יום חמישי, 11 בינואר 2018

יום השנה שלנו

"ומה שהכי מרגיז אותי זה שלא אמרת לי מזל טוב."

"מזל טוב על מה?"

"על יום השנה השלישי שלנו."

"יום השנה של מה?" הוא שואל בקוצר רוח.

"של הפעם הראשונה שנפגשנו, אתה לא זוכר? זה קרה לפני שלוש שנים בחמישי לאוקטובר."

"אתה בטוח שזה היה בדיוק בחמישי לאוקטובר?"

"לא, אבל זה היה מיד אחרי החגים, ובשנה שעברה החלטנו שנחגוג את זה בחמישי לאוקטובר."

"טוב, אז הנה חגגנו."

"אבל היום שביעי לאוקטובר."

"מה זה משנה? העיקר שהיום זה אחרי החגים."

"ממתי זיון נחשב לחגיגה?" אני ממשיך להתמרמר.

"מעכשיו." הוא אומר בזעף.

"יכול להיות שאתה צודק." אני ממשיך להציק, "בזמן האחרון אנחנו עושים את זה כל כך מעט עד שזיון אתך זו באמת סיבה למסיבה."

"הסברתי לך מה עובר עלי, אתה יודע שיש לי בעיות עם אימא, תפסיק להיות פולנייה כזו."

אני שותק, מתנתק מהחיבוק שלו, הופך אליו את הגב ושוב חש דפוק, מריר וכועס. שלוש שנים השקעתי בבחור הזה, שלוש שנים של נאמנות מוחלטת (טוב, כמעט), שנים ארוכות שבהן חיכיתי לו, חשבתי עליו, הייתי סבלני כלפיו, סבלתי את השיגעונות שלו ומה קיבלתי בתמורה?

זין!

הוא חש בהסתגרות שלי ומנסה לפייס אותי, "אני לא מאמין שכבר עברו שלוש שנים." הוא אומר ברגשנות, "הייתי עוד בסדיר כשפגשתי אותך."

"כן, כשנפגשנו עוד היית פרח ובגללי נעשית קוץ."

הוא מגחך. "לא רק בגללך, אל תגזים."

"אתה לא צריך להזכיר לי, אני יודע שהיו לך גם הרבה אחרים."

"לא הרבה, והם לא נחשבים. רק אתה."

"תודה רבה." אני מנסה לצקת את כל התסכול והמרירות שמפעמים בי בגלל היחסים שלנו לתוך שתי מילים ומצליח בצורה שבטח הייתה גורמת גאווה לסבתא הפולנייה שלי.

הוא נאנח ונוטש את הניסיון לשנות את מצב רוחי העכור. "למה כל דבר שאומרים לך אתה הופך לרע?"

"אין לי מושג. פעם לא הייתי כזה, אבל מאז שפגשתי אותך..."

"אז מה? אתה רוצה שניפרד?"

"כדי ששוב תציק לי עד שנחזור?"

"כל כך רע לך איתי?" הוא שואל, משועשע מעט, מסרב להיסחף למריבה שאני מבשל.

"לפעמים קשה לי אתך מאוד, ואני לא מדבר על הזין שלי, חוכמולוג."

"בסדר, אני יודע. גם לי זה לא תמיד קל."

"אני יודע."

"אז מה? אתה רוצה שניפרד? מתי?" הוא שואל בחיוך, מושך אותי אליו, דוחף רגל בין ירכי. ידו משתעשעת בגופי, מחליקה עליו בהיסח הדעת כאילו גופי הוא חלק מגופו. הוא עושה את זה לעיתים קרובות, נוגע בי, מלטף אותי במעין אגביות שלפעמים מרגיעה ולפעמים מעצבנת.

"ניפרד ברגע שנסיים לשלם את המשכנתא." אני אומר בעוקצנות.

"מתי זה יקרה?" הוא חוקר בחוסר דאגה, סומך עלי לחלוטין בנוגע לסידור העניינים הכספיים שלנו.

"בעוד שתים עשרה שנים."

"אהה... עד אז נהיה זקנים. מה הטעם שניפרד בגיל כזה?"

"אתה תהיה אז בן שלושים ושש, זה לא זקן."

"ובן כמה אתה תהיה?" הוא הופך אותי אליו, מחכך פנים זיפיות בחזי.

"בהנחה שאני אחיה עד אז אני אהיה בן ארבעים ואחת."

"בטח שתחיה. אל תהיה מרגיז."

"אי אפשר לדעת."

"אפשר, ואתה סתם מנסה לעצבן. מה דעתך שנצא לחגוג ביום ההולדת שלך?"

"לחגוג איפה?"

הפעם תורו להיות עוקצני. "לא במיטה של בוריס, זה בטוח."

"גם אני לא מתכוון לחגוג שם, אתה סתם מתעצבן בגללו."

"אני לא מתעצבן בגללו, אני מתעצבן בגללך. למה שלא נלך למועדון או פאב או..."

"כי זה יהיה מאוחר בלילה ויהיה שם רועש ומגעיל. תהיה מוזיקת טראנס מעצבנת ואורות מהבהבים וכולם יעשנו."

"אז איפה אתה רוצה לחגוג? בבית אבות? או שאולי בא לך ללכת לקונצרט של מוזיקה קלאסית?"

"עדיף על הבילויים המגעילים שלך."

"טוב, אנחנו יכולים לנסוע לאילת, אבל שכחתי, אתה לא יודע לשחות."

"אני כן יודע לשחות, אבל אני לא אוהב את אילת. בטח שלא עכשיו, אחרי שהזרימו ביוב לים שלה, וחוץ מזה לא נעים שם בנובמבר."

"אולי ניסע לצימר בגליל או ברמת הגולן?"

"טוב."

"או שניסע לסוף שבוע בחו"ל? שמעתי שבסלובקיה יפה מאוד ולא יקר."

"בסדר." אני מפטיר בחוסר רצון.

"נו, די. למה אתה כזה?"

"כי לפעמים, בעיקר כשאנחנו רבים, יש לי הרגשה שנורא נמאסתי עליך ושאתה שונא אותי. אתה שונא אותי?"

"לא, בטח שלא. למה אתה מדבר שטויות. ואתה שונא אותי?"

"לפעמים, בעיקר כשאתה נעלם פתאום ואני יושב לבד בבית ודואג נורא."

"אבל אם היית שונא אותי באמת לא היית דואג לי."

"נכון."

"אתה רואה שאני לא כזה טיפש?"

"אף פעם לא אמרתי שאתה טיפש."

"לא, אבל אתה תמיד חושב שהבילויים שלי טיפשיים ומתפלא נורא כשאני קורא ספר."

"כי הבילויים שלך טיפשיים ואתה קורא מעט מאוד, ובדרך כלל שטויות."

"אוף! איזה אשכנזייה לחוצה אתה. המזל שלך שאני אוהב אותך כל כך."

"כן, זה המזל שלי. אני יודע."

"גם אתה אוהב אותי?"

"כן, בעיקר כשאתה ישן."

"טיפש אחד. שתוק כבר ותביא לי את השלט, אני רוצה לראות בית ספר לשוטרים מתחילים."

"מה, שוב? ראית את זה כבר אלף פעמים."

"אז מה? זה תמיד מצחיק אותי מחדש. אני אראה בשקט כדי שתוכל לישון."

"בסדר, הנה השלט."

הוא מדליק את הטלוויזיה, צוחק כמו ילד מהשטויות על המסך, ידו משתעשעת בשערי, מפריעה לי להירדם. אני שולף ספר, מרכיב משקפיים, קורא קצת ונרדם למרות ההפרעות, מתעורר לרגע כשהוא מסיר את המשקפיים מעל עיני ונרדם שוב, צמוד אליו. 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה