יום שבת, 30 בדצמבר 2017

73. חופשי זה לגמרי לבד

הגשם שאיים לרדת כל היום נמלך בדעתו והתחיל להמטיר מטרות זעף בדיוק כשיצאתי מהעבודה, ודווקא כשהייתי באמצע ריצה מטורפת לרכב התקשר דני לספר לי שהשעו אותו מבית הספר ליום אחד כי הוא רב עם הילד הכי חנון בבית הספר, זה שאימא שלו מעבירה אותו עד היום את הכביש ומלווה אותו לכל טיול של בית הספר.

"איך הצלחת לריב דווקא עם החנון הזה?"

"הוא חנון עם פה גדול."

"היית צריך להתאפק ולא להרביץ דני."

"הוא הציק לי."

"בכל זאת."

"אם רוני היה פה הוא היה אומר שאני צודק."

"אבל רוני לא פה, נכון?"

"באשמתך."

"איך באשמתי?" צנחתי, מתנשף, רטוב ומזיע, על המושב.

"כי הרשית לו לנסוע."

"הוא בן אדם מבוגר דני, אני לא יכול להחזיק אותו פה בכוח."

"אני רוצה שהוא יחזור."

"גם אני חמוד, אבל..."

"אז תעשה משהו."

ברגע שנכנסתי הביתה רוני התקשר. "מה שלומך חמוד?"

"רטוב."

"יורד גשם?"

"זוועתי, חם כזה, גועל נפש."

"פה הוא קר, אבל לא נורא, קווין נתן לי מטריה."

"מי זה קווין?"

"אחד. היום נסענו לקיו גרדנס."

"יפה שם?"

"מקסים, אתה חייב לבקר חמי. ארמונות מזכוכית מלאים עצים, פרחים, שרכים, ממש מדהים. ויש שם גם פגודה כזו, ואיזה דשא, אי אפשר להאמין כמה שהוא ירוק."

"חשבתי שאתה עובד."

"היום היה לנו יום טיול."

"לך ולקווין?"

"לא רק לנו, לכל המחלקה, ואחר כך הלכנו לאכול במסעדה הודית. סוף סוף קיבלתי אוכל עם טעם. הם השתגעו שם כשראו כמה חריף שמתי על האוכל."

"יופי חמוד, אני שמח שנהנית, אז יכול להיות שאנגליה לא כזו זוועתית?"

הוא צחק, "כשיש לך מדריך טוב ומטריה הכל נראה אחרת."

"אני אזכור את זה כשאני אגיע לשם."

"איפה היית אתמול?"

"אצל הרופא, הבדיקות שלי הגיעו. אל תדאג, הכל בסדר איתי."

"אבל גם בשבע עוד לא היית בבית והנייד שלך היה כבוי."

"אחר כך קפצתי לבוריס."

"מה שלומו?"

"קצת מדוכא מהיום הולדת שלו, אבל עודדתי אותו."

"רחצת לו כלים ושטפת רצפה?" קינטר אותי רוני בעליזות.

"גם הוא עזר." התגוננתי.

"ומה עוד עשית כדי לעודד אותו?"

"כל מיני דברים."

"דברים?"

"כן, דברים. לא נתתי לו מטרייה ולא טיילתי איתו בקיו גרדנס, וגם לא אכלנו במסעדה הודית, אבל בכל זאת הצלחתי לעודד אותו."

"וגם הוא עודד אותך?"

"כן, גם הוא עודד אותי."

שתיקה ממושכת השתררה ואז רוני נאנח ושאל אם אני הולך למצעד הגאווה.

"לא יודע, בכלל לא בטוח שיהיה מצעד."

"הייתי מעדיף שלא תלך."

"ואני הייתי מעדיף שלא תגיד לי מה לעשות כושי, בטח לא כשאתה שם, מטייל לך עם המטרייה של קווין על הדשא האנגלי המדהים ואוכל אוכל הודי."

"בבקשה אל תכעס עלי חמי." ביקש רוני בקול אומלל.

"אני לא כועס חמוד, אבל אני קצת מקנא."

"אל תקנא, אני אוהב אותך חמי."

"אפילו שלא קוראים לי קווין?"

"אפילו."

"ושלא נתתי לך מטרייה?"

"אפילו."

"טוב, בסדר. אז גם אני."

 

הכול באשמתך

"אז למה לא אמרת מיד שאתה לא רוצה שאסע?"

"כי כשסיפרת לי כבר היה מאוחר מידי וכבר הסכמת."

"יכולת לפחות להגיד שזה לא מוצא חן בעיניך."

"מה זה היה עוזר? וחוץ מזה הנה אני אומר."

"עכשיו כבר מאוחר מידי, אני תקוע פה לפחות עד חנוכה."

"בהתחלה נורא התלהבת מהרעיון, פתאום אתה תקוע?"

"כן, אני מודה, הייתי פזיז מידי. זה מנחם אותך במשהו?"

"לא."

"גם אותי לא."

שתקנו יחד ואז רוני איחל לי מזל טוב, צחק כשהתלוננתי על המתנות המזוויעות שקיבלתי וניסה לשכנע אותי שאפטר שייב הוגו בוס זו מתנה שווה ביותר.

"שונא אפטר שייבים ושונא ריח של בושם."

"אני יודע חמי. אז תשים בצד ותיתן את זה בהזדמנות למישהו שאוהב דברים כאלו."

"ומה אני אעשה עם הגורמט המזוויע הזה עם השם שלי?"

"תחזיר אותו לחנות התכשיטים."

"ניסיתי, אבל יש בחנות הזו רק דברים מגעילים של ערסים. שום דבר שם לא לטעמי. קיבלתי זיכוי ואני לא יודע מה לעשות איתו."

"כשאני אחזור נטפל בזה יחד."

"כן, כשתחזור." הערתי במרירות, יודע שאני טועה וככה רק אגרום לו להרגיש אשם וכעוס. אחר כך סיפרתי לו שאני מתכוון ללכת למצעד הגאווה שנעשה בגלל ההתנגדות של הדתיים למשהו הרבה יותר רציני מסתם עוד מצעד גאווה.

רוני נחרד, וסרב להקשיב להסברים שלי שזה חשוב ואסור לוותר לבריונות ולפנאטיות וכשלא הצליח לשכנע אותי בהיגיון התפרץ בזעם. "מנחם, אל תעז ללכת! זה מסוכן! אתה עלול להיפצע! ובסוף עוד תדביק מישהו שינסה לעזור לך." הניח לדמיונו הער מידי להשתולל.

"אז אני אשים על עצמי שלט, זהירות נשא איידס, תנו לו לדמם למוות." עניתי בקרירות, ניתקתי את הטלפון מהתקע, כיביתי את הנייד והחלטתי שהיום אני לא זמין.

 

חופשי זה לגמרי לבד

"למה הנייד שלך כבוי? אני שונא שאתה לא זמין."

"לא היום רוני, אני עייף נורא. כל הלילה הפריעו לי לישון."

"באמת? מי הפריע לך? מיצי?"

"לא, מיצי נסע לתל אביב לעצרת לזכר רבין, אולי הוא יבוא לבקר אותי היום."

"אז למה לא ישנת?"

"בגלל הכלב של דני. ירד גשם בלילה ודני לא רצה שהכלב יישאר בחוץ. אימא שלו לא הסכימה שהכלב ישן בבית ובסוף דני הביא אותו אלי בשתיים עשרה וחצי בלילה והתעקש שחץ לא יכול לישון בחוץ בגשם."

"לא יכולת לשים אותו על הרצפה על איזה שמיכה ישנה?"

"זה בדיוק מה שעשיתי, אבל הכלב העקשן הזה ניסה כל הזמן לקפוץ לי לתוך המיטה, ובסוף התעייפתי ונרדמתי והוא ישן לי על הרגלים עד הבוקר."

"איזה חמוד!"

"אם אתה אומר."

"מה קרה חמי? למה אתה עצוב?"

"כי אני לא רוצה לישון עם כלב אפילו שהוא חמוד, אני רוצה לישון עם בן אדם שיחבק אותי וידבר איתי ויאהב אותי."

"ואתה חושב שאני לא רוצה?"

"אז למה עזבת?"

"עשיתי שטות, בסדר? נו, די. אני אחזור, אני מבטיח לך."

"אני יודע שתחזור, אבל אני פוחד שעד שזה יקרה כבר נתרחק כל כך זה מזה עד שסתם נהיה מכרים."

"זה לא יקרה אף פעם חמי, בחיים לא."

"איך אתה יכול לדעת?"

"כי ככה אמרתי!"

"אז אמרת, אבל הלילה מיצי יבוא לבקר אותי ובטח יישאר לישון, ובעוד כמה זמן אתה תמצא לך מישהו, קווין, או אולי מישהו או מישהי אחרת, כל יום נדבר קצת פחות ונהיה פחות מעורבים אחד בחיים של השני. דברים כאלו קורים כל הזמן, לאט לאט נשכח זה את זה."

"חמי מספיק! אתה מדוכא ועייף והגשם עושה לך מצב רוח רע. לך לישון ואחר כך תקום ותאכל משהו טוב ותתאושש."

"בסדר."

"מנחם!"

"אמרתי בסדר."

"ותדליק את הנייד."

"טוב."

"אני אוהב אותך חמוד, ותן נשיקה בשמי למיצי."

"טוב, גם אני אוהב אותך רוני, להתראות."

***

"איפה אתה?"

"במיטה."

"בשעה כזו? עם מי?"

"עם דלקת ריאות, דביל."

"וואלה? טוב, לפחות לא תלך למצעד."

"לא בטוח. תלוי איך אני ארגיש עד יום שישי."

"אל תהיה מפגר, מי מטפל בך?"

"מיצי מסתובב פה ומנסה להרעיל אותי עם מרק ירקות."

"תפסיק להיות אשכנזי כפוי טובה ותאכל מה שנותנים לך, ושלא תעז ללכת לעבודה מחר."

"אבל הסגן בחופשת לידה והגיע משלוח צבעים גדול ולילי לא יכולה לבד."

"אז שהבוס ילך לעזור לה, אתה תשכב בשקט ותבריא."

"אבל רציתי ללכת למצעד." מחיתי.

"שקרן, אתה שונא מצעדים ואתה לא אוהב את ירושלים."

"נכון, אבל המצעד הזה חשוב, אם לא הייתי חולה הייתי הולך. אולי אני בכל זאת עוד אלך."

"אל תדבר שטויות."

"אל תגיד לי מה לעשות, אתה לא פה ואני אעשה מה שאני רוצה."

"גם כשאני שם אתה עושה מה שאתה רוצה. אתה מתגעגע אלי?"

"כן."

"גם אני."

"מתי תחזור?"

"לא יודע חמוד. תהנה קצת מהחיים, בטח כולם מריחים שאתה לבד ורוצים לנחם אותך."

"אהה! אז עכשיו אני לבד?"

"זה תלוי בך."

"לא רוני, זה תלוי בך."

"אם זה תלוי בי אז לא, אתה לא לבד."

"אבל אני כן לבד, לגמרי לבד, ואני מתגעגע נורא." התמרמרתי.

"גם אני מתגעגע, אני אחזור ואז נדבר."

"למה אי אפשר לדבר עכשיו?"

"כי אי אפשר בטלפון, וחוץ מזה אני חייב ללכת, נדבר מחר, להתראות." אומר רוני בחיפזון וסגר לפני שהספקתי להגיד לו להתראות.

*** 

"מה שלומך חמי?"

"חרא."

"יש לך חום?"

"כן."

"גבוה?"

"איך לפעמים."

"אתה לוקח אנטיביוטיקה?"

"כן, אבל החום לא יורד."

"נו, אז מה יהיה?"

"אם זה לא ישתפר יאשפזו אותי ויתנו לי אינפוזיה."

"לא נורא, תהיה יום יומיים בבית חולים ואז..."

"אל תגיד לא נורא כי זה כן נורא! זה נורא מאוד!"

"מנחם!"

"שתוק כבר, אתה לא מבין כלום. מבלה לך בלונדון במסעדות הודיות ואני גוסס פה לבד."

"אתה לא גוסס."

"מאין לך? אתה לא כאן."

"דיברתי עם ההורים שלך ועם מיצי ועם בוריס, כולם אמרו ש..."

"כולם זה לא אני. לידם אני עושה פרצוף אמיץ כדי שלא יפחדו, אבל אני מרגיש חרא."

"אני יודע חמוד אבל..."

"אתה לא יודע כלום ולא אכפת לך ממני."

"זה לא נכון."

"אם אתה היית חולה הייתי מטפל בך."

"אני יודע."

"ואתה בקושי מתקשר פעם ביומיים."

"אני מתקשר כשאני יכול, אני אשתדל להתקשר יותר."

"לא צריך, הטלפונים שלך רק מרגיזים אותי."

"אל תהיה כזה חמי, בבקשה, זה לא מתאים לך."

"מאין לך מה מתאים לי? מה אתה יודע עלי בכלל? אולי מתאים לי להסתלק מכאן?"

"להסתלק לאן?"

"לאמריקה למשל, לקליפורניה, לסן פרנסיסקו. תמיד רציתי לראות את גשר הזהב."

"מה יש לך מגשר הזהב? יש דברים יותר מעניינים לראות בסן פרנסיסקו מאיזה גשר."

"אתה צוחק כי אתה חושב שאני אשאר תקוע בקריות כל החיים, אבל אתה עוד תופתע."

"די לדבר שטויות חמי. אתה תבריא בקרוב ואחרי שאני אחזור נוכל לנסוע לכל מקום שתרצה, אני מבטיח לך."

"לא צריך את הטובות שלך, אני יכול לנסוע לי לבד."

"לאן? לאמריקה?"

"כן."

"מה תעשה שם לבד? יהיה לך עצוב."

"אבל אני אהיה חופשי! לא שמעת שחופשי זה לגמרי לבד?"

"תגיד, השתגעת? כמה חום יש לך?"

"אל תצחק, קיבלתי הצעה מאוד רצינית לנסוע לאמריקה לעבוד שם ולהרוויח טוב לשם שינוי. מי אמר שאני צריך להיות תקוע כל החיים בארץ?"

"אף אחד, אבל... אתה עובד עלי, נכון? ממי קיבלת הצעה?"

"מאחד שחושב שאני שווה וחכם וצריך לחשוב קודם כל על עצמי."

"חמי, באמת, מה עובר עליך?"

"אתה חושב שאני אשב כל החיים ואחכה שתשים לב אלי? שאף אחד אחר לא יסתכל עלי? שאתה עושה לי טובה שאתה מתקשר פעם ביומיים?"

"לא, אני לא חושב ככה."

"ככה אתה מתנהג."

"אני מבין שאתה מתוסכל ומתגעגע חמי, אבל..."

"מי אמר שאני מתגעגע? אני בכלל לא מתגעגע. לך לעזאזל! תעשה מה שאתה רוצה עם החיים שלך ואני אעשה מה שאני רוצה עם שלי."

"וזה מה שאתה רוצה לעשות? לעזוב את הארץ, את המשפחה, את דני ואת הבית?"

"כן, זה מה שאני רוצה! אני רוצה לראות את העולם, ללמוד לדבר אנגלית טוב, להרוויח דולרים, אני רוצה להתחיל לחשוב קודם כל על עצמי. אני רוצה להיות חופשי וחופשי זה לגמרי לבד!"

"כמו שהיית חופשי בתל אביב? חופשי להפוך לזונה?"

המילים שלו פגעו בי כמו דלי מים קרים שנשפך על ראשי טרקתי את הטלפון בפניו וזמן קצר אחר כך הוא צלצל שוב.

"הלו?"

"שלא תעז לטרוק לי בפנים חמי!"

"שלא תעז לקרוא לי זונה רוני."

"לא קראתי לך זונה."

"לך תזדיין."

"חמי, אל תסגור בבקשה. אני מבקש סליחה, לא התכוונתי, תסלח לי, אני אוהב אותך, אני נורא דואג לך, מה עובר עליך חמוד?"

"מהפך. נו, די. תפסיק לבכות כמו תינוק, מספיק עם זה. אני שוכב פה בג'יפה, לבד וחולה ואתה בוכה? תפסיק, תתנהג כמו גבר!"

"אני כל כך מתגעגע אליך, בבקשה, אל תיסע לאמריקה."

"אל תדבר שטויות, מי ייתן לי להיכנס לאמריקה במצב שלי? חסרים להם חולי איידס משלהם?"

"אתה לא חולה, אתה רק נשא."

"בעיניהם זה אותו דבר."

"חמי, אני נשבע לך שאני אחזור. זה רק עניין של עוד כמה שבועות. בבקשה, תפסיק להפחיד אותי ותפסיק לדבר עם כל מיני פסיכים שמציעים לך הצעות משוגעות, בסדר?"

"בסדר."

"אתה אוהב אותי?"

"כן."

"מה כן?"

"אני אוהב אותך אהרון, אבל בבקשה, תחזור כבר כי אני מת כאן בלעדיך."

"אני יודע."

"אתה לא יודע כלום. אשתו של איציק ילדה בן בניתוח קיסרי."

"וואלה? שיהיה במזל טוב. מתי הברית?"

"אין ברית. עושים אירוע רק למשפחה ואת המסיבה יעשו אחרי שהיא תבריא מהניתוח, ובסוף אין מצעד."

"עדיף ככה."

"עשו כזה בלגן ומהומה ובסוף יש רק עצרת מעפנית."

"אתה רואה? באמריקה לא יהיה לך כל כך מעניין כמו בארץ."

"זה בטוח."

"טוב, אני חייב לזוז. חולה על התחת הפולני שלך מאמי, יאללה ביי."

"ביי."

***

"נו, מה קרה?"

"מאין לך שקרה משהו?"

"כי אני מכיר אותך כבר חמי, מה הבעיה?"

"לא בא לי לדבר על זה."

"נו, אז? בחיים עושים לפעמים דברים שלא בא לעשות. אל תהיה פולנייה, מה קרה?"

"שמעתי דברים."

"עלי?"

"לא, על הסבתא של האפיפיור. שמעתי שהיא שמה יותר מידי מלח במרק וזה הרס לי את כל היום."

"אידיוט, אתה לא יודע שאסור להקשיב ללשון הרע?"

"דביל! אתה לא יודע שאסור לשתות יותר מידי ולהתהולל בפאבים עם תאומות רוסיות בלונדיניות?"

"קודם כל לא שתיתי כל כך הרבה, ושנית כל הן לא היו תאומות, ורק אחת מהן בלונדינית, וחוץ מזה הן בכלל צ'כיות."

"אהה, אם ככה אז אני מתנצל. אם אחת שחורדינית והן רק צ'כיות אז הכל בסדר, זיין אותן חופשי."

"הן לסביות, מטומטם."

"ואתה יודע את זה כי נכנסת איתן למיטה ובדקת טוב טוב מה הן עושות מתחת לפוך?"

"אתה פשוט מקנא."

"גם, אבל בעיקר מודאג."

"אין לך מה לדאוג."

"תרשה לי בכל זאת להיות מודאג. אתה מכיר אותי, אני מרגיש לא טוב אם אין לי סיבה לדאגה."

"אז תתחיל לקחת אקמול כי אין לך סיבה לדאגה."

"בטוח?"

"כן חמוד, בטוח."

"אבל אמרו לי ש..."

"אל תאמין לכל מה שאומרים. מה שלומך חוץ מזה?"

"בסדר גמור, אני כבר בריא וחזרתי לעבודה."

"חשבתי שאתה אמור להיות בחופש מחלה עד סוף השבוע. אל תגזים, העבודה לא תברח."

"אני שומר על עצמי, אל תדאג. תשמור גם אתה על עצמך."

"בסדר, אני אשמור. תפסיק לדאוג, אוהב אותך חמי."

"רוני!"

"בי, חמוד. חולה עליך."
***

"חמי, מאמי, יש לי חמשוש. אני מגיע הביתה בסוף השבוע."

"יופי."

"אתה לא נשמע כל כך שמח."

"אני מאושר עד הגג. מה, לא שומעים את האקסטזה בקול שלי?"

"האמת, לא. אתה נשמע כמו פולנייה שמישהו הציע לה להשתתף באורגיה."

"לפי מה ששמעתי אורגיות זה התחום שלך."

"או, התחלנו?"

"אתה לא מבין שכל מה שאתה עושה שם מגיע אלי בשידור ישיר?"

"לא הייתה שום אורגיה."

"הרבה בנים ובנות ערומים מתגלגלים יחד על שטיח אחד זה אורגיה אהרון, תבדוק במילון."

"למה אתה כזה אשכנזי לחוץ?"

"למה אתה כזה... לא חשוב."

"לא עשיתי כמעט כלום, אתה ובוריס לעומת זאת..."

"אתה אמרת שזה בסדר."

"ואתה אמרת שלא תעשה סיפור אם אני אזיין מהצד."

"בחורות?"

"מה זה משנה?"

"לא יודע, אבל זה מרגיז אותי."

"כי זה זיון או כי אלו בחורות?"

"כמה בחורות בדיוק היו שם?"

"מה זה משנה?"

"זה באמת לא משנה, לך לכל הרוחות!" צעקתי, וטרקתי את השפופרת.

***

לאחרונה ניהלתי שיחות נפש מרתקות במסנג'ר עם מישהו בשם איתי. הוא היה ישראלי שחי בקליפורניה, הרוויח דולרים מלא חופניים אבל היה בודד, לא הצליח ליצור קשר עם אף אמריקאי והתגעגע מאוד לארץ.

העניין שהוא גילה בי והמחמאות שהשפיע עלי ועל הכתיבה שלי היו כצרי לגאוותי הפצועה ועזרו לי לשאת את הבדידות. ידעתי שרוני ממשיך לאהוב אותי ושבסוף הוא יחזור הביתה ובכל זאת חשתי נטוש, פגוע ובודד, והשמועות על הבילויים שלו בפאבים לונדוניים אפלוליים שהסתננו אלי באמצעות נשמות טובות וקשקשניות לא הקלו על מצב רוחי.

סיפרנו זה לזה על חיינו ואיתי סיפר לי על בחור שהוא אהב פעם ואמר בעצב שהוא ויתר עליו בגלל מרחק פיזי וקשיים חסרי חשיבות וכיום הוא מבין שהבחור ההוא היה אהבת חייו. הקשבתי לקינתו של איתי על אהבתו המוחמצת ונחרדתי, פתאום הבנתי שהעבר של איתי (שהיה מבוגר ממני בכמה שנים) עומד להיות העתיד שלי אם אפרד מרוני. דמיינתי את עצמי בעוד כמה שנים בודד וטרוף געגועים מספר לזר אוהד על החבר שהיה לי פעם, בחור שהטריף אותי, שיגע אותי, גרם לי לקנא, לכעוס, לצחוק, להרגיש חי לראשונה מאז נדבקתי בנגיף וקלטתי שאני עושה שטויות.

נפרדתי בבהילות מאיתי והתקשרתי לרוני. "אתה בארץ כושי?"

"כן, שיגעתי את כולם שאני חייב לחזור ושזה עניין של חיים או מוות."

"אתה פה? איפה אתה?"

"לא רחוק." הצטחק רוני, "אתה בטוח שאתה רוצה לראות אותי?"

"כן, אני מצטער שטרקתי לך את הטלפון, כעסתי נורא."

"אני יודע, עבר לך?"

"כן."

"אתה מתגעגע אלי?"

"מאוד."

"אז שאני אבוא?"

"כן, כן! בוא מהר!"

"אני כבר בא חמי," אמר רוני, "רק שנייה."

שמעתי את הדלת אצל ליאור נפתחת ומישהו דוהר במעלה המדרגות ואז הוא התפרץ לזרועותיי.

"היית כל הזמן אצל ליאור?"

"כן, תכננתי להיכנס הביתה בלילה כשתישן ולהעמיד אותך בפני עובדות בשטח."

"רוני, אני יודע שעוד לא לילה, אבל אולי אתה יכול להתחיל להעמיד אותי בפני עובדות בשטח כבר עכשיו?



חזרתי קצר נשימה למחשב שזנחתי באמצע שיחה מרתקת במסנג'ר עם איתי, גיליתי את רוני יושב וקורא את ההיסטוריה שלי במסנג'ר ונחרדתי, בדרך כלל רוני לא הטריח את עצמו לעקוב אחרי ולקרוא מה אני כותב לאחרים. "מה אתה עושה?"

"קורא."

"אתה? ממתי אתה קורא ועוד ממסך של מחשב? חשבתי שאתה שונא את זה?"

"לפעמים צריך לעשות דברים ששונאים."

"אני לא אוהב שאתה קורא שיחות פרטיות שלי."

"אני יודע חמי ועכשיו נעשה לי די ברור למה."

"אל תגזים, איתי רק ידיד שלי, ידיד וירטואלי."

"ככה זה מתחיל."

"הוא בקליפורניה, תפסיק להיות פרנואיד."

"יש מטוסים בין ישראל לקליפורניה ולפי מה שאני מבין הוא מת שאתה תעלה על אחד מהם."

"למה, רק לך מותר לעשות חיים בחו"ל?"

"אני עובד שם."

"שמענו עליך."

"נסעתי לעבוד ולקדם את הקריירה שלי חמי, וגם אם אני מבלה פה ושם בערבים אני תמיד זוכר שאתה מחכה לי בבית."

"נמאס לי לחכות כל הזמן, גם לי מותר לחיות קצת."

רוני כיבה את המחשב וקם באיטיות, מגשש בכיסו אחרי קופסת הסיגריות והגפרורים. "אני יוצא לעשן בחוץ." הצהיר.

"כל כך מוקדם?"

"אני צריך לחשוב קצת על דברים."

"איזה דברים?"

"עלינו. עליך ועלי."

"אתה עושה עניין משטויות כושי, זה לא החבר הווירטואלי הראשון שלי וגם לא האחרון. אני שומר על ההסכם שלנו. אנחנו בקשר של התכתבות בלבד, בלי שיחות טלפון, בלי מצלמת אינטרנט ובטח שבלי פגישות."

רוני משך בכתפיו והמשיך ללכת לכיוון היציאה ואני נגררתי אחריו, מדבר אל גבו. "אנחנו סתם משוחחים על החיים שלו ושלי, על החיים בארץ ובאמריקה וכאלה, סתם פלסף כושי, קראת בעצמך."

רוני הסתובב וסוקר את פני בעיון. "לא משנה מה קראתי חמי, מה שחשוב זה למה בא לי פתאום לקרוא שיחות שלך עם מישהו אחר."

"נו, למה?"

"כי אני מרגיש שהשתנית, אני מרגיש שהראש שלך כבר לא מאה אחוז איתי. האיתי הזה משכיל וכותב יפה, שופך עליך מחמאות ויודע איך לתת לך הרגשה שאתה חשוב. הוא גם נראה טוב, הוא חכם ומשכיל והוא יודע את זה. לידו אני סתם ילד עילג... אני מרגיש שאפילו כשאתה איתי אתה חושב עליו." 

עיניו השחורות של רוני הבריקו מדמעות שהוא התאפק לא להזיל, אבל כשניסיתי לחבק אותו הוא דחה את ידי המושטת ויצא החוצה, התיישב על המעקה, עישן, שתה בירה מפחית וליטף את הכלב.

הבטתי בו בדאגה דרך חלון המטבח, וחזרתי למחשב לשאול את איתי מה לעשות עכשיו. "תדבר איתו." כתב לו איתי, "שב מולו ותספר לו מה מפריע לך. תפסיקו לריב ותדברו כבר."

אחרי ארוחת צהרים שקטה הצעתי לרוני לשבת ולדבר.

"לדבר על מה?" התחיל רוני להעמיס את המדיח בכלים מלוכלכים.

"עלינו, על מה קורה אתנו הלאה."

"עתיד יחסינו לאן כזה? עוד לא נמאס לך?"

"האמת שכן, אבל לפעמים צריך לעשות את זה."

"אני לא רואה בזה שום צורך. אתה זוכר איך אתה אומר תמיד שהמעשים מדברים? אז הנה, המעשים שלך אמרו הכל."

"איזה מעשים?"

"השיחות שלך עם האיתי הפלספן הזה שמת שתעזוב את הארץ ותלך לגור איתו שמה."

"ומה בקשר למעשים שלך?"

"איזה מעשים?" התחדד קולו של רוני והצלחת שהוא אחז בידו צלצלה בכיור ברעש.

"הציעו לך עבודה בחו"ל והסכמת בלי לשאול אותי בכלל, נתת לי הרגשה שאני לא חשוב לך כמו העבודה שלך."

"זה רק לכמה חודשים חמי, אני אחזור בקרוב."

"ועד שתחזור אתה מזיין שם כל מה שזז."

"חמי, תפסיק."

"לא רוצה, תפסיק אתה."

"להפסיק מה?"

"לבגוד בי כל הזמן."

"חמי די, אני אוהב רק אותך, אבל אני לא יכול לחיות כל כך הרבה זמן בלי סקס."

"ואני כן? אם אתה אז גם אני."

רוני התיישב מולי, הביט בי בדאגה וניסה ללטף את לחי, אבל התנערתי ממנו בכעס.

"חמי, אני ואתה, אנחנו שונים. אתה קצת כמו בחורה, אצלך סקס לא הולך בלי רגש ואני..."

"תפסיק לחרטט! אני גבר בדיוק כמוך וגם אני יכול לזיין סתם."

"אני יודע, אבל זה לא הסגנון שלך חמי, אתה לא תהנה מזה."

"ואתה כן?"

"אתה יודע שאני מעדיף אותך חמי, אבל..." רוני נאנח, שפשף את עיניו באגרופיו, קם והתחיל להסתובב חסר מנוחה בחדר. "למה אתה עושה סיפור מסתם סקס? אתה מכיר אותי חמי, אתה יודע איך אני, זה לא אומר שאני לא אוהב אותך מאוד."

"וזה שאני מדבר עם חברים וירטואליים לא אומר שאני לא אוהב אותך כושי, אבל..."

"די, שתוק כבר." הוא חיבק אותי, מצמיד את פיו לפי וכל המילים פרחו ממוחי. דקה אחר כך הבגדים נשרו מעלינו ושנינו צנחנו על המיטה.

 ***

"אני חושב שהחלטנו על יחסים פתוחים." סיפרתי לאיתי.

"חושב? אתה לא בטוח?"

"אנחנו לא טובים בדיבורים." התנצלתי. שוחחנו עוד קצת ואז איחלתי לאיתי לילה טוב, חזרתי למיטה וחיבקתי את רוני שהתכרבל בין זרועותיי.

"אתה קפוא לגמרי."

"שקעתי בשיחה עם איתי. סיפרתי לו שהחלטנו על יחסים פתוחים."

"באמת? זה מה שהחלטנו?"

"אני חושב שכן."

"זאת אומרת שתעשה סקס עם אחרים?"

"זה מפריע לך?"

"כן, מאוד."

"למה? זה רק סקס."

"אני רק חושב איך גבר אחר ייגע בך ויראה אותך ערום ונעשה לי רע."

"אני יודע."

"גם אתה מרגיש ככה?"

"כן, אני יודע שאתה נורא חרמן רוני ושזה רק סקס ואתה אוהב אותי והכל, אבל כמה שאני מנסה להתאפק אני לא מצליח. אני מקנא נורא."

"אני יודע, גם אני מקנא, בעיקר כשאתה עם בוריס ומיצי."

"אבל..."

"אני יודע שזה רק סקס והם רק יזיזים, אבל אני לא יכול לא להתרגז כשמיצי מסתכל עליך במבט מעריץ כזה וכשבוריס ואתה..."

"מה? במה בוריס מפריע לך?"

"זה שאתם מדברים ברוסית ויש לכם את הבדיחות שלכם, וזה שאתה תמיד מחבק אותו ככה, זה מעצבן אותי. הזדיינת איתו?"

"רק פעם אחת, ביום הולדת שלו. הוא היה מדוכא קצת ורציתי לשמח אותו."

"ומיצי?"

"התמזמזנו קצת כשהוא ישן כאן, אבל..."

"אבל מה?" התרגז רוני וחבט בי באגרוף קטן וקשה.

"זה היה סתם כזה כושי, שנינו היינו חצי רדומים ואתה יודע איך זה בבוקר ו... אי! די, תפסיק, זה כואב!"

"גם לי כואב שאתה מספר לי דברים כאלו."

"סליחה, אל תבכה רוני. אתה יודע שרק אותך אני אוהב, די מתוק."

"באמת חמי? אתה אוהב אותי אפילו שאני לא חכם כמו האיתי האשכנזי הפלספן הזה?"

"יש לי חולשה לטמבלים בעיקר אם הם פרענקים." גיחכתי.

"שתוק כבר פולנייה חרמנית שכמוך."

התנשקנו שוב ושוב, נכרכים זה סביב זה, מנסים למצות כל רגע של יחד לפני ששוב ניפרד, ולבסוף נרדמנו מותשים, עדיין צמודים אחד לשני. רוני קם לפנות בוקר ואני התעקשתי לקום איתו ולהכין לו קפה. שתינו יחד בשתיקה, מלטפים אחד את השני במבטים. חיבוק אחד אחרון על הסף ורוני נעלם במכונית העושה את דרכה לשדה התעופה.

חזרתי לחדר השינה, כבשתי את פני בכרית שלו, ונשארתי כמה דקות במיטה, אפוף בריחו, ואז השכן ממול הדליק את הרדיו והקריין בירך את עם ישראל בבוקר טוב ובשבוע טוב ובישר שהשעה שש בבוקר. נאנחתי, מחטתי את חוטמי והמשכתי הלאה, שוב לבד.

אין תגובות:

פרסום תגובה