יום שבת, 30 בדצמבר 2017

12. דיכאון זוחל

כשחזרתי הביתה גיליתי להפתעתי שמולי עדיין בבית. הוא אמר לי שהוא מרגיש קצת לא טוב ושהוא החליט לקחת יום חופש. התקשרתי לעבודה והתברר שגם אני יכול להרשות לעצמי לא לבוא היום כי אין משהו דחוף ומגיע לי חופש עוד מלפני החגים. היה קצת קריר ומעונן והיה דווקא נחמד בבית. הלכתי לסידורים ואחר כך אכלנו יחד צהרים וראינו טלוויזיה. נמנמתי קצת על הספה וכשהתעוררתי גיליתי את מולי שותה במטבח. בהתחלה חשבתי שהוא שותה סתם בירה, אבל הוא הוסיף לתוכה גם קצת וודקה ואחר כך בא לשבת לידי. ניסיתי לקום מהספה והוא דחף אותי חזרה בעדינות, נשכב לצידי וניסה לשכנע אותי שאהיה הראשון שיניח לו להיות אקטיבי בסקס. הוא מעולם לא עשה את זה עם גבר ונורא רצה לנסות, אבל פחד, ומשום מה הוא החליט שאני המועמד המתאים.

מולי הוא מסוג הגברים שצריכים להיות טיפה שתויים כדי להרגיש חופשיים בקשר לסקס וכשהוא שתוי הוא מדבר בלי לעשות חשבון. חבל שלא הבנתי מיד עד כמה הוא היה שתוי. במקום להגיד לו ישר לא, ולהסתלק, ניסיתי להיות עדין והגיוני, ולהסביר שיש לי חבר, שזה לא רעיון טוב שנקיים יחסי מין כשאנחנו כמעט לא מכירים זה את זה, ומאחר והוא גר איתי באותו בית זה בכלל עלול להיות מביך לשנינו.

הוא נעלב ופירש את דברי כדחייה והתפרץ עלי, ואמר שכולם יודעים שהזדיינתי בשביל כסף, אז מה אני עושה עכשיו פוזות? ובין כה כולם יודעים שיש לי ולרוני יחסים פתוחים ושאני מזדיין עם כולם, ואחר כך ניסה לנשק אותי, וכשהדפתי אותו, נגעל מהריח שלו, הוא הציע לשלם לי על הסקס.

עכשיו אני חכם וחושב על איזה מאה תגובות שנונות, מכאיבות, מעליבות, או אפילו אלימות שיכולתי להגיב, אבל כשזה קרה פשוט הסתלקתי לחדר שלי בשקט. אחר כך ישבתי והתאמצתי לכתוב על הפגישה עם המורה ולא הצלחתי לכתוב כלום, וגם בטלוויזיה לא הצלחתי להתרכז, ובסוף פשוט הלכתי לישון מוקדם.

בלילה חלמתי חלומות מוזרים שרק אחד מהם זכור לי – אני ורוני קנינו בית חדש, וכשניסינו להכניס לתוכו את המיטה התברר שחדר השינה נורא קטן והמיטה דחוסה בתוכו בצורה בלתי אפשרית. רוני ניסה לנחם אותי שזה לא נורא ולפחות יש לנו נוף נהדר לים, אבל בחלום כעסתי עליו מאוד, ואז התעוררתי. רוני לא חזר הביתה באותו יום, ישנתי לבד וכשהתעוררתי הייתי קפוא לגמרי וכפות רגלי היו קרות מאוד. גם כשגרבתי גרביים עדיין היה לי קר.

***

היום עבדתי קשה ולא חשבתי על מה שקרה אתמול עד שחזרתי הביתה. בדרך השמיעו את השיר הישן והמתקתק "יו אר מי ספיישל אנג'ל" - ופתאום זה הכה בי בבת אחת, כל הגועל של אתמול, והיו לי דמעות בעיניים מרוב עצב. ריחמתי על עצמי כל הדרך הביתה וכשנכנסתי מצאתי את רוני מבשל מרק, ודני עומד לידו ובוחש פסטה, ושניהם צוחקים בגלל משהו.

"מה קרה? למה אתה עצוב?" שאל רוני עוד לפני שהספקתי להגיד שלום.

אמרתי שזה בגלל ששמעתי ברדיו על חיילת שהחברים שלה ליחידה הציקו לה אחרי שהיא גילתה להם שהיא לסבית וזה מדכא אותי. אחר כך רוני קפץ לבקר את הוריו, מבטיח לחזור בלילה לישון איתי. אחרי שהוא הלך נתקפתי בהתקף ניקיון ותוך כדי שטיפה וניגוב וצחצוח הסברתי לעצמי למה עדיף שלא אספר לרוני מה קרה אתמול, ועד כמה זה מיותר לעשות עניין משטויות שאמר שיכור אחד מבולבל וחרמן. ואז מולי חזר מהעבודה, מלמל שלום חטוף וברח לחדר שלו, משתמט מלהביט לי בעיניים. חיכיתי עד שהמסדרון יתייבש, דפקתי בדלת שלו ונכנסתי. הוא שכב על המיטה ובהה בתקרה, נראה מיואש לגמרי. שאלתי אותו אם הוא זוכר מה שהיה אתמול, והוא מלמל משהו שאפשר לפרש כאולי, ואחר כך אמר שהוא נעשה דביל כשהוא שותה ואם הוא פגע בי הוא מתנצל, והוסיף שבקרוב הוא ואשתו יחליטו מה קורה איתם, ובכל מקרה, עד סוף השנה הזו הוא עוזב. "מצידי אתה יכול לעזוב עוד קודם." אמרתי. החזרתי את הדלי והסמרטוט למקום והלכתי למחשב.

***

לא יודע למה, אבל לפעמים נופלת עלי מן עננת דיכאון אפורה כזו ואני טובע בתוכה ולא יכול להיחלץ. זה מרגיז ומפריע, ולמרות שאני יודע שבסוף זה ייגמר וזה רק מצב רוח חולף, הכל נראה חסר טעם ותפל. הצבעים מאבדים את הברק, האור מתעמעם, האוכל לא טעים, כואב לי ורע לי ושום דבר לא מעניין אותי יותר. כולם נראים לי טיפשים, מכוערים ומשעממים, בעיקר אני.

בדרך כלל זה מתחיל בגלל דבר פעוט וטיפשי וצובר תאוצה, מעיק ומערפל הכל עד שלאט לאט הערפל נמוג והשמש שוב זורחת. הפעם זה התחיל בגלל ההערה הטיפשית של מולי שניסיתי להתעלם ממנה. זה המשיך בלילה כשהתעוררתי מרעש של דלתות נטרקות וצעקות וזכוכית נשברת.

היום בבוקר כשישבתי עם הקפה הראשון וניסיתי לשכנע את עצמי שאני בריא, והכל בסדר, ולא אכפת לי שכבר לילה שני אני ישן בלעדיו, והכאב גרון הקל הזה הוא סתם וירוס חסר חשיבות, נכנס מיצי עם עיניים אדומות לשאול אם יש לי חלב. נתתי לו חלב ובסוף הוא נשאר לשתות איתי קפה תוך שהוא משמיץ קשות את ליאור שעד אתמול היה החבר שלו.

בעבודה הייתי תקוע בלייזר כל היום עם כוונות של אם 16 שצריך לסמן, משועמם עד מוות כי גמרתי מהר מידי את הספר שלי, וכשעשיתי הפסקה והלכתי לשירותים שמעתי את החבר'ה שישבו בחוץ בפינת העישון שלהם (שנמצאת מתחת לחלון השירותים) מרכלים עלי ברוסית. מתי תקלטו שאני מבין הכל, סתומים שכמותכם? לא חשוב מה הם אמרו, עזבו, אין לי כוח לפרט, מדכא מידי. 

***

יום שישי בבוקר, אני שוכב במיטה אפוף שרעפים, שומע את קול המוזיקה, מנסה לשכוח מהעולם האכזר שמחוץ לחדר השינה שלי, אבל העולם מתעקש להתפרץ פנימה בדמותו של מיצי הנרעש שמתעקש שעלי לבוא תיכף ומיד. "מה קרה?" אני שואל בקוצר רוח.

