יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

1. הבנים והבנות

הצוואה
אורה וחמי המשיכו לשמור על קשר עם גברת לאה, בעלת הבית החביבה שלהם גם אחרי שהיא עברה לגור בדיור מוגן. הם חיבבו מאוד את הקשישה נעימת ההליכות וחמי התייחס אליה כאילו הייתה סבתו. גם היא אהבה אותו מאוד וסמכה עליו בכל דבר ועניין, ובמיוחד שימח את לבבה היחס שלו לגינה ולמחסן של בעלה המנוח. גם את נמרוד היא חיבבה מאוד והילד השיב לה באותו היחס. הם נהגו לבקר אצלה כל יום שבת אחרי הצהריים, ולפעמים גם באמצע השבוע, ולא פעם הביאו אתם את נמרוד ואת התאומים של רוני ואירה שגם שמחו לבקר את גברת לאה בחדרה הקטן והנעים בדיור המוגן.
"מזל שאתם מבקרים אצלה כל הזמן כי הילדים והנכדים שלה עסוקים מידי וגרים רחוק מידי." גילתה פעם לחמי העובדת הסוציאלית המסורה של גברת לאה.
למרבה הצער בריאותה של הקשישה התרופפה עם הזמן ובחורף 2015 היא לקתה בדלקת ריאות וצוות הדיור המוגן נאלץ לאשפז אותה בבית החולים. חמי ביקר אצלה כל בוקר, מודאג מאוד ממצבה. בני משפחתה של גברת לאה הגיעו לבקרה רק אחרי הצהריים ושהו לידה מעט מידי זמן לטעמו, ורק אחרי שלושה ימים הוא הצליח לפגוש את מיכל, ביתה הבכורה, שגם היא כבר לא הייתה אישה צעירה.
"מאוד קשה לי להגיע ממרכז הארץ לבית חולים כרמל." התנצלה מיכל למרות שחמי לא העיר לה שהיא שוהה מעט מידי זמן עם אימה החולה, והודתה לו כשהוא הציע לה לישון אצלם כדי שלא תיאלץ לנהוג הלוך וחזור כל יום, אבל סירבה בצער להצעתו.
"הלוואי ויכולתי, אבל גם בעלי חולה מאוד וגם הוא צריך אותי, אחי חי באירופה ואין לו זמן לטוס לארץ והנכדים..." היא נאנחה, "יש להם את החיים שלהם, וחוץ מזה אימא בקושי יודעת מה קורה אתה, הרי רוב הזמן היא לא בהכרה, באתי היום מוקדם כי הרופא ביקש, הוא אמר שהוא צריך לדבר איתי." חיבקה את עצמה כאילו קר לה למרות שבית החולים היה מחומם כהלכה
"את רוצה שאני אבוא איתך לשיחה איתו?" הציע חמי בחביבות. 
"אם אתה מוכן זה יהיה ממש יפה מצידך, אבל אתה בטוח שיש לך זמן?" 
"כן, זה בסדר, בשביל גברת לאה יש לי תמיד זמן." הרגיע אותה חמי בחיוך למרות שידע היטב שהבוסית שלו תחמיץ פנים אם הוא שוב יאחר לעבודה.
"אימא מאוד מאוד מחבבת אותך." גילתה לו מיכל כשהם נכנסו למשרדו של מנהל מחלקת פנימית ב', "היא אמרה שהיא כל כך שמחה שמצאה בן אדם שיודע לטפל כל כך יפה בבית ובגינה ובמחסן של אבא ז"ל."
"גם אני מאוד שמח שהיא נתנה לי לגור אצלה, אני מאוד אוהב את הבית שלה ומרגיש בו ממש טוב, מאז שסבא וסבתא שלי נפטרו לא היה אף מקום שהרגשתי בו כל כך נוח ובבית." ענה חמי ומאחר ומיכל הקשיבה לו בתשומת לב הוא נפתח וסיפר לה על ילדותו המוקדמת, איך חי כמו נסיך בבית הקטן והנחמד של סבא וסבתא וכמה אהב את הפרדס והגינה שהם טיפחו שהיו לו כמו גן עדן עלי אדמות, וכמה היה אומלל כשנלקח מהם בלי הסברים והוחזר לבית הוריו הצפוף והדחוס. "בתקופה ההיא אף אחד לא חשב שצריך לספק הסברים לילד בן חמש, ורק אחרי כמה שנים הבנתי שהם לא עזבו אותי אלא חלו ונפטרו, קודם סבא וחודש אחר כך סבתא. את הבית שלהם מכרו והרסו ובנו עליו רב קומות מכוער, ועל מה שנשאר מהגינה שלהם בנו מגרש חנייה. מכל הגן עדן של הילדות שלי נשאר רק ברוש אחד עקום ומיובש." גילה למיכל שסיפורו נגע מאוד לליבה. 
"אימא של נמרוד חושבת שבגלל הטראומה שעברתי כילד אני מבקר אצל גברת לאה כל יום, זה מין סגירת מעגל כזו." הסביר, נבוך מעט, ורווח לו כשהרופא נכנס סוף סוף למשרדו, מלווה בסטג'ר ערבי צעיר. 
"אימא מאוד חולה ומאוד סובלת, ומתקשה לנשום." הסביר למיכל שהקשיבה לו חיוורת ודומעת, "אנחנו רוצים לתת לה מורפין כדי להקל עליה." הוסיף ולכסן מבט תוהה מעט אל חמי, "אתה הנכד?" שאל.
"כן." ענתה מיכל במקומו של חמי המופתע, "תנו לה מה שצריך, העיקר שהיא לא תסבול." אמרה, וחמי הנהן בהסכמה, והתאפק לא לבכות גם כן.
אחרי השיחה מבשרת הרעות עם הרופא הוא שהה ליד מיטת הקשישה עד שקיבל טלפון דחוף ממקום עבודתו ונאלץ לעזוב.
בארוחת הערב הוא סיפר לבני משפחתו שלדעתו גברת לאה לא תצא יותר מבית החולים, וביקש מהם לבוא איתו מחר בבוקר להיפרד ממנה. אף אחד לא ממש התלהב, אבל הם לא רצו לאכזב את חמי שהבטיח, "נגיע ממש מוקדם, תשאירו אותי בבית חולים ומיד אחרי שתגידו שלום תיקחו את הרכב ותיסעו לעבודה." 
למחרת פיזרו את הילדים מוקדם בגנים והגיעו לבית החולים עוד לפני שמונה בבוקר, ובכל זאת התקשו למצוא חניה. "תעלו אתם למחלקה, אני אחנה ואגיע אחריכם." אמר חמי ופנה לעשות סיבוב סביב בית החולים, ובסופו של דבר מצא בדוחק חניה מרוחקת וחש במהירות לבית החולים, אבל למרבה הצער הוא איחר, גברת לאה נפטרה דקות מספר לפני שחמי הגיע.
"היא מתה לי בידיים." סיפרה לו אורה בדמעות. חמי חיבק אותה ונחפז להתקשר למיכל שפרצה גם היא בבכי, וביקשה שימתין לה בבית החולים. חמי נתן את מפתחות הרכב לרוני, הסביר לו איפה החנה את הרכב ונשאר בבית החולים עד שמיכל הגיעה, מלווה בבנה הבכור. הנכד היה גבר צעיר, שתקן ומבוהל, ומיכל הייתה מוכת יגון וחסרת אונים, ולכן חמי ראה חובה לעצמו להישאר אתם ולעזור להם בכל סידורי הלוויה. אחרי שיחה עם אחיה הצעיר שכבר היה בדרכו לארץ מיכל החליטה שהלוויה תהיה עוד באותו אחר צהרים, ונענתה ברצון להזמנתו של חמי לשהות אצלו עד הלוויה.
חמי התקשר לבוריס ולסולי שהכירו את גברת לאה, והם הבטיחו להגיע ללוויה, הוא גם טרח להתקשר למרכז לקשיש של הקריה וביקש מהמנהלת להודיע על פטירתה של גברת לאה שהייתה תושבת ותיקה מאוד של הקריה, ולמרות זאת הלוויה שלה הייתה קטנה ועצובה. "לאנשים בגילה של אימא אין לוויות גדולות, כל מי שהיא הכירה כבר מת." נאנחה מיכל ונאחזה בזרועו של בעלה, ספק תומכת ספק נתמכת בו.
בתום הטקס הזמינו חמי ואורה את מיכל ואת יוסי, בנה של גברת לאה לשבת שבעה אצלם ביחידת הדיור שעמדה ריקה לאחרונה כי רענן, הדייר הקודם שלהם, עזב עם דור, בן זוגו, לבית גדול ומרווח יותר, והם טרם מצאו דייר חדש, אבל הם סירבו בנימוס אך בתוקף. יוסי אמר שהוא לא מאמין בכל השטויות הדתיות האלה והוא חייב לטוס חזרה לעסק שלו, ומיכל התנצלה שבעלה לא בריא מספיק והוא חייב לחזור הביתה למיטתו. חמי שידע שרוני ואירה לא ממש מתלהבים לארח אצלם זרים שישבו שבעה ויקבלו המון אורחים לא התעקש.
"אנחנו חייבים לחזור לתל אביב עוד הלילה." אמרה מיכל, "אבל לפני זה אני רוצה לדבר אתכם, עם ארבעתכם ובעיקר עם חמי, ועדיף בלי הילדים." הוסיפה בנימת התנצלות.
"הילדים נמצאים אצלי," אמר סולי, "גבי וקורל משגיחים עליהם, נחזיר אותם מחר בבוקר." הבטיח ונסע הביתה.
"מי זו קורל?" התפלא יוסי אחרי שסולי הסתלק, "חשבתי שהוא והחבר שלו הומואים."
"הם הומואים והם זוג, קורל זו השמרטפית שלהם, בחורה ממש נחמדה שאוהבת מאוד ילדים, אני לא יודע מה הם יעשו אחרי שהיא תתגייס." הסביר רוני ואחז בזרועו של חמי, "ניפגש בבית." סח לאירה וגרר אחריו את חמי לחלקה הצבאית.
הם פסעו בין המצבות הצבאיות האחידות עד שנעצרו מול מצבתו של הדר בן שמעון, חיל צעיר בן עשרים שנהרג לפני חמש שנים. "זו לא הייתה אשמתך רוני." אמר חמי וכרך יד חמימה סביב כתפיו של רוני שהביט בפנים מאובנות במצבה המטופחת שהייתה מוקפת עציצים פורחים.
"אני יודע." השיב, נאנח ופנה לצאת מבית הקברות, "אבל כל פעם אני מתחרט מחדש שנתתי לו את האופנוע." 
"כן, באמת חבל." הסכים איתו חמי, ולא העז להגיד שעם כל הצער שחש על מותו של הדר הצעיר והפזיז כמה טוב שזה לא היה רוני שנהרג, וכמה הוא שמח שמאז מותו של הדר רוני זנח את האופנוע השטני שלו.
"על מה אתה חושב שהיא רוצה לדבר איתנו?" שאל רוני את חמי בדרך הביתה. 
"קרוב לוודאי שעל הבית, היא בטח רוצה שנעוף ממנו כמה שיותר מהר כדי שהיא תוכל למכור אותו."
"כן, אתה כנראה צודק." הסכים רוני, "חבל, אני אוהב לגור שם, מזל שלא הספקנו להשכיר את היחידת דיור ושאנחנו לא צריכים לפנות עוד מישהו חוץ מעצמנו."
כשהגיעו הביתה הם מצאו את אירה ואורה יושבות על כוס תה ועוגות עם אורחיהם. אירה מזגה גם להם תה צמחים ניחוחי וכולם שתו בשתיקה, ממתינים למוצא פיה של מיכל. מיכל סיימה את כוס התה שלה ושלבה את ידיה על שולחן האוכל המוצק והישן שבנה אביה לפני שנים רבות כל כך, "נהדר שלא שיניתם כלום בבית, הכל נשאר כמו פעם, כשהייתי ילדה." העירה, סוקרת בשביעות רצון את המטבח המרווח והיפה שהיה ליבו של בית ילדותה.
"האמת שקנינו מקרר חדש והחלפנו את הכיריים והגז." אמר חמי, "וחוץ מזה החלפתי גם את כל הצירים של הדלתות במטבח ואת הפלורסנט הישן, וכמובן שצבענו את הבית בפסח לפני שנתיים.
"שמרתם על הבית יפה מאוד, הגינה נראית פשוט נהדר, והמחסן של אבא נראה מסודר כאילו הוא בעצמו סידר אותו." העיר יוסי בבת צחוק קלה, "חבל שהוא לא ראה את הדק החדש עם הפרגולה, הוא תמיד תכנן לעשות אותה, אבל לא הספיק." 
"כן, אני יודע, אימא שלך סיפרה לי, בנינו הכל לפי התוכניות שהוא השאיר אחריו." אמר חמי, "אני מתאר לעצמי שעכשיו אתם רוצים למכור את הבית." הוסיף.
"כן." אישרה מיכל, "אני ויוסי, וגם הילדים שלנו לא נחזור לגור בצפון. אימא הורישה את הבית לשנינו שווה בשווה, אבל הוסיפה בצוואה שלה בקשה שנשתדל מאוד למכור את הבית לכם. אני רוצה שהקומונה של חמי תמשיך לגור בבית שלי, ככה היא אמרה." 
"גברת לאה כתבה צוואה." השתומם חמי.
"כן," אישרה מיכל, "היא כתבה אותה מיד אחרי שעברה לדיור המוגן, והסבירה לנו הכל כדי שלא נחשוב שהיא השתגעה או שהשפעתם עליה בצורה לא הוגנת."
"זו הייתה העצה שנתן לה העורך דין שלה." הוסיף יוסי.
"מאוד יפה מצידה לרצות למכור לנו את הבית שלה," אמר חמי, נבוך מעט, "והלוואי והיה לי את הכסף אבל..."
"כמה הבית הזה שווה בעצם?" נכנס רוני בזריזות לדבריו.
"קצת פחות משלושה מיליון שקל." אמר יוסי, "אבל אימא החליטה שאם אתם תקנו את הבית אנחנו אמורים למכור לכם אותו בשני מיליון שקל בלבד כי היא מורידה לכם מהמחיר את כל שכר הדירה ששילמתם מאז שהגעתם לגור פה." 
"וואלה?" נדהם חמי, "אנחנו גרים פה מאלפיים ועשר, בערך שש שנים, אני לא חזק בחשבון, אבל אני די בטוח שלא שילמנו כל כך הרבה כסף."
"כן, אבל במשך כל השנים האלה גם תחזקתם את הבית והגינה, ועזרתם לאימא בכל מה שהיא הייתה צריכה, היא אמרה שהוספתם לה לפחות עוד עשר שנים לחיים, ובגלל זה, וגם כי היא ידעה שתשמרו על הבית טוב היא רצתה שהבית יהיה שלכם."
"זה באמת מאוד יפה מצידה, ועוד יותר יפה מצידכם שאתם מסכימים עם הצוואה הזו," אמר חמי, "אבל עדיין שני מיליון זה..."
"לגמרי סביר אם נמכור את הבית בקרית אתא וניקח משכנתא חדשה על הבית הזה." קטע אותו רוני שוב, וליתר הדגשה הוסיף לו בעיטה קלה מתחת לשולחן.
"הוא צודק." אמרה אירה, "למעשה, אם נשכיר את יחידת הדיור לא נצטרך אפילו לשלם את המשכנתא, שאם אני לא טועה..." נעזרה במחשב הכיס הקטן שלה, "תעלה לנו בערך כמו שכר הדירה שאנחנו משלמים ואולי אפילו קצת פחות, אז מה דעתך חמי?"
חמי החזיר לרוני בעיטה ואמר שכן, הוא מסכים, אבל הוא רוצה שהבית ירשם על שם ארבעתם.
"זה ממש יפה מצידך חמוד." הטביעה אורה נשיקה על לחיו, "אבל מאחר ואתה ורוני תשלמו חצי ממחיר הבית, שלא לדבר על זה שקיבלנו הנחה ענקית בזכות העבודה שלך..."
"שלא לדבר שאת רוב שכר הדירה אתם שילמתם." הוסיפה אירה, "אני חושבת, ואני בטוחה שתסכימי איתי אורה, שצריך לרשום את הבית על שמם של חמי ורוני."
"לא, זה מתחשב מאוד מצידכם, אבל אני מעדיף ש..." נכנס חמי לדבריה.
"נחלק את הזכויות בבית לשלוש." קטע שוב רוני את דבריו, "שליש לי, שליש לחמי ושליש לבנות, והן יחלקו את השליש הזה לשנים, שישית לאירה ושישית לאורה." 
"נשמע לי לגמרי הוגן." אמר יוסי, "וככה, אם יום אחד מישהו ירצה לעזוב השאר יוכלו לשלם לו, או שתמכרו ותחלקו את הכסף לפי החלוקה שרוני הציע." הוא שלף כרטיס ביקור, "זו הכתובת והטלפון של פינקלשטיין, העורך דין של אימא, הוא ישמח לטפל לכם בכל העניין של הרישום והקניה, אל תמהרו, תמכרו את הבית שלכם בקרית אתא במחיר טוב, ותבדקו בכמה בנקים לפני שתחליטו ממי לקחת משכנתא." הוא קם והתמתח, "זה היה יום ארוך, ואני עוד צריך להגיע לשדה התעופה, אני טס בשתיים בלילה ועוד לא קניתי מתנות לאישה ולילדים." הוא לחץ את ידי כולם, נישק את לחיה של אחותו והסתלק.
"כן, גם אנחנו צריכים לזוז כבר." אמרה מיכל וניערה את בעלה שנמנם בכיסאו, "קדימה קובי, הולכים." היא נפרדה מכולם בחיבוקים, הבטיחה להודיע להם מתי יהיה גילוי המצבה והסתלקה, תומכת במרפקו של בעלה המותש.
"וואו!" סיכם רוני אחרי שהם הסתלקו והחל לאסוף את הכוסות הריקות, מוסר אותן לאורה שסידרה אותן במדיח, "איזה יום מדהים."
"לגמרי, התחיל רע, נמשך נורא ונגמר מדהים." הסכימה אירה, החזירה את העוגה והעוגיות לארגז הלחם ונתנה לחמי מטלית לחה, "נו, אל תעמוד כמו גולם, תנגב את השולחן." פקדה עליו.
חמי התחיל לנגב את השולחן בתנועות חולמניות, "אני לא מאמין שאני הולך לקחת עוד פעם משכנתא." אמר, שטף את המטלית, תלה אותה על הברז ופיהק, "אני ממש הרוס." העיר, ודשדש לעבר חדר השינה, רוני הולך בעקבותיו. 
"אני חייב לך התנצלות מנחם." אמר רוני אחרי שהם התארגנו בתנוחת השינה החביבה עליהם.
"נכון, היית ממש אץ קוצץ היום, כל הזמן התפרצת לדברים שלי ולא נתת לי להשלים משפט." 
"כן, גם זה, אבל אני לא אשם, פחדתי שתגיד משהו טיפשי כמו שזה לא הוגן, ושאתה לא מוכן לקבל מיליון שקל במתנה."
"האמת שזה באמת לא הוגן, אני מתפלא שהם לא ניסו להתווכח איתנו."
"גם אני, כנראה שהם לא היו ילדים כל כך חראים כמו שחשבתי."
"אל תגזים, הם לא היו כל כך גרועים, אבל אתה יודע איך זה, יש להם את החיים שלהם והבעיות שלהם, וסך הכל רוב חייה גברת לאה הסתדרה בלעדיהם יפה מאוד."
"כן, כי אתה טיפלת בה כאילו שהיא הייתה סבתא שלך."
"עשיתי את זה בכיף, חיבבתי אותה מאוד, היא הייתה גברת נהדרת, חבל שלא הספקתי להכיר את בעלה. אז על מה רצית להתנצל?"
"על זה שהצקתי לך שאתה נותן לה לתזז אותך ולהריץ אותך, חשבתי שאתה יוצא פרייאר ושהיא מנצלת אותך, אבל בסוף אתה צדקת, ואני טעיתי, כל הכבוד לך חמי."
"נכון, כל הכבוד לי, אבל עם כבוד לא הולכים למכולת, אני דורש פיצוי ממשי כושי." דחף חמי יד למכנסי הפיג'מה של אהרון שצחקק ונישק אותו, ואז צלצל פתאום הטלפון.
"לעזאזל." רטן חמי, ובכל זאת ענה, "סולי, מה קרה? הילדים בסדר?"
"כן, הם בסדר גמור, נרדמו כבר לפני שעה, התקשרתי כי... אה..."
"כי היית סקרן." גיחך חמי, "תודה."
"כן, גם, אבל בעיקר כי אני מודאג, מתי היא מעיפה אתכם מהבית?"
"אף פעם." חייך חמי, ורק עכשיו, כשסיפר לסולי על הירושה של גברת לאה התחיל לקלוט ולהבין מה קרה, ולמרות הררי הבירוקרטיה שיהיה עליו לצלוח בעתיד התמלא שמחה עצומה. 
"איזה יופי, נהדר." שמח סולי בשמחתו, "אני ממש שמח, זאת אומרת, עצוב שהיא נפטרה והכל, אבל ממש יפה מצידה לדאוג שתוכלו לקנות את הבית, ויפה מצד הילדים שלה שלא התנגדו כי הם היו יכולים לערער על הצוואה ולסבך אתכם במשפטים שחבל על הזמן."
"למזלנו הם לא טיפוסים כאלה." הסכים איתו חמי, נפרד ממנו בברכת לילה טוב וחזר אל רוני שהספיק בינתיים להתפשט ולפתוח את עטיפת הקונדום, "אז איפה היינו כושי?"
אייל
כמו שחמי חשש כל העניין ארך זמן רב, כמעט חודש, והיה כרוך בבירוקרטיה מייגעת, מילוי טפסים ארוכים מידי ושפע חתימות ופגישות עם עורכי דין ונוטריונים, המתנה ממושכת בכל מיני בנקים וכמובן שהיו ויכוחים ודיונים ממושכים סביב שולחן האוכל בבית. אפילו הילדים הושפעו מכל העיסוק בנושא הבית, נמרוד היה בן ארבע וחצי והתאומים בני שלוש, צעירים מכדי להבין, אבל הם חשו שהמבוגרים עסוקים ומוטרדים ונעשו גם הם חסרי מנוחה ומציקים.
למרבה הפלא דווקא החלק ממנו חשש חמי במיוחד - עניין מכירת הבית בקרית אתא התנהל בקלות ובזריזות. ג'קי הבלתי נלאה קפץ במהירות על ההזדמנות וברגע ששמע מאליס ששמעה מדני שרוני וחמי רוצים למכור את דירתם הצמודה לשלו נחפז להתקשר לחמי, ולא הניח לו עד שהוציא ממנו הבטחה שהוא ימכור את הבית אך ורק לו. "אבל ג'קי, עוד לא הזמנתי שמאי, אין לי מושג כמה הבית שווה בכלל."
"עזוב שמאי, בשביל מה אתה צריך לשלם עוד כסף? אני נותן לך על הבית הזה מיליון מאתיים, איך זה?"
"נשמע הוגן, אבל מאיפה יש לך סכום כזה?" התפלא חמי, "מה, תיקח עוד משכנתא?"
"משהו כזה, לא בדיוק משכנתא אלא... לא משנה, יש לי את הכסף." התחמק ג'קי מתשובה ישירה, "ורק שתדע שאתה עושה בשכל שאתה קונה את הבית שלכם, נדל"ן זו ההשקעה הכי טובה שיש, כל הכבוד לך."
"אה... תודה." התבלבל חמי שלא ידע איך להגיב על ההצהרה הפסקנית הזו, "אז טוב, אני אדבר עם רוני ומיד כשנחליט אני אחזור אליך, או. קיי? וד"ש לאליס ולמיה."
"זו הצעה מעולה, היית צריך ישר להגיד לו כן." פסק רוני כששמע על הצעתו של ג'קי.
"כל המיליונים האלה שעפים באוויר מבלבלים אותי." התאונן חמי, "אין לי מושג אם הבית הקטן והישן שלנו שווה בכלל כל כך הרבה כסף, בשביל מה הוא צריך אותו בכלל?"
"בגלל שזה נדל"ן טמבל." השיב לו רוני תשובה ניצחת, "הבית לא שווה הרבה, אבל האדמה כן וג'קי עושה בשכל כשהוא רוצה לקנות אותו, הנה, תראה, "פתח בזריזות את יד2 ובדק, "בית בגודל דומה ברחוב ליד נמכר רק בתשע מאות אלף, ויש עוד דו אחד כמו שלנו שנמכר במיליון, תתקשר אליו ותגיד שכן."
"בסדר." הסכים חמי, תוהה בינו לבין עצמו איך הכסף יגיע אליו, במזוודות או בשקים או איך? או שאולי ג'קי יעביר את הסכום העצום הזה לחשבון הבנק שלו? רק שמנהל הבנק שלהם לא יחטוף התקף לב מרוב בהלה.
הוא התקשר לג'קי ולשמחתו אליס ענתה, ואחרי חילופי דברי נימוס קצרים הפתיעה את חמי כששאלה מה הוא החליט בנוגע למכירת הדירה.
"מה, גם את בעסק?" התפלא חמי.
"בטח." אישרה אליס בגאווה, "אני לחצתי על ג'קי שנקנה את הדירה שלך בשביל אחותי הקטנה שהחליטה לעזוב את בעלה המניאק. בהתחלה דווקא חשבתי על דני, אבל החברה השחצנית שלו," קולה התחדד במורת רוח, "לא נאה לה לגור אצלנו, היא מוכנה לגור רק בתל אביב, ודני כמו טיפש... פתאום הקריות משעממות אותו והוא מוכן לגור רק במרכז הארץ."
"אל תדאגי, אחרי שהוא יתחתן ויביא ילדים הוא כבר יחשוב אחרת, ויפסיק להתלהב כל כך מתל אביב." הצטחק חמי, הוא אמנם התגעגע לבן חסותו הצעיר, אבל היה מאושר להיווכח שדני לא הומו, והיה גאה בהצלחתו בצבא, ואחר כך בעבודה ובלימודים, ולעומת אליס חיבב מאוד את מעיין, חברתו הצעירה והחמודה שהתעקשה לגור רק בתל אביב. 
***
השבועות שבאו אחרי שהדירה בקרית אתא נמכרה חלפו במהירות מסחררת, "מה, כבר יום חמישי?" היה חמי נדהם כל פעם מחדש בסופו של כל שבוע, "אבל רק לפני דקה היה יום ראשון." מחה בפני רוני. חמי התרוצץ מבנק לבנק, נפגש עם המון אנשים, צבר עשרות כרטיסי ביקור, וכל כמה ימים היה מתקשר לעורך דין פינקלשטיין ומתייעץ איתו. למרות שניסה הוא לא הצליח לשכנע את שותפיו לדירה להשתתף יחד איתו בתהליך. רוני ואירה היו עסוקים מידי בקריירות הפורחות שלהם – אירה בהייטק ורוני בחברה למלטי"ם שעשתה עסקים בכל רחבי העולם - וכשניסה להסביר לאורה את ההבדל בין משכנתא זו אחרת היא הייתה מפהקת ועיניה היו נעצמות בעייפות. כולם הצהירו שהם סומכים עליו לגמרי ושכל מה שיחליט מקובל עליהם, שרק יגיד להם איפה לחתום ושיפסיק למען השם לדבר על ריבית ומשכנתא ושאר עניינים משעממים. 
"אני יכול לרשום את הבית רק על שמי, להפיל עליהם את כל התשלומים ועוד לגבות מהם שכר דירה והם בכלל לא ידעו." התלונן בפני עורך הדין שכבש חיוך, והעיר שהוא בטוח שחמי לא יעשה דבר כזה, ושעדיף שרק בן אדם אחד ירכז את כל הנושא. אחרי שהושלם עניין מכירת הדירה בקרית אתא והעברתה לבעלותם של ג'קי ואליס נשארה רק הבעיה של לקיחת משכנתא, וחמי התלבט והתייסר ממי לקחת את המשכנתא ובאיזה תנאים. לכל בנק וסוגי משכנתא היו יתרונות וחסרונות. "כדי לדעת מה עדיף צריך להיות נביא," התלונן, "איך אני יכול לדעת מה יהיה איתנו בעוד עשר שנים? מאין לי לדעת כמה נרוויח ואם נהיה עוד יחד בכלל?" תהה בפני עורך הדין הקשיש והסבלני.
"אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה לו מחר, או אפילו בעוד חמש דקות." הסכים עורך הדין, "אבל אם רוצים להתקדם בחיים צריך לקחת ריזיקה ולקוות לטוב."
חמי הבטיח שייקח ריזיקה ושעד סוף השבוע יודיע לעורך הדין ממי הוא לוקח משכנתא וחזר הביתה, מותש ועצבני, "הנה," פרש בפני רוני שישב בפטיו ועישן את הסיגריה היומית שלו צרור דפים בהם פירט את כל מה שהציעו לו הבנקים למשכנתאות, "אלו כל הבנקים שבאים בחשבון, אני לא מסוגל להחליט, תחליט אתה או שאני עושה פשוט אן דן דינו וזהו." 
"זה בסדר." מעך רוני את הסיגריה במאפרה, ומשך אותו שישב לצידו, "כבר החלטתי וחתמתי והכל, לקחתי משכנתא של שמונה מאות חמישים אלף לעשר שנים מבנק אוצר החייל בתנאים מאוד נוחים. מחר בבוקר הכסף יגיע לחשבון של מיכל ועד השלושים של גברת לאה הבית יהיה על שמנו, ובנר שמיני של חנוכה נעשה מסיבת חנוכת הבית, אל תילחץ, הבנות יארגנו את הכיבוד והכל."
"וואלה?" נדהם חמי ועיין בקפידה בתיק הקרטון שהגיש לו רוני, "באמת תנאים מעולים, איך עשית את זה? ולמה לקחת שמונה מאות חמישים? שמונה מאות מספיקות לנו."
"לקחתי יותר כדי שיהיה לנו כסף להחליף את המשקופים בפרופיל בלגי כמו שתמיד רצית." חייך רוני, "ואגב, את המשכנתא המעולה הזו סידר לי הקוץ – הבוס שלו שהיה המפקד שלו בצבא - שיגיע גם למסיבת חנוכת הבית עם אישתו." 
"אין כמוך." חיבק אותו חמי, "ירדה לי אבן מהלב." הודה, "דרך אגב, איפה כולם?"
"אירה בעבודה, ואורה לקחה את הילדים לסולי וכולם נסעו יחד למשחקיה ביגור, ואם מדברים על ילדים, חשבת כבר למי להשכיר את יחידת הדיור מתחת לבית?"
"חשבתי שנפרסם מודעה ביד2 מה, לא?"
"זו גם אופציה, אבל דיברתי היום עם ריקי גיסתך שמוסרת לנו מזל טוב, והיא שאלה אם יש מצב שתשכיר את היחידת דיור שלנו לאייל."
"לאייל?" הופתע חמי, "אבל הוא לא חייל עדיין?"
"לא, הוא השתחרר לפני חודש, ומאז הוא לא מפסיק לריב עם אבא שלו ונמאס לה, היא רוצה שהילד יגור במקום בטוח ורחוק מאבא."
"היא אמרה לך למה הם רבים?"
"לא ממש, אבל הבנתי ממה שהיא לא אמרה שאחיך חושש שאייל קצת הומו וזה מטריף אותו, מה דעתך, גם הוא משלנו?"
"אני חושב שכן, אבל אני אכחיש אם תספר שאמרתי את זה, רק אייל יכול להחליט מה הוא ומי הוא, וצריך לתת לו להחליט בשקט ובלי להלחיץ. טוב שהוא יגור פה כי אם יש מישהו שיודע להלחיץ זה משה החיה."
חמי חיבב את אייל יותר מכל אחייניו הרבים, ותמיד חשב שאייל דומה לו גם באופיו וגם בצורתו החיצונית. הוא אפילו אמר את זה פעם לאביו של הילד שכעס מאוד על דבריו וצעק שלא נכון, והבן שלו לא הומו. חמי נעלב מאוד מהגערה הזאת ולקח זמן רב עד שהאחים התפייסו, בערך.
כשריקי, אימא של אייל, התקשרה חמי אמר שאין בעיה ואייל מוזמן לבוא לגור אצלם ביחידת הדיור. ריקי התעקשה שהיא רוצה לשלם עבורו שכר דירה, וביקשה שחמי יגיד לה בכמה הוא רוצה להשכיר את הדירונת.
"אלף חמש מאות ₪." אמר חמי, "אבל אם זה יותר מידי אז..."
"זה ממש קצת, אתם נותנים גם ריהוט? יש מקרר, טלוויזיה, מיטה?"
"יש." אישר חמי, "ויש גם מכונת כביסה, סלון ושולחן אוכל. הכל ישן, אבל במצב לא רע."
"וכמה מטר מרובע יש בדירה?" חקרה ריקי.
"בערך חמישים, ויש גם רחבה מרוצפת די גדולה."
"אני אשלם לך אלפיים, אבל רק אם תרשה לאייל להביא גם את הכלב שלו."
"בסדר." הסכים חמי מיד, "איזה מין כלב זה? הוא לא נושך אני מקווה, כי יש לנו פה ילדים קטנים."
"רוקי מת על ילדים, והוא ממש חמוד, אבל אייל מתעקש שהוא יגור בבית כי הוא פוחד שיגנבו אותו, גם לכם יש כלב, לא?"
"הייתה לנו כלבה, לונה המסכנה שלנו." חמי התעצב כשנזכר בה, "היינו חייבים להרדים אותה כי היה לה סרטן."
"שלא נדע," התחלחלה ריקי, "אז זה בסדר, סגרנו?"
"כן, אבל אלפיים זה ממש מוגזם ריקי." 
"לא זה לא, בעיקר אם לא תיקחו ממנו כסף על מים וחשמל, ואל תדאג, הוא לא ינצל את זה לרעה, וחוץ מזה הוא ממש מעט בבית כי הוא גם לומד וגם עובד, הוא ממש ילד טוב חמי, אבל אתה מכיר את אח שלך, הוא יצליח לריב אפילו עם אלוהים."
"גם איתך הוא רב ריקי?"
"אל תגזים." הצטחקה ריקי, "הוא רגזן ועצבן, אבל אפילו הוא יודע מתי להיזהר ולא להסתבך."
כבר למחרת הביאה ריקי את בנה הצעיר לביתם. הוא הביא איתו שלוש מזוודות עמוסות, מחשב נייד אחד וכלב בורדר קולי שחור לבן שענה לשם רוקי. חמי לא ראה את אייל כבר כמעט שנה והופתע הפתעה נעימה לגלות כמה יפה התבגר הצעיר שהוא זכר כעלם שמנמן וביישן מעט. לאחרונה אייל פקד כנראה את חדר הכושר ונעשה שרירי יותר ופניו העגלגלים רזו והתחטבו, שערו השחור והחלק סופר בתספורת מחמיאה והוא נראה ממש מעולה.
אייל לחץ בחמימות את ידו של הצעיר וחייך אליו, "אתה נראה ממש טוב חמוד, מתאים לך להיות אזרח."
"בואנ'ה עשית על עצמך חתיכת עבודה." טפח רוני בהערכה על שכמו, "אתה יודע שאתה נורא דומה לחמי."
"הייתי מת להיות כזה יפה." ביטל חמי במבוכה את דבריו.
"אתה יפה, אתה יפה," התערבה ריקי בשיחה, "ואתם ממש דומים, אייל נראה כמו אחיך הצעיר." היא נכנסה ליחידת הדיור, עשתה סיבוב, הנהנה בשביעות רצון, פקדה על אייל להכניס את המזוודות לחדר השינה והחלה לסדר את בגדיו בארון הקיר. 
"אימא, באמת, עזבי, אני כבר אטפל בזה." מחה אייל והתיישב על המיטה הזוגית, "איזה יופי," חייך אל חמי ורוני, "מקפץ קלות על המזרן, "אז אני יכול לכתוב שאני ממוקם?" שאל אותם אחרי שאימו הפקידה בידי חמי צ'קים לשנה שלמה, נפרדה מהם לשלום ונסעה שבעת רצון לדרכה.
הם החליפו מבטים, "כן, אתה יכול." אמר רוני והתחיל לחייך.
"אבא!" התפרץ נמרוד לחדר, נרגש מאוד, "אבא יש פה כלב נורא חמוד, אנחנו יכולים אותו?"
"זה הכלב של אייל נמרודי, הוא יגור פה, תגיד לו יפה שלום."
"שלום אייל, איך קוראים לכלב?" 
"קוראים לו רוקי, הוא מוצא חן בעיניך?" 
"כן, מאוד, הוא ממש יפה וגם חמוד, ואני מרגיש שגם הוא אוהב אותי." התלהב נמרוד, מלטף בעדינות את הכלב שנענה לו ברצון. "איפה הוא יישן?" חקר את אייל.
"איפה שהוא ירצה." השיב אייל בחיוך וליטף את שערו של נמרוד, "בן כמה אתה נמרודי?"
"אני בן רבע לחמש, ובשנה הבאה אני הולך כבר לגן חובה." התפאר נמרוד. 
השער חרק ולחצר נכנסו צילי וגילי מלווים באירה. השניים הסתערו בהתלהבות על רוקי שנרתע, מבוהל מעט, "איזה חמוד, מותר ללטף אותו, הוא שלנו?" שאלו בהתלהבות, נכנסים אחד לדברי השני.
"זה הכלב של אייל שבא לגור אצלנו, קוראים לו רוקי, וצריך לתת לו להריח אתכם קודם ורק אז ללטף בעדינות, ולא לצעוק עליו." לקח נמרוד פיקוד על הצמד הנלהב.
אירה חייכה למראה הילדים שהקיפו את הכלב, נוגעים בו בזהירות, ואחר כך לחצה ברשמיות את ידו של אייל, בירכה אותו בברכת ברוך הבא והזמינה אותו למסיבת חנוכת הבית שתערך בעוד עשרה ימים, בנר שמיני של חנוכה, הזמנה שאייל קיבל בתודה ומיד שאל אם יש צורך בעזרה.
"בינתיים לא," השיבה אירה בכובד ראש, "אבל תודה אייל." ואחר כך הגישה לחמי ולרוני רשימה ארוכה של מוזמנים למסיבה ושאלה אם יש להם עוד מישהו להוסיף.
השניים רכנו על הרשימה וחמי קימט את מצחו בדאגה, "אני ממש לא יודע," אמר לרוני שגם הוא נראה מודאג מעט, "איך נאכיל את כולם ומה בדיוק נעשה איתם?" תהה.
"יהיה קייטרינג," פסקה אורה שירדה לחצר, "הנה התפריט." הגישה לחמי דף מודפס יפה מעוטר בלוגו מסולסל של חברת קייטרינג, "הם יביאו גם כלי אוכל והכל, כולל שולחנות וכסאות, בפטיו למעלה ישבו המבוגרים סביב שולחנות, ויהיה גם בר וגם מזנון והדלקת נרות כמובן, ולמטה תהיה רחבת ריקודים למי שירצה. חמי, אתה אחראי על סידור תאורה, אני רוצה שרשרת של אורות מנצנצים כאלה שיהיו סביב העצים והמעקה, איך קוראים לאורות האלה?"
"גרלנדות." אמר אייל, "את רוצה צבעוניות או לבנות?"
"גם וגם." השיבה אורה בפסקנות, "וצריך גם רמקולים, אבל עם מוזיקה שקטה, לא רוצה שום טרנס מעצבן. תוכלו להרעיש רק אחרי שכל המבוגרים ילכו."
"בסדר אורל'ה," חייך אליה חמי בפייסנות, "תגידי שלום לאייל, הבן של משה אחי הגדול, הוא הדייר החדש שלנו." הגיש לה את המעטפה עם הצ'קים, "וזה רוקי הכלב שלו."
"ברוכים הבאים." ענתה אורה, "לחצה את ידו של אייל, העירה שהוא נורא דומה לחמי, ואחר כך רכנה אל הכלב, "הוא נראה ממש גזעי." התפעלה וליטפה אותו, "איפה מצאת בורדר קולי גזעי?"
"הוא מצא אותי." הצטחק אייל, "יום לפני שיצאתי לחופשת שחרור הוא פשוט הופיע בבסיס. אף אחד לא רצה לגעת בו כי הוא היה מלוכלך ומפורעש ונראה סמרטוטי לגמרי, אבל ישר ראיתי שמתחת לכל הלכלוך והקרציות יש נסיך אמיתי, ומיד לקחתי אותו לווטרינר שבדק אותו ולא מצא שבב, ואמר שלדעתו הוא גזעי, אבל בלי תעודה זה לא נחשב, כאילו שאכפת לי מתעודות." החליק יד אוהבת על גבו המבהיק של הכלב שנענה לו ברצון.
"היה לו קולר?" תהה חמי, "בן כמה הוא?" 
"לא היה לו קולר, והוא די צעיר, הווטרינר חושב שהוא רק בן שנה, אבל הוא ממש חכם, לקח לו בערך יומיים להבין שלא עושים פיפי בבית, והוא יודע לשבת כשמבקשים ממנו, ויודע לבוא אלי כשאני מוציא את החגורה שלו, ויודע שאסור לו לעלות על המיטה. עכשיו אני עובד על זה שהוא לא ירוץ אחרי מכוניות ואופניים ויפסיק לנבוח על ציפורים."
"שיהיה לך בהצלחה." הצטחק חמי, "קדימה," פנה אל רוני, "היום תורנו להכין ארוחת ערב, רוצה לבוא גם?" הזמין את אייל שנענה לו ברצון.
"היום הבנים מכינים ארוחת ערב." שמח נמרוד ונדחק בין אביו לרוני, "גם אני רוצה לעזור." 
"קודם תרחץ ידיים ואחר כך תביא את השרפרף שלך, אתה תעמוד ליד השיש ותגרד גבינה לחביתה, אני אכין סלט, רוני יסדר את השולחן, ואייל יפרוס לחם." חילק חמי תפקידים לכולם, וכשגילי ביקש לעזור גם כן הטיל עליו לקפל מפיות למשולשים ולסדר אותם יפה במעמד המפיות.
"ככה זה אצלכם כל יום?" שאל אייל אחרי שהם סיימו לאכול והנשים לקחו את הילדים להתקלח לפני השינה.
"כן, בערך. בדרך כלל יש יותר בלגן ומריבות, אבל לכבודך הם התנהגו היום יפה במיוחד. יש לך כל מה שאתה צריך אייל? סדינים, שמיכה, מגבות?" 
"יש הכל, אימא ציידה אותי טוב, ובאמת הגיע הזמן שאני אפרוק את המזוודות שלי." פנה אייל לדירתו.
"אתה מוזמן לאכול אצלנו כל פעם שיתחשק לך." ליווה אותו חמי עד לפתח הדירה, "תגיד אייל, למה רבת כל הזמן עם אבא שלך?"
"כי הוא חתיכת הומופוב שתלטן ומעצבן." השיב אייל בזעף, "ובכלל, אני כבר כמעט בן עשרים ושתיים, הגיע הזמן שאני אתחיל להיות עצמאי."
"עוד לא סיפרת לי במה אתה עובד ומה אתה לומד?" 
"עובד במה שיש, קצת מלצרות וקצת באיזה מחסן אריזות, ומידי פעם בפנצ'ריה של דוד אברהם, ובעיקר אני לומד היסטוריה ומחשבת ישראל במכללת אורנים."
"אתה רוצה להיות מורה?" התפלא חמי.
"כן, למה? יש לך בעיה עם זה?" ענה אייל בתוקפנות. 
"ממש לא, אני חושב שזה רעיון נהדר, חבל שאני לא הלכתי ללמוד הוראה."
"נכון, מתאים לך להיות מורה." חייך אייל, והתנצל שצעק, "אבא ממש שונא את הרעיון שאני אלמד, הוא אומר שזה מקצוע לנשים ולהומואים, אם הייתי מלמד פיזיקה או מתמטיקה הוא עוד היה מצליח לקבל את זה, אבל היסטוריה ותנ"ך? זה ממש מעצבן אותו."
חמי חייך בעצב, "כן אני מתאר לעצמי. אבא שלך יכול להיות נורא מרגיז ויש לו כישרון להגיד תמיד את הדבר הכי פחות מתאים, אבל למרות זאת תדע שהוא מאוד אוהב אותך ואם תצטרך עזרה הוא יעשה הכל בשבילך."
אייל נאנח, "כן, אני יודע, תודה שהוספתם אותי לקומונה שלכם חמי ולילה טוב."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה