יום שבת, 30 בדצמבר 2017

29. מתנת פרידה

זה היה שיעור הפילאטיס האיום ביותר בתולדותיי, מעולם לא היה לי שיעור כל כך רע. הוא התחיל עם מוזיקה בסגנון ניו איג'יי נוגה שכלל רעש של גלים מתנפצים אל החוף. מפעם לפעם הרעש המשעמם הזה נקרע בקול צריחת שחפים דיכאוניים, או רעבים במיוחד. על רקע הזוועה המשמימה הזו ברבי הודיעה לנו בצער רב שהיא עוזבת אותנו וביום ראשון יהיה השיעור האחרון. שונא שעוזבים אותי, אבל שתקתי והמשכתי לקפץ על הכדור הירוק הגדול - זה מה שעושים לפעמים בפילאטיס כחימום - אחר כך התחלנו להתעמל ברצינות, ופתאום נתקפתי סחרחורת איומה, החדר הסתובב סביבי בצורה זוועתית וסירב להפסיק גם כששכבתי על הגב ועצמתי בכוח את העיניים. זה היה נורא. אמרתי לבנות שאני מרגיש לא טוב וכשלתי החוצה, מתנודד מצד לצד ונאחז בקירות. אין לי מושג מה הן חשבו עלי והרגשתי כל כך רע שגם לא היה לי אכפת. ישבתי בחוץ ושתיתי מים עד שהרגשתי יותר טוב, ואחר כך נגררתי הביתה.

אין לי מושג למה הרגשתי ככה, ואני יודע שאני צריך ללכת להיבדק, אבל כמו שאני מכיר את עצמי אני בטח לא אעשה את זה. חזרתי מוקדם מהרגיל ורוני התפלא מאוד, אבל אחרי שסיפרתי לו בהתמרמרות על נטישתה של ברבי הוא גייס מקרבו את כל מצבורי האמפטיה והעדינות שלו וגילה לי שגם מיצי (שמזה זמן מה מחפש דירה קרובה יותר למקום עבודתו במת"ם) מצא סוף סוף את הדירה המבוקשת והודיע היום שהוא עוזב בסוף החודש. "לא נורא, הוא בטח יבוא כל הזמן לבקר." התנחמתי. 

"חכה, זה עוד לא הכל." אמר רוני וכרך זרוע מנחמת על כתפי, "אתה עוד לא יודע מה הוא ביקש כמתנת פרידה."

***

הבוקר קמתי חולה כמו כלב. לא יכולתי לעשות כלום. אפילו את המחשב לא יכולתי להדליק. הקאתי את הקפה ואת שני הביסים מהעוגה שרוני ניסה לדחוס בי והתמוטטתי, הרוס לגמרי, מבין פתאום שגם אם ארצה לא אוכל לעשות כלום. הייתי חסר ישע יותר מתינוק. אפילו לבכות לא יכולתי, בין רגע נעשיתי סמרטוט חסר כוח רצון. עד הצהרים ישנתי והתעוררתי חליפות. בעשר בערך הצלחתי להיגרר למחשב ואפילו כתבתי משהו הזוי ושוב התמוטטתי, מרגיש כאילו עצמותיי נמסו בתוך גופי. לא הייתי רעב ולא צמא ולא חשבתי על כלום. אפילו לא הרגשתי רע כי שוב לא באתי לעבודה, או כי רוני לקח יום חופש שהוא לא יכול להרשות לעצמו כדי להישאר איתי, הייתי כלום, ואז התעוררתי בצהרים, הרחתי את האוכל שהוא בישל במטבח, והבנתי שאני רעב. איזה אושר לקום בלי שהעולם יחוג סביבי, ללכת ישר לשירותים ולא להיתמך בקירות, לצחצח שיניים, להתקלח במים חמים. איזה יופי, זרם חם ויציב של מים על העורף, סבון מקציף על הגוף, נשימה עמוקה אחת, ועוד אחת ליתר ביטחון, ושום בחילה.

