יום שלישי, 27 ביולי 2021

1. השיבני ואשובה

 

זה קרה בחורף שבא אחרי לבנון השנייה. דהרתי כרגיל על האופנוע שלי, בטוח שאני מחוסן, שלי לא יקרה כלום, שכמו תמיד אני אצא מזה בלי פגע. טעיתי. הכביש היה רטוב וחלק, עשיתי סיבוב חד מידי, האופנוע שלי החליק ואני עפתי ממנו. המכונית שנסעה מאחורי סטתה כדי לא לפגוע בי ודרסה את האופנוע המסכן שלי. הוא נעשה טוטאל לוס, אני יצאתי די בזול. קצת מכות יבשות, רגל שבורה וזעזוע מוח קל.

"איזה מזל שלבשת קסדה וחליפה של אופנוענים." אמר אבא.

"זה בזכות חמי, הוא התעקש לקנות לי את הציוד הכי טוב ולא הפסיק להזכיר לי לא לשכוח את הקסדה."

"חבל שהוא לא שכנע אותך לוותר על האופנוע." העירה אימא שהתקשתה לוותר על הטינה שלה לחמי.

"הוא ניסה, אבל הבן העקשן שלך..." רטן אבא והביט בי במבט מאשים.

"אני לא אגע יותר באופנוע." הבטחתי.

אבא ואימא החליפו מבטים ספקניים, לא האשמתי אותם, במשך השנים הם שמעו ממני יותר מידי הבטחות שהפרתי.

דבר אחד טוב יצא מכל עניין התאונה שלי, הורי וחמי הגיעו למעין שביתת נשק זהירה והצליחו לשתף פעולה במאמציהם להחזיר אותי למצב תפקודי. בעצה אחת הם החליטו שאחרי שישחררו אותי מבית החולים אני אחזור לגור זמנית אצל ההורים כדי שלא אשאר לבד בזמן שחמי ילך לעבודה. כל זמן שהייתי בגבס הוא היה מגיע להורים כל יום, נותן לי את זריקת הקלקסן שהרופא רשם לי, ועוזר לקלח אותי. אחרי הימים הראשונים הורי התרגלו אליו ולמדו לסמוך עליו. הוא היה אוכל איתנו ארוחת ערב, ועל הדרך גם עזר להם פה ושם - תיקן ברז דולף ודלת חורקת, פתח ביוב סתום וחיזק את הגדר הרעועה. הורי הצליחו להפתיע אותי כשגילו טקט והתחשבות ומידי פעם הסתלקו מהבית לכמה שעות כך שיכולנו אפילו לעשות קצת סקס, אמנם מוגבל וחפוז בגלל הנסיבות והגבס, אבל בכל זאת סקס סביר לגמרי.

זו הסיבה שלא יכולתי לטעון שזה קרה בגלל ההתנזרות שנכפתה עלי. למה זה קרה אם ככה? לא יודע, קרה, כמו שדברים כאלה קורים לטיפוסים כמוני, טיפוסים אימפולסיביים, חרמנים שקודם עושים ואחר כך מצטערים ומתחרטים.

אחרי שישה שבועות בגבס חמי לקח אותי לבית החולים שם עשו לי צילום רנטגן והחליטו שאפשר להסיר את הגבס. אחרי שנפטרתי מהגבס הרופאים דרשו שאתחיל ללכת עם מתקן עינויים מתועב שנקרא מגף אוויר, ושאתחיל פיזיותרפיה.

את מגף האוויר המטופש הזה שנאתי, אבל הפיזיותרפיה הייתה בסדר גמור, בעיקר בגלל הפיזיותרפיסט הנחמד שהקדיש לי תשומת לב מיוחדת. אבא היה מביא אותי למכון הפיזיותרפיה וחמי היה אחראי להחזיר אותי. אחרי שבועיים בלי גבס המצב שלי השתפר מאוד, התחלנו לחשוב מתי כדאי להחזיר אותי הביתה, ואז חמי איחר לבוא לקחת אותי. זה היה מאוד נדיר אצלו, בדרך כלל אני הייתי זה שתמיד איחר, לעומתי חמי תמיד היה דייקן מאוד, ורוב הפעמים הוא היה מקדים, אבל הפעם, משום מה, הוא איחר ואני נשארתי לבד עם הפיזיותרפיסט הנחמד שהיה בדיוק הטעם שלי - בחור בהיר עור וכחול עיניים, עדין ונשי, טיפה שמנמן, אבל חמוד ומאוד להוט לרצות. הצעתי שאחכה לחמי על הספסל בחוץ, אבל הוא אמר שלא צריך, הוא לא ממהר, "הכל בסדר." חייך אלי, והניח יד מהססת על הזין שלי שכבר שבוע שלם לא זכה לתשומת לב מפנקת ומיד זינק בלהיטות לקראתו. דקה אחר כך הפיזיותרפיסט כרע מולי על ברכיו, משך מעלי את המכנסיים והתחתונים ומילא את פיו באבר הזקוף שלי. אחרי כמה דקות של פעילות נמרצת ומענגת ביותר הדלת נפתחה פתאום וחמי התפרץ פנימה, התחיל להתנצל על האיחור בגלל איזה פקק לא צפוי שעיכב אותו, ואז קלט אותי ואת הפיזיותרפיסט, הבין מה אנחנו עושים והשתתק באמצע המשפט. שנים אחר כך עוד הייתי נזכר במבט הפגוע וההמום שעלה על פניו והייתי נשטף בושה וצער, אבל בזמן אמת חשתי בעיקר זעם וקוצר רוח כי הייתי קרוב לגמור והוא הפריע, וגרם לפיזיותרפיסט הנלהב שלי להפסיק באמצע ולברוח החוצה, משאיר אותנו לבד, מביטים זה בזה בשתיקה. אם זה היה סרט פורנו חמי בטח היה ממהר לתפוס את מקומו של הפיזיותרפיסט ולהשלים את המלאכה, אבל מה לעשות שהחיים זה לא סרט?

"לעזאזל אתך רוני." אמר חמי בקול מאופק, הוסיף כמעט בלחש איזה קללה רוסית זועמת ופנה לצאת החוצה.

"חמי," רצתי אחריו, יותר מדדה מאשר הולך, שוכח לגמרי מהמגף אוויר הארור הזה, "לאן אתה הולך?"

"זה לא עסקך יותר, אני ואתה גמרנו." אמר חמי בלחש מאופק שצמרר אותי, וכשהוא מתעלם בבוז מההתנצלות המגומגמת שלי שזה סתם, וזה לא נחשב, ושאני אוהב רק אותו, נכנס לניסן העתיק והמקרטע שלו והסתלק.

חזרתי בצליעה למכון הפיזיותרפיה ומצאתי שם את הפיזיותרפיסט שלי מתארגן לצאת הביתה. "אני ממש מצטער רוני," הוא אמר, "באמת שלא רציתי לסבך אותך, אני יכול לעזור במשהו?"

"לא ממש." עניתי, המום מהמהירות בה התהפך הכל, ועדיין לא מעכל את השינוי.

"הוא בטח יירגע בקרוב ויחזור לקחת אותך." שמר הפיזיותרפיסט על אופטימיות, "אתה חושב שהוא ילך להתלונן עלי?"

"עליך? למה עליך? הרי לא הכרחת אותי."

"לא, אבל... אתה מטופל שלי ואסור היה לי... פשוט איבדתי את השליטה ו... יש מצב שכל מה שקרה יישאר רק בינינו?" גמגם הבחור ורק אז קלטתי כמה הוא היה מבוהל ולחוץ, מבוהל כמעט כמוני.

"אל תדאג, חמי לא טיפוס שילך לספר למישהו דבר כזה, הוא לא מלשין, הוא..." ורק אז, בעודי מנסה להרגיע את שותפי לדבר עבירה התחלתי לקלוט שיש מצב שבגלל רגע מטופש של קלות דעת איבדתי אותו, את אהבת חיי, ונבהלתי.

"אתה יכול לתת לי טרמפ הביתה?" שאלתי את הפיזיותרפיסט שהנהן ושאל שוב אם אני בסדר כי אני נורא חיוור.

"לא, אני לא בסדר." אמרתי והשתקתי אותו כשהוא ניסה שוב להתנצל. "זו לא רק אשמתך." הרגעתי אותו, מתלבט לאן לנסוע, להורי או לבית שלנו בקרית אתא? אם הייתי פחות פחדן הייתי נוסע לקרית אתא תופס שם את חמי שבטח היה עסוק באריזת חפציו, ואולי הייתי מצליח, אם הייתי מתאמץ מספיק ומתרפס מספיק, לשכנע אותו לתת לי עוד צ'אנס, אבל מה אם לא? מה אם הוא לא היה מתרצה וזורק אותי החוצה? אולי עדיף לתת לו להירגע איזה יום יומיים ואז...

כיום אי אפשר לדעת אם צדקתי או לא, עובדה שהחלטתי לחזור להורי ולשם הסיע אותי הפיזיותרפיסט שנפרד ממני בליטוף מתנצל על כתפי לפני שנעלם מחיי לנצח.

להורי שהמתינו לנו עם ארוחת ערב אמרתי שחמי לא יבוא היום כי הוא עסוק. עשיתי ניסיון פתטי להעמיד פנים שלא קרה כלום, ואפילו ניסיתי לאכול, לא ממש הצלחתי, הגרון שלי היה חנוק לגמרי, אמרתי לאימא שאני לא מרגיש טוב והלכתי למיטה.

שמעתי את הורי מתלחשים במטבח, נשמעים מודאגים. הם הרגישו שקרה משהו רע, מצד אחד רצו לדעת מה קרה, ומצד שני חששו להציק לי. אימא בטח האיצה באבא להיכנס לחדר שלי ולדבר איתי, והוא קרוב לוודאי אמר לה שלא תציק, ושעדיף לתת לי לספר להם בזמן שלי, ואז דפק מישהו בדלת. השעה הייתה כבר שמונה בערב, ממש מאוחר לפי המושגים של הורי, קפצתי מהמיטה, שוכח שאני עוד קצת נכה ונחפזתי לצלוע לדלת, בטוח שזה חמי, אבל זה לא היה הוא, זה היה נהג של מוניות אביב שהביא שתי מזוודות מלאות בבגדים שלי, ומעטפה אחת קטנה עם המפתח שלי ופתק מחמי - אני עוזב את הדירה שלנו, אתה יכול לחזור לגור שם או להישאר אצל הוריך ולהשכיר אותה לליאור. הוא מעוניין מאוד וככה תוכל לשלם את המשכנתא בלי בעיות. שיהיה לך בהצלחה בחיים ואל תיצור איתי יותר קשר!

הפתק היה מודפס ורק החתימה הייתה בכתב יד. כמו תמיד הוא חתם בכתב יד ברור ומסודר בשמו המלא - מנחם ברנוביץ. בהיתי בדף הלבן, מוחי מסרב לקלוט את העובדות. ואז הנייד שלי צלצל פתאום וליאור היה על הקו. "אני לא רוצה ללחוץ עליך רוני אבל חמי אמר..."

"איפה הוא?" קטעתי אותו בבהילות, "אתה יודע לאן הוא הסתלק?"

"אין לי מושג, ג'קי הסיע אותו עם כל הדברים שלו בפז'ו, לא יודע לאן."

"מה הוא אמר לך?" חקרתי בקוצר רוח

"שום דבר, רק שאתם כבר לא, ושאתה אצל ההורים, ושאם אני רוצה לשכור את הדירה שלכם אז שאני אדבר אתך, ושאם תסכים זה בסדר גם מבחינתו, אז אתה מסכים?"

"אהה..." חשבתי מהר, לחזור לגור בדירה שלנו בלעדיו היה לא לעניין, מה יש לי לעשות שם לבד? ואולי עכשיו, בלי חמי, אני אוכל להגשים סוף סוף את החלום שלי לגור בתל אביב וליהנות ממנה כמו שתמיד רציתי ולא הצלחתי כי חמי נדבק לצפון ושנא לבלות ולחגוג בסגנון האהוב עלי. פתאום נזכרתי בכל הדברים שהרגיזו אותי אצלו, לא שותה, לא מעשן, לא רוקד, קם מוקדם והולך לישון מוקדם. לחיות עם חמי זה כמו לחיות עם דודה שמרנית שבגלל איזה טעות טבע מעצבנת נראה כמו גבר סקסי שאיכשהו, למרות שהוא בכלל לא הטיפוס שלי, מצליח לגרום לי להתמכר לנשיקות שלו, לחיבוקים שלו, לאהבה שלו וגם, למה לשקר? לסקס שאני יכול לעשות רק איתו.

"נו, אהרון, מה אתה אומר?" נדנד ליאור.

"בסדר, אני מסכים."

"יופי, נהדר, ועכשיו תספר לי מה קרה, מה עשית שהוא זרק אותך ככה?"

"מאין לך שהוא זרק אותי, אולי אני זרקתי אותו?"

"מצחיק מאוד, מה עשית שעצבן אותו ככה? מאז שהתנשקת איתי במסיבה של אלכס לא ראיתי אותו עצבני כל כך, עם מי התנשקת?"

"עם אף אחד."

"נו, אז מה קרה?"

"עזוב ליאור, זה סיפור מסובך, וחוץ מזה..." הבטתי בהורי שעמדו ממש מולי מביטים בי במבטים מאוכזבים, "אני אצל ההורים עכשיו ואני לא יכול לדבר, תעביר את הדברים שלך לדירה שלנו, אני אקפוץ לשם מחר מחרתיים ונחתום חוזה והכל, ביי."

סגרתי את הנייד וניסיתי לחמוק חזרה לחדרי, אבל הורי הלכו אחרי, נחושים לקבל תשובות. "מה קורה אתך ועם מנחם?" התחיל אבא בעדינות, מניח יד מרסנת על זרועה של אימא שלפי הבעת פניה כבר עמדה להפציץ אותי בשאלות.

"שום דבר, זה פשוט נגמר." עניתי קצרות, בתקווה שהם יניחו לי לנפשי. אבא המאופק יותר שכל הפרטים שנוגעים לחיי האהבה שלי תמיד הביכו אותו היה מוכן לותר ולסגת, אבל אימא הייתה טיפוס אחר לגמרי.

"מה זאת אומרת נגמר?" התפרצה, "סתם ככה, פתאום נגמר?"

"כן, גם זה קורה לפעמים." התאמצתי לשמור על קור רוח מאופק.

"שטויות!" התיזה אימא בבוז, "חמי לא היה מסתלק סתם ככה, אני מכירה אותו, הוא לא טיפוס כזה שפתאום משנה את דעתו הולך, אני יודעת כמה הוא אוהב אותך, אם רק היית רואה כמה הוא נבהל ודאג לך כשהיית מאושפז..." היא רכנה לעברי והביטה ישר בעיני, "מה עשית לו?" דרשה לדעת.

לא מסוגל לעמוד במבט הלוהט והנוקב הזה עצמתי את עיני, "די אימא." ביקשתי, "אני לא רוצה לדבר על זה יותר." למזלי אבא הצליח לשכנע אותה להניח לי והיא הסתלקה, רוטנת בזעף.

"מה יש לה?" התרגזתי ונזרקתי על המיטה, הייתי נורא עייף, הראש כאב לי והיה לי קר למרות שעורפי היה רטוב מזיעה, "כל הזמן היא לכלכה עליו ושנאה אותו, ופתאום מעצבן אותה שהוא הסתלק?" 

אבא רכן מעלי וחלץ מעל רגלי השבורה לשעבר את המגף הכבד, ואחר כך גם את הנעל מעל רגלי השנייה. הוא פרש עלי שמיכה והתיישב לצידי, "נכון שבהתחלה כעסנו עליו והאשמנו אותו, חשבנו שבגללו אתה כזה, אבל זה היה פעם, עם הזמן למדנו להכיר אותו, ואם אתה כבר כזה אז עדיף שתהיה עם מנחם, מה עשית לו אהרון?"

משכתי בכתפי בסרבנות ושתקתי.

אבא נאנח, "אתה אשם בזה שהוא עזב?"

"כן, אני אשם, הייתי לא בסדר ואני... הכל באשמתי, בסדר?" הרגשתי דמעות גודשות את עיני והפכתי את גבי לאבא כדי להסתיר אותן.

הוא הושיט יד חמה וליטף את ראשי, "גם אנשים שאוהבים רבים לפעמים, ואחר כך מתפייסים." ניסה לנחם אותי, "יכול להיות שתתפייסו?"

"אני לא יודע אבא."

"מה אתה מתכנן לעשות בהמשך? אתה רוצה לחזור לחיל האוויר ולהמשיך לגור בבית?"

"אני לא יודע." הודיתי, מנסה לדמיין את עתידי בלי חמי לצידי ונרתע, "אין לי מושג מה יהיה איתי." הודיתי.

"טוב, לא בוער כלום. תנוח ותבריא, ואחר כך נראה." היטיב אבא את השמיכה על כתפי ויצא.

***

נשארתי לגור אצל ההורים עוד כמה שבועות. מנסה להתגבר על כאב הלב והבושה ולהחליט מה אני עושה עם עצמי בעתיד. לצבא לא רציתי לחזור, הייתי כבר בן עשרים וארבע וחצי. הצבא לימד אותי מקצוע לא רע, ואם הייתי רוצה הייתי יכול להמשיך לשרת בקבע עוד כמה שנים, אבל המחשבה על לבישת מדי דקרון ושירות בבסיס עם חוקים נוקשים וחיילים שכל שנה יהיו יותר ויותר צעירים ממני דכדכה אותי. בזכות חמי היה לי חיסכון נאה בבנק, וגידלתי מעט יותר ביטחון ביכולות המקצועיות שלי. למדתי איך להשתלט על ההיפר אקטיביות שלי ואיך לרתום אותה לטובתי, והחלטתי לנסות את מזלי באזרחות. בקושי התחלתי לגשש בנוגע למשרה חדשה כששגיא, המפקד שלי לשעבר (זה שחמי כינה הקוץ) התקשר ושאל מתי אני עוזב את חיל האוויר. שמחתי לענות לו שכבר עזבתי והסכמתי בלי היסוס להתחיל לעבוד אצלו בחברה שהוא הקים לפני כמה חודשים.

נפגשנו באזור התעשייה בחדרה, שם הוא מיקם את המשרד וההנגר שלו, ואחרי שלחצנו ידיים סיפרתי לו שאני וחמי כבר לא, שאני מוכן לעבוד גם בשכר נמוך בהתחלה, ושאין לי איפה לגור.

"יהיה בסדר." אמר הבוס, אופטימי ונמרץ כמו תמיד, והציע לי שבהתחלה אני אגור בקרוון קטן שהיה צמוד למשרד, ואחר כך נראה.

כמו תמיד הוא צדק, ובאמת היה בסדר. עבדנו כמו משוגעים במשך כל אותו חורף, ולא הפסקנו גם באביב ובקיץ שבא אחריו. בשבועות הראשונים הקדשתי את כל מרצי וכוחותיי לעבודה. הבוס ייבא מלטי"ם מחו"ל והשכיר אותם לכל דורש. אני הייתי אחראי על כל הצד הטכני, התיקונים וההפעלה שלהם. החברה הצנועה הלכה והתרחבה וגדלה, שכרנו עוד אנשים והתחלנו לשגשג, גם המשכורת שלי גדלה ועדיין המשכתי לגור בקרוון הצפוף והמתפורר, מבקר מידי שבועיים אצל ההורים, וזה הכל. לא יצאתי לבילויים, לא ראיתי חברים, לא היו לי חיי חברה וגם לא חיי מין, ובתל אביב ביקרתי רק בענייני עבודה. כל הזמן חיכיתי שאתגבר על הגעגועים לחמי ואתחיל לחיות מחדש, אבל משום מה זה לא קרה. מידי פעם הייתי מתקשר לבוריס, לאליס ולג'קי ואפילו משוחח קצת עם דני, אבל אף אחד מהם לא רצה לספר לי איפה חמי. אליס וג'קי התחמקו בעדינות מתשובה, ובוריס נהם עלי באנטיפתיות שאפסיק להציק ושלא מגיע לי לדעת.

"אני רק רוצה לדעת אם הוא בסדר."

"הוא בסדר עד כמה שאפשר, תעזוב אותו כבר לנפשו ותן לו שקט." דרש בוריס.

הלוואי והייתי יכול, אבל למרות ששקעתי בעבודה והייתי עסוק כל הזמן לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ולדאוג לו. קראתי בלהיטות את הבלוג שלו, מנסה למצוא בסיפורים שכתב רמזים לנעשה בחייו, אבל חוץ מסיפור מחריד אחד על מותו בתאונת אופנוע של בן זוגו שגרר אחריו את התאבדותו לא מצאתי כלום.

בסוף הקיץ החליט הבוס להעביר את החברה לאזור הצפון. הציעו לו שטח גדול ולא יקר באזור התעשייה של חיפה, ובעידודה של אשתו שרצתה לחזור לגור בחיפה ליד הוריה הוא קיבל את ההצעה.

"תצטרך לעזוב את הקרוון שלך כושי ולהתחיל לגור בדירה נורמאלית." בישר לי. "יש לך עד סוף אוגוסט, תחילת ספטמבר לחפש מקום חדש, או שאולי תחזור לגור אצל ההורים?"

בבת אחת צצה במוחי תכנית מושלמת שרק חיכתה כל הקיץ שאגשים אותה, אני אמצא את חמי ואחזור לגור איתו, או לידו, ולא אניח לו עד שהוא יסכים לקחת אותי חזרה, ואם הוא יגור עם מישהו אחר אני פשוט אגרש אותו. חמי הוא שלי ואין מצב שאני מוותר עליו החלטתי והתקשרתי לדני נחוש להוציא ממנו את כתובתו של חמי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה