושצריך להזכיר לי לקחת תרופות, אבל שאני צריך לאכול קודם. ומיד הוביל אותי למטבח והתעקש שאוכל פיצה עם עגבניות, טונה ובצל שהוא הכין יחד עם דני.
"יצא טעים מאוד." שיבחתי אותו, (שמתם לב שאוכל שמכינים למענכם תמיד טעים יותר מאוכל שאתם מכינים לבד?) הוא זהר מנחת, נתן לי עוד פרוסה עם מיץ מנגו לא מוגז.
"דני אמר שזה המיץ שאתה אוהב." אמר, ובעוד אני אוכל, שותה, ומתענג על הניקיון והסדר ששרר על השיש הדי מבולגן בדרך כלל אצלנו סיפר לי ויטאלי את סיפור חייו הקצר והעצוב. עלה לארץ לפני עשר שנים כשהיה בן ארבע עשרה עם אבא אימא ושתי סבתות. די מהר ההורים שלא חיו בהרמוניה עוד ברוסיה התגרשו. אבא חזר לרוסיה עם סבתא אחת, הסבתא השנייה חלתה ונפטרה אחרי ייסורים קשים.
לפני כמה חודשים אימא התחתנה שוב. הוא גר איתה אבל חש לא רצוי. אתמול הוא שתה כמו חזיר מגעיל כי פרצה מריבה איומה בינו לבן בעלה החדש של אימו וגם הבן שלו התערב ומה שבאמת העציב אותו זה שאימא שלו תמכה בצד שלהם ובלהט המריבה גילתה להם שהוא הומו. בגלל זה הוא ניסה להתאבד.
"לא יותר פשוט לעבור לגור בדירה אחרת?" 
ויטאלי נאנח ואמר שהוא חי מהיד לפה, כל הכסף שלו הולך ללימודים ואין לו מושג מה יהיה איתו עכשיו. 
מה יכולתי לעשות? הצעתי לו שיגור אצלנו עד שיסתדר וימצא לו איזה חדר.
כשהוא שאל על שכר דירה התלוצצתי ואמרתי שהוא לא צריך לשלם לי, מספיק שהוא ימשיך לנקות ולבשל כמו שעשה היום. כשהוא מחה ואמר שלא נעים לו אמרתי שאם הוא גם יוסיף מידי פעם גם מסג' לגב הכואב שלי הוא רשאי מצידי לגור אצלי עד סוף שנת הלימודים.
סתם צחקתי כמובן, אבל הוא לקח אותי ברצינות, נעמד מאחורי והתחיל לעסות את עורפי וכתפי, וכמובן שבדיוק ברגע זה רוני הפציע בבית ותקע בנו מבט לא נעים.
ויטאלי החליט ברוב דיפלומטיות שהגיע הזמן לבקר אצל ליאור ונעלם, משאיר אותי להסביר לרוני את נוכחותו.
"למה אתה נתקע תמיד עם כל היצורים האלו?" התלונן רוני אחרי שהסברתי לו את המצב. "יש לך כשרון מיוחד לאסוף מקרים סוציאליים תחת כנפיך. תראה שבחיים לא ניפטר ממנו."
"עזוב, הוא בטח יתפייס עם אימא שלו בעוד כמה ימים ויסתלק. תראה איזה יופי הוא ניקה את המקלחת."
רוני המשיך להזעיף פנים, אבל אמר שמצידו זה בסדר כל זמן שויטאלי יסתפק בעבודות ניקיון ובישול וימשוך ידיו ממסאז'ים. 
"אתה סתם מקנא, אם הוא היה עושה לך מסאג' בטח היית חושב אחרת." קנטרתי אותו, אבל הוא נרדם לפני שהספיק לענות לי.

מסתרי ההיגיון הנשי
אני חושב שהיום התחיל החורף באמת. בבוקר ירד גשם נחמד והיה נעים כל כך להתכרבל מתחת לשמיכה ולמעוך אותו תחתי כמו ששנינו אוהבים. כמובן שכמה שניות אחר כך הוא היה חייב לקלקל את הרומנטיקה ולדחוף את הזין שלו באמצע, וגם הזין שלי - הטיפש הזה שבז לחיבוקים עדינים ורוצה רק תכל'ס - הצטרף...
מרוב התלהבות לא שמנו לב לזמן. דהרתי במהירות מופרזת כל הדרך לעבודה, אבל בכל זאת החתמתי שעון קצת מאוחר. לא נורא.
היום הייתה סוף סוף קצת עבודה והיום עבר לי מהר ורועש. עבדתי בלייזר ובבית המלאכה היו ריתוכים מרעישים ומסריחים, ולילי עבדה על הטכניפור, מסמנת בקול טרטור זוועתי יציקות פלדה כבדות ומלכלכות, והרדיו של הטורקי צרח בקולי קולות.
על כל הקקפוניה הזו הצטרף קול הגשם שדפק על גגות הפח של הפנצריה, ופה ושם הצטרפו רעמים - יום רועש ופעלתני מאוד.
בסוף היום לילי התלוננה שכולה מאובקת בגלל היציקות ההן ודרשה שאנקה לה את הישבן מסימני אבק ושוב סיפרה לי שאת מכנסי הדגמ"ח השחורות האלו היא קנתה במיוחד במידה אחת גדולה יותר כדי שיהיה לה נוח בעבודה.
ניקיתי ממנה אבק בצורה הכי צנועה שהצלחתי לגייס מתוכי מתאפק לא לשאול למה צריך להיות לה לא נוח והדוק מידי כשהיא לא בעבודה? 
זה לא שהתביישתי לשאול, פשוט נואשתי מלהבין את מסתרי ההיגיון הנשי. 
בבית מצאתי את ויטאלי ממשיך לדבר עם אימא שלו בטלפון ולבכות. היא מנסה לשכנע אותו לחזור הביתה, הוא מנסה לשכנע אותה לוותר על הבעל החדש שלה.
עד עכשיו שניהם משקיעים הרבה מאמצים, רגש ודמעות, אבל אף אחד לא מצליח לשכנע את השני.
מסתבר שאחרי שאבא שלו נעלם ויטאלי ואימא שלו התקרבו מאוד זה לזו. היא זו שעבדה והרוויחה כסף והוא זה שטיפל במשק הבית. הוא עשה קניות - כולל לקנות לה בגדים ונעלים – בישל, ניקה ומידי פעם גם למד.
האידיליה נהרסה כשהיא הכירה גבר ורצתה לחיות איתו. ויטאלי מנסה לשכנע אותה שהטיפוס ההוא עם הבן המפגר שלו הם סתם טפילים שיכורים שחיים על חשבונה, והיא מנסה להסביר לו שהיא עוד לא בת חמישים והיא רוצה לחיות חיים של אישה רגילה עם בעל לצידה.
מי צודק שם אני לא יודע, אבל בעל כורחי נודעה לי יותר מידי אינפורמציה על החיים של ויטאלי עם אימא שלו. אני חושב שהייתי יכול לחיות מצוין גם בלי לשמוע אותה אומרת בקול חנוק מדמעות שהיא רוצה גבר שיחמם אותה במיטה, ואותו עונה לה שהוא יטפל בה יותר טוב מכל גבר זר.
זה ילמד אותי לקח לא למהר ולהציל כל מיני זרים שיכורים.


אין תגובות:

פרסום תגובה