"כל פעם שאנחנו מדליקים את החימום במקלחת יש קצר." מודיע לי מיצי בחגיגיות, "וליאור החליט לנסות לתקן את הגוף חימום לבד."

זה כבר מזניק אותי מהמיטה. ליאור הוא בחור מוכשר בהכנת סנדוויצ'ים, אבל חשמל זה לא צחוק. אם הוא יתפחם זה יהיה על המצפון שלי. אני דוהר למטה בגופיה וכפכפים ומוצא אותו נאבק בגוף החימום שמתעקש להידבק למקומו כמו פוליטיקאי שנדבק לכיסא.

קצת ספרי נגד חלודה בתוספת לחץ מתון על המברג והמכשיר הסורר מוסר ממקומו. בדיקה מהירה מגלה שאין לו תקנה, צריך חדש. ג'קי שנזעק לשמע המהומה נותן לי כסף ואת מפתחות הרכב שלו. "תעשה טובה חמי, תטפל בזה." אמר, "אני חייב ללכת לסדר משהו בחיפה."

תמיד הוא צריך לסדר משהו כשצצה עבודה שיש בה שמץ סיכון למאמץ פיזי. מסתבר שלהשיג גוף חימום תואם בדיוק לישן (ליאור מתעקש שזה חייב להיות גוף חימום זהה כי אחרת יפגע העיצוב של המקלחת) זו משימה לא פשוטה.

אנחנו משוטטים בין כל חנויות החשמל של הקריות ובסוף מוצאים את מבוקשנו בחנות נידחת אחת במוצקין ושבים שמחים וטובי לב הביתה. בדרך ליאור מבקש ממני לא לספר למולי שהם הולכים למסיבת יום הולדת אצל איזה מכר שלו.

"למה לא?" אני שואל בתום לב, "הוא אוהב מסיבות."

"אני יודע." רוטן ליאור במורת רוח, "אבל הוא מביך אותי, הוא לא יודע איך להתנהג, חבל שהשכרת לו את החדר."

"אני צריך את הכסף." הזכרתי לו, "אני משלם משכנתא ואין לי אבא עשיר."

פניו של ליאור מסמיקים במבוכה. הנושא של אבא שלו הוא רגיש אצלו וההערה שלי היית מכה מתחת לחגורה. מאז מותה הטראגי של אימו בתאונת דרכים ליאור נמצא בסכסוך ממושך עם אביו אם כי לפעמים, בצוק העיתים, הוא נאלץ להיעזר מידי פעם בכספו.

הבטחתי לא לספר למולי שהם הולכים למסיבה וציינתי שמולי כנראה לא יחזור היום לדירה כי הוא ואשתו (או אולי פרודתו.) נסעו ליום נופש בחמי טבריה ואם הכל יעלה יפה הם בטח יישארו לישון שם ואולי אפילו יחליטו לחזור ולגור יחד.

ליאור התפוצץ מצחוק. "זה יקרה רק אם היא תגדל זין."

"זה לא מצחיק ליאור." ניסיתי להיות רציני, "קשה להתחיל להיות הומו בגיל כל כך מבוגר ומה אשמים אשתו והילדים?"

"יש המון ילדים שההורים שלהם גרושים," ציין ליאור בנחת, "זה לא כזה סיפור, ויש גם המון גברים בגילו פחות או יותר שהיו שמחים להיות איתו, אבל הוא מתעקש כמו חמור על בחורים צעירים מידי בשבילו, וחוץ מזה הוא לא יודע לשתות."

"גם אני לא." הזכרתי לו.

"אבל אתה לא מנסה, והוא כן. הוא עושה לנו פדיחות."

"אתה עוד כועס עליו בגלל החיילון שלך?"

"לא, עזוב. התגברתי על זה." הוא מחייך אלי מעל לספל הקפה שלו ומעיר שעלי עדיין לא התגבר וצוחק כשאני מסמיק ומבקש ממנו להפסיק להיות דביל. כדי להביך אותי עוד יותר הוא מתחיל לספר לי שהוא תמיד חושב עלי ועל רוני כשהוא עושה ביד ונחנק מרוב צחוק כשאני בורח מהחדר - זה ליאור. תמיד מנסה להביך, לעורר פרובוקציות, ופורח בתוך סקנדלים ומהומות.

מולי חזר אחרי הצהרים מבואס להחריד ושאל אם דחוף לי שהוא יעזוב כי הוא ואשתו החליטו סופית שזה לא עובד והם מתגרשים. "אני צריך למצוא דירה עם מקום לבנות." אמר והביט כה וכה כאילו חשב שהדירה המבוקשת ממתינה לו בפינת החדר.

"בשביל מה? הן לא נשארות אצל אשתך?" השתוממתי.

"אבל הן יבואו לבקר אצלי וישנו אצלי." הסביר מולי, "עוד לא חשבתי איך אני אסביר להן..." הוא לא השלים את המשפט, השתתק ושם את הראש בין הידיים, מדוכא עד עפר.

"לא נורא." אמרתי, יש המון ילדים שההורים שלהם גרושים, כיום זה לא כזה סיפור."

"אתה לא מבין, לא זו הבעיה, הבעיה היא מה יקרה אם יהיה לי בן זוג, איך אני אסביר להן את זה?"

"לא יודע," הודיתי, "אולי פשוט תגיד להם את האמת?"

"איזה אמת?" נאנח מולי, "אני בעצמי לא יודע מה האמת." העיניים שלו נעשו אדומות ונורא פחדתי שהוא יתחיל לבכות.

כדי להסיח את דעתו שאלתי מה היה עם אשתו והוא סיפר לי איך הם ניסו לבלות יחד וליהנות וזה לא הלך. אשתו כל הזמן בדקה אם הוא לא מסתכל על גברים והייתה נורא ממורמרת וכועסת ודיברה בצורה איומה על הומואים (אפשר להבין אותה) וכשהוא ניסה להרגיע אותה היא האשימה אותו שהוא מסתכל על התחת של המלצר.

בבת אחת הוא הרגיש שנמאס לו מהכל, זרק את המפתחות של המכונית על השולחן וברח החוצה, עלה על מונית וחזר הביתה.

"מאז שעזבתי את הבית ירדתי לגמרי מהפסים." הוא אמר והתנצל שוב על ההתנהגות שלו איתי אתמול ואמר שהוא הולך לישון ושאם החבר'ה מלמטה יבואו להזמין אותו למסיבה הוא מבקש שאגיד להם שהוא עייף, ונעלם בחדר שלו.

"יצאת צדיק." אמר לי רוני אחר כך, כשסיפרתי לו הכל, ואז העיר שאם הוא יתחתן זה עלול לקרות גם לו, שהוא ירגיש שהוא לא יכול יותר וירצה גט.

הערתי שיש עוד סיבות לגירושין. "חוץ מזה מי בכלל תרצה להתחתן עם כושי מכוער כמוך?" הוספתי כאילו בצחוק, אבל האמת שדי כעסתי.

רוני התעלם מדברי ואמר שאם הוא יתחתן הוא יסביר קודם לאשתו שלפעמים יהיו לו גם גברים מהצד. "אתה חושב שאני אמצא מישהי שתסכים לסידור הזה?"

מצא את מי לשאול? לפחות הפעם הוא אמר - אם אני אתחתן. כשרק הכרתי אותו הוא היה אומר - כשאתחתן.

"אולי תמצא איזו לסבית שתסכים להתחתן אתך בשביל כיסוי, אבל אף בחורה שפויה לא תרצה ילדים מטיפוס גועלי כמוך." אמרתי, ממשיך כאילו להתלוצץ, אבל רתחתי מכעס.

רוני צחק ואמר שאני קנאי וטמבל. "לא אכפת לי אם היא תעדיף לעשות את הילדים אתך." המשיך להתבדח. עכשיו זה כבר הפסיק להיות מצחיק. בעצם זה לא היה מצחיק עוד קודם.

"אידיוט. מי תרצה לעשות ילד עם נשא? אפילו אתה עדיף." אמרתי והסתלקתי מהבית לסיבוב ארוך באופניים. כשחזרתי מצאתי אותו טורח על הכנת פסטה. השולחן היה ערוך יפה והוא הסתער עלי בנשיקות ובהתנצלויות, אמר שדיברנו שטויות ונסחפנו, שזה היה בצחוק והוא מבקש שלא אכעס עליו ואשב לאכול. ניסינו לשכנע גם את מולי לשבת איתנו, אבל הוא סירב לצאת מהחדר שלו. הפסיד, הפסטה הייתה טעימה.

***

לפני כשבועיים קניתי מליאור בחזרה את הניסן שלי שמכרתי לו בקיץ שעבר, לשמחתי  הוא הספיק לשפץ את הניסן ולצבוע אותה לפני שקניתי אותו ממנה בחזרה בכסף שקיבלתי ממנו תמורת אותה ניסן. כסף ששכב למעצבה בבנק, מעלה עובש במקום ריבית. למה, אם הבנק היה מלווה לי את הכסף הזה הוא היה גובה ממני ריבית נאה מאוד, אבל אני כמעט ולא קיבלתי כלום עבור הכסף שהפקדתי אצלם? עזבו, רציתי לספר מה קרה לי בדרך לעבודה, לא להתלונן על החנקן של המדינה.

הייתי בדרך לעבודה במהירות של שטח בנוי, ובדיוק בסיבוב שפונה לכיוון הצומת זינק מאי שם חתול שחור ודהר הישר מתחת לגלגלי המכונית. לחצתי בכל כוחי על הברקסים, אבל החתול היה זריז ממני. עד שנעצרתי הוא כבר היה מתחת למכונית ושמעתי את גופו הקטן נחבט בגלגלים. רעש החבטה המחליא צמרר אותי, כולם ראו חתולים מרוחים על הכביש, גם אני, ותמיד אני מסב את הראש מהמראה המזוויע ומקלל את הנהגים הדורסים, והנה זה קרה גם לי. המשכתי לנסוע לאט, מביט במראה, אבל שום גווייה רמוסה ומדממת לא שכבה על הכביש. הבטתי היטב מסביב, אולי הוא רק נפגע והוא צולע לו לדרכו, כואב ופצוע. לא, לא ראיתי שום דבר. אולי הייתי צריך לעצור ולחפש, לבדוק טוב יותר, אבל כבר היה מאוחר וחששתי לאחר, נסעתי לעבודה וכל היום חשבתי על הרעש שהשמיע גופו של החתול כשפגע במכונית.

ניסיתי לשכנע את עצמי שזו הייתה רק חבטה קלה והוא בטח המשיך לרוץ כרגיל, או שאולי סתם דמיינתי את החתול הזה, אבל ראיתי אותו ברור לגמרי - שחור וקטן, כמעט גור, זריז ואמיץ מאוד - חתול טיפש. חזרתי מהעבודה עייף והכנסתי את החתול הפרטי שלי הביתה. גם הוא שחור, כבר לא צעיר ולא זריז אבל חכם, עובדה שהוא הצליח לא להידרס. בדיוק כשישבתי לי בנחת מול המחשב ופחיסטון על ברכי, מנסה להפריע לי כמיטב יכולתו להגיב בבלוגים שונים (אני חושב שהוא מקבל מרוני בונוס של שימורי טונה תמורת ההפרעות הללו) צלצל בוריס.

"דוצ'ינקה, קאק דילה." שאל אותי בחביבות כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מתקשר, ואז, כמו צונאמי ביום בהיר, גל שלם של רגשות הציף אותי. במקום להגיד שהכל בסדר, כמו שאני עונה לו תמיד, התחלתי לבכות.

"מה קרה לך?" צרח בוריס, "למה אתה בוכה?" ניסיתי לענות שזה כלום, אבל די קשה לדבר ולבכות בבת אחת. הוא התעצבן וקילל אותי ברוסית ואחרי כמה דקות הופיע אצלי, הכין לי תה וניסה להבין על מה אני מדבר וכמובן שלא הצליח כי קשקשתי על חתולים דרוסים טיפשים, ועוד שטויות לא ברורות. כנראה שהוא שם לי קצת ברנדי בתה מפני שכמה דקות אחרי שהוא כיסה אותי בשמיכה נרדמתי.

התעוררתי אחרי שעה עם ראש כואב ועיניים נפוחות כשדני שאל אותי למה לתה יש טעם כזה מגעיל. אמרתי לו שהתה מקולקל ושישפוך אותו. הוא לא כל כך האמין לי שיש דבר כזה - תה מקולקל - והתחיל להתווכח. מזל שהחברים שלו קראו לו לבוא לאימון, בזמן האחרון הוא נעשה ווכחן נוראי. גיל ההתבגרות כנראה. שפכתי את התה, רוקנתי את הכיור מכלים, ניגבתי את השולחן במטבח והפעלתי את המדיח. עכשיו אני צריך להתקשר לבוריס ולבקש ממנו שלא יספר לאף אחד שבכיתי. נשבע לכם שאם הוא לא מבטיח לי לשתוק אני ארביץ לו.

למחרת, בעודי אני יושב מול המחשב וכותב  התפרץ רוני הביתה. למה הוא לא יכול להיכנס כמו בן אדם נורמאלי? אפשר לחשוב שהוא שוגר מתותח ולא מההסעה של הבסיס.

"חמי," אמר והתיישב מולי, "אנחנו צריכים לדבר."

אתם מכירים צירוף מילים מפחיד יותר מזה? חוץ מאשר אתה חיובי, או יש לך סרטן, זה המשפט הכי מפחיד בשפה העברית. "לי אין שום חשק לדבר." הודעתי לו, "אבל אם בא לך תדבר חופשי."

"אל תעשה פרצוף כזה מנחם." התרגז רוני. "למה אני אף פעם לא יכול לדבר אתך?"

"לא יודע, אולי בגלל שתמיד אתה חרמן מידי כשאתה בא הביתה?"

הוא חייך. "אמרת הביתה." הזכיר לי, "אז אתה מודה שפה זה הבית שלנו?"

"מה לעשות." הבטתי סביבי בביקורתיות, "הבית לא משהו, ולא יזיק לסדר קצת את המטבח, אבל כן, זה הבית שלנו."

"שתוק, שתוק. חכמולוג שכמוך." הוא מסתער עלי ואנחנו מתגלגלים על המיטה, נאבקים קצת, אבל לא ברצינות, סתם בשביל הכיף.

"על מה רצית לדבר?" נזכרתי פתאום.

"רציתי לשאול אותך... עזוב, לא חשוב." הוא מרים לי את החולצה, מחכך את פניו בחזי, דוקר אותי עם הזיפים שלו.

"די, אני מודה, אני זה שרצח את ארלוזורוב." אני מתלוצץ.

"לזה אני מתכוון שאי אפשר לדבר אתך." התעצב רוני וזחל מתחת לשמיכה, "תמיד אתה עושה צחוק מכל דבר."

אני מתמלא חרטה, מתחנף, מלטף אותו ומתחנן שיגיד מה מעיק עליו. "שמעתי שאתמול הסתגרת בחדר השינה עם בוריס." הוא פולט לבסוף.

"נו, כן. הוא בא בגלל החתול, והלכתי למיטה בגלל הברנדי שהוא שם לי בתה. אתה יודע איך אני עם אלכוהול."

עיניו השחורות סוקרות אותי בפליאה. "על מה אתה מדבר?"

"מה, אתה לא קורא בבלוג שלי?"

הוא נאנח. "הרי הבטחתי לך לא לקרוא בבלוג שלך."

"אז מה. הבטחת לי גם לא להתעסק עם בחורות."

עכשיו הוא נעלב. "מתי תבין שדדי סתם מנסה לסכסך?"

"בסדר," אני מתפייס, ומספר לו על החתול שפגעתי בו, על הבכי, ועל בוריס שהכין לי תה, כיסה אותי והלך.

"אז לא עשיתם כלום." הוא בוחן את פני בקפדנות.

"לא, וגם אם היינו עושים אז בטח שלא פה, במיטה שלנו."

"חמי," הוא מתפתל, נושך את השפה התחתונה שלו, נראה בעת ובעונה אחת נרגש, מבוהל ומבויש.

"נו, מה. תגיד כבר."

"אנחנו, זאת אומרת אני ואתה, אנחנו כאילו... אז אנחנו שוב יחד?"

אני צוחק. "מתי היינו לחוד?"

"טוב, היה הקטע שעשיתי לך לפני יום כיפור, הסיפור עם המולדבית."

"עזוב שטויות." אני מוחק בהינף יד את כאב הלב שלי מאז, "ידעתי שזה לא רציני."

"חמי," הוא ממשיך להביט בי ברצינות, "אני מתנצל אם נפגעת, רק רציתי לדעת... רציתי רק לבדוק אם..."

"זה בסדר, גיל עשרים ואחת זה גיל טוב לבדיקות." אני מלטף את לחיו ומתפלל שלא יספר לי פרטים.

"אני אוהב אותך מנחם, אתה בן אדם טוב, אני רוצה להיות רק אתך."

"אין בעיות, אתה איתי." אני מסכם בקצרה את השיחה שלנו ומנסה לקלף ממנו את המכנסים ולהגיע לעיקר.

הוא הודף אותי בעדינות, "ואני רוצה שתהיה רק איתי." (איזה באסה. ידעתי שיהיה פה איזה מלכוד).

"רוני, בוריס ואני רק ידידים. אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי איתו במיטה." (לא נכון, אני זוכר טוב מאוד, אבל זה היה מזמן וזה לא עניינו).

"אני יודע שלפעמים יבוא לך על אחרים, אבל..." הוא נושם עמוק, "אני לא רוצה לדעת על זה כלום, זה מכאיב לי."

"כל מה שכואב לך כואב גם לי חמוד, אני מבטיח לא להכאיב לך, ואני מבקש שתבטיח לי שני דברים."

"מה?" מתלהב רוני, "מה להבטיח לך?"

"שלא תסתכל לי בבלוג ו..."

"שום בחורות. נשבע לך." הוא מתפרץ לדברי.

"רוני, לא התכוונתי לבחורות, אני לא דואג בגללן, רק אל תכניס אף אחת להריון. מה שאני מבקש זה שאף פעם, בחיים אל תראה את אוז כשאני נמצא בחדר."

"אוז. אתה מתכוון לסדרה הזו עם הבית סוהר. עם הכושי הזה בכיסא גלגלים וכל הפסיכים האלו ש..."

"כן, הסדרה הזו, יש שידור יומי חוזר שלה בעשר וחצי בלילה ואני מבקש שלא תזפזפ אליה כשאני ליד הטלוויזיה."

"למה לא."

"כי היא מפחידה אותי ועושה לי חלומות רעים."

רוני מביט בי בעיניים עגולות מפליאה, "אתה רציני."

"לגמרי."

"אבל זו רק סדרת טלוויזיה, זה לא אמיתי. אין אנשים כאלו באמת, אלו רק שחקנים."

"אני יודע, אבל בכל זאת."

"בסדר, אני מבטיח. אז מה נעשה במקום לראות את אוז?" הוא נפטר סוף סוף ומבגדיו ומחבק אותי.

"יש לי המון רעיונות, הנה, תרשה לי להדגים לך." אני צוחק ומדגים לו.

אחר כך הוא נרדם, עייף ומרוצה, ואני שוכב לידו, נושם את הריח הנקי והתמים שלו, רגוע ומאושר, משתדל לא לחשוב על סדרת הטלוויזיה הזו שמספרת על אנשים מסוכנים שכלואים בתוך המוח הפגוע שלהם ויודעים רק להזיק ולהכאיב מפני שזה היחס שהם קיבלו מאז שנולדו. אני פוחד מהאנשים האלו, לא רוצה לראות אותם על המסך, החלומות שלי מלאים מהם גם ככה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה