יום שבת, 30 בדצמבר 2017

1. ושוב בבית

זה לא שאני לא אסיר תודה לסבתא שנתנה לי לגור אצלה אחרי שהשתחררתי מבית חולים, נהפוך הוא, אני אסיר תודה לה ולסמי אחי שהעלה את הרעיון והשתדל למעני אצלה. אני לא בדיוק הנכד האהוב עליה, ואני חושש שאם היא תדע שאני חיובי אני אעוף משם כמו טיל, זה שאני פייגלע מספיק ודי כדי להוריד אותי לתחתית הרשימה שלה, אבל איזה שעמום זה לגור אצל סבתא.

כמה ספרים אפשר לקרוא וכמה רדיו אפשר לשמוע? וגם הכסף הולך ונגמר ופשוט נמאס לי להיות תקוע בדירונת קטנה ומחניקה עם ריח של נפטלין.

אתם בטח מבינים שכשהבחור ששכר ממני את הדירה התקשר לשאול מתי אני חוזר הייתי צריך להתאפק כדי לא להגיד לו - אתמול. "מה קרה?" שאלתי, "כבר גמרתם את השיפוץ?"

לא, השיפוץ לא נגמר, אבל הנישואים שלו כן. איך זה יכול להיות ששני אנשים מבוגרים מספיק להיות הורים לילדים לא מצליחים להסכים על הצבע של הקרמיקה באמבטיה?

לא יודע מה התשובה, אבל הם מתגרשים. היא חוזרת להוריה, הוא מוכר את הדירה ומסתלק לאי שם, ואני יכול לחזור הביתה. נפלא, לא שהם מתגרשים, ועוד בגלל שטות כזו, אבל מצד שני העובדה שהם מתגרשים בגלל עיצוב הדירה רק מוכיחה שהם לא התאימו מלכתחילה. אני מאחל להם כל טוב בדרכם החדשה.

מעודד מהבשורה אזרתי עוז והתקשרתי לבוס שלי ששמח שמחה גדולה לשמוע שחזרתי ודרש שאגש מיד למשרדו, ורצוי שאבוא מאוחר, אחרי שכולם הולכים.

הבטן התכווצה לי מבהלה לשמע הדרישה המוזרה הזו. האמת, חטפתי שלשול מרוב פחד, מוכיח שהרופאים צדקו וכל התופעות שפירשתי כסימנים למותי הקרב היו פשוט אותות פסיכוסומאטיים לפחד שלא הרשיתי לעצמי לבטא עד כה.

דיוושתי ברגליים רועדות על אופני את כל הדרך מביתה של סבתא עד לאזור התעשייה והתייצבתי במשרדו של מר מיכאלוב.

"אני יודע הכל." אמר בקול רציני ובכל זאת לחץ את ידי, חייך אלי, וסיפר  לי שהוא יודע שאני חולה איידס.

"אני לא חולה רק נשא." תיקנתי והתכוננתי להפוך למובטל.

"אני יודע." אמר הבוס בשלווה וגילה לי שהוא בירר הכל בעזרת חבר רופא, וגם טרח להתקשר לבית החולים ואחרי כל הבירורים הללו הוא רגוע לגמרי ומבין שאם אקפיד על תזונה נכונה ולקיחת תרופות לפי ההוראות הכל יהיה בסדר איתי ואני לא מסוכן לאיש.

"אני מאוד מצטער שלא סיפרתי לך קודם." אמרתי, ובאמת התביישתי בעצמי.

יש הרבה סיבות הגיוניות למה לא סיפרתי לאף אחד חוץ מאשר לחברים ממש קרובים שאני נשא, אבל הסיבה האמיתית לשתיקתי היא שלא רציתי לחשוב על זה, ובטח שלא לדבר על זה. הדחקתי בכל הכוח את העובדה שאני נשא ודי זלזלתי בשמירה על בריאותי, מוציא את רוני מדעתו ורק כשחליתי במילואים והרגשתי שהמוות שלי קרוב.

עזבו, אין לי כוח להיכנס לזה.

מספיק שתדעו שאני רק נשא ואם אקפיד לשמור על הוראות הרופאים יעבור עוד הרבה זמן עד שאזכה להריח את הפרחים מהשורש.

"אז אתה לא מפטר אותי?" וידאתי.

"לא. אבל אם אתה מרגיש טוב מנחם אולי אתה מוכן בבקשה להגיע כבר מחר לעבודה כי אנחנו מוצפים והסגן מתחיל להתחרפן מרוב עצבים."

נו, טוב, מה עוד חדש. הסגן עומד על סף התמוטטות עצבים בערך שלוש פעמים בשבוע.

"מי עוד יודע עלי." שאלתי.