מי צריך את כל האמנות, המוזיקה, הציורים, הסרטים, הספרים, הפילוסופיה והפלפולים העמוקים על משמעות החיים כשאתה יכול פשוט לשבת ליד השולחן, לאכול מרק חם וטעים ולבקש תוספת כי מאתמול לא אכלת כלום ואתה ממש ממש רעב. איך זה שאף אחד לא מבין איזה נס זה פשוט לחיות?

"למה אתה בוכה?" הוא שאל בתימהון, יוצק עוד מרק לצלחת שלי.

"אני לא בוכה טיפש, שוב שמת יותר מידי חריף באוכל."

"מה פתאום? מאז שהכרתי אותך אני מבשל כמו אשכנזי מכובס." הוא צוחק.

כמה הוא חמוד, שיניים לבנות מבריקות על רקע עור שחום גם בחורף, עיניים שחורות ענקיות וארוכות ריסים פוגשות בעיני במבט גלוי וישיר, תלתלים שחורים, דחוסים ורכים תחת אצבעותיי, גופו דק וקליל, תנועותיו חינניות כל כך, חסרות כל מאמץ. בחוץ גשמי זעף ובבית חם ונעים. המזגן נוהם, אדים עולים מהכביסה הפרושה לייבוש על המתלה, אדים ריחניים מתמרים מהסיר על הכיריים ומהצלחת שלי, מערפלים את משקפי. הדמעות מציפות את עיני, מתגלגלות על לחיי בלי שליטה.

הוא כורך יד חמימה על שכמי. "נו, מה קרה עכשיו?"

"חשבתי שאני הולך למות, לא הצלחתי לקום מהמיטה. פחדתי כל כך."

"זה רק וירוס, כולם חולים עכשיו. סיפרו לי בקופת חולים שלכולם יש הקאות ושלשולים וסחרחורת. רוצה פראמין?"

"לא, איחס. זה עושה אותי..." אני מנסה להסביר עם הידיים ולא מצליח, אי אפשר להסביר את ההרגשה המוזרה שהתרופה הזו גורמת לי.

"מה?" הוא מנסה להבין.

"לא יודע. החומר הזה מוציא אותי מתוך העור שלי, גונב לי המוח ושם במקומו צמר גפן."

"וואלה?"

"כן, באמת. תרופה מגעילה, כבר יותר טוב להקיא."

"אתה סתם קוטר פולני, אתה יודע? בסך הכל היית ממש חולה פחות מיום. שמעתי בקופת חולים על אנשים שכבר שלושה ימים לא הצליחו לאכול כלום."

"אתה לא מבין, הרגשתי שהעצמות שלי נעלמו, לא יכולתי לקום מהמיטה."

"אתה חולה, מה יש לך לקום מהמיטה? אני אביא לך הכל."

"לא רוצה שיביאו לי, שונא את זה."

"אל תהיה ילד, ככה זה כשחולים, כשאני אהיה חולה אתה תוכל להביא לי."

"אתה לא מבין כלום, אתה בעצמך ילד."

"אז תסביר לי."

"לא יכול, אתה תכעס."

"אני מבטיח שאני לא אכעס, תסביר."

"חשבתי... זה היה כמו אז, בקיץ, כשחזרתי חולה מהמילואים וחשבתי... אתה היית בטקסס ואני הייתי בטוח שאני עומד למות."

"התחרפנת בגלל הכדור הטיפשי הזה שלקחת בבוקר במקום בלילה, זה הכל."

"לא, באמת, חשבתי... כשהתרופות יפסיקו להשפיע... כשאני אתחיל להיות באמת חולה ולא רק נשא..."

"זה לא יקרה אף פעם. אני לא אתן לזה לקרות."

"זה כן יקרה, וכשזה יקרה אני רוצה שתלך, אני לא רוצה שתחכה עד שאני אספג לתוך המיטה."

"חבל שסיפרתי לך על החלום ההוא."

"אבל סיפרת."

"זו הייתה טעות, אבל אני לא אלך ואתה לא יכול לגרש אותי."

"טוב, אז אני אלך. הבעיה שאני לא רוצה לעשות את זה מוקדם מידי, וגם לא מאוחר מידי, תמיד חשבתי שאני אדע מתי הזמן הנכון. רק היום הבנתי כמה מהר אפשר לעבור את הגבול בין חולה לבין סמרטוט שלא יכול לזוז."

שתיקה משתררת במטבח. הוא מביט בי, מעכל לאט לאט את דברי, ואז הוא קם, מפנה אלי עורף ומתחיל לקרצף את הכיור בספוג. העורף והכתפיים שלו נוקשות מכעס. אני קם ושמץ מתחושת הבחילה חוזר ועולה בקיבתי ולופת את גרוני. הייתי צריך לסתום את הפה. "רוני." אני שם יד על כתפו, מנסה להפשיר את הקו הישר והקשה הזה.

הוא מתנער ממני, "עוף ממני מנחם או שתחטוף."

אני צוחק, מנשק את עורפו. הוא מסתובב אלי, פניו לחות מדמעות. "אני לא אוהב כשאתה מדבר ככה." הוא מייבב על חזי, "אל תגיד יותר דברים כאלו."

"בסדר, אני לא אגיד. די חמוד, אל תבכה. בוא נלך למיטה. עזוב את הכיור, הוא כבר נקי." הגשם נפסק ושמש חיוורת מציצה מבעד לעננים כשאנחנו חוזרים יחד למיטה ומנסים לנחם זה את זה. אני בטוח שבאיזה מקום בעולם יש קשת בשמים. 

שיחת הבהרה

"הוא כבר אמר לך מה מיצי רוצה כמתנת פרידה?" שאל ליאור.

"כן." (מיצי רוצה שנעשה שלישיה, אני הוא ורוני. רוני בעקרון מסכים בתנאי שגם אני ארצה.)

"ואתה מסכים?"

"לא יודע. אולי. אני צריך לחשוב על זה."

"לדעתי הוא מסכים כי הוא מרגיש חייב לך. בגלל מה שאמרת על מיצי כשהיית מסטול בסילבסטר הוא חשב שתתלהב, ואם תגיד שאתה לא רוצה לעשות שלישיה הוא יוותר וישאיר אתכם לבד."

"כן, אני יודע. זה טיפשי. טוב, לא חשוב. אני צריך ללכת."

אני הולך לאט, עדיין לא יציב לגמרי, טיפה חלש בגלל שהייתי חולה אתמול. שואל את עצמי למה כולם מניחים שאני אידיוט שלא רואה מה קורה מתחת לאף שלו. אני יודע שכבר כמה זמן יש לו מישהי מהצד, מישהי שלא רוצה ולא צריכה אותו יותר מידי. רק פעם ב... אני גם יודע איך היא נראית למרות שמעולם לא זכיתי לחזות בזיו פניה. היא בטח רוסיה, בהירה ודקה, בלונדינית אמיתית, לא מבקבוק, ובעלת עיניים כחולות יפות. הוא אוהב אותן ככה כמו שאני אוהב בחורים מלאים שעירים וכחולי עיניים. גם שחומים אני אוהב, אוהב הכל, לא מקובע על שום סוג, בתנאי שיהיה להם זין כמובן.

אז זהו, שתמיד ידעתי שיש מישהי. לפעמים זו, לפעמים אחרת. לא משנה מי. מההתחלה הוא ישר אמר לי שהוא ביסקסואל. אם פעם עוד חשבתי שזה רק השלב הזה שכמעט כל אחד עובר הרי שכיום אני כבר מכיר אותו מספיק כדי לדעת שלא, הוא באמת ביסקסואל, והוא באמת צריך גם אישה. אני יודע שהוא אוהב אותי, אבל כמה שאני לא אתאמץ, בלונדית כחולת עיניים כבר לא יצא ממני, ופעם בכמה זמן הוא צריך אחת כזו במיטה - ככה זה ודי. למה בכל זאת סיפרתי לו שאני יודע?

עניין של אגו - לא אוהב שחושבים שאני טיפש, במיוחד לא הוא. כמו כל גבר שתופסים אותו על חם בהתחלה הוא התרגז מאוד – עלי, על ליאור, על עצמו, אפילו עליה. אני נשארתי רגוע והתעקשתי שנדבר בשקט, בלי האשמות ועצבים. זה אחד הדברים הטובים בלהיות נשא, אתה לא יוצא מפרופורציות ומבין מה באמת חשוב בחיים.

