יום שבת, 30 בדצמבר 2017

31. וולנטיין

כבר כתבתי בעבר על הטורקי, מנהל החשבונות שלנו. איש לא צעיר, בסביבות חמישים, הבן הצעיר שלו כבר בצבא והגדולה לומדת באוניברסיטה. הוא מעין קרוב רחוק של אחד מבעלי הבית ובמקום שכר דירה הוא מנהל לנו את החשבונות ממשרדו הקטן והמאובק שנמצא מאחורי חדר הגרפיקה. חוץ מהחשבונות של בית המלאכה והמחסן הוא עובד בשביל עוד עסקים בכל אזור התעשייה, אבל הבסיס שלו הוא בבית המלאכה. בזמנו הוא גר עם אשתו השנייה בחיפה, אבל אחרי שגם היא העיפה אותו מהבית הוא עבר לגור בבית של אימא שלו. האימא הייתה אמורה ללכת לבית אבות, אבל אחרי כמה שבועות בבית אבות מאוד יוקרתי בחיפה היא החליטה שלא מתאים לה והיא רוצה הביתה. מאז הם גרים יחד ולא מפסיקים לריב ולהציק זה לזה.

מהרגע שהגעתי לעבוד במחסן הטורקי היה מוקסם ממני ולא הפסיק לעקוב אחרי. יש לו מן מנהג מעצבן להתגנב ולעמוד מאחורי בשקט, בלי להגיד כלום. ואז אני מסתובב, מגלה אותו לוטש בי מבט, ונבהל. כל פעם שהייתי צריך להגיע אליו למשרד הייתי חוטף חום מרוב עצבים. הוא הצליח תמיד ללכת על הקו הדק שבין ממש להטריד, ובין להתנהג בצורה ידידותית, דביקה קצת, אבל כאילו נורמאלית. קשה להסביר, מצד אחד כאילו לא קרה כלום, ומצד שני מאז שנפגשנו חשתי חוסר נוחות איומה לידו. הוא אוהב לגעת בי בכתף ובגב, כאילו מבלי משים, אם הייתי בחורה אפשר היה להתלונן או משהו, אבל אני לא. וחוץ מזה הוא לא הבוס שלי, בקושי אחד מהעובדים אצלנו. כלפי חוץ הוא סתם בן אדם בודד וכאילו נחמד שמחבב אותי וזה הכל, אבל האמת היא שהוא תמיד קודח אותי בעיניו וברור לשנינו שאם היה מעז היה עושה יותר מזה.

חוץ מזה הוא מעשן המון, וגם זה שנוא עלי, וגם הבדיחות הגסות שלו, והשאלות הכאילו חבריות ובכלל... אם הוא היה סטרייט זה היה בסדר איכשהו, אבל שנינו יודעים שהוא לא. האמת, אני די מרחם עליו. הוא תוצר של דור שהרעיון של לחיות בגלוי עם גבר פשוט לא התקבל על דעתו. אנשים שגדלו בתקופה ההיא מתנהגים כאילו שהמיניות האמיתית שלהם היא דבר מביש. משהו מזוהם וחלקלק שאסור בשום פנים ואופן לחשוף.

הוא דווקא נראה די טוב לגילו, וכשהוא טורח להתגלח ולהתרחץ (פעם בשלושה ימים - הוא טוען שאימא שלו גומרת לו את המים החמים) הוא נראה נאה למדי במעין סגנון מסוקס ומעט מרופט. אם רק היה טורח היה מצליח למצוא לו מישהו בגילו פחות או יותר, ולהירגע קצת, אבל לרוע מזלו הוא אחד מאותם גברים שאוהבים צעירים, ומוכנים לשלם על התענוג בכסף בלי להתחשב בהפרש הגילים הגדול שהולך ונפער בינו לבין הבחורים שמוצאים חן בעיניו.

בזמנו ליאור והוא... לא רוצה לדבר על זה, וזה באמת לא עסקי, אבל אני שמח מאוד שליאור מכר את הווספה שקנה בכסף שקיבל ממנו, וטוב שכיום הוא מצליח בעבודה שלו ולא צריך שאף אחד ייתן לו כסף לקנות כל יומיים בגד חדש. לרוע מזלי בזמן האחרון אני נמצא רוב הזמן בבית המלאכה, קרוב אליו יחסית. בשבוע האחרון הייתי תקוע בלייזר כל הזמן מסמן את הפלסטיקים של כתר. הוא חג סביבי בלי להתעייף, מעשן כל הזמן, שותה קפה רוב הזמן, לא ממש יודע להסביר מה הבעיה שלו, אבל לא סותם לרגע את הפה. כל פעם שהסגן נתקל בו הוא מעיף אותו החוצה בתואנה שהוא מפריע, אבל ברגע שהסגן  הולך הטורקי שוב צץ לצידי, מספר לי סיפורים על אחיו, אחותו, גיסתו, גרושתו, פרודתו, הבן שלו שעובד שבוע שבוע באיזה בסיס, וכן הלאה וכן הלאה... ולמה הוא חייב ללטף לי את הגב ולעמוד כל כך קרוב אלי?

היום סיימתי, תודה לאל, לסמן את אחרונת חתיכות הפלסטיק הארורות הללו, והודעתי לו שכנראה מהשבוע הבא אני שוב אחזור למחסן (הוא לא כל כך אוהב לבקר שם) ואז הסגן נכנס והודיע לי שביום ראשון תגיע חבילה שלמה של תוויות מתכת שצריך לסמן בטכניפור. הטורקי שמח מאוד על הבשורה, אני קצת פחות, ופתאום אימא שלו מתקשרת ומתלוננת שהבוילר לא עובד. הסגן, כטוב ליבו בסוף השבוע הממשמש ובא, נידב אותי לקפוץ לבית של הטורקי לעזור לו עם הבוילר הסורר. אמרתי שאני עסוק נורא היום ויש לי כבר פגישה, והטורקי אמר שאין בעיה, מחר בבוקר ממש מתאים לו, ולפני שהספקתי להתעשת מצאתי את עצמי מנודב לעבור אצלו מחר ולראות מה הבעיה של הבוילר שלו. אני מאוד מקווה שליד אימא שלו הוא יתנהג יפה ולא יפדח אותי.


מסיבות ואירועים מלחיצים אותנו ותמיד זה נגמר רע. כשהוא חזר היום ושמע שאני מתכנן לצאת מחר בבוקר לסדר משהו אצל חבר מהעבודה הוא התרגז. "אני לוקח יום חופש כדי לארגן הכל ואתה מסתלק? סמכתי עליך, אני צריך אותך בבית, תתקשר ותבטל."

טוב, אין ברירה. אולי הכל לטובה אני חושב ומתקשר לטורקי. הוא נשמע המום ושמח. מציין שזו הפעם הראשונה שהוא מדבר איתי בטלפון. "באמת?" אני אומר, מופתע קצת, "טוב, אנחנו הרי נפגשים כל יום כמעט, אבל מחר אי אפשר, אני עסוק מאוד, יש לי איזה אירוע, מצטער."

"זה בסדר." אומר הטורקי, "הבוילר עובד. העצה שלך לבדוק את המפסק לפני שאני עולה לגג הייתה טובה, סך הכל נשרפה הנורית, זה הכל."

"אחלה!" אני אומר, מרוצה מאוד, "אז שיהיה לך סוף שבוע טוב ו..."

מאחורי רוני מתחיל לצעוק שאני ארד כבר מהטלפון כי הוא צריך לדבר דחוף עם ספירית.

"רק רגע, נודניק אחד." אני אומר בזעם, שוכח לשים את היד על האפרכסת. הוא מדבר בטלפון פי מאה ממני ותמיד מאיץ בי לסיים שיחות.

"הכל בסדר אצלכם?" שואל הטורקי, "החבר שלך נשמע עצבני."

"כן. הוא קצת לחוץ, הכל בסדר. ביי."

"רק רגע, אני יכול... אני חייב לדבר אתך. אולי בכל זאת תקפוץ אלי לביקור? אימא שלי תחזור רק במוצאי שבת, אחותי לקחה אותה אליה לסוף שבוע."

"טוב, נראה, אני אנסה." אני אומר במהירות, וסוגר.

"סוף סוף!" צועק רוני ומתנפל על הטלפון. דקה אחר כך הוא מצווה עלי לטוס מיד למרכז לקנות כל מיני דברים למסיבה. אני עושה רשימה, טס למרכז, קונה מה שצריך ובדרך חזרה עוצר אצל הטורקי בהחלטה נחושה לנצל את ההזדמנות ולשוחח איתו סוף סוף בגלוי ובכנות.

פניו, רזות ועצובות בדרך כלל, נדלקות בשמחה כשהוא רואה אותי בפתח. "הגעת." הוא אומר, מושך אותי פנימה ומחבק אותי חזק. "די!" אני נאלץ להיאבק בו כדי להשתחרר. הוא בערך בגובה שלי, אבל שוקל עשר קילוגרם פחות ממני ואני מופתע קצת מהכוח שלו ומההתלהבות שהוא מפגין, בעבודה הוא תמיד שקט ואפאתי כזה. מה עובר עליו?

"מה עובר עליך? אתה שתוי? מה רצית להגיד לי?"

"אל תכעס חמי, אני יודע שיש לך לב טוב, ברגע שראיתי אותך ידעתי שאתה בחור טוב."

משהו לא נעים הולך לקרות, אני מרגיש את זה בעצמות ומנסה להתחמק, אבל איחרתי את המועד. "תשמע, אני נורא ממהר, מחכים לי בבית ו..."

"חכה רגע," הוא אומר בחריפות, "אני מחכה לדבר אתך כבר שבוע שלם, תן לי רגע."

נזוף קצת אני מתיישב ומביט בו מודאג. "אתה מרגיש טוב?"

הוא נושם עמוק, "אתה יודע שהייתי מאושפז בבית חולים לחולי נפש?"

"לא, לא ידעתי."

"כן, בגלל זה אשתי זרקה אותי מהבית."

"לא בגלל שאתה הומו?"

הוא מתעצבן. "השתגעת? היא לא יודעת, אף אחד לא יודע!"

"ליאור כן יודע." אני מעמיד דברים על דיוקם.

אני בטוח שיש עוד הרבה אחרים שיודעים, אבל למה להתקטנן? אני לא רוצה להתווכח רק להסתלק משם מהר ככל האפשר.

"אהה, הוא..." הטורקי מבטל את ליאור בתנועת יד זריזה, "רק כסף עניין אותו."

השיחה מתחילה לפנות לכיוונים הזויים מידי לטעמי. "תשמע, זה מאוד מעניין, אבל... תראה, אני חייב... החבר שלי מחכה לי, רק רציתי להגיד לך..."

"שתוק רגע." עכשיו הוא ממש כועס. בלבלתי אותו וזה מרגיז אותו. "שב כבר ותקשיב." הוא מושך אותי ביד ושוב מושיב אותי. "תשמע חמי..."

"אין לי זמן, אני חייב..."

אני קם, הוא קם אחרי ושוב מושיב אותי ושופך עלי נאום שאני לא מסוגל לחזור עליו בדייקנות כי זה מין בלגן מבולבל של עובדות, רגשות והמון כעס. ערבוביה של עובדות על אשתו הראשונה שהוא עזב כי זה לא הצליח איתה, ועל השנייה שהייתה בסדר עד שהילדים גדלו ואז נעשתה קמצנית ובדקה על מה הוא מוציא כסף וכל הזמן התלוננה, ואחר כך היה בחור אחד שבא אליהם הביתה ועשה לו סקנדל והוא כל כך התבייש עד שניסה לגמור את עצמו, אבל לא הצליח. הצילו אותו ושמו אותו בבית חולים וככה הוא איבד את המשרד היפה שהיה לו בהדר. אחרי שהוא השתחרר אשתו זרקה אותו מהבית והוא בא לגור אצל אימא שלו ולעבוד בקריות.

הוא חשב שאימא שלו תלך בסוף לבית אבות ויהיה לו קצת שקט, אבל היא מתעקשת למות בבית שלה ובגלל זה הוא עצבני, ולכן הוא כל הזמן על כדורים ולא יכול לוותר על סיגריות וקפה למרות שהוא יודע שזה לא בריא וגם מסריח, הוא אומר ומועך את כף ידי.

הוא כל כך נסער ומבולבל עד שאני מניח לו למחוץ אותה בכוח ושותק בעוד הוא ממשיך להתלונן על אשתו הראשונה, והשנייה ועל אימא שלו, וכורך לתוך הפקעת הזו גם את שירי המזכירה שלנו – החברה שלך - הוא אומר בטינה, ורק אז הוא נזכר לספר לי מה הוא רצה ממני, שבעלי הבית של בית המלאכה רוצים לעשות שינויים, והוא בדיוק השקיע המון כסף במחשב חדש... הוא רוצה לדעת מה שמעתי ואם אני יודע משהו בקשר לפיטורין שלו.

אני מרגיע אותו שזה לא נכון, הם עומדים להרחיב, אבל לא שמעתי מילה אחת בקשר לפיטורים, שירי לא אמרה לי כלום על רואה חשבון חדש ועד כמה שאני יודע הבוס מאוד מרוצה מהעבודה שלו.

"באמת?" פניו נרגעים קצת, "אתה בטוח? כי אתה יודע, הבת שלי רוצה להתחתן בקרוב, היא עובדת נורא קשה בתור מלצרית ונורא קשה לה גם ללמוד וגם לעבוד ואני רוצה לתת לה כסף שתפסיק לעבוד קשה כל כך."

כן, אני יודע. הוא סיפר לי על זה המון פעמים, ואני בטוח שהכל יהיה בסדר, שלא ידאג כל כך, הוא רואה חשבון טוב והכל יסתדר.

"תודה חמי." הוא אומר, "אתה בחור טוב, יש לך סבלנות להקשיב, לא כמו הבחורים האלו שרק רוצים שאני אגמור כבר ואתן להם כסף."

אין לי אומץ לשאול לאיזה בחורים הוא מתכוון. לא על הכל צריך לדבר. אני מצליח להגיע לכניסה, לוחץ לו את היד חזק מאחל לו שבת שלום ובורח מהר הביתה.

בבית רוני כבר רגוע יותר. ליאור וסשה הקטן לקחו פיקוד על העיצוב, סשה הגדול מכין בצק לעוגיות שוקולד שהוא מתכנן לאפות ממש לפני התחלת המסיבה. ספירית ועוד שתי בנות לא מוכרות לי פותחות אריזות של צלחות חד פעמיות עם קישוטי לבבות. עלי מטילים להביא את הסולם ולתלות שרשראות של לבבות נייר אלומיניום אדום ומבריק.

רק בשמונה בערב הם הולכים סוף סוף, רוני שוכב במיטה מול המשחק של מכבי ומנסה לא להירדם. "יש לנו עוד המון עבודה מחר." הוא אומר בהפסקה, ושואל אם זה בסדר מצידי. "כן, בטח. זה בסדר. החבר הזה שהיה צריך אותי הסתדר לבד, זו הייתה רק נורה שרופה. קפצתי אליו כשחזרתי מהקניות, הוא היה קצת מודאג שאולי יפטרו אותו, אבל לדעתי הוא סתם חופר. שמע מילה פה ומילה שם ועשה מזבוב פיל."

"כן זה קורה לפעמים." מסכים רוני, ואז ההפסקה נגמרת והוא שוקע במשחק. 

שלישיות

לפני המסיבה ישבנו עם ליאור ומיצי ועוד כמה חברים מול הטלוויזיה ובהינו בפה פעור בסרט שהוקרן ביס דוקו על שני הומואים שהכניסו אישה לחייהם וחיו בשלישיה עליזה במשך 13 שנים. הסרט ליווה את הגיבורים לאורך כמה שנים והראה איך הם מתפתחים מאנשים צעירים ותמימים למדי לבני אדם מבוגרים שצריכים לקחת אחריות על שני ילדים ועל עסק גדול, והראה מה עובר עליהם אחר כך כשהם נאלצים לפרק את כל מה שבנו במשך השנים. הסידור המוזר הזה בא בפתאומיות לקיצו אחרי שאחד הגברים החליט שלא מתאים לו לחיות עם אישה ועזב.

ברור שלכל אחד היה מה להגיד על המשפחה הפוסט מודרנית הזו, והיו ויכוחים וצעקות, חלק שללו לגמרי את הסידור, חלק אמרו שזה לא רע, אבל בלי סקס בבקשה, רק ילדים.

רוני שתק, אם כי לדעתי הוא לא היה מתנגד בכלל לסידור כזה שבו הוא לא צריך לפחד מהתגובה שלי כשמתחשק לו מידי פעם לישון עם בחורה.

הסרט הדגים בצורה מאוד ברורה שמיניות של בני אדם היא דבר מאוד מסובך ולא מקובע והיא עשויה להשתנות עם הזמן והנסיבות. בגיל צעיר קל להשפיע על בני אדם לפנות לכל מיני כיוונים ובהחלט יכול להיות שבעתיד רוני, גבר צעיר ולא ממש מגובש, יפגוש מישהי שתרשים אותו עד כדי כך שהוא יחליט לעבור לצד השני.

הבחור שחתך מהשלישייה אמר בסוף הסרט שהוא בכלל לא רצה לערב אישה בזוגיות שלהם, אבל השתכנע כי בן זוגו לחץ עליו, והוא היה צעיר ונוח להשפעה. מה אם בגלל ההשפעה שלי רוני ויתר על צד אחד של המיניות שלו ובעתיד הוא יחליט לשנות כיוון? ואיך זה יכול להיות שאחרי שבע שנים של אהבה בין שני גברים אחד החליט פתאום שצריך להוסיף אישה? ואיך זה שהחבר שלו הסכים?

"בעצם אתה ואליס, עם הילדים שלה ועם רוני, גם מהווים מין שלישיה." פסק ליאור.

"סליחה." התרגזתי, "בחיים לא היה לי שום דבר מיני עם אליס, וגם לא יהיה."

"ובכל זאת אתה ואליס נהייתם כמו משפחה פוסט מודרנית." הסכים סשה הקטן שבדרך כלל שותק כשכולם מדברים.

"נכון." הנהנו כולם בהסכמה, מפתיעים אותי מאוד.

"מה פתאום?" מחיתי, "אני רק עוזר לה לגדל את הילד, אבל חוץ מזה..."

"כל פעם שאתם הולכים יחד עם דני ועם הקטנה אתם נראים כמו זוג." המשיך ליאור לחפור, "המורה של דני חשבה שאתה נשוי לאליס, וגם בקופת חולים, כשלקחת אותה לרופאת ילדים עם הקטנה חשבו שאתה בעלה."

"אליס מבוגרת ממני בעשר שנים לפחות ואף פעם לא... מאז הצבא לא נגעתי בבחורה וגם לא בא לי לעשות את זה."

"אז מה? גם אצל הזוג בסרט שנשאר יחד ומגדל את הילדים אין סקס, אבל הם משפחה." התעקש ליאור, ואולי היה מוסיף עוד משהו, אבל רוני קפץ עליו והתחיל לחנוק אותו, וזה פחות או יותר סיים את הוויכוח.

אחר כך רוני אמר לי שהוא לא מבין איך הם הסתדרו בשלישיה, ואיך לא הייתה קנאה, ואמר שהוא היה מתפוצץ אם היה רואה אותי עם מישהי או מישהו.

"כבר התפוצצתי פעם." הזכרתי לו.

"אבל החזרת לי." הוא הזכיר לי, ואחר כך אמר שלדעתו דווקא הייתי מסתדר יפה מאוד עם אישה כי נשים מחבבות אותי, בעיקר נשים מבוגרות יותר שרוצות בן זוג תומך ולא רק סקס. "אז שנציע לאליס להעיף את ג'קי ולהיות איתנו בשלישייה?" התבדחתי.

"רק אם אתה רוצה לחטוף עוד ראסיה." ענה רוני בשיא הרצינות, ואחר כך אמר שהוא לא מבין איך הבחור הזה העלה בכלל על דעתו את הרעיון להכניס אישה לזוגיות שלהם ואיך החבר שלו לא קינא ולא התרגז?

"אולי, אחרי שחיים יחד שבע שנים כבר מפסיקים לקנא." העליתי השערה, ורוני משך בכתפיו ואמר שוב שהוא שונא לראות אחרים נוגעים בי ואם אין קנאה אין אהבה, והוא לא חושב שזה ישתנה בעוד כמה שנים.

טוב, אני לא יודע, אולי הוא צודק. אני יודע שאין בי שום רצון לסקס עם נשים, ואני מרחם על המסכנים האלו שמתלבטים בין שני המינים ולא רוצה שום עסק אתם.

אחר כך התחילו לבוא עוד אנשים ולשמחתי גם בוריס ולאדי הגיעו. ולאדי ישר התחיל לשתות ולספר בדיחות גסות ברוסית לניקולאי ולסשה הגדול שהתאספו סביבו, מביטים בו בהערצה בעוד בוריס ואני מסתגרים לנו בחדר השינה – לא, זה לא מה שנדמה לכם, סוטים – פשוט רצינו לראות בשקט חדשות.

ממש לקראת סוף היומן הייתה כתבה על בן אדם אחד בשם נחום מרגולין שנפגע בתאונת דרכים והוא שוכב עכשיו בבית חולים בתרדמת. ברגע שהראו אותו לוטש מבט חסר חיים באשתו המסכנה הסועדת אותו במסירות בוריס קפץ כנשוך נחש וצעק שזה נוחיק - המ"פ שלו בגולני.

בוריס, עם דמעות בעיניים, סיפר לי שזו אשתו השנייה ושהוא היה נשוי פעם לאישה אחרת שנשארה לגור בנהרייה, ושהוא היה תמיד בחור חזק ושחצן כזה, מלא בטחון עצמי ומאוד ספורטיבי. ותוך כדי דיבור הוא התרגש מאוד וכמעט בכה.

כדי לנחם אותו שמתי יד על הכתף שלו, וכזה חיבקתי אותו בחצי חיבוק. שנינו ישבנו קרובים מאוד על המיטה שלי ושל רוני, אבל זה היה תמים לגמרי. סתם חיבוק בקטע של נחמה וידידות, ובדיוק אז רוני התפרץ לחדר כדי לקרוא לנו החוצה כי כבר כולם הגיעו וראה אותי נמרח על בוריס - ככה הוא תיאר את זה - וכמובן שלא אהב את מה שראה.

הלכתי אחריו והסברתי, אבל אתם יודעים איך זה, תמונה אחת שווה אלף הסברים, ולפעמים כמה שאתה מסביר יותר ככה אתה נשמע יותר אשם ופחות משכנע.

לשמחתי היה לנו בית מלא אורחים תאבי בידור ושעשועים ולא היה לנו זמן לריב. העסקתי את עצמי בטיפול באורחים שלנו, משגיח שכולם יבלו טוב וייהנו בלי לעשות יותר מידי נזקים ואחר כך פשוט התמוטטנו מעייפות. רק אחרי הצהרים כשכולם כבר הלכו ואנחנו התעסקנו בניקיון הבית דיברנו שוב על הקטע הזה וזה לא היה מוצלח. כבר אמרתי שמסיבות זה לא אנחנו? מצאתי את עצמי אוסף קונדומים משומשים ומנגב טינופת שעדיף לא לפרט את מרכיביה מכל פינות הבית שואל את עצמי למה אני צריך לבלות בצורה כזאת את השבת שלי ועוד אחרי מסיבה שלא נהניתי בה כלל?

למרות שלכל אחד מאיתנו היה הרבה דברים לא נעימים להגיד התאפקנו כי שנינו ידענו שאם כל אחד יגיד מה הוא חושב באמת זה ייגמר רע ולכן רק רטנו זה אל זה בזעף. ואלו הטענות שמטעמי פיקוח נפש ושמירה על רווחת השכנים שגם להם מגיע לנוח אחרי הרעש שסבלו הלילה שכל אחד שמר בבטן.

אני - אני שונא לנקות טינופת של אחרים בעיקר של החברים העלובים של ליאור שבאים לחגוג ולשתות על חשבוננו ולא טורחים אפילו לאסוף את הקונדומים המשומשים שלהם מהרצפה של השירותים. זה אמור להיות חג האהבה של שנינו אבל היחיד שנהנה זה אתה ומתי נחגוג פעם אחת כמו שאני אוהב?

הוא – נמאס לי מהפרצופים החמוצים שאתה עושה כל פעם שאני מזמין כמה חברים לחגוג, ונמאס לי לראות אותך נמרח על האקס שלך כל פעם שאני מסובב את הגב, ואם לא בא לך אז אל תעשה טובות ואל תנקה ותפסיק להיות פולני כבד כזה.

"לא הכרתי אפילו חצי מהחבר'ה שהסתובבו פה, ואתה?" אמרתי אחרי שנמאס לי לשתוק.

"לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה אנשים יבואו. לדעתי הרוב היו חברים של חברים של ליאור שבאו לדפוק את הראש."

"כן, המסיבה באמת קצת יצאה מכלל שליטה."

"לדעתי ליאור היה צריך לבוא לעזור לנקות. אני לא אתפלא אם הוא עוד לא התעורר בכלל."

"ליאור מנקה בדירה שלו. הם השתוללו שם עוד יותר מאשר אצלנו."

"עזוב, הוא מבואס בגלל שג'ורג'י לא הגיע בסוף למסיבה."

"הוא עוד לא התגבר על הילד הזה."

"לא, מסכן, הוא נתפס חזק."

שנינו ממשיכים לנקות באווירה קצת יותר ידידותית ואז אני מדליק את הרדיו ומעיר שמוזר שיש מוזיקה כל כך שקטה ויפה, כאילו שמישהו מת. אנחנו מסתכלים זה על זה ושנינו חושבים על אותו דבר ובצדק כי מיד אחר כך יש מבזק חדשות שמספר על מצב בריאותו המדרדר של ראש הממשלה. הידיעות הרעות בצירוף המנגינות היפות והשקטות מרגיעות את שנינו והאווירה העכורה נרגעת.

אחר כך אנחנו שוכבים במיטה, ממתינים לבנות גילמור שאולי בכלל לא ישודרו בגלל המצב, ורוני אומר שבפעם הבאה אולי עדיף שנזמין לנו צימר בגליל ונבלה רק שנינו לבד. "אני לא יודע," אני אומר בהיסוס, "זה די יקר וחוץ מזה..."

אנחנו מחליפים מבט ושנינו צוחקים קצת במבוכה כי שנינו יודעים טוב מאוד שזה לא הכסף - אני חושש מהמעמד הזה של להזמין חדר זוגי לשני גברים ושנינו יודעים את זה. גם הוא מרגיש מבוכה מהקטע הזה, הוא אפילו לא מוכן לתת לי יד מחוץ לבית אז ללכת למקום זר ולהזמין חדר לשני גברים... אין מה לעשות אנחנו שפנים, בפעם הבאה פשוט נישאר לבד בבית, ננתק את הטלפון ונעמיד פנים שנסענו לאיזה מקום.

אין תגובות:

פרסום תגובה