"אף אחד, רק אני. מזל שאני עניתי לבחור שהתקשר לספר לנו עליך."

"מישהו הלשין עלי?" נדהמתי.

מסתבר שכן. מישהו שהייתי טיפש דיי לספר לו פרטים על עצמי החליט להעביר אותם הלאה. עברתי במוחי על כל האנשים שאני מכיר שיודעים עלי ושכועסים עלי מספיק כדי לנסות להרוס את חיי, או לפחות לגדוע את מקור פרנסתי, ורק שם אחד עלה במוחי.

עזבו, בקבוצת הטיפול חזרו ושיננו לנו כמה חשוב להתרכז בהווה ובעתיד ולא לחשוב על העבר, ובטח שלא על נקמות במי שעשה לנו עוול.

בסופו של דבר הכל יצא לטובה. העובדה שהבוס יודע רק תקל עלי, ומאחר והוא לא פטפטן והוא מבין שצריך להיות דיסקרטי אז...

באמצע השיחה עם הבוס הסגן התפרץ למשרד, קרחתו נוצצת מזיעה, ציפורניו מכורסמות ופניו מכורכמים במורת רוח.

"מנחם." צעק וחיוך מאושר הפציע על פניו. "חזרת."

"כן, חזרתי." אישרתי ולפני שהספקתי להגיד שלום ותודה לבוס כבר דהרתי במורד המדרגות המפורסמות לשמצה ונשארתי בחדר הלייזר עד שבע בערב.

הסגן עבד לידי בטכנופור החדש שאמור היה להיות שקט יותר מהישן (חבל שאף אחד לא סיפר לו את זה), והחריש את אזני ברעש הנורא.

עבדתי קשה אתמול, אבל לפחות הלילה ישנתי מצוין. נכון שהעבודה הזו לא משהו, וגם המשכורת על הפנים, אבל הגעתי למסקנה שאני חייב לעבוד כי בלי עבודה אני מתנוון, מרגיש חסר תועלת ועלוב נפש, ומתחיל לפתח פחדים ורעיונות טיפשיים.

בלילה, אחרי שחזרתי מהעבודה, התקשרתי לרוני לספר לו את החדשות.

"איזה מזל שאתה חוזר הביתה, אני אלרגי לסבתות פולניות." אמר רוני בשביעות רצון.

"אל תדבר שטויות." כעסתי, "מה אכפת לך איפה אני גר? אתה חוזר לאבא ולאימא."

"אל תגיד לי מה לעשות, נודניק."

"שתוק כושי."

צר לי אבל ככה נשמעות השיחות שלנו בזמן האחרון. אני כועס עליו כי הוא עקשן שמסרב להבין שאנחנו כבר לא יחד וכועס עוד יותר כי הוא רוצה לוותר על הטיול שהם מתכננים לעשות בסוף הקורס.

"סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שחרשת בלימודים תוכל לטייל קצת באמריקה." הוכחתי אותו, "לא חבל לוותר?"

"אבל אני מתגעגע אליך נורא," הוא מתעלם כדרכו מטיעוני ההגיוניים, "ומי יטפל בך וידאג לך?"

"אני מסתדר לבד רוני."

"כן, ראינו איך אתה מסתדר, חודש אחרי שעזבתי התחרפנת."

התחרפנות, ככה הוא קורה לזה שאני מסרב לסכן את חייו ובריאותו.

"אני אהיה בסדר חמוד, אבל אתה צריך..."

"אל תגיד לי מה אני צריך, פולני משוגע."

"שתוק, כושי עקשן."

"לא רוצה, ואתה לא מחליט עלי."

ככה פחות או יותר נשמעות כל השיחות שלנו – מריבות, וויכוחים וירידות זה על זה, ובכל זאת הלכתי לישון עם חיוך על הפנים. 

***

למחרת היה יום טוב, כולם באו ללחוץ לי את היד וסיפרו לי חדשות מרעישות שקרו במחסן כשלא הייתי - הפח אשפה של השמן נדלק בגלל סיגריה בוערת, ומזל שלא נשרף כל המחסן.

ניקו התחתן ברוסיה, אבל רק בעוד שנה אשתו תוכל לעלות לארץ.

הבן של הטורקי התגייס, ואילו ההודי ממשיך לריב כרגיל עם בעלי הבית של המחסן שמצידם רבים זה עם זה.

מה שהכי מצחיק זה שכולם אמרו לי שאני נראה מצוין, אם כי רזיתי מעט, ומה שעוד יותר מצחיק זה שאני באמת מרגיש מצוין עם הקולגים שלי למרות  שהבשורה על קיום הפוליטיקלי קורקט עוד לא הגיעה אליהם. אין להם מושג מה זה הטרדה מינית, ומה בעצם רוצים מיצחק מרדכי, והם בטוחים שסוהא ערפאת מסתירה את העובדה שערפאת מת מאיידס מרוב בושה שבעלה חלה במחלה של הומואים.

את מה שהם אומרים על נישואי הומואים ולסביות בקליפורניה אתם באמת לא רוצים לדעת. הם והרב עובדיה באותו ראש למרות שרובם בכלל לא יהודים.

בזבזתי שעה שלמה מזמני (תוך שאני מדביק תוויות במרץ) להסביר לשמן שבכל מקרה, גם אם כל ההומואים בעולם יעברו לגור בסן פרנסיסקו ויתחתנו שם כל היום וכל הלילה, אין מצב שיהיה שיטפון בקליפורניה כמו שהיה בניו אורליאנס, מקסימום תהיה רעידת אדמה. בסוף השבוע אני מתארגן וחוזר הביתה ורק חבל שליאור נסע ליון ולא יוכל לעזור לי. מעניין מה הוא חושב על נישואים של הומואים ולסביות. לדעתי זה רעיון נורא ואיום שאפילו אצל סטרייטים עובד בקושי, אז למה שיעבוד אצל זוגות חד מיניים.

אני קורא עכשיו ספר מרתק על ד"ר קינסי שחקר את המין בשנות החמישים בארה"ב. הוא חשב שמין הוא צורך טבעי כמו אוכל או שתייה, וכמו שאף אחד לא חושב שזו בגידה אם בן זוגו אוכל אצל אחרים, ככה גם סקס מחוץ למסגרת הנישואים לא נחשב בעיניו לבגידה.

בתיאוריה הוא צודק, אבל... החיים הם יותר מתיאוריה.

בכל מקרה הספר (המעגל הפנימי / בוייל) מעולה, אני ממליץ.

***

ברגע שנכנסתי לדירה חשכו עיני. נכון שיש להם שני ילדים קטנים ונכון שהם היו עסוקים בלפרק את הנישואים שלהם, אבל גרו בדירה פחות מחודשיים וטינפו יותר ממה שאני ורוני לכלכנו מאז שבאנו לגור פה בפברואר.

מילא הרצפות המלוכלכות, האמבטיה והשירותים המטונפים, הכיור המגעיל והגינה המוזנחת, אבל מה עושים עם הקירות המוכתמים?

"תראי איזה קירות הם השאירו לי." התבכיינתי לאליס שכבר ילדה במזל טוב תינוקת מקסימה.

"זה כלום." אמרה אליס בנחת ונתנה לי בקבוק של ג'ל אקונומיקה וחבילות מטליות ניקול בשלל צבעי הקשת.

"לשפשף את הקירות באקונומיקה." נדהמתי.

"כן בטח, זה מוריד את רוב הכתמים." אישרה אליס, "ואחר כך תנגב בסמרטוט לח והכל יהיה כמו חדש."

כל יום שישי שפשפתי וניגבתי כל משטח שהגעתי אליו, ובעזרתו המסורה של דני שניגב אחרי בסמרטוט לח הספקתי לגמור הכל עד כניסת השבת.

תוך כדי שפשוף ניסינו לנחש את מקורם של הכתמים שמצאנו בכל פינה. עד גובה מטר בערך היה ברור שהלכלוך נוצר בגלל שני ילדים קטנים ופרועים שההורים שלהם היו עסוקים מכדי להשגיח עליהם, אבל אני עדיין תוהה איך הגיעו כתמי קטשופ עד לתקרת המטבח. כפי הנראה התנהלו במטבח שלי קרבות מאסף חסרי רחמים והתחמושת הייתה בקבוקי קטשופ וצלחות אוכל.

"זה נראה כמו דם." אמר דני שנמצא כעת בשלב סרטי האימה בחייו, "לפי הצעקות שהיו אני בטוח שזה דם."

"אני מאוד מקווה שלא." אמרתי בטון הכי חינוכי שלי והרשיתי לו לטפס על הסולם הגדול, אבל ליתר בטחון נעמדתי קרוב מאוד לסולם, מוכן לתפוס אותו אם ייפול.

הידידות שלי עם דני נחבלה קשות בגלל הפרידה הארוכה. מאז שחזרתי אנחנו נורא מנומסים זה אל זה. דבר ראשון הוא שאל אם אני כועס שהוא לא בא לבקר אותי בבית החולים, ואני שאלתי אם הוא כועס ששיקרתי שאני נוסע לחו"ל ושלא הגעתי לבר מצווה שלו?

די מהר הובהר ששנינו לא כועסים ודני גילה לי שרוני דיבר איתו כבר לפני שבועיים והסביר לו שהייתי חולה מאוד ולכן במקום לנסוע לחו"ל הייתי צריך להתאשפז ולא יכולתי להגיע לבר מצווה שלו.

אחרי שגמרנו לקרצף את המטבח הזענו כל כך עד שהיינו חייבים לפשוט את חולצותינו והוא העיר לי שרזיתי. "אמרו שהייתה לך התמוטטות עצבים, בגללה נעשית רזה כל כך?"

"כן, משהו כזה... הייתי חולה ולא היה לי חשק לאכול..." גמגמתי, נבוך, כי האמת שאני לא יודע בדיוק מה היה לי ואיך להגדיר את הבלגן שנוצר פתאום בחיי.

אני מניח שהתמוטטות עצבים זו הגדרה לא רעה כלל.

"מה זה התמוטטות עצבים?" חקר דני בחוסר טקט ששימח אותי מאוד כי פירושו היה שהוא כבר לא מתבייש ממני.

"זה כאילו שאתה חולה בשפעת ונדמה לך שאתה הולך למות, אבל אחרי כמה ימים הכל עובר." ניסיתי להסביר, יותר לו מאשר לעצמי.

"זה קרה בגלל שיש לך איידס?" הוא המשיך לחקור אותי בשלוות נפש, ולפי קולו הרגוע אפשר היה לחשוב שאיידס זה רק מין סוג של שפעת.

למראה הבעת פני (הרגשתי שאני מצליח להסמיק ולהחוויר בבת אחת), הוא נחפז להרגיע אותי שהוא יודע שזה סוד ושהוא לא יספר לאיש.

"בגלל זה אתה פוחד לגעת בתינוקת." המשיך בחקירה.

"כן, וגם כי היא נורא קטנה ואני פוחד להכאיב לה." הודיתי.

"אל תדאג רוב הזמן היא ישנה, אתה יכול להחזיק אותה חופשי." בישר לי דני, "אתה יודע שעוד לא נתת לי חיבוק ולא אמרת לי מזל טוב." שינה נושא פתאום.

נתתי לו חיבוק ואמרתי לו מזל טוב, ואחר כך ברחתי לשירותים, ועד שגמרתי לצחצח את האסלה ואת הרצפה סביבו העיניים שלי כבר הפסיקו לדמוע וכמעט שלא היו אדומות יותר.

"אולי כדאי שתתחיל לכתוב שוב בבלוג שלך?" הציע לי רוני שהתקשר בבוקר שבת.

התחמקתי מתשובה והעמדתי פנים שאני מנומנם מכדי לענות אם כי למען האמת הייתי ער כבר מארבע בבוקר.

אני לא רוצה להדאיג אותו ולכן אני לא מספר לו שמאז שהוא נסע אני ישן מעט מאוד ורע מאוד, ומאחר ואני מסרב להיעזר בכדורי שינה לא נשאר לי אלא לבהות שעות בתקרה ולהתפעל איך השמש מזהיבה לאט לאט את החשיכה הלילית, עד שהלילה הופך לשחר שהופך ליום.

חשבתי שאחרי כל העבודה הקשה (הקירות באמת הלבינו פלאים) שעשיתי בשישי אני אנוח קצת בשבת, אבל במקום לנוח נתקעתי מול המחשב.

ראשית ניקיתי אותו היטב, הוא היה ממש דביק וגיליתי להפתעתי שהמון אותיות נמחקו מהמקלדת החביבה עלי. מזל שאני מקליד בשיטה עיוורת, אבל בכל זאת זה מפריע לי.

בלי רוני שיפריע לי לגלוש עשיתי השלמות והתעדכנתי בשלומם של כל מכרי הרבים באינטרנט, קראתי המון בלוגים וגם דיברתי המון בטלפון. כולם התקשרו אלי, כולל ליאור שסיפר לי שהוא משתזף על חוף מהמם ביון. דבר ראשון סיפרתי לכולם שלא הייתי בחו"ל ושהייתי מאושפז כי הרגשתי לא טוב. חלקם כבר ידעו וגם אלו שלא ידעו לא התרגשו במיוחד, אבל אני שמח שהורדתי את הנטל הזה מהנשמה. בדקתי כמובן מה נשמע בבלוגוספירה, וצר לי להגיד שזה כבר לא המקום שהיה פעם. המון חבר'ה צעירים ועילגים השתלטו על המרחב האינטרנטי והם כותבים משעמם ורע. עדיף ללכת לעבוד קצת בגינה, הפרחים של הבוגנוויליה בשלכת והאדמה נראית כאילו ירד עליה שלג (זו בוגנוויליה לבנה), נראה אם מיצי, השותף של ליאור, יקיים את הבטחתו ויבוא לעזור לי לגרף.

אין תגובות:

פרסום תגובה