ככה יצא שאתמול בלילה, פעם ראשונה אחרי הרבה מאוד זמן, שוחחנו בכנות על הקטע הביסקסואלי שלו. הוא הודה מיד והתנצל, אם כי די כלאחר יד, ואמר שהוא יודע שטכנית זה נחשב בגידה, אבל לדעתו הזמן הרב שאני מקדיש לכתיבה ולחברים וירטואליים הוא גם בגידה. "בעלה עובד משמרות. הוא עייף ויש לו בעיות בריאות. היא אוהבת אותו ואת הילדים שלהם, אבל יש לה צרכים, וגם לי יש. אני אצלה על תקן של ויברטור אנושי." אמר, "בחיים לא נישקתי אותה וגם לא בא לי. היא אישה, לא ילדונת רומנטית. היא מבינה למה אני בא אליה וגם אני מבין למה היא צריכה אותי. אין לך שום סיבה לקנא."

"בחיים לא נישקת אותה? זה הדבר הכי עצוב ששמעתי בחיים שלי."

"אתה לא מבין." אמר במין ייאוש, "לפעמים אני צריך אישה, זה לא אומר שום דבר עלינו, אתה לא יכול להבין את זה."

"אתה טועה, אני דווקא כן מבין." אמרתי כי אני באמת מבין. אני אמנם לא חושק בנשים אבל אני כן מבין.

אחר כך ישבנו ושתקנו יחד כי לא ידענו מה עוד להגיד. "אתה נורא כועס עלי בגלל בוריס?" הוא שאל פתאום.

"טמבל! בוריס גבר, לא ילד קטן. הוא הפסיק להיות איתי בגלל שהוא לא רוצה אותי יותר, לא בגלל מה שאמרת." כאב לי מאוד להגיד את זה, אבל היו לי כמה שעות של כנות קטלנית. קורה לכל אחד לפעמים, לא?

"זה שאתה עצוב בגלל שבוריס לא מזיין אותך זו הבגידה האמיתית!" אמר רוני בזעם פראי שאני, למרבה הבושה, לא הצלחתי להפיק מעצמי בגלל הגברת המסכנה ההיא שבעלה עובד משמרות.

"אני לא עצוב בגלל הזיונים, יש לי מספיק ודי סקס אתך. אני עצוב כי הוא לא אוהב אותי יותר." הסברתי, ורק אחרי שאמרתי את זה בקול הרגשתי עד כמה אני באמת עצוב בגלל שבוריס התרחק ממני לאחרונה.

כנראה שנראיתי מעורר רחמים כי רוני הפסיק לכעוס עלי וניסה לנחם אותי. "הוא לא הפסיק לאהוב אותך, הוא עדיין אוהב אותך, אבל בצורה שונה. זה מה שאני מנסה להסביר לך, שיש כל מיני צורות של אהבה."

"אני יודע."

הוא התחיל לבכות בשקט, ואני חיבקתי אותו, ובמקום להמשיך לדבר הלכנו למיטה. כי מה יעזרו הדיבורים? נוכל להמשיך לדבר עד שנתפקע אבל דיבורים לא יגרמו לו להפסיק להיות ביסקסואל, ולא יגרמו לי להפסיק לרצות להתחבר עם מישהו בוגר וחכם ממני שאוהב לקרוא, ומסוגל לדבר איתי על ספרים וסרטים. מצד שני גם אם נדבר עד שיכחילו פנינו לא נפסיק לאהוב אחד את השני באהבה הפגומה והחסרה הזו שהיא אף פעם לא גדולה מספיק כדי למלא אותנו לגמרי, וגם לא קטנה מכדי להתעלם ממנה.

מה שלא נעשה אני לא אפסיק להיות נשא, ועם הזמן אני אהפוך לחולה, ואחר כך למת. הוא בטח יתאבל עלי במשך זמן מה, ואז יניח לאיזה בחורה לנחם אותו כמו שרק נשים יודעות, וסוף סוף יעשה נחת להורים, יתחתן ויביא נכדים. אני מקווה שככה הוא יפטר מהצורך שלו בסקס אלים. אני מניח שמידי פעם הוא יקפוץ לזיין איזה תחת מתוק בגן, ואולי יחשוב עלי תוך כדי כך.

זה מה שאני חושב שיקרה בעתיד, אבל אולי אני טועה? לא יודע. העיקר שנהיה בריאים.

***

הכל התחיל אתמול בגלל נורת חשמל אחת קטנה ודפוקה שנשרפה בדירה של ליאור. רוני ישן עייף אחרי לילה לבן בעבודה ואני הוזעקתי לעזור להם, כתבתי לו פתק ויצאתי בלי להעיר אותו. כל המבצע לקח לי פחות משעה, וחוץ מזה גם שתיתי קפה, אכלתי וופלים בטעם לימון ושוחחתי שיחה מאוד מעניינת עם מיצי. חזרתי לדירה שלנו ושאלתי בנחת ובסבר פנים יפות את החבר שלי למה לכל הרוחות הוא נתן לי להתענות שלושה ימים תמימים בסוגיית מתנת הפרידה ממיצי אם הוא ענה בשלילה מוחלטת עוד לפני שהמסכן גמר את השאלה שלו?

"רציתי לדעת מה תהיה התשובה שלך," ענה לי החוצפן הזה, "ואני מאוד כועס עליך שלוקח לך כל כך הרבה זמן לענות." ופתאום הבנתי שהוא כועס ברצינות בגלל שלא אמרתי מיד שלא מקובל עלי לעשות שלישיה עם מיצי.

הוא גדם את הרעיון בעודו באיבו ולא מקובל עליו שלא הטלתי וטו על רעיון השלישייה כדי לא לגרום לו להרגיש שאני מגביל אותו. "אז אתה בעד או נגד?" תבע לדעת.

"נגד כמובן, זה רעיון לא מוצלח ודי מגעיל בעצם."

"אז למה לא אמרת ככה מיד?"

"חיכיתי שתגיע לזה לבד. כל המשחקים האלו שאתה משחק מעייפים אותי, אני לא אוהב שלישיות, בטח לא עם חברים ובני זוג. אם כבר רוצים אז כדאי לעשות את זה עם זרים שבחיים לא תפגוש יותר. אני לא יודע מה עבר על מיצי שהוא הציע את השטות הזו?"

"זה היה רעיון של ליאור, והוא היה חצי מסטול כשהוא העלה את זה, ומיצי הסכים כי הוא עדיין מאוהב בך."

"נניח שזה נכון," אמרתי בספקנות, "זו סיבה עוד יותר טובה לא לעשות שטות כזו. הדברים האלו עובדים טוב רק כשלא מערבים רגשות, או כשמדובר בשלושה אנשים מבוגרים שמאוד מאוד מחבבים זה את זה, ומכירים אחד את השני הרבה זמן. לא עם ילדים כמותכם."

"נמאס לי שכל הזמן אתה זורק לי שאני ילד! אפשר לחשוב שאתה מבוגר ממני בעשרים שנה." התפרץ רוני בזעם.

"תפסיק להתנהג בצורה ילדותית אז אני לא אתייחס אליך כמו אל ילד." אמרתי בקול סבלני שעצבן אותו עוד יותר, קמתי והלכתי לטייל. בחוץ היה נורא קר, והייתי עצבני וכעוס. לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי ומה מציק לו לעזאזל? כשחזרתי כבר היה חושך. הוא ישב בחוץ ועישן, שותה פחית בירה. התיישבתי לידו, לקחתי ממנו את הסיגריה, קברתי אותה באדמה ושאלתי מה קרה לו. "כשהיית אצל ליאור ומיצי חלמתי שאימא מתה."

לא נעים, אבל זה לא דבר חדש. הוא חולם את זה לפעמים. מאז שהוא ילד קטן הוא רואה אותה נאבקת באסטמה, נחנקת בלי אוויר, לא פלא שהחלומות האלו מטרידים אותו לעיתים.

אני שם יד על כתפו, מושך אותו אלי, רוצה לנחם ולעודד, אבל הוא נחלץ ממני וממשיך לדבר. "חלמתי שהיא מתה ולא נותנים לי להיכנס לבית קברות להגיד עליה קדיש כי אני אשם."

"די עם זה רוני, אימא שלך חולה מאז שאתה ילד קטן וזו לא אשמתך, מספיק."

"חכה, זה לא הכל."

"מה עוד?"

"תאמין לי, שעדיף שלא תדע."

"בסדר, בסדר, מה עוד חלמת?"

ואז הוא מספר לי איך טלטל את השער של בית הקברות בצור שלום (שם, אחרי מאה ועשרים תיקבר אימו שכבר קנתה לה ולאביו חלקת קבר) ואביו גירש אותו משם כי הוא זה שהניח לרוצח לחנוק את אימו למוות. "והרוצח היית אתה." אמר והלך לחדר השינה.

טוב, אני לא יכול להגיד שהוא לא הזהיר אותי. באמת עדיף היה שלא אדע. חיכיתי בחוץ עד שהוא כיבה את האור, ורק אז הלכתי להתקלח ולמיטה. הוא לא ישן עדיין, אבל שכב בחושך עם הגב אלי ולא דיבר איתי. גם אני שתקתי.

בבוקר הוא אמר שהוא נוסע אחרי העבודה להוריו, שלא אשכח לקחת תרופות בזמן ושהוא לא יודע מתי הוא יחזור. הוא לקח איתו שני תיקים עם המון בגדים ואת המעיל שלו למרות שבתחזית אמרו שכל השבוע יהיה יפה ולא ירד גשם.

***

"בטח שאתה אשם." אמר ליאור בשביעות רצון צדקנית ובדק את תכולת המקרר שלי בדקדקנות חשודה.

"החלב על השיש." אמרתי לו, "מה אתה מחפש?"

"אני רק בודק משהו." הוא הרים מכסים של סירים ודחף את אפו לכל מיני קופסאות, ותוך כדי כך הסביר לי למה אני אשם. "הוא באמת קצת ילדותי." הסכים איתי, "ולכן הוא מחפש שתשים לו גבולות, שתקנא קצת, שתעשה סצנות, שתראה לו שאתה אוהב אותו."

"לא מתאים לי לעשות סצנות ואם כבר מדברים על זה ליאור, למה תקעת למיצי רעיונות טיפשיים על שלישיות? אני בטוח שאתה בחיים לא עשית שלישייה." הוספתי בהתגרות, רק כדי להציק לו קצת.

"בטח שכן, תשאל את קוקו וז'וז'ו." מחה ליאור ולקח לו פרוסה נדיבה מאוד מהעוגה.

"קוקו וז'וז'ו לא נחשבים. בעיניהם אתה רק אביזר לגיוון חיי המין שלהם."

ליאור נחנק מצחוק בגלל ההערות המחוכמות שלי – הייתי מבריק הבוקר - ואמר לי שאני מותק וחבל שהחבר שלי כזה ילד, ואז גילה לי שלגברת נמאס מרוני והיא שילחה אותו לדרכו בטענה שלהחליף בטריות בוויברטור היא יכולה לבד. לפני שהצלחתי לחשוב על תשובה מהממת שתשלב שנינות, ציניות וחוסר אכפתיות מוחץ הגיעה מונית ואספה את ליאור לעוד יום מוצלח של רכילות, לשון הרע ותככים מענגים המוסווים כעבודת עיצוב יצירתית. הלכתי לעבודה, הוגה בדבריו, הופך בהם לכאן ולשם, ואפילו החדשות המרעישות על המלחמה שנטשה בכל עוז בעמונה לא הצליחה להשכיח ממני את בעיותיי.

אני ורוני רבים מאז שנפגשנו. שנה וחצי אנחנו יחד אוהבים וקשורים ובכל זאת ממשיכים לריב. זו תמיד אותה מריבה אם כי כל פעם היא נראית אחרת. לקח לי הרבה זמן להבין שהוא רב עם עצמו יותר מאשר איתי, שהכל נובע מהקשיים שלו לקבל את עצמו כפי שהוא באמת ומהמצב המשפחתי המסובך מאוד שלו. אימו באמת חולת אסטמה, אבל היא גם חולת שליטה. באמצעות מצבה הבריאותי היא שולטת בבני משפחתה ביד ברזל. רוני קשור אליה מאוד, סובל יחד איתה מתחלואיה השונים וחרד לחייה מאז ילדותו. כשרק הכרתי אותו שאלתי למה הוריו לא עוברים לגור בדרום החם והיבש (ערד למשל?) רחוק מזיהום האוויר של חיפה שמעיק על ריאותיה של אימו. טוב, הייתי תמים מאוד. עכשיו אני מבין שאימא שלו חיה דרך חיי ילדיה, היא צריכה לחיות לידם ולשלוט בהם כדי להרגיש שיש משמעות לחייה.

עכשיו כשהבנות שלה מסודרת ונשואות, ושני אחיו הבוגרים גרים רחוק ממנה (אני מבין לנפשם), רק הוא נשאר לה ופתאום אני הופעתי ולקחתי לה אותו. גם אם הייתי בחורה נחמדה ממשפחה טובה היא הייתה מוצאת בי פגמים. אימו לוחצת בכל כוחה על דוושת הגז של רגשות האשמה שהוא חש בין כה וכה, ורוני נקרע לגזרים. אולי הייתי צריך ללחוץ מהצד שלי כדי לאזן את המצב, אבל אני לא יודע איך עושים את זה, אין לי מושג מה באמת טוב בשבילו, ואני רוצה שהוא יחליט לבד, לא בגלל שהוא מתחשב בי או באימא שלו.

בעצם אני מבין טוב את הראש של הוריו – לא די שהילד הקטן והחמוד שלהם התברר כהומו הוא עוד מגדיל לעשות וחי עם נשא איידס. בשבילם אני סיוט שהתגשם, סכנה יום יומית לבריאותו. עצם קיומי בחייו הוא לצנינים בעיניהם. הם בטח היו מתפלאים לדעת עד כמה אני מבין לרגשותיהם. 

ההתפעלות שלי מאנשים שקריאה וכתיבה חשובות להם מרגיזה אותו ומעוררת בו רגשות נחיתות שמקורם עוד בילדות. הסיבה לכעס שלו מורכבת ושורשיה נטועים בעבר - רוני הוא אחד מאותם ילדים שלמרות האינטליגנציה הטבעית הגבוהה שלו אף פעם לא הצליח בלימודים כמו שציפו ממנו. הוא סובל מהיפר אקטיביות ומקשיים בריכוז - בדיוק הפוך ממני, האיטי והיסודי שמסוגל להתרכז בכל מקום ובכל מצב - תכונה מרגיזה מאוד בעיני בן אדם שכל רעש קטן מסיח את דעתו.

למעשה היה על הוריו לתת לו ריטלין ולאפשר לו ללמוד בכיתות קטנות עם ילדים ליקויי למידה, אבל הם התעקשו שהוא כמו כולם ושעליו ללמוד בכיתה רגילה. בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים הוא התקשה מאוד להתקדם בחומר. השאפתנות והתחרותיות הטבועות בו רק הגבירו את התסכול. הוא למד לצאת מצרות ולהסוות את הקשיים שלו בלימודים בעזרת קסם אישי ותבונה. למרבה מזלו הוא בחור יפה וספורטיבי ככה שלמרות קשייו מעולם לא סומן ככישלון ותמיד היו לו חברים. לאכזבתה של אימו הוא התעקש ללכת ללמוד בתיכון מקצועי ושם הצליח להתגבר על חלק גדול מהבעיות שלו בעזרת כוח רצון חזק ושאפתנות עזה ביותר שאני לא מצליח להבין עד היום. (אני חסר כל שאיפה להצליח מתעב תחרויות וציונים וסולד ממשחקים שיש בהם מנצחים ומפסידים). למזלו של רוני הוא הצליח בלימוד התחום המקצועי שבחר בו בעזרת מורה שהבין את הבעיות שלו, תמך בו ושכנע את הוריו לתת לו ריטלין לפני בחינות. כמו שקורה לעיתים קרובות בסוף גיל ההתבגרות ההיפר אקטיביות וקשיי הריכוז שלו התמתנו מעט וככה הוא הצליח אפילו להשלים בגרות אם כי עדיין, כדי ללמוד משהו, הוא חייב לסגור את עצמו בחדר שקט לגמרי ולהיעזר בריטלין.

לקחתי פעם כדור, סתם כדי לדעת מה ההרגשה, וחשתי לא טוב. זמזום מוזר בראש, וחוסר שקט מעיק - ריטלין הוא סם מעורר ואני לא מסתדר טוב עם חומרים כאלו. בניגוד אלי הוא מתקשה להתרכז בקריאה ולא שואב שום הנאה מהשתקעות בספר. גם את זה אני מבין טוב, אני מתקנא בבני אדם שפותרים נוסחאות ומחשבים חישובים מתמטיים בקלילות, אבל מאחר ואני לא חושב שאני צריך תמיד להיות טוב יותר מאחרים אני סתם מתפעל, בלי להתרגז. גם בזה הוא שונה ממני.

בעבודה דיברנו כמה פעמים בטלפון. דבר ראשון הוא התנצל שקרה לי רוצח, אמרתי שזה בסדר - אני לא לוקח את זה באופן אישי ושנינו צחקנו יחד. רק חוש הומור משותף מצליח לשמן ולרכך את ההבדלים ביני לבינו, אחרת לא היינו מגיעים עד הלום.

הוא אמר שהסיפור עם הגברת ההיא הסתיים ואני אמרתי שאני יודע וזה לא משנה.

הוא נאנח והתלונן שלא אכפת לי ממנו.

אמרתי שאכפת לי מאוד, אבל אני חושב שזו הבעיה שלי, לא שלו.

הוא אמר שאני פולני טמבל ושהוא יודע שמאתמול לא אכלתי כלום.

"אכלתי עוגה. את זה ליאור המלשין לא סיפר לך, נכון?"

"שתוק כבר מנחם."

"שתוק אתה בעצמך אהרון."

שתקנו קצת ואז החלטנו להיפגש בבית. כשנכנסתי הביתה הוא כבר היה במטבח, כועס עלי מאוד. לא די שאתמול לא אכלתי מה שהוא השאיר לי במקרר (לא הייתי רעב), גם שכחתי לקחת לעבודה את הכריכים שהכנתי בבוקר על השיש. "ליאור אשם." התחמקתי, וקיבלתי נאום רותח על זה שאני מזניח, מתנהג כמו ילד, לא שומר על עצמי, מפוזר, אי אפשר לסמוך עלי אפילו שאוכל כמו בן אדם ו... "נו, די, מספיק. אני מת מרעב ואתה מדבר. מה יש לאכול?"

הוא האכיל אותי והודה שחזר הביתה מהר כי אימו מורטת את עצביו. אחר כך הלכנו למיטה וסתם שכבנו מתחת לפוך, מביטים זה בזה. "אתה עוד אוהב אותי?"

"כן, אל תהיה טמבל, אתה יודע שאני מאוהב בך."

"למה אני צריך לעשות סצנות ולעזוב את הבית כדי שתגיד לי את זה?"

"אתה לא צריך. מה, אתה לא מבין את זה לבד?"

"לא, אני טיפש."

"מזל שאני אוהב טיפשים."

"הסיפור עם האישה הזו באמת נגמר, אתה לא רוצה לדעת למה?"

"לא ממש."

"הכל בגללך."

"לא, הכל בגלל שאתה הומו. עברת את הגיל שאתה יכול לזיין כל דבר שזז, תתרגל לזה."

"ואם הייתי אומר שאני כן רוצה לעשות שלישייה, מה היית עושה?"

"הייתי בוכה, נסגר במקלחת וחותך את הורידים, בסדר?"

"אוף! שתוק כבר דרמה קווין אחד." הוא צוחק וסוף סוף מחבק אותי.

"מי ניסה להתחיל אתך כשלא הייתי?"

"אל תדבר שטויות, למה שמישהו ינסה להתחיל איתי?"

"היה לך עצוב בלעדי?"

"שתוק כבר ובוא הנה." עכשיו הוא ישן, הרוס אחרי שאתמול לא ישן כל הלילה - באשמתי כמובן, וסוף סוף יש לי קצת זמן לכתוב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה