יום שישי, 26 בפברואר 2021

6. למה אני?

 כיף גדול

"דודו הצילו, אני יוצא מדעתי." התלונן יוני שהתקשר אלי באחר צהריים גשום אחד, כמה ימים אחרי ט"ו בשבט. לא ראיתי אותו כבר יומיים והתגעגעתי מאוד, אבל התאפקתי כי לא רציתי להפריע לו ללמוד.

"מה קרה?" נבהלתי, "על מה אתה מדבר?"

"אני לא מצליח ללמוד, יש פה רעש נוראי, השכנים ממול עושים מסיבת קריוקי והשכנים מהצד השני רבים כל הזמן, אני לא מצליח להתרכז." התלונן יוני.

"אצלנו שקט מאוד, ותקבל חדר לעצמך, תוכל ללמוד כל הזמן, אם תבקש יפה אני אפילו אתאפק לא להפריע לך בלילה." הבטחתי למרות שידעתי היטב שלא אצליח לקיים. מדהים איך שנים כה רבות הצלחתי להדחיק את עניין המין ולחיות בלעדיו. אחרי הלילה הראשון עם יוני כאילו נפתחה דלת שעד לאותו רגע לא ידעתי על קיומה ואני עברתי לעולם אחר שכולו פיתויים. האביב התחיל לבשם את האוויר, פרחים פרחו, דבורים זמזמו, פרפרים התעופפו, הלילות החלו להתקצר והימים להתארך, ולאן שלא הסתכלתי ראיתי גברים, וכולם נראו לי סקסיים ומעוררי תיאבון. כמו נער מתבגר הייתי חרמן כל הזמן ומוטרד מהזקפה שלי שנטתה להתפרע ברגעים הכי פחות מתאימים.

יוני הגיע עם מזוודה שהכילה הרבה ספרים ומעט בגדים, התיישב ליד שולחן הכתיבה הקטן ששימש בזמנו את דודה אלה כשהייתה סטודנטית והתחיל לחרוש על לימודיו.

שאלתי את הדודה אם יפריע לה שהוא יישאר לישון אצלה כמה ימים כדי שיוכל ללמוד בשקט, והיא אמרה שאין בעיה, ושאלה אם לדעתי נוכל להפוך את המחסן שיש לה בקומת העמודים ליחידת דיור.

הלכנו יחד למחסן שהכניסה אליו הייתה דרך מדרגות תלולות וצרות שנצמדו לצד הבית. אף פעם לא הייתי שם והופתעתי לגלות שהמחסן מרווח מאוד ויש בו שירותים, מקלחת ומטבחון נחמד אבל בלי ארונות מטבח.

"לפני איזה עשרים וחמש שנים, כשהייתי צעירה וחזקה יותר, רציתי לעבור לגור בנפרד מההורים," סיפרה דודה אלה, "והשקעתי קצת כסף כדי להפוך את המחסן הישן ליחידת דיור. לא הספקתי לגור שם כי אבא חלה פתאום, ואחרי שהוא נפטר גם אימא התחילה לעשות בעיות." היא נאנחה, "אולי הייתי צריכה להשכיר את המקום, אבל לא היה לי ראש להתעסק עם זה, באמת חבל." העבירה יד על השיש הקטן שהותקן מתחת לחלון, "תכננתי לסדר מטבחון נחמד ויש אפילו מקום למדיח כלים, באמת חבל. אם תרצה," הפנתה אלי פנים מודאגות, "תוכל לעבור לגור פה עם החבר שלך, אם הוא ירצה כמובן, ואם לא אז בטח יהיה אחר, בחור צעיר ויפה כמוך." חייכה אלי בעצב.

"אני מסכים בתנאי שאני אשלם לך שכירות."

"בסדר," אמרה דודה אלה, "אני רוצה אלף ₪ לחודש."

פרצתי בצחוק, "זה ממש כלום, בכסף הזה אפשר לשכור אולי רבע חדר, ופה יש דירה שלמה."

"בסדר, אז חוץ מהכסף אתה תדאג גם לשפץ ולסדר מטבח ו... אה... לסדר את הגינה ו... אה... תעשה קניות כשאני אבקש ממך."

"בסדר דודה אלה," חייכתי אליה, והוספתי נשיקה על הלחי, "יש לך דייר."


מיד אחרי שסיכמתי עם דודה אלה שאני אהיה דייר שלה הלכתי לחמי ששמח מאוד לבדוק את הדירה החדשה שלי. הוא מיד הכין רשימה של כל מה שצריך להכין ולסדר והתפלא מאוד שדודה אלה שמרה בסוד את הדירה הנחמדה הזו. התברר שאפשר להגיע אליה עם רכב דרך שביל שיורד מהרחוב הסמוך. "אתה יכול להזמין מישהו שיזפת לך את השביל, או לפחות ישים מחלוטה כדי שלא תהרוס את הצמיגים." העיר חמי, והתפלא מאוד שלא ידעתי מה זה מחלוטה. "מחלוטה זה בערבית תערובת, והכוונה לתערובת של חול ואבנים קטנות שכובשים עם מכבש לישר את השביל. בעיקרון הדירה מוכנה, צריך לצבוע ולרהט, ממליץ לך לחפש ריהוט בפשפשוק בפייסבוק, יש שם המון מציאות ממש שוות, אולי אפילו תמצא מטבח." הוא מדד את השיש והעיר שצריך המון מזל למצוא ארונות מטבח שיתאימו בדיוק, אבל לפעמים קורים ניסים.

"אולי אני פשוט אזמין מטבח מנגר?"

"אתה יכול כמובן, אבל זה יצא ממש יקר, יש לך תקציב לזה?"

"לא יודע," הודיתי, "הייתי מעדיף לסדר את השביל אבל..."

"לא צריך ניסים כי המטבח כבר מוכן." הפתיעה אותי דודה אלה שנכנסה בשקט לדירה, חצתה את הסלון ופתחה את הדלת לחדר השינה, וחשפה ארונות מטבח עם דלתות עץ בהיר וידיות לבנות. "העבודה האחרונה של מר כץ לפני שהוא נפטר." אמרה וליטפה את אחת הדלתות. "עץ מייפל גושני בגימור מט." הכריזה, "הנה, פה הארונות שצריך לשים מתחת לשיש, ואלו הארונות שצריך לתלות מעליו." הורידה סדין מעל עוד שורת ארונות עם דלתות שהיו בהם חלונות בלי זכוכיות, "תכננתי לשים זכוכיות עם ציורים בהתזת חול, אבל לא הספקתי." אמרה בעצב.

"לא מכיר את הכץ הזה, אבל הוא עשה עבודה ממש מעולה." העיר חמי בהתפעלות והבטיח למצוא לי מישהו שיתקין זכוכיות בדלתות ויתלה את הארונות.

"ומעקה, אל תשכח מעקה מתכת למדרגות התלולות האלה." הזכירה לו דודה אלה, "ואני רוצה זיפות לשביל כדי שאפשר יהיה לרדת למטה בלי להרוס את הצמיגים, וחוץ מזה אני רוצה גם מרקיזה מעל הדלת, או אולי גגון נחמד, שקוף כזה שיכסה חצי חצר ואפשר יהיה לשבת בחוץ כשיהיה חם יותר, וגם ריהוט גן כולל נדנדה ועמדת מנגל כמו שיש אצלכם, אפשר חמי?"

"אה... כן, אפשר, בטח, אבל..." גמגם חמי, נבוך מעט, והביט בדודה אלה כאילו יצאה מדעתה.

"כמה זה יעלה לדעתך? תן לי הצעת מחיר ואל תשכח להכניס גם את השכר שלך בתור המפקח על העבודות כי אני לא מבינה בזה כלום, וגם דודו לא, והוא גם עובד אז... אה... נזכרתי, אני רוצה לסדר מסתור כביסה שיהיה תלוי מחוץ למקלחת, ככה שאפשר לתלות כביסה ישר מהמכונה, לא לרוץ עם גיגית מלאה כביסה רטובה לתלות בחוץ."

"אפשר גם לשים מייבש."

"נכון, אבל זה המון חשמל, ועם כל השמש שיש בארץ זה לגמרי מיותר, וזה מזכיר לי, צריך לבדוק שהדוד שמש של הדירה תקין והמראות לא שבורות."

"ומי לדעתך ישלם על כל זה דודה אלה? אני מוכן להשקיע כסף, אבל לא בטוח שיש לי מספיק לכל מה שאת רוצה."

"אין שום סיבה שתשקיע כסף בדירה הזו, אתה רק שוכר אותה, אני בעלת הנכס ואני אשלם על הכל." הצהירה דודה אלה, ונראתה פתאום צעירה יותר בעשר שנים.

"את בטוחה שיש לך די כסף?" שאל חמי בזהירות, "מדובר באיזה חמש עשרה אלף ₪."

"כל כך מעט? חשבתי שיותר." חייכה דודה אלה, "כמה מזה הוא השכר שלך?"

"אה... בערך שלושת אלפים ₪."

"זה מעט מידי, אתה הולך להשקיע פה איזה שבועיים עבודה." פסקה דודה אלה, "אני אשלם לך חמש אלף ובלי ויכוחים, קדימה, בואו נתחיל לעבוד."

העבודה לקחה רק עשרה ימים, בעיקר בזכות חמי שהציק לבעלי המקצוע ולא הרשה לאף אחד לאחר או להתבטל, וכמובן שאת רוב העבודה עשה במו ידיו.

"יצא ממש נפלא." התפעלה דודה אלה, "כל הכבוד חמי." נתנה לו מעטפה מלאה שטרות כסף, "הוספתי לך בונוס קטן כי סיימת הכל מוקדם יותר, ואיזה מזל שהיית כזה חרוץ כי הסגר נגמר ומהשבוע הבא אתה צריך לחזור לעבודה."

"יצא ממש יפה." שיבחו כולם את חמי, וכשיוני הציע שנעשה מסיבת חנוכת בית קטנה ביום שישי בערב כולם הסכימו מיד.

 המסיבה הייתה מאוד מוצלחת, ישבנו בחוץ ברחבה המרוצפת, הילדים התנדנדו על הנדנדה, הכלבים רצו הלך ושוב וזללו בכל פה, דודה אלה ובוריס קיבלו את כורסאות הגן המרופדות, והשאר ישבו על סתם כסאות. הוצאנו החוצה את שולחן האוכל הנאה שרכשתי בזיל הזול דרך פשפשוק ממישהו שעבר דירה ומכר את כל תכולת דירתו, והעמסנו עליו שפע אוכל ושתייה.

קניתי גם שולחן סלון, ספת איקאה עם שזלונג ומיטה זוגית עם מזרון חדש כמעט לגמרי. דודה אלה נידבה מיטת שלושה רבעים וספה לחדר השינה השני, והוסיפה גם ארבע כסאות תואמים לשולחן האוכל. יוני הביא מכונת כביסה ומדיח כלים, והוסיף גם שרך ענקי נתון בעציץ חרס אלגנטי. הכל היה שייך לאקסית שלו שעברה לגור עם החבר שלה שהייתה לו דירה מסודרת משלו. "היא פשוט נתנה לי הכל ואמרה שאם אני לא אקח היא תמסור הכל במתנה לאיזה ארגון צדקה." הסביר יוני. והוסיף שרינה נסעה לטיול לברלין עם החבר החדש והמוצלח שלה, ובינתיים הוא אמור לטפל ביובל והוא מקווה שאני לא מתנגד לארח אותו לכמה ימים.

"בכיף, ואם זה יהיה תלוי בדודה אלה הוא יעבור לגור פה לתמיד." חייכתי, מרוצה מאוד מהקלות והמהירות בה הכל הסתדר.

הדירה הייתה מקסימה, ויוני היה מתוק ושופע חיבה, וקיבל ציונים מעולים במבחנים שהסתיימו סוף סוף. הסגר הסתיים, החיסונים עבדו, החיסון השני שקצת חששתי ממנו עבר ממש בקלות ובלי שום תופעות לוואי מיוחדות, והעתיד נראה מזהיר.

לא ממש דיברנו על זה, אבל היה ברור שאנחנו עומדים לגור יחד. הוא עזר לי להחליט איזה ריהוט לקנות ואיך לסדר הכל, והתנהג כאילו שאנחנו זוג, אם כי שום דבר לא נאמר במפורש. אחרי שכולם הלכו השכבנו את יובל לישון בחדר השינה הקטן, ולבקשתו הכנסנו לחדרו את המיטה של תות כדי שישן איתו בחדר.

"אני לא אתפלא אם נמצא אותם בבוקר ישנים כפיות." הצטחק יוני, חיבק אותי ושאל כמה אני משלם על הדירה, ואם אני רוצה שהוא ישלם את החלק שלו לי, או ישירות לדודה אלה. "דודה אלה ביקשה שאני אשלם לה אלף ₪ בחודש." אמרתי, נבוך קצת, כי זה באמת נשמע ממש מעט, בעיקר לדירה מסודרת כל כך יפה. 

"אתה צוחק?" נדהם יוני, "אפילו הדירה המעפנה של הטכניון עלתה לי יותר." הוא הביט סביבו בשביעות רצון, היא יכולה להשכיר דירה כזו באיזה שלושת אלפיים ₪ בלי בעיות."

"אני אדבר איתה מחר." הבטחתי ונשכבתי על המיטה משלב את ידי מאחורי ראשי ומביט בהנאה ביוני מתפשט. הוא הבחין במבטי וחייך בשביעות רצון, העיף מעליו את התחתונים, כיבה את האור וזינק למיטה. אני אוהב אותו, קלטתי פתאום באיחור, מפגר כמו תמיד אחרי האירועים, אני פשוט אוהב אותו ואין לי מושג מה הוא מרגיש כלפי. אני חייב לברר את זה החלטתי ונרדמתי, ראשי על כתפו ורגלי מסובכות בנעימות ברגליו החמימות.

"יוני," התחלתי כבר למחרת בבוקר, מיד אחרי שהנחתי את כוס הקפה שלו על השולחן, "תקשיב רגע יוני," ואז הטלפון צלצל וזו הייתה רינה, לחוצה ומודאגת. מסתבר שפתאום החליטו שכל מי שמגיע מחו"ל צריך להיות במלונית במשך שבועיים ומה יהיה?

"מה כבר יכול להיות?" נשאר יוני רגוע, "את ומה שמו, (הוא סירב לזכור את שמו של בן הזוג שלה) תבלו לכם בנחת במלונית על חשבון המדינה, ואני ודודו נטפל ביובלי.

רינה המשיכה להיות לחוצה ולדאוג מה יהיה עם הגן של הילד, ומה עם פורים והתחפושת שלו, ומה יקרה אם הוא יתגעגע אליה ויבכה? "תוכלו לדבר בזום כל יום, ודודה של דודו מטפלת בו ממש יפה, אני כבר מתקשר לאימא שלך לתאם איתה הכל. תפסיקי לדאוג רינה, הילד לא יתום, יש לו ארבע מבוגרים שדואגים לו, ואצל השכנים ממול יש ילדה בגילו שהוא ממש מחבב, ויש פה שלושה כלבים שהוא נהנה לשחק אתם, הכל יהיה בסדר גמור." הבטיח יוני, ואכן כולנו עשינו כל מאמץ כדי לדאוג ליובל הקטן, ולנהל את חייו בצורה הנעימה והחלקה ביותר.

כל בוקר הייתי מסיע אותו לגן ונשאר איתו עד שהוא היה משחרר אותי לדרכי. איחרתי לעבודה כל פעם מחדש אבל נהניתי מאוד להיות עם הילד ומאחר והייתי הבוס של עצמי לא היו לי שום בעיות בגלל האיחור. יוני שמצא עבודה בחברת הייטק ביוקנעם ונסע על האופנוע שלו לכיוון ההפוך היה מתקשר בצהריים לוודא שסבתא שלו, אימא של רינה, אספה אותו בזמן לארוחת צהריים ולמנוחה, ובדרך חזרה מהעבודה הייתי לוקח אותו הביתה היישר לזרועותיה המפנקות של דודה אלה. את שאר היום הוא היה מבלה עם יסמיני החמודה ועם אחיה הבכור, ובלילה, לפני השינה, היה מנהל שיחה עליזה עם רינה ומספר לה מה עשה כל היום. אחרי השיחה עם יובל הייתי משכיב אותו לישון בעוד רינה מקטרת מרות על המלונית האיומה שסיפקה תנאים מאוד לא הולמים. לטענתה היה שם מלוכלך, והיה מעט מידי אוכל לא טעים. שאר הכלואים איתה במלונית היו גם ממורמרים מאוד, עשו המון רעש והפריעו מאוד אחד לשני. והיא הרגישה בכלא וכעסה על הכל ועל כולם. לא פלא שבגלל כל העיסוקים הללו לא היה לי ראש להסביר ליוני מה אני מרגיש ולשאול אותו מה הוא מרגיש כלפי.

כמה ימים לפני תום השבועיים רינה שוחררה מהמלונית כי כל תוצאות הבדיקות שלה היו שליליות, וישר נסעה לגן של יובל להשתתף במסיבת הפורים שלו, התפעלה מהתחפושת שאורה ודודה אלה הכינו לו, תחפושת של ליצן קטן נחמד, ואחר כך לקחה אותו הביתה.

היה מוזר לחזור הביתה בלי הילד, "אני ממש מתגעגע אליו." התוודיתי בפני יוני.

הוא חיבק אותי ושתל נשיקה על לחיי, "אתה חמוד." הצהיר, "וגם אני אתגעגע לליצן הקטן שלי, אבל איזה מזל שרינה חזרה בפורים."

"למה מזל?" החמצתי פנים.

"כי אנחנו הולכים לחגוג בגדול את פורים." הניח יוני על ראשי כובע בוקרים ורוד, עטור תחרה ונצנצים מגוחכים.

"אבל יש עוצר." הזכרתי לו.

הוא צחק ואמר שזה בסדר, יגיעו רק השכנים שלנו שגרים ממש קרוב, ויהיה כיף.

הוא צדק, באמת היה כיף, כמו תמיד חגגנו על הפטיו של חמי ורוני, וכמו תמיד הגיעו כל השכנים כולל סולי וגבי, ודניס ונבו. אחרי שהילדים התעייפו והלכו לישון עם הנשים, המשכנו לשתות ולחגוג עוד שעה בערך, ואז פרשו גם שאר המבוגרים ונשארנו רק אנחנו עם דניס ונבו - הדור הצעיר כמו שקרא לנו בוריס בחיוך.

"בואו נלך לדירה שלנו." הציע יוני, הבחנתי שהוא קצת שיכור ומאוד עליז. גם אני הייתי שיכור ולא ממש יציב על הרגלים. הנחתי לדניס לתמוך בי כשירדנו במדרגות לדירה שלנו, וכשהגענו סוף סוף אמרתי לו תודה, והוא גיחך במין רשעות קונדסית ואמר, "מה תודה? תתפשט!" ואז צחק והתחיל לפרום את כפתורי החולצה המשובצת האדומה שלבשתי כחלק מתחפושת הקאובוי האידיוטית שיוני נתן לי.

"מה אתה עושה?" ניסיתי למחות, אבל לא כל כך הצלחתי, אולי כי יוני שהיה כבר חצי ערום השתיק אותי ועזר לו להפשיט אותי, ואחר כך היינו כולנו על המיטה שלנו, וקרו שם דברים שהתערבבו לי בצורה מטרידה בסרט הפורנו שיוני העביר מהמחשב למסך הטלוויזיה שהיה תלוי מול המיטה, ואחר כך אני כבר לא זוכר כלום.



יום ראשון, 14 בפברואר 2021

5. למה אני

שתי בעיות

מסיבת ט"ו בשבט הייתה הצלחה אדירה. דודה אלה התאהבה ממבט ראשון ביובל הקטן שמצידו התאהב בה באותה מידה, והתלהב מאוד מרוקי החביב ומתות הביישן. כל הילדים שנכחו במסיבה קיבלו אותו בחיבה ובידידות והתייחסו אליו כאילו היה אחיהם הקטן. צילי וגילי עזרו לו לנטוע עץ קטן בחלקה המיועדת לכך בשיפולי הגבעה עליה עמד הבית של דודה אלה. אחר כך הם חזרו הביתה מרוצים מאוד, נושאים בידיהם מעדרים קטנים שסיפק להם חמי, ואחרי ששטפו היטב ידיים ישבו לאכול סלט פירות ועוגת פירות ושאר מעדנים מהסוג החביב על ילדים, בעוד המבוגרים זוללים פיתות עמוסות נתחי בשר עסיסיים, ושוטפים הכל בבירה. האווירה הייתה נעימה וביתית וכולם נהנו עד בלי די. לקראת שעה שמונה בערב הילדים התחילו לפהק והמסיבה הסתיימה. חילצתי את עצמי מהכורסה הנוחה שהתרווחתי עליה עם כוס יין והלכתי לחפש את יוני ויובל שנעלמו לי פתאום. את יובל מצאתי ישן, מכוסה בשמיכה בחדר השינה הקטן אצל דודה אלה שישבה לצידו, מביטה בו במבט רך. "ששש... אל תפריע לו לישון." לחשה, כיבתה את האור ויצאה מהחדר מושכת אותי אחריה, "חבל להעיר אותו, למה שלא תיתן לו לישון אצלי ומחר בבוקר תחזירו אותו לאימא שלו?"

"אין לי בעיה עם זה, אבל צריך לשאול את אבא שלו, איפה הוא דרך אגב?"

"ראיתי את יוני הולך לחצר האחורית של חמי עם נבו ודניס, מה דעתך להזמין אותו לישון אצלנו? לא חסר אצלי מקום, מחר תאכלו יחד ארוחת בוקר ותחזרו הביתה."

"טוב, אני אברר, אבל אני צריך למצוא אותו קודם." הלכתי לחצר האחורית של חמי, חלקת אדמה קצת מוזנחת ופחות ייצוגית מהחצר הקדמית. היו שם שני עצי לימון קשישים, גדר חלודה עם מטפס מדובלל ושביל מאריחי בטון גסים שהוביל לצריף פח קטן, מלא כלי גינון ועציצים ישנים. לא הייתה שם תאורה והחצר הייתה חשוכה למחצה, יוני עמד שם באפלולית בין דניס ונבו, והשלושה נראו שקועים בשיחה חרישית ואינטימית שעוררה בי אי נוחות לא ברורה. נדהם הבחנתי שנבו ליטף בעדינות את לחיו השחומה של יוני, בעוד דניס מחליק יד על קימור ישבנו הנתון בג'ינס הדוק.

קריאת ההפתעה הספונטנית שנפלטה מפי למראה השלישיה הלא צפויה הזו פירקה את החבילה. השלושה התרחקו זה מזה ופנו אלי, מחייכים חיוכים מעושים ומנסים להתנהג כאילו הכל כרגיל. פחדן שכמוני זרמתי אתם ובמקום לשאול בזעף מה הם חושבים שהם עושים לעזאזל סיפרתי ליוני על הצעתה של דודה אלה, הצעה שהוא קיבל בתודה ואחרי שאמר לדניס ולנבו לילה טוב הלך איתי חזרה לביתה של דודה אלה.

צפינו קצת בטלוויזיה בסלון של דודה אלה ואחרי שהיא פרשה למיטה כיביתי את הטלוויזיה ופניתי ליוני שהיה שרוע על כורסת טלוויזיה לבוש באימונית שהשאלתי לו ושאלתי בזעם מה קורה בינו לבין נבו ודניס.

הוא הרים גבות מופתעות ושאל בחצי חיוך למה אני כועס כל כך.

"כי ככה." השבתי לו בלחישה זועמת וברחתי לחדר השינה שלי, מנסה להבין מה עובר עלי ולמה אני כועס כל כך.

בחדר השינה שלי הייתה ספה נפתחת שדודה אלה סידרה למען יוני. אבל כשהוא נכנס אחרי הוא התיישב דווקא על המיטה שלי, מיטת שלושה רבעים עם מצעים ילדותיים של מיקי מאוס שזכרתי עוד מילדותי. "מה הבעיה דודו?" שאל בשקט, מביט בתשומת לב בפני, "מה עצבן אותך כל כך?"

"לא יודע." השפלתי את מבטי ומשכתי את השמיכה עד לסנטרי, "מה קורה אתך ועם נבו ודניס?"

"שום דבר מיוחד," משך יוני בכתפיו, "הם חברים שלי, זה הכל."

"נראית מאוד קרוב אליהם." העזתי להעיר, מלכסן אליו מבט חטוף, "כאילו ש... לא יודע."

יוני חייך, "וזה מטריד אותך דודו?"

"כן."

"אני באמת מצטער, אין לך שום סיבה לדאוג בגללם, הם רק חברים, זה הכל." ליטף יוני את לחיי בעדינות.

"באמת?" העזתי והעברתי אצבע מהססת על שפתיו המלאות, המפתות.

"באמת." הבטיח יוני, עיני נפגשו בעיניו ואז הוא נישק אותי, ואחרי היסוס של רגע החזרתי לו נשיקה, ומשם זרמתי הלאה ושעה אחר כך כבר לא יכולתי לטעון שוב שאני א-מיני.

"אני הראשון שלך? באמת?" השתומם יוני, "ומה עם נשים?"

"בחיים לא הייתי עם אף אחד חוץ ממך. תגיד יוני, איך זה שקודם היית נשוי ועכשיו אתה... אני לא מבין את זה."

יוני נאנח, "כשהייתי צעיר יותר ולא הכרתי את עצמי טוב עשיתי מה שכולם עושים וחיזרתי אחרי נשים, ובזמנו אני ורינה... באמת חיבבתי אותה, ובהתחלה היה לנו טוב יחד, אבל עם הזמן... "

"בגלל זה התגרשתם? בגלל שגילית שאתה בעצם הומו?"

"זה לא כל כך פשוט חמוד, זה לא שאתה או הומו או סטרייט, יש הרבה שיכולים גם וגם, ויש כאלה שפעם הם ככה ואחר כך אחרת, החיים זה עסק מסובך."

"ויש כאלה שלא רוצים שום דבר עד שפתאום הם כן רוצים."

"כן, יש גם כאלה." גיחך יוני ונישק אותי שוב, "אתה ממש חמוד." החמיא לי, "בוא כפיות." משך אותי אליו, נכרך סביבי, איחל לי לילה טוב ונרדם.  

 ***
למחרת, למרות שהיה יום שישי, קמתי כמו תמיד מוקדם מידי. הנחתי ליוני לישון ויצאתי החוצה עם תות שרץ מהר ואני אחריו עד שהשגנו את חמי שפסע בנחת בין רוקי וטופי לעבר הוואדי. "או, הנה אתה." חייך אלי בשמחה, "מה שלומך הבוקר?"

"מעולה." זרחתי אליו, "אני כבר לא א-מיני." הוספתי, מסמיק ספק מנחת, ספק מגאווה.

"יוני?" סקר חמי את פני בסקרנות.

"כן," הנהנתי בהתלהבות, "והכל בזכותך חמי."

"אה... טוב... אני סך הכל... תגיד דודו, ואתה לא חייב לענות לי, אבל..." הוא היסס מעט ואז שאל אם אני מאוהב ביוני.

השאלה הפתיעה אותי, הייתי כל כך מוטרד מעניין הסקס, שנים רבות כל כך בזבזתי בחשש מהמכשול הזה שהתברר כתענוג נעים עד שלא טרחתי לחשוב על אהבה, "אה... אני חושב שכן, נדמה לי שכן, אני מאוד, הוא מאוד מוצא חן בעיני ולדעתי הוא ממש סקסי ו..." שיניתי נושא בפתאומיות מעניין האהבה המסתורי בעיני למה שבאמת הציק לי, "ידוע לך מה קורה איתו ועם נבו ודניס? ראיתי שהם מסתודדים ככה, בצורה מאוד... מאוד משונה, וכעסתי משום מה, ופתאום התנשקנו ואז..." כל אירועי הלילה הקודם התבלבלו במוחי ויצא לי סלט שלם.

חמי הקשיב לי בתשומת לב מחניפה למרות שדיברתי בצורה מבולבלת לגמרי וערבבתי הכל, ושאל עד כמה אני מכיר את יוני.

"אני מכיר אותו די טוב אני חושב, הרי אנחנו עובדים יחד כבר כמה שבועות, ובתור חבר לעבודה הוא ממש נהדר, והוא לא רק חכם ויעיל אלא גם חרוץ ונחמד, נעים לי מאוד לעבוד איתו."

"יופי, אני שמח לשמוע, אבל חוץ מזה שהוא מסתדר אתך טוב בעבודה מה עוד אתה יודע עליו?"

"לא הרבה." הודיתי, "אבל הוא חושב שאני חמוד ואני חושב שהוא סקסי ו..." כל המעשים שעשיתי עם יוני במיטה צצו בזיכרוני ושוב הסמקתי. חמי היה מאוד אמפטי והרגשתי נוח להתוודות בפניו, אבל בכל זאת יש גבול כמה יכולתי לספר אפילו לו.

"נהנית עם יוני, הוא לא הכאיב לך?"

"חס וחלילה הכאיב, היה לי כיף ונעים, לא מבין למה פחדתי כל כך הרבה שנים מסקס."

"אני שמח לשמוע," חייך חמי בעידוד, "אז למה כעסת עליו קודם?"

"שאלה טובה, כעסתי כי... כי הרגשתי שקורה משהו איתו ועם הצמד חמד הזה, נבו ודניס ו... לא יודע, הם עמדו יחד והתלחשו כזה, ונגעו אחד בשני, וזה עצבן אותי משום מה, ידוע לך משהו על הדבר הזה?"

"כן." אמר חמי באי רצון, "אבל אם אני אספר לך זו תהיה רכילות ולשון הרע."

"לא אכפת לי, אני רוצה לדעת."

"אין הרבה מה לדעת דודו, זה רק סקס, אתה יודע איך זה הומואים."

"האמת שלא, איך זה הומואים?"

במקום לענות חמי התיישב על הספסל הקבוע שלנו ונתן לכל אחד מהכלבים חטיף, מלטף אותם ומספר להם שהם יפים וחמודים וטובים, וכאילו שוכח מה שאלתי.

"נו חמי," הצקתי, "תספר לי."

"אין הרבה מה לספר, ובעצם זה לא רק הומואים, כל הגברים כאלה, אחרי כמה זמן הם משתעממים ורוצים לגוון, ואז הם בוגדים. יש כאלה שעושים את זה מאחורי הגב של הבן או בת הזוג, ויש כאלה שמגוונים יחד עם הבן זוג, שמעתי שלפעמים גם עם בת הזוג, אבל בזה אני פחות מבין."

שקעתי בהרהורים, "כמה זמן דניס ונבו יחד?"

"לא הרבה זמן, אולי חצי שנה, בעצם קצת פחות."

"וכבר הם מגוונים עם יוני?"

"כנראה שכן." נאנח חמי.

"גם אתה ורוני עושים דברים כאלה?"

"אני לא, אני מבוגר מידי ועסוק מידי עם הילדים והפרנסה והכל, אבל רוני... עזוב, לא בא לי לדבר על זה." ענה חמי בקול עצוב וקם, "יאללה, בוא נחזור הביתה."

 ***

"טוב, אז להתראות ביום ראשון בבוקר." אמר יוני אחרי שהורדתי אותו בחניה של הארכיון. קודם החזרנו את יובל לאימו שגרה ברמת יצחק, די קרוב לטכניון, ואחר כך נסענו לארכיון להחזיר את האופנוע של יוני.

"ביום ראשון, אבל..." הופתעתי, ברור היה שכל זמן שהילד איתנו נתנהג באיפוק, אבל יוני נשאר מאופק ומנומס בצורה מעצבנת גם כשהיינו לבד, ואני מודה, התאכזבתי.

הוא הבחין בכך כמובן, ובכל זאת נשאר קריר ורגוע, "אבל מה?" שאל באדישות, מתנהג כאילו הלילה הקודם קרה רק בדמיוני, והפנה אלי את גבו, מתעסק בפתיחת המנעול של הדלת האחורית של הארכיון.

"כלום, הכל בסדר." חיקיתי את הטון האדיש מנומס שלו, אוסר על עצמי להפגין רגש. אז מה אם רק אתמול שכבנו יחד ערומים באותה מיטה, ונגענו אחד בשני באינטימיות, זה היה אתמול בלילה, היה ונגמר, עכשיו ממשיכים הלאה.

"דודו, בוא הנה." משך אותי יוני פנימה וסגר את הדלת בבעיטה. המסדרון המואר באור הבוקר הרך החשיך בבת אחת, ושנינו עמדנו באפלולית, קרובים מאוד זה לזה. "תקשיב חמוד," הדף אותי יוני לעבר הקיר והניח את כפות ידיו משני צידי ראשי, נשען על הקיר בעוד אני כלוא בין זרועותיו, גופו סמוך מאוד לגופי, אבל לא נוגע, "תקשיב חמוד, הלילה אנחנו... אני... חבל שלא התאפקתי."

לזה לא ציפיתי, "למה חבל?" מצמצתי בכוח, דוחק את הדמעות פנימה, "אני לא מצטער על כלום, מאוד נהניתי ואני יודע שגם אתה."

יוני נאנח רכות והניח את ידיו על עורפי, מושך אותי אליו לחיבוק שהמשיך לנשיקה ארוכה ומתוקה, "יש שתי בעיות אתך." אמר אחרי שהנשיקה הסתיימה.

"באמת? איזה בעיות יש איתי?" התרפקתי עליו, כורך את ידי על מותניו ומניח את ראשי על כתפו, זה היה נוח וטבעי כל כך, יכולתי לעמוד ככה לנצח.

הוא הצטחק, "הבעיה הראשונה היא שאתה ממש ממש חמוד, ומאוד מוצא חן בעיני, והבעיה השנייה, החמורה יותר, היא שאתה, ואני אומר את זה בצורה הכי נחמדה שאפשר, אתה בתולה תמימה ומתוקה, וזו כבר ממש בעיה."

"בתולה?" נעלבתי מעט, "אם כבר אז אני בתול, וחוץ מזה מאז אתמול אני כבר לא."

עכשיו הוא כבר ממש צחק, "אתה בתולה קלאסית." פסק, ושוב חסם את פי בנשיקה, "ואתה יודע מה עושות בתולות הומואיות אחרי שהן נפטרות מהבתולים שלהן?" שאל, ומיד ענה לעצמו, "הן מנסות להספיק כל מה שלא הספיקו קודם, ולך יש איחור של איזה חמש עשרה שנים לפצות עליו, אין מצב שתסתפק רק באתיופי תפרן ועסוק כמוני."

"עסוק? במה אתה עסוק?" התפלאתי, מושך את חולצתו ממכנסיו מלטף בעונג את גבו ביד אחת, ותוך כדי כך דוחף בזהירות את היד השנייה לתוך מכנסיו.

"מבחנים." אמר יוני בעצב, "זה סוף הסמסטר ויש לי ארבעה מבחנים חשובים מאוד לעבור, ואם הציונים לא יהיו די טובים אז אני אצטרך ללכת למועד ב', ואחרי שאני אסיים את הסיפור המתיש הזה אני חייב למצוא עבודה של מבוגרים שתכניס לי כסף, ותוך כדי כך למצוא דירה, ואם אני אוכל גם לקנות מכונית. אני כבר מבוגר מידי בשביל האופנוע החמוד שלי, הבנת דודו ?" שאל והתנתק ממני, מביט בפני במבט מודאג.

"כן, הבנתי." עניתי, "אבל אתה טועה, ואגב, גם אתה חמוד יוני, למרות מה שעשית עם הצמד חמד הזה, נבו ודניס."

יוני פרץ בצחוק, "למה חשבתי שאתה תמים ולא מבין כלום?"

"כי אתה טועה, אמרתי לך את זה כבר."

יוני הוליך את אופנועו החוצה וחיכה לי עד שנעלתי את הדלת, "טוב, אז אני חייב לזוז." אמר אחרי שהסתובבתי אליו, "ומהשבוע הבא אני יורד רק לשליש משרה ככה שנראה אחד את השני הרבה פחות."

הנהנתי, "אני מבין." אמרתי, מקפיד לשמור על טון קליל ולא להפגין את אכזבתי, "אבל אולי בכל זאת נוכל..."

"בסדר." נכנס יוני לדברי בחיפזון, "מחר בערב למשל, הולך?"

"כן, בטח, בכיף. תבוא אלי ותישאר לישון?"

"כן, בסדר, אני אשמח." הוא חיבק אותי קצרות, "להתראות חמוד." לחש באזני ונסע לדרכו.

 


"למה אתה חושב שהוא התכוון חמי?" שאלתי אחרי שסיפרתי לו איך יוני קרא לי בתולה וניבא שעכשיו אני אתחיל לפצות את עצמי על כל מה שהפסדתי בשנים האחרונות.

"הוא התכוון למה שהוא אמר." ענה חמי בלי להתפלא כלל על דבריו של יוני.

"מה, יצא מין חוק כזה שאני חייב להתחיל להתפרע עם כל מיני אנשים שאני לא מכיר רק כי... איך הוא יודע מה אני ארצה לעשות בעתיד?" התחלתי להתרגז, ואפילו להיעלב.

 "כמובן שלא." הרגיע חמי, "אבל ידוע שמי שיוצא מהארון בגיל מבוגר יחסית מנסה להספיק כל מה שהחמיץ, ואתה עוד מקרה קל, יש גברים שהיו נשואים איזה עשרים שנה, ואחרי שהם מתגרשים הם מנסים, בגיל ארבעים, לחזור אחורה ולהיות שוב בני עשרים. ראיתי דברים כאלה כמה פעמים וזה בדרך כלל מחזה מאוד לא נעים, ותמיד נגמר בבכי, ולפעמים בניסיון התאבדות."

"אם כולכם תמשיכו לדבר ככה, אני באמת אתחיל לבכות." איימתי, קצת בצחוק וקצת ברצינות, ובירכתי לשלום בחור צעיר ומתולתל אחד שהלך עם כלב שחור ופחדן. כבר פגשנו אותו לא פעם, אבל רק עכשיו הבחנתי איזה עיניים יפות יש לו, כמה רחבות וישרות כתפיו, ואיזה תחת עגלגל ומפתה מתחבא מתחת לג'ינס שלו.

"בחור נחמד מאוד." הערתי לפי תומי, מסובב אחריו את ראשי, בוחן בעניין את גבו וישבנו.

רק כשחמי צחק והזכיר לי שפגשתי את הבחור הזה המון פעמים בעבר, ומעולם לא שמתי אליו לב, התחלתי לקלוט שאולי יש משהו בדבריו של יוני.

מזג האוויר היה נעים ואביבי, וכרגיל בימי שישי שמשיים הפארק המה מכלבים ובעלי כלבים. למרות הקורונה רובם לא טרחו לשים מסכות, והעדיפו להתרכז בכלביהם שהתרוצצו על הדשא, נרגשים ועליזים. כולם הכירו את חמי, וחלק גדול מהם גם אותי. היה נעים לשבת על ספסל בין מכרים, ליהנות ממראה הכלבים העליזים, להחליף ברכות שלום ורכילויות, ולשכוח לכמה דקות מהבעיות של הקורונה והפוליטיקה, ושאר הצרות.

"הנה בוריס." נופף חמי לשלום לבוריס שהגיע עם כלב גדול וצמרירי שהתנהג, למרות גודלו, כמו גור והשתובב עם שאר הכלבים.

"התחלת לגדל כלבים בוריס?" הצטחק חמי.

בוריס משך בכתפיו והסביר שהכלב שייך לשכנה שלו ששומרת על הנכד שלה שנולד לא מזמן, ולכן היא לא יכולה ללכת עם הכלב. תות ורוקי קיבלו את החבר החדש בשמחה רבה, רדפו אחד אחרי השני והתגלגלו באושר על הדשא בעוד טופי, המבוגר יותר, רובץ לצידנו, מביט בהם ומתענג על הלטיפות של בוריס שהחליק את כף ידו הגדולה, ארוכת האצבעות, על פרוותו הבהירה. איך לא שמתי לב עד היום איזה גבר מרשים הוא? נכון, כבר לא צעיר, אבל שמור היטב, ונראה מאוד סקסי דווקא בגלל שרואים עליו את השנים והניסיון, ואיזה חמוד הבחור הצעיר הזה, בטח רק תלמיד תיכון שמתגלח בקושי פעם בשבוע, עומד ומנסה לאלף את הכלב שלו שמתעלם ממנו באדישות, והוא ממשיך לנסות בסבלנות ומחייך כל הזמן. איך לא ראיתי עד היום כמה גברים יש בעולם וכמה כולם, טוב לא כולם אבל רובם, נראים כל כך מעוררי תיאבון?

יום רביעי, 3 בפברואר 2021

4. למה אני?

 ט"ו בשבט

הארכיון בו עבדתי שכן בבניין משרדים מלבני וחסר ייחוד בצומת הצ'ק פוסט. בחמש הקומות העליונות היו משרדים ומחסנים, ואילו בקומת הקרקע, או אולי ראוי יותר לכנותה קומת המרתף, היה הארכיון. בימים הראשונים הייתי מחנה את הרכב מאחור, במגרש החנייה, עושה סיבוב ברגל ונכנס בכניסה הראשית דרך דלתות זכוכיות ענקיות ללובי. בלובי היה דלפק קבלה שעליו חלש גבר לא צעיר ולא רזה בשם פרנקו. הוא הציג את עצמו ככמעט פנסיונר של קופת חולים, והודיע לי שעלי לפנות אליו בכל תקלה ובעיה. די מהר הבנתי שנדיר מאוד למצוא אותו יושב ליד הדלפק וממתין שיציגו בפניו בעיות, רוב הזמן הסתובב, אלוהים יודע איפה, ובכל זאת ידע תמיד מה קורה בכל קומה, והיה מקור למידע מועיל מאוד.

חוץ מפרנקו היו בלובי כמה עציצים חולניים למראה, שתי מעליות איטיות וחורקות שאחת מהן הייתה מקולקלת רוב הזמן, ודלת פלדלת שרוטה שהובילה לכמה מדרגות שבסופן שכן הארכיון.

אחרי כמה ימים פרנקו השתכנע שאני עומד להישאר בארכיון לתמיד, וגילה לי שיש עוד גישה לארכיון. אחרי שנשבעתי לו לשמור על המפתח מכל משמר הוא הוביל אותי למגרש החנייה והראה לי דלת קטנה ואפורה שהייתה חבויה בצניעות בקיר האחורי של הבניין, הצד הפונה למגרש החנייה, נחבאת מתחת לשורת מזגנים מטפטפים. הדלת האחורית הזו הובילה למסדרון צר שנפתח מצד אחד למטבחון של הארכיון ומצד שני לשירותים שהיו מרווחים להפתיע וכללו גם מקלחת קטנה. חוץ מזה היו בארכיון עוד שני חדרים, הראשון, הגדול, היה גדוש שורות של מדפי מתכת בצבע אפור משרדי מדכא שעליהם נערמו קופסאות קרטון מלאות תיקי מטופלים שרובם, מן הסתם, נפטרו מזמן בשיבה טובה. השני, הקטן יותר, הופרד מאולם הגדול במחיצת זכוכית והיו בו חוץ מכיור עם שיש קטן ומוכתם שני שולחנות משרדיים מצופים פורמייקה מכוערת ושרוטה, ועליהם ניצבים שני מחשבים חדישים להפתיע. מעט האור שהאיר את המקום נבע מכמה שורות של לבני זכוכית עכורה שהיו קבועים בקיר האחורי ומשתי שורות של פלורסנטים מיושנים שרובם או שלא דלקו כלל או שהבהבו וזמזמו באופן מעצבן ביותר. רק בשירותים ובמטבחון היו חלונות אמיתיים שניתנו לפתיחה, גם הם מלוכלכים וחורקים.

תפקידי היה להכניס סדר בערמות התיקים והקופסאות, למיין ולסדר אותם לפי שנים ונושאים, ואחר כך להכניס את כל המידע שבהם לזיכרון המחשבים, ולא לשכוח לגבות את כל המידע הרפואי הרגיש והחשוב הזה, שספק אם מישהו יזדקק לו אי פעם, אבל במקרה שכן תפקידי היה לוודא שיהיה קל ונוח להשיג את אותו מידע. בימים הראשונים שלי בארכיון רק שאבתי וטאטאתי תלתלי אבק שהצטברו בכל מקום. בעזרת פרנקו השגתי לא רק שואב אבק תעשייתי יעיל אלא גם נורות פלורסנט לד וסולם, ובמשך יום שלם רק עליתי וירדתי בסולם עד שהחלפתי את כל הנורות החלשות והמהבהבות בתאורה בהירה וחזקה. פרנקו שיבח אותי על חריצותי והכושר הגופני שהפגנתי והיה מלא התפעלות מהשינויים שהכנסתי בארכיון. הוא לא ידע שאני שוקד זמן רב כל כך על עבודות הניקיון והסדר כי אני חושש להתחיל לעשות מה שבאמת היה נחוץ לעשות, למחשב את הארכיון.

ברור שאני יודע להשתמש במחשב ואני מקליד לא רע בעשר אצבעות בהקלדה כמעט עיוורת, ויודע לארגן מצגות נאות בפאוור פוינט, אבל תוכנת האקסל השטנית מטילה עלי מורא, וכל עניין הטבלאות תמיד מסבך אותי ומבלבל אותי. מעדיף לסחוב ערמות תיקים מאובקים מאשר לפתוח אותם ולהכניס את המידע שהם מכילים להרד דיסק. במקום עבודתי הקודם, תחת חסותו של איציק, כמעט שלא נגעתי במחשב. "אתה בחור צעיר, ספורטיבי ובריא, לא זקן שמן ומעשן כמוני וכמו סשה." קבע איציק, מנהל הארכיון, והטיל עלי את כל העבודות הגופניות שביצעתי בשמחה, מניח לו ולסשה ולריטה המזכירה להתעסק במחשב. הגעתי לעבודה הזו די במקרה, ובעצם בלית ברירה, זו הייתה אמורה להיות עבודה זמנית עד שאמצא משהו רציני יותר. התואר הראשון שלי בתעשייה וניהול לא ממש הכין אותי לעבודה בארכיון, וציינתי זאת ביושר בלשכת התעסוקה. בראיון העבודה שאיציק ערך לי הוא הבטיח שזה קלי קלות, ותוך כמה חודשים, שנה גג, הוא ילמד אותי הכל, ואכן, מידי פעם הם היו מסבירים לי מה הם עושים, ומה עושה כל תוכנה ומבטיחים לי שהנה, עוד מעט, גם אני אתחיל לעבוד מול המחשב, אבל אז התחילה הקורונה ומעט הידע שצברתי התנדף עם הזמן.

הגעתי לעבודה כרגיל, קצת לפני שמונה בבוקר, החניתי קרוב ככל האפשר לדלת האחורית, וניגשתי אליה בעודי מהרהר לעצמי שזהו, נגמרו התירוצים והדחיות, הארכיון נקי ומואר, כל הקופסאות מסודרות לפי תאריכים ואין ברירה, עלי לשבת מול המחשב ולהתחיל להזרים לתוכו את הנתונים בצורה מסודרת שתאפשר לי... ואז הבחנתי להפתעתי באופנוע שחור עם קישוטי כרום נוצצים חונה מול הדלת. לצד האופנוע עמד בחור אחד, גבוה ורזה, לבוש ג'ינס, מעיל עור שחור וכפפות שחורות, קסדה לבנה מכסה את ראשו ופניו. רק אחרי שהוא הסיר את הקסדה מראשו וחייך אלי ראיתי שעורו כהה מאוד, שערו שחור, מתולתל וקצר ושאלו לא כפפות שחורות על ידיו, זה פשוט הצבע שלהן.

"דודו?" הוא שאל בקול נעים עם שמץ קלוש של מבטא, שעכשיו הבנתי שהוא אתיופי, והושיט לי יד ללחיצה.

"כן, אתה יוני?" לחצתי את ידו ואז נזכרתי, "שיט, קורונה."

"אה, נכון." נזכר גם יוני וצחק בשיניים לבנות צחוק משוחרר ועליז.

"איך ידעת להגיע לפה?" השתוממתי.

"פרנקו אמר לי, והוא מרשה לי להכניס את האופנוע פנימה." הסביר יוני, והמתין בסבלנות עד שפתחתי את הדלת והחזקתי אותה למענו. הוא נכנס, מוליך את האופנוע והחנה אותו בצד, מול השירותים, בעוד אני מדליק את האור שהציף את הארכיון, מכה אותי לרגע בסנוורים.

 ***

"נו, אז מה עם הבחור שסידרתי לך?" שאל חמי, "איך אתה מסתדר איתו? הוא עוזר לך?"

"לא ממש, האמת היא שאני זה שעוזר לו."

חמי הרים את גבותיו בפליאה לנוכח התשובה שלי, "וואלה?"

"כן, כי הוא מבין במחשבים הרבה יותר ממני וישר הוא קלט את התוכנה הזו של קופת חולים, והבין מה לעשות, ומה שהכי טוב שהוא הצליח להסביר אפילו לגולם כמוני איך להשתמש בה. איציק בא לבקר אצלנו אתמול וממש התפעל מהעבודה שעשינו, ואני לא אתפלא אם הוא יעיף אותי וייקח את יוני במקום."

"אני בטוח שזה לא יקרה." הרגיע חמי, "וחוץ מזה יוני עדיין סטודנט, ולך תדע איפה הוא ירצה לעבוד כשהוא יסיים את הלימודים."

"אני מתאר לעצמי שזה תלוי גם באשתו." הערתי.

"אשתו? מה פתאום? הוא לא נשוי."

"הוא כן. הוא שם תמונה של אשתו והילד על השולחן שלו."

"אולי זו אחותו עם הילד שלה?"

"לא, הוא אמר שזה הבן שלו, ילד חמוד בן ארבע, שמו יובל."

"מוזר, קיבלתי רושם שהוא... אה... הבנתי שהוא רווק." התפלא חמי.

"תגיד חמי, איך אתה מכיר אותו בכלל? את יוני אני מתכוון."

"אה... הוא..." חמי היסס, וקיבלתי רושם שהוא לא ממש רוצה לענות לי, ואז הופיע רוכב אופניים מולנו ורוקי, כדרכו תמיד, ניסה לרדוף אחריו, וחמי ניסה למנוע ממנו להציק לרוכב האופניים, ואחר כך היה טלפון מאורה שלא מצאה את נעלי ההתעמלות של נמרוד, והשאלה ששאלתי נשכחה משנינו וצצה שוב במוחי למחרת בבוקר כשאמרתי בוקר טוב ליוני שכמו תמיד הקדים אותי, וכבר הרתיח מים בקומקום החשמלי והתחיל להכין לנו נס קפה.

"יוני, איך אתה מכיר את חמי?" שאלתי ולקחתי לי קרקר מלוח אחד מהחבילה שהבאתי.

יוני צחק ואמר שזה סיפור מצחיק וטיפה מפדח, אבל הוא כבר מכיר אותי ויודע שאני לא אצחק ממנו ולכן הוא מוכן לספר לי אם יש לי סבלנות להקשיב.

"כן, יש לי, תספר." נרכנתי לעברו, נהנה שוב ממראה פניו מלאי ההבעה, ומהחיוך העליז שלו. אני מודה שביום הראשון הוא קצת הרתיע אותי, אף פעם לא יצא לי לפגוש מקרוב יוצא אתיופיה. די נדהמתי לשמוע שהוא עושה תואר שני בהנדסת מחשבים ועוד בטכניון. תמיד חשבתי על יוצאי אתיופיה כעל אוכלוסייה טעונת טיפוח, אנשים מוחלשים שצריכים העדפה מתקנת ושפע סבלנות עד שיצליחו בעתיד להתרגל לחיים בעולם המודרני ואולי, עם שפע רצון טוב וסבלנות, יצליחו הילדים או הנכדים שלהם ללמוד איך להפוך לאזרחים מועילים.

הופתעתי כשיוני ציין כבדרך אגב שהוא קיבל מעל שבע מאות בפסיכומטרי.

"אף פעם לא עשיתי פסיכומטרי." הודיתי, "היו לי ציונים מספיק טובים ובמכללה ויתרו לי על הפסיכומטרי."

יוני הנהן ואמר שזה מבחן די מטופש ומיותר, מילא האנגלית והמתמטיקה, אבל כל המילים המשונות האלה בעברית, מה הקשר בין הנדסת מחשבים ובין לדעת מה זה למשל טרסקל? תהה.

"טרסקל זה שולחן עם שלוש רגליים." הפגנתי את יכולתי לזכור מידע מיותר לגמרי.

"בדיוק," זרח אלי יוני, "כל הכבוד דודו." שיבח אותי וסיפר לי איך הלך לשירותים כשביקר בגלריה של יד לבנים, ונתקע שם בלי יכולת לצאת. "הדלת של התא נתקעה משום מה ולא הצלחתי לפתוח אותה." סיפר, "ולמזלי חמי שמע איך אני נאבק במנעול והציל אותי, ומאז התיידדנו קצת. מה שלומו דרך אגב?"

"בסדר גמור, קצת מדוכא בגלל הסגר הזה, אבל מי לא? דרך אגב, משום מה הוא חשב שאתה רווק." הפניתי את מבטי לשולחן שלו, שם ניצבה התמונה של האישה הצעירה שאחזה בילד קטן.

"אני באמת רווק, או יותר נכון גרוש." הסביר יוני, "הנישואים שלי לא עבדו, אבל לפחות יש לי ילד חמוד, מה אתך דודו, אתה נשוי?"

"לא ולא סביר שאני אתחתן אי פעם, לא עם אישה בכל אופן." עניתי, מופתע כמה נוח הרגשתי להסגיר את האמת.

"זאת אומרת שגם אתה כמו חמי ורוני?" הפגין יוני מהירות תפיסה

"כן, בערך, אני בעניין של גברים, אבל עדיין לא... אין לי בן זוג."

יוני חייך, "אל תדאג, בחור נחמד ויפה כמוך, אני בטוח שבקרוב..." ואז הוא הושיט את ידו השחומה, יד אלגנטית אך גברית והעביר את קצות אצבעותיו הארוכות והוורדרדות על לחיי. מזל שישבתי כי ברכיי נחלשו פתאום, והרגשתי שכל הדם מזנק אל פני שבטח האדימו כמו עגבנייה. עינינו נפגשו ו... הטלפון שלי צלצל ודודה אלה ביקשה שאעבור בסופר ואקנה חלב כשאני חוזר מהעבודה, ודקה אחר כך נכנס פרנקו עם אספקת החלב והנס קפה שלנו ונשאר לפטפט קצת עם יוני, והרגע חלף עבר לו.

 "תראה מה זה?" הבטתי סביבי בהשתאות, מתענג מהמראה המלבב של שדה ירוק מנוקד כלניות וסביונים, "פברואר עוד לא התחיל וכבר מרגישים אביב."

"כן, השנה הוא התחיל קצת מוקדם מידי." הסכים חמי, "אבל עוד מעט ירד שוב גשם." ניחם אותי, והוסיף שמאוד יפה מצידי לקום כל כך מוקדם כדי לטייל עם הכלבים למרות שאני לא ממש חייב.

"לא חייב אבל רוצה, כל כך יפה פה, וזה כזה כיף לפתוח את היום בטיול, תראה את העץ הזה, איזה יופי, זו שקדיה?" הצבעתי על עץ פורח בלבן.

"כן," אישר חמי, "ומחר יהיה ט"ו בשבט ואנחנו חוגגים אותו השנה בארוחה חגיגית עם קינוח שיהיה אך ורק מפירות ארצנו. הזמנו את כולם, ואני אשמח מאוד אם תביא אתך את יוני."

"אבל הסגר?"

"הסגר," הניד חמי את ידו בביטול, "שטויות במיץ, וחוץ מזה אני כבר אחרי החיסון השני, מתי אתה מתחסן דודו?"

"אה... לא יודע, איך אני יכול להתחסן אם אני רק בן שלושים? ואיך זה שאתה התחסנת, אתה לא צעיר מידי?"

"לא, אני כבר מעל ארבעים, ארבעים ושתיים אם לדייק."

"באמת?" הופתעתי, "אתה נראה צעיר יותר, חשבתי שאתה רק בן שלושים ומשהו."

חמי טפח על שכמי ואמר שאני חמוד, ובאמת יפה מצידי, אבל ברור היה שהוא לא מאמין לי וחושב שאני מחמיא לו מתוך נימוס. הוא טעה, אמרתי באמת מה שחשבתי, חמי נראה ממש טוב לדעתי, כתפיים רחבות, בטן שטוחה, פנים גבריות נאות מאוד, חיוך נעים ועיניים טובות. "איך נתנו לך להתחסן?" חקרתי.

"הלכתי עם בוריס כמלווה, הוא קיבל תור בשפרעם והאח שאל אותי אם אני רוצה להתחסן גם כן וכמובן שאמרתי שכן, אתמול עשינו חיסון שני ואני מחכה לתופעות לוואי, אבל בינתיים אני לא מרגיש כלום."

"ואיך בוריס?"

"מרגיש מעולה, הוא בטוח שעבדו עליו ולא באמת הזריקו לו."

"באמת?" נדהמתי, "ברצינות?"

"קשה לדעת אצלו," גיחך חמי, "הוא טוען בתוקף שהוא לא הרגיש שום דקירה, אבל כן דקרו אותו, עמדתי לידו וראיתי, כדאי להגיע לשפרעם או ליוקנעם אחרי הצהריים, הם מחסנים כל אחד כדי שלא יצטרכו לזרוק את החיסון לפח."

"טוב, בסדר, אני אנסה." הבטחתי ועוד באותו בוקר הצעתי ליוני שנלך יחד אחרי העבודה להתחסן.

"בכיף." הסכים יוני, "שמעתי שבעוספיה מחסנים כל מי שמגיע אחרי הצהריים."

"באמת?" הופתעתי, "ואני שמעתי אותו דבר על שפרעם."

יוני נועץ בנייד שלו ואמר שעוספיה קרובה יותר משפרעם, וגם הדרך לשם יפה יותר, אם אני לא פוחד מהעלייה לכרמל.

"לא, אני ממש לא פוחד, האמת שאני פוחד יותר מהזריקה."

יוני צחק ואמר שאני ליצן, ושאל מה נעשה עם האופנוע שלו?

"נשאיר אותו פה ואחרי החיסון אני אקח אותך הביתה, או שאני אחזיר אותך לפה, תחליט לבד מה נוח לך, למרות שלדעתי אחרי הצהריים יהיה גשם ועדיף לוותר על האופנוע."  

"ומה יהיה מחר בבוקר?" הקשה יוני, "אין לי בעיה לנסוע באוטובוס, אבל מאז הסגר הזה האוטובוסים נעשו ממש בעייתיים, אולי אני אתפוס מונית או טרמפ עם מישהו?"

"אין צורך, אני אבוא לקחת אותך עם האוטו, אבל בתנאי שתבוא איתי מחר למסיבת ט"ו בשבט, חמי והחבר'ה שלו עושים מין ארוחת ט"ו בשבט משפחתית, ואנחנו מוזמנים גם כן."

פניו של יוני התעננו, "הייתי שמח לבוא, לא יזיק לי לחגוג קצת, אבל מחר אני מבלה עם יובלי, הבטחתי לגרושתי לשמור עליו כי היא יוצאת לדייט."

"מה הבעיה? תביא גם אותו, יש שם המון ילדים, בן כמה הוא, ארבע? כמו הקטנה של חמי, הוא פוחד מכלבים?"

"ממש לא, הוא מת על כלבים, הוא כל הזמן מציק לרינה שתביא לו כלב."

"אז למה היא לא מאמצת כלב?"

"כי היא גרה בדירה שכורה ובעל הבית לא מרשה בעלי חיים, וחוץ מזה לדעתי היא גם פוחדת קצת מכלבים."

"גם אני פחדתי פעם מכלבים, אבל התגברתי על זה בזכות תות ורוקי החמודים. אני בטוח שיובל ימות עליהם."

יוני אמר שהוא מסכים אבל הוא צריך לתאם את העניין עם רינה, אימא של יובל ואם לא תהיה לה התנגדות הוא ישמח לבוא. בארכיון לא הייתה קליטה ולכן הוא יצא החוצה לדבר עם רינה, משאיר אותי לבד עם התמונה שלה ושל יובל. בחנתי אותה שוב שואל את עצמי אם גם היא אתיופית בעלת עור בהיר או שאולי היא תמניה? ואולי היא נראית יותר תמניה מאתיופית בגלל התאורה בצילום?

יוני נכנס ובישר לי בשמחה שרינה מסכימה. "היא אימא ממש דאגנית, הייתי צריך להישבע לה שאני אתקשר כל שעה ואשלח תמונות של הילד כדי שהיא תסכים, אבל בסוף היא השתכנעה שטוב ליובל לפגוש עוד ילדים ולשנות קצת אווירה."

"איפה הוא עכשיו, יושב בבית עם אימא?"

"לא, מה פתאום? רינה גם לומדת וגם עובדת, בקושי יש לה זמן לנשום, מזל שאימא שלה מוכנה לשמור על יובל ואגב, אם תהית, היא לא אתיופית."

"אז מה היא?" שאלתי ואחר כך נבהלתי והתנצלתי על החטטנות שלי וביקשתי סליחה.

"שטויות, אין לך סיבה להתנצל, היא תמניה מצד אחד ונדמה לי שמרוקאית מצד שני, אבל ההורים שלה התגרשו כשהיא הייתה תינוקת והאבא לא בתמונה."

"מה היא לומדת?" המשכתי להיות חטטן.

"הנדסת חומרים, היא עושה כבר תואר שני, בחורה מאוד אינטליגנטית, מאוד שאפתנית, טעינו כשהתחתנו, אבל מעז יצא מתוק ולפחות יצא לנו ילד נהדר."

הסכמתי בנימוס שיובל נראה ממש חמוד, אבל רק אחרי שפגשתי אותו למחרת הבנתי עד כמה צדקתי ובכלל, באותו שבוע צדקתי כל הזמן. באמת ירד גשם אחרי הצהריים ולכן החזרתי את יוני לדירה שלו בטכניון ואפילו התעכבתי שם לשתות כוס תה, ופגשתי את השותף שלו לחדר – עולה מקנדה שדיבר עברית קלושה מאוד, אבל היה מלא רצון טוב ומנומס מאוד.

למחרת סיפר לי יוני שהשותף שלו לדירה מאורס לבחורה חמודה ומאוד ביישנית שמסרבת להיכנס איתו למיטה כשיוני נמצא בדירה.  "כל פעם שהיא באה לבקר אצלו אני מנסה למצוא לי מקום לבלות בו כדי שהמסכן הזה ייהנה קצת מהחיים," הצטחק, "אבל מאז החורף והסגר השלישי זה נעשה די קשה. אני מת לעזוב כבר את הדירה הזו למצוא מקום נחמד יותר, נקווה שאחרי שאני אגמור ללמוד הקורונה הזו תירגע וכולנו נוכל לחזור לחיים שלנו."

"אמן." הסכמתי והוספתי שאין לי בעיה לארח אותו אצלי כי לדודה אלה יש עוד שני חדרים פנויים, וגם אצל חמי יש חדר אורחים נעים, ושנקבל אותו בשמחה מתי שהוא רק ירצה.

הרשינו לעצמנו לצאת שעה קודם מהעבודה וחיש קל העפלנו במעלה הר הכרמל, נוסעים בזהירות בכביש היפה, והמפחיד קצת, עד לעוספיה. הופתעתי לטובה מהיעילות והזריזות בה התנהל כל עניין החיסונים. נכנסנו, שאלנו איפה מתחסנים, ומיד היפנו אותנו לתור קצר וזריז, ולפני שהספקנו לשלוף את כרטיס הקופת חולים שלנו כבר הגיע תורנו. אחות חביבה ביקשה שאשב ואפשיל שרוול, העבירה את הכרטיס שלי, וידאה שאין לי אלרגיות מסכנות חיים, ועד שעניתי היא כבר תקעה בי מחט דקיקה שבקושי הרגשתי, ושלחה אותי לשבת בחדר התאוששות לרבע שעה. יוני שעבר במקביל אותו תהליך התיישב לצידי ושאל איך אני מרגיש.

"מרגיש רגיל לגמרי, ואתה?"

"אותו דבר." ענה יוני והביט בנייד שלו שהתריע על הודעה נכנסת מגרושתו, "רינה מוסרת שיובלי כבר מחכה לי בקוצר רוח." חייך וקם, "יאללה, בוא נעוף מפה." ירדנו חזרה לנשר, נהנים מהנוף הנפלא של המפרץ שהשתרע למרגלות הכרמל, וקצת לפני השקיעה פגשנו את רינה ויובל ממתינים לנו בגן שעשועים קטן שהשתרע ברוב נוחות בסוף הירידה מההר.

"אבא!" צעק יובל, זאטוט שחום ונמרץ עם ראש מתולתל וחיוך קורן, וזינק לזרועותיו של יוני שהניף אותו למעלה וצחק.

הילד דרש שאבא ינדנד אותו בנדנדה ויוני נעתר לו ברצון בעוד אני בוחן בסקרנות את אימו של יובל שמצידה בחנה אותי גם כן. היא הייתה צעירה נאה, שחומה, רזה ונמרצת, רצינית ודרוכה כאילו חיכתה שכל רגע יקרה משהו איום ונורא, איזה אסון או תקלה שתהפוך הכל. "אם הוא יבכה ויגיד שהוא רוצה הביתה תעזוב הכל ותחזיר אותו מיד." הורתה ליוני ומסרה לו תיק גדוש בגדים וצעצועים. יוני הנהן בפיזור נפש ואמר לה להירגע ושהכל יהיה בסדר.

"ותזכור, הבטחת שתתקשר כל איזה שעה שעתיים." סירבה רינה להרפות. "הוא תמיד מבטיח ואחר כך שוכח." פנתה אלי בטרוניה.

"אני לא אשכח." הבטחתי, "תני לי את המספר שלך ואני נשבע לך שאני אתקשר כל שעה וגם אשלח תמונות.

היא דיקלמה לי בזריזות את מספר הנייד שלה, ומיד הוספתי אותה לאנשי הקשר שלי, ואחר כך הגדלתי לעשות וצילמתי את יוני שנדנד את יובל הצוהל בנדנדה, זו הייתה תמונה מוצלחת מאוד, שניהם זרחו משמחה ונראו דומים מאוד ומאושרים מאוד.

שלחתי לה את התמונה והבטחתי שנשגיח היטב על הילד, שיש שם עוד ילדים בגילו שישחקו איתו ושהוא ייהנה מאוד.

כנראה שעשיתי מה שצריך ודיברתי בטון המתאים כי רינה התרצתה סוף סוף, ולרגע נראתה פחות דרוכה. היא נפרדה מיובל בנשיקות, זרקה שלום נוקשה ליוני ולפני שנכנסה למכוניתה הוסיפה כשהיא פונה אלי, "אני שמחה שסוף סוף יונתן מצא חבר שמבין שהוא גם אבא ושהילד חשוב לו יותר מכל דבר אחר." והסתלקה, מניחה לי לתהות לאיזה דבר אחר היא מתכוונת.