יום שבת, 30 בדצמבר 2017

36. אני פורים

את השבת העברתי בוויכוחים עם דני שנדנד לי שוב שהוא רוצה עגיל בגבה או בלשון. הודעתי לו שלא יהיו לו שום עגילים בשום מקום בגוף, ושאם הוא רוצה שאני אתן לו כסף לבאולינג שילך לנכש עשבים כמו שהבטיח. לפי הקיטורים, התלונות, האנחות והיללות שלו אפשר היה לחשוב שבקשתי ממנו לייבש במו ידיו את כל אגם החולה. אחר כך אליס באה לבקש על נפשה כי היא הרוסה מעייפות בגלל שהקטנה בכתה חצי לילה וג'קי שוב הסתלק לאיזה אי שם והיא חייבת לישון קצת. לקחתי את העגלה והלכתי לטייל עם אחותו התינוקת של דני שאם לא הייתי נבוך מלדווח על תינוקת בת כמה חודשים בבלוג שלי הייתי מספר עליה הרבה יותר. כשחזרתי שמח וטוב לב כי האביב אצלנו באמת מקסים - השמש הייתה חמימה ונעימה, כליל החורש החל לפרוח וכל השדות הירוקים מלאים פרחים צהובים – רבתי עם רוני מפני שלא אכלתי ארוחת בוקר.

לפעמים אני לא מבין את הבן אדם הזה, כולם סביבנו עושים דיאטות כמו חבורת דוגמניות אנורקסיות ורק הוא נעשה היסטרי אם אני מדלג על ארוחה, ואל תגידו לי שארוחת בוקר היא הארוחה הכי חשובה של היום, אני לא מסוגל לאכול בבוקר כלום, קפה זה מספיק. "אבל גם ארוחת ערב לא אכלת כמו בן אדם." הוא צעק עלי, "ואת העוגה הבאת לליאור. אלה רק מדברים כל היום על דיאטות ובינתיים טוחנים בלי רחמנות, לפחות תאכל עכשיו משהו." הוא התעקש ולא עזב אותי עד שגמרתי צלחת מרק גדושה בקרוטונים ובזמן שאני נאבקתי לאזן בין האוכל לבין גלי הבחילה (לא בגלל המרק, הוא דווקא היה מצוין, אבל ככה זה אצלי לפעמים) הוא התיישב מולי וסיפר לי שהוא מאוד מודאג בגללי.

"עזוב, בחילה זה כלום. יש כאלו שסובלים הרבה יותר מתופעות לוואי. תוך שבוע שבועיים הכל יסתדר, סיפרתי לך שכליל החורש פורח?"

"יפה מאוד, אבל אני מודאג מנחם."

"אני יודע, עזוב. אין לי חשק לדבר על זה, אני עייף." התחמקתי ממנו והלכתי לישון.

נרדמתי מיד ואחרי כשעה התעוררתי, מזיע ומבולבל בגלל איזה חלום שמיד שכחתי. הלכתי להשתין ומבעד חלון השירותים שמעתי מישהו מדבר בחוץ.

הצצתי וראיתי את רוני הולך הלוך ושוב על השביל בין השער לפתח הבית, סיגריה ביד אחת, טלפון בשנייה, שואל את בן שיחו אם זה לא יהיה עקיפת סמכות, ומודה שהוא חושש להרגיז את אותו אדם שאת סמכותו הוא מתכנן לעקוף.

עד שהוא נפרד מבן שיחו במילים, "בטח מיצי, אנחנו נבוא מחופשים. ביי." הייתי בטוח שהוא משוחח עם איזה קולגה מהעבודה.

ממתי רוני מדבר עם מיצי בחמימות כזו ואת מי הוא לא רוצה להרגיז? שאלתי את עצמי ונשכבתי חזרה כדי להרהר בתעלומה, אבל במקום לפתור אותה נרדמתי שוב.

התעוררתי רק אחרי שש בגלל שהנייד שלי צלצל. על הקו היה המנחה שלי מקבוצת התמיכה. אחרי שהוא חקר אותי מה שלומי ואם יש לי משהו לספר לו כבר הבנתי את מי רוני חשש להרגיז. "החבר הקרצייה שלי התקשר וסיפר לך סיפורים עלי?" התרגזתי.

"הוא מאוד מודאג בגללך." הרגיע אותי דייב במבטא אמריקאי נחמד.

בעדינות ובסבלנות הוא הצליח לדובב אותי, ואחרי ששמע ממני את כל הסיפור על התקף הפחד המוזר שלי אמר שהאירוע מהווה פריצת דרך למאורע שעד היום קברתי עמוק בזיכרון וסירבתי לדבר עליו.

"לא סירבתי, אני פשוט לא זוכר כלום ממה שקרה." התעקשתי, למרות שתוך כדי השיחה איתו חוויתי מעין הבזק מהחלום שחלמתי קודם, ושהיה קשור באופן שאין ביכולתי לבטא במילים למה שקרה לי בזמנו.

"הנפש שלך אולי שכחה, אבל הגוף זוכר." אמר לי המנחה, "ואני מקווה שתסכים לדבר בקבוצת התמיכה על החוויות שלך."

אמרתי שאני אנסה, אבל קשה לי להתחייב, והוא ביקש שאולי אגיע חצי שעה קודם כדי שנדבר בפרטיות ואז נחליט מה לעשות.

הסכמתי והודיתי לו (הוא עדיין נשמע מאוד מקורר ובכל זאת התקשר לשוחח איתי - ממש נשמה הבן אדם הזה) ואחר כך הלכתי להגיד לרוני שהוא צודק, זו באמת הייתה עקיפת סמכות ואני באמת כועס עליו.

"אז תכעס? מה אכפת לי? יותר טוב שתכעס ולא תשב כמו זומבי מול המחשב ותדבר במסנג'ר. עם מי אתה מדבר שם כל היום?"

"סתם אחד, לא חשוב." התחמקתי, "ואני לא יושב כל היום מול המחשב."

"טוב, רק חצי יום וכל הלילה, אתה בקושי מדבר עם בני אדם, רק המתעלקים הווירטואליים חשובים לך, יום אחד אני אזרוק לך את המחשב דרך החלון."

"רק תנסה ותעוף ישר אחריו!" צעקתי, "והם לא מתעלקים, הם חברים שלי והם אוהבים אותי כמו שאני."

"כן, בטח. תיסע אליהם לתל אביב ואז כבר תראה מה בדיוק הם אוהבים אצלך."

צעקנו קצת אחד על השני - הוא טען שאני בורח לעולם הווירטואלי ומסרב להתמודד עם הבעיות האמיתיות שלי, ואני אמרתי שהוא לא מבין כלום ושיפסיק להתערב לי בחיים. "אני לא מתערב סתם," אמר רוני באומללות, "הכול בגלל שאני אוהב אותך." ובאמצע הריב הוא הושיט לי את ידיו ודרש "חיבוקי!" (שזה אצלנו מעין פוס רגע, כמו שהיו ילדים אומרים פעם כשרצו הפסקה במשחק).

מצחיק שאף פעם לא דיברנו על זה, אבל ברור שחיבוקי דוחה כל ריב. זו מין מילת ביטחון כזו, מעין וטו. ברגע שאחד מאיתנו אומר את המילה הטיפשית הזו צריך להפסיק להתרגז ולריב ולהתחבק.

"אתה בכלל עוד אוהב אותי?" הוא שאל כשחיבקתי אותו.

"כן, בטח. אל תדבר שטויות."

"אז למה אתה לא מראה לי את זה?"

"כי אתה כל הזמן לא בבית, וגם כשאתה בבית אתה חוזר מאוחר, רב איתי ומלשין עלי."

"אני לא. אני דואג לך." הוא התחיל לבכות, "למה ברחת לבוריס ולא אלי?"

"לא יודע, לא חשבתי. אני באמת מצטער. נו די, אל תבכה. מספיק. דייב אמר שזה סימן טוב, זה אומר שהגוף שלי זוכר מה שהנפש שכחה."

"מה זאת אומרת הגוף זוכר?" התפלא רוני.

"בוא למיטה ואני אדגים לך." התלוצצתי, ואחרי שבדקנו גילינו בשמחה שלמרות המריבות הגוף שלנו עוד זוכר איך לאהוב. 

זה שמוביל

אתמול בערב רוני הלך לראות את המשחק של מכבי אצל מאור - בן דודו ההומופוב (ואם אני נשמע כאילו אני לא ממש אוהב אותו זה בגלל שאני לא ממש אוהב אותו), וכדי למנוע ממני לשקוע בהתכתבות סוערת עם חרמנים שיפתו אותי לשלוח להם תמונות ואפילו חלילה את מס' הטלפון שלי הוא החליט לפקח עלי מרחוק בעזרתם האדיבה של שני מעוצבים שקפצו אלי כדי לעשות לי בייביסיטר.

הם צעירים, נחמדים, קצת נשיים, אבל במידה, בעיקר סמיון. פטר עובד קשה על אימוץ לוק מעט יותר גברי, כולל שרירים תואמים. הם התיישבו מול הטלוויזיה שלי והעמידו פנים שהם מתעניינים נורא במשחק של מכבי, אבל כל פעם שאיזה שחקן כושי שרירי בגופיה חושפת עור שוקולד מבהיק מזיעה מתוח על קיבורות זרוע מפותחות היה מופיע על המסך שניהם היו נאנחים בערגה.

אני לא חושב שהם הפנימו לגמרי את העובדה שהכדור צריך להיכנס לסל המוזר הזה שתלוי על עמוד בקצה המגרש, אבל שניהם כאחד הסכימו שאין דבר סקסי יותר מישבן שרירי הדוק במכנסים קצרים בוהקים, ולא חשוב אם המכנס אדום או ירוק, העיקר שהישבן תפוח משרירים.

באחת מהפסקות הפרסומת החליט סמיון שהגיע הזמן לנסות עלי כל מיני שיקויים שאמורים לגרום לי להשתכר. ניסיתי להסביר לו שוב שלא משנה עד כמה הוא מתאמץ וטורח לערבב את האלכוהול בכל מיני מיצי פרות טעימים, יותר או פחות, ברגע שאלכוהול נוחת בקיבתי אני מרגיש כאילו הורעלתי.

סמיון מכיר אותי כבר כמעט שנה, מעולם לא ראה אותי שיכור או שמע ממישהו שמכיר אותי שהשתכרתי ובכל זאת קשה לו להשלים עם רוע הגזרה. מזועזע עד עמקי נשמתו מהפגם הנוראי שאני לוקה בו הוא מנסה שוב ושוב לתקנו בהנחה שאין בן אדם שלא יכול להשתכר.

אתמול הוא מזג לי משהו שנקרא טקילה סן רייז, והיה דווקא די טעים, אבל שלוש דקות אחרי שטעמתי ממנו נתקפתי סחרחורת והייתי צריך לשכב על הספה. כמה דקות אחר כך נרדמתי והתעוררתי רק כשרוני נכנס ובישר לי שמכבי שוב לקחו אליפות ונתן לי תחפושת נסיך שאני אמור ללבוש הערב במסיבה של מיצי. מחאותיי החלושות שאין מצב שאני אגרוב גרביונים, ואתגנדר במגפיים עם שפיצים וחולצה עם מלמלות בקצוות נענו בצחוק רם. נלחמתי בכל כוחי כנגד גזרות ליאור הרשע שהתעקש כהמן בשעתו שזה מה שאני לובש למסיבה ואחרי מאבק נואש נפטרתי מעונשו של הכתר המגוחך עם קישוטי היהלומים מזכוכית, ומהחגורה המצועצעת. במקומם קיבלתי חרב של מוסקטר וכובע משולש עם נוצות מרוטות. נשארתי תקוע עם הגרביונים וחולצת התחרה התואמת ועם מגפי השפיץ הטיפשיים אבל רק בגלל שהם המגפיים היחידים שהיו במידה שלי, וליאור אמר שעל גופתו המתה המוסקטר ילך עם נעלי התעמלות (אם כי לדעתי המוסקטרים היו מעדיפים נייק גזעיים במקום מגפים לוחצים). זו אגב הסיבה שאתם לא תראו תמונה שלי מחופש, אפילו לא מאחור ואני מקווה שעד שיגיע המועד ללכת למסיבה ליאור ישכח שרצה לאפר אותי.

נסענו למסיבה בשתי מכוניות. רוני השתלט על מפתחות הרכב בטענה שתורו לנהוג עכשיו כי הוא מתכוון לשתות במסיבה ומאחור ישבו סמיון, פטר ודניס שהתעקש לצייר לי שפם מסולסל. אחרי שצייר אותו בשתי תנופות יד זריזות שלף פתאום שפתון ונשבע לי שזה רק ליפ גלוס וזה לא נחשב שפתון, אבל לא הנחתי לו לעבוד עלי. מה שנראה כמו שפתון ומריח כמו שפתון הוא שפתון, ולא חשוב באיזה שם תקרא לו. למרבה הצער ידי הייתה על התחתונה מפני שישבתי על שרפרף נמוך והוא ישב מעלי על הספה ופשוט תפס את סנטרי בידו, משח את שפתי בחומר השמנוני המעצבן הזה והפנה את פני אל המראה להוכיח לי שזה לא שפתון למרות שההרגשה הייתה של שפתון דביק ומעצבן. כשהרמתי יד כדי למחות את התועבה הזו מפרצופי הוא העיף לי סטירונת על כף היד ונזף בי שאני מקלקל את השפם.

"אני אוריד בזהירות." הבטחתי, אבל רוני שישב ברכב צפר בקוצר רוח, ובסופו של דבר נשארתי עם הדבר הזה מרוח על פרצופי.

בדרך למסיבה ישבתי בשקט ליד רוני, מנסה לחשוב מתי יגיע הרגע המתאים לגלות לו שבסופו של דבר, למרות שרציתי וביקשתי לא הצלחתי לקבל יום חופש מחר כי אמור להגיע משלוח חשוב של מקשים, והסגן נלחץ ואמר שבחיים הוא לא יגמור הכל לבד והוא מאוד מאוד מבקש שאני כן אגיע.

ידעתי שברגע שהוא ישמע שאני הולך מחר לעבודה הוא יתחיל שוב לקטר כמה חבל שבחור כמוני עובד כמו פועל שחור במפעל שמוציא לך את הנשמה על כל יום חופש, המשכורת חרא, התנאים על הפנים, העובדים האחרים חבורה של כלומניקים ו... נאום ששמעתי כבר מאות פעמים וכבר נמאס לי ממנו כהוגן.

נכון שיש משהו בדבריו ובית המלאכה שאני עובד בו לא יכול להתחרות בתנאים של חיל האוויר, אבל ככה זה כשיש עסק פרטי קטן, ואני מבין את זה ולא אכפת לי. אני אוהב את העבודה, ואני עושה אותה כהלכה, ואפילו הסגן הלחוץ למד לחבב אותי ולסמוך עלי. אני מרגיש שם בבית ובמאי ניסע לתערוכה ההיא באוסטריה, ובקרוב נעביר את מחלקת הלייזר לחדר חדש ומסודר. ניסיתי להסביר לו את זה לא פעם אבל הוא לא מבין, או שאולי לא רוצה להבין?

רוני נהג טוב, אבל קצר רוח וחסר התחשבות בנהגים פחות מוכשרים ממנו. הוא מכיר טוב את הדרך למקום מגוריו של מיצי ולכן הופתעתי כשהוא פנה פתאום לכיוון האוניברסיטה. "היי, ככה תגיע לדניה." מחיתי.

"אהה, כן, תראה... היה איזה שינוי קטן בתוכניות. המסיבה לא תהיה אצל מיצי בבית." אמר רוני קצת במבוכה.

"אז איפה?"

"המסיבה עברה לחצר של הבית של סבא וסבתא של עומר, החבר של מיצי."

"וסבא וסבתא של עומר מסכימים שחבורת הומואים יבואו לחגוג אצלם?"

"למה לא? הם גרים בבית אבות והבית סתם עומד ריק, וההורים של עומר הציעו שאם כבר מסיבה אז..."

"רגע, מה ההורים של עומר שייכים למסיבה?"  בסוף התברר שהמסיבה תהיה בדניה, בבית הריק של סבא וסבתא של עומר שהוא לא רק כמעט רופא אלא גם בן יקיר להורים עשירים ומפנקים שמוכנים לארגן ולממן את המסיבה בתנאי שהם יהיו שם לפקח על הכל. "לא רוצה מסיבה בדניה. רוצה הביתה." התלוננתי כמו ילד קטן.

"אל תהיה ילד." התרגז רוני, "יהיה אחלה. הביאו קייטרינג מיוחד, כל החברים של עומר יבואו ואפילו יהיה די. ג'י."

"בשביל מה מיצי צריך גם אותנו בבלגן הזה?" מחיתי חלושות, "בעצם," הוספתי, "עכשיו אני חושב פתאום ש..."

"רק לא זה. רק שלא תתחיל לחשוב לי פתאום." נאנח רוני ופנה בלי לאותת לדניה – אחת השכונות הכי יוקרתית בחיפה.

"למה אתה לא מאותת?" נזפתי בו, ובלי לחכות לתשובה אמרתי שעכשיו, כשאני חושב על זה, אולי זה לא רעיון טוב כל כך שאני ועומר ניפגש... זה עלול להיות מביך, וחוץ מזה מחר אני עובד.

רוני תקע בי מבט זועם והתחיל לספר לי מה בדיוק הוא חושב על מקום העבודה המסריח שלי, אבל בינתיים הגענו, והוא החנה את הניסן הדפוקה שלנו ליד ג'יפ זהוב מבריק ולא הייתה יותר דרך חזרה.

ירדנו אינספור מדרגות מרוצפות קרמיקה אדמדמת, נתמכים במעקה ברזל מחושל מעשה אומן, עברנו בשביל רחב לצד בית מידות מצופה אבן ירושלמית מבהיקה, ופתאום היינו בתוך עולם פלאות מואר בפנסי נייר אדמדמים שהטילו אור רך על דשא ירוק גזום לתפארה. רחבת ריקודים ענקית מעץ ניצבה מצד אחד, ושולחנות עמוסי שפע של אוכל צבעוני ומפתה שפוזר בטוב טעם על מפות בד צבעוניות מצד שני. ברמן לבוש מדים ניצב במרכז מתחת שמשיה צבעונית, מנער שייקר כסוף ומסביב לרחבת הריקודים היו פזורים רמקולים ענקיים, דרוכים לפקודת די. ג'י. מחומצן שיער ונוטף פירסינג שחסה תחת שמשיה תואמת לזו של הברמן. חבורה של אנשים חנוטים בתחפושות משעממות ודלות דמיון, שכורות בעליל מחנות תחפושות, שוטטו הלוך ושוב, כוסות בידיהם וחיוכים מאומצים על פניהם.

מיצי חש אלינו, נראה נהדר בחליפה לבנה עם פפיון שחור, ולצידו פסע בחור דק ועצבני בחליפה שחורה עם פפיון לבן - מן הסתם עומר. רוני דחק בי מרפק ואמר לי להפסיק להראות כמו אביר הדיכאון, לחייך ולהפעיל את הקסם האישי שלי ומיד.

"השארתי את הקסם האישי שלי בכניסה לדניה, מה עם הקסם שלך?"

"צמא לקצת אלכוהול. תחזיק מעמד עד שאני אחזור מתודלק." הורה לי, ופנה אל הברמן בקריאת ברכה עליזה, מחייך אליו כאילו היה אחיו האבוד.

"חמי. אתה נראה נפלא בתחפושת הזו." התנפל עלי מיצי, "תכיר, זה עומר."

לחצתי את ידו של עומר שניסה להפגין גבריות ומעך את כף ידי בכוח. חבל על המאמצים שלך ילד, תחזור אלי אחרי כמה שנים של סחיבת ארגזים, חשבתי לעצמי. לחצתי בעדינות את כף ידו, מקפיד לא להכאיב לו, והחמאתי לשניים על התחפושת המקורית של פוזיטיב ונגטיב.

מסתבר שזה היה הדבר הנכון להגיד, הם זרחו אלי באושר והצהירו שאני היחיד שניחש למה הם התחפשו - חוכמה קטנה מאוד אם תשאלו אותי, אבל מילא, שייהנו.

"אני רואה שאתה לא רק יפה אלא גם חכם." החמיא לי עומר במתיקות פולנית נוטפת רעל - מיצי שכח כנראה לספר לו שלמרות הלוק הערסי שלי אני פולני מבטן ומלידה והוא יצטרך להתאמץ קצת יותר כדי להשאיר עלי רושם.

במקום להגיד לו שהוא בטח החלק הנגטיבי של התחפושת שתקתי וחייכתי בנימוס. ככה זה אצלי - תמיד אני מחמיץ את ההזדמנות להיות שנון ועוקצני.

כמה דקות אחר כך צץ ליאור בכניסה, מוקף חבורה של גברים מטופחים, מרוטי גבות, צבועי שיער ומלוטשי ציפורניים עדויים שמלות צבעוניות מקושטות בפאייטים שפיזזו סביבו על עקבים גבוהים, מפגינים בלי בושה מבחר תכשיטים מנצנצים.

ליאור הלך על המראה המאופק ולבש בגד גוף שחור הדוק, מבליט את המאמצים שעשה בחדר הכושר. עיקר תחפושתו היה איפור מהמם שגרם לו להראות אקזוטי מאוד. אין לי מושג למה הוא התחפש, אולי לחייזר סקסי? או אולי לחייזרית?

משמיע קריאת שמחה צייצנית חפז לעברה של גברת לא צעירה אחת שלבשה משהו תפוח ונוצץ מידי אפילו בשביל פורים ונישק את לחייה בחמימות. "זו אימא שלי." אמר עומר, "מאז שאני ומיצי יחד היא התיידדה מאוד עם ליאור. נכון שהוא מותק? זה היה הרעיון שלו להעביר את המסיבה לכאן ולהזמין גם את החברים של הורי." עכשיו הבנתי איך קרה שהמסיבה הצנועה של מיצי תפחה למפלצת יאפית. ליאור ינצל את המסיבה הזו לציד לקוחות יוקרתיים ואנחנו, החברים ההומואים הצבעוניים שלו, נהווה מסך עשן, להקת הווי ובידור, מספקי ה'שמייח' העליזים.

"ליאור ממש נולד להיות מארגן מסיבות." חייכתי בחמימות לעומר בעודי מנסה לעמוד על קנקנו של הכמעט רופא של מיצי. הוא נראה לי כמו צנון מיובש וקצת משעמם, אבל שופע רצון טוב. כדי להטיב לעמוד על קנקנו רציתי לשוחח איתו על הר ברוקבק, ואולי הייתי מצליח, אבל ברגע שליאור ניגש לד'. ג'י. המוזיקה השקטה נעשתה רועמת מאוד ואי אפשר היה לדבר.

מילא, עומר יכול לחכות, היו לי בעיות דחופות יותר, למרות הבטחתו של דניס שעוד מעט אשכח מקיומם של הליפגלוס והשפם הייתה לי הרגשה לא נוחה שהם בוערים על עורי. התחושה נעשתה מוחשית ומציקה יותר מרגע לרגע. החלטתי לחמוק לשירותים ולמחות את האיפור הזה מעל פני, ולעזאזל עם התחפושת.

"איפה השירותים." צרחתי אל אוזנו של עומר שלטש מבט מעריץ במיצי המקפץ בעוז לצלילי המוזיקה. לאן נעלם מיצי הביישן והתמים של פעם?

הוא הצביע כלאחר יד בכיוון הכללי של הבית ואני נכנסתי דרך פטיו נאה שפרגולת עץ סככה עליו לסלון רפאים שכל רהיטיו צופו בכיסויי בד לבן, ומשם דרך מסדרון קצר הגעתי לשירותים גדולים מאוד עם כיור כפול ואמבטיה שקועה ענקית.

גייסתי לעזרתי נייר טואלט ורדרד, בקבוק סבון ירקרק ומגבת בד לבנה כדי למחות את השפם העקשן מעל פני, אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה למרוח אותו ולטשטש את קצותיו, וכדי להוסיף על תסכולי נרטבו שולי התחרה הטיפשיים של חולצתי שליאור התמיד לקרוא לה בעקשנות טוניקה.

עמדתי מיואש ונרגז מול הראי, מרגיש טיפשי בגלל הכתמים הכהים שנמרחו על לחיי, וקיללתי את ליאור, את דניס, את דניה ואת חג פורים כולו ואז נכנסה פנימה אישה אחת לבושה שמלת ערב אדומה מרשרשת ומסרק ספרדי תקוע בשערותיה הכהות שהיו אסופות כלפי מעלה.

"מה קרה חמוד?" שאלה והצטחקה אלי בחביבות. היה לה ריח טוב ולא כבד מידי של בושם והיו לה בארנקה נגבוני פלא זעירים וקרירים. כשאמרתי לה שהשפם לא יורד היא נעמדה על קצות אצבעותיה, ידה האחת על כתפי, ומחתה את הכתמים בנגבון בעל ריח מנטולי רענן שמגעו על לחיי היה מרענן להפליא.

"הנה, עכשיו אתה יפה." אמרה בחיוך, ובאותו רגע התפרץ לשירותים פטר, מושך אחריו בחור רזה ושחרחר. שניהם היו שתויים וחרמנים. פטר קרץ לי, חיבק את מותני הזר ששערו הקצר הבהיק מג'ל ודחף אותו לפינת המקלחת הסגורה בדלת זכוכית אטומה למחצה. על פי הקולות שעלו משם היה די ברור מה הם מעוללים.

החלפתי מבט עם הגברת ופתחתי במחווה אבירית את דלת השירותים, מניח לה לעבור לפני. היא נחפזה לצאת ואני בעקבותיה. עברנו חיש על פני סלון הרפאים וברגע שהגענו לפטיו הדי. ג'י. הכריז על הפסקת נוסטלגיה, ומיד נישאו באוויר צלילים של טנגו. הפסקת הנוסטלגיה שילחה את רוב הנוכחים לעבר האוכל, רק מעטים נשארו לרקוד.

"אולי את מוכנה לתת לי את הכבוד?" חייכתי אל הגברת באדום והסרתי את כובעי בתנועה מסולסלת תוך שאני קד לפניה קידה רבת טקס.

לשמחתי היא הושיטה לי את ידה וחוללנו לנו לאיטנו טנגו נחמד. איזה מזל שטניה השמנמונת - החברה הראשונה של סמי אחי - שעשעה את עצמה (בזמן שהמתינה שלסמי יהיה פנאי בשבילה) במתן שיעורי ריקוד לאח הקטן והביישן של החבר שלה, ואיזה מזל שנעתרתי לטניה הנחמדה והסבלנית שלמרות עגלגלותה הייתה קלת רגלים ובעלת חוש קצב נפלא.

צליליו הדרמטיים של הטנגו חוללו בי מעין פלא קטן, המגושמות הביישנית שלי נעלמה כשחבקתי את מותניה של רקדנית הפלמנגו אדומת השמלה שהניחה לי להוביל את הריקוד ויצאתי אתה במחול, מסתחרר לאיטי מהפטיו אל רחבת הריקודים, מתענג עונג רב להוליך את בת זוגי לפי רצוני וטעמי. 

באמצע הריקוד ראיתי פתאום את רוני עומד ולוטש בי ובבת זוגי מבט. התעלמתי ממנו והולכתי אותה לקצה השני של הרחבה, מחייך אליה בנועם, מקשיב רוב קשב לדבריה של בת זוגי שלחשה לי שהבחור הכהה בצד השני של הרחבה לא מפסיק להביט בי, נשקה בחיבה על לחיי, אמרה שהיא כבר עייפה ובגילה צריך ללכת לישון מוקדם והסתלקה.

עוד בטרם הספיק רוני לגשת אלי החליט הדי ג'י שהיה לו די מהקצב הנוסטלגי וחזר למאה העשרים ואחת הקצבית והרועשת. הרחבה נמלאה רוקדים ואני ניצלתי את ההזדמנות ונמלטתי חזרה לסלון הרפאים. התיישבתי על ספה בחדר הגדול והשקט, מתעלם מהרעש שחדר דרך החלונות הסגורים, משחזר בזיכרוני את התחושה הנעימה של גוף נשי צייתן ורך הנע בתיאום מושלם איתי ועם המוזיקה.

כמה נעים לחבק משהו שלא מנסה להתנגד לי כל הזמן, לנוע כרצוני בלי להיאבק במישהו שמנסה לכפות עלי את רצונו. יכול להיות שהסטרייטים צודקים ועדיף להרגיש שדיים רכים נמעכים על חזי במקום להתמודד עם בליטה של זין קשה ותובעני?

כמה טוב להיות תמיד החזק יותר, הגבוה יותר, בעל הקול הרועם יותר, זה שבלי ויכוחים מוביל את הריקוד, ופוסק אחרון בכל דבר ועניין? כן, אני יודע שזה לא בדיוק ככה גם אצל סטרייטים, אבל הייתי כבר די מנומנם, והספה הרכה משכה אותי לתוכה בחבלי קסם. חלצתי את המגפיים הלוחצים, נשענתי לאחור, מניח את ראשי הכבד על המסעד המרופד, ופשוט נרדמתי. ישנתי בערך שעתיים, ואז רוני התיישב לצידי, והעיר אותי בליטוף על פני.

"מה? כבר הולכים?" פיהקתי, "מה השעה?"

"אחרי חצות סינדרלה, יאללה, תורך לנהוג."

המסיבה נראתה כאילו היא עדיין בשיאה, אבל רוני דחק בי ללכת. אוחז בזרועי בתקיפות הוביל אותי דרך ההמון המתהולל, קטף את דניס וליאור מרחבת הריקודים, ואת אורי מעמדת המשקאות. מסתבר שהוא עמד שם למעלה משעה והתחנף אל הברמן שהשקה אותו בנדיבות בכל מיני קוקטיילים. היה עלינו לתמוך בו לאורך גרם המדרגות עד שהגענו, מתנשפים, למכונית.

רוני התאפק עד שיצאנו בשלום מדניה (הפעם לא הלכתי לאיבוד) ואז התחיל להציק לי. קודם הוא ירד עלי שאיבדתי את הכובע עם הנוצות (ליאור אמר שזה לא חשוב), ואחר כך שניגבתי את השפם (דניס אמר שלא נורא, אני יפה יותר בלי איפור), ורק אחרי ההקדמה הזו התחיל לחקור אותי מי הגברת ההיא, וממתי אני רוקד טנגו?

הסברתי הכל על טניה, מקווה שהוא יהיה מספיק עייף ושיכור ויירגע עוד לפני שנגיע למיטה, אבל הוא רק התחיל. זה לא היה הריקוד הפומבי שהרגיז אותו אלא מה שהוא כינה - ההתלטפות המגוחכת שלך בשירותים עם הדודה המזדקנת הזו.    

"לא התלטפתי עם אף אחד." מחיתי, "ותעזוב אותה בשקט, היא סתם אישה נחמדה."

"אל תשקר. פטר ראה אותך איתה בשירותים."

"פטר היה שיכור. הוא לא ראה כלום חוץ מהבחור ההוא."

"היית צריך לעזוב את הדודה באדום ולהצטרף אליהם, הם כבר היו טוחנים אותך כמו שאתה אוהב." עקץ אותי רוני עקיצה אחת יותר מידי.

כל הדם עלה לי לראש לשמע ההערה המרושעת הזו. בלי התחשבות בנוסעי עצרתי באמצע הכביש (מזל שהוא היה ריק), מטלטל את כל היושבים ברכב טלטלת גבר. אפילו אורי השיכור פתח בבהלה את עיניו. איזה מזל שכולם היו חגורים.

"למה בדיוק אתה מתכוון?" שאלתי את רוני, ודחפתי אותו בכוח. הוא נחבט בדופן המכונית ברעש עמום והעווה את פניו בכאב, אבל שתק.

"נו, די עם זה חמי." אמר ליאור בקול מבוהל, "תפסיק עם המשחקים האלו, בוא ניסע הביתה."

"לא. שקודם הוא יגיד למה הוא התכוון." התעקשתי.

"הוא לא התכוון לכלום." אמר ליאור והניח יד מרגיעה על כתפי, "אתה לא רואה שהוא שיכור?"

"אתה מתכוון להגיד שאני פסיבי? שאני לא גבר? שאני מתנהג כמו אישה במיטה? שאני אתן לכל אחד לזיין אותי? לזה אתה מתכוון?" שמעתי את עצמי צועק והתפלאתי מאיפה בא לי כל הכעס הזה.

"מה קרה? מה חמי לקח?" לחש אורי בבהלה לדניס שמשך בכתפיו בחוסר אונים.

"לא לקחתי שום דבר." עניתי לדניס, "אני לא שיכור ולא מסטול, אבל פשוט נמאס לי, זה הכל. נמאס לי שכל הזמן מציקים לי."

"סליחה חמי." הביט בי רוני בפנים מתחננות, "אני מצטער, הייתי שיכור וסתם דיברתי." הוא הניח יד על ברכי, "אל תכעס, פטר סתם קשקשן. בוא הביתה ונלך לישון." הפציר בי.

השאר חשבו שהוא באמת מצטער, וקצת פוחד ממני, אבל אני הרי מכיר אותו. הכושי הזה לא היה מבוהל מההתפרצות שלי, הוא היה חרמן. התנעתי את הרכב והבאתי את עצמי ואת נוסעי הביתה בשלום וברגע שסגרנו את הדלת מאחורי גבנו הסתערנו זה על זה. גם הפעם אני הייתי זה שהוביל.



אין תגובות:

פרסום תגובה