41. אל תלך

אתמול בלילה ישבתי עייף ואומלל ליד המחשב וניסיתי לכתוב משהו שאין לו קשר לחיים שלי וכמובן שלא הצלחתי. הייתי אומלל מכדי להיות יצירתי ופתאום רוני הזעיק אותי למטבח. הייתה נזילה מהצינור שמתחת לכיור. המים נזלו משם לארון בו אנחנו מחזיקים את חומרי הניקוי.

במשק הבית שלנו אני האחראי על התחזוקה השוטפת ולכן הבאתי את ארגז הכלים שלי והתחלתי מהקל אל הכבד, קודם פתחתי את הברך של הצינור שמתחת לכיור וניקיתי ממנה את הג'יפה, ואחר כך, כשזה לא עזר, יצאתי לגינת המטבח ופתחתי את הניקוז החיצוני וניקיתי אותו קצת עם לידר ועדיין הנזילה המשיכה.

רוני כמובן עזר לי כל הזמן, פתח וסגר את הברז, פינה את כל הבקבוקים והקופסאות מהארון וניגב ללא הרף את קרקעית הארון בתקווה שהנזילה תפסיק סוף סוף, אבל היא לא הפסיקה. בסוף הבנתי שאין ברירה, צריך לנקות את הניקוז של המדיח כי כבר עשיתי את כל השאר.

ביקשתי ממנו שיביא דלי וסמרטוט ישן שאחר כך אפשר יהיה לזרוק ואמרתי לו שזה הולך להיות ממש מגעיל אז אולי כדאי שילך עכשיו ואני אקרא לו אחר כך.

ככה זה אצלנו - הוא זה שעומד על הכיסא בעיניים עצומות וצועק - ג'וק! איחס! אימל'ה! בעוד שאני לוכד והורג את הג'וק ונפטר מהגווייה. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה יקרה אם הוא יתקל חלילה יום אחד בעכבר או חולדה. יש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם.

הוא אמר שאני אפסיק להתייחס אליו כמו אל ילד ונשאר. שלפתי מתוך הניקוז של הביוב את הצינור השחור של המים המלוכלכים שיוצא מהמדיח ומיד הבנתי למה הייתה לנו נזילה - מלמעלה הוא היה בסדר, סתם צינור גומי שחור, אבל החלק שהיה בתוך הניקוז היה מגעיל.

לקחתי את הסמרטוט התחלתי לנקות את הטינופת הדבוקה אליו שהייתה מטונפת, ג'יפתית ומסריחה, ופתרתי את הבעיה. רוני עמד בזה בגבורה, אמנם קצת מרחוק, אבל עמד והביט, ועזר כמיטב יכולתו, ואחר כך שלח אותי להתקלח בעוד הוא שוטף היטב את המטבח. אחר כך הוא נכנס לחדר השינה שלנו, הביט בי מתנגב ואמר שהוא בדיוק כמו הצינור הזה, נראה בסדר עד ששולפים את החלק החבוי רואים איזה גועל נפש וטינופת הוא צבר עליו.

"למה אתה מדבר שטויות? בן אדם הוא דבר קצת יותר מורכב מצנרת של מדיח כלים ביתי." אמרתי בקוצר רוח, כי הייתי כבר ממש עייף והיה לי די והותר מהיום הנוראי הזה. "תעזוב אותי מהפלסף ובוא למיטה, אני עייף ואני מתגעגע אליך."

אני אוכל את עצמי עד עכשיו על הטון המזלזל של דברי, אבל מצד שני יכול להיות שגם אם הייתי מלא התחשבות והבנה זה לא היה משנה כלום.

הוא לא ענה לי ופשוט הלך לחדר האורחים וסגר את הדלת. נשכבתי במיטה שלנו וחיכיתי לו עד שנרדמתי.

***

היום קמתי בבוקר קצת מאוחר מידי והוא לא היה לידי. תפסתי אותו ליד הדלת עם התיק הגדול שלו שהיה מלא וגדוש, היה לו עוד תיק אחד קטן יותר, גם מלא.

"אתה הולך?" שאלתי, עדיין אפוף מהקימה המאוחרת מידי, "לאן? מתי אתה חוזר? למה לא הערת אותי?"

"לא יודע." הוא אמר, "רציתי לצאת לפני שתקום. אני לא אצליח לעשות את זה אם נמשיך לגור יחד."

"בבקשה אל תלך." ביקשתי, קולט שהוא רציני וזה לא עוד אחת מהשטויות שלו שיסתיימו ברגע שניכנס למיטה ונעשה סקס. פתאום הבנתי שהוא עוזב אותי באמת ונבהלתי. "אל תלך." חזרתי ואמרתי ותפסתי אותו, "תסלח לי, אל תעזוב אותי."

הוא חיבק אותי חזק למרות שכבר היה לבוש במדים ואני הייתי רק בתחתונים. "אין לך על מה לבקש סליחה."

"כן, יש. אני מבטיח שאני לא אשב יותר הרבה זמן ליד המחשב ושאני אבוא אתך למסיבות ולמועדונים, בבקשה אל תלך רוני. אני אנתק את האינטרנט ואפסיק לכתוב אני..."

הוא דחף אותי מעליו בעדינות. "לא בגלל זה אני הולך." אמר, "ואל תפסיק לכתוב אם זה מקל עליך."

"שום דבר לא מקל עלי, אל תלך, בבקשה תישאר." ניסיתי שוב לאחוז בו.

"אני חייב ללכת. נו, די, תפסיק. זה לא מתאים לך." הוא דחף אותי שוב, בעדינות, אבל בתקיפות, לקח את הדברים שלו והלך.

עוד טלפון. חשבתי שזה עוד חבר ששמע את הבשורה ומנסה להשתתף בצערי, או לגשש ולראות אם יש מצב, או סתם לשאול לשלומי, אבל הפעם נכונה לי הפתעה, זו הייתה אישה כועסת עם מבטא מזרחי כבד ונשימה כבדה של חולת אסטמה - אימא שלו. היא דרשה שאתן לה אותו מיד, ולא האמינה כשניסיתי להגיד שאין לי מושג איפה הוא, ושהוא עזב אותי. מצאתי את עצמי רב אתה בטלפון, חוטף ממנה צעקות וצועק חזרה, יודע כל הזמן שאני עושה טעות ומטפל לא נכון בעניין. בסוף היא פרצה בבכי וגבר רגוע יותר עלה על הקו. הקול שלו הזכיר מאוד את זה של רוני, אבל קצב הדיבור שלו היה איטי יותר ומבטאו המזרחי מודגש יותר. זה היה קובי, האח שנישא בשבוע שעבר ובגלל השבת חתן שלו פרצה כל המהומה. סיפרתי לו בקצרה מה קרה אחרי השבת חתן שלו, והעליתי בזהירות את ההשערה שהחקירה הפומבית שערכו לרוני הדודים שלו שגררו אותו בכוח מהארון גרמה לו למעין משבר נפשי, או התמוטטות עצבים, או אני לא יודע מה.

"כן, כבר כיסחתי אותם כהוגן." אמר קובי, "וגם אימא ירדה עליהם רצח, אבל זה לא עוזר לנו עכשיו. רוני הבטיח לאימא להסיע אותה לקנות דגים לחג, ולא בא. אנחנו נורא מודאגים. יש לך מושג לאן הילד נעלם?"

"אני חושב שהוא במגדל העמק." אמרתי, "חבר משותף שלנו שמשרת איתו ראה אותו עולה להסעה של מגדל העמק. הוא גם התקשר אלי בצהרים."

"מה הוא אמר?"

"לא אמר כלום, אבל ידעתי שזה הוא. תמיד הוא מתקשר בשעה הזו להזכיר לי לקחת תרופה."

קובי שתק כמה שניות ואז נאנח. "אני חושב שאני יודע אצל מי הוא." אמר, "יש לנו איזה בן דוד פסיכי שחזר בתשובה ונעשה חסיד ברסלב... רק רגע."

שמעתי אותו שואל את אימו איפה גר איתמר הפסיכי, הבן של אחותה עליזה.

אימא שלו אמרה מגדל העמק, ושאלה למה. הוא ענה לה משהו לא ברור ואז שמעתי אותה צועקת ומתרגזת כאילו בישרו לה זה עתה שבנה הצטרף למיסיון קתולי.

קובי השתיק אותה בסמכותיות גברית בוטחת שזיכתה אותו מיד ברגשות הערצתי לנצח (אותי אמהות בוכיות מכניעות מיד) הודה לי מקרב לב, אמר שאני בחור נחמד ושהוא יעדכן אותי בהמשך, ואיחל לי לילה טוב.

שתי דקות אחר כך התקשר מולי. "למה לא התקשרת אלי? אני צריך לשמוע מכוכב שהערס השחור הלך?" התרגז עלי.

"אל תקרא לו ככה." מחיתי, "וחוץ מזה הוא הלך רק אתמול, אולי מחר הוא כבר יחזור?"

"ואם לא? ואם הוא עזב לתמיד? איך תסתדר עם הכסף?" שאל מולי את השאלה שהציקה לי מרגע שרוני החליט לעזוב.

אני יודע, זה לא יפה, הייתי אמור לשבת עכשיו שבור לב ובודד ולחבר שירים נוגים, אבל הבעיה היא שלא חשוב כמה אתה אומלל ושבור לב, הרגשות שלך לא שווים שום דבר בבנק, המשכנתא דופקת, והחיים ממשיכים. עד היום רוני שילם יחד איתי חצי מהוצאות משק הבית שלנו, מים, חשמל, ארנונה, טלפון, הכל עולה כסף, ומה עם תרופות, אוכל, כסף לדלק? ואיך אני אשלם את המשכנתא על הבית בלעדיו?

"אין לי מושג איך אני אסתדר עם הכסף מולי." הודיתי, ובעודי משוחח איתו נכנסתי מהר דרך המחשב לחשבון שלי רק כדי לגלות שנכון לעכשיו המשכורת שלו נכנסה וכל החשבונות שולמו, חודש אפריל מסודר, אבל כמובן שאם רוני יתחיל לחיות במקום אחר במאי אני בצרות, כי למה שימשיך להכניס כסף למשק בית שהוא לא חי בו?

"מה דעתך שאני אחזור לגור אתך?" שאל מולי בלהיטות מפתיעה.

האמת שהרעיון עלה בדעתי, אבל פסלתי אותו מטעמי הגינות פשוטה. הוא כבר גר אצלי בראש השנה (כי גם אז רוני הלך) ואחר כך עזב, ושוב חזר, ושוב עזב, ושוב חזר. כמה אפשר? "אתה מוזמן לבוא לגור פה אם ההורים שלך עולים לך על העצבים, אבל עד שאני לא אדע מה קורה עם רוני אני לא יכול לקחת ממך שכר דירה. נכון לעכשיו ההוצאות של חודש אפריל מכוסות, אם הוא לא יחזור עד מאי אני אצטרך לחשוב מה הלאה ואז נראה."

"בסדר." אמר מולי בחיפזון שעורר בי הרגשה שהוא לא הקשיב לאף מילה מדברי, "אני כבר בא. תגיד, כוכב בבית?"

"לא יודע, אבל כוכבית, הכלבה שלו, נמצאת. אני שומע אותה בחוץ."

מולי הגיע אחרי שעה עם כל הדברים שלו, זרק הכל בחדר האורחים ורץ לראות את כוכב. הלילה שמעתי אותו חוזר מאוחר מאוד, אבל כבר הייתי רדום ואני לא יודע מתי הוא חזר ואם הוא חזר לבד או עם מישהו, וגם לא אכפת לי.

***

היום בצהרים רוני שוב התקשר אלי. חיכיתי לשיחה הזו ולכן לא הלכתי לאכול (בין כה וכה לא היה לי תאבון) למרות שהטורקי נדנד לי שהחמגשית שלי מתקררת. כולם עלו לחדר האוכל לאכול ואני עמדתי במגרש החנייה והקשבתי לקול הנשימה שלו בטלפון. היה אפור וקר והייתה רוח לא נעימה, הוא שתק ואני דיברתי. "רוני, אני יודע שזה אתה ואל תדאג, לקחתי את התרופה ואני בסדר. מולי שוב גר אצלנו, אבל זה בגלל כוכב, לא בגללי, ככה שאין לך מה להילחץ. דיברתי אתמול עם אחיך קובי ועם אימא שלך, לא בסדר שלא הגעת אליהם ולא הודעת מה אתך. כולם נורא דואגים לך."

הוא נאנח, כמעט דיבר ושוב שתק. "אני יודע שאתה במגדל העמק אצל הבן דוד הברסלבי המשוגע שלך, מה יש לך לעשות אצלו?"

סוף סוף הוא שבר את תענית הדיבור שלו וענה לי, "אני מתחזק," אמר, "בעזרת השם יתברך אני..."

"מתאמץ לשנוא את מי שאתה באמת!" צעקתי בזעם,

"אל תצעק עלי." מחה רוני, "כבר צעקו עלי מספיק אתמול."

"מי צעק עליך?"

"קובי והדודים ואימא. הם נחתו אצל איתמר אתמול בלילה ועשו שם סקנדל נוראי, העירו גם את אשתו והילדים. חשבתי שאני מת מבושה."

התקשיתי להשתתף בצערו, הברסלבים הרי מתפללים בלילות, לא? אז מה הבעיה?

"איתמר זה הבן דוד הברסלבי המשוגע שלך?" שאלתי, "כמה ילדים יש לו? בן כמה הוא? מה הוא עושה? במה הוא עובד?"

"מה זה עניינך?" התרגז רוני, "זה שחצי זבולון (הכוונה לתחנת משטרת זבולון) הם קרובים שלך לא אומר שאתה צריך לחקור אותי כמו שוטר."

"סליחה," אמרתי, "לא התכוונתי. אני פשוט נורא דואג לך."

"אין לך מה לדאוג לי, השם יתברך דואג לכל ילדיו." אמר רוני, משאיר אותי פעור פה מתדהמה.

"מה התכניות שלך לעתיד?"

"איתמר עובר בקרוב לגור בהתיישבות חרולית (שם בדוי שצץ כרגע במוחי) והוא ישיג גם לי קרוון בשכונת הרווקים, ואחרי שאני אתחזק בתורה אני אתחתן ו..."

"ומה עם העבודה? אין לך איזה מחלקה לנהל ברמת דוד?"

"הגשתי כבר בקשה לשל"ת." (שנת חופשה ללא תשלום)

"טוב, תעשה מה בראש שלך רוני, רק אל תשלח לי הזמנה לחתונה שלך, אני לא אבוא גם אם היא לא תהיה בשטחים הכבושים."

שנינו שותקים, אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות הראשון שינתק. "הבטחתי לא לדבר איתך יותר." אמר פתאום רוני, "בגלל זה שתקתי אתמול כשהתקשרתי, אבל..."

"אבל מה?"

"אני פוחד שלא תשמור על משטר התרופות ותהיה חולה." הוא אמר בקול אומלל.

"אני מבטיח לך שאני אקפיד ואשמור, אתה לא צריך להתקשר יותר."

"באמת?" שאל בעצב, קורע לי את הלב.

"כן, באמת. זה בסדר. אם הבטחת שלא אל תתקשר. הבטחות צריך לקיים."

"ומה יהיה עם הכסף? איך תסתדר בלי המשכורת שלי?"

"אני אסתדר. מולי ישלם לי שכר דירה ואני אסתדר, אל תדאג אהרון."

"בסדר מנחם, אז ביי."

"יאללה ביי." שתקנו עוד כמה שניות משני עברי הקו ואז הוא נאנח וניתק.

 טורנדו

מאתמול בלילה מזג האוויר השתגע לגמרי. אפילו הד"ר למזג אוויר שהתראיין ברדיו הסכים שזה היה טורנדו אמיתי לגמרי, והיום שמעתי מהעובדים שגרים ליד הים סיפורים מסמרי שער על רוחות חזקות שהפילו עצים, לנה ראתה במו עיניה גג פח של קיוסק שעמד במקומו שנים רבות עף ברוח כפיסת נייר.

הקשבתי לסיפורים בתדהמה, אסיר תודה על כך שעל השכונה שלי פסח הטורנדו, אחר כך, בעודי מדביק תוויות ומסמן להבים, עלה פתאום בדעתי שרוני נחת לתוך חיי השלווים והמשעממים בדיוק כמו אותו טורנדו מוזר שהגיח מאי שם ופרע את כל הסדרים המקובלים בשכונה המנומנמת על שפת הים התיכון.

שנה וחצי שאני מארגן את כל עולמי סביבו ועוסק רק בו ובצרכיו. עד מתי? ואיך לא שמתי לב עד כה שלי זה תמיד עולה יותר? גם בכסף, גם בזמן, גם בעצבים ובעגמת נפש, והכי חשוב, באנרגיות עצומות שאני משקיע כל הזמן, אנרגיות שהיו צריכות להתפנות לשמירה על בריאותי ולכתיבה.

מה פלא שאני מתגעגע לתקופה שבה הייתי בלעדיו? הייתי אולי בודד, אבל גם רגוע ושקט. בצהרים כיביתי את הנייד שלי והלכתי לאכול בלי לדבר איתו קודם. זה עלה לי בריאות, וחלק מהאוכל נזרק לפח, אבל עמדתי בכך בגבורה.

ברגע שחזרתי הביתה התקשר אלי קובי, אחיו, והתחיל לספר לי איך הם מתכוונים ללחוץ על המארחים שלו שישלחו אותו חזרה הביתה (משהו בקשר לכספים שהוריו נותנים לאיתמר כדי שיוכל ללמוד בלי לעבוד ולפרנס את כל הילדים הרבים שהביא לעולם בלי לחשוב איך יאכיל וילביש אותם.)

"קובי," הפסקתי אותו, "אני מאוד מחבב אותך, אבל אני לא רוצה לדעת על זה יותר כלום. די, מספיק."

"אבל..." נדהם קובי, "אבל... אתה לא רוצה שהוא יחזור?"

"האמת שלא כל כך." הודיתי, מתעלם מהצביטה המכאיבה שבליבי. "וגם אם הוא יחזור ממגדל העמק עדיף שיחזור להורים."

קובי שתק רגע שתיים ואז אמר בדיפלומטיות (אני ממש מחבב את הבחור הרגוע והנעים הזה) שהוריו אוהבים מאוד את רוני, ואימו קשורה אליו מאוד, אבל יש להודות שמאז שהוא לא גר אתם החיים שלהם הרבה פחות סוערים.

"גם שלי." אמרתי.

"אתה לא מתגעגע אליו?"

"כן, אבל כמו שאתה יודע אני לא בן אדם לגמרי בריא," אמרתי, מאמץ את הטון המאופק של קובי, "ואחיך סוחט ממני המון כוחות שאני לא בטוח שיש לי."

"הוא תמיד היה כזה, אץ קוצץ שידו בכל ויד כל בו." התחייך קובי, "אבל האמת שאני אף פעם לא ממש גרתי איתו כי עד שהוא התחיל ללכת כבר עברתי לפנימייה ומשם לצבא. אני עוד זוכר אותו בתור תינוק חמוד עם ראש מתולתל שהתחיל לזחול בגיל מאוד מוקדם, ותמיד היה זוחל ברוורס ונעלם מתחת למיטות, ואז צורח בקולי קולות עד שמישהו היה בא להציל אותו."

"כן, אפשר להגיד שהוא לא השתנה הרבה מאז." נאנחתי.

"אתה יודע?" גילה לי קובי בניסיון לרכך את לבי, (הוא לא ידע שאני מתאפק לא לבכות לשמע הסיפורים על רוני התינוק), "כשבאנו לבקר אותו הוא היה מאוכזב לגלות שאתה לא באת גם כן. לדעתי הוא אכול געגועים אליך."

"גם אני מתגעגע אליו, אבל מצד שני... חבל שהוא לא דומה לך קצת קובי, הוא עושה כל כך הרבה רעש ומהומה סביבו."

"גם אני הייתי די פרחח בזמנו, אבל נרגעתי עם הזמן. אולי גם הוא יירגע עם השנים?"

"אני לא יודע אם אני אחזיק מעמד עד שהוא יגיע לגילך. בן כמה אתה?"

"בן שלושים ושתיים." נאנח קובי, הוא נולד הבנימין שבחבורה. טוב, אתה רוצה שאני אמשיך לעדכן אותך?"

"אני משאיר את זה לשיקולך." אמרתי, והלכתי להכין לי משהו לאכול.

הטורנדו נגמר והגיע הזמן לשקם את ההריסות.

***

בבוקר קמתי תשוש ועצבני ונסעתי לעבודה. ביציאה מהשכונה שלנו ראיתי אופנוע שחור וכסוף שרוכבו חבש קסדה שחורה שכיסתה את כל פניו ועטה על גופו הצנום מעיל עור שחור מקושט בשנצים שחורים שהתנפנפו ברוח. גם לידיות היו מחוברים שנצים ארוכים שאף הם התנפנפו להם מעדנות ברוח. לא יכולתי לראות את פניו של האופנוען המסתורי, שהיה דק גזרה ובערך בגובהו של רוני חולה האופנועים.

קודם הוא נסע אחרי, אחר כך עקף אותי ברמזור ונסע במסלול המקביל אלי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך רוני היה מתלהב מהאופנוע הזה. מי ישגיח עליו עכשיו שלא ידהר על האופנוע שלו ויעשן יותר מידי?

האופנוע ליווה אותי כמעט כל הדרך וכבר התחלתי להיכנס לסרטים שהוא עוקב אחרי או משהו כזה, אבל בצומת דשנים הוא פנה לכיוון אזור התעשייה ואני המשכתי לצומת קרית אתא. אמרתי לעצמי להירגע והלכתי לעבודה. נכנסתי ודבר ראשון הלכתי לחתום כרטיס. השעון נמצא ממש ליד המשרד של הבוס שהגיע היום מוקדם מהרגיל ושאל אם אני יכול להישאר קצת אחרי העבודה כי הוא רוצה לשוחח איתי.

חייכתי בנימוס, אמרתי כן, אין בעיות, בבקשה, ומזיע מפחד ומלחץ ירדתי למטה לחפש את הסגן. עברתי במוחי הקודח על כל הטעויות והפשעים שחוללתי בזמן האחרון ופתאום נזכרתי בפרצוף שהוא עשה כשראה אותי מדבר בנייד למרות שזו הייתה שעת ההפסקה, והתחלתי להיכנס לסרטים שאולי הדיסקיות יצאו דפוקות וגרמתי נזקים אדירים ולכן הוא עומד להעיף אותי מהעבודה בלי פיצויים.

בדמיוני כבר הייתי מובטל, הבנק כבר השתלט לי על הבית ואני הייתי הומלס מטונף ומסריח שגר בגן בציבורי, רוני עבר על פני בדרכו לחופה, לבוש כאברך משי, על ראשו כיפה לבנה ענקית של חסיד ברסלב ואפילו לא השגיח בנוכחותי העלובה.

בסוף הסגן הרגיש שאני מעופף לגמרי היום ושאל בקוצר רוח מה קורה איתי היום?

סיפרתי לו שהבוס רוצה להיפגש איתי אחרי העבודה והסגן התמלא פליאה - הוא הרי יד ימינו של הבוס ואין מצב שמישהו חוטף על הראש בלי שהוא ידע על זה קודם.

מיד אץ רץ לו לברר מה קורה, וכמה דקות אחר כך חזר, קורן משמחה, והודיע לי שאין לי שום סיבה לחוש מיוחד כל כך. בגלל כל מיני סיבות טכניות הבוס החליט להקדים את הפגישה השנתית לקראת החג, זה לא אישי, כולם נפגשים איתו אחרי העבודה.

אבן נגולה מעל לבי. אני צריך את העבודה הזו מאוד ודווקא עכשיו לא התאים לי להיות מובטל. כל מה שנשאר לי זה לתהות האם לפתוח את הנייד שלי בצהרים ולדבר עם רוני במידה והוא יטרח בכלל להתקשר.

בעודי שוקל את הסוגיה הזו הטלפון שלי מצלצל וזה היה רוני. הוא נשמע שמח וטוב לב ושאל מה דעתי על מסך שטוח למחשב שלי כשי לחג.

"מסך שטוח זה אחלה, אבל זה נורא יקר ו..."

"יש מבצע במגה, קונים בשלוש מאות ₪ ואפשר לרכוש מסך שטוח למחשב בשלוש מאות ₪ למרות שהוא עולה בעצם שש מאות."

"לך על זה." אמרתי בקרירות, ותוך כדי כך שמעתי רעשי רקע מוזרים, מאוד לא אופייניים לרעשים המוכרים של בסיס צבאי.

"איפה אתה נמצא?" שאלתי בחשדנות.

"נו, איפה? כרגע אמרתי לך, במגה."

"אתה לא עובד היום?" התפלאתי, "כבר קבלת את השל"ת?"

"לא, דחו לי את הבקשה במידי." אמר רוני בעליזות, "אבל יש לי גימלים עד סוף השבוע."

"אתה חולה?" נבהלתי, "מה קרה לך? מה אתה עושה במגה?"

"בוא הנה, אתה דפוק או מה? מה עושים במגה? קניות כמובן, חבל לך על הזמן כמה אנשים יש פה."

הרגשתי איך אני מתחיל להזיע מתחת לגופייה שלי והצטערתי שלבשתי סוודר. "רוני, תפסיק לשגע לי את השכל. מה קורה אתך? מה אתה עושה במגה באמצע יום עבודה?"

"עושה קניות לחג עם הורי."

"אבל אמרת שיש לך גימלים."

"אני רק הנהג שלהם, חוץ מהמסך שלך אני לא סוחב כלום, והמסך הזה קל כמו נוצה." הרגיע אותי רוני, "ואני מרגיש כבר הרבה יותר טוב עכשיו."

"מה היה לך?"

"אהה כלום, שום דבר רציני, סתם..."

"מה סתם?" התרגזתי, כי בחיל אוויר לא נותנים סתם גימלים. יש לרופאים במרפאה שלהם גלאי ארטיסטים רגיש מאוד. אף אחד לא הולך לנוח בבית בלי סיבה טובה.

"אתמול נפלתי קצת והם טיפה נבהלו ועשו מזה סיפור, אבל הורי לא יודעים שהתעלפתי, אמרתי להם שהחלקתי וחטפתי מכה ביד."

עכשיו כבר לא הבנתי כלום. "מאיפה נפלת? מה זאת אומרת התעלפת? מה קורה לך ביד?"

"למה אתה דואג כל כך? אני אומר לך שאני בסדר גמור." הצטחק הכושי הערמומי הזה, מרוצה לשמוע כמה אני מודאג בגללו.

אחרי שאיימתי עליו שאנעל אותו במרתף של חובב סאדו חרמן שיבצע בו את זממו שבעה ימים ושבעה לילות הוא התרצה וסיפר לי שאתמול הוא כל כך התרגז שלא הצליח לדבר איתי בצהרים (סגרתי את המכשיר) עד שפשוט ויתר על הארוחה וחזר למחלקה. שעה אחר כך המפקד שלו נתקף באמוק של ביעור חמץ ופקד עליו להוריד קופסת תיקים ישנים ממרומי ארון נידח. הסולם היה תפוס, ולכן הגאון שלי שם כיסא על שולחן, טיפס על המבנה הרעוע הזה, הוריד את קופסת התיקים והחל לרדת איתה מהכיסא לשולחן, אבל אז נתקף סחרחורת מפני שלא אכל כלום כמעט יום שלם ונפל אפיים ארצה, מעולף.

"למה לא אכלת?" התנפלתי עליו, "הברסלבים הקמצנים הרעיבו אותך?"

"שתוק כבר! זה לא עניינך, וחוץ מזה אני כבר לא גר אצלם."

בירור נמרץ העלה שהוא רב עם אשת בן דודו כי הסיר מהמחשב המשפחתי את החסימה נגד חומר לא ראוי לעיני ילדים תמימים ולכן גורש אחר כבוד מביתם.

"למה הורדת את החסימה? טיפש אחד!" נזפתי בו, "מתי תפסיק לעשות שטויות כאלו?"

"רק רציתי לבדוק מה כתבת בבלוג שלך." התגונן רוני, "זה לא חומר פורנוגראפי, וחוץ מזה הייתי מחזיר את החסימה אחר כך, אבל הסתומה הזו... ואיתמר גם כן... הם פשוט העיפו אותי החוצה."

"וזה שהדודה איימה עליהם להפסיק את התמיכה המשפחתית כי הם זממו להחזיר אותך בתשובה בטח לא הועיל כלום." סיברתי את אוזניו.

"אהה! עכשיו אני מבין למה הם היו לחוצים כל כך."

"ומה קרה אחרי שהתעלפת ונפלת?"

"התעוררתי מהר מאוד, ואחרי ששתיתי ואכלתי והפסקתי להיות מיובש הכל היה בסדר, אבל הרגל נורא כאבה לי וגם הכתף, ויש לי שריטה על הלחי, אז הרופא החליט לשלוח אותי לנוח בבית והזהיר אותי להתחיל לאכול כמו בן אדם כי גם ככה אני די קרוב לתת משקל."

"בטח אימא שלך נכנסה ללחץ נוראי כשהיא ראתה את הפרצוף שלך." אמרתי.

"כן, אבל עבר לה אחרי שגמרתי הכל מהצלחת, אז מתי אני יכול לבוא?"

"בערך בחמש אחרי הצהרים אחרי הפגישה אצל הבוס אני עוד צריך לנסוע לדואר לקחת משם משהו שמישהו שלח לי."

"איזה משהו? מי זה המישהו הזה ששלח לך משהו? חקר רוני בחשדנות.

"לא עניינך כושי." אמרתי.

לא הכל הוא צריך לדעת.

***

כשחזרתי הביתה עם החבילה רוני כבר היה בבית, מחבר לי את המסך החדש והחטוב למחשב. הוא נראה זוועה - רוני, לא המסך - קצת גורר רגל, קצת חבול ושרוט, אפשר לחשוב שהוא הלך מכות עם מישהו.

בעודי סוקר בתדהמה את פניו החבולים הוא חטף מידי את השקית שקיבלתי בדואר, שלף ממנה חולצה ששלח לי חבר, הודיע לי שכתום נראה נורא ואיום על פולנים לא שזופים, ושאני אשנא ללכת עם חולצה הדוקה מלייקרה. "ומה זה הכתובת ההומואית הזו?" שאל בשחצנות אחרי שקרא מה שהיה כתוב על החולצה, ומיד לבש אותה על עצמו והלך להתפעל מדמותו מול הראי, מודיע לי בחשיבות שמעט מאוד אנשים יכולים להראות טוב בכתום, ואיזה מזל שהוא אחד מאותם בעלי מזל.

אולי הייתי צריך להגיד לו משהו עוקצני, אבל המילים נעתקו מפי למראה גופו החבול. הייתה לו שריטה נוראית על הכתף, וכתמים כחולים על המותן הימנית. בתור חובש בגולני אני אמור להיות קצת פחות רגיש, ובדרך כלל אני לא כזה רכרוכי, אבל אם אני רק שומע על מכר שלי שנפגע פיזית אני מקבל צמרמורות בכל הגוף, וכאן לא רק ששמעתי גם ראיתי במו עיני...

דני חזר מהחוג שלו ורוני נחפז אליו, "אני רק קופץ להגיד שלום לדני ומיד חוזר." אמר ורץ החוצה, משאיר אותי מול המסך החדש שלי.

הלכתי להתקלח ונשכבתי מותש במיטה. ישנתי רע מאוד לאחרונה וכאב לי הראש.

"דני נורא שמח לראות אותי." סיפר רוני שחזר וצץ בחדר השינה, "ושאל מתי אני חוזר לגור אתך."

"נו, אז מתי אתה חוזר?"

"תלוי בך." הוא אמר ונשכב לצידי, "אתה נראה הרוס מעייפות." הודיע לי.

"ואתה נראה כאילו חטפת נוק אאוט רציני מרצפה קשה."

הוא העיף מעליו את החולצה והמכנסים, הזדחל מתחת לשמיכה ונצמד אלי. "למה כיבית את הנייד שלך אתמול? הלחצת אותי."

"כדי לא להגעיל אותך."

רוני נאנח. "הייתי באטרף בגלל השבת חתן מנחם, אבל נרגעתי מאז. סליחה שדיברתי שטויות."

"ומה בקשר לזה שהחלטת לחזור בתשובה?"

הוא נאנח שוב. "שכחתי כמה משעמם להיות דוס, ואל תשאל איזה צרות היו לי כל בוקר ללבוש את המכנסיים."

"האמת שדווקא שאלתי את עצמי איך אתה מסתדר." הצטחקתי, ורוני ראה בזה סימן טוב ודחף ידיים לתחתוני.

"התגעגעתי." אמר ונישק אותי.

הדפתי אותו מעלי. "זה שאתה חרמן אחרי כמה ימים של יובש זה לא נחשב."

"אתה עדיין כועס עלי?" הוא שאל בעצב, "אני יודע שהייתי איום ונורא חמי, אבל תבין אותי גם."

"אני מבין אותך טוב מאוד רוני, אני לא כועס על מה שאמרת, אבל אני כן כועס על זה שהתחננתי לפניך לא לעזוב, ואתה פשוט דחפת אותי והלכת. קשה לי לסלוח לך על זה אהרון." אמרתי והדפתי אותו מעלי כמו שהוא עשה לי אז.

"אז אתה מגרש אותי מהבית?" שאל רוני, וגם בלי להביט בו ידעתי שעיניו מבריקות מדמעות.

"לא, זה הבית שלך גם, וחוץ מזה מולי וכוכב עוברים לגור יחד בדירה חדשה ככה שאני צריך מישהו שיכניס לי שכר דירה, אבל מעכשיו חמוד אתה רק שותף שלי לדירה, זה הכל."

"אז אתה זורק אותי?" הוא שאל בקול מיואש, "אתה רוצה שאני אלך לחדר האורחים?"

"לא. גם אני חרמן כמוך. מצידי תישאר בכיף, אני מת לזיין, אבל תזכור שאתה לא בן זוג שלי יותר, מעכשיו אני ואתה רק..." נאלצתי לקטוע את דברי באמצע כי רוני התנפל עלי, חסם את פי בנשיקה מאוד לא עדינה, משך מעלי את התחתונים, נשכב עלי, הרביץ קצת וקילל הרבה, ולא נרגע עד שהפכתי אותו על הבטן וריסנתי אותו, משתדל להיות עדין ככל האפשר כי בכל זאת הוא היה חבול מהנפילה.

היה אחלה, אבל למרות כל הצהרות האהבה שלו, והבטחותיו שמעכשיו הכל יהיה אחרת ושהוא לא יהיה יותר כזה, ושהוא מצטער נורא, ושהוא יבקש סליחה מכל מי שאיים עליו להתרחק ממני, ושהוא נורא מתחרט, ושהוא לא התכוון, ושהוא רוצה רק אותי, התעקשתי שאין לי יותר אימון בו ומהיום אנחנו רק יזיזים ושותפים לדירה.