יום שבת, 30 בדצמבר 2017

6. חשבון נפש

החבר'ה בדירה של ליאור (שאני מכנה הזולה) יושבים למטה על המרבץ שלהם ושומעים מוזיקה, בשקט לשם שינוי, ודני מתרוצץ בחוץ עם האופניים שלו ובא כל כמה זמן לבקש מים או משהו לאכול. מצד אחד הוא מרגיש לא נוח כי הוא כבר בר מצווה וצריך לצום, אבל מצד שני הוא רק ילד והוא רעב וצמא מכל ההתרוצצות. פתרתי לו את הבעיה ואמרתי שהוא עדיין צעיר והוא יכול להתחיל את הצום רק מחר בצהרים. זה לא ממש נכון, אבל שטויות. שיעשה חיים. אותי הכריחו לצום מגיל שלוש עשרה וזה היה מגעיל ודי מרושע - איזה עברות כבר יכול לעשות ילד בגיל שלוש עשרה?

אם אני אמשיך בקו המחשבה הזה אני עוד אעשה בודהיסט. הדבר היחיד שאני מחזיק ממנו ביום כיפור זה הרעיון של חשבון נפש. אפשר לעשות את זה בכל יום כמובן, לא רק פעם בשנה יחד עם כל עם ישראל, אבל מצד שני רק היום כל כך שקט ורגוע במדינה שלנו. שקט מאוד הבוקר ויש לי זמן לעשות חשבון נפש. גם נושא המוסף החגיגי בעיתון ידיעות - בחירות והתלבטויות - התקשר איכשהו לחיים שלי.

רוני הוא כמובן המתלבט הנצחי, ולא רק בנושא של אם להיות סטרייט או הומו. אני לא הולך איתו אף פעם לקניות כי הוא משגע אותי עד שהוא מחליט על משהו. אם באמת הייתי יושב וחושב בהגיון מה טוב לי ולו, הייתי מגיע שוב למסקנה שהגעתי אליה בפעם הקודמת – צריך להיפרד ויפה שעה אחת קודם. נכון שאחרי שהחלטתי את זה יצאתי מדעתי והגעתי לאשפוז, או שאולי קודם השתגעתי ואחר כך החלטתי להעיף אותו מחיי.

זה לא ברור לי. משום מה הקטע הזה קצת מעורפל אצלי, אבל אני די בטוח שזו הייתה ההחלטה הגיונית להפליא שגרמה לי אומללות איומה. מצד אחד ברור כשמש שאנחנו לא מתאימים והקשר שלי ושלו נדון לאבדון. כל בן אדם שעיניו בראשו יגיד שאני מבזבז עליו את הזמן שאין לי וחבל לתת את השנים הללו לבחור שממש, אבל ממש, לא מתאים לי. הוא יותר מידי אקטיבי, הוא עדיין בארון, הוא רוצה גם נשים, הוא צעיר מידי ולא רוצה לגור איתי כדי לא להעציב את הוריו, הוא קנאי ומה שמרגיז עוד יותר, בעל מוסר כפול. לו מותר, לי אסור, הוא מעצבן אותי בטירוף עם הקטעים האלימים שלו גם בסקס וגם בכלל... טוב, זה גם מחרמן, אבל גם מפחיד.

הבן אדם מכריח אותי לחיות על הקצה ובאימפולסיביות שלו משבש לי כל סיכוי לשלווה ולשקט, פשוט אסון טבע קטן שחום והיפר אקטיבי שממשיך לרכב על האופנוע המאוס הזה שמפחיד אותי עד מוות.  למה אני עדיין איתו? למה נתתי לו להיכנס לי שוב לחיים? כי אני אוהב לישון איתו, לצחוק איתו, לשתות איתו קפה בבוקר. כי כל לילה בלעדיו במיטה הוא לילה מבוזבז ואומלל, כי כל בוקר אני מגשש אחריו ומרגיש נורא אם אני לא יכול לחבק אותו ולגעת בו ולהריח אותו. רק הוא גורם לי להרגיש חי. הריח שלו מטריף אותי, אני מתגעגע אליו כל שנייה שהוא לא פה. הוא מקנא לי ואני אוהב את זה. בשבילו אני מוכן לוותר על סקס עם אחרים, רק כדי שהוא ישמח. העיניים שלו מדהימות, והפה שלו נפלא, ואני מעדיף את הצרות שהוא עושה לי על פני הפינוקים שאחרים נותנים לי. אם לא אוכל ללטף יותר את העור החלק שלו אני אמות מעצב. האם אלו סיבות להמשיך לסבול בן אדם מרגיז כל כך? לא יודע. כמו תמיד שאני מתלבט מה לעשות אני מתייעץ עם בוריס.

"תעשה טבלה של בעד ונגד."

"עשיתי כבר." אמרתי, והקראתי לו בגאווה את הרשימה שלי.

"נו, הכל ברור." איבד בוריס את סבלנותו, "כבר החלטת, אתה אוהב אותו. חבל על כל הקשקושים שלך. בוא ניסע באופניים, עוד חצי שעה אני אצלך וקח כובע."

אז עם אתם מחפשים אותי, לקחתי כובע והלכתי לנסוע באופניים.

***

אחרי יום כיפור אמורים להרגיש רגועים ומפויסים. להתחיל את השנה החדשה בלב נקי וקל, אבל בגללו הכל קרה בדיוק הפוך. זה התחיל בזה שכמה שעות אחרי סוף הצום הוא צץ אצלי עם קסדה ביד. "מה, לא הייתה עדיין תנועה ברחובות, נסעתי לגמרי לבד." ענה למבט החמור שנעצתי בו.

הטיעון הזה לא שכנע אותי וכדי להפגין את מורת רוחי המשכתי לשבת מול המחשב, לשוחח במסנג'ר עם יוני ולהתעלם ממנו – אין דבר שמעצבן אותו יותר מזה. כמובן שרבנו, לדעתו ברגע שהוא נכנס לבית שלי אני צריך להפסיק הכל, לסלק את כולם, ולהתרכז אך ורק בו, וכשהוא לא בבית אני אמור להמתין לו ולהתכונן נפשית וגופנית לבואו. לדעתי הוא מגלומן והגיע הזמן שהוא יבין שהשמש לא זורחת לו מהתחת. אם הוא רוצה שיתייחסו אליו כאל נסיך הכתר שיישאר בבית אצל הוריו. אולי המולדבית שלו מוכנה להעריץ את העובדה שהוא נושם איתה באותו חדר, אני לא.

שכבנו לישון כועסים, בלי סקס, בלי חיבוק, כל אחד מכורבל בפינה עם הטענות והזעם שלו, כל אחד בטוח שהוא צודק. אחרי שעה של שתיקה זועפת ועקשנית הוא שאל מה אני חושב שיהיה הסוף איתנו ואם לדעתי יש לנו עתיד ביחד. אמרתי שכן וחיבקתי אותו, והבטחתי לו שבסוף הכל יהיה בסדר.

"נפרדתי ממנה בבוקר של ערב יום כיפור." הוא אמר פתאום, "הסברתי לה שאני לא מרגיש בשל לקשר ושאני עדיין צעיר מידי למחויבות, והיא אמרה שאני מניאק והסתלקה."

"אתה באמת צעיר מידי למחויבות." הסכמתי, למרות שאם מישהו ישאל אותי מה זאת בדיוק המחויבות הזו שכולם מדברים עליה אני אאלץ להודות שאין לי מושג.

"הבחור הזה שדברת איתו במסנג'ר. אתם מתכננים להיפגש?" שאל רוני.

"יוני ואני סתם ידידים רוני, אתה מכיר אותו, זה הילד הזה שמת על תיאטרון."

"אה, ההוא. מה, אין בחורים חדשים באינטרנט שאתה עדיין תקוע איתו?"

"אתך אני תקוע עוד יותר זמן, אתה מכיר אותי, אני טיפוס שנתקע."

"כן, אני יודע. נתקעת עם בוריס הבוקר."

נתתי לו פליק חינוכי קטן. "אל תהיה גס רוח. נסעתי עם בוריס באופניים בשביל הספורט וכדי לארח לו לחברה, זה הכל. מה, אתה מקנא?"

"כן." אמר רוני בעגמומיות ששברה לי את הלב, "אני מקנא. אני נורא מקנא בכל האוחצ'ות האלו - החברים של ליאור, ובחיילון שלו שבולע אותך בעיניים, ועכשיו בא גם המולי הקשישון הזה..."

"החייל של ליאור מסתכל על כולם, לא רק עלי, והאוחצ'ות הם רק ילדים שמעריצים בעיקר אותך, לא אותי, ומולי... תעזוב אותו בשקט, יש לו די צרות משלו."

רוני צחק והודיע לי שאני תמים, טיפש ומדחיקן, ושאם הייתי רוצה הייתי יכול לזיין כל אחד בסביבה.

אמרתי לו שהוא אידיוט, ושרק אותו אני רוצה. הוא חיבק אותי ואני אותו, הריב נגמר והכל בא על מקומו בשלום. "תגיד חמי," הוא שאל רגע לפני שנרדמנו, "אתה שוב כותב בלוג?"

הרגשתי שאני מתחיל להזיע בעורף מרוב מבוכה. מצד אחד הבלוג אמור להישאר הסוד הקטן והפרטי שלי, מקום המפלט שלי בו אני שופך את לבי, אבל מצד שני, לך תשקר בפנים כששואלים אותך שאלה ישירה כזו. "אני כותב סיפור שמבוסס על החיים שלי." התחמקתי, "ואל תשאל יותר, אני לא רוצה לדבר על זה."

"גם אני מופיע בסיפור?" שאל רוני בסקרנות – הוא כזה ילד לפעמים.

"יש שם דמות שמזכירה אותך קצת, אבל אל תדאג, אף אחד לא ידע." הרגעתי אותו, "בוא נישן."

הכל התחיל כי תקעתי לראש הטיפשי שלי שרוני כן יבוא ביום שישי בערב, למרות שהוא אמר לי מפורשות שאחרי שהסתלק מהבית במוצאי יום כיפור הוריו מצפים שלפחות ביום שישי הוא יישאר בבית.

משגע אותי שהוא צריך לעשות חשבון להוריו ולדווח להם מתי ולאן הוא הולך. משגע אותי שאנחנו לא מדברים על המצב ביני לבינו ושהכל כל כך נזיל ולא קבוע ולא יציב. משגע אותי לבלות ביום שישי לבד בבית. ביום שישי אתה מצפה לצאת, לבלות, לשמוע מוזיקה, לראות בני אדם, לשבור את השגרה. זה מעין התניה שמתחילה בגיל ההתבגרות, ביום שישי כולם מבלים עד שעה מאוחרת ומי שנשאר בבית הוא לוזר פתטי. חיכיתי ליד החלון, מצפה לשמוע את קול טרטור האופנוע המאוס שלו, מתכנן איך אעמיד פנים אדישות ולא אגלה לו שאני יודע שהוא קנה את האופנוע מהגיס שלו.

לא התכוונתי לרגל אחריו, במקרה הצצתי לו בארנק כשחיפשתי כסף קטן (בסדר, לא הייתי צריך, אני יודע, אבל גם הוא מחטט לי בחפצים) ומצאתי את הביטוח על האופנוע שהיה רשום על שמו. אז חיכיתי וחיכיתי, והתעצבנתי וריחמתי על עצמי, ותנחשו מי לא בא?

אחרי שעה שמונה בערב אחזה קדחת יציאה בכולם, כולל דני שתפס לי את הטלפון ודן בפרטי המסיבה אליה הוא מתכנן ללכת עם שאר חבריו, תלמידי כתה ז' בסך הכול ובליינים יותר גדולים ממני. ליאור התלבט בקולי קולות עם חברים מה הבילוי ההולם את יום שישי הזה - מסעדה רוסית אחת בצ'ק פוסט ששמה פרח מזיכרוני שאפשר לשתות ולרקוד בה בימי שישי, או אולי מסיבה בבית פרטי של מישהו מהמכללה?

"אם הם מתכוננים לשתות במסיבה איך הם יחזרו אחר כך הביתה." שאל מולי שעד כה סתם רבץ בשתיקה על הספה ובהה בטלוויזיה.

"אני אקח אותם, ואחר כך הם יחזרו במונית."

"למה אתה לא נשאר איתם במסיבה?" התעניין מולי.

"השתגעת. אני לא רוקד, לא שותה ושונא מוזיקה צרחנית."

"אני דווקא כן אוהב לשתות ולשמוע מוזיקה, והייתי שמח לנסות לרקוד עם הצעירים." אמר מולי בעגמומיות, ורק אז שמתי לב שהוא לא מוריד את העיניים מהחיילון של ליאור שהתרוצץ הלוך ושוב בתחתונים בלבד, מנסה לסדר לעצמו את השערות עם ג'ל, נכשל, רץ לשטוף את השערות במקלחת, ושוב מנסה.

"אוף אתך כבר." התרגז עליו דני, "שב רגע בשקט." פקד, ולתדהמת כל הנוכחים ייבש היטב במגבת את שערו הבהיר של החיילון (גם הוא רוסי כמובן. יש בזולה של ליאור רוב רוסי מוחץ), שם קצת ג'ל על קצות אצבעותיו ובזריזות כפיים מדהימה סידר לו את השערות בשפיצים מהודרים.

"צריך שהשערות יהיו יבשות ולשים רק קצת בקצוות." הסביר, "ז'וז'ו לימד אותי." זרח אלינו. "ושלא תעז לגעת בזה עד שהכל יתייבש." התרה בחיילון. הטלפון שוב צלצל והילד טס אליו, "זה בשבילי. אל תענו, זה בשבילי!" צרח, וכן, זה היה בשבילו.

החברים שלו אפילו לא מנסים להתקשר אליו הביתה אלא ישר מתקשרים אלי, ולא מתביישים לשאול אותי בחוצפה מה שלומי ומה נשמע. בגילם לא הייתי חצוף כל כך כלפי אנשים מבוגרים.

"אתה מסיע אותנו, או שניקח מונית?" שאל ליאור אחרי שהם החליטו סוף סוף ללכת למסיבה אצל אלכס - המורה ההוא מדניה שבחורף שעבר היינו אצלו במסיבה, המסיבה שבה ליאור נישק את רוני וגרם למריבה גדולה ביני לרוני. כמה הרבה עבר עלינו מאז, וכמה מעט השתנה בעצם.

הצעתי להם שייקחו את מולי כנהג, ואמרתי לו שהוא בטח ייהנה לשוחח עם בעל הבית שהוא אדם מרשים ומשכיל מאוד, אבל שיזכור שהוא, כמו רוב המוזמנים, גם הומו. "אין לי שום בעיה עם זה." אמר מולי, מאושר מאוד, "אבל אני לא יודע מה ללבוש." הביט היישר בעיניו של החיילון שמיד הציע לו עזרה.

למרבה צערו כל שאר החבר'ה שבגדים, אופנה ושינוי תדמית מרתקים אותם פלשו גם הם לחדרו של מולי, הוציאו את כל בגדיו מהארון והשתעשעו בהלבשתו בתלבושות שונות כאילו היה בובת ברבי.

מובן שהבגדים השמרניים שלו לא השביעו את רצונם של הפרחחים, ואם הוא היה רזה יותר הם בטח היו דוחסים אותו לבגדים שלהם. למזלו הוא קצת שמנמן (כולם הודיעו לו שעליו לרזות ולהירשם מיד לחדר כושר), ולפני שהמסכן הספיק למחות הם גילחו את פדחתו המקריחה, סחבו לי חולצת טריקו מזעזעת אחת שרוני השאיר בארון שלי - משהו שחור עם כתובות זוהרות בזהב וכסף - והשלימו בחוסר רצון עם הג'ינס השחורים שלו, אבל התעקשו שעליו לנעול נעלי התעמלות, ולא חס וחלילה נעלים סתם, או אלוהים ישמור, סנדלים.

אחר כך הם הסתלקו והשאירו אותי עצוב ובודד. "מה דעתך, כדאי להתקשר לרוני?" שאלתי את פחיסטון שהפנה אלי את גבו בבוז כדי שאדע מה הוא חושב על התקשורת החד סטרית ביני לבין רוני. בגלל הנסיבות הוא מתקשר אלי מתי שהוא רוצה ומתי שנוח לו, ואני לא.

אסור לי להתקשר כשהוא בצבא, אסור כשהוא בבית, אסור ואסור. אין מצב שאני סתם ארים טלפון לחבר שלי ואגיד, "מה שלומך חמוד, מה אתה לובש, איך ישנת בלילה, מתגעגע אלי? תגיד לי עד כמה." להיות חבר של מישהו שחי בארון ומת מפחד שידעו זה לחזור לארון. מבאס מאוד, בעיקר אם התרגלת כבר לחיות חופשי בלי לעשות חשבון. אז בסדר, התרגלתי ואני מקבל את העובדה שבצבא אסור שיידעו, אבל הרי הוריו יודעים שהוא עדיין בקשר איתי, אז מה הבעיה אם הוא אצל הוריו ואני מתקשר לנייד שלו? אם הוא לא רוצה שהם ידעו מי התקשר אליו הוא יכול פשוט לצאת מהחדר, נכון?

זהו, החלטתי, אני מתקשר.

התקשרתי. זו לא הייתה שיחה טובה. לא סיימתי אותה עם חיוך על הפנים. לא שהוא צעק עלי, או העיר לי למה התקשרתי, אבל הרגשתי את ההסתייגות בקול שלו.

"אני מעדיף שלא תתקשר בשבתות." אמר כשהערתי שהוא נשמע מאוד קר.

"אז למה לא כיבית את המכשיר?"

"כי.. אה... כי..." הוא גמגם כמו תמיד כשהוא עומד לשקר, ואז אמר שעליו להיות זמין תמיד לצבא, אבל ידעתי שזה שקר. אם הצבא היה צריך אותו הם היו מתקשרים לטלפון של הוריו. נכון, הם דתיים ולא מדברים בשבתות בטלפון, אבל אם הטלפון כן מצלצל בשבת הם עונים מחשש שזה פיקוח נפש. הוא בטח השאיר את הנייד דלוק בשביל מישהי, או מישהו, חשבתי. "אני מצטער שהפרעתי לך, פשוט התגעגעתי." אמרתי בקרירות, "זה לא יקרה יותר." וסגרתי. תרגיל עלוב, אני יודע, פשוט מעורר רחמים. הלכתי למיטה מרגיש שאני פתטי בצורה מבישה. חצי שעה אחר כך הוא התקשר וניסה לכפר על השיחה העלובה הקודמת. "אתה בא או לא?" חתכתי אותו בחוסר סבלנות.

"אני לא יכול חמי, אני מצטער, אני חייב להישאר הפעם."

"תראה עד כמה הצלחת להנמיך לי את הציפיות." הפגנתי וירטואוזיות פולנית בניגון על רגשות האשמה שלו, "אני אפילו לא שואל אם נצא לבלות, כל מה שאני רוצה זה לישון אתך, זה הכל, אפילו מולי יצא לבלות, ורק אני תקוע כמו לוזר בבית."

"לפחות אתה לבד, ויכול לראות טלוויזיה ולקשקש במסנג'ר, אני תקוע אתם ולא יכול לעשות כלום."

על זה לא הייתה לי תשובה ולכן אמרתי לו שאני מתגעגע ועצוב לי לישון לבד, והוא אמר שהוא אותו דבר, ובכך סיימנו.

הלכתי לישון ובסביבות שלוש לפנות בוקר מולי העיר אותי ושאל אם יש לי עוד שמיכה. "מה? למה? מה קרה?" גנחתי וזחלתי לשירותים כי דבר ראשון שאני עושה אחרי שאני מתעורר זה להשתין. כשחזרתי למיטה מולי כבר היה בתוכה, מצטנף מתחת לשמיכה הקלה שלי, טוען שהוא קופא מקור עם הפיקה הדקיק שלו.

"מה קרה במסיבה?" חקרתי, "למה חזרתם כל כך מוקדם?"

"הם עוד שם, חזרתי לבד." אמר מולי, "הם יחזרו מחר בבוקר במונית." הוסיף, ולמרבה התדהמה שלח יד וניסה למשש אותי.

"השתגעת?" נדהמתי, ודחפתי אותו, "מה אתה עושה?"

"כן, השתגעתי." אמר מולי, "השתגעתי לחשוב שיש לי סיכוי אצל בחור כזה צעיר."

"אתה מתכוון לחיילון?"

"כן. אני יודע שאני יכול להיות אבא שלו אבל אסור לי לחלום?" התרגז מולי.

"מולי, קודם כל יש לו חבר, ושנית הוא באמת... הוא קצת צעיר מידי בשבילך."

"אבל הוא כל כך יפה." גנח מולי, וגם אתה." הוסיף באבירות, "ולך אין חבר, ואתה לא כל כך צעיר, והחבר'ה אמרו לי שאתה מעדיף גברים מבוגרים."

"מולי, זה לא ממש מדויק, אני ורוני... עוד לא החלטנו... וחוץ מזה..." גמגמתי, היססתי, התפתלתי והזעתי בניסיון להסביר. האמת, התפלאתי על המוסריות שלי, אבל זה היה כל כך לא לעניין, ההצעה שלו, בעיקר בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר.

לא יודע למה הרעיון שאני ומולי... למה זה כל כך הפריע לי. הוא לא דחה אותי, והוא היה שם במיטה, לידי, והוא רצה והייתי לבד, אבל בכל זאת משהו ברעיון שאעשה איתו סקס למרות שאנחנו בכלל לא מכירים, ואני לא יודע עליו כמעט כלום, והוא רק גוף חם ורך שבמקרה נמצא לידי במיטה, הטריד אותי, אפילו דחה אותי, למרות שמולי לא דוחה בעיני גם אם לא עבר עדיין דרך מסחטת הזיעה של מכון כושר.

"תראה, אנחנו כמעט לא מכירים, ואתה עדיין לא ממש סגור עם עצמך ויש לך מעט מאוד ניסיון בסקס עם גברים ואני... לי יש יותר מידי ניסיון, ואני חיובי, וגם אני עוד לא ממש סגור עם הקטע של החבר שלי ו..."

דברתי והסברתי עוד ועוד עד שלמולי נמאס. "טוב, הבנתי. די, שתוק כבר, תן לישון." רטן ודחף לי ברך לבטן. החזרתי לו בדגדוג ונאבקנו קצת, צוחקים, עד שבסוף באמת נרדמנו.

למחרת ניסיתי לברר מה באמת קרה במסיבה וגיליתי שלכל אחד יש גרסה אחרת, אבל כולם מסכימים על דבר אחד - מולי שתה יותר מידי וניסה להתחיל עם החיילון של ליאור שגם הוא מצידו שתה המון. ליאור כעס, מולי עזב, ואחר כך החיילון וליאור עזבו גם כן. באמצע הדרך התפתחה מריבה עזה והחיילון השתוי ירד ברמזור, או לפני הרמזור? בכל אופן הוא ירד מהרכב בצורה פראית ומסוכנת בצומת יגור, ועכשיו הוא וליאור לא מדברים ומולי מדופרס.

נשאר עוד לברר איך רוני יודע שמולי ישן איתי, ולאן נעלם מיצי שנראה לאחרונה רוקד בהתלהבות בדשא מתחת לווילה של אלכס, ומאז נעלמו עקבותיו? פרס מובטח למוצא הישר. 

אין תגובות:

פרסום תגובה