שלג בתל אביב
את איליה פגשתי כמה שבועות אחרי שבאתי לגור בתל אביב. בכלל לא תכננתי ללכת לגור שם, אבל ככה יצא.
זה היה באשמתי. כמה ימים אחרי תחילת חופשת השחרור תפסו אותי על חם עם חבר במיטה והיה סקנדל נוראי.
יצאתי בסערה מבית הורי, החלטתי שלשם אני לא חוזר יותר ונסעתי לתל אביב.
זו לא הדרך הכי מומלצת לעבור דירה, בלי תכנון, בלי הכנות, רק עם צ'ימידאן צבאי אחד ישן, עם מעט מידי בגדים ולב מלא כעסים שנצברו במשך שנים.
נדחקתי לדירה של מכר מהצבא שויתר למעני בחוסר רצון על הספה המעוכה שלו, ומאחר והדיור העלוב הזה עלה לי בכל מה שנשאר ממענק השחרור שלי לא יכולתי להיות בררן בקשר לעבודה. מצאתי עבודה מעעפנית בבית מלאכה נידח אחד לאריזה, ועוד אמרתי תודה.
מיד אחרי שהתחלתי להתמצא קצת מה נמצא איפה ויצאתי מההלם הראשוני הלכתי לחפש זיון.
בתקופה ההיא הייתי עדיין תחת הרושם שגברים טובים רק לסקס, אבל לא יותר מזה. כיום אורח המחשבה הזו מחריד אותי, אבל אז הייתי רק בן 21, שרדתי את מלחמת לבנון - חובש בגדוד 51 בגולני - והייתי טיפש ואטום מכדי שהרעיון הזה יעציב אותי.
צעיר וחסר ניסיון ככל שהייתי אז בכל זאת ידעתי שלא משנה איפה - תל אביב, חיפה, באר שבע או הקריות - יש רק מקום אחד שבו אפשר להשיג סקס אנונימי, מהיר ונטול בעיות, סוג הסקס היחיד שהייתי מעוניין בו בתקופה ההיא.
אז הלכתי לגן החשמל עם ג'ינס צמוד וטריקו הדוק, ולא הייתי צריך לעשות יותר מאשר לטייל קצת הלוך ושוב, זה הספיק.
כבר בפעם השנייה או השלישית שלי בגן שמתי לב לאיליה. הוא נראה נמוך וצעיר מאוד, רזה מאוד, רוסי מאוד, קודר קצת ושקט מאוד, לא בדיוק הטעם שלי שנטה מאז ומתמיד לבחורים חייכנים, שחומים ומלאים, ורצוי מבוגרים מעט ממני - הטיפוס הים תיכוני המצוי.
הוא תמיד היה בסביבה ובהתחלה בקושי שמתי לב לנוכחותו, אבל ערב אחד, כשכבר היה קצת קריר והתחיל מעט לטפטף הוא התיישב לצידי, הציע סיגריה שסירבתי לקבל - אני לא מעשן – ושאל, "אתה חושב שאולי החורף הזה ירד שלג?"
חייכתי, זו הייתה באמת שאלה מוזרה. "לא חושב. כבר חמישים שנה לא ירד שלג בתל אביב."
"באמת? אתה בטוח?"
"כן, די בטוח, בישראל אין שלג בדרך כלל. רק בירושלים לפעמים, ובחרמון."
"מה זה חרמון?" שאל בשיא הרצינות.
הבטתי בו בפליאה. בצבא הכרתי רוסים שהיו קצת מנותקים ממה שקורה בארץ, אבל מעולם לא שמעתי על מישהו שלא ידע מה זה החרמון.
"זה הר, ההר הכי גבוה בארץ. הוא בצפון, קרוב ללבנון." הוספתי ליתר ביטחון.
"הוא רחוק החרמון הזה? כמה זמן נוסעים אליו?"
"מתל אביב אולי ארבע, חמש שעות, תלוי, אבל עכשיו עוד אין שם שלג, רק בחורף. למה אתה שואל? לא ראית מספיק שלג ברוסיה?"
"כבר שמונה שנים לא ראיתי שלג, אני מתגעגע." אמר בפשטות שנגעה לליבי. בחנתי אותו בסקרנות, הוא היה בהיר עור, אבל לא בלונדיני. בעל שיער חום בהיר ועיניים חומות. פניו היו צנומות, שפתיו דקות וגבותיו מכווצות בהבעה מודאגת.
היה בו משהו ציפורי, מתוח, שנגע לליבי. "איך קוראים לך?" שאלתי, הבחנתי הוא לובש רק סוודר דק ונעלי בד נטולות גרביים. "לא קר לך?"
"קוראים לי איליה ולא קר לי בכלל." אמר, אבל לי הוא נראה מכווץ מקור.
הנחתי על כתפיו את ז'קט הג'ינס שלי ונגעתי בידיו. הן היו חמות, אולי באמת לא היה לו קר.
"איך זה שתמיד אתה פה?" שאלתי, כי פתאום נוכחתי לדעת שפגשתי בו כל פעם שהגעתי לגן.
"אני גר לא רחוק." אמר, "ופה אני עובד."
"עובד? במה אתה עובד?" התפלאתי.
זה רק מוכיח לכם שהייתי באמת טיפש וקצת תמים בתקופה ההיא.
הוא הביט בי וחייך פתאום, חיוך יפה שהאיר את פניו. לרגע נראה יפה כמו מלאך צעיר ואחר כך חזר לעצמו. "אני מוכר מה שאתה נותן חינם." אמר בפשטות.
הייתי כל כך המום ונבוך (תמים כבר אמרתי?) עד שבמשך כמה דקות לא עלתה שום תשובה במוחי ולכן פשוט שתקתי, ואז רמז לו מישהו שעבר בסמוך –גבר שמן ומבוגר שאני לא הייתי מעיף בו מבט שני - והוא הסיר את הז'קט שלי מעל כתפיו, הניח אותו על ברכי ושאל לשמי.
"נמרוד," אמרתי, "נמרוד בר." זה לא היה שמי האמיתי אלא השם שבחרתי לי כדי למחוק את עברי ולפתוח דף חדש בחיים (ולפגוע בהורי תוך כדי כך), כמובן שלא הצלחתי, לא די בשם חדש כדי להפוך לאדם אחר, אבל אז לא ידעתי את זה.
"נמרוד." הוא אמר לאט ובהיסוס, טועם את המילה הזרה כאילו הייתה מאכל חדש ואחר כך מחליט שהיא לא לטעמו ודוחה אותה. "שם משונה, אני מעדיף לקרוא לך רודי." פסק והלך אל הגבר שהמתין לו בקוצר רוח, הניח יד על כתפו ונעלם איתו בין השיחים.
אחר כך הגיע מישהו שחיפש אותי - כך הוא טען - כבר שבוע שלם ושמח לקראתי מאוד, וגם אני נעלמתי איתו בין השיחים.
כשחזרתי חזרה אל השביל הראשי איליה כבר חיכה לי על הספסל שמאז הפך להיות הספסל שלנו.
"רוצה פיצה?" שאל ונופף כמה שטרות.
"בטח, אבל אני משלם על עצמי." אמרתי. זה היה הכלל שקבעתי לעצמי מאז שמלאו לי שש עשרה ואני דבק בו עד היום לטוב או לרע.
הוא חייך והנהן. "טוב רודי," אמר, "מה אתה אוהב לשתות?" חקר אותי כשהלכנו לפיצריה סמוכה.
"מים, או מיץ מנגו לא מוגז."
"וודקה לא?"
"ממש לא, וגם לא בירה או וויסקי או ערק. אפילו יין אני לא אוהב."
"לא יכול להיות."
"כן יכול להיות."
הוא צחק ושוב האירו פניו לרגע קצר ביופי מלאכי שנגוז מיד. "אז איך אתה דופק את הראש?"
"לא דופק ראשים, רק עכוזים."
"מה? איזה מין מילה זו?"
הסברתי לו והוא אמר לי את אותה מילה ברוסית וצחק, ועד שגמרנו את הפיצה כבר היינו חברים.
***
החורף שפרץ במלוא עוזו מיד אחרי שמלאו לי עשרים ושלוש שנים - נולדתי בנובמבר - סימן את תחילת ההידרדרות שלי. ככל שנעשה קר יותר ככה הלך מצבי והורע. שעות העבודה שלי הלכו וקטנו. בעל הבית קיטר והתלונן על המצב הכלכלי הנוראי ועל המיתון ושילם לנו פחות ופחות, ובמקביל הבחור שגרתי אצלו לא הצליח למצוא עבודה עם תום לימודיו ואיים לחזור לגור אצל ההורים בבת ים.
