יום שבת, 30 בדצמבר 2017

20. עובר כל גבול

לדעתי אני אדם טוב מזג, נוח לרצות, מהנעלבים ואינם עולבים, אבל גם לי יש את הגבולות שלי והפעם לא ויתרתי, לא שתקתי ולא מחלתי על כבודי, הפעם הוא נגע בציפור נפשי. נכון לעכשיו אין לי מושג אם אני שוב רווק טרי שנזרק מעגלת הזוגיות, או שאני עדיין בחזקת תפוס. גרוע מכך, אין לי שמץ מושג אם בכלל מתחשק לי להיות בן זוג של בן אדם שלא מבין שהחופש לכתוב הוא בשבילי הוא בבחינת ייהרג ובל יעבור.

וזה סיפור המעשה - השבוע כתבתי עוד סיפור אחד מיני רבים. לא פאר היצירה, ואין סיכוי שילמדו אותו לבגרות, אבל סיפור שפרח בדמיוני הפרוע, ומצא את מקומו הנכון בהרד דיסק שלי. בדרך כלל הוא לא טורח לקרוא מה שאני כותב, ואני לא מנסה להעיק עליו ביצירותיי. אני עדיין מגשש אחרי הקול שלי, עדיין מהסס, עדיין לא בטוח שיש טעם בדברים המעטים שכתבתי. משום מה דווקא את הסיפור הזה הוא כן קרא, ולא אהב. לא בגלל נימוקים ספרותיים לגיטימיים אלא כי הוא החליט שהדמות הפחות סימפטית מבוססת עליו, שהטיפוס החיובי בסיפור הוא מיצי, ואילו המספר הוא כמובן אני.

"זה רק סיפור." אמרתי לרוני ששצף מחאות מעבר לקו הטלפון.

"רק סיפור? הרי ברור שמדובר עלינו."

"למה? רק בגלל הקטע הלא משמעותי של ההשתלמות?"

"זה רק פרט אחד. אחר כך אתה מספר שיש לו סטוצים עם בנות, ושהמשפחה שלו לא אוהבת את החבר. ברור שמדובר בנו וברור שאם ניפרד מיצי מיד יזחל למיטה שלך כדי לנחם אותך. מה שהכי מרגיז אותי זה שאתה מודה שאתה מעדיף אותו למרות שהוא סתם אוחצ'ה שמנה ושעירה כי הוא מעריץ אותך ומכין לך תה כמו שאתה אוהב, ומשרת אותך כמו עבד."

"אתה לא נסחף קצת כושי. אף אחד לא עבד שלי, בטח שלא מיצי, ואל תצרח עלי. אני אולי פתטי, אבל לא חרש."

הוא מנסה לדבר בקול שקט יותר, אבל חוזר שוב על אותן הטענות, ודורש ממני לשנות את הסיפור המעליב הזה.

"לא." אני אומר קצרות, "זה הסיפור וככה הוא יישאר מעתה ועד עולם."

"כאילו שמישהו בכלל קורא את הסיפורים שלך." הוא מטיח.

"זה לא משנה כלום." אני אומר, "זה הסיפור שלי, סיפור שנובע ממני, מהפחדים והניסיונות שלי בחיים. שיניתי אותו תוך כדי כתיבה מספר פעמים עד שהייתי מרוצה וזה הנוסח שבו הוא יישאר, אין בכלל על מה לדבר."

"אז אתה מודה שהוא מבוסס עלינו?" הוא מתרתח.

"לא מודה בכלום כי לא נעשה שום פשע. הסיפור אולי גרוע, אבל אין חוק נגד כתיבת סיפורים מחורבנים."

"לא אמרתי שהוא מחורבן." הוא מבצע נסיגה טקטית זהירה, "רק שמפריע לי שהוא מבוסס על דמויות מהחיים שלנו."

"אולי לקחתי פה ושם כמה מאפיינים של אנשים שאני מכיר מהחיים הפרטיים שלי, אבל זה סיפור דמיוני. הדמיון שלי הוא הדבר היחיד שחופשי בחיים שלי ואני לא מוכן לקבל שום מגבלות על חופש היצירה שלי, לא חשוב עד כמה היא עלובה וחסרת ערך."

"אני לא מבקר את היצירות שלך. מה שמרגיז אותי זה שאתה מגלה לי דרך הסיפור הזה שאתה מעדיף את מיצי על פני כי הוא אולי שמן, שעיר ומכוער, אבל מחזק לך את הביטחון העצמי ובחיים לא יבגוד בך."

"זה הפירוש הפרטי שלך לסיפור, זכותך לפרש אותו ככה, אבל אתה טועה, לא לזה התכוונתי."

"אז למה כן התכוונת?" הוא שוב צורח, "להעליב אותי. להשפיל אותי. להזהיר אותי שאם אני אזיין מהצד תימצא לך איזה דובון שעיר ומאולף שיביא לך נעלי בית ויכין לך תה? מישהו כמו מיצי שאף אחד חוץ ממך לא רוצה אותו כי הוא כזה עלוב?"

"אין לי מושג למה התכוונתי בסיפור הזה רוני, הוא פשוט יצא כזה ודי. ולדעתי מי שחסר ביטחון פה זה אתה לא אני."

"מה פלא שאני מרגיש חסר בטחון איתך." הוא מחליף טקטיקה ומתחיל להתבכיין, "אתה כל הזמן שורץ מול המחשב כותב סיפורים ומתכתב עם חברים ולא שם לב אלי. גם כשאנחנו יחד הראש שלך בכלל לא איתי."

"זה לא נכון." אני מתרגז.

"אל תצעק עלי." הוא מחזיר לי מנה אחת אפיים.

וככה הריב נמשך הלוך ושוב, וכל צד חוזר על טענותיו הלעוסות לעייפה. אני מסרב לגעת בסיפור הזה שמבחינתי הוא גמור וחתום, והוא מתעקש לקרוא מסרים סמויים בסיפור דמיוני ולהיעלב מהם. הניסיון שלו לפרש את מסתרי נפשי על פי סיפורים שכתבתי מאוס בעיני, והדרישה לשנות ולתקן יצירה שלי, דלה עלובה וחסרת משמעות ככל שתהייה, נראה לי פגיעה בחופש היחיד שיש לי - החופש ליצור ולהתבטא כאוות נפשי.

אני מנסה להבהיר לו את עמדתי, אבל הוא כבר כל כך מחומם, נעלב, נרגז ומשוכנע שבזמן היעדרותו אני ומיצי מעלים עשן מחדר השינה, עד שאני לא מצליח להבהיר לו את עמדתי. הריב נגמר בטריקת טלפון זועמת מצידו, ומותיר אותי תשוש ואחוז בחילה. זה קורה לי לעיתים קרובות יותר ויותר לאחרונה. הרגשת חוסר טעם ותוחלת, מעין מערבולת מסתחררת של עייפות וייאוש, ותחושה שאין ערך למה שאני כותב. ערפל דק וממאיר של אפסיות אופף אותי, והנשק היחיד שיש לי נגדו זו מקלחת חמה מאוד ובריחה לשינה. לפנות בוקר אני מתעורר מזיע ורטוב, נזכר שכבר כמעט שבוע לא היה לי סקס (המפגש היומי ביני לכף ידי לא נחשב בעיני לסקס) עושה שוב מקלחת חמה, ונוכח לדעת בפעם המי יודע כמה שחדר לח וחמים, יד מסובנת ודמיון עשיר יכולים לקחת אותך רחוק מאוד, אבל הם לא שווים לדבר האמיתי שלמרבה הצער כועס עלי, ואין לי מושג מתי אראה אותו שוב ובאיזה מצב רוח הוא יגיע, אם בכלל.

והיום הלכתי לעבודה ואפילו עבדתי קצת, לא הייתה יותר מידי עבודה, ומצאתי את עצמי מביט ללא הרף בגברים שעברו על פני, מתפלא שוב כמה גברים יפים וסקסיים יש אפילו במקום הצנוע והקטן בו אני עובד, ובעיקר מתגעגע אליו מאוד, אבל נחוש בדעתי שלא משנה איזה מחיר יהיה עלי לשלם, את הסיפור אני לא אשנה. 

ביום שישי נסעתי עם האוטו למוסך. יצאתי מוקדם ובחוץ ערפל. נוסע בנוף המוכר מאוד ומרגיש שאני בארץ לא נודעת. כל פרט בנוף מוכר לי זה שנים ובכל זאת אני חש אבוד. אני נתקף בהלה שנובעת מחוסר התמצאות במרחב - תחושה מפחידה שבעתיים כשאתה דוהר על הכביש המוכר בעצם אבל נראה זר. בסוף אני מבין מה הבעיה, הערפל מחק את הפרטים הרחוקים יותר של הנוף והבליט את הפרטים הקרובים ובכך בלבל אותי והוציא אותי מהקשרי, וגם קצת מדעתי. יכול להיות שהמצב הנפשי שלי הוסיף עוד נופך לבלגן החזותי המשונה הזה? לא חשוב, העיקר שלא עשיתי תאונה וחזרתי הביתה בשלום, עני יותר אבל לפחות בחתיכה אחת.

בקבוצת התמיכה קיטרתי קשות שאף אחד לא שם לב כמה אני אומלל ומדוכא, ולמה אנשים שמשתמשים חופשי בכתף שלי כמשענת ומספגת דמעות ורואים בי תחליף זול ונוח לכותל המערבי לא רואים שאני עצוב וזקוק לחיבוק ונחמה?

"אתה עצוב?" שאל פזי שכבר שב אלינו בריא ושלם ונמרץ כתמיד, "חשבתי שאתה כועס."

"אתה נראה עצבני." הוסיף גולן, "פחדתי להגיד לך בוקר טוב."

"כנראה שאתה לא משדר את האותות החזותיים הנכונים." ביאר לי המנחה.

טוב, מה אני יכול לעשות. לתלות על עצמי שלט - עצוב לי, בואו תחבקו אותי?

חזרתי הביתה, ראיתי שלאף אחד לא אכפת ממני ומהדילמה שלי. רוני לא מתקשר, אף אחד לא שם לב אלי וכולם מדברים רק על ליאור וג'ורג'י – ההורים של ג'ורג'י הבינו סוף סוף שמשהו פה לא בסדר ואילצו אותו לחזור מהלימודים ישר הביתה.

הוא הצליח להגיד לליאור בטלפון שהוא לא יודע מתי הוא יחזור אליו כי הוריו חושדים וסגר. ליאור עצוב וכולם מנחמים אותו, ואף אחד לא שם זין עלי.

הלכתי לעשות קניות לשבת ואז גיליתי לתימהוני שהצייד שכבר שנה שלמה נמנם בתוכי התעורר פתאום, נמרץ ורעב לפעילות. הוא הסתכל על כל גבר שעבר, בדק, בחן ונהנה, דוחק בי לעשות משהו סוף סוף כי הוא רעב.

הצייד הזה שחי אצלי אי שם בין הלב לאשכים, תמיד רעב, תמיד חרמן, תמיד רוצה עוד. אין לו מצפון, אין לו מוסר. מונוגמיות היא בעיניו סטייה משונה, נשים נראות לו כמו חייזרים ויחסים ביסקסואלים מגעילים אותו. אני בטוח שלכל גבר יש אחד כזה בתוכו. בדרך כלל הוא קצת מדוכא ושפוף, יודע שהוא לא בסדר, אבל לא ממש מבין למה. עדיין מנסה להבין מה זה הקטע הזה של אהבה, ומה רע בשלישיות, ולמה אורגיות הן לא הספורט הכי פופולארי בעולם. כשאני לבד הצייד מנצל את ההזדמנות ויוצא לצייד בין משעולי הסופר שלנו, הרוחשים צעירים שופעי תכניות לסוף השבוע. נכון, הם כולם תלמידי תיכון, ורובם בכלל מתחת לגיל ההסכמה, אבל הצייד לא מכיר את גיל ההסכמה, הוא לא שמע על פדופיליה, אין לו אלוהים ואין לו חוקים. הוא רואה עור צעיר ומתוח על שרירים צעירים, שער בוהק מתנפנף, חיוכים מזמינים וישבנים קטנים ושובבים בג'ינס הדוק ונדרך, מוכן ומזומן לצאת לציד.

"אידיוט." אני אומר לו, "אני אסרס אותך, מטומטם שכמוך." ובורח הביתה. 

***

בערב דני צץ אצלי, מגונדר בג'ינס וחמוש בג'ל, ושאל אם לקחתי כדורים. מיד הבנתי יד מי במעל. "מתי רוני התקשר אליך?"

דני התבלבל קצת ואמר שהוא לא רוצה שנתגרש. "אנחנו לא יכולים להתגרש כי אנחנו לא נשואים, הוא רק..."

"הוא פה, אצל ליאור." צעק דני וברח.

ירדתי למטה והוא היה שם, יושב על הספה, כולם סביבו, משפיעים עליו חיבה ונחמה כאילו הוא פה המסכן ולא אני. אנחנו מחליפים מבטים זועמים בעוד כולם נמוגים ברוב טקט מהחדר.

"מה אתה עושה פה אהרון?" אני שואל ומבחין שהוא הביא איתו את הצ'ימידאן שלו.

"אני גר פה מנחם."

"אז יאללה, בוא הביתה." אני מרים את הצ'ימדאן ועולה לדירה שלנו, והוא משתרך אחרי בצייתנות.

לוקח לנו זמן להתרגל זה לזה. אנחנו מסתובבים אחד סביב השני כמו כלבים חשדניים, נוגעים ומתרחקים ולא מדברים על המריבה. בסוף הוא נשבר ואומר שאולי הוא הגזים קצת בתגובה שלו על הסיפור ההוא, ואני אומר שמותר לו לבקר את הסיפורים שלי כמה שמתחשק לו, או בכלל להתעלם ממה שאני כותב, אבל לא לנסות לצנזר אותי.

"נו, די כבר עם הסיפור הדבילי הזה." הוא מתפרץ ומתנפל עלי, "תנשק אותי." הוא דורש, ומשם הדברים הולכים במהלכם הרגיל, כמעט. הוא אחרי ביקור ליל שישי אצל הוריו, ולכן הוא רוצה שהסקס יהיה חזק ופרוע. הוא לא יודע שהצייד ההוא עדיין ער בתוכי, רעב, זועם וחסר גבולות. אני נסחף, מגזים, מכאיב לו יותר מידי. הוא נרתע וצועק, מבוהל. אני מפסיק באמצע, מבוהל עוד יותר ממנו, ואז אנחנו מדברים סוף סוף.

אני מנסה להסביר. מדבר על הערפל, הבלבול, המקום החופשי הזה בתוך הראש שלי שאסור לגעת בו, ואפילו מספר על הצייד. לא חושב שהוא הבין. הוא אומר שכן, שהוא קולט אותי, אבל לדעתי הוא מבלבל הכל, ומה זה משנה בעצם? לא חשוב כמה חזק תחבק אותו וכמה תתאמץ להסביר ולהיות גלוי וכנה, אתה נולד לבד ומת לבד. באמצע יש ניסיונות חסרי תוחלת לגעת, ניסיונות מעוררי רחמים להתחבר, להתמזג, ניסיונות שלא מצליחים אף פעם.

בבוקר קמנו מפויסים ועשינו אהבה בעדינות ובזהירות. עוד מעט נלך לאכול אצל בוריס ארוחת צהרים, נחזור הביתה ונישן יחד. אולי בשבוע הבא אני אצליח סוף סוף לכתוב משהו מוצלח.

***

בדיוק בשתיים בצהרים התייצבנו בדירה של בוריס מוכנים לזלילה כדת. היה טעים מאוד וכולנו שיבחנו את בוריס ודדי שעבר קורס מזורז בבישול. גם קוקו וז'וז'ו היו והביאו יין, וכמובן שהיו גם בירות ווודקה קרה נשלפה מהמקפיא. כולם חוץ ממני שתו וגם בוריס הסתפק בכוס אחת של יין אדום יבש.

רוני שתה קצת יותר מידי וסיפר לכולם על הפגישה שלו עם אימא שלי. הוא סיפר שהיא אישה נאה מאוד, וזה נכון, ושהיא דומה לי מאוד, בעיקר בצבע העיניים.

"זה גנטי." אמר בוריס ושם יד על הברך שלי כדי שלא אתעצבן.

"לחמי יש עיניים נהדרות." חייך אלי קוקו. כשהוא שתוי קצת הוא נעשה עוד יותר נחמד מהרגיל והמבטא הצרפתי שלו נעשה כל כך חזק שקשה להבין מה הוא אומר. "עוד בפעם הראשונה כשחמי נכנס למספרה שלנו שמתי לב שיש לו עיניים נהדרות."

הם התחילו להתווכח אם העיניים שלי חומות או ירוקות, והחליטו שזה תלוי במה שאני לובש ובמצב רוח שלי, וקוקו אמר שהיום יש לי עיניים בצבע דבש ונישק אותי על הפה, וכדי שרוני לא יקנא נישק גם אותו, ואחר כך צחק כל כך עד שכמעט נפל מהכיסא ומזל שז'וז'ו תפס אותו. דדי שהיה מוקסם מהם הסיע אותם אחר כך הביתה כי הם טענו שהם שתויים מכדי לנהוג, לעניות דעתי הם לא היו כל כך שתויים אבל שתקתי.

אחרי שהם הלכו עזרתי לבוריס עם הכלים, משאיר את רוני לנמנם קצת מול הטלוויזיה. שנינו הסכמנו שדדי בטח חוגג עם הספרים העליזים שלנו, וכשהערתי שכמעט כל המשתתפים בארוחה עשו בשלב זה או אחר אחד את השני הוא נאנח ואמר שכן, אני צודק, אבל לא לגמרי כי הוא ודדי רק ישנו יחד, וגם הוא ורוני אף פעם לא היו יחד, ושוב נאנח במין עייפות כזו שהדאיגה אותי.

חקרתי אותו קצת בקשר לולאדי ולמה הוא לא חוזר, ולמה הוא לא שתה כמעט כלום, אבל הוא לא רצה לענות לי, רק חיבק אותי ושלח אותי הביתה.

בדרך הביתה רוני הסכים איתי שבוריס נראה קצת מדוכא ועייף, והעיר שדדי בטח הוציא לו את המיץ, אבל אני מאמין לבוריס שהם לא עשו כלום.

אולי הוא חולה? לא יודע.

בדרך רוני סיפר לי על מה הוא דיבר עם אימא, "היא פשוט רצתה להכיר אותי." הסביר, "ורצתה לדעת מה שלומך, היא אמרה שאתה עדיין כועס עליה בגלל התוספתן שלך."

"יכול להיות שהיא צודקת." אמרתי, למרות שאני לא בטוח שזה נכון.

רוני טען שבלי קשר לסיפור עם הניתוח שלי לדעתו אנחנו פשוט אשכנזים קרים שלא שומרים על קשר.

יש בזה משהו, אבל האחים שלי כן בקשר עם ההורים. אולי לא קשר חם ואוהב, אבל קשר סביר, ורק אני חש דחייה וחוסר רצון כל פעם שאני אמור לפגוש אותם. אפילו לדבר עליהם לא בא לי. חלק מהריחוק מהמשפחה הוא בגלל היחס שלהם להומואיות שלי, אבל לא רק. אולי אני מרגיש ככה בגלל שעד גיל חמש לא גדלתי בבית, וכשחזרתי בגיל חמש ומשהו הביתה זה כבר היה מאוחר מידי?

"ומה עם אבא שלך?" שאל רוני.

"מה איתו?" התזתי בקוצר רוח. מעצבן אותי לדבר על אבא.

"ראיתי אותו כשהוא בא לאסוף את אימא שלך, ומיד ידעתי שזה אבא שלך, אתה דומה לו מאוד."

"למה לא סיפרת לי שנפגשת איתו?" התפלאתי.

"רק החלפנו כמה מילים ולחצנו ידיים." אמר רוני במבוכה, "פחדתי להגיד לך משהו כי... טוב, אני לא אוהב שאתה מתעצבן עלי."

פה המקום לספר שאני לא בן אדם שצועק ומתעצבן. זה לא הסגנון שלי, צעקות זה יותר הקטע של רוני, אבל הוא אומר שמפחיד אותו כשאני מסתגר, מפסיק לדבר איתו ומשתבלל בעצמי.

"לא תמיד אני יודע מה אתה חושב." אמר רוני במין השלמה שקטה כזה שהעציבה אותי מאוד. הלכנו ברגל הביתה ולמרות שהיה כבר חשוך והרחובות היו די ריקים לא החזקנו ידיים כי לא עושים דבר כזה בקריות לא משנה באיזה שעה. אם היינו במקום אחר, בסן פרנסיסקו או באירופה, הייתי מחבק אותו, אבל כאן לא יכולתי. רק שמתי יד לרגע על הכתף שלו ואמרתי שאם הוא לא יודע הוא צריך פשוט לשאול.

"אני פוחד להציק לך." אמר רוני, "אני לא רוצה שתחשוב שאני נודניק ומעיק ותעיף אותי."

"אני בחיים לא אעיף אותך רוני, אף פעם לא העפתי אף אחד."

"כן, שמתי לב." אמר רוני במרירות, "אתה בטח תישאר חבר שלי, אבל לא תרצה יותר לגעת בי."

"בגלל זה לא חזרת ישר הביתה אחרי שרבנו, פחדת שאני רוצה שניפרד?"

הוא עשה כן עם הראש ושתק כי הדמעות חנקו אותו והוא חשש שיתחיל לבכות ברחוב. עד שהגענו הביתה הוא נרגע קצת. התקלחנו יחד, הלכנו למיטה עשינו אהבה, ואחר כך ראינו את 'בנות גילמור'.  ואחרי שהוא נרדם התיישבתי לכתוב.

זה לא קל, הקטע הזה של לחיות יחד, במיוחד אצלנו כי אנחנו כל כך שונים באופי, ובגלל הנסיבות התחלנו לגור יחד כמעט מיד ובלי לתת זה לזה זמן להסתגל. יש כאלו שיוצאים לדייטים ולומדים להכיר אחד את השני כמו זוג רגיל, אבל אצלנו משום מה זה לא היה ככה, וחוץ מפה ושם איזה סרט אנחנו בכלל לא יוצאים לבלות. והאמת, בחיים לא הייתי בדייט עם מישהו, אין לי מושג מה זה בכלל.

אני מאוד משתדל לא להכביד עליו באופי הסגור שלי. והרבה פעמים אני לא מבין אותו והוא לא מבין אותי, אנחנו מנסים אבל זה קשה. צעקות ורוגז יוצאים מאיתנו בקלות, אבל דיבורים על רגשות נתקעים לנו בפנים. כדי לחיות עם בן אדם אחר צריך לאפשר לו מרחב נשימה, וצריך סבלנות וסובלנות לתקופות שכל אחד עובר בחייו. הוא נמצא בשלב כזה של סקרנות מינית ויש לו תאבון גדול ורצון לחוות הכל.

גם אני עברתי תקופה כזו, אני מבין שגם לו יש צורך בכך. אני מקבל אותו כמו שהוא וממתין בסבלנות בבית עד שהוא יירגע ויחזור אלי. חבל שבזמנו לא היה גם לי בסיס ביתי לחזור אליו ולא היה מי שידאג ויזכיר לי לשמור על עצמי. אני לא אומר שאני מאושר כשאני מריח עליו שהוא היה עם אחר, אבל אני שותק, לא רוצה לריב ולא רוצה לעורר בו רגשי אשמה. הוא לא שייך לי ואני לא חושב שיש לי זכות לקנא ולהציק לו. אולי הייתי צריך להיות עם מישהו שבשל יותר לזוגיות ואולי, אם המצב שלי היה אחר, הייתי נפרד ממנו ומחפש אחד כזה, אבל אני עדיין נדהם מכך שהוא מקבל אותי כמו שאני ובתמורה מקבל אותו כפי שהוא. אני מניח שהפסקה הקודמת שלי נשמעת די פתטית, אבל יותר מידי פעמים אנשים נרתעו ממני ברגע ששמעו שאני נשא... אנשים פוחדים שקשר איתי יסכן את חייהם והמון פעמים שמעתי שאני יפה, סקסי, מתוק וחמוד, אבל לא, תודה.

אין תגובות:

פרסום תגובה