יום שבת, 30 בדצמבר 2017

15. סידורים אחרונים

היום החליט רזי ברקאי מגלי צה"ל שמספיק עם האקטואליה המשעממת והמדכאת. היום הוא רוצה לדבר ישירות עם המאזינים. הוא ביקש שיתקשרו אליו אנשים ויספרו לו על עיסוקיהם ביום הגשום הזה.

זו הייתה תכנית נחמדה מאוד. התקשרו אנשים וסיפרו סיפורים מקסימים. גברת אחת סיפרה שהיא אחראית על מחלקת התברואה בתל אביב, עובדת מארבע בבוקר עד אחת בצהרים ונעה ממקום למקום על קטנוע. הייתה גם מנהלת בית ספר שסיפרה שהיא ממשיכה לעבוד למרות שהיא חולה בשפעת, ורועה כבשים אחד (שגם שמו נמרוד) שרועה את הכבשים גם בגשם, וילד נחמד שהסביר מה זה נקרא להבריז מבית הספר. כולם סיפרו מה הם עושים היום וזה היה מרתק, אבל אני בטוח שאם היו עושים תחרות על העיסוק הכי הזוי אני הייתי זוכה במקום הראשון. אף אחד לא התעסק בדבר כל כך מוזר כמוני – היום ישבתי לי לבד בחדר הלייזר ומרחתי באצבעי הטבולה בשמן מכונות תפירה חתיכות פלסטיק קטנות כדי שהסימון בלייזר יראה שחור וברור על גבי הפלסטיק שצבעו חום בהיר.

החתיכות הללו קטנות מאוד וצורתן צורת סהר, והן נועדו לשמש מעין קופסא למתקן הגברה זעיר של כבדי שמיעה שנועד לשפר את שמיעתם. היו מאה חתיכות כאלו וכל אחת מהן נמשחה בשמן, סומנה בלייזר ואחר כך נוגבה בקפדנות בנייר. והכל מעשה ידי המשומנות להתפאר. אם מישהו עשה דבר מוזר יותר מזה היום אשמח לשמוע. הרגשתי ממש הזוי כשטבלתי שוב ושוב את אצבעי בשמן (מזגתי אותו לפקק של בקבוק קולה) ומרחתי באצבעי המשומנת את הפלסטיק הקטנטן הזה. כשצורבים את השמן בלייזר הוא משחיר ומסריח. מזל שיש לי וונטה שמחוברת לצינור של מייבש כביסה (מין צינור לבן כזה מנייר) ושואבת את האדים המסריחים הללו החוצה - התוספת שלי לזיהום האוויר של הקריות.

אחרי שגמרתי לסמן בהצלחה את הפלסטיקים הללו הלכתי לקרוא לסגן שייתן לי את מנת המקשים היומית שלי, וזכיתי ממנו לנזיפה חמורה על שלא זרקתי פיסת נייר תמימה לפח, וחמור מכך – השארתי את הכיסא שלי, כיסא משרדי חורק ומרופט עם גלגלים דפוקים, עומד בזווית לא ישרה לשולחן העבודה. באמת מזל גדול שאין בישראל עונש מוות, אחרת בטח הייתי כבר מתנדנד מחבל התלייה.

נדהם מההתפרצות שלו שתקתי, מביט איך הוא מסדר בקפדנות כפייתית את הכיסא (חתיכת גרוטאה שרובכם הייתם מעיפים מיד לפח) ומנגב באלכוהול את השולחן, אפשר לחשוב שעמדנו לבצע עליו ניתוח מסוכן.

"אל תענה לו, הוא קצת מתוח בגלל החתונה." לחשה לי אירנה, אחת הבנות מהגרפיקה שהספקתי להכיר אתמול. "בדרך כלל הוא לא כזה, אבל בזמן האחרון הוא צועק על כולם. אל תדאג, עד החתונה זה יעבור."

אני מאוד מקווה שכן אחרת אני חושש שאשתו תעיף אותו מהבית.

חזרתי הביתה עייף מאוד אחרי ויכוח עם ליאור שניסה לגרור אותי שוב למסע חיפושים אחרי הספה המושלמת. זה הדבר היחיד שנשאר לי לעשות – לקנות ספה, ולפי הצבע של הספה לבחור בד ריפוד לכורסאות.

התחננתי על נפשי והצהרתי שאם אצטרך לשבת עוד פעם אחת על ספה מעוצבת לעייפה ולדפדף בספרים הענקיים הללו שיש בכל חנות רהיטים, ספרים שהדפים שלהם הם דוגמאות של בדי ריפוד, אני אצא מדעתי.

בסוף הוא ויתר לי בתנאי שאבוא אתו למסיבה ביום שישי. הסכמתי עקרונית ללכת למסיבה, אבל רק אם גם רוני יבוא. ליאור קרן כלפי בתמימות מלאכית ואמר שבטח, הרי לא יעלה על הדעת שאלך למסיבה בלי החבר שלי, ושלא אחשוש, יהיה אחלה. אני חובב קטן מאוד של מסיבות, אבל רוני נשבע שיהיה נחמד שקט וסולידי, ושאת המסיבה עורך אחת המורים שלו שיש לו בית גדול עם גינה ענקית בדניה (שכונת יוקרה חיפאית למי שלא יודע), ושיהיה ממש מקסים והוא בטוח שנבלה יפה.

החלטנו שביום שבת בצהרים ניסע שלשתינו לנגריה אחת של ערבים נוצרים שעובדים בשבת ומתמחים בשיפוץ רהיטים. "אולי במקום לקנות ספה חדשה אני אשפץ את הישנה שתואמת לכורסאות?" שאלתי בהססנות.

זכרתי היטב את התיעוב המוחלט שרוני רוכש לספה העתיקה שלי, אבל אני דווקא די נקשרתי אליה. כזה אני, טיפוס שנקשר לדברים.

"לדעתי יהיה זול יותר לקנות חדשה מאשר לשפץ את הישנה." אמר ליאור בגילוי לב, "חוץ מהעץ של המסגרת צריך לזרוק הכל, אם כי מצד שני..." הוא שקע בהרהורים עיצוביים שגרמו לו לקמט את מצחו ולפתל את הקוקו שלו בין אצבעותיו. האם נדמה לי או שהוא נעשה קצת פחות נשי בזמן האחרון?

"רציתי שהספה המודרנית והמהממת תהיה ממוסגרת בין שתי כורסאות בסגנון ישן שידגישו את הניגוד בין הסגנונות השונים ויבליטו את ה..."

"אבל אני בן אדם מיושן ליאור, כל המודרניות הנועזת הזו עושה לי כאב ראש, וכשאני יושב עליה היא מכאיבה לי בתחת ובגב." התלוננתי.

"טוב, נתייעץ עם רוני, יש לי רושם שהוא פחות שמרן ממך." חייך ליאור, "אני כבר משתוקק להכיר אותו, הוא יפה?" (מה יש לכולם עם השאלה הזו?)

"הוא בסדר, נחמד כזה, תימני שחום ומקורזל." עניתי קצרות, "תגיד, למה אתה לא לובש יותר את  הכובע המשונה עם הפונפונים?"

הוא גיחך. "חשבתי שהכובע הזה מרגיז אותך. תראה, לכבודך אפילו הורדתי את השרשרת עם צבעי הגאווה."

הרגשתי שאני מסמיק, היה לי קשה להעלות את הנושא, אבל לא יכולתי להתאפק. "תגיד ליאור, מי סיפר לך שאני... שגם אני..."

גיחוכו של ליאור התרחב עוד יותר. "אף אחד חמוד, ראיתי איך אתה מסתכל עלי ומיד קלטתי אותך. אתה יכול להטעות את הסתומים האלו במחסן, אבל לא אותי."

כשראה כמה אני נבוך ריחם עלי והעביר נושא, "מה תעשה עם החתול שלך? תיקח אותו אתך? הוא די פראי, נכון?"

"הוא לא פראי." מחיתי, "נכון שהוא לא חתול בית מפונק, אבל זה לא אומר שהוא לא יודע איך להתנהג."

"אבל אם תחזיק אותו בחוץ הוא עלול להידרס או ללכת לאיבוד." אמר ליאור, "ואם תחזיק אותו בבית הוא יהרוס לך את הרהיטים, והוא יהיה אומלל."

"אני חייב לקחת אותו אחרת דני יהרוג אותי." אמרתי בתוקף, "וגם רוני אוהב אותו מאוד. הוא פשוט יצטרך להתרגל לשינויים כמו כולנו."

כשחזרתי הביתה מצאתי את פחיסטון רובץ על ענף עץ האיקליפטוס הענק מול חלון המטבח, ממתין לבואי. השכונה שלנו נראית די רע, מוזנחת ורעועה, אבל בשביל חתול כמו פחיסטון היא ממש גן עדן. אין כבישים ואין מכוניות והבתים מוקפים עצי אקליפטוס ענקיים ודקלים פרועים. יש לו שם המון חברים, המון חתולות שמאמינות באהבה חופשית, וטוב לו שם. אני מכבד את העצמאות שלו, בקיץ הוא בא הביתה רק כדי לאכול משהו ומיד בורח החוצה. בחורפים הוא שוהה יותר בבית, בעיקר בלילה כשקר או כשיורד גשם. תמיד אני משאיר לו חלון פתוח במקלחת והוא קופץ ממנו אל העץ ומשם החוצה. הוא בא והולך כרצונו. אין לו קופסא של חול, אבל הוא חתול נקי ונבון ומעולם לא לכלך את הבית. לעיתים הוא מתרפק ומעניק חיבה, ולפעמים מסתלק לדרכו באדישות. בלילות האחרונים קר מאוד בחוץ והוא ישן על המיטה שלי. אני חש את כפותיו דורכות על חזי כשהוא קם בשעות הקטנות של הבוקר ויוצא החוצה לעיסוקיו. לפעמים חוזר ומתכרבל לידי ולפעמים לא. לימדתי את דני איך ללטף אותו בזהירות, לא לעצבן אותו – הוא שונא שנוגעים לו בשפם – איך להניח לו מיד כשהוא רוצה ללכת, מתי היללה שלו אומרת אני רעב, או מתי הוא סתם זקוק לפינוקים.

בקיץ אני משאיר לו תמיד כלי מלא מים בחוץ כדי שלא יישאר צמא, ואני דואג לקחת אותו פעם בשנה לווטרינר לעשות חיסונים. הוא אוהב לנסוע לווטרינר בסל האופניים של ביטון השמן, ומקבל את הזריקות באדישות של גבר אמיתי, אבל הוא מעולם לא נכנס למכונית, ואין לי מושג איך אקח אותו מהשכונה בה בילה את כל חייו ומה יקרה לו בשכונה החדשה.

אולי יש משהו באינטרנט על חתולים, צריך לבדוק. ואולי באמת עדיף שאשאיר אותו כאן? אבל הוא כבר רגיל שאני מאכיל אותו. הוא ירגיש נורא ואיום אם הוא ינסה להיכנס הביתה ואני לא אהיה שם, ומה יקרה לו כשיבואו להרוס את הבלוקים הישנים? הוא יפחד נורא מכל הבלגאן וזה בתנאי שהוא בכלל ישרוד עד אז בלעדי.

לא יודע, אני צריך לחשוב על זה. 

***

אולי זה ילדותי קצת, אבל שנים לא הייתי במסיבה אמיתית והתרגשתי כמו ילדה קטנה. רוני הסכים בלי בעיות שנצא למרות שזה יום שישי והוא לא מכיר שם אף אחד חוץ מליאור, שגם אותו הוא טרם פגש, אבל לפחות דיבר אתו בטלפון.

הזכרתי כבדרך אגב שאולי בכל זאת לא נזרוק את הספה הישנה, אולי עוד אפשר לשפץ אותה, והוא צחק ואמר שהוא כבר רואה שאני מהטיפוסים הללו שנקשרים חזק. הסכמתי אתו. אני לא נקשר בקלות, אבל כשאני כבר נקשר אז זה עם כל הלב. מעולם לא נפרדתי מיזמתי מאף אחד, אני לא יודע איך עושים את זה. תמיד הייתי זה שזורקים אותו. אז כן, נקשרתי לספה העתיקה ההיא שקפיציה השבורים והחורקים נתקעים בגבי ובישבני. היא לא כל כך נוחה, אבל לדעתי היא יפה – ניצבת על רגלים עגלגלות מעץ בצבע דבש, תחומה בידיות רחבות שמתעקלות בחינניות ברבורית משני צידיה. אבו ראמי אומר שהיא נחמדה, אבל רק חיקוי של סגנון ארט דקו מוקדם - שיהיה חיקוי, בעיני היא מוצאת חן ודי.

כששכרתי את הדירה קניתי מבעל הבית את הרהיטים שהיו בה ולתומי חשבתי שרובם  גרוטאות ורק הספה והכורסאות שווים משהו, אבל מסתבר שטעיתי, חוץ ממנה יש אצלי עוד שני רהיטים בעלי ערך. אני לא אוהב אותם, אבל הם שווים יותר משאר הרהיטים – האחד הוא שולחן סלון מכוער שתקעתי בפינה והשני היא מעין מכתבה שהמכסה הנפתח שלה הוא גם שולחן כתיבה. הם עשויים מעץ דובדבן כהה עם המון פיתוחים מסולסלים ורגליים בצורת טלף של חיה. לא סובל אותם למרות שאבו ראמי - משחזר הרהיטים - ליטף אותן בחיבה כשברק חמדני מנצנץ בעיניו.

את אבו ראמי הביא אלי ליאור. הוא הגיע בבוקר במשאית קטנה וכחולה מלווה בשני בחורים בריאים מאוד שמיד התחילו למדוד את הרהיטים ואת חדר המדרגות, משמיעים קולות של מורת רוח ושאט נפש מהתוצאות, (כמנהגם של בעלי מקצוע מימים ימימה). הרהיטים הקלאסיים שלי היו רחבים מידי וכבדים מידי, והדלתות והפרוזדורים צרים מידי, ובכלל, להם זה עולה יותר. אתם יודעים איך זה עם בעלי מלאכה. לא אלאה אתכם בתיאור המשא ומתן שניהל ליאור עם אבו ראמי, אבל בסופו של דבר הוחלט שתמורת המכתבה והשולחן המסולסלים אני מקבל חינם שיפוץ של שתי הכורסאות בתוספת שולחן מחשב חדש ומודרני ושולחן סלוני מודרני עוד יותר, עשוי מתכת ושיש. "שיש?" נחרדתי קצת, "זה שולחן או מצבה?"

"אל תדאג." הרגיע אותי ליאור, "הוא מהמם. טבלת שיש חברון בגימור גס משגע ורגלים עשויות מתכת. עבודת יד של נפח אחד שהוא ממש פסל אומן, זה אותו אחד שעשה את המסגרת לראי בכניסה."

המסגרת יפה מאוד, בדוגמת שיבולים ועם מתלה מתכת תואם. אהבתי את הסגנון הזה והחלטתי לסמוך על טעמו של ליאור. אחרי הכל, אם יש לו קראש עלי סימן שהוא בעל טעם טוב, לא? אני צוחק כמובן. מאז אותו לילה גשום ליאור מתנהג למופת. לרווחתי הוא כאילו מחק לגמרי את מה שהיה, ואנחנו סתם ידידים.

והספה אתם שואלים, (אם לא נרדמתם בינתיים מרוב שעמום), החלטנו לא להחליט על הספה. היא אמנם חיקוי ולא ארט דקו מקורי - אני לא מאמין שאמרתי את זה - אבל היא נאה מאוד ותואמת לכורסאות ואני קשור אליה. לשמחתי הסכים אבו ראמי לקחת אותה לבית המלאכה ולבדוק אם העץ לא אכול תולעים ואם אפשר לחדש את נעוריה. חיש קל טענו שני בריאי הגוף את הרהיטים שלי על שכמם ונשאו אותם למשאית. קבענו עם אבו ראמי שמחר בצהרים נגיע לבית המלאכה שלו להחליט מה יהיה צבע הריפוד שבו ירופדו רהיטי ואז נחליט סופית על גורל הספה שלי.

מה שעשינו אחר כך, ליאור ואני, בטח יחשב לאכזריות איומה ולא אתפלא אם צער בעלי חיים יגיש נגדי תלונה במשטרה, אבל הייתי חייב לדעת איך פחיסטון יגיב לנסיעה במכונית. הכנסתי אותו לכלוב מיוחד של חתולים שקיבלתי בהשאלה מהווטרינר ונסענו יחד לטיול קצר בקריה. פחי שנא את זה. הוא בכה והתמרמר כל הדרך, מטלטל את הכלוב שלו בעוד ליאור יושב חיוור לידו ומנסה להרגיע אותו. אני נהגתי ולא יכולתי לעשות כלום, רק להצטער על מצוקתו של החתול שלי שבטח הרגיש נבגד ואומלל בכלא הפלסטיק בו נכלא על לא עוול בכפו. עכשיו אני חושב שזה היה רעיון נורא ואיום, ובשבוע הבא כשאצטרך לקחת אותו לבית החדש הוא בטח יזכור לרעה את הנסיעה ההיא ויעשה לי צרות עוד יותר גדולות. אחרי סיבוב קצר חזרנו הביתה ושחררנו אותו. הוא זינק מהקופסא בקול יללה ונעלם. עברו כבר שעתיים מאז והוא טרם חזר. אני מאוד מקווה שעד מחר הוא יתפייס ויחזור. בחוץ גשם נוראי, רעמים וברקים, והוא פוחד ממזג אויר כזה.

מאז שהחלטתי לעבור אני מתנודד בין אושר והתעלות רוח נוכח מזלי הטוב, לבין התקפי חרדה פולניים שנוחתים עלי בעיקר בשעות הלילה. פתאום אני מתעורר שטוף זיעה וחושב שהכל יותר מידי טוב, הכל הולך חלק מידי ולא יכול להיות שזה קורה לי. המטבח נורא יפה, והבית נחמד, והחבר אוהב, והכל בחיים שלי פתאום מתוקתק מידי. איך יכול להיות שבדיוק אחרי שהוא גומר סוף סוף את הקורס הממושך והמתיש הזה אנחנו עוברים לבית חדש ויפה, ההורים שלו השלימו אתו, ואולי גם יבואו לבקר (אם זה יקרה אני אמור לעשות קולות של סתם שותף ותו לא), קיבלתי ציונים טובים בבחינות (האמת, לא היה ממש קשה), ואפילו בעבודה הולך לי לא רע?

אם גם פחיסטון יסתגל לדירה החדשה בלי בעיות הכל יהיה מושלם לגמרי. יש רגעים שזה מפחיד אותי עד מוות. ושכחתי לספר שמר מיכאלוב רמז שיש מצב שאבוא לעבוד אצלם בצורה מסודרת כי הם זקוקים לעוד בן אדם (אני גם בין יחידי הסגולה שמסתדרים עם הסגן האובססיבי שלו ולדעתי זו בעיניו התכונה הכי חשובה שלי), אבל מה זה משנה, העיקר שתהיה לי עבודה. בסיוטים שלי אני שומע את קולה של סבתא נוזפת בי שכל השמחה הזו עוד תיגמר בבכי.

בזמן שעבדתי על ליטוש הפוסט פחיסטון חזר. רטוב מעט וקצת רגזן ונעלב, אבל חזר. זה היום שישי הכמעט האחרון שלי בבית. בשבוע הבא יגמרו את הצביעה, ועד יום רביעי או חמישי יעמיסו את כל החפצים שלנו, שלי ושל אליס, על משאית וייקחו אותם לבית החדש. עד יום ראשון הבא אני נשאר ללון בדירה הישנה כי רק ב - 13.2 יחברו אותנו לחשמל. בסוף השבוע האחרון שלי בדירה אני אשאר שם רק עם המזרן הישן ושתי כסאות צולעים, ובגלל שאליס ודני נוסעים לביקור משפחתי אני ורוני נהיה האנשים היחידים בכל הבלוק. אחרי מסיבת הסיום של הקורס הוא מקבל חופש ואת יום האהבה נחגוג יחד בבית החדש שלנו.

יש בעיר מסיבה

קרה לכם כבר שפשוט לא בא לכם לדבר על זה? זה מה שאני חש כעת. קרו המון דברים ויש לי הרבה מה לספר, אבל לא בא לי. רק המחשבה לחזור ולפרט כל מה שקרה אתמול מבאסת אותי. מצד שני, איך אפשר לעבור על זה סתם ככה, כאילו כלום? גם זה אי אפשר.

טוב, אז איך היה במסיבה? אני מדמיין לי את יעל דן מראיינת אותי על מאורעות המסיבה - הבעה אוהדת על פניה הענוגים, הקארה שלה מסודר בבלונד מוקפד, דוחפת מיקרופון לתוך פני ולואטת בקול רך ומלא השתתפות, "נמרוד, ספר למאזינים איך הרגשת כשראית את החבר שלך מתנשק עם אחר? אתה חושב שאם זה היה בן אדם זר ולא ליאור היית מרגיש פחות רע?"

לא יודע, אולי, אבל זה היה ליאור והרגשתי שחזרתי בבת אחת לכיתה ו'. עברתי אז מבית הספר הדתי שלמדתי בו לבית ספר חילוני (אל תשאלו איזה בעיות וצרות עשיתי להורי עד שהסכימו להעביר אותי). הגעתי לבית הספר החדש עם עוד אחד שלמד איתי בבית הספר הדתי, אבל בכיתה המקבילה. מאחר וחלקנו בעיות משותפות הבנו אחד את השני בקלות ומיד נעשינו החברים הכי טובים. אחרי כמה חודשי חברות הדוקה הוא התחבר פתאום לקבוצה של ילדים שלעגו לי והחברות שלנו נגמרה באחת. בזמנו הייתי מטרה נוחה ללעג - תולעת ספרים שמנמונת, חמי החנון כפי שקראו לי באכזריות - וכיום אני מבין שהוא רק רצה להתקבל לחבורת הריקים והפוחזים ההם, אבל אז חשתי נבגד.

טוב, זה לא חשוב כיום. בחופש הגדול שבין היסודי לחטיבת הביניים גבהתי ורזיתי ותפסתי בטחון. סמי אחי עזר לי הרבה בכך שלקח אותי לרוץ אתו כל בוקר, ולימד אותי ללכת מכות ולשחות, ובין לבין העשיר את אוצר הקללות שלי והשלים את החינוך המיני הלקוי שלי. 

בחטיבת הביניים כבר הייתי מקובל על כולם, ומאז קברתי את חמי החנון עמוק. הוא צץ בתוכי רק לעיתים רחוקות מאוד למשל כשאני רואה את החבר שלי נשען על הקיר בפרוזדור חשוך למחצה המוביל לשירותים, עוצם עיניים ומניח לליאור לנשק אותו, אז אני חוזר בבת אחת להיות חמי החנון.

כן, ככה נגמרה בשבילי המסיבה שכל כך המתנתי לה, אבל אני מקדים את המאוחר ולא מספר לכם איך היה ומה היה. האמת, עד הקטע עם הנשיקה היה בסדר. אחרי הצהרים אספתי את רוני מצ'ק פוסט ואת השעות עד למסיבה בילינו במיטה.

לפי התכנון היינו אמורים לאסוף את ליאור בתשע בערב מבית הוריו ומשם להעפיל אל הכרמל שם שוכנת שכונת דניה, אבל בשבע בערב הופיע פתאום ליאור, נושא שתי שקיות ניילון תפוחות בידיו וחיוך עגום על פרצופו. מסתבר שהוא רב עם אבא שלו ועם הזונה - אשתו השנייה של אביו שזכתה לכינוי בגלל שהיא הייתה פילגשו של האב עוד לפני שאימא של רוני התאבדה – והסתלק בכעס מהבית.

"על מה רבתם?" שאלתי והושבתי אותו על הכיסא הפחות צולע מבין השניים שנשארו במטבח. הוא שם על שולחן הפלסטיק שמשמש לי שולחן אוכל את השקיות ומשך בכתפיו. "סתם, הוא אידיוט, לא חשוב."

"מי זה?" שאל רוני שצץ במטבח לבוש רק מכנסיים וגופיה ונראה ממש חמוד. לא יכולתי שלא להבחין שליאור לטש בו מבט מוקסם.

"זה רוני המפורסם?" שאל ומיהר ללחוץ את ידו של רוני ושאל אם יש לי משהו לשתות. לפי אופן הדיבור שלו הוא כבר שתה מספיק ודי ולכן הכרחתי אותו לשתות קפה ושלחתי אותו להתקלח. אחר כך הוא התלבש בבגדים שהביא אתו - הוא לא היה שיכור עד כדי כך שישכח להתגנדר בבגדים הדוקים וצבעוניים - וגם שכנע את רוני ללבוש סוודר יפה עם פסים אדומים. הוא הביא אתו מספיק בגדים בשביל חמישה אנשים וגם אני שוכנעתי ללבוש סוודר דק בצבע ירוק אפור שהוא התעקש לקרוא לו סריג. הסוודר היה מאוד הדוק עלי, אבל רוני התעקש שאני נראה נהדר, רק שאפסיק למתוח אותו כל הזמן. (מצטער, אבל גם בן אדם שנראה נהדר חייב לנשום לפעמים).

אחרי שהתלבשנו, ומדדנו, ופשטנו, ושוב לבשנו, והתגלחנו, והתמרחנו, והתעסקנו עם השערות שלנו וכל שאר הדברים שעושים לפני שיוצאים לבלות, יצאנו סוף סוף.

חשבתי שליאור התפכח כבר והכל יהיה בסדר. הוא ורוני הסתדרו ממש טוב. ליאור היה נחמד וידידותי כלפי רוני ששאל אותו שאלות די חטטניות (אני לא הייתי מעז).

ליאור ענה ברצון ונראה ממש מרוצה שמשהו מתעניין בו. הוא ודיבר המון על עצמו, על איך הוא שירת רק כמה חודשים בצבא ואז אושפז בגלל תת משקל ובעיות נפשיות, ואיך הוא שונא את אבא שלו ואת הזונה וגם את אחיו הנמושה שמיישר אתם קו, ובגלל זה הוא עושה הכל כדי לעצבן אותם ולהיות ההומו הכי מוחצן שהוא רק יכול.

למרבה הפלא גיליתי שליאור לא כל כך צעיר כמו שחשבתי, הוא מבוגר מרוני בשנה והחלום הכי גדול שלו הוא לגמור את לימודי העיצוב ולנסוע לניו יורק ושם להתעשר ולהצליח, אבל בינתיים הוא יסתפק בתל אביב.

אני לא יודע אם כל מה שליאור סיפר נכון, נניח שכן, בכל זאת הרגשתי מעט רחמים על המשפחה שלו. גם אם הוא צודק והם לא היו בסדר הרי יש עוד המון נשים שנבגדו ולא מתו מזה. יש עוד דרכים להתמודד עם בגידה, אפשר להתגרש או לקחת מאהב, לא צריך ישר ללכת ולהתאבד.

ליאור לא רואה את זה ככה ומאשים במוות של אימא שלו את כולם, כולל את הסבא והסבתא שלא ניסו להשפיע על האבא לעזוב את הזונה. (מצטער שאני קורא לה ככה, זו ההשפעה של ליאור, וחוץ מזה אין לי מושג מה שמה) ליאור בחור נורא מוכשר, יש בו מעין קסם שדוני חביב וכשרון להתמקח עם רפדים ונגרים, אבל כשזה נוגע לחיים הפרטיים שלו הוא מתוסבך להפליא, והוא בהחלט שותה יותר מידי.

הווילה שבה נערכה המסיבה הייתה גדולה ומפוארת עם המון עציצים, נוף מרהיב של הים, אקווריום נהדר עם דגים טרופיים ססגוניים וספריה ענקית מלאה ספרי עיצוב ואמנות. להפתעתי נהניתי מאוד. האוכל היה טעים ומיוחד וכלל כל מיני סנדוויצ'ים מעניינים ועוגות קטנטנות וחתיכות של פשטידות צבעוניות ואפילו גלילים קטנים של סושי שרוני אילץ אותי לאכול. למרות שדגים לא מבושלים הם ממש לא אני הסכמתי לטעום ואפילו נהניתי, אם כי יש לי הרגשה שזה לא היה כשר וקצת קשה לי עם הקטע הזה.

היו המון בנות ובנים, צעירים יותר ופחות, לבושים בבגדים הדוקים וצבעוניים, עליזים מאוד וחברותיים מאוד. כולם התנשקו עם כולם ואי אפשר היה לדעת מי הוא מה, ופה ושם תהיתי מעט לגבי המין של כמה מהנוכחים.

ליאור השתלב שם נהדר. הם שתו המון כמובן, ובפינה אחת שהייתה עמוסה מזרונים ופופים גם עישנו נרגילות וסיגריות. היו גם ריקודים, אבל ממש קצת. הם העדיפו לדבר ולקשקש ולהתנשק, ואחרי שהרגשתי שמיציתי את מכסת הידידותיות שלי ביצעתי נסיגה זהירה לפינה והתחלתי לעיין בספר אחד על ציירים צרפתיים. חיפשתי את הצייר החביב עלי אוטרילו שצייר רק בתים ורחובות. איך אחד כמוני יודע מי זה אוטרילו אתם תוהים? אז ככה - אצל סבתא היו שתי מסגרות עץ שהיא רכשה בזמנו יחד עם העתקי תמונות של ציירים מפורסמים. הרעיון היה להחליף מידי פעם תמונות כדי שלא יהיה לקיר משעמם. התמונות היו גדולות וצבעוניות ומאוד הרשימו אותי כשהייתי ילד. היו שם תמונות של מודליאני, קנדינסקי, דגא, מונה, ופיקאסו, ועוד כמה ששמם נשמט מזיכרוני. לכל צייר הוקדשה עטיפה גדולה וצבעונית, וצורף גם דף עם תולדות חייו. אלו של אוטרילו שהיה אלכוהוליסט עוד מילדותו בגלל אימו שהשקתה אותו יין כשהיה תינוק בכיין נגעו מאוד לליבי.

סיפרתי את כל זה למארח שלנו שבא לבדוק אם אני לא משאיר כתמים על הספרים שלו. הוא לא אמר את זה, אבל אני משער שבגלל זה הוא בא לראות מה אני עושה. מפה לשם התחלנו לדבר והוא ישב לידי המון זמן ושוחח איתי בחביבות רבה, בעיקר על מודליאני שאני אוהב מאוד, למרות שחבל שהוא בזבז את כישרונו על נשים ערומות.

"כמה חבל שלא היו לו גם כמה דוגמנים גברים." הערתי והמארח שלי שנקרא לו נגיד אלכס, צחק ואמר שאם מודליאני היה הומו אז הוא בטח היה מצייר גברים, אבל מאחר והוא העדיף נשים וכל הדוגמניות היו אהובותיו... וצחק מקרב לב.

באמת ביליתי נהדר בחברתו, אבל בסוף הייתי חייב ללכת לשירותים כי שתיתי המון מיץ - הסושי הזה היה מלוח - וכשיצאתי משם ראיתי בפרוזדור את רוני נשען בעיניים עצומות על הקיר, וליאור מחזיק אותו בכתפיים, רוכן מעליו ומנשק את שפתיו.

רוני לא התנגד כלל, ואפילו חייך קצת במין חולמנות מנומנמת. חיוך שמוכר לי היטב מהפעמים שהוא היה איתי.

עמדתי קפוא לגמרי. לא כועס, לא נדהם, לא פגוע, לא שום דבר. סתם נציב מלח חסר רגש והסתכלתי, ואז הוא פתח את העיניים וראה אותי והארשת החולמנית נעלמה מעל פניו. הוא דחף את ליאור, אבל זה היה מאוחר מידי מבחינתי.

לא זוכר מה בדיוק קרה אחר כך. כנראה שחציתי את הסלון בריצה והסתלקתי החוצה, לקור. שכחתי את המעיל והמטריה שלי ומזל שהמפתחות של הרכב והארנק היו עלי. רצתי לרכב שחנה די רחוק מהבית כשאני במצב רוח תואם גשם זלעפות מלווה רעמים וברקים, אבל כמובן שרק גשם מהוסס טפטף קלילות על ראשי הכואב.

ברגע שהתנעתי רוני התפרץ למכונית, נושא את המעילים והמטריות שלנו. "מה אתה עושה? אל תיסע בלעדי!" צעק.

לרגע צץ בי הרהור לזרוק אותו החוצה, שיסתדר לבד עם הליאור שלו, אבל לא יכולתי. אולי, אם זה היה ערב קיץ חם הייתי עושה את זה, אבל לא יכולתי להעיף אותו לגשם גם אם היה מדובר בסתם טפטוף.

אני מניח שאם זה היה סיפור, או סרט, או הצגה, היינו מנהלים שיחה רבת רבדים ומשמעויות, ומשוחחים על החיים שלנו, ועל הזוגיות ועל עתיד יחסינו לאן וכל זה, אבל מאחר ואלו רק החיים הדפוקים והמבולבלים שלי מה שקרה זה שהלכנו לאיבוד.

אני לא ממש מכיר את האזור הזה, והיה חושך, ובלי ליאור שהדריך אותי קודם לא הצלחתי למצוא את הדרך חזרה לכביש הראשי. התברברנו שם קצת, מתווכחים אם לפנות ימינה או שמאלה, ואם הדרך הזו היא הדרך שבה באנו, או עוד רחוב ללא מוצא עם שם מעצבן כמו גוואטמאלה או משהו דומה. בסוף שיחק לנו המזל והצלחנו להיחלץ מהמקום המשונה הזה ולהגיע לשדרות המוריה. משם כבר ידעתי איך לחזור הביתה.

הגשם התחזק מאוד והכבישים היו חלקים ותלולים ומפותלים, וכל הנהגים - מלפני, מאחורי ומצדדי - התעקשו לנהוג עם אורות גבוהים. לא היה לי ראש לדבר עם רוני. רציתי רק להגיע בשלום למטה, לכביש 75 הישן והטוב, לחזור לצומת הצ'ק פוסט המוכרת ומשם היישר לצומת קרית אתא.

כמה טוב היה לראות את התפוז הכתום מתנוסס על ראש שוק הקריות. אחר כך זה היה עניין של כמה דקות, וכבר הייתי בבית. "לא אמרנו לליאור שאנחנו הולכים." אמר רוני כשנכנסנו הביתה.

"זין על ליאור!" הטחתי בזעם, ורק אז הבנתי שאני נורא כועס, פגוע והמום.

"אני ממש מצטער נמרוד." אמר רוני, "הייתי קצת שתוי וגם עישנתי איזו נרגילה כזו ש..."

הסתובבתי והבטתי בו, זועם מאוד. אני חושב שרק אז הוא קלט עד כמה אני כועס. "התנשקתם!" הטחתי בו, "עמדתם מול הפרצוף שלי והתנשקתם!"

"ואתה התמזמזת עם אלכס לפני כולם!" צעק עלי רוני בחזרה.

"לא נכון, רק דברתי איתו על ציירים צרפתיים, דברנו על מודליאני." מחיתי בזעף, "ואני בכלל לא בטוח שהוא הומו."

"בטח שהוא הומו, דביל אחד!" שצף רוני, "והוא נמרח עליך מהרגע הראשון! רק אתה כזה סתום שלא מרגיש בדברים כאלו!"

"הוא לא נגע בי בכלל!" התעצבנתי, אבל ידעתי שהיה משהו מהצדק בדבריו. אלכס הוא באמת מסוג הגברים המבוגרים יותר שאני מוצא את עצמי נמשך אליהם מידי פעם. מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות, אבל נראה טוב, חכם ועם המון בטחון עצמי. הוא בגיל של בוריס, אבל חלקלק יותר ופחות בוטה. בגלל בוריס התחלתי לשים לב לגברים בגיל של אבא שלי, אבל הפעם, אני נשבע, סתם דברנו על ציירים.

"בגלל זה התנשקת עם ליאור? בגלל שדברתי קצת עם בן אדם בגיל של אבא שלי?" התרגזתי.

"לא התנשקתי אתו, חיכיתי לך כדי להגיד לך שתפסיק עם זה, ואז ליאור בא והתחיל... הייתה לי סחרחורת והוא ניצל את זה, זו לא הייתה אשמתי."

"כן, בטח, שקרן אחד, נהנית מזה, ראו עליך."

"רק בגלל שחשבתי עליך." התחנף רוני שהכעס שלי הפחיד אותו, גם אותי הוא הפחיד.

"התנשקת עם ליאור וחשבת עלי? איזה כיף לי." סיננתי ונכנסתי למיטה. הוא נשכב לידי והמשיך להתווכח איתי שלא קרה כלום, זו הייתה סתם נשיקה, הוא בכלל לא שם לב לליאור, הוא רק המתין לי שאצא מהשירותים, והייתה לו סחרחורת ממה שעישן ושתה, וחוץ מזה הכל היה באשמתי כי עזבתי אותו לבד והלכתי לפלרטט עם המארח שלנו. "אתה תמיד נדבק לכל מיני זקנים כמו בוריס." אמר בקנטרנות, וצחק כשמחיתי שבוריס לא זקן, וגם אלכס לא, וחוץ מזה עדיף הם מאשר בנות.

"אז אתה מודה שנדלקת עליו?" התגרה בי, עובר כל הזמן מהתקפה להתנצלות וחוזר חלילה. זה התיש אותי, הפכתי אליו את גבי וסירבתי להוסיף עוד מילה נוספת, ובסוף, עייפים ומרוטים מהסיום העלוב של המסיבה נרדמנו זה לצד זה בלי חיבוק ובלי ברכת לילה טוב.

***

בבוקר התעוררנו קצת פחות עצבניים, אבל עדיין חשתי... איך אסביר לכם מה חשתי? במקום להסביר אני אספר לכם סיפור קטן שיסביר את הרגשתי בבוקר שלמחרת. לפני כמה שנים, כשהייתי עדיין נהג חדש, הגעתי לצומת יגור כמה דקות אחרי שהייתה שם תאונה. זו לא הייתה תאונה קשה במיוחד, שתי מכוניות התנגשו לפני הרמזור. איש לא נפצע קשה, לא היה דם, ולא אמבולנס. רק שתי מכוניות מעוכות וסביבן פזורות המון זכוכיות שבורות.

ליד המכוניות עמדו כמה אנשים שהתווכחו בלהט בזמן שחיכו לגרר, ואישה אחת שמנמונת ישבה בצד על המדרכה, מחבקת את ברכיה ומביטה על המכונית שלה שרק לפני כמה דקות הייתה שלמה. על פניה היה מין מבט אבוד והמום של אחת שעוד לא קלטה מה קרה לה. הרבה זמן אחר כך עוד זכרתי את המבט הזה ובדיוק ככה הרגשתי, כמו האישה הזו. רק לפני רגע היה לה רכב שלם שנסע לכל מקום, ופתאום הוא הרוס, מעוך, שברי זכוכית מפוזרים סביבו ורק גרר יצליח להניע אותו.

רוני דווקא ניסה להתנהג כאילו הכל כרגיל, ואפילו חיבק אותי קלות כשצחצחתי שיניים, ואמר לי להפסיק להיות דביל כזה כשהדפתי אותו מעלי. הוא קלט מה אני מרגיש רק אחרי שסיפרתי לו על האישה שישבה על המדרכה והביטה בחוסר אונים במכונית ההרוסה שלה. שתינו קפה כשסיפרתי לו על התאונה והוא הקשיב לי בשתיקה ואז הדף את הכוס מעל פניו ויצא החוצה.

חיכיתי לו קצת ואחר כך יצאתי אחריו. הוא ישב על המדרגות מול הכניסה לבלוק וליטף את פחיסטון שהתפנק על ברכיו. התיישבתי לצידו והנחתי יד על כתפיו. הוא נשען עלי קצת ושאל מה הולך לקרות אתנו עכשיו, ואם אני רוצה שניפרד.

"לא יודע." עניתי, כי באמת לא ידעתי.

"לא רציתי לפגוע בך." אמר רוני, "רציתי רק שתקנא קצת. לא ידעתי שתתעצבן כל כך."

"זה לא היה בסדר רוני. רק דברתי אתו. יכולת לגשת אלינו ולשמוע הכל. למה היית צריך לתת לליאור לגעת בך?"

"זה לא היה חשוב, זה היה סתם." אמר רוני בפעם המאה, "למה אתה עושה סיפור כזה מסתם נשיקה?"

"לא יודע למה, ככה. ולמה אתה עשית סיפור מהנשיקה הקטנה ששירי נתנה לי?"

"אתה רוצה להרביץ לי? זה יעזור לך להרגיש יותר טוב?" חייך רוני.

לא, לא רציתי להרביץ לו. החזקתי את פניו בידיי, קודם בעדינות ואחר כך חזק יותר, ובסוף מעכתי אותם קצת. זה כאב לו טיפה, אבל הוא שתק, ולרגע כמעט שנישקתי אותו, ואז ליאור הופיע פתאום.

כמו על פי פקודה קמנו ולטשנו בו מבטים. הוא ניסה להיות קול ולהעמיד פנים שהכל כרגיל, אבל כשהתחלתי לרדת במדרגות לקראתו הוא נרתע בבהלה לאחור.

"מה יש לך, יא דביל!" התרגזתי. מה הוא חשב שאני אעשה? שארביץ לו? "מה אתה עושה פה? איפה ישנת הלילה?"

"ישנתי אצל אלכס עם עוד כמה חבר'ה שהיו שפוכים מידי בשביל לחזור הביתה." אמר ליאור וראיתי שמתחת למעיל הוא לובש את אותם הבגדים שלבש במסיבה.

"לא מצא חן בעיני שהתנשקת עם רוני." אמרתי לו ישר בפנים - לדעתי זו הדרך היחידה להתמודד עם מצבים מביכים כאלו, להגיד ישר מה שיש לך על הלב ולגמור עם זה.

"היינו שיכורים נמרוד, אל תעשה סיפור מכל שטות." אמר ליאור ורכן ללטף את פחיסטון שהתחיל להתחכך בו כמו איזה בוגד עלוב. "אלכס מוסר לך ד"ש." הוסיף, והרים את פחיסטון, בודק את פרצופו המכוער. "יש לו גנים של סיאמי, רואים לפי הפרווה ומבנה הראש." הודיע לי, "נו, החלטת כבר אם אתה לוקח אותו אתך לבית החדש?"

"למה? לא מספיק לך החבר שלי? אתה רוצה גם את החתול?"

"מספיק כבר נמרוד, אתה מגזים." נגע רוני בכתפי, "די, שתוק כבר. מתי אנחנו צריכים להיות אצל אבו ראמי?"

"בעוד חצי שעה בערך. הנגרייה שלו ברחוב יפו, מאחורי תחנת הרכבת. גם אתה בא?" שאל את רוני שהפנה את מבטו אלי, אני בא? שאלו עיניו השחורות. הוא לא ישן טוב הלילה, סהרונים סגולים הצטיירו על העור העדין מתחת לעיניו הכהות, ופיו היה מתוח. לרגע רציתי פשוט לחבק אותו, להגיד שיפסיק לדאוג, אבל מראה פניו, נשען ברפיון על הקיר ומחייך אל ליאור, עדיין היה טרי מידי בזיכרוני.

"בסדר, בוא, אבל תדע לך שאני לא מוותר על הספה הישנה." הודעתי לו בתקיפות.

"מה שתגיד נמרוד." הסכים רוני בהכנעה.

בדרך עצרנו במאפייה קטנה אחת וקנינו בייגלך חמים עם שומשום ופרג, וקינחנו אותם בתה מתוק שהגיש לנו בנו של אבו ראמי. אחרי שאכלנו ושתינו מצאנו סוף סוף בד שכולנו הסכמנו שהוא הולם את הריהוט שלי - משהו בצבע כחול עם ציורים של עלים. חלק מהכריות יהיו כחולות חלקות, וחלק עם דוגמא, ואפשר יהיה להחליף בין הכריות.

אבו ראמי ציין ששיפוץ הספה יעלה כמו ספה חדשה כי צריך לעשות לה טיפול נגד תולעי עץ ולהחליף את כל הריפוד, כולל החגורות, וזה יקר, אבל החלטתי שלא אכפת לי, אני רוצה את הספה הישנה שלי בחזרה למרות שחוץ ממסגרת העץ לא יישאר בה שום דבר מהספה המקורית. אבו ראמי התחייב להביא הכל, כולל השולחן עם טבלת השיש ושולחן המחשב שמאוד מצא חן בעיני, ישר לבית החדש בתקווה שהצבעים יסיימו עד אז, ושיהיה לי חשמל, וככה אוכל לפתוח דף חדש במקום חדש.

אחרי הביקור אצל אבו ראמי ליאור קיבל פתאום טלפון ממישהו מנהריה שרצה שהוא יבוא עכשיו לעזור לו להחליט על הצבע של ציפוי האבן בקיר המזרחי בפאטיו המקורה שלו. הסענו אותו לקיבוץ לוחמי הגטאות והמתנו אתו שם עד שבא האיש מנהריה ואסף אותו, ואחר כך חזרנו לעכו והלכנו לאכול במסעדה מזרחית קטנה.

נכון, היינו רעבים נורא, אבל גם בבית היה אוכל. החלטנו ללכת למסעדה כי לא רצינו להיות לבד בבית אחד עם השני. לא יודע איך להסביר את זה, אבל שנינו הרגשנו פתאום שמשהו חורק אצלנו, שמשהו בקשר שלנו שהיה עד היום זורם, חם וטבעי נפגם. דיברנו על זה מעל צלחות החומוס והצ'יפס, ולמרות שהיינו שקטים ורגועים ודיברנו בהיגיון חשנו אומללים כאילו אבדנו משהו יקר וחשוב שאין לו תחליף.

"אבל גם אתה היית עם אחרים מאז שנפגשנו." אמר רוני כשפסענו ברוח הקרה לכיוון הרכב.

"רק פעם אחת עם בוריס, וזה היה... זה לא נחשב."

"אז למה נשיקה אחת משיכור כן נחשבת?" התרגז רוני, ובצדק.

"בגלל שראיתי אתכם יחד, לא סתם אומרים שרע מראה עיניים מהלך נפש."

"אומרים טוב מראה עיניים." תיקן אותי רוני, והוסיף שאני לא רק דביל אלא גם צבוע, אבל הייתה בקולו נימה של חיבה משועשעת.

כשחזרנו הביתה התכרבלנו יחד במיטה כמו שמתבקש לעשות ביום גשום וקר ודיברנו עוד קצת ובסוף החלטנו שגם אם יתברר שהכל ביני לבינו נגמר ולא נהיה יותר בני זוג, הוא בכל זאת יגור אצלי, גם כי אני צריך את הכסף שלו בשביל לשלם משכנתא, וגם כי הוא לא רוצה לחזור לגור אצל הוריו.

"בסוף יהיה מצב שלא נצטרך לשקר שכשהוריך יבואו לבקר, אני באמת אהיה רק השותף שלך לדירה." אמרתי לו, והוא נתן לי מכה קטנה בבטן ואמר לי לא לדבר שטויות, זה סתם מצב רוח חולף, אנחנו אוהבים ונתגבר על הכל.

זה לא שכל הזמן היינו מנומסים ותרבותיים. חלק מהזמן היו גם קצת צעקות ומריבות, בעיקר מצד רוני שצעק עלי שאני צבוע, ואיך יכול להיות שכל הזמן אמרתי שלא נורא אם מתפלק לו איזה זיון מהצד, והנה, ברגע שאני צריך להעמיד את התיאוריות שלי למבחן אני מתנהג כמו דביל.

לא נשאר לי אלא להסכים אתו. עקרונית הוא צדק, אבל לא יכולתי להפסיק לראות אותו ואת ליאור ביחד, וזה דיכא אותי, והעציב אותי, ולא בא לי על כלום, בעיקר לא על סקס אתו.

"אתה חושב שאתה מעניש אותי, אבל בעצם אתה מעניש את עצמך." אמר רוני בכעס כשדחיתי את ידו שגיששה על גופי.

איך הוא נעשה חכם כזה בזמן האחרון?

בסוף רוני נרדם כשהוא צמוד אלי, מחזיק את כף ידי צמודה לבטנו החלקה, מצחו נשען על כתפי. גם אני נמנמתי קצת, והתעוררתי בבהלה כשפחיסטון דרך עלי בדרכו החוצה. אחרי הצהרים הגשם פסק ואפילו הייתה שמש. רוני ישן על הבטן, רגליו צמודות לשלי, וגנח במחאה כשקמתי מהמיטה.

"אני כבר חוזר, תישן." משכתי את השמיכה מעל לכתפיו והלכתי לכתוב בבלוג.

לא יודע מה יהיה בעתיד, לא יודע מה יקרה אתנו ואיך אני ארגיש בשבוע הבא, אבל אני יודע דבר אחד – צדקתי כשחששתי שהכל הולך לי טוב מידי, ושאין דבר כזה שהכל מושלם.

אין תגובות:

פרסום תגובה