יום שבת, 30 בדצמבר 2017

11. מסתבך והולך

כל פעם שאין מספיק עבודה לכולנו הבוס שולח אותי לעזור לטורקי - מנהל החשבונות שלנו. לצערי זה קורה הרבה פעמים לאחרונה כי בחודשים האחרונים אין הרבה לחץ בעבודה ואפשר לוותר עלי במחסן ואני צריך להגיד תודה שמעריכים את היכולת שלי לתייק ולעבוד עם מחשבים. הטורקי עובד בחדר קטן בקומה העליונה של המחסן. יש שם גם מחסן קטן ושירותים. לא יודע מי משלם את שכר הדירה למשרד שלו ומה בדיוק הסידור שלו עם המחסן ובית המלאכה, אבל הטורקי מנהל את החשבונות של כולם.

הטורקי הוא גבר אפור שער וצנום, בערך בן חמישים, אולי קצת יותר. הוא עובד בחברה כבר המון שנים והחבר'ה אומרים שהוא בעצם שותף סמוי של בעלי בית המלאכה. לא יודע, אולי זה נכון ואולי לא. הוא גרוש מזה שנים רבות ומאז גירושיו הוא חי עם אימו הקשישה אי שם בקריות. החבר'ה מרכלים שאשתו ברחה ממנו כמה שנים אחרי החתונה ומאז הוא בודד ולא רוצה להביט יותר בנשים. לא יודע אם זה נכון או סתם סיפורים, זה קרה הרבה לפני זמני.

הטורקי בא למשרד בערך בתשע, נשאר עד הצהרים, לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות. עובר על החשבוניות שלנו, עושה משכורות, מחשב מאזנים, כותב קבלות. אדם שקט, ידידותי, יעיל. יש לו בחדר שני מחשבים, מכונת חישוב מיושנת והמון ארונות תיקים מברזל. כל פעם שאין לחץ בעבודה אני, בתוקף היותי האדם היחיד מבין עובדי מחלקת האריזה שלא פוחד ממחשבים, נשלח לעזור לו.

היום הבוס אמר שאין מספיק עבודה לכולם ושאני יכול ללכת הביתה אחרי שאגמור את הכנת הגרפים לפי הנתונים שהוא סיפק לי על מתח הרווחים וההזמנות שלנו בשנת 2004. הוא ראה באיזה מקום גרפים צבעוניים של אקסל, התלהב מאוד והחליט שזה מה שהוא צריך כדי לדעת בדיוק כמה כסף אנחנו לא מרוויחים.

לעשות גרפים באקסל יכול כל ילד בתיכון, זו ממש לא בעיה, וכמובן שנוח יותר לשבת מול המחשב מאשר לסחוב קופסאות כבדות למטה במחסן, אבל בכל זאת עיוויתי את פני בחוסר רצון ודחיתי את הטיפוס במעלה המדרגות לחדרו של הטורקי ככל שיכולתי בתקווה שהיום הוא ישתעמם וילך הביתה מוקדם.

האמת, אין לי שום דבר רע להגיד עליו, הוא אדם לבבי מאוד, שקט, צנוע, יעיל כפי הנראה, כי הכל דופק כהלכה בתחום שהוא אחראי עליו, ובכל זאת... אני לא אוהב להיות איתו, קודם כל כי הוא מעשן כבד והחדר שלו מסריח מעשן סיגריות וגם בגדיו ועורו ספוגים בריח של סיגריות. זה לא שאני כזה מפונק, אני יכול לסבול ריחות של עישון למרות שאני לא מעשן, אבל למה הוא חייב לעמוד כל כך קרוב אלי ולהידבק אלי כל פעם שהוא רואה אותי?

זה מטריד אותי, אבל אני לא יודע מה לעשות, אני לא יכול לנער את ידו מכתפי כל פעם שהוא מניח אותה עלי בחיבוק ידידותי, ולא יעלה על הדעת שאצעק הטרדה מינית כל פעם שהוא פורע את שערי או טופח על ישבני. אני מניח שבדרכו שלו הוא באמת מחבב אותי, וגם אני די מחבב אותו, רק שיפסיק לעמוד כל כך קרוב אלי ושלא יתגנב מאחורי כל פעם שאני הולך לשירותים.

לפעמים אני חושב שאני סתם מדמיין, אולי הוא באמת רק איש בודד וחביב שמנסה להיות נחמד אלי? כשאני בא למשרד שלו הוא תמיד מכין לי קפה או תה, מתעקש לכבד אותי בעוגיות, ואיכשהו מצליח תמיד לגעת בי כשאני לידו. אני אף פעם לא אומר לו כלום, כי מה אני יכול להגיד? צא לי מהמרחב הפרטי? בלי ידיים? מה אני, נקבה? הרי כולם אצלנו מתחככים זה בזה כמו שקורה אצל אנשים שעובדים יחד, אז מה הבעיה שלי? לא יודע, אבל כל פעם שאני עולה לחדר שלו לעזור לו עם החשבוניות אני מקווה שאולי היום, רק היום, הוא יצא מוקדם מהעבודה או שלפחות היום יהיה לו מצב רוח רע והוא יסתפק בסתם להגיד שלום ולא ירגיש שהוא חייב ללחוץ את ידי בשתי ידיים צהובות מניקוטין, לעמוד קרוב מידי אלי ולהגיד לי בפעם המאה שיש לי עיניים יפות.

אחרי ארוחת עשר גמרנו הכל, ובאחת עשרה עליתי למשרד של הטורקי עם הניירת שקיבלתי, וכמובן שהוא קיבל אותי כרגיל בחיוך ובסבר פנים יפות והתעקש להכין לי קפה למרות שלא רציתי, וישב צמוד אלי, ברך נוגעת בברך, כדי לראות איך עושים גרפים באקסל, אבל במקום להקשיב להסברים שלי הוא שאל על הלימודים, על החברים שלי, ואם כבר מצאתי לי חברה נחמדה כמוני? והפריע לי כל הזמן להקשיב לתכנית 'המילה האחרונה'.

לא נורא בין כה הייתי מצוברח ולא היה לי חשק לצחוק מהחוכמות הציניות של עירית לינור ואורבך. כשגמרתי שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה בעוד משהו, ובמקום לענות הוא הביט בי בעיניים עצובות נורא, (היום הכל נראה לי עצוב) ושאל מה קרה לי שאני עצוב ושקט כל כך היום. הדחף הראשוני שלי היה להגיד שאני בסדר וסתם נדמה לו, אבל במקום זה קמתי והלכתי למחסן של המשרד שלו, חדר קטן ומחניק, מואר קלושות באורו של פלורסנט בודד אחד. מקום אידיאלי לאנשים שרוצים קצת פרטיות,

הוא הלך אחרי בשתיקה ויכולתי להרגיש את העיניים שלו חורכות לי את הגב. נכנסנו למחסן - חדרון חסר חלונות עמוס מדפים עקומים ותיקיות מאובקות - ואז הסתובבתי והבטתי בפניו, "אני עצוב כי רק אתמול נפרדתי מהחבר שלי ורע לי בנשמה." הסברתי בשקט, "הוא החליט שהוא מעדיף נשים, בגלל זה נפרדנו." הוספתי.

הטורקי נראה המום מהווידוי הפתאומי שלי, בלע קצת רוק וניסה להגיד משהו, אבל התחרט, ורק נעל את הדלת במפתח. "בוא לפה." אחז במרפקי ומשך אותי אל מאחורי כוננית מתכת מחלידה שהייתה עמוסה תיקי קרטון עתיקים. "שב." הדף אותי אל כיסא ברזל מרופד פלסטיק חום מכוער וקרוע. התיישבתי והוא כרע על ברכיו לפני, פתח בזריזות את רוכסן הג'ינס שלי, שלף את הזין שלי מתוך התחתונים והתחיל במלאכה. נכון, יש לו קמטים והוא מסריח כמו מאפרה משומשת, אבל מורגש שהוא צבר המון ניסיון בנושא ולמצוץ הוא יודע ממש טוב וגם אוהב את הקטע.

לא יודע מה אתכם, אבל בשבילי מציצה, טובה ככל שתהיה, היא רק משחק מקדים. אני כמו הנשיא קלינטון, אם אין חדירה זה לא נחשב אצלי לסקס. כשאמרתי את זה לטורקי הוא גיחך חרש ושלף מתוך לוקר מתכת אפור ומחליד קונדום ובקבוק של חומר סיכה משובח. את הקונדום הוא התעקש לשים עלי במו ידיו ומיד חשתי שהבן אדם יודע בדיוק מה הוא עושה והוא מנוסה מאוד.

עשינו את זה בעמידה כי לא היו תנאים לדבר אחר, ובתור קוויקי זריז זה היה מעולה. לא יודע למה כולם רצים תמיד אחרי כוסונים צעירים ושחצנים? אנשים לא מבינים שסקס זה דבר שמחייב ניסיון ומומחיות ואת זה אפשר למצוא רק אצל גברים מבוגרים יותר.

אחרי שגמרנו – התחשבתי והתאפקתי עד שגם הוא גמר – הוא הסתובב ופתח לי את החולצה, ליטף אותי ואמר לי שאני אחד הבחורים הכי יפים שהוא ראה בחיים שלו, וצחק כששאלתי אותו מתי לאחרונה הוא ביקר אצל אופטומטריסט. הוא הודה שאת הקונדומים והקרם הוא שומר שם בגלל שלפעמים מישהו מהעובדים של הפנצ'ריה או מהנגרייה ממול בא אליו לביקור קצר.

"אבל הם ערבים." הזדעזעתי, והטורקי צחק ואמר שאני ילד ושאצלו אין אפליה בזיונים. "בסקס בין גברים אין גזענות." הצהיר ונאלצתי להודות שהוא צודק ושהגבתי כמו אידיוט. למה חשבתי עד היום שאני מכיר את כל העובדים בסביבה ויודע הכל על כולם?

חזרתי הביתה בשעה שתיים בצהרים, בדיוק כששודרה התכנית "רגעי קסם." מזג האוויר היה חמים ובהיר, המכונית שלי הייתה חמה ונעימה, השמש זרחה, הציפורים צייצו, השמים היו כחולים, העצים ירוקים והמוזיקה נהדרת. (אני חולה על שירים של שנות השישים ואם למישהו יש בעיה עם הטעם המוזיקלי שלי זו הבעיה שלו).

נסעתי הביתה, מקשיב לשירים הסנטימנטליים ברדיו, נהנה מהתנועה הדלילה ובמשך כמה רגעים הייתי מאושר מאוד, ואז הגעתי הביתה ונזכרתי שהוא עזב ושכנראה לא אראה אותו יותר ושוב נעשיתי עצוב ועצבני וממורמר וכשג'קי הודיע לי שאני יכול לקחת היום יום חופשי מהקרטונים התקשרתי לבוריס והזמנתי את עצמי לדירה שלו הערב.

"יופי, בוא. תכננתי ערב של סרטים ויין עם ז'וז'ו, קוקו נסע לבקר אצל הדודים שלו באשדוד והוא קצת מדוכא, צריך לעודד אותו." הזמין אותי בוריס בעליזות חרמנית שהייתה מוכרת לי היטב. "אני מקווה שאתה לא מתנגד?"

אמרתי שמה פתאום, אני אשמח מאוד, וקבענו להיפגש בשמונה בערב. 

***

בדירה הקטנה והמסודרת להפתיע של בוריס חיכו לי בוריס וז'וז'ו עם ערמת קלטות וכיבוד של סיגריות מגולגלות, יין וחטיפים. התחלנו את הבילוי על הספה, יושבים כמו אנשים מהוגנים וצופים בסרט שהתחיל כסרט רגיל עם גיבורים ועלילה סבירה אך עד מהרה הדרדר לסרט פורנו הומואי נועז, גדוש גברים יפים ומלאי און שהתרוצצו בנוף מרהיב של הרים ושדות פוטוגניים וזיינו אחד את השני במרץ. הסרט הפרוע בתוספת היין והחשיש עשו את שלהם ודי מהר מצאנו את עצמנו רובצים על השטיח, קודם ערומים למחצה ואחר כך לגמרי, מניחים לגיבורי הסרט לדאוג לעצמם בעוד אנחנו עסוקים בשלנו.

כל אחד מאתנו הושפע אחרת מהתערובת של הסם והיין – ז'וז'ו צחקק ללא הרף ואחרי שגמר פעם אחת פשוט נרדם מתחת לספה. בוריס נעשה מרוכז מאוד ושקט ולא הצליח לגמור למרות כל מאמצי ואילו אני... אני נשארתי אותו חנון, אלכוהול גורם לי להרגיש חולה וחשיש עושה לי בחילה איומה.

עוד לפני עשר ברחתי משם והלכתי הביתה, מהרהר בשטות הנוראית שעשיתי וכדרכי בקודש ברגע שהגעתי לדירה הדלקתי את המחשב. בימים כתיקונם הייתי יושב בשעה כזו לפני המחשב וכותב, או לכל הפחות מנסה, אבל לא הצלחתי והחלטתי שעדיף לי ללכת לישון. נרדמתי בעשר וחצי בלילה, וכמובן שהתעוררתי בארבע לפנות בוקר, מה שרע בלהתעורר כל כך מוקדם זה שאין לך מה לעשות חוץ מלשכב ולבהות בחשכה בעיניים פקוחות, לעבור על כל השגיאות והשטויות שעשית ולשקוע במרה שחורה. במקום העיסוק המייגע הזה העדפתי לקום, להתעטף בחלוק ולבדוק מה שלום הבלוג שלי.

גיליתי לתדהמתי שהגעתי למומלצים ויש לי למעלה מחמש מאות כניסות. במקום לשמוח חשתי נבוך כאילו תפסו אותי באמצע הרחוב בלי מכנסיים. איזה מזל שעד הבוקר הם שינו את הכותרת של השער הראשי. פרסום, ואפילו פרסום וירטואלי, לא מטיב איתי. 

למחרת הבוס לקח את כל העובדים לאכול במסעדת נאפיס לכבוד ראש השנה האזרחית. כן, אני יודע שכבר עברו שבועיים כמעט מהסילבסטר, אבל ככה יצא. לצערי לא שמעתי כלום מרוני ואפילו הודעה במשיבון הוא לא השאיר לי, כנראה שהוא מתכוון באמת לנתק איתי לגמרי את הקשר למרות שאמר שנשאר ידידים, ואולי הוא צודק ועדיף ככה? איזה זכות יש לי בכלל להפריע לו לנסות לחיות כמו שהוא רוצה? זכותו לעשות מה שהוא חושב לנכון ורק בגלל שאני חולה מרוב געגועים לתחת המתוק שלו אין לי רשות להפריע לו. עברתי כבר את הכאב לב הזה פעם אחת ואני אעבור את זה שוב, היום כבר לא מתים מלב שבור.

אחרי הלימודים הגעתי בצהרים לנאפיס וגיליתי את כל החבר'ה מהעבודה יושבים סביב שולחן ארוך ושלושה מלצרים חמודים משרתים אותם. עד שהגענו לקינוח כבר פיתחתי יחסי ידידות מופלאים עם המלצר המתוק עם הקוקו הקטן והמבריק שהקפיד לחייך אלי ולהתחכך בי כל פעם שעבר לידי. בסוף הארוחה, בעוד כולם מתרווחים על כוס קפה וסיגריה חמקתי לשירותים וקבעתי עם המלצר החמוד ששמו אוהד להיפגש בסוף המשמרת שלו במלונית הבית הירוק.

מדובר במלונית קטנה ששוכנת בקומה העליונה של בניין מסחרי נטול חן באזור התעשייה בקריות. בקומה התחתונה יש חנויות ועסקים רגילים, אבל למעלה... בסדר, אני לא אומר שכל מי שבא לפה בא לזיין, אולי יש אנשים שלא אכפת להם לגור במלון שעומד בין מגרש חניה לבתי מלאכה, והנוף שנשקף ממנו הוא של מפרץ חיפה עם הלבניות והארובות של בתי החרושת שמטנפים את הים, אולי יש כאלו שאוהבים ריח של פיח ורעש של משאיות ענקיות ורעשניות? אני לא אומר שלא, אבל עובדה היא שרוב המתארחים במלונית הבית הירוק שוהים בה רק שעה שעתיים ומשאירים את הווילונות סגורים היטב.

אוהד הגיע טיפה באיחור, אבל מיהר לפצות אותי על כך בחיבוק ונשיקה ומיד הדף אותי לישיבה על המיטה, פתח את רוכסן מכנסי, כרע ברך לפני והודיע לי בתוקף שהוא פאסיבי ושהוא יחליט מה הולך לקרות פה, וכדאי שאני אדע מההתחלה שראשית כל הוא לא עושה סקס בלי קונדום, ושנית כל הוא לא אוהב לדבר בפה מלא.

שמתי קונדום ובמשך רוב השעתיים שהיינו שם הפה שלו היה מלא. לא, הוא לא מצץ לי במשך שעתיים, אבל אוהד הסתבר כבחור מאוד אוראלי שאוהב למצוץ, ולנשוך, ולכרסם, וגם לנשק וללקק, ובכלל, להעסיק את הפה שלו בהמון דברים חוץ מדיבורים.

אין לי מושג מה שם משפחתו, בן כמה הוא, מה הוא רוצה לעשות שיהיה גדול, ואם יש לו או אין לו חבר או חברה, אבל אני יודע שהוא אהב מאוד את הזין שלי בתחת שלו, ולא ניסה אפילו פעם אחת להגיד לי שעכשיו תורו לזיין. אחרי שעתיים נהדרות נטולות שיחות נפש וויכוחים על תורים הוא הניח לי להתקלח ראשון, לקח בתודה את הכסף שנתתי לו על החלק שלי במחיר החדר ואמר שאני יכול ללכת בשקט, הוא כבר יסדר הכל בקבלה. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהוא תכנן להישאר שם עוד כמה שעות ולארח שם עוד כמה קליינטים שפגש במסעדה, ואולי זה רק הדמיון הפרוע שלי? לא אכפת לי, היה כיף! נתתי לו את המספר שלי ונפרדנו כידידים.

חזרתי עייף מאוד הביתה ונזרקתי על המיטה אפילו בלי להתפשט. הספקתי לישון בקושי שעתיים כשמישהו צלצל בפעמון הצייצני שלי והעיר אותי. רוני חזר! הייתה המחשבה הראשונה שצצה במוחי, ומיד זינקתי על רגלי, מתעלם מהרצון להשתין, ודהרתי לדלת. זה לא היה רוני אלא שוב עודד, והפעם עם צ'ימידאן אחוז בימינו ותיק צד כבד למראה תלוי על כתפו. הוא היה באזרחי ונראה טוב. המדים גרמו לו תמיד להראות דחלילי משהו. הג'ינס עשה פלאים לגופו הצנום והבליט את ישבנו הנחמד.

נשענתי על המשקוף ושאלתי אותו בקרירות מה הוא רוצה ממני. "אל תהיה קיפוד כזה נמרוד!" מחה עודד וניסה להידחף פנימה.

"מה פתאום קיפוד?" התרגזתי עליו ונגעתי בשערי שאבוי בזמן השינה התפרע והזדקר עד ששוב נראיתי קיפודי. יש לי שערות צפופות וחלקות שצומחות בפראות לכל הכיוונים, אם אני לא מקפיד לקצץ אותן הן מזדקרות על ראשי בצורה מגוחכת ומשוות לי מראה של קיפוד. מסרק ומברשת לא יכולות להכניע את העקשניות הללו, וכשהייתי ילד סבתא נהגה להגיד שיש לי שער של צייגנער כלומר צועני, סבתא כבר נפטרה מזמן, ורק השערות המטופשות שלי נותרו במריין.

עודד השאיר את חפציו במסדרון והשתחל פנימה למרות קבלת הפנים הקרירה שלי. הוא שתל את עצמו באמצע הספה שלי ופשט את רגליו הארוכות לפנים, מביט בי במבט מתחנן. "נמרוד, אני יודע שפישלתי המון פעמים ועשיתי לך נזקים ו..."

"עזוב, מה שהיה היה. מה קורה אתך עכשיו?"

הוא משך בכתפיו וניסה להראות אדיש, אבל ראיתי שהוא מוטרד ואומלל. "נו, מה קורה אתך ילד?" שאלתי והתיישבתי לידו. לא הופתעתי כשהוא נחפז להניח את ראשו על כתפי ולשפוך עלי את כל הבעיות שיש לו עם הוריו המעצבנים שכל הזמן רבים אתו ולא נותנים לו פרטיות, וכן הלאה וכן הלאה. "יצאתי מהארון אולי שש פעמים. כל פעם הם מסרבים להבין ודוחפים אותי חזרה וכל פעם אני צריך להסביר מחדש למה אין מצב שאני אביא חברה ובטח שלא אעמוד מתחת לחופה." סיפר לי על הצרות שלו.

"בשביל מה הפקלאות?" קטעתי את הקיטורים שלו בקוצר רוח.

הוא השפיל את עיניו ומולל את אצבעותיו בעצבנות. "אה... אה... אני כזה... אפשר להגיד שאני כאילו... שברחתי מהבית." גמגם והסמיק קצת.

"ברחת לאן? אתה לא בחמשוש במקרה?"

"כן, אני... זאת אומרת..." הוא גנח ומלמל והתפתל, ובסופו של דבר פשט בתנועה זריזה את חולצתו וחשף לנגד עיני הנדהמות את הסיבה למריבה שלו עם הוריו, מריבה שבעטיה הוא לקח את חפציו והסתלק מהבית. הילדון הטיפשון הזה הלך ועשה על חזהו כתובת קעקע ענקית של דרקון יורק אש שראשו נח מעל לפטמתו הימנית, וזנבו מגיע עד מעבר לכתפו השמאלית, ואם לא די בכך הוסיף גם עגיל קטן על הפטמה הימנית.

נותרתי המום וחסר מילים מתדהמה. "יפה, נכון?" אמר עודד בגאווה וניפח את חזהו החלק שנראה הרבה יותר שרירי וחטוב מכפי שזכרתי מהפעמים הקודמות.

"עשית על עצמך אחלה עבודה בחדר כושר." התפעלתי, "לא כאב לך הקעקוע הזה? זה בטח נורא יקר, לא?" נגעתי בזהירות בקצה רגלו של הדרקון כדי להיות בטוח שזה לא יורד. זה היה קעקוע אמיתי לגמרי. עודד עשה אותו בכמה שלבים והסתיר אותו מהוריו עד שאימו נכנסה בלי לדפוק למקלחת בדיוק כשהוא עמד והתגלח בתחתוניו. המסכנה נכנסה להיסטריה, צעקה וכעסה וחיממה גם את אביו ומשם הדרך החוצה הייתה קצרה.

"אימא אומרת שעכשיו אני צריך להוסיף רק גורמט מזהב ואני אראה ערס מושלם." אמר בעצב, "וגם היא כמוך ישר שאלה על המחיר."

"נו, טוב, ככה זה פולנים." אמרתי בסלחנות, מבין לנפשה של אימא של עודד שבטח אכלה די קש מהשיגעונות של התכשיט שלה.

"נמרוד, בבקשה, בבקשה, תן לי לגור אצלך עד שאני אסדר לי תנאים של חייל בודד אצל הקצינת ת"ש." התחנן עודד בדמעות.

עשיתי פרצוף חמוץ והוא החליק מהספה, כרע על ברכיו לפני ושם את ידיו על ירכי, די קרוב לרוכסן המכנסיים שלי, תולה בי מבט מתחנן." למדתי את הלקח שלי." אמר עודד בלהט, "יותר אני לא נוגע בסמים וגם לעשן כבר הפסקתי, אני אנקה אחרי, ואני אשטוף כלים, ואני אעשה קניות, ואם תרצה אני אישן על הספה ואני..." תוך כדי דיבור ידו החליקה קרוב יותר ויותר עד שנגעה ברוכסן שלי וכאילו מבלי משים החלו אצבעותיו להשתעשע בו ולפתוח אותו בזהירות בעוד מבטו נותר תלוי בפני כאילו לא חש בתעלוליה של ידו הימנית שהפכה להיות עצמאית בשטח.

סגרתי את כפי על פרק ידו ולחצתי עליו בחזקה. "מה בדיוק אתה עושה עודד?"

"אני, אה... אני... אני כל כך רוצה להרגיש אותך שוב." לחש ופתח בבת אחת את הרוכסן שלי, ושוב, בפעם השלישית תוך יומיים, היה הזין שלי בתוך פה חם ולהוט להשביע את רצוני. עודד ידע בדיוק איך לפנק אותי והצייתנות הכנועה שהפגין הדליקה אותי.

שלחתי אותו להביא קונדומים ונהניתי לראות איך הוא טס לחדר השינה וחוזר אתם בזריזות. זיינתי אותו בעמידה בלי שטרחתי לפשוט מעליו את בגדיו, רק משכתי למטה את תחתוניו ומכנסיו וחדרתי לתוכו בתנועה מהירה אחת, הוא גנח קצת, אבל ביקש שאמשיך. "יותר חזק." לחש כל פעם שניסיתי להאט קצת מחשש שאני מגזים בקשיחות שלי.

יש בעודד משהו מזוכיסטי שנהנה מכאב והשפלה, וכתלמיד מסור של המורה הרוסי שלי ידעתי בדיוק איך להשביע את רצונו, אבל אני לא ממש אוהב את הקטע. נכון, זה מגרה מידי פעם, אבל לא הייתי מסוגל ליהנות מסוג כזה של יחסים לאורך זמן.

אפשר לשחק קצת בשליטה לפעמים, בתנאי שיודעים שזה רק משחק, אבל עודד היה רציני מידי וזה קצת הפחיד אותי. בשבילי סקס זו פעילות שיש בה אהבה ורוך ופינוקים הדדיים. קשה לי ליהנות כשעלי להיות כל הזמן בשליטה, לשמור על הפרטנר שלא יפגע ולהיות אחראי עליו.

בעודי מזיין את עודד בכוח, אוחז בחזקה במותניו ומשאיר טביעת אצבעות על עורו הלבן, לכאורה שקוע כולי בזיון, ראשי הצטלל פתאום, ולפתע הבנתי למה אריאל עזב אותי - זה לא היה בגלל בוריס אלא כי לא יכולתי לתת לו מה שהוא רצה באמת. נתתי לו אהבה והערצה, אבל הוא רצה שאהיה רע אליו, שאשלוט בו בכוח. ברגע שהוא פגש את בוריס הנשלט והשולט חברו זה לזה והיו מאושרים יחד, לי לא היה מה לחפש שם וטוב שכך.

רוני היה הורג אותי אם הייתי מתייחס אליו ככה חשבתי לעצמי בשקט, הוא לא היה מתחשב בזה שאני גדול וחזק יותר ממנו, והיה מעדיף למות תוך כדי מאבק ולא לקבל יחס משפיל כזה מאף אחד, אבל עודד נהנה ואהב כל רגע. זו הסיבה שלמרות שחיבבתי את עודד גם בזתי לו קצת, והפסקתי לאהוב את אריאל. כיבדתי את רוני והערכתי את העקשנות שלו למרות שהיא הטריפה את דעתי לפעמים. רוני שלי, התגעגעתי אליו עד כאב אפילו בזמן שהזין שלי היה תקוע בחור של אחר.

אחרי שגמרנו הלכנו להתקלח ובלי שביקשתי עודד סיבן אותי וניגב אותי, ואחר כך ניקה וסידר את המקלחת, ואחר כך הלך לרחוץ כלים ולשטוף את המטבח. יש לי הרגשה שהוא ישטוף ינקה ויסדר כל דבר שאגיד לו ועוד יגיד תודה ואם אשכיב אותו על הברכיים וארביץ לו בתחת עם חגורה הוא בטח ייהנה מזה עד השמיים ושוב יעמוד לו. הם לא יודעים שבעה בגיל הזה אבל הבעיה שאני כבר עייף מזיונים סתמיים ומגעגועים לדביל הזה שעזב אותי בשביל איזו ספירית אחת.

אחרי שעודד גמר לצחצח את המטבח הוא חזר עם תה ועוגיות בשבילי, התיישב מולי על הרצפה והתחיל לעשות לי מסג' בכפות הרגליים, החזקתי מעמד בקושי עשר דקות לפני שסחבתי אותו לחדר השינה וביצעתי בו את זממי. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל הוא נרדם לבסוף ערום, שוכב על בטנו, חושף ישבן אדום וחבול.

לפני שאתם צועקים עלי שאני מפלצת ורצים להלשין למועצה לשלום הילד אני רוצה לציין שעודד בן עשרים, שזה היה רעיון שלו ושהוא ממש הכריח אותי לעשות לו את זה. אני בטוח שהוא נהנה הרבה יותר ממני ודי לחכימא ברמיזה. יותר אני לא מתכוון להוסיף אף מילה בנדון.

הוא מתכוון להישאר אצלי עד יום ראשון, ואני לא אתפלא אם אתעורר במחלקת טיפול נמרץ עם התקף לב בגלל הרעיונות של העודד הזה. הנוער בימינו, אני אומר לכם...

צרות בצרורות

ביום שישי לא הלכתי למכללה, סתם, לא בא לי. זה נראה לי חסר טעם. גם לנקות או לבשל לא התחשק לי. רציתי רק לשכב במיטה ולכעוס על כל העולם וזה מה שעשיתי במשך כל היום, אבל הייתי חייב לקום כששמעתי את אליס צורחת.

מסתבר שפחיסטון, בדרכו החתולית המוזרה, הרגיש כנראה שאני עצוב וניסה לנחם אותי במתנה - ציפור שלכד במו טפריו והביא עד לפתח הדירה. אל תשאלו איזה בלאגן - נוצות ודם (ידעתם שלציפורים יש דם?) ואיחס מגעיל ומפחיד נורא.

אליס אמרה שזה מזל רע ולא הסכימה לצאת מהדירה עד שאנקה הכל. דלי מים עם חומר ניקוי וקצת שפשופים עם ספוג והכל היה שוב נקי, ובכל זאת היא צדקה, מסתבר שהמזל הרע כבר נכנס ופגע בנו, חוץ מציפור מתה קיבלנו גם מכתבים מהמחלקה ההנדסית של המועצה שמבשרים לנו שהם החליטו שהבלוק שלנו רעוע ומסוכן לציבור ובקרוב נאלץ להתפנות משם. אמנם אנחנו לא בעלי הבית, אלא עמידר אבל הרשויות החליטו ברוב טובן להודיע גם לנו על רוע הגזירה ופסקו שבעוד כמה חודשים עלינו להתפנות. אחרי שעיינתי במכתב מהמועצה נשכבתי מדוכא על המיטה והקשבתי לפחיסטון ולחברים שלו מייללים בחוץ, צורחים וצווחים כמו שהם עושים לפעמים בעונה הזו, ואז שמעתי פתאום את רוני והלב שלי זינק ישר לגרון ובחזרה.

"קישטא מפה חתולים משוגעים, לכו מפה." שמעתי אותו אומר, חשבתי שאני מדמיין מרוב שאני מתגעגע אליו, ובכל זאת פתחתי את הדלת והוא עמד בפתח, לבוש באזרחי, מחזיק קסדה של אופנוע ביד אחת ותרמיל קטן תלוי על כתפו. עמדנו והסתכלנו זה על זה בשתיקה ו... לא. מצטער מאוד, אבל לא נפלנו אחד בזרועות השני בבכי.

הוא אמר שלום, נכנס ישר למטבח, שם את התרמיל שלו על הכיסא ואת הקסדה על השולחן והתחיל לנזוף בי שהכיור מלא כלים, והרצפה דביקה ולמה לא ניגבתי את הפירורים מהשולחן, ולמה אני לא מגולח?

חשבתי שאני מתפוצץ מזעם, מה הוא מתנפל עלי בגלל שלא ניקיתי את הבית? וממתי הגילוח שלי הוא עניינו? במקום לענות לו כמו שצריך ולהגיד לו שאם לא נאה לו שילך מפה, ומה הוא עושה פה בכלל? שאלתי מאיפה הקסדה של האופנוע.

הוא אמר לי שהוא בא עם האופנוע של גיסו ולא השאיר את הקסדה למטה כדי שלא יגנבו אותה. "לא ידעתי שיש לך רישיון לאופנוע?" התפלאתי כי באמת לא ידעתי שיש לו רישיון, או שלגיסו יש אופנוע.

"אין לי רישיון, אבל גבי השאיר אותו במוסך של הורי כשנסע עם אחותי ללמוד בבר אילן. אני מניע אותו מידי פעם ועושה לו סיבוב מסביב לשכונה כדי לשמור על המנוע."

"אבל כבר שבת." הערתי כי הוריו דתיים וכשהוא אצלם הוא כמובן שומר שבת.

"החלטתי להפסיק לשמור שבת." הודיע לי רוני בנחת והתחיל להדיח את הכלים.

"ובאותה הזדמנות החלטת גם להפסיק לשמור על החוק ולנסוע בלי רישיון באופנוע גנוב?" התחלתי להתרגז כשמשמעות מעשיו חדרה לאיטה למוחי האטום.

"אל תצעק עלי!" צרח רוני בקולי קולות וזרק עלי את הסקוטש, "מספיק צעקו עלי כבר היום!" צעק ופרץ בבכי. אני יודע, אני סתם סמרטוט, אבל כשהוא בוכה הלב שלי נמס.

חיבקתי אותו וביקשתי שיפסיק לבכות ואמרתי לו את כל השטויות שאומרים במצב כזה - שהכל יהיה בסדר, שאני אסדר הכל, שאני מבקש סליחה, שאני אוהב רק אותו ו..."על מה אתה מדבר?" דחף אותי רוני מעליו כי דקרתי אותו עם הזיפים שלי.

"על מה שעשיתי מאז שעזבת, מה לא קראת בבלוג שלי?"

"לא, בבסיס ניתקו לנו את האינטרנט, ובבית לא היה לי חשק להדליק את המחשב, למה, מה עשית?"

"עזוב, לא חשוב. מה קרה לך? למה אתה בוכה?"

"אני לא בוכה." מחה רוני וניגב את הדמעות שנזלו על לחייו בשרוול - הוא כזה ילד לפעמים - וסיפר לי שבסוף לא הלך לו עם הבחורה ההיא.

"בגלל שלא עמד לך?" שמחתי לאידו.

"לא, דביל! בגלל שהיא בכלל לא מעוניינת בגברים, אבל לא בגלל זה אני..." הוא נאנח ושוב התחיל לבכות.

"מה קרה חמוד?" חיבקתי אותו והשתדלתי לנשק אותו בלי לדקור אותו עם הזיפים, משימה בלתי אפשרית. בסוף החלטנו שקודם אני אתגלח ובזמן שהתגלחתי הוא סיפור לי איך בדרך מהבסיס לחופשת סוף השבוע הוא ניסה להוציא קצת כסף מהחשבון שלו וגילה לתדהמתו שאימא שלו שוב ניצלה את ייפוי הכוח שיש לה בבנק והעבירה את משכורתו לחשבון חיסכון.

בפעם הראשונה שהוא סיפר לי שיש לאימא שלו ייפוי כוח בחשבון שלו הוא בכלל לא הבין מה לא בסדר בזה שהיא שולטת על הכסף שהוא מרוויח. רק בזכותי הוא קלט איך, במסווה של דאגה לעתידו, אמו מנסה לשלוט בו. כמו שאמרתי - לא צריך להיות יליד וורשה כדי להתנהג כמו פולני - וכסף זו אחת הדרכים הכי יעילות לשלוט בבני אדם. רוני כבר שוחח אתה בעבר וביקש שתיתן לו להחליט לבד איך להשתמש בכסף שלו אבל היא בשלה.

ברגע שהוא גילה שהחשבון שלו ריק הוא התרגז נורא וצעק עליה שזה לא בסדר ומהר מאוד הוויכוח התפתח למריבה שכללה את כל מה שהרגיז אותו - השתלטנות של הוריו, הניסיון המשפחתי לפקח עליו כאילו שהוא תינוק וההתערבות בעסקיו.

בסוף אבא שלו - שבדרך כלל מנסה לא להתערב במריבות בינו לאימו -התעצבן נורא על הפה שרוני פתח והתחיל לצעוק גם כן, וגם האחיות שלו התערבו וממריבה על כסף הם הגיעו לוויכוח ענקי על ההשפעה הרעה שיש לי על רוני, ואיזה טיפוס שלילי וגרוע אני ואיך הרסתי להם את הילד ועוד הגדילו וטענו שאני מנצל אותו וחי על חשבונו.

"לא יכולתי לסבול יותר להסתכל על הפרצופים שלהם אחרי שהם לכלכו עליך." נחנק רוני מדמעות, "הם אמרו עליך כאלו שטויות... זה כל כך עצבן אותי..." הוא קם מהאסלה עליה ישב ונפל לזרועותיי, מתעלם מכך שאני מלא קצף גילוח. החיבוק נגמר במקלחת משותפת שאחריה הלכנו למיטה. נרדמתי עם חיוך על הפנים והתעוררתי מוקדם מידי בבוקר כי רוני זרק עלי נעל בית. מסתבר שהוא קם לפני ומיד נכנס לבלוג שלי, ומה שהוא קרא שם גרם לו לזרוק עלי את נעלי הבית שלי ואחר כך את שלו.

"אבל בכלל לא נהניתי." התנצלתי, "זה לא נחשב אם לא היה לי כיף וכל הזמן התגעגעתי אליך."

"זה כן נחשב." עמד רוני על דעתו, "ואני חותך לך את הביצים אם עוד פעם אתה ועודד..."

"בסדר, אני נשבע שהקטע שלי אתו נגמר לגמרי ולחלוטין." הבטחתי, "אבל רק בתנאי שלא תעזוב אותי יותר." רוני הבטיח שהתקופה הביסקסואלית בחייו הסתיימה ושמעכשיו אנחנו יחד, והיה לי שקט בערך חמש דקות, ואז הוא גילה את המכתב שקיבלנו בקשר לפינוי, ושוב התחיל לדאוג. "כל זמן שתישאר איתי הכל יהיה בסדר." הרגעתי אותו, "ועכשיו בוא נכין משהו לאכול כי פתאום נעשיתי נורא רעב."

בזמן שאכלנו רוני סיפר לי שהפעם אבא שלו נשבע שיותר אף אחד מהמשפחה שלהם לא יבוא להציל אותו ממני, ורוני אומר שאצל אבא שלו מילה זו מילה.

אני מקווה שהוא צודק.

***

בבוקר יום ראשון נפרדנו כרגיל בחיוך זהיר ובליטוף חטוף על הברך, שנינו השתוקקנו לעוד חיבוק אחרון לפני הפרידה, אבל יותר מידי אנשים הסתובבו בצומת, רובם חיילים, ולך תדע מי מכיר אותו, ואולי גם אותי. אני שונא את זה, שונא לפחד, שונא להיות אפס כזה שלא מעז לחבק אותו, שונא, אבל פוחד מידי.

אחרי שהוא הלך נסעתי לעבודה בגשם, המגבים עבדו בקצב אחיד ומהפנט וקרעים מהחלום שחלמתי לפנות בוקר עלו שוב במוחי. בחלומי הייתי קשור וערום ובוריס, לבוש מדים מבריקים, קרחתו מתנוצצת בברק מרושע, עמד והביט בי, מחייך למראה מצוקתי. אחר כך הוא הסתלק מניח לי ליפול לתהום חסרת קרקעית מוצפת אור תת מימי ירקרק התעוררתי מבוהל ומזיע ונצמדתי בהקלה לרוני, חום גופו עבר דרך בד הפיז'מה, התפשט בתוכי והרגיע אותי. מאושר שזה היה רק חלום כרכתי ידיים סביב גופו, ואסיר תודה על נוכחותו נרדמתי שוב.

הלילה אני אהיה לבד נזכרתי בעצב, וציינתי לעצמי לא לשכוח להקליט את 'עמוק באדמה' לפני שאלך הערב לעבודה. עוד לפני שהחניתי את האוטו כבר שמעתי את רעש הפק פק של המשאבה שעבדה במרץ לשאוב את מי התהום שהציפו אותנו. ככה זה כל חורף, אחרי כמה ימים גשומים מי התהום עולים ומציפים את המחסן, חודרים מבעד ללינוליאום ויוצרים שלוליות על הרצפה. בימים כאלו רצפת הבטון נעשית קרה מאוד ואני גורב שתי זוגות גרביים לעבודה ובכל זאת חוזר הביתה עם רגלים קפואות וכאבי גב. רעש המנוע של המשאבה הדהד בחלל הגדול והקר של המחסן, וסירחון הביוב העיד שהמים הגיעו לצינור הביוב שעלה על גדותיו והציף את החלל מתחת למחסן.

כאילו כדי להוסיף על אומללותי הבוס החליט שהגיע הזמן לשיפוץ של כל מערכת הצנרת שלנו וראשית חוכמה צריך להסיר את הלינוליאום הישן והשחוק. את רובו של יום ראשון ביליתי בתלישת רצועות לינוליאום מסריחות מעל רצפת הבטון המעופשת, אפוף ריח טחב מעורבב בריח של דבק נגרים רטוב, סובל מהרעש המונוטוני עד להשתגע של מנוע המדחס.

כדי לא לצאת מדעתי מחמת השעמום, ומתוך רצון להסיח את דעתי מסביבת העבודה המאוסה שלי ומשיחתם של הקולגים שלי שמורכבת מקללות ומחוות דעת ציוריות מידי על כל מיני בחורות ניסיתי להתרכז בסיפור שאני תקוע אתו כבר המון זמן. לרוע המזל גיבורת הסיפור היא אישה ויש לי בעיה לכתוב על נשים, עם גברים הסיפור זורם לי בקלות ובטבעיות, אבל נשים... נשים זה עסק מסובך.

לא יודע איך זה אצל אחרים אבל כשאני כותב סיפור אני חושב עליו ללא הרף וחי אותו באינטנסיביות כזו עד שמידי פעם אני חושש שאתבלבל ואקרא לאנשים סביבי בשמות גיבורי הסיפור. נושא הכתיבה הוא נושא רגיש אצלי, לא נוח לי לדון בו ואני די בארון מהבחינה הזו, למרות שאני כותב כבר כמה שנים התחלתי לפרסם את סיפורי רק השנה ועדיין אני נדהם כשאנשים אומרים לי שאני מוכשר. בסתר ליבי אני חושד שהם מחמיאים לי מתוך נימוס בלבד ובעצם חושבים שאני נודניק משעמם, ובכל זאת איני יכול להפסיק לכתוב.

ברור לי שכתיבת סיפורים זה עיסוק חסר טעם ולא מעשי, אבל בשבילי זה הדבר החשוב ביותר בחיי, חשוב אפילו יותר מאהבה ואושר. מילדות ברחתי מהמציאות לסיפורים שקראתי בספרים ותמיד סיפרתי לעצמי סיפורים, נזהר לשמור את העיסוק הזה ביני לבין עצמי כדי שלא ילעגו לי. רק אחרי שרכשתי מחשב משלי התחלתי לכתוב סיפורים בפועל אם כי בהתחלה טענתי שאני סתם מתאמן בהקלדה עיוורת, ואפילו שמתי לפני ספר, מעמיד פנים שאני מעתיק ממנו.

הסיפור הראשון שכתבתי היה נוראי וגם הבאים לא היו טובים יותר, אבל העיסוק בחיבור מילים למשפטים שסיפרו סיפור ותיארו גיבורים ועלילות גרם לי סיפוק עצום ומשך אותי יותר מכל דבר אחר שעשיתי אי פעם. לאט לאט השתפרתי והתחלתי להיות מרוצה ממה שחיברתי ולבסוף, בדיוק לפני שנה, התחברתי לאינטרנט והעזתי לפרסם, ואז קרה דבר מוזר - אנשים התחילו לכתוב אלי אישית, לשאול שאלות שבזמנו עניתי עליהן בכנות רבה מידי. בחוסר זהירות תמים מסרתי פרטים על עצמי וכמובן שזה נגמר לא טוב.

עם הזמן למדתי להיות זהיר וחשדן יותר, ואחרי פגישה מאוד לא נעימה עם אחד מהקוראים שלי החלטתי להיות קצת יותר זהיר, והעמדתי פנים שאני גברת פולניה בשם בלומה. תיארתי את בלומה כאישה בגיל העמידה בעלת עודף משקל, בעל הומופוב רע מזג, ושלושה ילדים מתבגרים חצופים ושלחתי אותה לגור במזכרת בתיה הנידחת, ומיד ראיתי ברכה בעמלי. כמות ההטרדות ירדה פלאים ומעכשיו הגיבו לסיפורים שלי אנשים שהתייחסו אך ורק לגופו של סיפור. לקוראים ביקורתיים ונבונים התייחסתי ברצינות, ועניתי בנימוס לשאלותיהם, אבל כל אותה עת הנחתי להם לחשוב שאני אישה וכולם היו מרוצים. אולי זה לא מוסרי לשקר, אבל זה כיף אדיר, ואם מותר לעמוס עוז לכתוב בשמה של חנה גונן ולפלובר לספר את סיפורה של מאדם בובארי אז גם לי מותר.

ביליתי כל היום בעבודה מפרכת ומסריחה וכשחזרתי, עייף ומוטרד, הביתה כיוונתי את ההקלטה לשעת הסדרה האהובה עלי והלכתי לאסוף קרטונים. כשחזרתי עשיתי מקלחת ארוכה וחמימה שהפיגה את הצינה מאיברי, נשכבתי במיטה לצפות ב'עמוק באדמה' וראיתי איך חשדותיה של האחות הג'ינג'ית המתוקה התבררו כנכונים - החבר שלה באמת בגד בה ועוד עם גבר, ואם לא די בכך הרי שאותו גבר הוא המורה של שניהם שמחזר גם אחריה. הבחור הצעיר התוודה לפניה, התחנן לסליחתה והסביר לה שהוא בגד כי הוא מבולבל, אבל בכל זאת אוהב אותה, אבל הג'ינג'ית לא התרככה וסילקה אותו מעל פניה בלי רחמים. גם גורלו של הזוג השני היקר לליבי (אני מודה, אין לי חיים) האח הצעיר ואהובו השחור רבו בגלל אביו הגועלי ונפרדו בצורה מכוערת. אם השעה לא הייתה כמעט אחת בלילה הייתי מתקשר לרוני לשוחח אתו על העלילות המרתקות של משפחת הקברנים שמצליחים כל פעם לגעת בבעיות הפרטיות שלי.

הם בטח לא משערים בנפשם שאי שם בישראל הרחוקה יש אחד, מדביק תוויות, שגם החבר שלו לא סגור לגמרי על עצמו ושגם פה, בפינה הנידחת הזו של המזרח התיכון, יש אבא שמתבייש בבן ההומו שלו, כועס עליו ולא מקבל אותו בגלל אהבתו לגבר.

סוף סוף נרדמתי, מותש מהיום הארוך שעברתי, והתעוררתי מבוהל לפנות בוקר, והפעם לא היה לצידי גוף חמים בפיז'מת פלנל רכה שיפיג את פחדי. חיבקתי את הכרית, רועד בגלל החלום האיום שחלמתי. חלום על אב זועם שהוא ספק בוריס, ספק אבא שכועס עלי כי אני לובש בגדי נשים שאין לי מושג מי הלביש עלי.

בחלום הזה כמו בחלומות אחרים שבהם הופיע בוריס אני מוצף אור ירקרק, תת מימי חולני ומפחיד שמגיע משום מקום. הפעם אני עומד בחדר השינה שלי והווילונות שנתן לי בוריס מתנפנפים ברוח ומרעישים נורא, ואני יודע שדבר איום ממתין לי מאחוריהם, כל כך איום עד שאני מעדיף ליפול לתהום עמוקה ולמות שם ולא להציץ אל מאחורי הווילון המתנפנף. לרגע אחד קצר מאוד, אבל ארוך כנצח אני מת ויודע בבהירות מחרידה שאחרי המוות אין השארות הנפש, אין גלגול, אין כלום חוץ מחידלון.

זה נורא! אני חש צער נוקב, ומה שנורא יותר זו הידיעה עד כמה מותי יפגע ברוני. אני חש את הצער שלו והוא מכאיב לי יותר מעובדת מותי. ואז אני מתעורר, מבוהל, אבל חי. השעון מראה שהשעה כבר כמעט שש ועוד מעט צריך ללכת לעבודה לעוד יום של סירחון ורעש, עבודה משעממת ומפרכת, ודיבורים מטופשים על נשים, כסף וספורט.

אני מניח שלא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין למה הומו שאף פעם לא ייוולדו לו ילדים חולם חלום כזה. אין לי די מילים לתאר את ההרגשה האיומה שאני חש בחלום למרות שבעצם לא קורה בו כלום חוץ מזה שאני פשוט יודע שאני מת, זה הכל. אין בו מפלצות ואין כאבים, יש רק את ההרגשה של להיות אין ואפס, והיא איומה מכדי להסביר אותה. רק המילה חידלון מצליחה לבטא שמץ מהזוועה שבהרגשה הזו של להתאייד למין כלום מוחלט. קראתי פעם שהחלומות הן תיאטרון הנפש, אם זה נכון אז תשואות חן חן לנפש שלי שביימה בתמציתיות משכנעת כל כך את כל השלילי שבלהיות הומו. מאז יום שלישי אני חולם את החלום הזה ומתעורר מבוהל ואומלל. מידי פעם יש בו שינויי נוסח קטנים, אבל באופן בסיסי זה שוב ושוב אותו חלום זוועתי. אחרי שאני מתעורר אין סיכוי שאנסה להירדם שוב, פעם אחת בלילה זה מספיק.

אין תגובות:

פרסום תגובה