יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

29. עד החתונה זה יעבור

לא הכל אני מספר לו. יש תחומים שהם שלי בלבד ואין לו בהם דריסת רגל. העבודה שלי למשל.
אני עובד במפעל קטן באזור התעשייה בקריות. מקום משפחתי לא גדול החולק את קומת הקרקע שלו עם בית מלאכה קטן לעבודות מתכת.
הגעתי למקום אחרי שלבעל הבית היה אירוע לב קטן שהפחיד אותו מאוד. הבנים שלו היו אז צעירים מכדי להחליף אותו והוא החליט לשכור אותי לעזרה עד שהבן הגדול יגמור את לימודיו בטכניון ויצטרף לעסק.
מהיום הראשון הסתדרנו נהדר. דבר ראשון שאמרתי לו בראיון לקבלת העבודה היה שאני הומו ושאני חי עם גבר. הוא נדהם לרגע ואני חשבתי שזה סוף הראיון, אבל הוא התאושש מהר וביקש שאמשיך לספר על עצמי. דיברתי בצורה משכנעת כנראה ולבסוף התקבלתי לעבודה.
אחרי הלימודים, במקום להתחיל לעבוד איתו, בנו נסע להודו. הבוס היה עצוב, אבל השלים. עשה לי ביטוח מנהלים והעביר לי עוד ועוד סמכויות.
אחרי הטיול בנו עבר לגור בתל אביב. כיום הוא גר שם עם החברה שלו, עובד בתע"ש ומרוצה מאוד לחיות הרחק מאביו. אני מבין אותו. הבוס שלי אדם אבהי, אבל סמכותי ושתלטן. למרות שבנו אוהב אותו קשה לו לקבל את מרותו, ואילו אני... אני רגיל להסתדר עם אנשים סמכותיים.
אני מכבד את הבוס שלי, מעריך את ידיעותיו ומבין שהשתלטנות שלו היא דרכו לגלות לי חיבה.
אני מניח שאם הוא לא היה השבוע בטיול שורשים בפולין שום דבר ממה שקרה לא היה קורה, אבל הוא נסע לשבוע וחצי ואני נשארתי לבד.
רוב הזמן אני נמצא בקומה העליונה. עובד ליד השולחן שלי, מדבר עם קליינטים, אורז ושולח סחורה, אבל מידי פעם עלי לרדת לחדר הלייזר שממוקם בקומה התחתונה ששייכת לבית המלאכה – השותף שלנו במבנה.
כל העובדים בבית המלאכה הם גברים - רובם נשואים, בעלי משפחות, כולם דוברי רוסית. יחסי השכנות בין שני המפעלים טובים. תמיד עזרנו אחד לשני, תמיד הרגשנו כמו משפחה אחת גדולה, ואז היה צורך בעוד רתך וניסו הגיע.
ניסו הוא צבר ממוצא לא ברור. חלקו מרוקאי חלקו עיראקי. סבתא אחת בולגריה, סבא אחד תימני. תערובת שיכולה להיווצר רק כאן בארץ.
הוא צעיר מאתנו, בקושי בן שלושים. עורו שחום מאוד, עיניו כהות, שערו שחור ומתולתל, גופו דק וחזק, תנועותיו מהירות וזריזות, ומתיחות עוכרת שלווה שרויה על כל אורחותיו.
בימים הראשונים לבואו הוא לא שם לב אלי במיוחד. שלום שלום וזה הכל, ואז מישהו סיפר לו שאני הומו וזה הדליק אותו.
מאז הוא מרחף סביבי במין ידידותיות מעצבנת ודביקה, שואל שאלות מביכות על חיי, מדבר איתי במין חיוך ערמומי, ותמיד מצליח להסב את נושא השיחה איתי לסקס וליחסים בין גברים ונשים תוך שהוא מלכסן לעברי מבטים נכלוליים.
הוא אוהב להיות איתי לבד. אני יודע שאם אלך לחתוך גלופות בחדר המיועד לכך - חדרון צדדי המואר באור בטחון צהוב עמום שנועד להגן על הציפוי הרגיש לאור של הגלופות -הוא מיד יתגנב בעקבותיי, יעמוד קרוב מידי אלי, וינסה לשאוב ממני מידע על חיי הפרטיים.
בהתחלה הוא רק דיבר, אבל בזמן האחרון הוא גם מנסה, כאילו מתוך חיבה ידידותית, לגעת בי. מניח יד על שכמי, מלטף את עורפי, הכל בכאילו ידידות, אבל ....
לזרוב הקווקזי שם לב לחוסר הנוחות שלי ואמר לי בשקט שאם אני רוצה הוא ידבר עם ניסו ויזהיר אותו שיפסיק להתעלק אחרת ...
הרגשתי איך פני מחווירים מחשש מסקנדל, ומיד אחר כך מאדימים מבושה. "תודה לזרוב, אני יכול להסתדר לבד." אמרתי בקרירות, "הוא סתם ילד מעצבן. תודה, אבל אני לא צריך עזרה."
"הוא כמו נחש בקש." אמר לזרוב בקדרות, "אתה בחור טוב עמי אבל אתה לא מבין טיפוסים כמוהו. אל תפנה אליו את הגב." הוסיף בדרמטיות והלך.
גם הבנות שמו לב שניסו פיתח יחס מיוחד כלפי. "זו הטרדה מינית עמי." אמרה לי דורית, הצעירה שבהן - פמיניסטית נלהבת.
גיחכתי, "אבל אנחנו אפילו לא עובדים באותה חברה. הוא סתם סקרן. בזמן האחרון הוא קצת נרגע. השבוע הוא כמעט לא שם לב אלי."
"אתה לא יודע שהוא נטפל אליך רק בימים שהוא רב עם החברה שלו?" סיפרה לי דורית שגילתה בקיאות רבה בחיים הפרטיים של כל העובדים. "היא מתה להתחתן, והוא לא מוכן. הם רבים כל הזמן בגלל זה."
עברו כמה חדשים מאז אותה שיחה. ניסו המשיך להציק. לפעמים הרבה, לפעמים מעט. היו שבועות שקטים מאוד שבהם כמעט שלא הרגשתי בו, והיו ימים שישר לפי הבוקר טוב הצוהל שלו שלווה בחיוך מתגרה ידעתי שהיום הוא שוב ישב לי על  הזנב.
היום היה חיוכו רחב במיוחד והבוקר טוב שלו רעם בעליצות צורמת שלא הלמה את המתיחות שהסתמנה סביב פיו.
"נפרדתי מהחברה שלי סופית." סיפר לי עוד לפני שהדלקתי את המזגן בחדר הלייזר.
"טוב, הלכה אחת תבוא אחרת." אמרתי בנימה פילוסופית וקיוויתי שהוא ילך לדרכו, לרתך או לצבוע או משהו.
"מה אתה כבר מבין בנשים." ליטף בידידותיות מעצבנת את שערי. ברגע של חולשה גיליתי לו פעם שבצעירותי קיימתי יחסי מין עם נשים ומאז הוא לא חדל לספר לי על מעלליו בקרב בנות המין היפה, צוחק ממבוכתי, מנצל כל הזדמנות לגעת בי.
"בגילי יש לי קצת ניסיון בבני אדם." אמרתי בשלווה מעושה. "וגיליתי שנשים הן בני אדם כמו כולם."
אני מקפיד להדגיש ללא הרף שאני מבוגר ממנו בחמש עשרה שנים לפחות, אבל משום מה זה לא מעורר בו שום רתיעה. הוא המשיך לרחף סביבי כל הבוקר, מספר לי על חסרונותיה של החברה שלו, מתרכז במיוחד בחוסר ההתלהבות שגילתה בין הסדינים.
היום הוא היה קדחתני במיוחד, מתוח ונלהב כל כך עד שהתעייפתי רק מלהביט בו.
במשך היום הוא נעשה מרוגש וקופצני יותר ויותר ופשוט לא הניח לי לנפשי. הביא לי שתייה שלא רציתי, הציע כיבוד, הכין לי טוסט בהפסקת עשר, ולא חדל להצהיר באזני שאני החבר הכי טוב שלו תוך שהוא מניח יד על גבי ואחר כך על מותני, ולבסוף על ישבני.
"די, תפסיק כבר." איבדתי את סבלנותי לקראת שעת הצהרים. "לך מכאן, תן לי לעבוד." לרווחתי הוא נעלב ועזב אותי לכמה דקות, אבל אז היה עלי ללכת למחסן להביא קופסאות צבע.
מחסן הצבעים שלנו קטן, דחוס וחשוך, ומה שהכי גרוע נמצא בפינת בית המלאכה, מאחורי השירותים של הבנות, נסתר מעין שאר העובדים. אף אחד לא ראה איך ניסו התגנב לשם בעקבותיי, כאילו כדי לעזור לי להוריד קופסאות.
"ניסו." מחיתי ברוגז כשהוא נלחץ אלי.
"תן לי לעזור לך אחי." אמר בטוב לב חברי, אבל במקום לעזור דחף אותי אל המדפים העמוסים קופסאות צבע כבדות שנראות כמו קופסאות שימורים מגודלות.
לרגע הוא נשען עלי, מצמיד את פניו לחזי במין תנועה מתרפקת, נוגעת ללב, אבל מיד קלקל את המחווה ודחף את ידיו למכנסי.
למה לא הקמתי מיד מהומה? למה לא צעקתי בקול? לא יודע.
אלו היו כמה דקות הזויות שכמו נלקחו מתוך חלום רע. נלחמתי בו חרש, לוחש מחאות שנשמעו, כעת אני מבין, קלושות ולא משכנעות. כל זמן המאבק שמרנו על שקט חשאי, מתנשמים בכבדות באפלולית הדחוסה והמאובקת של המחסן. הוא מנסה להדחק אלי, לגעת בזין שלי, ואני הודף אותו ככל יכולתי במקום הצר והצפוף ההוא.
איך זה נגמר? נגמר רע.
אחד המדפים, רעוע משנים של נשיאת קופסאות כבדות, נתלש מהקיר ונפל עלינו.
הרעש שהקימו קופסאות הפח הנופלות סביבנו היה נורא. הן חבטו בנו בכוח ושנינו צרחנו בקולי קולות מעצמת הכאב והבהלה.
מיד הגיעו כולם ומיהרו לחלץ אותנו, לבדוק את הנזק שנגרם ולסדר את המדף הסורר.
כולם הניחו כמובן מאליו שזו הייתה תאונת עבודה, ואמרו שהיה לנו מזל שיצאנו בזול, ומזל שאף אחד לא חטף זעזוע מוח, ושכמה מכות יבשות על הגב והכתפיים זה לא נורא.
"עד החתונה זה יעבור." הוסיפה דורית בטוב לב, והפצירה בי ללכת הביתה לנוח כי אחת הקופסאות פגעה בחוזקה בראשי שכאב כל פעם שהזזתי אותו.
ניסו שנחבל קצת פחות ממני ליווה אותי החוצה בשתיקה מעיקה. רגע לפני שנכנסתי לרכב עצר אותי, מניח יד על מרפקי. "היא עזבה אותי כי אני חרא במיטה." אמר בקול כבוש, מביט אל נעליו.
"לפעמים זה לא הולך. תנסה אחרת."
"ניסיתי אחרות. זה לא ... אני לא... הבנות קשות כל כך ... וההורים שלי כבר רוצים נכד. אני ..." גמגם והשתתק.
"ניסו, אני מוכן לתת לך טלפון של מישהו שישמח לייעץ לך, אבל אתה לא יכול להתנפל עלי ככה. אפילו ששנינו גברים אסור לך לעשות דברים כאלו. אתה מבין?"
 הוא הניד את ראשו לאות כן, ממשיך לבחון את נעליו. "סליחה עמי לא התכוונתי שתקבל מכה."
"אז למה כן התכוונת?" התעצבנתי. אולי הייתי צריך לגלות יותר הבנה, אבל הראש כאב לי והייתי נרגז ומזועזע מהאירוע.
"רציתי לנסות איך זה, לבדוק אם אני... להבין מה..." ושוב השתתק.
"אם ככה הניסיון שלך הצליח." אמרתי ברשעות, "עמד לך כמו טיל. הרגשתי את הזין שלך אפילו דרך הבגדים."
 הוא הרפה ממני והתרחק שני צעדים לאחור. "לא נכון." אמר בזעם, "לא עמד לי. אני לא הומו ואני אזמבר אותך אם תעיז להגיד עלי דבר כזה." וברח.
מסכן שכמותו. כל כעסי עליו התפוגג בבת אחת. טיפש קטן ומסכן. יש לפניו עוד דרך כל כך ארוכה.
אבי הביא לי קומפרס קר ואילץ אותי לשכב על צידי ולנוח, נוזף בי בזעם שלא נזהרתי, מאשים אותי בכל מה שקרה.
לא התרגזתי. אני מכיר את הגישה שלו – אני שייך לו ואם אני נחבל נכשלתי בשמירה על רכושו הפרטי ועלי להינזף.
הוא הרגיש מיד שאני מסתיר משהו וחקר אותי כמו שוטר, מתעקש לרדת לפרטי הפרטים המדויקים של התאונה.
בהתחלה ניסיתי להתחמק בדיפלומטיות, לספר רק את האמת, אבל לא את כולה.
לא שיקרתי לו, אבל מצד שני לא הכל אני צריך לספר לו. לא כל מה שקורה לי זו הבעיה שלו.
למרבה הצער התחמקותי האלגנטית לא החזיקה מעמד מול האסרטיביות הפקחית של אבי. בעקבות חקירתו הנמרצת נפלט מפי שניסו עמד לצידי במחסן וגם הוא חטף כמה קופסאות על גבו וראשו.
אבי לטש בי מבט זועף ופניו האפילו מזעם. "המזדיין הקטן הזה ניסה לשים עליך ידיים? אני מקווה שהחטפת לו כהוגן."
איך הוא ידע?  מעולם לא העזתי לספר לו על הטרדותיו של ניסו. חששתי שהוא יבוא לעבודה שלי ויעורר שם מהומה.
"החטפתי לו קצת, אבל זה עוד כלום לעומת מה שהחיים יחטיפו לו." משכתי את אבי אלי. "אולי תסתום כבר סוף סוף ותחבק אותי קצת." דרשתי.
הוא סתם סוף סוף ונשכב לצידי, חיבק אותי מאחור ודחף יד מתחת לעורפי. מגע גופו החם, צמוד לגופי, נסך עלי שלווה. נשמתי עמוק והרגשתי איך אני נרגע.
רק עכשיו קלטתי שמהרגע בו ראיתי הבוקר את פרצופו הלהוט מידי של ניסו נכנסתי ללחץ. התאונה במחסן הייתה רק שיאו של אחד הימים הכי לא נעימים שעברו עלי בזמן האחרון.
אבי החל מלטף את כתפי החבולות, מפוגג במגע העדין את המתח שהצטבר בי. התחלתי לנמנם, חש בטוח ומוגן בזרועותיו.
"אם רק היית אומר מילה הייתי מכסח את החולדה הקטנה והעצבנית הזו." אמר פתאום.
"אני יודע אבי אבל ניסו זו הבעיה שלי. אני לא אוהב לערב אותך בבעיות שיש לי בעבודה. מי הלשין? לזרוב, דורית?"
הוא חייך. "לא מאמי, לא הם. זה הבוס שלך שסיפר לי שניסו נדלק עליך ורצה שאני אתן לו עצה מה לעשות כדי לעזור לך."
חשבתי על שני הגברים הללו, כל כך שונים ועם זאת כל כך דומים, מטקסים יחד עצה איך לעזור לי וחמימות נעימה השתפכה בגופי.
"ומה אמרת לו?"
"לא להתערב. לתת לך לפתור לבד את הבעיה. צדקתי לא?"
"כן אבי, כמו תמיד צדקת."
"יכול להיות, אבל תראה את הגב שלך, מלא סימנים כחולים."
"לא נורא. עד החתונה זה יעבור."
"החתונה של מי? של ניסו?" גיחך אבי
"מי יודע? בטח שלא אני. זה כבר תלוי בניסו."


28. המודעה ההיא

           
המצב אצלנו שוב מתוח. הילד נסע לפני יומיים לביקור אצל אימו, ואתמול בלילה הוא צלצל וביקש להאריך את הביקור לעוד יומיים. אבי לא היה בבית ואני אישרתי לילד את הארכת הביקור על דעת עצמי. אבי שמע על כך רק אתמול בלילה, וכשהידק את שפתיו בצורה מאוד מסוימת, נוהם משהו נבזי מתחת לאפו, ידעתי שאני בצרות. הסברתי לו שהייתי צריך לתת תשובה מיידית, ומאחר ולא יכולתי להשיג אותו החלטתי על דעת עצמי. "טוב לו שם. הוא מאושר, למה אתה נלחץ כל כך?" הוספתי בקלות דעת.
טעות חמורה. שני קמטים התהוו בין גבותיו היפות ופיו המלא והחושני הפך לפס דק ונוקשה.
הוא לא אוהב שהילד לא ישן בבית. לא אוהב שהחלטות מתקבלות בלי ידיעתו. יש בו צורך לשלוט על מי שנתפס בעיניו כשייך לו. הוא חייב לדעת הכול על נתיניו, להחזיק אצבע על דופק החיים שלהם.
"אם לא היית מכבה את הנייד שלך…" אני מוסיף חטא על פשע, לחוץ למראה הפרצוף החמור שלו.
לשמע דבריי המהוססים ידו מועכת בכוח את כתפי ופניו מתקרבות מידי אל פניי. "אני לא חייב לדווח לך איפה אני נמצא כל רגע!" הוא מטיח. "זכותי לבלות קצת בפרטיות בלי פיקוח שלך."
פיקוח שלי? איזו בדיחה! רוב הזמן אין לי מושג איפה הוא נמצא. על איזה פיקוח הוא מדבר?
"על מה אתה מדבר?" אני מתרתח, מאבד את שלוותי, גורם לו להתעצבן עוד יותר. "אתה פה הבוס. רק אתה עושה מה שבראש שלך, לי אסור לזוז בלי לקבל אישור ממך."
"איזה אישור ואיזה בוס." הוא צועק בזעם, רוקע ברגלו כמו מלך מפונק. "אני לא המפקד שלך. אתה לא צריך אישור שלי לעשות שום דבר."
כזה הוא. בפועל שולט ביד רמה על כל סביבתו, אבל מתרגז כשאני מזכיר לו שהוא שליטי ואדוני.
הוא יודע שאני יודע שהוא נולד לשלוט בי, כמו שאני נולדתי להישלט על ידיו, אבל הכול בחשאי, הס מלהזכיר. אנחנו לא מדברים על הפיל שעומד אצלנו בסלון. כל אזכור של נושא השליטה שכל כך מעסיק אותי מעלה את חמתו להשחית.
הפורומים שאני גולש בהם (ואפילו מעז, לעיתים מאוד רחוקות, להוסיף הערה צנועה פה ושם), מוקצים בעיניו מחמת מיאוס. לדעתו כולם שם מטורפים, מסוכנים לעצמם ולזולתם, ואם ידע שלעיתים אני מתכתב עם אחד או שניים מהם... אני מעדיף לא לחשוב על התוצאות.
ואולי הוא צודק? הנה, רק אתמול קראתי בפורום שאת שמו אסור לי להזכיר מודעה שהדליקה אצלי את כל אורות האזהרה, גורמת לסירנות האזעקה הפנימיות שלי לצפור בקול רם. כמה חבל שאני לא יכול לדבר איתו על זה.
האדם שפרסם את המודעה הזאת כבר לא ילד. הוא אדם בוגר מעל שלושים שכל חפצו הוא לגור עם אדון שישלוט בו וימחק את אישיותו ואת גופו. הוא משתוקק לשליט אבסולוטי שיתעלל בזין שלו, ידחוף את ידיו לגופו, יצור בו חלל ש... בזמן הקריאה חשתי בחילה וזעזוע, ואני מודה שדילגתי על קריאת חלק מהדברים שהוא רוצה שהאדון שלו יבצע בו.
הייתי רוצה לראות אותו מסתדר עם אחד כמו אבי שנראה כמו אדון ומתנהג כמו קיסר, אבל מתחבא מפני עצמו בארון, מאלץ גם אותי...
די. מוטב שאפסיק או ששוב תהיה מריבה. הוא שוב יטען שאני השליט האמיתי בבית והוא עושה הכול לפי רצוני ובקשתי. לפעמים הוא נשמע כל כך משכנע עד שאני שואל את עצמי אם אין בזה משהו.
כל קוראי המודעה ההיא - גברים שכבר ראו דבר אחד או שניים בימי חייהם - הזדעזעו מהצהרת הכוונות הקיצונית כל כך הזאת, והכבירו אזהרות ודברי כיבושין שאני כמובן שותף להן בכל ליבי, אבל... ההתמסרות הטוטאלית הזו, הרצון הכביר הזה לתת את עצמך בגוף ובנפש בידיו של אדם שימחק אותך ואחר כך יחדור אליך וימלא אותך בתוכן שהוא יבחר...
אני יודע, כולם צודקים. הבחור הזה מדבר מתוך ייאוש מטורף. הוא לא מבין עד כמה הוא מסכן את עצמו, אבל אי שם, בתוך מרתפי נפשי העמוקים והחשוכים ביותר, במקום שלהיגיון אין שליטה עליו, קיים רצון פראי חזק ועיוור שנענה לכמיהה המטורפת הזאת בהזדהות עמוקה.
חסר מנוחה אני מכבה את המחשב ויורד לסלון. אבי יושב בתחתוניו על הספה וצופה בתחרות שחייה. פניו אטומות, אין לי מושג היכן משוטטות מחשבותיו. הוא קורא בי כבספר פתוח, אבל אני נאלץ לגשש ולנחש. אף פעם אני לא נמצא על קרקע בטוחה במחיצתו.
"אתה עוד כועס?" אני שואל, מציץ בו מהפתח, מתלבט אם לגשת או לא.
הוא מרים אלי מבט כהה ואדיש. "אני רואה ספורט בטלוויזיה." הוא זורק אליי קצרות.
אני לוקח סיכון ומתיישב לצידו, אבל בפינה, לא קרוב מידי, ובוהה משועמם במשדר הספורט. אחרי כמה דקות התמונה עוברת לאולפן ואבי גונח בקוצר רוח ונשכב, מניח את רגליו בחיקי. אני מניח יד זהירה ומגששת על כפות הרגלים שלו. הן צרות, ארוכות, מחוטבות כשל פסל. אצבעותיו מעודנות ודקות. אני מעריץ אותן בשקט, לא מעז לספר לו על כך, אם כי קרוב לודאי שהוא ניחש את הסטייה החולנית הזאת שלי אחרי כל השנים הארוכות שאנחנו ביחד.
"תעשה לי מסג." הוא מבקש, מנענע את אצבעותיו בכפות ידי. אני יודע בדיוק מה לעשות כדי לגרום לו עונג ובא על שכרי בחיוך שמשתפך על פניו.
"אם היית מחכה בסבלנות עד שהייתי מחזיר לך טלפון הייתי מסכים שהילד יישאר אצלה עוד קצת." הוא אומר פתאום במעין התנצלות, מלטף קלילות בבהונותיו את הזין שלי שהחל להזדקף, יוצר בליטה נאה בחזית המכנסים הקצרים שלי.
"לא היית זמין בנייד." אני חוזר על טענתי, "והילד רצה תשובה מידית. אתה יודע איך הוא כשנכנס לו איזה רעיון לראש."
"כן. הוא חסר סבלנות בדיוק כמוני." מגחך אבי והמועקה שרבצה על לבי עוד מאתמול בערב מתחילה להתפוגג.
"בוא נתפשט." הוא מציע פתאום ומושך מעליו את תחתוניו, בועט אותם אל הרצפה. אני מחרה מחזיק אחריו ונפטר מהר ממכנסי. עומד לי כמובן, וגם לו. אנחנו מחליפים מבטים והוא מחייך חיוך מסוים מאוד ומרים את גבותיו. אני נרמז מיד, כורע על ברכיי בין ירכיו הפשוקות ומסתער על הזין שלו. הוא נשען לאחור, ידיו מונחות על מסעד הספה, עיניו עצומות, מפקיר את עצמו לפי ולידי.
הזין שלו - גדול, יפה, שחום, ורידים סגולים משתרגים עליו לאורכו ולרוחבו וכיפתו גדולה וארגמנית ממלא את פי בשלמות. מהרגע הראשון שראיתי אותו אני סוגד לו במסירות כזאת עד שאבי טוען לפעמים שהוא מרגיש כמו נספח שאני סובל בלית ברירה כדי שאוכל ליהנות מהזין שלו בלי הפרעות.
היום הוא שותק ומניח לי ללקק, למצוץ, ללטף ולהתענג על אברו ככל אוות נפשי. אף פעם לא העזתי להגיד לאבי שאני מרגיש שהזין שלו הוא גם שלי - נכס משותף של שנינו. את הזין שלי אני לא מחשיב כלל ונזכר בקיומו רק כשאבי מלטף אותו ומתפעל מעוביו ומצבעו הוורדרד (מדליק לדעתו, מגעיל לדעתי).
"בוא הנה." הוא פוקד עליי ומושך אותי אליו, משכיב אותי לצידו ונשכב מעליי במהופך. לשונו החמה חולפת על כיפת הזין שלי, ידיו אוחזות את הביצים שלי, מלטפות אותי בדיוק מדהים, מדליקות אותי בעדינות מרפרפת. אני מלטף אותו חזרה, מקווה שהעונג שאני מסב לו שווה לזה שהוא מעניק לי בנדיבות כה רבה.
"אתה רוצה?" הוא שואל כלאחר יד, מחליק את אצבעותיו בין פלחי ישבני, מצטחק לשמע נשימתי הנחטפת כשאצבעותיו חודרות לתוכי.
אני נשכב על גבי, מושך אותו אליי, מנשק את פיו, מריח וטועם את טעם עורי על שפתיו. משקל גופו על גופי, טעמו האהוב כל כך בפי וקטעי משפטים מהמודעה ההיא שכאילו נתלשה מתוכי, ממלאים אותי כמיהה עזה, לא ברורה, אך נוקבת.
אני רוצה להתקרב אליו עוד יותר, להתמזג בו, להחדר על ידיו, להתמלא בישותו עד מעמקי הווייתי. רותח כולי מבפנים אני חש רצון להתיך את בשרי לתוך גופו, אבל איך אפשר לבטא במילים את הצורך הכואב והמביש הזה שמכרסם אותי מהרגע הראשון שנפגשנו? הכנוע הזה שהסעיר את הפורום במודעתו המטורפת הוא האמיץ וגלוי הלב שבין שנינו, ואני - הזהיר, השקול, העוגן של אבי שנאסר עליו להתפרץ, לצעוק, להתפרק לגורמים - אני פחדן שלא מעז לגלות אפילו לו את האמת הבוערת בי בסתר.
"מה קרה לך היום?" הוא משתומם כשאני מושך אותו אליי בפראות, מהדק את רגליי סביב מותניו, מתקמר לקראתו, נדחק אליו עוד ועוד, מאמץ את כל כוחי להיצמד אליו.
"לא יודע." אני לוחש. "סתם… לא יודע."
"תסתובב." הוא מורה לי, מעמיד אותי על ארבע, חודר אליי מאחור, הולם בכוח בגופי. "ככה טוב?" הוא שואל, ידיו לוחצות על מותניי.
אני מייבב, מתוסכל, לא מסוגל לבטא את רצוני. אבי חש שעדיין לא הצליח להשביע את הרעב שמכרסם בי ונשכב עליי, מועך את גופי תחת גופו. ברכיו מפשקות בכוח את ירכיי, הוא מעקם את ידי מאחורי גבי, נושך את כתפי, מכאיב לי כמיטב יכולתו. אני מרגיש איך הוא מכוון כולו אליי, מאמץ את כל ישותו לרצות אותי, משתדל לשכח את המצוקה שלי שהוא חש במעומעם, אבל לא מסוגל להבין. המאמצים שלו נוגעים לליבי. אסיר תודה אני גומר ופורץ לתדהמת שנינו בבכי.
אבי גומר מיד אחריי ומאמץ אותי אליו, מלטף, מרגיע, מנסה לשכך את בכיי. הוא קצת מבוהל וקצת משתומם, ומניסיון אני יודע שבעוד דקות מספר יאבד את סבלנותו ויתחיל להתרגז. הוא לא סובל לראות אותי מתפרק בלי סיבה. הוא צריך אותי חזק, יציב והגיוני, אחרת הוא נלחץ.
אני מאלץ את עצמי להירגע, לנשום עמוק, יודע שעלי להשתלט מהר על עצמי, לקחת את עצמי בידיים, להפסיק להיות תינוק בכיין, להפסיק להתנהג כמו נקבה. מכיר את כל הביטויים הללו ומשנן אותם לעצמי כמו מנטרה עד שאני נרגע סוף סוף. הרווחה שאבי חש כשאני מצליח לחייך אליו מבעד לדמעות היא שכרי.
"תראה איך הזענו." הוא מצטחק, "בוא נלך להתרחץ."
"כן, בסדר. עוד רגע." אני ממאן להיפרד מהתחושה הנעימה של עורי הרטוב מחליק על עורו הלח לא פחות.
"אני כולי מסריח מזיעה." הוא מתפתל בזרועותיי.
"לא נכון. אתה לא מסריח." אני מוחה, מלקק את זיעתו המלוחה, נהנה מטעמה על לשוני.
"אתה ממש פסיכי." הוא צוחק, אבל משלים עם רצוני, נרגע בזרועותיי ומלקק אותי חזרה. "תראה איך אנחנו מזיעים, אני מרגיש שאנחנו נמסים אחד לתוך השני." הוא מעיר בתום לב, מניח את ראשו על חזי.
שלווה לא צפויה יורדת עליי לשמע דבריו. משהו נרגע בתוכי, ונעימות רכה משתפכת באברי. שריריי המתוחים מתרפים לאיטם והכמיהה הזו שהתעוררה למקרא המודעה המטורפת ההיא שוככת לאיטה.


"בדיוק ככה." אני מתחפר מתחת לגופו, "נמסים אחד בתוך השני."

27. גברים בגילנו

גברים בגילנו מסתכלים המומים בצעירים, לא מבינים איך הם יכולים לדבר שעות על גבי שעות על הרגשות שלהם, להשתפך ולקשקש, לנתח ולדון בכל מה שקרה ויקרה, להתחבק ולהתנשק עם חברים, ובקיצור, להתנהג כמו בנות.
אנחנו, בני הארבעים פלוס שהתבגרו בתקופה של טרום המחשב והטלפונים הסלולאריים, שבצעירותנו אינטרנט, דואר אלקטרוני ומסרונים היו רק המצאות מופרכות מתוך סרט מדע בדיוני, לא מבינים את הדור הזה. אותנו גידלו להיות גברים אמיתיים. לא ליילל כשאנחנו נפגעים, לא לקשקש על הרגשות שלנו, ובטח שלא לבכות ולהתנשק כשרע לנו. מה רע בטפיחה על השכם ולחיצת יד? נשיקה על הלחי נותנים לדודה, לא לחבר.
"הצעירים של היום בסדר גמור. זה אתם שלא בסדר, אבל זו לא אשמתכם, יצאת כאלה כי חינכו אתכם להגיב ברגישות של בולי עץ." אומרת לי בטי חברתי, הראשונה שהתקשרה אליי אחרי הסיפור עם הסטירה. אחריה היו עוד חברים שהתקשרו וכולם אמרו בערך אותו דבר – הוא היה שיכור, הוא מצטער נורא, הוא לא התכוון, דברים כאלו קורים, כל מה שצפוי שחברים טובים יגידו.
אני יודע, אני יודע שהוא מצטער, אני יודע שהוא תמיד מתוח ולחוץ אחרי פגישה עם אשתו, אני יודע שהוא לא התכוון. ובכל זאת למרות שהוא הכאיב לי בעבר בצורה הרבה יותר חמורה לקח לי כמה ימים להתאפס אחרי הסטירה ההיא.
למה? כי זה היה פומבי? בגלל הטון המכוער הזה שבו הוא פנה אליי לפני כולם? אולי. ואולי בגלל שעוד מעט מתחילה עוד שנה חדשה? בגלל שהסתיו כבר הגיע ובערבים קריר ובבקרים מעונן? בגלל המון דברים.
חברה שאלה בתמימות למה אני לא מדבר איתו. לא יודע למה, ככה. כי זה לא הסגנון שלנו, וחוץ מזה, אחרי כל השנים שלנו יחד הוא הרי לא היה צריך להגיד לי מה הוא מרגיש, ידעתי שהוא מתחרט ברגע שהוא נכנס לרכב וחגר את עצמו בלי ויכוחים. אני הרי מכיר אותו - בשבילו זה היה שווה ערך לבקשת סליחה תוך כריעת ברך לפניי. ואחר כך, כשהתעקש להיכנס לחדר ולדבר איתי למרות שסגרתי את הדלת בפניו זה היה בשבילו כמו הודעה בשידור חי לאומה שהוא אוהב אותי ומבקש סליחה.
כאלו אנחנו, המחוות שלנו קטנות ומצומצמות מאוד. ברבע משפט אנחנו מסכמים נאום שלם רווי דמעות. אז בסדר, אולי אנחנו רגישים כמו בולי עץ, אבל ככה זה אצל גברים בגילנו. תעזבו אותנו מהשתפכויות רגשניות, מספיק קשה לנו גם ככה.
אחרי המקרה הרגשתי שאני לא מסוגל להביט בו, לא מסוגל לגעת בו, הרגשתי ריק מרגשות, חלול. אולי היה טוב יותר אם הייתי צועק וצורח וזורק עליו צלחות, אבל לעשות סקנדלים זה לא אני. בעדה שלי, גברים מהדור שלי, לא עושים סקנדלים. הם שותקים והולכים לישון בחדר האורחים.
בלילה השני שלי בחדר האורחים התעוררתי פתאום משינה טרופה וגיליתי אותו יושב לצידי. המיטה בחדר האורחים היא מיטת שלושה רבעים. לא זוגית, אבל גם לא צרה כמו של ילד. משהו באמצע.
"אתה ישן, עמי?" שאל ונגע בי קצת בכתף.
"כן. אתה לא רואה שאני ישן?"
"אז תזוז קצת. אני רוצה לשכב לידך."
"מה רע במיטה שלך?" שאלתי אחרי שהוא נשכב לצידי ומיד נמרח עליי, מועך אותי תחתיו.
שימו לב שאמרתי המיטה שלך, לא שלנו. לא סתם אמרתי את זה. המיטה שאנחנו ישנים בה כבר עשרים שנה היא מיטת עץ דובדבן כהה מקושטת בקצותיה בעמודונים קטנים ומחוטבים שצוברים המון אבק. מיטה בסגנון מיושן שהוא התאהב בה ממבט ראשון אי אז באמצע שנות השמונים. אני לא רציתי אותה. רציתי מיטה מודרנית, נמוכה כזו, עם ראש מיטה מעץ בהיר ושידות תואמות, אבל הוא התעקש וסירב לקנות מיטה אחרת. בסוף נמאס לי מהספה העתיקה והקשה שהיינו צריכים לקפל כל בוקר מחדש ונכנעתי לו.
קנינו את המיטה הכהה ההיא ובמשך שנים חשתי מרירות וכעס כשהייתי מנגב ממנה את האבק. הדבר הארור והמכוער הזה צבר טונות של אבק. לא עזר שהסגנון הכפרי עתיק הזה חזר לאופנה ובמשך הזמן כולם קנו מיטות דומות, לא עזר שהוא קנה לי ליום הולדתי שידה עתיקה בסגנון תואם למיטה עם מכסה נפתח שהופך לשולחן כתיבה והמון מגרות קטנות, בדיוק כמו שרציתי. אפילו אהיל הנחושת העתיק והיפה עם מנורות הצד המקסימות שהתאימו יפה כל כך לשידות המגולפות התואמות למיטה שהוא התעקש שנקנה באיזה חנות עתיקות יקרנית למרות שהן עלו הון, לא ניחמו אותי. זאת לא הייתה המיטה שרציתי והוא יודע את זה. כל ההיסטוריה הארוכה של חדר השינה שלנו הייתה מקופלת במילה הקטנה הזאת - המיטה שלך - היסטוריה שרק שנינו ידענו והכרנו. אין מה להגיד - לריב עם בן זוג ותיק חוסך לך המון הסברים.
"אתה רוצה שנחליף את המיטה במשהו מודרני יותר? הפעם תורך לבחור." אמר והתחיל לגשש בידו בתוך מכנסי ההתעמלות העתיקים שאני לובש כפיז'מה.

ידעתי שבשבילו להגיד דבר כזה היה כמו לפרסם מודעת התנצלות בעיתונים שבה הוא מודיע לכל עם ישראל שהוא מבקש סליחה על כל הפעמים שפגע בי מהרגע שנפגשנו ועד היום.
"לא. כבר התרגלתי למיטה הזאת. אני לא אוכל להירדם במיטה אחרת." עניתי והסתובבתי אליו, מרים קצת את ישבני כדי שהוא יוכל למשוך מעליי את המכנסים.
הוא העיף את מכנסיי לרצפה ונאנח רכות כשחפן את אשכי ביד בוטחת. "אני יודע מה אתה חושב על הזין שלך, אבל אני ממש ממש אוהב אותו." אמר ברגש ולקח אותו בפיו.
"גם אני אוהב את הזין שלך." עניתי ועשיתי אותו דבר.
אחר כך לא דיברנו יותר, רק אהבנו בשקט אחד את הזין של השני עד ששנינו גמרנו ונרדמנו חבוקים, כמו תמיד.
זהו, חשבתי לתומי, בלי יותר מידי קשקושים ושיחות נפש מעיקות פתרנו את הבעיה. הוא התנצל, אני סלחתי, אנחנו שוב ישנים יחד. כולם מרוצים והכול בסדר, אז למה לכל השדים והרוחות הוא שוב עשה לי את זה? לא. הוא לא נתן לי שוב סטירה לפני כולם. גרוע מזה, הוא התנצל לפניי קבל עם ועדה, והוא אפילו לא היה שיכור כשעשה את זה.
ביום שישי בערב, יום שאני מקדיש בדרך כלל לקריאת עיתונים ונמנום מול התכניות הדפוקות בטלוויזיה, הוא הפתיע אותי וגרר אותי למסעדה יוקרתית שצריך להזמין בה מקום מראש. מגישים שם מנות בשר מתוחכמות עם יין יקר, וסלטים עם שמות מעניינים, ולכל המלצרים יש סינרי פסים עם תגי שם חמודים, מעוצבים כאלה. אתם בטח יודעים לאיזה סוג מסעדה אני מתכוון. פעם לא היו באזור שלנו מסעדות כאלו, זה רעיון שיובא מתל אביב וחבל.
לתימהוני כל האנשים שפגשתי בשבוע שעבר במסיבה ההיא, על הגג, היו נוכחים גם הפעם. נוספו להם רק עוד קומץ חברים ותיקים שהחמיצו את המסיבה ההיא, אבל בטח שמעו דיווח מאוד מפורט על מה שקרה שם. הגענו קצת באיחור כי היה לנו ויכוח קטן על מה ללבוש. אני רציתי ללכת עם משהו פשוט ונוח ואבי התעקש שאלבש מה שהוא תכנן עבורי. תנחשו מי ניצח...
חוסר הנוחות בגלל המכנס ההדוק מידי על ישבני, והחולצה האופנתית מידי הצמודה לחזי, התגבר למראה כל המכרים שלנו שהביטו בי בחיוך שובב כאילו אמרו - אנחנו יודעים משהו שאתה לא יודע. אבי תכנן הכול בקפידה - החבורה שלנו ישבה ליד שולחן ארוך בפינת החמד של המסעדה - מרפסת חממה שחלונותיה פנו לעבר נופו היפה של עמק יזרעאל. מלמעלה רשרשה גפן שטיפסה בחינניות מעוצבת על הגג, ומסביבנו הוריקו צמחים טרופיים משגשגים שנועדו להשכיח מאתנו את העובדה המצערת שאנחנו נמצאים בלב אזור תעשיה ולא בג'ונגל באמזונס.
לפחות האוכל היה לטעמי. שום דבר מסובך ומתוחכם מידי - בשר על האש, סלטים טריים ומבחר קינוחים. היה שפע של יין ובירה, אבל שמתי לב שאבי לא נגע בטיפת אלכוהול. מאוד לא אופייני לו.
כשכולם שיקעו את כפיותיהם בקינוח הוא קם, נקש במזלג על כוס הזכוכית שלפניו וביקש שקט. אבי מיטיב לנאום ומסוגל לרתק אליו קהל אפילו באמצע סעודה.
"חברים וחברות יקרים, אני רוצה להגיד משהו" אמר ומיד השתתקו כולם, וכמה נשמות צייתניות במיוחד הניחו את הכפיות מידיהם כדי להטיב ולהתרכז.
"לפני כמה ימים עשיתי שטות ופגעתי בעמי." הצהיר אבי והביט בי, ובעקבותיו הפנו אליי כולם את מבטם.
התכווצתי בכיסאי ורציתי בכל מאודי להיות במקום אחר, אבל זה כמובן לא היה אפשרי, היה עליי לשאת בחיוך את ההשפלה הפומבית הזו עד תומה. לשמוע איך אבי מתנצל בפני ברוב כישרון ובאותה הזדמנות מתנצל בחן גם בפני כל שאר הנוכחים, מבקש את סליחתם אם פגע במישהו מהם, ולראות איך הם מחייכים, מוחאים לו כפיים, ואחר ממשיכים לבלוס בהנאה מוסים וגלידות עמוסי קלוריות בעוד אני בוחש בפיזור נפש את שרבט הפסיפלורה שהזמנתי, שואל את נפשי למות ממבוכה.
סוף סוף, כמו שכל דבר נגמר, גם הסיוט הזה תם בסופו של דבר.
בדרך הביתה ישבנו במכונית בשתיקה קודרת. אני מחשב במוחי כמה כסף עלתה לנו ההתנצלות הפומבית האיומה הזו, ואבי... השד יודע על מה הוא חשב. לפני העלייה לטבעון הוא עצר וחנה מאחורי תחנת האוטובוס. "בוא." פקד עליי ויצא מהמכונית. חש תחושת דז'ה וו חזקה ירדתי בעקבותיו לשדה הבור היבש שהשתרע מאחורי שורת הברושים הדלילה שצמחה בשולי הכביש. "אתה זוכר?" שאל והביט בי. הנהנתי, ממצמץ בכוח להסתיר את הדמעות שצצו בעיני כשנזכרתי בשני הצעירים שהיינו פעם. צעירים שפסעו לפני שנים באותו שדה בדיוק, רק שאז הוא היה מכוסה בפרגים אדומים שזרמו לאורך השדה כנהר אדום ורוטט, מושכים מבקרים מכל אזור הצפון שתהו על מקור התופעה המוזרה.
אף פעם לא נודע לי למה דווקא באותו חורף פרחו הפרגים בשפעה כזאת דווקא שם, בשדה ההוא, והמסתורין רק הוסיף לקסמה של התופעה. אז, כשהיינו צעירים יותר ומשא הזיכרונות שלנו היה קל ומתוק יותר, הלכנו יד ביד בין הפרגים הלוהטים לאור הירח, מאוהבים ואחוזי פליאה למראה כל היופי הזורח הזה.
אחר כך עלינו בשביל סלעי צר בין אלוני התבור המוריקים עד שעייפנו וישבנו חבוקים על סלע מכוסה אזוב, נהנים מהמראה שנפרש תחתנו. למרות הרוח הקרירה והאדמה הלחה סיימנו את הערב ההוא בסקס לאור ירח.
חזרנו על אותו מסלול כמו אז, ובסופו עלינו במשעול בין עצי האלון שכעת, בסוף הקיץ, היו עליהם אפורים מאבק וישבנו על סלע שאבי התעקש שהוא אותו סלע בדיוק, מביטים בשתיקה אל השדה הזרוע קוצים שדופים.
"פישלתי שוב, מה?" אמר אבי פתאום, וקולו נשמע מפוכח וקר עד להכאיב.
"זה בסדר, אני מבין, היו לך כוונות טובות." אמרתי והנחתי יד על ברכו.
הוא לקח ענף יבש והחל מחליק בו את העפר שלרגלינו. "חשבתי שאם פגעתי בך לפני כולם אני צריך להתנצל לפני כולם." התעקש להסביר.
נאנחתי והמשכתי לשתוק.
"בטי אמרה לי מיד שזה לא רעיון טוב. שתהיה מובך נורא מכל הקטע הזה." הודה, והעלה ענני אבק זעירים בעזרת הענף שבידו.
"בטי מכירה אותי הרבה שנים." ליטפתי את ברכו בתנועה מנחמת.
"חשבתי שתהנה מהאוכל." אמר בעודו שוקד על ציור לב סימטרי להפליא, משרטט אותו בעפר בין כפות רגלינו.
"האוכל היה נהדר." המשכתי ללטף את רגלו, עולה בזהירות במעלה ירכו.
הוא הציץ בי וגיחוך קל החל לקמט את הבעתו הרצינית. "היית צריך לראות איזה פרצוף היה לך, כאילו שאתה רוצה לזחול מתחת לבלטות."
ככה בדיוק הרגשתי." הודיתי, "אני שונא שכולם מסתכלים עלי."
"בגלל זה אתה מספר בבלוג שלך על כל מה שאנחנו עושים במיטה, עמיקם?" סנט בי.
"זה לא בדיוק אותו דבר, אלברט." מחיתי.
"היית מת, עמיקם. זה בדיוק אותו דבר." החיוך שלו נעשה קונדסי ועיניו נצצו לאור הירח ממש כמו אז. "בוא אליי, שיהיה לך משהו לספר עליו לשתיים וחצי הקוראות הנאמנות שלך."
הוא משך אותי אליו ופתח את מכנסיי, שולף מהם את אברי המעוך. למגעו הזין שלי התמלא חיים ונעמד כאילו שב להיות צעיר כמו אז.
עשינו את זה עומדים בין ענפי אלת מסטיק מדיפת ריח עז. אור הירח הלבן הטיל צללים על עורנו החשוף והתנוצץ על זיעתנו. נכון, לא היינו צעירים כמו פעם, אבל זה היה טוב בדיוק כמו אז. אחר כך עמדנו כמה דקות, חבוקים ומתנשמים והתנשקנו, טורפים זה את זה כאילו שבנו לרגע להיות הגברים הצעירים והמאוהבים שהיינו פעם.
"חכה רק רגע." אמר לי לפני שחזרנו לרכב, לקח את הענף והוסיף בשני קצות החץ שפילח את הלב המצויר בעפר את שמי מצד אחד ואת שמו מהצד השני.
"ועכשיו, בוא הביתה." פקד עליי, אחז בידי ולקח אותי לישון איתו במיטה שלנו.

26. סטירת לחי

אתמול בערב אחרי שאבי חזר מביקור אצל אשתו הלכנו למסיבה קטנה אצל חברים. הם גרים בחיפה. זוג ותיק שמכיר אותנו שנים רבות. מידי שנה, כמה ימים לפני החג, הם מכנסים מספר ידידים מהקהילה להרמת כוסית לקראת השנה החדשה. אני אוהב לבקר בדירתם המטופחת השוכנת בבית ערבי ישן בהדר, ממש ליד הגן הבהאי. הדירה שלהם לא גדולה, אבל יש להם גג ענק מרוצף קרמיקה כחולה, עמוס עציצים ענקיים. זה מקום נפלא למסיבות - נוף נהדר של המפרץ מצד אחד וכיפת הזהב של המקדש הבהאי מהצד השני. מעל ראשנו פרגולה מכוסה יסמין ריחני, נורות צבעוניות מפזרות אור רך, שולחנות עמוסים אוכל טעים והמון יין.
הפעם הוא שתה יותר מידי. תמיד אחרי ביקור אצלה הוא שותה יותר מידי. ידעתי שכך יהיה והצטערתי שהמסיבה נפלה בדיוק ביום שבו הוא חזר ממנה - מאשתו החולה. אין שום קשר בין משיכתו לגברים ובין מחלתה ובכל זאת הוא חש אשם, והאשמה דוחפת אותו לשתיה.
הוא חובב מסיבות. בין אנשים הוא פורח - מחייך, רוקד, שותה, מספר בדיחות, מרעים בצחוק עליז. אני מעדיף בילוי שקט יותר, כמעט שלא נוגע באלכוהול, מתבייש לרקוד, נצמד לפינות, מציץ בו מרחוק, ואחרי כשעה שעתיים מתעייף מהמהומה ומשתוקק ללכת הביתה, אבל מתאפק וממתין לאות ממנו. הפעם חיכיתי לשווא. הוא נסחף, שתה יותר מידי, התפרע, הגזים, לא שם לב שכבר מאוחר מידי. תפסתי את עינו של בעל הבית שרמז לי שהוא שתה די ושהגיע הזמן שאקח אותו הביתה. ניגשתי אליו והנחתי יד על כתפו, הוא ניער אותה מעליו וביקש שאניח לו. המשכתי להפציר בשקט, מדבר בקול חרישי אל אזנו, מראה לו שהשעה כבר מאוחרת. לבסוף הוא השתכנע. "בסדר." רטן, "בוא נלך, איפה המפתחות?"
"אצלי. אני אנהג, אבי, שתית קצת יותר מידי."
"לא, אני אנהג." הוא התעקש כמו ששיכורים עושים לפעמים, "תן לי את המפתחות."     
"לא, אבי, אסור לך, אתה שתוי."  טמנתי את הצרור בכיסי וניסיתי לכוון אותו לעבר הפתח, משתוקק להסתלק כבר משם.
רוב החוגגים כבר עזבו, נשארו רק קומץ ידידים ותיקים שידעו היטב למה הוא מתנהג ככה. רובם היו עסוקים בהתארגנות ליציאה, איש לא נתן את דעתו עלינו למרות שעמדנו באמצע הרחבה, ממש מתחת למנורה גדולה וצבעונית שהשתלשלה ממרכז הפרגולה.
תעזוב אותי!" התנער אבי בזעם, "תביא כבר את המפתחות."       
"לא." חזרתי ואמרתי בקוצר רוח, חש שאני מתחיל לאבד את סבלנותי.
הוא הניף את ידו וסטר לי בכוח על לחיי. "תביא, אמרתי!" נהם בזעם פראי.
צלילה החד של הסטירה שניחתה על לחיי וצעקת התדהמה שנפלטה מפי משכו את תשומת לב קומץ האנשים שנותרו על הגג. מבטים סקרניים הופנו אלינו מכל עבר. הרגשתי שמשהו בי כאילו ניתק, התפרק, התמוטט, התרסק מבפנים.
המפתחות נפלו מידי על הרצפה מקרקשים בקול מתכתי. מישהו הרים את הצרור מהרצפה וניסה להגיש לי אותו. נרתעתי מפניו והסתלקתי משם, יורד לאיטי במדרגות. ככל שירדתי למטה הצריבה בלחיי התגברה ועד שהגעתי לרכב שחנה ממול כבר בער הצד הימני של פניי כאילו נשפכה עליו חומצה.
אבי הגיע מיד אחרי, נושא את המפתחות בידו, פניו ריקות מרגש וקמט חרוץ בין גבותיו המכווצות, ספק בכעס ספק בדאגה.
"אתה תנהג." אמר והגיש לי את המפתחות, "שתיתי יותר מידי."
שלא כמנהגו הוא נחגר בחגורה בלי שהייתי צריך להעיר לו וישב בשתיקה לצידי, ראשו נשען לאחור על המסעד ועיניו עצומות.
"לא הייתי צריך לשתות כל כך הרבה." אמר כשנכנסנו הביתה, "טוב שהתעקשת לנהוג." המשכתי לשתוק בעקשנות, בוחן את לחיי הצורבת בראי שבכניסה.
"תן לי לראות." ביקש אבי והדליק את האור.
יחד הבטנו בכתם האדמדם שעל פני. "זה לא נראה רציני. עד מחר זה יעבור." אמר אבי ועיניו פגשו את עיניי בראי.
"לא." אמרתי, "זה לא יעבור עד מחר." הסבתי את עיניי ממנו והלכתי.
עוד באותו ערב העברתי את הכרית, השמיכה וכלי הרחצה שלי לחדר האורחים וישנתי שם, משאיר אותו לבדו בחדר השינה. בבוקר יצאתי לעבודה לפני שהוא התעורר. בהפסקת עשר הוא צלצל אליי לעבודה.
"מה שלומך?" שאל.
"בסדר." עניתי ביובש.
"איך הלחי?"
"בסדר."
"אתה עדיין כועס?"
לא כועס."
"
"אז מה?"
"כלום."
"עמי, תשמע..."
"אני ממש עסוק היום, ביי."
הכתם האדמדם נעלם מלחיי ובכל זאת אני חש את הסטירה ההיא צורבת את פניי ועליי להתאפק לא למשש אותה ללא הרף. זאת התחושה היחידה שאני חש. חוץ מזה אני קהה לגמרי, מרגיש כאילו הרדימו אותי מבפנים. אני לא עצוב, לא כועס, לא נעלב, לא מרגיש כלום.
אחרי הצהרים הוא המתין לי בבית. הכיור היה ריק מכלים, המדיח זמזם בעסקנות, הרצפה הייתה שטופה והאוכל המחומם המתין לי במיקרוגל. אני אוכל בעוד הוא יושב לידי, מנסה לנהל שיחה רגילה, כאילו כלום. "עזוב," הוא מניח יד על זרועי, "אני אפנה את הכלים. לך תנוח."
"לא צריך, אני לא עייף."
"עמי." הוא נגרר אחריי, מביט איך אני מרוקן את המדיח. "הייתי שיכור, אתה יודע איך אני אחרי שאני מבקר אצלה."
"אני יודע."
הולך להתרחץ ורואה שהוא החזיר את הדברים שלי לחדר השינה שלנו. בלי מילה אני מחזיר הכול שוב לחדר האורחים.
"עמי." הוא מנסה להניח יד על כתפי. אני קופא במקומי, לא מסוגל להביט בפניו.
"הייתי שיכור." הוא חוזר ואומר, "די כבר, מספיק." הוא מנסה לחבק אותי ואני מתאבן בזרועותיו.
"עמי, בבקשה." הוא אומר בקול רך, "מספיק כבר, די."
"לא יכול." אני בורח לחדר האורחים, סוגר את הדלת בפניו.
הוא פותח אותה ועומד בפתח, מביט איך אני מסדר את המיטה. "אני מצטער, עמי." הוא אומר בקול עצי, חסר רגש. נשמע כאילו דקלם משהו בשפה לא מובנת.
"כן, בטח." אני עונה בקשיחות.
"עמי, בבקשה, אני באמת מצטער." הוא חוזר, והפעם יש קצת יותר רגש בקולו, אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי.
"כולם כבר יודעים שאני שפוט שלך." אני אומר, "ועכשיו אתה משפיל אותי לפני כל החברים שלנו רק בגלל שלא רציתי שתנהג שיכור. נראה לך שלבקש ממני סליחה ככה, כאילו שאתה עושה לי טובה, זה מה שיעזור?"
אנחנו מביטים זה בזה בשתיקה.
"עמי?" הוא מנסה שוב בנימה רכה, מושיט לעברי את ידו.
אני מתעלם מהיד המושטת, "זה מעט מידי ומאוחר מידי." אני אומר, "לך מכאן, אני עייף, אני רוצה להיות לבד."
הוא יוצא בשתיקה, גם הלילה אישן לבד.


25. אביב חצוף

שלושה ימים ארוכים וקשים הייתי לגמרי לבד, רק אני ומחשבותיי העצובות. מזג האוויר לא שיתף פעולה עם מצב רוחי. דווקא כעת, כמו להכעיס, האביב פרץ בכל עוזו - חצוף אדמוני וריחני כמו שהוא יכול להיות רק כאן, בגבעות הגיר הרכות שמעל לעמק.
היה לי מצב רוח חורפי. רציתי ערפל וקור, עננים כבדים, דלף ואפרוריות שיהלמו את הבדידות והעצב שחשתי, ובמקומם קיבלתי שמים כחולים מעוטרים בענני קצפת לבנים ושמש חורפית רכה שהזהיבה את העשב הרך, וזרחה על פריחת אלוני התבור.
הרקפות, הכלניות והפרגים נחפזו לנצל את תקופת החסד הקצרה שלפני בוא הקיץ הארוך וכיסו במרבד צבעוני את כל שטחי הבור סביב ביתנו. כליל החורש התפרץ בכל יפעתו, מסמן כתמי וורוד עז על רקע הירוק הרענן של העצים שנפטרו בזריזות מהשלכת והתקשטות בעלים חדשים ונוצצים. אבקה צהובה נחה על כל משטח פנוי גורמת לי להתעטש ללא הרף ולייחל לגשם שישטוף את כל הפריחה המסחררת ריחנית משכרת הזו.
טיילתי שעות ברגל וגיליתי שקשה לי להישאר עצוב ונכה רוח לנוכח הטבע המשתולל בשפעת גוונים. ריחות הבושם המתוק צורב של ההדרים התערבב בריחו העדין של הלבנה הרפואי גורם לי להתרוממות רוח בעל כורחי כמעט. מחשבות מרדניות שמעולם לא עלו קודם לכן בדעתי טרדו אותי פתאום. אחרי שלושה ימים של שתיקה ובדידות התחלתי לדמיין אותם ממשיכים את חייהם בלעדי, מוצאים להם אימא ואישה חדשה שתשביע נחת את המשפחה המורחבת, מישהי שאפשר יהיה להציגה בגאווה בלי לחוש צורך להסביר כל פעם מחדש מה הפרצוף הלבן והלא הולם שלי עושה לצידם.
אולי הוא ומלי חזרו זה לזה הרהרתי הרי יש להם ילד משותף ואולי המשפחה שלו כבר שדכה לו אישה חדשה – גרושה, או אולי אלמנה? ושמא רווקה שמשום מה לא נישאה עדיין ותסכים להינשא לאלמן הטרי שנותר לבדו עם ילד?
חזרתי הביתה והתבוננתי סביבי במבט ארוך ובוחן, מבט שמזמן לא נתתי בבית שלנו. הכורסא וההדום שלו מרופטים ושחוקים משימוש, הרהיטים הישנים שבסלון, הצבע על הקירות שכבר נזקק לחידוש, חדר השינה המיושן שלנו, פתאום מאסתי בכל, מאסתי בחיים שניהלתי לצידו ובצילו. החיים שלי, החיים שמרצוני הטוב הקדשתי לו במשך זמן רב כל כך נראו לי פתאום חסרי טעם מבוזבזים מיותרים.
בראי נשקף אלי גבר לא צעיר אמנם, אבל עדיין בכושר, עדיין מלא חיים. עדיין יש מעט עתיד לפני, עלי לנצל אותו מהר לפני שאהיה זקן עובר בטל הרהרתי, וכמעט שרצתי לארוז מזוודה כדי ללכת משם לחפש לי חיים חדשים כשלפתע צלצל הטלפון. זה היה דני, בוכה, מיואש, זקוק לי.
"אני בכלל לא יודע איפה אתה נמצא דני, וחוץ מזה אתה עם ההורים שלך עכשיו, ועם המשפחה שלך." התחלתי להטיף לו מוסר, "אני לא יכול סתם לבוא ולקחת אותך."
הוא הפסיק אותי בקוצר רוח. "בטח שאתה יכול! רע לי פה, אימא עסוקה כל הזמן ואלברט בכלל לא אבא שלי ואני רוצה הביתה! מתי תבוא לקחת אותי?" צרח בתסכול.
דימה לקח ממנו את השפופרת ואמר לי בקול בס שקט וסמכותי שהילד אומלל, אלברט יוצא לאט לאט מדעתו, וששניהם זקוקים לי.
"בוא מהר." דרש בתוקף, ונתן לי הוראות איך להגיע. ברגע שהחניתי את הרכב ליד הבית הילד התפרץ החוצה וזינק לזרועותיי, נצמד אלי בחוזקה.
"בוא ניסע מהר הביתה." דרש בלהיטות. הוא רזה, והיה מלוכלך ופרוע, והתרמיל שעל גבו נראה כבד מידי בשבילו.
"תכנס לאוטו. אני רק אגיד שלום לאבי." אמרתי.
השארתי אותו ברכב והלכתי לעבר הדלת. אבי ודימה הופיעו בפתח, ממתינים לי במרפסת הכניסה הקטנה שוורדים אדומים כהים פרחו סביבה.
"דני רוצה ללכת הביתה." אמרתי, מקפיד להביט ישירות בפניו ולדבר בשלווה. הוא נראה מוזר, לבוש בגדים שלא הכרתי, פניו מכוסות זיפי זקן מאפירים ושערו פרוע.
לבי הלם בחזקה למראהו. הדחף הראשוני שחשתי היה לחבק אותו להציע לו ניחומים ואהבה, אבל פחדתי שידחה אותי. משהו בו נראה לי שביר ומרוחק. חששתי לגעת בו למרות שעורי עקצץ מרוב רצון לחוש את מגעו.
"אתה רוצה לבוא גם כן? תוכל להמשיך את השבעה בבית, לא?"
הוא הניד בראשו בעייפות. "לא. אני צריך להישאר עד הסוף עמי, אתה מתגעגע אלי?"
"כן, מאוד."
הוא עצם את עיניו וידעתי שגם הוא מתגעגע.
"אני לא יכול לבקר אותך פה? אני אקפוץ מידי פעם, רק לכמה דקות?" הפצרתי, בולע את גאוותי.
הוא נד לאות לא, ומיד אחר כך הסתובב והלך, משאיר אותי עם דימה ועם זיכרון גבו מתרחק ממני לאט לתוך הבית החשוך.
"יש רק עוד ארבע ימים." אמר דימה, ונגע בעדינות בזרועי, "אתה לא יכול לחכות לו עוד קצת?"
"לא יודע, אני מאוד עייף." עניתי תשובה חסרת פשר.
הוא הניע את ראשו בהבנה, מביט בי בצער, "בבקשה עמיקם, תעשה מאמץ בשבילו." אמר בלחש.
"אני עושה מאמצים בשבילו כבר מעל עשרים שנה דימה. נמאס לי להישאר תמיד בחוץ כמו משרת, התעייפתי מזה."
"אחרי שהוא יחזור הכל יהיה שונה, אני מבטיח לך." אמר ונגע בהפצרה אילמת בזרועי.
"מאין לך? אתה לא יכול להבטיח לי דבר כזה, רק הוא יכול." אמרתי, חש לפתע נרגז וחסר סבלנות. שוב הם שניהם ביחד ואני עומד כעני בפתח. דימה זר בדיוק כמוני, אבל הוא זוכה להיכנס ולהיות עם המשפחה כי הוא נשוי לאחותו של אבי ורק אני תמיד נשאר בחוץ, נמאס לי!
"למה אני לא יכול לפחות להיכנס לביקור? אני חי איתו כל כך הרבה שנים, גידלתי את הילדים שלה, זה לא הוגן." התעקשתי בצורה מאוד לא אופיינית לי.
"תראה עמי, זה לא פשוט..." אמר דימה ברוך, וניסה ללטף אל לחיי.
"עזוב, לא חשוב, בלי טובות. לא צריך אתכם!" הדפתי את כפו החמה והמנחמת מעלי והלכתי משם, אפוף בריח המתוק של הורדים שפרחו לאורך המשעול. "אנחנו לא צריכים אותם." אמרתי לדני שהמתין לי במתיחות במכונית, "אנחנו נסתדר לבד, נכון?"
"כן, בטח, אנחנו לא צריכים אף אחד." קרא דני בעליצות, נושא אלי באמון את פניו הקטנים וחייך חיוך מתגרה וחצוף שדמה כל כך לחיוך של אבי עד שליבי כמעט נשבר. חייכתי אליו חזרה, וכל הדרך הביתה שרנו שירים עליזים עם הרדיו והתפעלנו מיפי הפריחה, מתעלמים מהגעגועים ומתעקשים להתאים את מצב רוחנו לאביב החצוף שבחוץ.

למחרת חזר הילד מבית הספר עם דף מודפס, אחד מהדפים הללו שתמיד מבשרים רעות. הפעם זה היה גרוע מתמיד. טיול לילי לגליל - א"ש לילה שבסופו נצפה בזריחה מצוקי הארבל – הצהיר הדף בעליזות. מצידו השני הייתה רשימה אימתנית של דברים שיש להביא וכתוספת רשמה המורה בכתב ידה העגלגל רשימת מאכלים שיש להביא לטיול.
בדרך כלל הייתי שולח את אבי לייצג את ההורה. דני רשום על שמו בתעודת הזהות, וגם בלעדיה כל אחד רואה מיד שהם שייכים לאותו שבט. אני בולט בזרותי בין שני האינדיאנים שלי, ומעדיף לא להופיע בנסיבות העלולות לעורר שאלות מביכות.
"ההורים חייבים לבוא?" שאלתי את דני שהנהן בתוקף ותלה בי עיניים מודאגות.
"אם חייבים אז חייבים." השלמתי עם רוע הגזירה.
עשיתי קניות והכנות, ארזתי הכל כנדרש, ובשעה היעודה התייצבתי בין המוני אמהות ומעט אבות, מלווים בילדים נרגשים ויצאתי לקראת הזריחה מעל מצוקי הארבל. בסוף כולם הסכימו שסך הכל היה נחמד מאוד, והעיקר שהכל עבר בשלום. השמש זרחה בדיוק בזמן, מצוקי הארבל היו תלולים ושגיבי הוד כתמיד, והעיקר - איש לא שאל שאלות מביכות כשאמרתי שלאבי יש עיסוקים אחרים ולכן אני מחליף אותו. חזרנו הביתה עייפים, מלוכלכים ומרוצים מאוד. הילד הלך להתקלח ואני התחלתי לפרוק את התרמיל, ופתאום גיליתי את המזוודה הקטנה שלו מונחת בתחתית המדרגות.
דהרתי למעלה ומצאתי אותו שוכב בבגדיו על המיטה שלנו, אוחז בידו את השעון שלי ששכחתי מרוב חיפזון על השולחן במטבח. ידו הייתה קפוצה סביב רצועת השעון שלי, ושבילים של דמעות הכתימו את לחייו. עיניו היו עצומות בחזקה ורק ריסיו הכהים רטטו קלות, מטילים צללים עדינים על סהרוני העור הדק והמתוח מתחת לעיניו.
התיישבתי לצידו על המיטה והנחתי יד על כתפו. פס דק של אור הציץ מבין ריסיו כשפתח למחצה את עיניו להציץ בי, הופיע ונעלם. לקחתי את השעון מידו הקפוצה וענדתי אותו על פרק ידי. "מרוב לחץ שאני לא אספיק להכין הכל לטיול שכחתי את השעון בבית." הסברתי, והעברתי אצבע על זיפי הזקן שגידל על פניו בזמן השבעה. "רזית קצת." הערתי כבדרך אגב, מלטף בעדינות את עצם הלחי שלו שבלטה יותר מהרגיל.
הוא פקח סוף סוף את עיניו והביט בי באומללות. "הלכתם לטיול באמצע הלילה?" שאל במעין טרוניה ילדותית.
"כן, וועד הכיתה ארגן א"ש לילה."
"ובסוף הטיול ראינו את הזריחה מעל הארבל." צעק דני מהמקלחת, "היה כייף!" שאג וזינק על המיטה. "חזרת." קבע וקיפץ קצת על אבי שחיבק אותו, מציץ בי מעל לכתפו הערומה של הילד.
"כן, אבי חזר, ואתה הולך ישר למיטה דני. אני אעיר אותך אחרי הצהרים. תוכל ללכת לסרט אם לא תהיה עייף, בסדר?"
"תיקח אותי למיטה על הידיים?" התפנק דני והטיל את עצמו עלי. גופו הדק היה כבד עד להפתיע בזרועותיי. "אתה מתחיל להיות גדול מידי בשבילי." רטנתי, מניח אותו במיטה ומושך עליו את השמיכה.
הוא חייך. "אני כבר בגובה מטר וחצי." גילה לי, "ועד הצבא אני אהיה יותר גבוה מאבי, נכון?"
"רק אם תאכל כל מה שנותנים לך ותלך לישון בזמן." עניתי, נדהם לשמוע את קולה של אימא שלי בוקע מגרוני.
הוא חייך וליטף את ידי שהטיבה את השמיכה שלו. "נכון שאתה שמח שאבי חזר?" שאל, מציץ בי מזווית עיניו.
"כן, אני מאוד שמח." הודיתי, "אבל היה לנו כייף גם בלעדיו, נכון?" הילד חייך, התחיל להניד לאות הן ונרדם באמצע. חזרתי לחדר השינה ומצאתי את אבי עומד בתחתוניו ונאבק בכפתורי חולצתו - חולצה זרה שלא הכרתי.
עזרתי לו להוריד אותה ולקחתי אותו למקלחת.
מותש וכנוע בצורה מוזרה הוא ביקש שאגלח אותו, וישב בצייתנות על כסא הפלסטיק האדום, מתמסר לטיפולי. גילחתי את זקנו, משועשע מכתמי השיבה הלבנים שהכתימו אותו, ואחר כך לקחתי אותו למקלחת וסיבנתי אותו ביסודיות. כשהגעתי אל שיפולי בטנו הוא פקח את עיניו והביט בי ברצינות. "אני רוצה שתזיין אותי." אמר בפשטות.
"אתה בטוח?" הופתעתי. הוא הנהן, נישק אותי נשיקה עדינה על פי והסתובב בגבו אלי, משעין את מצחו על הקיר, מצמיד אלי את עכוזו החלק. פתאום נזכרתי שכבר שבוע שלם לא זיינתי, אפילו ביד לא עשיתי מרוב דיכאון. הפלתי את הספוג מידי ואחזתי במותניו.
הוא נאנח רכות ונשען עלי, "חיכיתי לזה כל השבוע" אמר, "אפילו ביד לא הצלחתי לעשות שם."
"כן, אני יודע, גם אני לא." אמרתי חרש, וחדרתי לתוכו לאט לאט. יותר לא דיברנו, רק הגניחות שלנו שהתערבבו זו בזו נשמעו בחדר.
כשלא יכולתי להתאפק עוד גמרתי בצעקה חרישית והוא גמר מיד אחרי. אחר כך שכבנו במיטה שלנו, מכורבלים זה בזה מתחת לשמיכה ודיברנו. "באתי לבית ריק. רק השעון שלך נשאר על השולחן וחשבתי..."
"אם הייתי יודע שתבוא היום הייתי משאיר לך פתק. איך זה שחזרת היום?"
"הם התחילו לדבר על העתיד ולהציע לי כל מיני שידוכים, ואחר כך רבתי עם הבן דוד שלי, לא יכולתי יותר לסבול אז ברחתי."
"מה היה לך לריב אתו פתאום?" השתוממתי.
הוא נאנח. "מצאתי אותו ואת מלי... הם התחבאו במזווה ו..." הוא שוב נאנח. "אני יודע שאתה בטוח שדני שלי, אבל זה לא נכון. הוא שלו, רק שהוא נשוי ו... עזוב לא חשוב."
"הוא רוצה את דני לעצמו?" נבהלתי.
"אתה צוחק? יש לו חמישה משלו ואשתו שוב בהריון. עוד ילד זה הדבר האחרון שהוא רוצה."
"אז למה בכית?"
"חשבתי שעזבת כי אתה כועס עלי."
"באמת כעסתי, אני עוד כועס קצת. למה לא הרשית לי להיכנס?"
הוא אחז בפני בכפות ידיו הארוכות והיפות, "מרוב בושה, התביישתי שתראה אותם עמי."
"למה? מה יש לך להתבייש בהם?"
הוא נאנח. "אתה לא מבין, הם כאלו... כאלו פרימיטיביים. בשבילם אני עוד אלברט. הם הראו לי תמונות של בחורות יהודיות מבומביי כדי שאבחר לי כלה, היית מאמין?"
"ראית מישהי שמצאה חן בעיניך?"
הוא צחק. "שתוק כבר טמבל." ואז הביט בי מודאג, "עכשיו אתה מבין?"
"כן, בערך. בגלל זה לא סיפרת לי בהתחלה שבבית עדיין קוראים לך אלברט?"
"כן, אתה עוד כועס עלי עמי?"
"כן, קצת."
"אבל נשארת."
"כן, אתה מכיר אותי, אני תמיד נשאר."
"אני שמח שאתה פה."
"גם אני שמח להיות פה. אתה יודע שהשם השני שלי זה אריך."
"אריך?" הוא פרץ בצחוק, "למה לא סיפרת לי אף פעם?"
"כי זה שם טיפשי, נתנו לי אותו לזכר סבא שלי שנפטר עוד לפני המלחמה."
"כן, גם אלברט זה על שם סבא שנפטר קצת לפני שנולדתי. אם לא היית חוזר הייתי מת מעצב עמי, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיך."
"שטויות, בטח שהיית מסתדר. היית מביא לך כלה מבומביי ו... אי! תפסיק, אינדיאני אחד!" אני צוחק ותופס את ידו המדגדגת אותי ומנשק אותה.
הוא מניח את ראשו על כתפי ואני מתחפר תחתיו, חש מאושר מכף רגל ועד ראש, אפילו בהונות רגלי מעקצצות מרוב שמחה. איך יכולתי להתקיים כמעט שבוע בלעדיו?
"לילה טוב אלברט." אני לוחש.
"לילה טוב אריך." הוא עונה לי, ומגחך כשאני צובט אותו, "בסדר עמי," הוא מתקן, "לא חשוב השם, העיקר שאתה כאן."


24. חלקה זוגית

לקראת הסוף היא כבר סבלה מאוד, אבל בכל זאת סחבה עוד ועוד, נאחזת בכוח בחיים, מייסרת את עצמה ואת המשפחה. בסוף, בעיתוי מדהים, היא הצליחה למות בדיוק שלושה ימים אחרי יום הולדתי הארבעים ושש.
"מה אתה מקטר?" אמר אבי בקנטרנות כשהתלוננתי על העיתוי הלא מוצלח שיסמיך את יום הולדתי ליירצאייט שלה, "המצב שלי הרבה יותר גרוע. רבין נרצח יומיים אחרי יום ההולדת השלושים ושש שלי, שלא לדבר שכל שנה, בדיוק ביום ההולדת שלי, מוחים בכל רחבי העולם הערבי על הצהרת בלפור."
"כן, אבל... זה לא בדיוק אותו דבר אבי. עם כל הכבוד לרבין ולבלפור פה מדובר על אשתך, לא על דמות ציבורית." הגשתי לו את הכיפה שלי, זו הטובה, מקטיפה כחולה עם רקמת זהב.
הוא חבש אותה על ראשי ואמר לי בפעם העשירית מאז שנודע לנו על מותה שאני כן בא ללוויה, ואני הסרתי את הכיפה ואמרתי בפעם האחת עשרה שלא.
התווכחנו ורבנו עד שהילדים הגיעו לאסוף אותנו. הם החליטו שהם רוצים שנגיע כולנו ביחד לבית הקברות.
"אני לא חושב שכדאי שאני אשתתף בלוויה הזו חמודה." נישקתי את לחייה העגלגלת והרכה של הילדה, "אחרי הכל אני לא בדיוק חלק מהמשפחה."
היא עיקמה את פיה המתוק במחאה ואמרה שלא יכול להיות שאני לא אבוא אתם. היא לא תעמוד בזה בלעדי.
"בבקשה, בבקשה עמי, תבוא." כרכה ידיים שחומות וריחניות על צווארי, בדיוק כמו שהייתה עושה מאז שהייתה בת חמש, תולה בי עיניים מתחננות.
לא יאומן, מאז עברו כבר למעלה מחמש עשרה שנים. כיום היא גבוהה כמעט כמוני ועדיין אני מוכן לעשות הכל כדי לגרום לה לחייך.
"כשאני מבקש משהו אתה מצפצף עלי, אבל מספיק שהיא עושה פרצוף ומיד אתה מתקפל." רטן אבי בדרך לבית הקברות.
הילד נאנח ושאל עד מתי אבי ימשיך להתלונן שאני מפנק אותם יותר מידי. מתי הוא יבין כבר שהם אנשים מבוגרים ועצמאיים.
"ואני חשבתי שרק בגללי הם רבים ככה." צפצף דני מהמושב האחורי, "הם כאלו אלפקות קשישות ומצחיקות." גילה לילדה שהתמוגגה בצחוק למרות שהייתה בדרך ללוויה.
"חשבתי שאסור לצחוק כשנוסעים לבית קברות." התפלא דני שזו הייתה הלוויה הראשונה שהוא עמד להשתתף בה. "את לא עצובה שאימא שלך מתה?"
היא הרצינה. "אני עצובה בגלל שהיו לה חיים כל כך קשים וחבל לי שהיא לא גידלה אותי, אבל אף פעם לא הכרתי אותה ממש, בשבילי היא אישה זרה."
"אז אם אבי ימות כן תהיי עצובה?" חקר הילד חסר הטקט הזה בקור רוח מקפיא.
"דני." גנחתי, "בחייך, די. לא שואלים שאלות כאלו."
"עזוב עמי, זה בסדר." הרגיעה אותי הילדה ופנתה לדני, "כן, אם אבי ימות אני אהיה מאוד עצובה."
"ואם עמי ימות?" המשיך דני בחקירה.
היא הרצינה, "חס וחלילה... אם עני ימות אני אהיה מאוד מאוד עצובה, ואני אבכה המון כל הדרך ללוויה ו..."
"מספיק ודי עם זה!" התרתח אבי, "אף אחד לא הולך למות פה, שתוק כבר דני!"
"רק שאלתי." נעלב דני, "מה אתה מתעצבן כל כך?"
"ככה! כי אני לא אוהב דיבורים כאלו."
"אבל גם אתה לא עצוב." אבחן דני בדייקנות, "ואם עמי ימות תהיה עצוב? תבכה?"
"עמי לא ימות לפני." פסק אבי בקול חמור, "יש לנו הסכם."
הוא הניח כף יד צרה וחזקה על הצד הפנימי הרגיש של ירכי, "אתה זוכר את ההסכם שלנו עמי?" לחץ בכוח על המקום הפגיע ההוא, סוחט ממני אנקה חנוקה.
"כן, אני זוכר." עניתי בשלווה, מקפיד לא להרשות לכאב להסתנן לקולי. לרווחתי הלחץ פחת מעט, אבל לא נפסק.
"אל תשכח עמיקם, שעל הקבר שלי אתה שם רק קומפליט נגרו." הזכיר לי אבי את מה שפעם היה בדיחה של שני צעירים עליזים שחשבו שהם יחיו לנצח.
"רק מה?" התפלא דני.
"קומפליט נגרו, דני, זה שם של שיש מאוד יקר שהצבע שלו שחור לגמרי. משתמשים בו רק למצבות." הבהיר הילד ששמע את הסיפור הזה כבר המון פעמים.
"אבי ועמי ראו את השיש הזה כשהלכו לקנות שיש חדש למטבח. הוא מצא חן בעיניהם מאוד, אבל המוכר הסביר להם שהשיש הזה משמש רק למצבות, ואז הם החליטו שמי שמת קודם מקבל מצבה משיש קומפליט נגרו." הסבירה הילדה שגם היא כבר שמעה את הסיפור הזה כמה מאות פעמים.
"קומפליט נגרו זה באיטלקית שחור מוחלט." הסברתי.
"כן, הבנתי." אמר דני, "אבל למה אבי רוצה למות הראשון?"
"כי הוא לא רוצה לדאוג לכל הסידורים עם החבר'ה קדישא." אמרו הילד והילדה ביחד וצחקו.
דני השתתק סוף סוף והרהר כמה דקות במידע החדש שסופק לו, ואז אמר, "לא נכון. הוא פשוט לא יכול לחיות בלי עמי, בגלל זה הוא רוצה למות קודם."
"נכון דני, אתה צודק לגמרי." אמר אבי חרש ושתיקה כבדה השתררה במכונית.
מזל שבדיוק אז הגענו וכולם יצאו, אחרת עוד הייתי מגלה להם שאני מתכנן להיטמן לצידו יום אחרי שאניח על קברו את המצבה מקומפליט נגרו.
בלוויה נכחו מספר רב עד להפתיע של אנשים. מעטים מהם הכירו את המנוחה שהייתה סגורה במוסד במשך שנים רבות, אבל הם באו בכל זאת מתוך כבוד לקרוביה. קרובי המשפחה של אבי בלטו בתוך הקהל המגוון בקומתם הנמוכה, צבעיהם הכהים ומראם האקזוטי. חלק מהנשים המבוגרות יותר אפילו לבשו שמלות סארי ארוכות.
מהרגע שיצאנו מהמכונית והתחלנו את הצעדה הארוכה והאיטית לעבר הקבר הטרי אבי התנתק ממני ופסע בראש התהלוכה, מוקף באחיותיה המתייפחות של אשתו שניצלו את ההזדמנות העצובה ושפכו דמעות כמים גם על החיים האומללים של אחותן הבכורה וגם על עצמן.
הילדים הלכו מאחוריו, שקטים ועצובים למראה, אבל יבשי עיניים ורגועים. אני השתרכתי מאחור, אוחז בידו של דני, אבל כשהגענו אל מקום הקבורה הסתערה עליו אימו שהגיעה באיחור וניתקה אותו ממני.
אחרי הקדיש שהילד אמר בקול צלול וברור, שומר על שלוות נפש גם בתוך המון הנשים המתייפח שגעש סביבו, כולם הניחו אבנים על הקבר הטרי והחלו בצעדה מייגעת בשביל בוצי ומתפתל בין מצבות כדי לא לחזור באותו דרך שבה הגענו.
פתאום איבדתי קשר עין אתם ומצאתי את עצמי לבד, פוסע לאט מאחורי שני גברים לא מוכרים שדנו בכובד ראש במגרעות ובחסרונות הקבורה הזוגית בקומות כנגד קבורה בכוכים.
תוך מספר דקות קלטתי שלא בטובתי מידע רב ומיותר על קבורה - למדתי שקבורה בכוכים אמנם חוסכת מקום רב, אבל עדיין לא למדו איך להיפטר מהצחנה של הגופות הנרקבות שאפשר להריחה היטב בבית הקברות בחיפה.
הם פסקו שקבורה זוגית בסגנון הישן כבר לא קיימת יותר בגלל מחסור בקרקע, ושהכי טוב זה קבורה זוגית בקומות כמו שעשו בקבר הנוכחי, ורק אז הבנתי שאשתו של אבי נקברה בחלקה זוגית ושעל גופתה הונחו פלטות בטון (עם מגרעות בצד כדי שגופתה תשמור על מגע עם הקרקע), כדי שעל הגופה שלה יקברו, אחרי מאה עשרים שנה, את בעלה, כלומר את אבי שלי.
ברגע שהגענו למגרש החנייה תפסתי את דימה - הגיס של אבי – קרוב המשפחה היחיד שלו שאני מכיר היטב ומחשיב לידידי. הוא התבלט בקומתו הגבוהה ובשערו הבהיר בין כל ההודים הנמוכים והכהים שסבבו אותו ונראה נבוך להפליא כשהתנפלתי עליו ושאלתי בתוקפנות מדוע היא נקברה בקבר זוגי.
"זה האחיות שלה רצו ככה, זה היה חשוב להן. מה זה משנה עמי? אל תעשה עניין מדבר כזה." ענה דימה בביטול, מנסה להתחמק ממבטי.
אבי הפסיק את הויכוח כשניגש אלי עם דני. מלי - אימו של דני - פסעה מאחוריהם, והפעם בלי אף גבר שיזדנב בעקבותיה.
"עמי." משך אותי אבי לעבר המכונית שלנו והניח יד מצווה על כתפי, דורש ממני תשומת לב מרוכזת, "תקשיב מה הולך להתבצע עכשיו."
הבטתי בפניו שנראו עייפות וסחופות, בקרע שקרע הרב בחולצתו, חולצת פלנל משובצת שקנינו מזמן באיזה חנות קטנה בלונדון, וניסיתי להתרכז בדבריו, ולהתעלם מהתחושה הרעה שהסתחררה בקיבתי.
"אני הולך לשבת שבעה בבית של אחותה, ודני יבוא איתי." אמר בקול חותך שרמז לי שהוא מצפה ממני להקשיב ולבצע את כל הוראותיו בלי ויכוחים. עלי הוטל לארוז בשביל דני ובשבילו בגדים ולהישאר לבד בבית עד תום השבעה, לטפל בכל ענייני הבית השוטפים, ופשוט להמתין בשקט עד שהם יחזרו.
"אבל מה עם הלימודים שלו?"
"אז הוא יפסיד כמה ימי לימודים, לא יקרה לו כלום." פסק אבי בקול קצר רוח, "תשלח את הדברים שלנו עם דימה ותפסיק להתווכח כל הזמן."
"אני לא מתווכח, אבל אני רוצה לדעת בקשר לקבר שלה, למה זו חלקה זוגית, אבי?"
"כי ככה הם רצו ואני לא יכול להתווכח אתם עמיקם, אל תקשה עלי גם אתה, עכשיו סע מכאן. אני אחזור הביתה בשבוע הבא."
"אבל מי ישגיח על דני? הוא בקושי מכיר שם מישהו, מה הוא יעשה שם לבד?"
"אימא שלו תהיה אתו, והוא יהיה בסדר. תפסיק לדאוג, תנוח קצת מאתנו."
"אני לא עייף מכם ואני לא רוצה לנוח." מחיתי.
                           
זה לא עזר, הוא פתח את הדלת, מצפה שאכנס לרכב ואסע, יודע שאציית לו גם הפעם.
רגע לפני שנסעתי כמעט שנישקתי אותו לפרידה, אבל גם זה נמנע ממני. המבט הנוקשה בעיניו עצר אותי ביעילות רבה יותר ממחסום פיזי.
נסעתי משם עצוב, יודע שהוא צדק, לא היה לי מקום שם. לוויות, כמו חתונות, בריתות ושאר פולחנים דתיים של זוגיות הם לא בשביל המשפחה שלנו. היה עלי ללכת משם ומהר, וזה מה שעשיתי.
רק אחר כך כשהתעוררתי קפוא ומבוהל בגלל סיוט לילי נזכרתי פתאום בשיחה שהוא ניהל עם איזו דודה שהציקה לו בגלל הצורה בה ניהל את חייו.
היא שאלה אותו מה יהיה אתו וכמה זמן הוא יחיה בלי אישה, והוא אמר בקוצר רוח שהוא כבר נשוי ושלא ידברו אתו על חתונה כל זמן שאשתו חיה ונושמת.
זה היה מזמן, כשעוד היינו צעירים ומחלות ומוות מזקנה נדמו לנו כמו דבר שאף פעם לא יקרה לנו, והנה, אשתו כבר לא נושמת והוא שם אתם, ואני פה, לבד.


23. אשתו

הבוקר הוא תכנן לנסוע אליה לביקור. מאז שהיא חלתה הוא נוסע לעיתים הרבה יותר קרובות.
יש לה סרטן ובתקופה שעוד טיפלו בה הוא אפילו ישן ליד מיטתה בבית החולים, ותבע מהילדים שלה לבוא לבקר אותה למרות שהיא כמובן לא הכירה אותם. גם כשהיא הייתה בריאה יחסית היא בקושי זכרה אותם, ואחרי הטיפול המתיש היא לא זכרה איש, רק את בובי.
אבי סיפר לי בין לגימה אחת לשנייה של וודקה איך היא המשיכה לקרוא בשמו גם כשהכרתה הייתה מעורפלת לגמרי.
"אותי היא זיהתה רק בקושי. זכרה רק שאני הבן דוד שלה, שכחה לגמרי שהיינו נשואים שלוש שנים ושעמדתי לידה בלידות שלה." הוא מפטיר בקול יבש ולוגם עוד קצת. הוא למד לשתות וודקה מהגיס הרוסי שלו, אבל גם וויסקי וקוניאק, ואפילו סתם בירה הוא ישתה ברצון בזמנים כאלו.
אני לא אוהב כשהוא שותה, זה לא בריא בשבילו, אבל זה מקל עליו וברגעים כאלו אני מעדיף לשתוק ולא להעיר לו.
בסוף הרופאים התייאשו, הטיפולים הכימותרפיים לא עזרו ונשאר רק לנתח כדי להאריך אולי את חייה בכמה חודשים. הוא והילדים עשו כנס משפחתי והחליטו פה אחד שדי, מספיק עם זה, כמה שעוד נשאר לה לחיות שתחייה בלי סבל וכאבים בחדר הקטן שלה במוסד שהיא חיה בו בשקט כבר שנים רבות כל כך.
"לדעתי אפילו בובי לא היה מתנגד לזה." אמר אבי כשסיפר לי על ההחלטה להניח לה למות בשלווה.
"כן." אני מסכים ושם יד על כתפו, מנסה לנחם בלי להשתפך יותר מידי - הוא שונא השתפכויות – "אני בטוח שבובי היה מסכים שככה הכי טוב."
בובי מת לפני חמש שנים, אבל היא לא יודעת על כך ואיש לא מעז לספר לה. הוא הסדיר בצוואתו תשלום מיוחד עבור הפרחים הטריים שממשיכים להגיע לחדרה כל שבוע כמו בזמן שהוא היה חי.
בסוף אבי לא נסע. ברגע האחרון, בדיוק לפני שהוא עמד לנעול את נעליו ולצאת, צלצלו מהמוסד ואמרו שהיא במצב לא טוב הבוקר. היא נסערת מאוד וחסרת מנוחה, ועדיף להניח לה בשקט. הם עומדים לתת לה זריקת הרגעה והיא תישן וחבל שהוא ייסע את כל הדרך הזו לשווא.
"אני מבין." שמעתי אותו אומר בקול מאופק, "כן... בסדר... בטח... אתם צודקים... טוב שתפסתם אותי לפני שיצאתי... אולי בשבוע הבא." וסגר.
ירדתי למטה והובלתי אותו חזרה לחדר השינה. לרווחתי הוא הלך איתי בצייתנות ולא ניסה ללכת למטבח לקחת את הבקבוק המלא למחצה של וודקה אמריקאית משובחת שהוא שומר במקפיא.
אולי הוא יעשה את זה מאוחר יותר, ואולי בכלל לא, אבל כעת הוא מניח לי לפשוט מעליו את חולצתו ומכנסיו. יושב בשקט על המיטה ומביט איך אני כורע על ברכי לפניו ומקלף מעליו את הגרביים.
"חבל." הוא אומר בצער, "היום שבת כל כך יפה, הייתי יכול לשבת אתה קצת בגינה, לדבר, אולי להסתובב קצת בחוץ, לתפוס קצת שמש."
"באמת חבל." אני מסכים והודף אותו בעדינות חזרה למיטה.
הוא נשכב על גבו, מביט לתקרה, ידיו שלובות מאחורי עורפו. "אין לה עוד הרבה זמן, עמי." הוא אומר ברכות, "כל פעם היא נראית רזה יותר ומבולבלת יותר. היא כבר לא מדברת עברית בכלל, רק אורדו וקצת אנגלית, גם את הילדים שלה היא שכחה. היא חייה רק בתקופה הטובה עם בובי, כל מה שקרה אחר כך היא פשוט מחקה ודי."
"מזל שאין לה כאבים." אני אומר. כמו תמיד, ומניח בזהירות את ראשי על חזהו. הוא מושך אותי אליו, מלטף בעדינות את שערותיי, "כן, באמת מזל" הוא מסכים איתי, ואז מסתובב על צידו, טומן את פניו בשקע צווארי ובוכה חרש על כל מה שקרה, ולא קרה ללילי ולבובי, ההורים של הילדים שלנו.
כשהם נפגשו לילי הייתה צעירה שחומה ותמימה שגדלה בבית דתי ועני, ובובי היה בן דוד רחוק, גבר חזק עשיר שבא מאירופה הרחוקה, סחף אותה בסערה לאהבה גדולה מהחיים, ואז התברר שהוא נשוי ואשתו ממתינה לו שישוב, ושכל הכסף והמתנות והפינוקים שהוא העתיר עליה, הכל בא ממנה, מהאישה ההיא שאפילו לא הייתה יהודיה.
בובי חזר לבסוף לאשתו, משאיר את לילי המומה ובהריון. עד כאן זה סיפור רגיל ונדוש, סיפור שכבר סופר באלפי גרסאות ונלעס עד דק, וגם הפתרון שנמצא במשפחה היה פתרון רגיל ומעשי. לחתן את הנערה ההרה עם הכבשה השחורה של המשפחה, ובמקרה המיוחד הזה הכבשה השחורה הייתה אבי שלי.
לצערי לא הייתי אז בארץ. אחרי שאביו נפטר בנסיבות לא ברורות שהיו ספק תאונה ספק התאבדות הוא עזב את הצבא וניתק איתי קשר. לבי נשבר, אבל גם גאוותי נפגעה ולכן לא חיפשתי אותו, חשבתי שאוכל להתגבר עליו כמו שמתגברים תמיד על אהבה ראשונה.
אחרי הצבא נסעתי לחו"ל, טיילתי, ונסעתי, וחוויתי, וזיינתי, וכשחזרתי הרגשתי כמו איש העולם הגדול, גבר בוגר ומנוסה, ואז נפגשנו ובבת אחת חזרתי להיות מה שתמיד הייתי - עמיקם של אלברט.
כשנפגשנו שוב הוא היה לבד, ובהתחלה בכלל לא ידעתי על הנישואים שלו. לא היה לי קשר עם משפחתו ובשנים הראשונות אף אחד לא סיפר לי עליה. היא הייתה סוד משפחתי מלוכלך שהם העדיפו לשמור בארון.
אחרי שניסתה לפגוע בתינוקת שנולדה חצי שנה אחרי שבובי עזב, היא אושפזה במחלקה פסיכיאטרית נידחת ואיש לא הזכיר אותה. רק שנים אחר כך כשבובי חזר שוב לארץ והקים שערורייה בגלל האשפוז שלה במקום הנידח ההוא סיפרו לי על הסקנדל הנורא שהתרחש כשלילי ובובי נפגשו שוב.
לילי כבר הייתה נשואה לאלברט ואם לילד, אבל כשבובי חזר לארץ היא שכחה הכל והלכה אחריו כעיוורת, וגם הוא מצידו שכח את אשתו העשירה שהמתינה לו באירופה הקרה, ושוב הכניס את לילי להריון.
אבי ראה הכל כמובן, ושתק. המשפחה שלו התפלצה. כולם ציפו שהוא יגיב בחומרה, יכה אותה ואותו, ידרוש גט, יזרוק אותה מהבית - שיעשה משהו!
אבל הוא שתק והניח לה לעשות כרצונה, וכשבובי עזב והותיר אותה שבורת לב בחודש השלישי הוא קיבל אותה חזרה ועמד לצידה בזמן הלידה, ובטח היה נשאר אתה עד היום, אבל היא לקתה במה שהרופאים כינו - דיכאון חמור של אחרי לידה.
כמובן שכל מי שבאמת הכיר את הסיפור ידע שהם טעו, ליבה נשבר בגלל בובי, אבל איש לא הסביר להם את טעותם, בטח שלא אבי. הוא אשפז אותה במחלקה פסיכיאטרית, נתן את התינוקות לאימה שלה ואחר כך ניסה להמשיך בחייו.
כמה חודשים אחר כך שבתי לארץ וצלצלתי אליו. לשמע קולו הרגשתי שאני נאחז סחרחורת של שמחה וחרדה, וכשהוא הציע שניפגש הסכמתי מיד. משום מה החלטנו ללכת לקולנוע - זה מה שהיה מקובל לעשות בדייטים בשנות השמונים של המאה שעברה.
הסרט שראינו היה "כל החיים עוד לפניו" עם סימון סניורה הנהדרת. ראינו אותו בחיפה, בקולנוע רון הישן שפעם היה כל כך אלגנטי, וכיום הוא עומד שומם ועלוב במרכז הדר, מצבה לזמנים שהיו.
הסרט משובח וראוי לצפייה גם היום, אבל בפעם ההיא שצפיתי בו לא הבנתי שום דבר ממה שקרה על המסך. ברגע שנפגשנו ברחוב הרצל לפני אולם הקולנוע הלכתי לאיבוד. כל העולם סביבי הסתחרר ומזל שהוא אחז בזרועי וכיוון אותי למושב שלנו בתא הקטן שבגלריה, אחרת לא הייתי מגיע אליו לעולם.
עד סוף ימי אזכור איך ישבנו והמתנו לחשכה שתרד על האולם, מביטים מוקסמים במסך הקפלים הארגמני שהתרומם באלגנטיות בעוד האורות דועכים לאט לאט בנברשות הגדולות. ברגע שהשתררה חשכה הוא אחז את כף ידי בידו והשתעשע באצבעותיי, מסבך את אצבעותיו בשלי, ממשש את ציפורני, ואפילו מעביר את לשונו על אגודלי.
ברגע שחשתי את מגעו ידעתי שאני שייך לו בגוף ובנפש ושלכך נועדתי מששת ימי בראשית. ישבתי לצידו, חש כאילו נמזגו בועות שמפניה מדגדגות לעורקי ושתקתי, מתאפק בכל כוחי כדי לא לרחף באוויר מרוב אושר.
בהפסקה ניסינו לנהל מעין שיחה שלא עלתה יפה. סיפרתי לו בקצרה על הטיול הממושך שלי בחו"ל וסירבתי בתוקף לקום ממקומי או להניח לו לקנות לי שתייה. לא רציתי לקום כי עמד לי בטירוף, ולא רציתי שהוא ילך ממני, רציתי רק שיהיה שוב חושך והוא יאחז בידי.
במחצית השנייה הוא כבר הניח את כף ידי הצייתנית על ירכו וליטף אותה, מקרב את אצבעותיי קרוב למפשעתו, מניח לי לחוש בזקפתו ומיד מרחיק אותה בזהירות.
אחר כך הוא סיפר לי שחשש שמגע ידי יגרום לו לגמור במכנסיו. "מספיק שלך היה כתם חשוד על המכנסים, אם גם אני הייתי מרטיב את המכנסיים זה כבר היה ממש מוגזם." אמר וצחק צחוק פרוע, הפעם הראשונה שצחק מקרב לב מאז הרבה זמן, ככה אמר לי אחר כך, כשכבר היינו בדירה הקטנה והמוזנחת שלו ברחוב הילל.
אלו היו שנות השמונים המוקדמות - לא השתמשנו בקונדומים, לא ידענו שום דבר על איידס, לא היו אז מחשבים אישיים בכל בית, לא אינטרנט ולא טלפונים סלולאריים - היינו רק אני והוא והמזרון הבלוי שהיה מוטל בפינת חדר השינה הקר.
בבוקר הוא שאל, קצת בביישנות, אם בא לי להיפגש אתו שוב מתישהו.
עד היום הוא מצטחק כשהוא נזכר איך הסתכלתי עליו כאילו יצא מדעתו ואמרתי לו בפסקנות שייקח לי בערך חצי שעה לאסוף את הבגדים שלי מביתה של בטי אצלה התאכסנתי ולחזור אליו.
"אפילו לא חיכית שאני אגיד שאני רוצה שתגור איתי. ישר קבעת עובדות בשטח ושאלת מה להכין לארוחת צהרים."
"כן, זו באמת הייתה שטות. מאז נתקעתי בתפקיד הטבח." נאנחתי.
"ולבוא לגור אצלי חמש דקות אחרי שנפגשנו שוב לא היה שטות?" התגרה בי אבי.
"לא, השטות שלי הייתה שבכלל עזבתי אותך, ואתה היית טיפש שלא סיפרת לי מיד שאתה נשוי."
"כל כך פחדתי שתתרגז עלי. אחרי שכבר סיפרו לך הייתי בטוח שתברח ממני."
"כן, מזלך שאני בחור סלחן." אני אומר, ולא מגלה לו שבאותו ערב הבנתי שאני לא יכול לעזוב אותו - הייתי נשאר אתו גם אם הנישואים שלו היו אמיתיים והייתי צריך לבלות את עשרים וחמש השנים הבאות לבד בשבתות ובחגים.
"למה אימא שלנו משוגעת?" שאלה אותי הילדה כשעוד הייתה צעירה מכדי לדעת שיש דברים שלא מדברים עליהם.
"היא השתגעה מרוב אהבה." עניתי לה, "אחרי שהיא הייתה צריכה להיפרד מאבא שלכם שהיא כל כך אהבה היא יצאה מדעתה."
"שטויות." אמר אחיה הבוגר שמאז ומתמיד היה טיפוס מעשי יותר, "לא משתגעים מרוב אהבה, נכון אבי?"
"לא משתגעים מרוב אהבה, אבל יש אנשים שמשתגעים כשהם צריכים להיפרד ממשהו שהם אוהבים." אמר אבי חרש, "ועכשיו לכו לישון."
"לא הייתי צריך להגיד להם את זה" התחרטתי אחר כך על התקף הכנות שלי.
"אבל זו האמת." אמר אבי בפשטות, "למה אתה חושב שהלכתי והתחתנתי עם אישה, ועוד עם אחת שהייתה מאוהבת בגבר אחר? הייתי משוגע עוד יותר ממנה, חשבתי שנוכל לרפא זה את זו מהשיגעון הזה של האהבה."
"אולי הייתם מצליחים אם אני לא הייתי מגיע פתאום?"
"לא, זה לא אתה שהפרעת. לא הצלחנו כי אני הומו שלא מסוגל לאהוב נשים כמו שצריך." אמר אבי בקדרות, "אם לא הייתי כזה אולי היה לי סיכוי לגרום לה לשכוח אותו, אבל אני כזה וזהו."
"אתה חושב שגם בובי אהב אותה כמו שהיא אהבה אותו?" חקרתי.
"אהב? הוא עדיין אוהב אותה! מי אתה חושב משלם על המוסד הפרטי שהיא חיה בו עכשיו?"
"ואם היא תבריא? מה יהיה אתנו אז?"
"לא חושב שיש הרבה סיכויים לזה, אבל אם יום אחד היא תקום ותחליט שהיא בריאה," הצטחק אבי, "היא ישר תרצה לחזור אליו. הבעיה היא שאשתו מחזיקה חזק את הארנק, הוא שייך לה וכל מה שהוא יכול לעשות למען לילי זה לשלם על המוסד שלה ולדאוג שיהיה לה נוח."
"אני לא מבין איך הוא היה יכול לוותר על אהבה בגלל כסף?" התפלאתי.
"אני יודע שאתה לא מבין," צחק אבי חרש, "בגלל זה אני אוהב אותך."


29. עד החתונה זה יעבור

לא הכל אני מספר לו. יש תחומים שהם שלי בלבד ואין לו בהם דריסת רגל. העבודה שלי למשל. אני עובד במפעל קטן באזור התעשייה בקריות. מקום משפחתי ...