הייתי צריך עבודה חדשה ומקום חדש לגור בו ובמקום להתרוצץ ולחפש אותם המשכתי להתנהל כרגיל, חש כאילו הקור ושעות האור המועטות מידי סוחטים ממני את המרץ, מותירים אותי כבד ונטול יוזמה.
עברתי כבר שלושה חורפים לא נעימים בלבנון, אבל אז הייתי מוגן במדים, משורין בתוך המוצב. בצבא היו פקודות ונהלים שהורו לי איך לפעול בכל מצב. במדינת תל אביב כל ההגנות שלי נעלמו - הייתי לבד, חשוף לקור ולגשם.
מהחורף ההוא אני לא זוכר אפילו יום אחד של שמש. נדמה שהגשם לא פסק אפילו לרגע, השמים היו תמיד מעוננים ודולפים, ואפילו הים האהוב שלי היה אפור וגועש ורוח קרה ורעה נשבה ממנו.
אז לא הבנתי מה קרה לי, אבל כיום אני מבין שנהגתי בפזיזות כשניתקתי את עצמי בהחלטה של רגע מסביבה מוכרת ומכל המכרים, הידידים והמשפחה. במבט לאחור ברור שהייתי בדיכאון בגלל הניתוק המוחלט והפתאומי מהבית. עד היום קשה להודות בכך, אבל הייתי אז רק ילד אכול געגועים וסבלתי מאוד מבדידות.
אני זוכר את עצמי משוטט אבוד ברחובות לא מוכרים, קפוא והמום, נעלי רטובות, ידי קפואות, מתגעגע הביתה, לנוף הילדות המוכר, לפנים ידידותיות, לאנשים שידעו מי אני ומאיפה באתי ומכירים את משפחתי.
הרחובות בעיר הזו נשארו זרים ואני התמדתי ללכת בהם לאיבוד. כשפניתי לעזרת אנשים ברחוב הם הפנו אלי כתף קרה וסירבו לעזור. לא אהבתי את התל אביביים האלו, אנשים שדיברו אמנם עברית כמוני, אבל עברית מוזרה, מהירה, רצופה התחכמויות עוקצניות שכולן היו על חשבוני.
אחרי כמה שבועות רצופי חרדה וחוסר ישע כל עולמי התמוטט בבת אחת. בסוף דצמבר פוטרתי מהעבודה עקב סגירת המפעל, וכשחזרתי הביתה מדוכדך התבשרתי שעד סוף השנה שחל בעוד שלושה ימים עלי להתפנות מהדירה כי היא חוזרת לבעליה.
בלי לטרוח להתקלח או להחליף את גרבי הרטובות שירכתי את דרכי לגן בתקווה לפגוש את האדם היחיד שתמיד האיר לי פנים.
למרות הגשם הוא היה שם – קודר, עגמומי ורזה מתמיד - אבל כשראה אותי חייך את חיוכו המלאכי, אחז בידי בידו החמימה, שאל לשלומי, הקשיב לצרותי באהדה ומיד אמר שאין בעיה, אני יכול לבוא לגור איתו.
ככה הגעתי לראשונה למקום שאיליה כינה בית. זה היה מקום מוזנח והרוס על גבול תל אביב יפו, בניין נטוש שנראה כאילו יתפורר עוד רגע. אפילו מעט מהחן המרופט שמשוך לעיתים על בניינים עתיקים לא היה בו. זה היה בלוק דירות מכוער שנבנה מן הסתם בתחילת שנות החמישים, בניין אפור, מרובע, חסר חן, שנבנה בחיפזון וברשלנות וברור שאין לו תקנה מלבד הריסה. הוא היה מאוכלס בחבורה של דיירים שהלמו את עליבותו – אנשי שוליים, טיפוסים חסרי עתיד ותקווה, עניים מלוכלכים ומיואשים שניזונו בעיקר מבקבוקי וודקה.
איליה הוביל אותי היישר לחדר קטן אחד שהיו בו מזרון מכוסה סבך של שמיכות צמר, שולחן מטבח צולע מצופה פורמייקה מכוערת ושרוטה, שני כסאות פלסטיק רעועים ולוקר פח מחליד ששימש לו כארון.
בדירה הקטנה היו עוד כמה דיירים שהתחלפו ללא הרף, רובם דיברו רוסית בלבד, חוץ מאחד שדיבר רק רומנית וחיוכו המבוהל היה מלא שיני זהב.
איליה הציג אותי לפניהם כבדרך אגב, פוסח על הרומני המבוהל עם שיני הזהב, וזירז אותי למהר ולהביא את חפצי עוד הערב.
כשנפרד ממני הוא ביקש שאחזור רק בעוד שעתים כי הוא יהיה עסוק. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הבקשה הזו, אבל לא האחרונה. בעתיד אסולק מהדירה מידי פעם כדי לא להפריע לו בעיסוקיו, אבל אז לא ידעתי את זה עדיין, ואולי מוטב שכך.
הלכתי מהר לדירה שבה גרתי עד אז ומצאתי את שותפי לדירה עסוק באריזת חפציו, ליקטתי את בגדי לצ'ימידאן הוותיק שלי, שמחתי מאוד על נעלי הבית שלי שצצו פתאום אחרי שנעלמו כמה ימים קודם לכן, ואחרי שנפרדנו בלחיצת יד חזרתי לחדרו של איליה.
בדרך שוב ירד גשם, המטריה שלי התקפלה ונשברה בגלל הרוח, פתאום החשיך, וכרגיל שוב הלכתי לאיבוד, וגם כשהגעתי לרחוב שאליו רציתי להגיע (בעזרתו הלא אדיבה של תל אביב זועף אחד) לא זכרתי באיזה משלושת הבניינים הדומים להפליא גר איליה.
אני זוכר את עצמי עולה ויורד בגרמי מדרגות מזוהמים, גורר אחרי את הצ'ימידאן הלח שלי, שנעשה כבד יותר מרגע לרגע, לאורך מסדרונות אפלוליים מקיש על דלתות שדמו לדלת הנכונה, אבל לא היו, ובסוף, אחרי שכמעט פרצתי בבכי מרוב ייאוש, דלת נפתחה לפתע ואיש אחד, עבה ומקריח, חמק ממנה, ומעבר לכתפו הציצו אלי פניו הלבנות של איליה שחייך אלי ומשך אותי פנימה אל החמימות של חדרו.
לא היו מים חמים והמקלחת בדירה הייתה מזוויעה אפילו לפי סטנדרטים של חייל ששירת במוצבים נידחים בלבנון ולכן, במקום מקלחת חמה שהייתי זקוק לה מאוד, הסתפקתי בשפשוף גופי הקפוא והלח במגבת.
הבחנתי שאיליה מביט באדישות בגופי הערום, דבר שהרגיע אותי מאוד. חששתי ששכר הדירה יגבה ממני במטבע קשה - אם יורשה לי להתבטא ככה - ולמרות החיבה שרכשתי לאיליה לא היה לי מצב רוח לסקס. הייתי רעב ואומלל ורציתי אוכל חם, וחיבוק, ולפחות באותו ערב ראשון קיבלתי את מבוקשי.
אכלנו כמה טוסטים שהכנו על תנור ספירלות עתיק - אתם לא רוצים לדעת איך נראה החיבור שלו לחשמל, שקע ותקע היו מתעלפים על המקום - מרחנו את הטוסטים המאולתרים במרגרינה ישר מהחבילה, בלי עזרת סכין כי לא הייתה לנו, ואחר כך התכרבלנו בין השמיכות ונרדמנו על המזרן שלו, צמודים זה לזה כדי להתחמם.
באותו לילה חלמתי לראשונה חלום שחוזר אלי עד היום - אני נודד עם הצ'ימדאן הכבד בין מסדרונות חשוכים, עולה ויורד במדרגות מעוקמות, דופק בדלתות, מחפש ומחפש לשווא פנים מוכרות, ומתעורר לבסוף דומע ורועד.
את מסיבת הסילווסטר של שנת 2002 ביליתי מסעדה רוסית נידחת אחת בשולי התחנה המרכזית הישנה. עמד שם עץ חג מולד ענקי ומקושט בכל מיני נוצצים באדום, ירוק וזהב, אבל אני די בטוח שזו הייתה מסיבת סילווסטר כי אני זוכר אנשים סופרים בקול ומתנשקים.
זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי כסף עבור סקס. לא ידעתי שזה יקרה, שום דבר לא היה מתוכנן, זה פשוט קרה ודי.
הלכתי כי איליה אמר, "בוא נלך למסיבה, יהיה אוכל ושתייה." ובאמת היו. כדרכי לא נגעתי בשתייה החריפה – אלכוהול גורם לי לחוש חולה - והתרכזתי באוכל, קולט להפתעתי שאני מבין כמעט כל מילה שאמרו האנשים סביבי.
גם בצבא ביליתי הרבה עם רוסים ואני מבין מעט פולנית שדומה מאוד לרוסית (אל תגידו לרוסים את זה, הם ממש לא מחבבים פולנים שמצידם פשוט שונאים אותם) וברור שכמו כולם הבנתי תמיד מילה פה ושם ולפעמים משפטים שלמים, אבל פתאום נוכחתי לדעת שאני ממש מבין מה כולם אומרים, בעיקר כשהם לא מדברים מהר מידי.
המסיבה זכורה לי דווקא לטובה, לראשונה מזה זמן רב היה לי חם, אכלתי לשובע ובנוסף לכך הייתי מרוצה מפני שהנוכחים סביבי לא ידעו שאני מבין מה הם אומרים. זה גרם לי להרגיש קצת כמו הרואה ואינו נראה וזה שעשע אותי.
לגבר שנישק אותי בחצות היה ריח עז של אפטר שייב רוסי מתקתק וזיפים שדקרו אותי ואחרי הנשיקה הוא הוביל אותי לשירותים ושם עשינו מה שעשינו.
מה שקרה בשירותים הדחוקים הללו היה שהוא ישב על האסלה הסגורה, פתח לי את החנות ומצץ לי את הזין תוך שהוא מלטף את עצמו, ואחר כך הוריד את מכנסיו - להפתעתי לא היו לו תחתונים - דחף לידי קונדום וביקש שלא אהיה עדין מידי. אז לא הייתי והוא אהב את זה.
אחר כך הוא דחף לידי שתי שטרות של חמישים ₪ ואמר לי בעברית שבורה לא לגלות לאף אחד שום דבר, מה שדי הצחיק אותי כי היינו סגורים יחד בשירותים מעל רבע שעה, והנוכחים היו אמנם שתויים, אבל לא עיוורים.
בדרך הביתה נתתי לאיליה את הכסף סיפרתי לו מה קרה, צוחק מבקשתו הטיפשית של הגבר ההוא, וצוחק עוד יותר כשאיליה הסביר לי שהוא התכוון שלא אספר שאני זה שזיין אותו.
"תפסיק לצחוק ואל תספר אף פעם לאף אחד מה בדיוק עשיתם." הזהיר אותי בפנים חמורות, "הוא קווקזי ואם תספר הוא יחתוך אותך."
"הקווקזי הראשון שלי." אמרתי, עדיין צוחק. "לא ידעתי שיש קווקזים הומואים ועוד פסיביים."
"תפסיק לצחוק." חזר איליה ואמר בזעף, "זה לא מצחיק, קווקזים זה מסוכן."
"די, תרגיע, מה הוא כבר יכול לעשות לי?" אמרתי מבודח, "אתה לא חושב שאתה מגזים."
"אני חושב שאתה צבר דוראק שלא מבין כלום." פסק איליה, ורק אחרי שכבר היה הרבה יותר מידי מאוחר נוכחתי לדעת שהוא צדק.
***
בהתחלה נתתי לו את רוב הכסף שהרווחתי כי הרגשתי חייב לו. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שאנחנו גרים בדירה נטושה ושאיש מהדיירים לא שילם שכר דירה. רק אחרי כמה ימים קלטתי שרוב הכסף שאיליה ואני מרוויחים הולך אך ורק לסמים ולאלכוהול.
די מהר נוכחתי לדעת שאם אני רוצה לאכול עוד משהו חוץ מוופלים ושוקולד עלי לקנות אוכל לבד כי איליה ניזון פחות או יותר מאוויר ממתקים ואלכוהול, ואני, שלא שתיתי ועבדתי קשה הייתי זקוק למזון אמיתי.
אחרי שפוטרתי מבית המלאכה ההוא, הזכור לרע, מצאתי עבודות אחרות, אבל כולן היו זמניות בלבד, וככל שעבדתי קשה יותר ככה שילמו לי פחות.
אבא שלי תמיד נהג להגיד שמי שעובד קשה אין לו זמן להתעשר, והוא צדק כנראה. עבדתי כסבל, וכפנצ'ר מעכר (למדתי לתקן פנצ'רים כשעבדתי בקיץ אצל הדוד שלי שהיה לו מוסך), ועבדתי כנער שליח בסופר מרקט ובעוד מקומות שכולם התערבלו במוחי, אבל היה להם דבר אחד משותף - עבודה קשה מאוד, שכר נמוך ויחס רע לעובדים.
בשבועות הראשונים עוד הייתי יוצא בבוקר לחפש עבודה בחברות כוח אדם ומשאיר אותו ישן. כשחזרתי הייתי מוצא אותו מנומנם קצת, מעשן במיטה, או יושב ליד החלון, או במרפסת, ולפעמים על המדרגות למטה, משוחח שיחה הזויה ומנומנמת עם הדיירים האחרים שהיו אפופים בדיוק כמותו.
הייתי אוכל בדרך כלל כריכים, או מנה חמה, או אוכל מוכן אחר, ומנסה לשכנע את איליה לאכול משהו בנוסף לקצת ממתקים. הוא היה נותן כמה ביסים, מעווה את פניו, מתלונן על האוכל הגועלי שיש בישראל, ומדליק סיגריה או שותה בירה. לבשל לא בישלנו כי לא היה איפה, ופשוט התרגלנו לאכול אוכל לא מבושל. מידי פעם כשהייתי עובר ליד דוכן פרות הייתי קונה לי כמה תפוחי עץ, אגסים או בננות, כדי שלא אסבול ממחסור בויטמינים. זה היה בערך הדבר היחיד שעשיתי למען עצמי. חוץ מזה הרגשתי מנותק לגמרי מהגוף שלי, כל כך מנותק עד שאפילו לא הרגשתי מתי הייתי נשרט ונפגע בעבודה ומעולם לא שמתי על עצמי פלסטרים או יוד למרות שנחבלתי המון. למזלי הייתי אז בחור בריא וחזק והחלמתי בקלות ומצד שני אולי זה דווקא היה לרוע מזלי?
למרות שהיינו מעין בני זוג וחיינו פחות או יותר יחד (אם אפשר לקרוא לזה חיים יחד) דיברנו מעט מאוד על עצמנו. אני נדהם כיום כשאני מבין עד כמה מעט באמת הכרתי אותו. הוא אמר שעלה לארץ עם אימו וסבתו אחרי שאביו נפטר ואחרי שאימו נשאה בארץ לגבר שלא הסתדר איתו הוא פשוט הסתלק. אפילו בן כמה הוא היה לא ידעתי.
אני מניח שיכולתי לחטט במסמכים שלו, אבל הרעיון מעולם לא עלה בדעתי. לא ניסיתי לחקור וגיליתי אדישות לא רק כלפי עצמי אלא גם לאחרים. הוא אמר פעם שהוא בן עשרים ופעם שהוא בן שמונה עשרה אבל הוא נראה בקושי בן שש עשרה. אולי זו הייתה הסיבה שמעולם לא ניסיתי לעשות איתו משהו יותר מאשר לחבק אותו.
***
אחרי הקווקזי היו אחרים ששילמו לי על סקס, זה היה כסף קל ומהיר הרבה יותר מהעבודות המזדמנות שמצאתי פה ושם, אבל לא ויתרתי על מאמצי למצוא עבודה רגילה. הייתי זקוק להעמדת הפנים שהמצב הזה זמני ושעוד מעט הכל ישתפר - החורף ייגמר, יהיה חם, לא יהיה מיתון, השמים יהיו שוב כחולים, אני ואיליה נשכור דירה קטנה, הוא יפסיק לשתות ולהזריק, והכל יהיה שוב בסדר.
בהתחלה אמרתי לעצמי שאני מרוויח מהצד כמה שקלים רק עד שאמצא משהו מסודר, שבעצם אני מחפש עבודה קבועה ורק בגלל המיתון אני לא מצליח, אבל לאט לאט נסחפתי לתוך העולם של איליה, ובסופו של דבר אפילו אני הייתי צריך להודות באמת – הפכתי לעובד בתעשיית המין, או בפשטות, זונה ממין זכר.
נוכח נפקד
הידרדרות שלי קרתה כמעט מבלי משים, ובהתחלה איליה היה זה שמצא לי את הקליינטים - אני מניח שאפשר להגיד שהוא סרסר בגופי, אבל זה לא הרגיש ככה.
הוא אף פעם לא איים, או תבע, או דרש ממני שאביא לו כסף, זה בכלל לא היה ככה. הוא היה נצמד אלי בלילה (מעולם לא היה לנו באמת סקס - חוץ מפעם אחת איומה שעליה עוד יסופר - אבל היו נשיקות וליטופים, והמון רוך ועדינות שחסרו כנראה לשנינו) ואומר שהוא צריך קצת כסף כי היה לו שבוע חלש, וכל הכסף שהרווחתי הלך על אוכל (יחסית אליו אכלתי כמויות אדירות של מזון) ואם אני מוכן בבקשה... הוא ממש צריך עוד כסף ואם לא אכפת לי אז יש את האיש הזה ...
מעולם לא סירבתי לבקשתו. אין לי מושג למה, אבל הרעיון להגיד לו לא אפילו לא עלה במוחי. לא נהניתי במיוחד ממה שעשיתי, אם כי בדרך כלל גם לא ממש סבלתי. זה היה מכאיב רק כשדרשו שאהיה פסיבי ובכל זאת הסכמתי גם כשידעתי שיכאב כי התייחסתי לכך כאל עבודה ולא עשיתי מזה סיפור.
גם לסחוב חפצים כבדים מכאן לשם זה לא כיף וזה כואב לפעמים, אבל עושים את זה כי צריך וזו פרנסה וזהו.
באותו חורף נורא חל מעין נתק מוזר בין גופי לנפשי, הייתי אדיש וכאילו נוכח נפקד בחיי.
קשה לי מאוד להסביר את הלך הרוח שבו הייתי שרוי אז, כשאני מנסה להסביר מה היה אז אני חש כאילו אני מנסה לתאר מעין הזיה בהקיץ, כאילו הכל קרה לאדם אחר שנראה בערך כמוני ולא היה בדיוק אני.
הפעם היחידה שניסיתי לסרב הייתה כשהוא ביקש שנלך יחד לאיזה מלונית ונעשה שם מה שהוא הגדיר כלייף שואו.
"מה?" נדהמתי, "נעשה מה?" הייתי באמת ילד תמים מהקריות אז.
הוא הסביר לי ולמרות שכבר עברתי כמה דברים לא נעימים מאז שעזבתי את הבית הרעיון שאקיים יחסי מין לעיני אדם זר פשוט החריד אותי ובהתחלה אמרתי שלא, אני לא יכול.
"בבקשה." אמר איליה, "זה מאה חמישים דולר לשעה, אני צריך את זה, אני ממש חולה."
הוא באמת נראה חולה, אבל אז כבר ידעתי שאצלו חולה פירושו היה שהוא זקוק לסם.
"אתה צריך ללכת לגמילה." אמרתי לו שוב, והוא שוב הנהן בראשו ואמר שאחר כך, אולי בקיץ, והמשיך להתחנן שנלך כבר כי האיש מחכה.
אני לא עומד בפני תחנונים והוא, בחושים מחודדים של נרקומן ותיק הריח עלי את החולשה הזו והמשיך ללחוץ עד שנכנעתי בתנאי שנוכל להתקלח במלון במקלחת חמה עם סבון. הניתוק שלי מגופי עדיין לא היה שלם אז ולעיתים התגעגעתי למים חמים וריחניים ולמגבות נקיות.
בדרך התניתי עוד תנאי - שהוא יהיה הפסיבי. הוא הסכים מיד וכיום, כשאני חושב על זה בראש צלול יותר אני שואל את עצמי אם הוא היה באמת הומו או שפשוט התרגל לסקס עם גברים בגלל שצורת החיים הזו נכפתה עליו מאז ילדותו.
קיבלתי את הרושם שהוא לא מעוניין כלל בסקס, רק בליטופים עדינים ובחיבוקים. מהבחינה הזו הוא היה כמו ילד קטן וחסר מיניות שנזקק לקרבה גופנית בלבד. מעולם לא חשתי בזקפה שלו, ואולי היה בכלל נטול חשק מיני? גם אני, כמו עובד במפעל שוקולד שסולד מממתקים, מצאתי את עצמי רוב הזמן חסר רצון לסקס.
במלונית ששמה פרח מזיכרוני חיכה לנו כבר הקליינט - איש לא צעיר ורגיל למראה, מכריס ומקריח - סתם איש בגיל העמידה שאפשר לפגוש כמותו בכל מקום.
הוא הסכים שנתקלח קודם והסכים שאני אהיה למעלה, אבל לדבר אחד לא הסכים -שנשתמש בקונדום.
ניסיתי להתווכח, אבל הוא נופף שטרות של דולרים ואיליה הביט בי בתחנונים ודילג מרגל לרגל בקוצר רוח ובסוף נכנעתי. נכנסנו יחד להתקלח בעוד הלקוח צופה בנו דרך הדלת הסגורה למחצה.
כשיצאנו, נקיים וריחניים, כבר עמד לי כי איליה בתבונתו ניצל את המקלחת לשפשף ולמצוץ לי את הזין עד שהעמיד אותו.
באותו יום הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותו עירום לגמרי. גופו היה צנום ובהיר וחלק לגמרי. היה לו זין קטן וורוד כמו של ילד שעמד רק למחצה במין תמימות לא מודעת לעצמה.
הוא נשכב מיד על בטנו ומשך אותי אליו, מסב את ראשו לאחור הביט בי בעיניים פקוחות לרווחה עד שהחדרתי את אברי המשומן לגופו, ולא מצמץ אפילו פעם אחת כשהזין שלי חדר לתוכו בקלות שהעידה על ניסיונו הממושך ביחסים אנאליים - ניסיון שעמד בניגוד למראה הילדותי שלו.
הלקוח שלנו ישב על כורסא מול המיטה, מאונן בסתר חלוק המגבת הירקרק שלו, ואני עצמתי את עיני כדי לא לראות את ההבעה הלהוטה והבהמית שעל פניו, ונעתי מעל גופו הרפוי של איליה כמו אוטומט, מפלל שזה ייגמר כבר.
איליה היה סביל לגמרי תחת גופי, גופו החמים שידר לי תחושת ריקנות מנוכחותו למרות שהוא השמיע במסירות אנחות וגניחות מלאכותיות להפליא. התחושה שלי כשחדרתי לתוכו הייתה כשל אדם שנכנס לבית ריק. חשתי כאילו אני מבצע את מעשי בגוויה חסרת חיים, אבל ללקוח זה לא הפריע, שמעתי אותו קם, מסתובב סביבנו, נאנח וממלמל לעצמו, והמשכתי בשלי, מתעלם ממנו בעקשנות.
הייתי צריך להעלות בזיכרוני את האקס שלי שאהב אותי מאוד ושקיבל בהכנעה את היחס הקריר והמתנשא שלי כלפיו - ככל שהייתי רע יותר כלפיו ככה הוא אהב אותי יותר - ורק ככה הצלחתי לגמור סוף סוף ולקבל לידי את הכסף.
מיד אחר כך התלבשנו בזריזות וברחנו משם, רצים כל הדרך למקום אחד ביפו, שם נתן איליה את הדולרים למישהו וקיבל תמורתם חבילה קטנה עטופה בניילון מהודק בגומיות ושני כדורים.
הוא ניסה לשכנע אותי לקחת אחד מהם, אבל סירבתי בתוקף, והוא לקח אותם בעצמו. כנראה שאלו היו אקסטות כי זמן קצר אחרי שלקח אותם הוא נעשה צמא מאוד ועליז מאוד וצעק שחם לו נורא.
נכנסנו לגן שעשועים קטן שנקרה בדרכנו ולבקשתו הצלחתי לפתוח ברז כיבוי אש שעמד בפינה. צוחק כמו ילד קטן איליה התפשט עד לנעליו, שתה מים, הרטיב את עצמו ודהר סביב סביב בפראות, מדקלם קטעי שיר של פושקין שכל הילדים הרוסים לומדים בבית ספר יסודי. כך אני חולם אותו עד היום הזה - ילד רזה וחיוור, ערום לגמרי מלבד נעלי התעמלות מרופטות, נטולות גרביים, רץ סביב מתקני השעשועים, מטפס על סולם חבלים אדום עד לגשר קורות עץ מתנודד ומדקלם ממרומיו ברוסית נמלצת שיר של פושקין.
כמה ימים אחרי הלייף שואו חזרנו יחד מהגן בשעת לילה מאוחרת מאוד, כמעט בבוקר ומצאנו את דלת הדירה שלנו נעולה וחתומה עם פלומבה של העירייה. כתוב היה שם שהדירה רעועה ושהיא תיאטם בקרוב, והייתה אזהרה של מהנדס העיר לא להיכנס.
זו לא הייתה בעיה גדולה לשבור את החותמת הטיפשית ההיא ולהיכנס פנימה כדי לקחת את החפצים שלנו וזה בדיוק מה שעשינו. אספנו וארזנו הכל, הצ'ימידאן שלי עם קצת בגדים ושמיכה ותרמיל ניילון כחול של איליה, והלכנו לחפש בית חדש לפני שהעירייה תסגור לנו את הפתח עם בלוקים.
בלילה הראשון פשוט ישנו בחוץ, אבל למרות שהאביב היה בפתח ונעשה פחות קר עדיין מצאתי את הקור בלתי נסבל. איליה רעד לצידי כל הלילה למרות השמיכה והחיבוק שלי.
ישנו באיזה חדר מדרגות פרוץ לרוח עם רצפות קרות, ובבוקר קמנו והלכנו משם.
הלכנו והלכנו וזה היה מעייף מאוד ומייאש נורא. הסתובבנו במעגלים שגן החשמל שאז עדיין לא שופץ והוקף בחנויות מפונפנות (לא ראיתי במו עיני אבל קראתי על כך) היה במרכזו.
אנחנו כמו נמלים שהרסו להם את הקן ולא יודעות לאן ללכת חשבתי לעצמי כששוב מצאנו את עצמנו בגן, יושבים על הספסל שלנו ומנסים ליהנות מהשמש שהרוח הקרה ביטלה את השפעתה המחממת - ברומנית קוראים למזג האוויר הזה שמש עם שיניים.
ואז הגיעו כמה בחורים מוכרים לי למחצה, שאחד או שניים מהם ישנו מידי פעם בדירה שגורשנו ממנה והתחילו לדבר עם איליה. הייתי מנומנם והבנתי רק מילה פה מילה שם. לא יכולתי להתרכז בשיחה, מזמן כבר לא הייתי עייף כל כך, רעב, קפוא ומיואש.
אחרי כמה דקות של שיחה ברוסית מהירה איליה ניער אותי ואמר, "בוא, הבחורים של רומנוב מזמינים אותנו לדירה שלהם."
הדירה של רומנוב הייתה די דומה לדירה שלנו, אבל היא הייתה פחות הרוסה, גדולה ומסודרת יותר.
כל אלו היו יתרונות ברורים, אבל היה לה חסרון אחד בולט - רומנוב עצמו שהיה בעל הבית, המנהיג השליט ללא עוררין, והאדם שגבה מאיתנו את שכר הדירה.
הוא היה מבוגר יחסית לשאר הנערים שגרו שם, בטח מעל שלושים, בעצם קרוב יותר לארבעים. גבר חסון ואטום פנים עם תספורת מרינס בהירה, מכוסחת באכזריות, פנים סלביות אופייניות, נאות אני מניח, אבל חסרות הבעה, והמון קעקועים על הידיים והחזה.
ברגע שנכנסנו לדירה שלו והפכנו לדיירים שלו נעשינו בני חסותו ובעצם רכושו. שוב ישנו על מזרון זוגי מרופט ועבדנו בזנות, אבל חלק נכבד מאוד מהרווחים שלנו הלך אליו, הוא סיפק לאיליה סמים, אלכוהול וסיגריות, וגם את האוכל קיבלנו ממנו, וכמובן ששילמנו שכר דירה. הסידור הזה השאיר אותנו חסרי פרוטה אם כי לא לפחות לא היינו רעבים ואיליה לא קיבל יותר התקפות של רעד והזעות בגלל קריז.
מצד אחד היה שם לא רע - הייתה מקלחת נקייה יחסית עם מים חמים וסבון, המטבח היה מסודר פחות או יותר, והיה מקרר עם חלב חופשי, לחם טרי כל בוקר וסיר מרק ירקות עם הרבה תפוחי אדמה שמעולם לא אזל עמד על הגז ויכולת לקחת ממנו כמה שרצית בכל פעם שהיית רעב.
בחור גוץ אחד, בהיר ושתקן בשם אמיל היה ממונה על הקניות והכנת המרק, והשאר ניקו ובישלו לפי תורנות שפשרה לא התפענח לי עד היום. ממני ביקשו רק להדיח מידי פעם כלים או לשטוף רצפה, דבר שעשיתי ברצון. אהבתי לרחוץ את הכלים ולנקות את השיש, מציץ תוך כדי כך החוצה מהחלון אל הרחוב, מעמיד פנים שאני גר בדירה שלי ושיש לי משפחה ועבודה רגילה וחבר שאוהב אותי. כמו תמיד כשהיה לי רע סיפרתי לעצמי סיפורים, מתעלם מעובדות החיים, זו הדרך שלי לשרוד את הקשיים. אם הייתי יכול הייתי שותה, או לוקח סמים, אבל אני לא יכול אז אני מתנתק, כל אחד והשיטות שלו.
רוב הדיירים של רומנוב היו רוסים כמוהו, אבל לא כולם. היה בחור פולני בשם ארתור שבא כתייר לארץ הקודש ונשאר כעובד זר שהתמחה בפריצה למכוניות. מאחר והוא דיבר רוסית מצוינת זה לא היה ממש משנה, אבל אני זוכר אותו לטובה כי היה מנומס ועדין יותר מהשאר, והיו שני בחורים רומנים שבאו לעבוד בארץ כפועלי בניין, ברחו מהקבלן שלהם ונקלעו לדירה של רומנוב.
היו שם בערך חמישה עשר איש שבאו והלכו, ולקח לי זמן להבין מי נגד מי ומה קורה בכלל. עם הזמן קלטתי שחלקם עצמאיים שרק משלמים שכר דירה, ועובדים בעבודות שונות ומשונות, רובן לא חוקיות, אבל הרוב היו שייכים לרומנוב ועבדו בזנות.
כמה ימים אחרי שהגענו לשם קמתי כדרכי בצהרים, איליה ישן עדיין, וניגשתי למטבח. רומנוב ישב שם ועשה חשבונות במחברת עבה עם כריכה קשה. הוא הרים אלי את עיניו והביט בי, סוקר אותי מלמעלה למטה בעיני חרסינה כחולות וקרות. הרגשתי כאילו המבט הכחול והקר הזה מטיל בי כישוף רע שהפך אותי מבן אדם לחפץ חסר נשמה ורצון.
הוא קם ורמז לי לבוא אחריו לחדרו. משום מה הוא העדיף לגור במרפסת הקטנה של הדירה שנסגרה בחלונות זכוכית גדולים, מחופים ברפפות ונציאניות מאובקות ומעוקמות בצבע אפור מטלי.
זו הייתה בחירה מוזרה מעט וכיום אני חושב שאולי הוא בחר לגור במרפסת כי משם היה לו קל להימלט החוצה במקרה של פשיטה משטרתית? ואולי הוא היה זקוק להרבה אוויר צח?
לא יודע.
המרפסת הייתה צרה ומלבנית וקירותיה התקלפו מלחות. הייתה שם מיטה, ארון ושולחן, הכל מרופט ובלוי וחורק, ועל השולחן הייתה שפופרת לבנה של ג'ל שקוף בעל ריח מוזר שמעולם לא הרחתי כמוהו מאז. רומנוב שלף את אברו הלא נימול ממכנסיו, הייתה לו זקפה והוא הוציא קונדום ודחף אותו לידי מורה לי לשים אותו עליו, אחר כך מרח על עצמו ג'ל והדף אותי אל המיטה, מצווה עלי לכרוע על ברכי בגבי אליו ואז, בלי שום גינוני טקס, משך כלפי מטה את מכנסי וחדר לתוכי בעודי רובץ שם כמו חיה, נשען על מרפקי, לוטש מבט אל הרפפות המאובקות והעקומות.
זה כאב מעט, אבל מין כאב מרוחק שלא היה שייך לי. מהרגע שהייתי בחדרו הופקעתי מרשות עצמי ועמדתי בצד, מביט בגופי כאילו היה חפץ חסר חיים.
רק אז הבנתי איך איליה הרגיש כשהיינו יחד במלונית. אולי ככה הוא הרגיש תמיד כשנתן את גופו תמורת כסף? אולי ככה הוא שרד? ואולי בגלל זה היה זקוק לסם? לא יודע, מעולם לא ידעתי איך לדבר איתו על הדברים האלו.
אני רק יודע שכשהיינו רק אני והוא מתחת לשמיכה שלנו בחושך הוא היה כולו איתי, חמים ומתרפק נהג ללטף אותי כמו ילד, מנחם אותי ומתנחם בי,.
אחרי שרומנוב גמר באנקה חרישית הוא הדף אותי החוצה בגסות, ונזרק על המיטה, מניח לי לרכוס את מכנסי מחוץ לחדרו.
ככה זה היה כל זמן שגרתי שם, מידי פעם הוא היה עושה בי שימוש ואז מעיף אותי החוצה. חוץ ממני היו גם אחרים שזכו לאותו יחס וכולם קיבלו את זה כמובן מאליו, חלק משגרת החיים שצריך לבצע כי ככה זה ואין ברירה, עושים וממשיכים הלאה.
למזלי לא כולם היו כמותו - חלק מהקליינטים היו נחמדים למדי ואפילו חיבבתי כמה מהם. היו כמה אנשים ששבו וחיפשו אותי פעם אחרי פעם כי הרגישו נוח איתי, והיו כמה שלקחו אותי למלונית, או אפילו לדירה שלהם.
אנשים רצו לא רק סקס אלא גם דיברו איתי, נגעו, ליטפו, התייחסו אלי כאל בן אדם. חלקם אפילו במעין נימת התנצלות.
נכון, היו גם אנשים מרושעים שרצו שליטה בנוסף לסקס, טיפוסים שנהנו להכאיב, השפילו והעליבו או גרוע מכך, אנשים אומללים שדרשו שאני אכאיב ואשפיל אותם כדי שיוכלו ליהנות.
בכל מקרה גם המשפילים וגם המושפלים ראו בי בן אדם, יצור אנושי כמותם, רק הוא עם המבט הכחול וחסר החיים שלו הצליח להטיל בי את הכישוף הרע הזה שהפריד אותי מעצמי והפך אותי לחפץ.
***
כשבועיים אחרי שהגענו לשם פקד רומנוב על איליה ללכת לאיזה מלון לפגוש משהו ואיליה, לתדהמתי, סירב.
"הוא חולה." התערבתי בעברית, למרות שהם דיברו רוסית. "אני אלך במקומו."
רומנוב התרגז, מן רוגז שקט וקפוא כזה שהפחיד אותי נורא. "אמרתי שהוא ילך, לא אתה! אתה תבוא אלי והוא ילך למלון, התייר מחכה."
לאיליה היו כמה קליינטים קבועים שרצו דווקא אותו בגלל מראהו הילדותי (מן הסתם פדופילים שרצו ללכת עם ולהרגיש בלי) התייר היה בא פעם בחודש בערך ואיליה לא אהב אותו כי הוא הכאיב לו ולטענתו היה מסריח. הוא מעולם לא פירט ואני לא שאלתי, אבל ידעתי על סלידתו מהתייר. הפעם הוא אמר בפירוש לרומנוב, "אני לא רוצה, אני חולה. התייר הזה מסריח והוא גם מכאיב לי."
"אתה כל הזמן מספר שאתה חולה, מאז שהגעת לפה אתה תמיד חולה וחולה!" איבד רומנוב את סבלנותו.
"הוא הצטנן כשישנו בחוץ." התערבתי, "יש לו חום, תשלח מישהו אחר."
"לא, הוא חייב ללכת או שאין מנה הערב ואין סיגריות." פסק רומנוב בקול קר, אחז בכתפי והוביל אותי לחדרו.
הפעם הוא התקמץ על ג'ל ותנועותיו היו פראיות מהרגיל. בקושי התאפקתי מלצעוק מחמת הכאב ואז איליה נקש בדלת, פתח אותה כדי סדק ואמר, "טוב, אני הולך. להתראות רודי."
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ממש ראה אותי עם רומנוב, אם כי קרוב לוודאי שהוא ידע, אבל עד היום הוא תמיד ישן או לא היה בסביבה כשרומנוב השתמש בי.
כל כך חבל לי שזו התמונה האחרונה שהייתה לו ממני ושלא עניתי לו ואפילו לא סובבתי את הראש כדי לראותו. הייתי נבוך מכל המעמד ורציתי שילך כבר, והוא כנראה הבין, או שאולי התבייש גם כן, ואולי כעס או קינא? מי יכול לדעת?
"הוא באמת חולה, הוא לא משקר." אמרתי לרומנוב אחרי שהוא גמר והשתרע על המיטה שלו, מצפה שאסתלק במהירות.
הוא סובב את ראשו והביט בי בבוז, "בטח שהוא באמת חולה." אמר, "ואם לא תיזהר הוא ידביק גם אותך."
היום אני מבין שהוא רצה להגיד לי שלדעתו לאיליה יש איידס, אבל אז פשוט לא הבנתי את זה. חשבתי שהוא מתכוון שאני אזהר שאיליה לא ידביק אותי בשפעת.
הייתי טיפש ופשוט לא הבנתי, או שאולי לא רציתי להבין.
איליה לא חזר עד שיצאתי לגן לעבוד, וגם כשחזרתי לפנות בוקר, עייף מאוד וחבול קצת כי הייתי עם אחד שאהב את זה קשוח הוא לא היה על המזרון שלנו.
הייתי מאוכזב וקצת כעסתי עליו. הייתי זקוק לחיבוק שלו, לנוכחות העדינה והמתפנקת שלו שתנחם אותי והוא לא היה. זה הרגיז אותי, אבל הייתי עייף מאוד וטיפש מכדי לדאוג, פשוט הנחתי שהוא לא חזר עדיין כי הוא עדיין עסוק.
נשכבתי על המזרון ונרדמתי, כשקמתי בצהרים ונגררתי למטבח לאכול משהו ראיתי לפליאתי שהתרמיל הכחול והמרופט של איליה מונח על הכסא. רומנוב ואמיל ועוד כמה היו במטבח, מתלחשים ברוסית.
"מה קרה?" שאלתי, "איפה איליה?"
"הוא מת." אמר רומנוב, "התאבד. המשטרה מצאה אותו תלוי במלון. קח את התרמיל שלו, יש שם את כל הדברים שלו והמסמכים. תביא להם שידעו באיזה שם לקבור אותו."
בהתחלה התווכחתי איתו, סירבתי להאמין שזה נכון. "זה לא יכול להיות!" צעקתי, "אתה משקר!"
"לך למשטרה, תגיד שהוא החבר שלך ואלו הדברים שלו ותראה אם אני משקר או לא." אמר רומנוב באותה שלווה מקפיאה שלו שכל כך שנאתי ופחדתי ממנה.
הלכתי לתחנת המשטרה, אמרתי שהידיד שלי, איליה קפצן, לא חזר מפגישה עם חבר במלון זה וזה, ואלו החפצים שלו, ואני לא יודע מה לעשות.
התורן בדק את התרמיל, הציץ לשקית שבה שמר איליה את תעודת העולה שלו ואת תעודת הזהות שלו, מישש את מעט הבגדים הבלויים שהיו בו ושאל כמה זמן אני מכיר את איליה, ומה אני יודע עליו?
לא היה עלי לשקר כשאמרתי שאני מכיר אותו רק כמה חודשים ולא יודע עליו כלום.
"מצטער, הוא מת. התאבד אחרי הפגישה במלון עם החבר שלו. יש לך מושג למה?"
עשיתי לא עם הראש והתאפקתי לא לבכות. הם שאלו עוד כמה שאלות שלא ידעתי לענות עליהן ואז לקחו את התרמיל ושילחו אותי משם.
עד היום אין לי מושג מתי הם קברו את איליה והיכן. אולי אתרו את משפחתו והניחו לה לטפל בקבורה ואולי העירייה לקחה על עצמה את התפקיד העצוב הזה.
אני לא יודע ואני לא בטוח שאני רוצה לדעת.
השיבה הביתה
אחרי שאיליה מת הכל השתנה. המוות שלו חלחל לתוכי, משנה אותי באיטיות, מסיט אותי ממסלול ההרס העצמי שפסעתי עליו עד כה לצידו. הניסיון של איליה להתנגד לרצונו של רומנוב, ניסיון שלא עלה יפה, גרם לי להתחיל להתנער מהחיים שחייתי עד כה.
הסימן הראשון היה הסירוב שלי להיכנס שוב לחדרו של רומנוב ולהניח לו למשוך מעלי את מכנסי.
כיום אני מבין שבמותו איליה ציווה עלי למרוד, זו הייתה הצוואה שהשאיר אחריו – תברח, שנה כיוון, אפשר לחיות אחרת.
הדרך שלו לבריחה הייתה מוות, אבל אני בחרתי בדרך אחרת. דבר ראשון התחלתי להחזיר לעצמי את השליטה על גופי ולסרב לרומנוב.
בהתחלה רק התחמקתי בתואנות שונות - אני עסוק, אני ממהר, אני חולה, ויום אחד כשהוא התעקש מאוד פשוט אמרתי לו, "לא רוצה!" והסתלקתי.
אולי, אם היינו לבד, הוא היה בולע את זה ומשלים, היו לו די והותר בחורים שלא העלו בדעתם להתנגד לו, אבל מאחר ואמיל ואחד הרומנים ראו איך אני מסרב לו הוא היה חייב להגיב אחרת היה מאבד את כוח ההרתעה שלו.
ומלבד זאת היה גם עניין הכסף. בניגוד לשאר סירבתי בכל תוקף לגעת בסמים או באלכוהול, ולא כי אני צדיק כזה אלה בגלל שגופי דוחה בעקשנות סמים, ומגיב רע מאוד על אלכוהול. השפעתם של רוב הסמים עלי לא נעימה לי, והכבד שלי לא מסוגל לפרק אלכוהול לחומר שגורם לשכרות - פגם גנטי אופייני ליהודים.
בגלל "החסרונות" הללו נותרתי תמיד צלול ובריא, וגרוע מכך, הצלחתי לשמור חלק מהרווחים לעצמי. העצמאות שלי היוותה אתגר לרומנוב שלא אהב לשחרר מישהו שלדעתו היה שייך לו.
בהתחלה רומנוב ניסה לגבות ממני יותר כסף בתואנות שונות ומשונות - אני מתרחץ יותר מידי, (פעם ביום זה יותר מידי כנראה) ואני אוכל יותר מידי, (מובן שמי שלא מסומם ולא שיכור זקוק ליותר מזון) ואני מתפנק ומסרב ללקוחות שהוא סיפק, חבורה מפחידה של סוטים שתמיד רצו יותר מסתם סקס, ותמיד השאירו עלי סימנים כחולים.
עם הזמן הראיתי עוד ועוד סימנים לכך שאני מנסה להיות עצמאי בשטח וזה לא מצא חן בעיניו. אולי חשש שאשפיע לרעה על האחרים, או שאולי סתם לא סבל ישראלים. הייתי הישראלי היחיד שם ולא אתפלא אם גם היהודי היחיד.
כיום אני מבין שהתנהגותי איימה על שלטונו וקראה תגר על הגבריות שלו, אם כי בזמנו כלל לא חשבתי על כך בצורה כזו. רק רציתי שיניחו לי לנפשי ופעלתי בתום לב, בלי שום חשבונות.
כמו תינוק שרק עכשיו נולד ראיתי את העולם דרך מסך לא ממוקד, אבדתי את כושר ההתבוננות והניתוח וחייתי במעין ערפל,ערפל שעמד להתפוגג במהרה, אבל אני לא ידעתי זאת עדיין.
אני חושב שהוא החליט להיפטר ממני סופית וביסודיות אחרי התקרית של כתובות הקעקע. בוקר אחד, כשהחלו החמסינים של עונת המעבר, הוא ישב במטבח עם גופיה לבנה הדוקה מפגין שרירי חזה וזרועות מרשימים מעוטרים כתובות קעקע סבוכות ועשירות מאוד, ומישהו שאל אותו על פשרו של ציור עגול שהיה על זרועו, מעין לוגו שהיו בו נשר וחרב ואולי גם רובה. הוא אמר שזה הסמל של הגדוד שלו בצבא והוסיף שהיה במלחמה בצ'צ'ניה שלוש שנים והרג שם הרבה אנשים.
"גם אני הייתי בלבנון שלוש שנים וגם שם נלחמנו ונהרגו אנשים." אמרתי, כמעט מבלי משים, ורציתי להוסיף שאם הייתי מצייר על עצמי כתובת קעקע, סמל או לא סמל, אבא שלי היה תולש לי את האוזניים. על מה שאימא הייתה אומרת אם הייתי עושה דבר כזה העדפתי אפילו לא לחשוב.
הוא הבין את תגובתי כקריאת תגר על העבר הצבאי המהולל שלו וכנראה שאז החליט שאני חייב להסתלק. הדרך שבה בחר להיפטר ממני הייתה אכזרית במיוחד, במקום פשוט להגיד לי ללכת לעזאזל ולהעיף אותי החוצה, (אולי חשש שאסרב ואכה אותו או אלך להלשין למשטרה) הוא הודיע שיש עבודה בחיפה ואנחנו נוסעים לשם הלילה.
כבר נסענו פעם לכמה ימים לאילת כשאיליה היה עדיין חי. את רוב הזמן בילינו במלון. הייתה שם מעין מסיבה קודרת על טהרת המין הגברי - הרבה סקס וסמים ומשחקי קלפים ששעממו אותי מאוד, כשלא עבדתי ישנתי או בהיתי בחוף דרך החלונות הסגורים בקפידה בגלל המזגן.
איליה היה בחדר סמוך עם מישהו שסיפק לו סם באיכות גבוהה ורוב הזמן הוא ריחף ובכלל לא הרגיש מה קורה איתו.
הוא היה די מופתע להתעורר שוב אחרי יומיים בדירה בתל אביב, ואמר שכלל לא חש כלום. על גופו היו סימני נשיכה וצביטה אכזריים שהשאירו אותו אדיש.
הנחתי שהנסיעה לחיפה תהיה דומה. סוויטה במלון עם כמה גברים שרובם תפקדו רק עם ויאגרה והתענינו יותר בסרטים הכחולים שצפו בהם מאשר בצעירים בשר ודם ששכבו לצידם. מסך גדול שעליו הוקרנו בלי הפסקה סרטי פורנו, בדרך כלל עם קול שקט עד בלתי נשמע, היה חובה במסיבות מסוג זה שהיו נטולות כל עליצות, רוויות אלכוהול וסמים, ולדעתי משעממות להחריד.
אנחנו נכחנו שם כחלק מהציוד, כמו הכוסות, הצלחות, או בקבוקי הוודקה, חפצים חסרי חיים שנועדו לקשט את המסיבה. נסענו במונית גדולה מסוג מיניבוס, רומנוב ישב ליד הנהג ואני עם עוד כמה בחורים ישבנו מאחור. עצרנו במרכז הכרמל, קצת לפני מלון פאנורמה, ולתמהוני, במקום לגשת למלון עברנו את הכביש לצד השני, לעבר גן השעשועים המטופח שניצב בפתח גן האם.
למרות שאני מהקריות הכרתי היטב את המקום, טיילתי שם לא פעם כילד. בקצה גן האם יש גן חיות ומוזיאון זואולוגי, אין ילד בצפון שלא היה שם לפחות פעם אחת בחייו.
רומנוב הלך במרץ, חוצה בפסיעות גסות את גן השעשועים שאדמתו רופדה במין שטיח שחור רך שנועד להגן על הילדים מנפילה.
חשבתי שזה רעיון מצוין וחבל שלא היה ריפוד כזה כשהייתי אני ילד והמשכתי ללכת אחריו בלוית שאר הבחורים, מתפלא לאן אנחנו הולכים, אבל עדיין לא חושד בכלום.
נפגשנו איתם ברחבה שמול גן האם. חבורה קודרת ומאיימת של כעשרה גברים צעירים, קווקזים כולם. הם דיברו רוסית, אבל במבטא קווקזי כמובן, ובינם לבין עצמם דיברו בשפה המשונה והמכוערת שלהם.
סרנו הצידה וכולם התיישבו במעין מעגל רופף והעבירו בקבוק. רומנוב ישב בצד על ספסל ושוחח עם המנהיג שלהם. הייתה לי הרגשה שהם מביטים לעברי, אבל אמרתי לעצמי שאני סתם עצבני ונדמה לי. טעיתי, הם באמת התבוננו בי, ואחר כך רומנוב קרא לי לגשת.
עמדתי בנימוס מולם והבטתי בהם. הקווקזי היה משופם, מקריח, שמן למדי עם שיני זהב פה ושם ונראה זועף.
"זה הבחור." אמר רומנוב וקם, נעמד לצידי וטפח על שכמי כאילו הייתי סוס למכירה, "חזק, בריא, יפה ולא שותה."
"לא שותה? מה לא שותה?" רטן הקווקזי בחוסר רצון והושיט לעברי בקבוק קגלביץ, "תשתה, תשתה." הורה לי.
אמרתי תודה, אבל לא, אני לא שותה.
הוא נעמד ואז ראיתי שהוא די נמוך, אבל רחב מאוד, ושופע מעין אלימות כבושה, וידעתי שטוב לא יצא מכל הסיפור הזה. להפתעתי לא פחדתי כלל, גם משה אחי נראה ככה כשכעס, מה שקרה רוב הזמן, ואני חייתי במחיצתו חמש עשרה שנים וחטפתי ממנו לא מעט, אבל שרדתי.
ידעתי שאני עומד לחטוף גם כעת, וידעתי שאשרוד גם הפעם.
"תשתה!" הוא דחף שוב את הבקבוק לעברי.
משכתי בכתפי ואמרתי שוב, "לא תודה."
פיו התעוות במין העוויה איומה של זעם ועלבון ופלט כמה קללות מכוערות וזה בערך הדבר האחרון שאני זוכר מאותו אירוע.
לפעמים אני חולם את עצמי, מוטל על אדמה לחה, חבול, כואב, יודע שאני עומד למות, נאבק לא לשקוע בתוך האדמה שכאילו מנסה לספוג אותי לתוכה. אני חושב שמקורו של החלום הוא באותו לילה, אבל אולי אני טועה, איך אפשר לדעת.
התעוררתי בצהרי יום המחרת עם כאב ראש נוראי וגיליתי שאני בבית חולים רמב"ם, אותו בית חולים שאושפזתי בו עשר שנים קודם לכן בגלל תוספתן מודלק שהתפוצץ. הייתי ילד בן אחת עשר בערך, כמה שבועות התלוננתי על כאב בטן, אבל איש לא שעה לתלונתי. רופא הילדים המשועמם אמר שאני סתם מחפש תשומת לב ושילח את אימי ואותי הביתה, ומאז, כל פעם ששבתי על התלונה היא הייתה אומרת בקוצר רוח שאפסיק לנדנד. ובאמת באותו יום שבו אושפזתי הבטן כבר לא כאבה וחשבתי שזה נגמר עד שהתמוטטתי פתאום באמצע ההפסקה הגדולה על האספלט החם של מגרש הספורט והתעוררתי ברמב"ם אחרי שנותחתי.
רק כמה שבועות אחר כך שמעתי בהיסח הדעת שיחה בין אימא לשכנה וגיליתי שהייתי אך כפסע ממוות, ולולא ערנותה של המורה לספרות הייתי מת מדלקת הצפק.
גם הפעם בישרו לי הרופאים שכמעט מתי מאיבוד דם, ושאני סובל מזעזוע מוח רציני.
"אתה צריך להגיד תודה שמצאו אותך בזמן." אמר לי רופא צעיר בעל מבטא דרום אמריקאי חביב ואז, נבוך קצת, בישר לי שיש לי קרעים חמורים בפי הטבעת והיה על בית החולים לדווח על אונס ולכן המשטרה תבוא לחקור אותי.
לרווחתי לא הכרתי את השוטרים שהגיעו למיטתי - יש לי הרבה קרובי משפחה שוטרים שרוב חבריהם שוטרים גם כן - אבל אלו היו זרים, שוטר ושוטרת חביבה.
זכרתי מעט מאוד מהאירוע וסיפרתי להם עוד פחות. הרופא אמר שאולי אסבול מאמנזיה ושלא אדאג כי זה זמני, ואני ניצלתי את הקלף הזה עד תומו וטענתי בתוקף שאיני זוכר כלום. באתי עם חברים למסיבה בחיפה וזה כל מה שאני יודע.
למחרת בבוקר הגיע שוב הרופא הדרום אמריקאי ששמו היה ראול גולדברג ואמר לי בעיניים מושפלות שהבדיקות דם שלי לא טובות. אני חושב שידעתי מיד למה כוונתו. לא יודע איך, אבל פשוט ידעתי.
"אתה נשא איידס." הוא אמר, וניסה להביט בעיני.
"אני הולך למות?" שאלתי, "כמה זמן עוד יש לי?"
הרופא נאנח, אולי אנחת רווחה כי נשארתי רגוע, התיישב לצידי והסביר לי בסבלנות אין קץ מה ההבדל בין נשא לחולה ומה עומד לקרות כעת.
שמעתי על עומס נגיפי - שהיה נמוך מאוד אצלי - ועל תאי טי, ועל קוקטייל ותופעת לוואי, ועל תרופות חדשות ומחקרים חדשים, ועל זה שכיום איידס הוא רק מחלה כרונית ולא גזר דין ומוות, ושאני צעיר ובריא ותפסו אצלי את המחלה ממש בזמן, ואם רק אזהר אוכל לנהל חיים נורמאליים כמעט לחלוטין.
הרופא העיר שהיה לי מזל עם התקיפה הזו, לא רק בגלל שנשארתי בחיים אלא שגילו שאני נשא לפני שמצבי הדרדר, ובגלל שאני מתחיל את הטיפול בזמן הוא בטוח שאחיה עוד שנים רבות וארוכות, וכל זמן שאקפיד להשתמש בקונדום יהיו לי גם חיי מין פעילים ומהנים.
עשיתי כן עם הראש ובלב חשבתי - על מה אתה מדבר בכלל? אין מצב שאני אצטרך קונדומים כי אני עם סקס גמרתי לכל ימי חיי.
אפילוג
זה קרה בשנת 2001 לפני כחמש שנים, את חודש מאי ביליתי אצל קרוב משפחה רחוק שלי בטבריה, רחוק ככל האפשר מהמשפחה. כיום הם יודעים שאני נשא, אבל עד היום לא העזתי לספר להם מה באמת קרה לי ואיך נדבקתי.
אחרי שהחלמתי מעט חזרתי הביתה לקריות, שכרתי דירה, מצאתי עבודה, התחלתי ללמוד, ולאט לאט חזרתי לחיים.
זה לקח זמן ועזרה מחברים, אבל לפני כשנה וחצי פגשתי גבר צעיר שלא נרתע מהסיפור שלי והתעקש לאהוב אותי כמו שאני.
אני חי איתו עד היום בזוגיות טובה. נכון, זה לא קל ויש לנו קשיים ובעיות כמו לכל אחד אחר. בהתחלה היו לנו המון משברים ונפילות ואפילו אשפוז בגלל דיכאון שבסוף התברר שהוא תופעת לוואי של תרופה, אבל יצאתי מזה.
אחרי האשפוז נאלצתי לעמוד ביציאה כפולה מהארון. בעבודה גילו שאני נשא ומכך הבינו שאני הומו, ובכל זאת לא רק שלא פיטרו אותי אלא גם חיבקו ותמכו.
אמנם היציאה מהארון נכפתה עלי בעל כורחי ובזמנו פחדתי וכעסתי, אבל כיום אני מבין שהמלשין שרצה ברעתי עשה לי טובה. האנרגיות שבזבזתי על שמירת סודות מופנית כיום לאפיקים הרבה יותר מהנים ומועילים.
ליתר בטחון כתבתי צוואה (השארתי הכל לחבר כמובן) והחלטתי שאם יגיע היום שבו התרופות לא יעזרו עוד ומצבי ידרדר אני לא אסחב סתם ואסבול עד שאמות אלא אעניק לעצמי המתת חסד כמו שעשיתי לחתול שלי כשחלה באיידס חתולים וסבל מאוד. אני רק צריך לחשוב איך לספר את זה לאהובי שבטוח שאנחנו נזדקן יחד.
בחי היום יום שלי אני משתדל להיות קודם כל בן אדם שהוא גם הומו וגם נשא, אבל בעיקר אני רוצה להיות בן אדם רגיל שחי חיים רגילים.
רק בלילה אני ממשיך לחלום על איליה, רץ ערום ורטוב על הדשא, צוחק בפראות, מטפס על סולם חבלים אדום ומדקלם שירים של פושקין מעל גשר עץ.
בחלום שלי הוא מאושר מאוד, יותר מכפי שהיה במציאות, ואם לא הייתי מבחין בסימן שהותיר חבל התלייה על צווארו הלבן הייתי אומר שזה חלום שמח.
זה סוף הסיפור שלי על חיי במדינת תל אביב. רוב הזמן אני מצליח לא לחשוב יותר מידי על העבר – עובד, אוהב, מבלה עם חברים, כותב בלוג, לפעמים שמח, לפעמים עצוב – הכל כמעט כמו כולם, אבל עד היום אני מקפיד לא לחצות את הגבול של מדינת תל אביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה